תפארת יהונתן על תורה· רבי יהונתן אייבשיץ
דברים
פרק ג
פסוק כג
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. אמרו חז"ל אף א ע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במע"ט אינן מבקשים מאת המקום רק מתנת חנם הרצון בזה שיכולים לומר שרוצים לחיות כדי לעשות מע"ט ולעסוק במצות וזה היה טעמו של משה לכנוס לא"י כדי לקיים המצות כמבואר בגמרא מ"מ אין תולים בזה כי אולי יחטאו ומבקשים מתנת חנם. או י"ל כי בודאי בלי סיוע מן השמים א"א לאדם לעבוד ה' רק אם סיועת ה' בא תחלה א"כ אין זה מעשה אדם רק מעשה ה' אמנם אם הסיוע בא אח"כ א"כ העיקר הוא עבודת האדם אמנם הקב"ה ברוב חסדו אע"פ שמקדים העזר וממנו המעשה הנרצה מ"מ גומל לצדיקים כאלו מאתם היה העבודה והמעשה כולו וזהו לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו הרצון כאילו המעשה כולו מבן אדם לבדו היה נעשה ולא פעל ה' את זאת וזהו הכוונה וחנותי את אשר אחון אעפ"י שאינו כדאי ובודאי צ"ל שעכ"פ פעל טוב כי אין הקב"ה ותרן אבל הפירוש הוא אינו כדאי לולי עזר אלקים שקדמו וזהו בצדיקים אף שיש בידם מע"ט אין תולין עצמם בהם כי עזר אלהי קדמו והרי זו מתנת חנם ולכך אמר אתה החילות להראות את עבדך וגו':
בעת ההיא לאמר. היינו לאחר שכבש סיחון ועוג כי כתב מגלה עמוקות דמלחמות סיחון ועוג היה בסוף אלול וא"כ היה בעת ההיא בתשרי ימים שתפלת האדם נשמעת ולכך התחנן בעת ההיא או י"ל דודאי הקב"ה נשבע שלא יביאו את הקהל היינו שנים לא יביאו יחד אבל אחד יכול להביא וכבר מת אהרן וגם אמר הקהל הזה לא תביאו ואח"כ מתו דור המדבר לסוף מ' שנה ולא נשארו רק בניהם ואינם בכלל הקהל הזה ויכול להתיר נדרו ולכך התפלל בעת ההיא היינו לאחר מיתת אהרן ומיתת דור המדבר:
לאמר. הנה אמרו חז"ל וזה אחד מג' מקומות שאמר משה להקב"ה הודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו נראה פירושו כי ודאי אם דרך משל האדם מתפלל לעושר ואין תפלתו מועלת לו אין זה ראיה שהקב"ה אינו משגיח בתפלתו רק האדם המבקשו חשב את העושר לטובה וה' חשבהו לו לרעה ולכך לא מילא שאלתו אבל אם אינו משגיח כלל בתפלתו מבלי שומע לו זהו לאות שאינו כדאי שישמע תפלתו ולכך משה ביקש שיכבדו נגד ישראל ולכך אמר אין אני רוצה דווקא למלאות שאלתי כי אולי לטובתי הוא מבלי שומע כי לה' נתכנו עלילות רק ענני הן או לאו ובזה יובחן ששמעת והשגחת בתפלתי ואם כי לא נעשה כמבוקשי הוא מפאת כי אתה יודע כי לטובתי הוא זה אבל אם לא תענני כלל ישפטו ישראל מזה כי אינני כדאי לשמוע בקולי:
פסוק כד
אדני ה' אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. הנה פתח בשם אדני שהוא דין ואח"כ שם הויה שהוא רחמים וענין מאמרו יובן כי ידוע כי מי באר היו רומזים על מתנות שניתנו לישראל כדכתיב באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם וגו' וממדבר מתנה כי מים מורה על ריבוי הענין ומתנות נדיב ואמרו דהתורה מתנה היא ולא ניתן רק ע"י יסורין ולכך בצור נאמר והכית בצור ויזובו מים כי היה קודם מ"ת והיה מרמז כי ע"י יסורין יזכו לתורה והראה לו הקב"ה כי מן דין יוציא רחמים מעז מתוק כי ע"י הכאה יזובו מים חסד וידוע כי אין מלאך אחד עושה שני שליחות הרצון אין מלאך דין עושה רחמים אכל הקב"ה מהפך דין לרחמי' ולכך נאמר באור הנ"ל על נסותם היש ה' בקרבנו אם אין כי היו מסופקים כי ראו מלאך ה' הולך לפניהם ולא ידעו אם השכינה שורה בקרבו כדרך השכינה ששורה בתוך המלאך או. אם הוא רק מלאך נבדל וזהו שאלתם אם יש ה' בקרבנו אם אין וע"י הנ"ל שמוציא מדין רחמים הכירו כי ה' בקרבם ולא מלאך שאין מלאך עושה ב' שליחות והנה לסוף ארבעים שנה הגיעו למחנה שניה הוא ירושת א"י והוא ג"כ נקרא מים כמו התורה דנאמר בה הוי כל צמא לכו למים כן א"י נאמר בו שולח מים על פני חוצות וחשב משה ג"כ שא"י צריכין יסורים ודור החדש הזה לא סבלו עדיין יסורין ולכך הכה עלי סלע ואמר שמעו נא המורים כי צריכין יסורין אבל הקב"ה כעס עליו כי יניא לב ישראל שעדיין צריכין יסורין וכבר סבלו מכח אבותם במדבר ולכך היה מדה כנגד מדה שלא יביאו הקהל לא"י בדבר אשר חטאו כי לא ינתן רק ע"י יסורים צריך הכאה ובזה היה טענת משה להתנצל על חטאו שהכה בסלע ואמר אתה החילות כך בתחילת ביאה במדבר על ידי צור להראות חסד ודין את גדלך וידך החזקה והיינו ע"י הכאה יצאו מים ולכך הקדים אדנ"י להויה כמ"ש הרמב"ן דין לרחמים כי כך היה תחלה הכאה דין ואח"כ רחמים וזה היה למקדשי שמך ולהבדיל בינך ובין מלאך כי מי אל היינו מלאך שיעשה כמעשיך וכגבורותיך היינו דין ורחמים כאחד ואין מלאך אחד עושה שתי שליחות וע"י הצור והכאה הראית כי לך נתכנו עלילות ואם כן עשית מאז כן עשית בסלע ג"כ לקדש שמך ולהראות ההבדל בינך ובין מלאך ולהודיע כי מאתך נעשו הנפלאות ולא ע"י מלאך דאלו היה נעשה בדבור היו חושבים שהוא ע"י מלאך הרחמים כי אין כאן פעולת דין ולכך אין החטא כדאי להענישני שלא לראות הארץ רק להעבירני מנשיאותי ויהושע מכניס לא"י וביקש רק להיות עובר לראות הארץ:
או יובן כי ידוע דמיתת משה בח"ל היה שלא יאמרו המתים בח"ל אינם חיים לע"ל ולכך מת שם משה לראיה שבלי ספק חיה יחיה ויש להבין מה זה ספק אם המתים בח"ל חיים ונראה כי ידוע בח"ל ההנהגה היא ע"י שר ובא"י הוא ע"י הקב"ה וג' דברים לא נמסרו לשליח וא' מהם הוא תה"מ וא"כ יש ח"ו מקום לומר דבח"ל אינם חיים דשם הכל ע"י שר ולהחיות צריך הקב"ה בעצמו רק דאמרינן דמפתח אחד נמסר לשליח אמנם לתה"מ צריך ג"כ גשמים כדכתיב גשם נדבות וגו' דאמרינן דהוריד טל של תחיה וא"כ צריך שנים ושנים אין מוסרין לשליח ולכך יש מקום לספק אמנם כבר היה כן במתן תורה שהחיה הקב"ה מתים דנאמר גשם נדבות תניף וכו' וכן פרנסה ג"כ אינו נמסר לשליח והיה במדבר וירד להם מן וזהו ראיה שאף בח"ל אם הוא לצורך הקב"ה הוא מנהיג ומשתמש בעצמו וזהו טענת משה שאינו צריך למות בח"ל לתת מופת על תה"מ בח"ל ואומר אתה הראית את גדלך שהיא תה"מ וידך החזקה גשם ופרנסה שהיא גבורות גשמים אשר מי אל שיעשה כמעשיך וכגבורתיך כי שנים לא נמסרו ביד שליח וזהו מעשיך שהיא תה"מ וגבורתך שהיא גשמים ופרנסה וא"כ שכבר החלות להראות כזאת אין אני צריך להעיד על זה:
פסוק כה
אעברה נא וגו' ההר הטוב הזה והלבנון. פירש רש"י והלבנון זה בית המקדש ונקרא לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל ולכך ביקש משה לשם שיכופר כל סיג וכל שגגה שחטא ולכך נתאוה לא"י כי כיפר אדמתו עמו ומכ"ש לבנון שהוא בהמ"ק:
פסוק כו
ויתעבר ה' בי למענכם. יש לפרש כי אלו בא משה לא"י לא היה בהמ"ק נחרב כי היה בונה אותו משה ומשה לא מת ולא נתבטלה מעשה ידיו בחייו ולכך אמרו במדרש דהמשכן לא נרקב ולא נתבטל רק נגנז וה' היה שופך ח"ו חמתו על ישראל ולא על עצים ואבנים ולכך לטובת ישראל לא שמע ה' בקול משה וזהו ויתעבר ה' בי למענכם גם נראה מה שביקש משה לכנוס לא"י כמאמר חז"ל לקיים המצות התלויות בארץ ודאי אם מחשבתו לקיים מצות ואינו יכול לקיימם פשיטא דיש לו שכר דאל"כ מה יעשה העני שאין לו בית למזוזה ושדה לפאה וכדומה רק כל מגמת משה היה לזכות ישראל להרגילם לקיימם ואם הוא יזרזם יקיימו ביותר וזהו פירוש מה דאמרו במדרש הרבה מצות שנצטוו ישראל אכנס כדי שיתקיימו על ידי דייקא אמנם לפני הקב"ה היה גלוי וידוע דאף דיוכיחם משה מ"מ לא יעשו כראוי ולא יהיה להם תירוץ ויהי' חטאם ביותר אם יסרבו דברי משה וזהו ויתעבר ה' בי למענכם:
גם ידוע כי ענין משה היה שהכה לסלע כדי שלא יהיה קטרוג על ישראל שהסלע שומע בקול דברי משה וישראל ממרים ולכך הכה שגם ישראל על ידי יסורין ישובו אל ה' וזהו מאמרו שמעו נא המורים המן הסלע נוציא מים הלא יהיה עליכם קטרוג ולכך לא חס משה על עצמו רק בשביל ישראל והקדוש ב"ה כעס על אשר לא האמין כי אדרבה על ידי כן היו ישראל לוקחין מוסר וחוזרין בתשובה וזהו מאמרו להקדישני כי יאבו לשמוע ויאמרו אם הסלע נכנע לקול דבריך איך לא נשמע אנו וזהו ויתעבר ה' בי למענכם:
ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. רמזו כי משה ביקש שיהושע יהיה נגיד ומצוה רק הוא יעבור אבל באמת אמרו מאה מיתות ולא קנאה אחת כאשר יראה כי נסתמה ממנו מעינות החכמה וזה אמרו הואיל ולא אוכל עוד לצאת ולבוא פירש רש"י שנסתמה ממנו מעינות החכמה ע"כ אמר לו ה' לא תעבור את הירדן הזה כי ענין סתימת מעין היינו שזזה שכינה מגרונו שדבר בזה ואז כאשר פסקה מעין חכמה שהיא שכינה פסק ממנו הדבור וזהו שרמז לו אל תוסף דבר אלי בדבר הזה ויסתלקו ממך מעלה זו וא"כ מה לך לתאוה לכנוס אם נפסק ממך מדרגה זו ומאה מיתות וכו' ולכן רב לך טוב לך שתמות ותעלה מעלה מעלה משתכנס לארץ ותרד מדרגה שתפסק מאתך הדיבור הזה:
פסוק כז
עלה ראש הפסגה וגו'. כי משה ביקש לכנוס לא"י לשני טעמים ותועלות אחד כי אויר א"י מחכים והשני שמכפר עון והיינו עבירות שבין אדם למקום כי בין אדם לחבירו לא יועיל כלום ולכך השיב אל תוסף דבר אלי דייקא היינו עבירות שבינך לביני כי אינך צריך כפרה אבל בשביל האויר שיהיה מחכים עלה ראש הפסגה וראה ויהיה האויר מחכים כמו בואך לא"י וקאמר ונשב בגיא מול בית פעור כי לכך לא בא לא"י בשביל לשתק עון פעור ונקבר שם:
פרק ד
פסוק א
ועתה ישראל שמע אל החוקים והמשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות וגו'. היינו כי במיתת משה נסתמו מעינות החכמה ולא השיגו טעמי תורה והרבה מצות שאין בהם טעם והם בכלל החוקים ובאמת טעמם ברור עמוק מי ימצאנו רק במותו נעלם הסוד והטעם ולכן אמר ועתה ישראל שמע אל החוקים כי בחייו לא יהיה חוקים רק הכל היה מובן להם בטעמים ונימוקים טובים ואין כאן גירוי יצה"ר מה טעם יש בו אבל עכשיו שאין מבינים הטעם והם בכלל החוקים היצה"ר מגרה מה טעם יש בזה שתעשה כך ולכך הזהיר משה לעשותו:
פסוק ב
לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו וגו'. פירש"י לא תוסיפו כגון חמש פרשיות בתפלין חמשת מינין בלולב וכן לא תגרעו הנה מקשים העולם דבשלמא על לא תוסיפו הוצרכה תורה להזהיר את האדם בחשבו שהמצוה היא רבה וד' הניא מחשבות אדם ואמר לא תוסיפו לבל יכוה בגחלתו אבל על לא תגרעו לא הוצרכה התורה להזהיר דכל אדם יצייר בנפשו דאם יגרע יתבטל המצוה לגמרי ולכך פרש"י וכן לא תגרעו היינו ע"י שתוסיפו בזה תגרעו בזה דזה בזה תליא היינו שתרצה ליתן בטוטפות הראש חמשה פרשיות שבתפילין ותוסף פרשה זו ותגרע כנגדן משל יד ותשים בו רק ג' פרשיות וז"ש לא תוסיפו כדי שלא תגרעו:
לא תוסיפו על הדבר וגו'. וסמך לו עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך וסמך ליה ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום נראה לבאר הסמיכות כי יאמר איש במצות לולב אני אוסיף במינים יפים וכדומה לא יאמר כן כי הלא להשמיד עבודת אלילים ולנוול אותה מצוה הוא ואם יבוא איש לפעור לנוול אותה ולהטיל גללים ולטוח צואה בפניה הלא לכאורה הוא תוספת מצוה אבל באמת לא כן הוא דהעובד לפעור אפילו מתכוון לבזות אותו מ"מ ע"א היא וח"ו שיטעו בני ישראל בפעור בדבר מגונה כזה לחושבו לאלוה רק חושבים אדרבא הם מבזים ע"א בזה אבל באמת עבודתה בכך אפילו מתכוון לבזותה מ"מ חייב ומזה נלמוד שאין לנו להתחכם במצות התורה ולומר כך וכך יפה רק כפי מאמר ה' לעשותו ולא בשינוי כלל כמו שיתן הרופא סם להקאה ויאמר החולה אם זה מרפא אני אוסיף בסם ההוא וכשיוסיף גורם לעצמו מיתה כן הדבר בחיי נצחי' המוסיף מפריד החיות ולכך אמר עיניכם הרואות בבעל פעור כי כל איש אשר הלך וגו'. אפילו מי שנתכוון לבזותו אבל ממני תלמדו שאין לשנות אפי' קוצו של יו"ד בתורה לא תוסיפו ולא תגרעו ולכך סיים ואתם הדבקים וגו'. חיים כולכם היום דהתורה סם חיים ואין להרבות בסם חיים יותר מכפי שנתן הרופא האמיתי ה' רופא כל בשר הוא הנותן קצבה וגבול ברוך שמו לנצח:
פסוק ג
או י"ל הסמיכות עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור וגו' ואתם הדבקים וגו' חיים כולכם היום ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באתם שמה לרשתה. דלמעלה באותו ענין כתוב למען תחיה ובאתם וירשתם וגו' ואמרו חז"ל דמשעברו ישראל את הירדן היו ערבים זה בזה להבין טעמו של דבר דלמה לא התחיל הערבות מקודם רק ידוע דכתיב כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וכ"א מישראל ראוי לקיים כל התורה ועני ואביון שהוא בחוסר כל אין ידו משגת לקחת שדה לקיים מצות התלוים בארץ כגון לקט שכחה ופאה וכיוצא בזה רק חד לחבריה שלים ובהדי זה זכה אידך כשם שמגיע לו טובה במצות במה שמקיים חבירו ראוי להיות כן בהיפוך דערב על עונש ולכך היה הערבות חל בבואם לא"י רק מאן יימר דקודם לזה לא היה הערבות חל אבל הוא מוכח דאותן העובדים לבעל פעור ותהי המגפה לבד באותן הממרים בהקב"ה לעבוד אליל פעור וכל איש אשר רוח אלקים בקרבו ולא הוסר מעבודת הבורא חיים וקיימים ולא הגיע להם שום כלי' וחרץ בהשחתת חבירו וצ"ל דלא היה חל אז הערבות וזה שאמר למען תחיה ובאתם וירשתם וגו' היינו הערבות יהיה חל בבואכם. לא"י משא"כ עתה קודם העברת הירדן רק מאן יימר ולכך אמר עיניכם הרואות וגו' כי כל איש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' ואתם הדבקים וגו' חיים כולכם היום וסיים ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים לעשות כן בקרב הארץ וממנו תראו כי עיקר קיום המצות תלוי בארץ כי שם ענין שלימות אדם ולא טרם שיעברו את הירדן:
פסוק ה
ראה למדתי אתכם היום חוקים ומשפטים וגו' לעשות כן בקרב הארץ. נראה לבאר דאיתא שאלו לחכמים ולא פרשוהו על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי ולהבין באמת איך יעלה על הדעת לומר קדושי ישראל אשר בחר בהם ה' מכל העמים לא ידעו מה דקרי בי רב הוא וכי לא קבלו קבלת מלכות שמים פעמים בכל יום בק"ש שנאמר בו השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה וגו' רק. נראה דהתורה שבכתב יש לה גבול כמו שכתובה אבל תורה שבע"פ הוא ברמזים וביאורי התורה אין להם קץ ותכלה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ולפי רוב ההוגים בתורת ה' נתרחב גבולה כך א"י נמי מתרחבת והולכת נקראת ארץ צבי שמחזקת יושביה כדאמרינן ולכך דלפי תחום התורה תחום א"י מתחשבת וז"ש על מה אבדה הארץ היינו ארץ צבי דנכווצה ולא היתה מחזקת יושביה כמקודם ונביאים וחכמים באמת לא ידעו אם אדם חטא בהמה מה חטאה עד שאמר הקב"ה על עזבם את תורתי היינו תורה שבעל פה שבשבילה היה א"י מחזקת יושביה ואגב יתורץ קושיות העולם דרמי קראי אהדדי כתיב ואבדתם מהרה מעל הארץ אשר ה' נותן לכם דמשמע שהוא מתנה מה' וכתיב דא"י ירושה היא לנו מאבותינו ולפי' הנ"ל א"ש דודאי א"י היא ירושה לנו רק ארץ צבי להיות מחזקת יושביה הוא מתנה מה' וז"ש ראה למדתי אתכם חוקים הוא התורה שבכתב ומשפטים הוא תורה שבע"פ רחבה מני ים להגות בה תמיד על דבר לעשות כן בקרב הארץ שהקב"ה יעשה בקרב הארץ ג"כ להתרחב למאוד כנ"ל ובאמת יש להבין למה לא ניתן לנו התורה שבע"פ ג"כ בכתב רק. נראה דעובדי אלילים ג"כ יודעים בכל הכתוב בתורה שבכתב רק התורה שבע"פ משה מסרה ליהושע ואין לעובדי אלילים חלק בה ואלו היה בכתיבה גם זה היה מפורסם להם וכאשר ראו עובדי אלילים התבוננות מן ישראל בתורה שבעל פה והם בחשיכה יתהלכו וז"ש ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי זהו נתינת טעם על דלא ניתן תורה שבע"פ בכתיבה כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו' על דבר ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וזולת זה כמוהם כמוכם הוי בלי גרעון כדהקדמנו לעיל:
פסוק ז
כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. נראה דודאי יש באוה"ע כמה גדולים מפורסמים בחכמת הפילוסופיא ושארי דברים נפלאים אין חקר למאד רק הם אחד בעיר ושנים במשפחה בנמצאים אבל בישראל תינוק יודע להבין אמרי בינה בסודות התורה וז"ש כי מי גוי גדול וגו' אשר לו אלהים קרובים אליו וגו' דהכוזרי הוקשה ממ"נ אם שבע מצות ב"נ מספיקים לקנות שלימות על מה הרבה לכם בתורה תרי"ג מצות ואם אינם מספיקין הז' מצות לקנות שלימות האדם לאיזה דבר נתנם לבני נח והתשובה לזה היא כך משל למלך שיש לו שרים קרוב למלכות שהמה מרואי פניו ומשמשים לפניו בכל יום ויום הנה אותם השרים צריכין לקבל פני המלך בכל יום ולשמש לפניו וזולת זה אם מחמת עצלותם או לאיזה סיבה לא יבוא לפני המלך אפילו לא יקרה זה אלא יום אחד לבד מתחייב בראשו לפני המלך אבל איש כפר נבער מדעת אין העונש כל כך אפילו לא יבוא אפילו בחודש ימים כי במה נחשב הוא לפני המלך ולכך ישראל שהם לגיונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה לכך הם צריכין שירות בכל שעה ובכל רגע לקבל פני ה' ולבוא לפניו בדורון של מצות ולכך הרבה תורה ומצות כדי דבכל מקום אשר יפנה ימצא מלא מצות כרימון משא"כ עובדי כוכבים ומזלות דאינם נחשבים לכלום ואינם צריכין שירות לקבל פני המלך רק לפעמים די להם בשבע מצות וז"ש כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה היינו תרי"ג מצות ולא תקשה לך דאדרבה יקשה להם קושיות הכוזרי דלמה הרבה לנו תורה ומצות ולכך אמר ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו ולכך הרבה לנו תורה ומצות:
או נראה לפרש דשאל השואל להתנא מה יעשה האיש ויחכים והשיב לו יתפלל למי שהחכמה שלו מה יעשה האיש ויעשיר והשיב לו יתפלל למי שהעושר שלו ויש להבין הא לשאלה זו כסיל הנבער מדעת אינו צריך לשאול ובודאי שהשואל גם כן ידע שהחכמה ועושר הוא מהקב"ה רק נראה דידוע מה שאמרו יגעתי ומצאתי תאמין דבן אדם צריך יגיעה למאוד והבא לטהר מסייעין לו מן השמים ולולי כן אינו זוכה לכך והטעם הוא דהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים וזהו מה ששאל מה יעשה האיש ויחכים כלומר למה לא יבא החכמה מעצמה לאדם אלא דוקא ע"י יגיעה וזהו שהשיב יתפלל למי שהחכמה שלו דהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים וז"ש אשר לו אלהים קרובים אליו ולהבין למה בא דוקא ע"י יגיעה ולא בא בעצמו ולכך אמר בכל קראנו אליו למלאות רצון הקב"ה אשר חשק בתפלת הצדיקים מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים וגו' נראה לבאר ע"פ הפסוקים משפטי ה' אמת צדקו יחדיו היינו דהחוקים נעלם טעמם רק באמת דהמשפטים יש להם טעמים ידועים ואת זה לעומת זה יראה וכאשר המשפטים נכונים וברורים כך הם החוקים וז"ש משפטי ה' אמת דיש להם טעמים ידועים ומכח זה צדקו יחדיו היינו עם החוקים וז"ש חוקים ומשפטים כהדדי צדיקים אינו נראה דידוע דגם לעובדי כוכבים ומזלות יש כמה גדרים וסייגים כפי ראות עיני המלך והשרים אך כל יום ויום נעשה מחדש לפי טבעם לפי זמנם כן עושים השתנות במדינות וז"ש ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אני נותן לפניכם היום מבלי השתנות וזהו חידוש גדול אף ע"פ שהטבע והזמנים אינם שוים וזה אינו בנמצא אצל עובדי כוכבים ומזלות:
פסוק ט
רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברי' וגו' והודעתם לבניך ולבני בניך. ונראה דחכמינו ז"ל אמרו והחוט המשולש לא במהרה ינתק היינו בת"ח הלומד תורה הוא ובנו ובן בנו שוב אינו נפסק ולא ינתק מהם ופירשו התוספות בזמן שרואין זא"ז היינו דצריך ללמוד עם אבי אביו וז"ש השמר לך פן תשכח ולכן והודעתם לבניך ולבני בניך שוב לא יפסוק וינתק או יש לפרש ע"פ מה דאמרו תלמידים הם כבנים כאלו ילדם דכתיב ואת הנפש אשר עשו היינו שלמדו תורה עמהם וכתיב והגית בו יומם ולילה וגם כתיב ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וזה א"א לכל ישראל לעמוד בו אך מה שלומד לאחרים והתלמידים משלימים על ידו דלפעמים ילמוד זה ופעמים זה הוי כאלו הוא הוגה בו תמיד וז"ש השמר לך פן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך כל ימי חייך היינו הלילות וא"א להזהר בהם ולכך והודעתם לבניך הם התלמידים שלך:
או נראה דרמו קראי אהדדי דכתיב בתורת ה' חפצו דמשמע שהוא תורת ה' וכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה דמשמע דהתורה הוא משל עצמו רק דהענין הוא דאם הוא כבר למד לאחרים אז ניתן לו התורה במתנה לבל ישכח מפיו לעולם ולכך איתא במדרש דמשה שכח מה שלמד מפי הגבורה עד שלמד עם כל ישראל ואז ישמח משה במתנת חלקו דניתן לו התורה במתנה מהש"י ואז לא תשכח וזה שאמר רק השמר לך פן תשכח והודעתם לבניך היינו התלמידים שלך ואז הוי תורתו ולא תורת ה' ואז והיה כעץ שתול וגו' ועלהו לא יבול:
פסוק י
יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון. נראה לבאר דיש בני אדם אשר ישבו רק בדד ללמוד מאחרים והיינו לעצמו ולא ללמד לאחרים באמרו מי אנכי איש תולעת נבער מדעת שלא קניתי לי בעצמי הטוב והשלימות עד אשר אמלא כפי נחת ואז אלמוד לאחרים ואם כה יאמר האדם וינקוט האי כללא בידו ימיו ושנותיו יצאו וישכח התורה כי לא ילמד האדם לעולם לאחרים דאם יחיה אדם אלף שנים לא ישיג במעט דבר כטיפה מן הים בתורה אך החיוב מוטל עליך ללמוד לאחרים כפי שלימותך וכל מה שחננך ה' בכל מה שידעת והראיה באמת על דבר מה הוצרך הקב"ה להקהל את העם אצל הר סיני דגם אם העמידם מרחוק מהדיבור היו שומעים באשר שקול ה' שובר ארזים ובודאי נשמע מסוף העולם ועד סופו רק זאת עשיתי אשר ילמדון ליראה אותי וגו' ולהורות להם שגם הם ואת בניהם ילמדון היינו התלמידים:
או יש לומר דהנה האדם יש לו לירא שלא יבואו עליו יסורין דחטא רק אם בבירור ידע דלא חטא אז אינו ירא ממידת הדין של הקב"ה כי הוא הולך בתומו ועל מה יענשו אותו אבל אם הוא בערבות עם חבירו אע"פ שהוא צדיק גמור כמשה רבינו ע"ה צריך. לירא את עצמו מהקדוש ב"ה לבל יכוה בגחלת אחרים וז"ש הקהל לי את העם כולו היינו לערבות על דבר אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים ולא יאמר זכאי אני:
פסוק יא
ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בוער באש עד לב השמים. היינו דכפה עליהם ההר כגיגית אם מקבלין את התורה מוטב וכו' יש להבין למה ליה כל החרדה עם ההר הזה הלא מכל הדיבור שיצא מפי הקב"ה יצאו נשמתן ולא ה"ל להחיותן רק נראה דכתיב אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי דהרים הם המזלות והם שונאים לישראל כנראה לעינים כשהיה העת שיוליד אברהם אמר לו הקב"ה צא מאצטגנינות שלך וז"ש אשא עיני אל ההרים הם מזלות והם נכלו להאבידני וזהו שקונן מאין יבא עזרי אבל עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ שהוא משדד מערכות בשבילו וז"ש ותעמדון תחת ההר היינו הם המזלות דכל הטעם דהקדוש ב"ה הוא מלכנו ומנהלנו בשביל קבלת התורה והמצות ואם לא יעשו המכוון יהיה כאחד מעובדי כוכבים ומזלות וישבו תחת המזל ואין להם תקומה ח"ו ובזה יש תירוץ על קושיית עובדי כוכבים ומזלות לעתיד דיאמרו כלום כפית עלינו את ההר כגיגית כמו שכפית עליהם ואין זו טענה ואצלם לא מהני מידי כי הם יושבים תמיד תחת המזל אבל ישראל הקב"ה הוא מנהיגם ומנהלם ושמא תאמר שאין למזלות כח לעשות מטוב עד רע ולכך אמר וההר הוא המזל בוער באש עד לב השמים היינו אמצע השמים דשבעה כוכבי לכת הם שצ"ם חנכ"ל החמה הוא באמצע וג' מהאי גיסא וג' מהאי גיסא והחמה הוא באמצע והמזל בוער עד לב השמים היינו תוך השמים וכחו גדול למאוד אעפ"כ לא יוכלו לגרום איזה רעה לישראל:
פסוק יב
וידבר ה' אליכם מתוך האש. דטענת המלאכים היה תנה הודך על השמים היינו לישראל לא יהיה בגדר אדם רק על השמים בגדר המלאכים והקב"ה השיב לא כן רק יהיה תחת המזל ואעפ"כ לא יועילו להרע להם וז"ש וידבר אליכם מתוך האש היינו מתוך המזל להשגיח עליכם. קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול הנה הראה לנו את גדולתו אשר יעשה כרצונו דכל דיבור שיצא מפי הקב"ה נברא מלאך אבל מ"מ במתן תורה לא היה הקב"ה חפץ להיות חלק למלאך במ"ת וז"ש קול דברים אתם שומעים מהקב"ה ואף עפ"כ ותמונה היינו מלאכים אינכם רואים. או י"ל דבישעיה כתיב וארא את כבוד ה' ובמשה כתיב כי לא יראני אדם וחי ובגמר' אית' כאן באספקלריא המאירה כאן באספקלריא שאינה מאירה ולהבין הא איפכא מסתברא אם היה משה רואה באספקלריא המאירה ואעפ"כ אמר לו הקב"ה לא יראני אדם וחי רק נראה דהענין הוא במראות של זכוכית שאנו רואים בו מראות הצורות העומדים נגדו הוא מחמת שמונח תחתיו דבר גוש שקורין קווע"ג זילבר לא יכנוס הלאה וידחפוהו משם לאחוריו בדחי' זו משא"כ אם אינו מונח תחתיו דבר גוש היינו כמו חלונות מביט בו למרחוק כי אין מה שיעכב וזהו הענין בישעיה ראה באספקלריא שאינה מאירה וראה דמות תבנית ממש וז"ש אוי לי כי נדמתי דהבין זה שראה באספקלריא שאינה מאירה משא"כ משה הביט באספקלרי' מאירה וז"ש קול דברים אתם שומעי' ותמונה אינכם רואים היינו תמונה שלכם והייתם במדריגה המעולה:
פסוק יג
ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות. עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים הנה יש להבין מה ברית שייך כאן דבכל י' דברות לא נכתב שכרן של מצית ולא שייך לשון ברית רק נראה דכתיב לולי ה' עזרתה לו כמעט שכנה דומה נפשי דא"א להלחם כלל נגד היצה"ר אשר בכל עת ורגע עומד עליו ללכדו ולהחטיאו אבל הבא לטהר מסייעין לו מן השמים וזולת כן אי אפשר רק יש מצות שהשכל מחייבם לבל יעבור עליהם כגון לא תרצח וכל ה' דברות אחרונות ואם הוא מתגבר לקיים ה' אחרונות לעשות אותם כתיקונן אז הקב"ה מסייעו לה' דברות ראשונות וזהו ברית דהם יעשו אלו ה' מצות ועי"כ יזכו לקיום מצות אחרות לבל יפלו ח"ו ברשת היצה"ר וז"ש ויגד לכם את בריתו ולכך ויכתבה על שני לוחות אבנים חמשה מכאן וחמשה מכאן להורות המכוון הנ"ל:
פסוק יד
ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד חוקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ וגו'. דידוע דעל משה נגזרה גזירה לבל יבוא לארץ הקדושה והיה מצער על שלא יוכל לקיים המצות התלויות בארץ רק איתא בגמר' גדול המעשה יותר מן העושה ולכך ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם לעשותם בארץ כדי שאזכה גם אני בזה דהזהרתי אתכם והוי כאלו עשיתים בעצמי:
פרק ו
פסוק ד
או יאמר דבאמת אם ישראל מבטלין הדיבור היוצא מפי הקב"ה אז עונשין אותו יותר בכפלים מאשר יעבור דיבור היוצא מפי איש אעפ"י שהוא ג"כ מפי הקב"ה שצוה לאיש ההוא שיאמר לאחרים והקדוש ב"ה ידע דישראל לא יהיו יראים ושלמים בכל עת ולכך ואותי צוה ה' לעשותכם אותם בארץ ולכך והזהרתי אתכם לבל תשנו את תפקידם ממצות התלויות בארץ ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' אליכם בחורב מתוך האש דידוע דכל דיבור אשר יצא מפי הקב"ה נעשה רושם שע"י כן ישראל חוזרים למוטב או שנברא מלאך מלהב היוצא מפיו ולא נעשה רושם אחר ובמ"ת לא היה מלאך כנ"ל וז"ש ונשמרתם מאד לנפשתיכם לעשות פעולת הדיבור שיצא מפי הקב"ה שעושה רושם דאין לומר דנברא מלאך ולכך אמר ולא ראיתם כל תמונה:
שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ביאורו הוא כך דאי' שאל האי מין אתין דאמריתון כל בי עשרה שכינתא שריא כמה שכינתא יש אמר ליה אמשול לך משל הלא אודית לי דחמה אחת יש בעולם ובכל חדר וזויות הוא משפיע ומאיר כך כביכול בעצמו כל בי עשרה שכינתא שריא ויש להבין מה שאל האי מין ונראה דכן שאלתו דהא בתפלה דהוא רחמים השכינה שורה ובמקום הדיינים שהוא דן ג"כ השכינה שורה וזהו שאלתו אם השכינה הוא רחמים או דין והשיב לו דנראה בהבחנת פעולת החמה דאם אדם הוא בעל חוזק הראות ורואה בחמה אזי יותר טוב נזדכך ראייתו ואם הוא חלש הראות ורואה בחמה אז נתקלקל ראייתו ביותר דכל השפעה הוא לפי המקבל כך הקב"ה אם המקבל הוא טוב אזי הש"י בא במידת הרחמים וכן להיפך וזהו שמע ישראל דגם באה"ע הקב"ה מתנהג במדת הרחמים ע"י. שם העצם וע"י אלקים מתנהג עמהם במדת הדין אבל יעקב התפלל שאפילו אם יתנהג עם ישראל במדת הדין יהיה הכל בשם העצם ובמדת הרחמים וזהו אמרו והיה ה' לי לאלקים וזהו סגולה בישראל לבד וזהו שמע ישראל כי בישראל כל בי עשרה שכינתא שריא א"כ תחשוב כי יש כאן פירוד וקיצוץ בנטיעות ח"ו וזהו שמע ישראל אומה הישראלית ה' אלקינו השם הויה הוא אלקינו שמייסר אותנו בדין הוא ה' אחד ולא בעכו"ם דלרחמים שם אחר ולדין שם אחר אבל אצלנו הכל אחד:
גם יש לפרש דכבר תמהו איך שייך בה' שהוא סיבה לכל הסיבות אשר אין לו ערך כלל עם אצילות לשון אחד דלשון אחד אינו שייך רק אם במנינו בא לאחריו שנים שלשה אבל בדבר שאין במדריגתו כלום ואין לו דמיון כלל אינו שייך לשון אחד וכבר גזרו ואמרו לא כאחד המנוי אבל נראה דנאמר בזוהר בשאלת המין בכל חכמי הגוים מאין כמוך הא בחכמי ישראל יש כמוך והשיב אמת כי הם עושים ניסים כמו האל יתברך ובאמת אמרו כי הצדיקים נקראים בשם הויה כי הם חלק אלוה ממעל וחלק ה' עמו וא"כ הם ג"כ בערך האחדות ולכך אף הם מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וא' כמה שנקרא ה' אחד הוא בערך ישראל שהם ג"כ אחדים אבל אינו כמו האל יתברך וכמ"ש והתקדשתם יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה וכן הענין כי אחדותו הוא למעלה מאחדותנו אבל מ"מ יתכן בו שם אחד דעלינו חל ג"כ שם הויה ולכך קרא ליעקב אל כמ"ש במדרש אני אל בעליונים ואתה אל בתחתונים וזהו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אבל לאה"ע לא יתכן קריאת שם אחד כלל להקב"ה אבל בערכנו נקרא אחד והבן ולכך נאמר שמע ישראל ישראל דייקא כי הוא אל בתחתונים כי הם חלק אלוה ממעל ולמעלה ממלאך:
גם תדע כי לעתיד לבוא יהיה השם אחריתו כתחילתו היינו יהיה בסוף ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ולכך אנו אומרים יהא שמיה רבא שיתגדל השם ויהיה סופו כתחילתו י"ה בסופו אבל תדע שגם עכשיו השם שלם כי שורש כל הוא נקודה עלאי טמירא הוא הסיבה כל הסיבות רק נקודה כנקודה במרכז והוא אחד בתכלית וכשמתפשט ממנו אצילות הוא ג"כ אחד כי מאחד יבוא אחד אבל להיות שהתפשטות הזאת הוא מאתו יתברך ונאצל הוא כמו בריבוי והוא עשרה כי עשרה ג"כ אחד רק שבא לפניו איזה דבר כנודע במספר ולכך הויתו הוא קודם א"כ התפשטות והאצילות הוא כמו עשרה שכך היא עשרה ואחד זהו עשר ספירות שהם אחד רק היותו הוא על גבם הרי כאן במספר עשרה ולכך נקראו עשר ספירות כי הוא כפי המספר ולכך לפני אחד מה אתה סופר והבן ולכך היא יו"ד שהיא ג"כ עשרה ומתפשט מנקודה י' ראשונה ולכך הוא ד"ו בלשון דו פרצופין שנים ושני עשירות הם עשרים במ"ק שנים והוא כלול ביו"ד ראשונה והנה בשם הויה ה' ראשונה הוא דלית וי"ו כזה ה הוא עם י' ראשונה יוד שהוא כולל הכולל וה' אחרונה דלית יוד כזה ה' א"כ עם וי"ו הוא ג"כ יו"ד וא"כ י"ה בשם ו"ה שקולין זה יוד וזה יוד והכל אחד ומזה למדו כאשר היו רוצים לכתוב את השם כתבו תרין יודי"ן כזה י"י והוא כי י"ה ו"ה הכל מורה על יו"ד והם תרין יודי"ן לכך לעתיד לבוא לא יבוא אות חדש שיהיה להשם יהיה דא"כ וי"ו להיכן הלך אבל יהיה לה' אחרונה ג"כ דלית וי"ו כי יוד שבה' יבוא לתוך התיבה ואות ד' שבתיבה יבוא תחת דלית שבה' ויהיה ה' ויהי' השם יהיה והכל אחד יתעלה שמו והדברים עתיקים וזהו שלמד אותנו משה כי ה' אחד שאין הפרש בין י"ה לו"ה כי הכל אחד וזהו ג"כ אחד כי השם בכולל הוא אחדות גמור הוא א ומספר שם הויה הוא ך"ו במ"ק ח' הוא ח' וי"ה הוא תרין פעמים יוד וכן ו"ה הוא תרין פעמים יו"ד כמ"ש שהוא ארבעים וארבעים במ"ק הוא ד' זהו א' והבן:
ויעקב אמר בשכמל"ו הפשוט הוא כי אחד הוא שלימות והקב"ה הוא בתכלית השלימות לכך נאמר בו אחד ומי שאינו בתכלית השלימות לא יתאמת בו שם אחד כי צריך לזולתו וא"כ הרי אינו אחד והרי הוא מצורף לזולתו אבל מי שאינו צריך לזולתו הוא אחד באמת אבל א"כ קשה קושיות הפילוסופים מה צורך לבריות עולם כיון שאין צריך לשלימות והאר"י כתב למען יקרא מלך כי אין מלך בלא עם ולזה נאמר מלכותך מלכות כל עולמים וזהו שאנו משיבים כשאומרים אחד לבל יקשה מה צורך לבריאת עולם בשכמל"ו הרצון לכבוד מלכות שיהיה לעולם ויהי' מלך בעם והבן. ובגמ' אית' היכי נעביד נימריה יש לנו גנאי דלא אמרה משה לא נימרי' יש לנו צער דאמרה יעקב והענין הוא כך כי כתיב וכבוד ה' נראה כי כביכול אין שם הויה מתגלה בעצמו כי אין העולם כדאי רק מתלבש בשם של אדני ור"י קרי למנא מכבדותא הרי לבוש נקרא כבוד וזהו כבוד ה' היינו לבושו כי מתלבש בלבוש שלו שהוא אדני ועולמות עליונים בשם של הויה ותחתונים בשם של אדני אבל לעתיד לבוא יתנהג גם בתחתונים בשם הויה וזהו מה שנאמר והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד כי עכשיו אינו מלך בתחתונים ולכך אין הוא ושמו אחד ואדני אחד מלביש לשם הויה כי הלבוש הוא מקיף לג' צדדין סוף תוך ראש ג' פעמים הויה הוא ע"ח והוא מספר אדני אחד גם א הוא תרין יודין ו' באמצע הוא כ"ו מספר שם הויה שהוא א' ראשון ואחרון ואדני הוא לבוש ונדן הוה לשון נרתיק וא"כ אדני הוא בהיפוך אתוון נדן א' שהוא נרתיק לא' ודע כי אדני ושדי הכל אחד כי עיקר א' הוא כך א והוא תרין עינין וחוטם של אדם ופיו של אדם ופיו הם דלית וכל היקף הגולגלת מפדחתו סובב והולך עד הגרון הוא ם והוא אדם וא"כ אם תהפך הנון ותשים מלמטה כזה ש ונעשה מן א' נון ש' ונשאר די באדני והוא שדי ולכך באבות נראה הקב"ה במלכות שדי כמ"ש וארא אל אבות באל שדי ושמי ה' לא נודעתי שהיה למלבוש וכבוד ה' נראה להם וזהו כבוד מלכותו לבוש ולכך בזמן יעקב שהיה השם מלובש באדני ושדי אמר בשכמ"לו משא"כ משה שכתב התורה לעולמי עד אשר נראה השם בלי לבוש כדכתיב והיה ה' אחד וגו' לא כתב בשכמל"ו לכך אמרו חז"ל לא נימריה יש לנו צער כי בעו"ה עדיין לא זכינו לאור השם בלי לבוש נימריה יש לנו גנאי כי לא זכינו לאור השם הנכבד ולכך תקנו בחשאי והבן. ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך כי סגולת אהבה להיות נפש קשור בנפש והיה לאחד כמ"ש בדוד ויונתן וכן אנו שאוהבים להקדוש ב"ה מורה דביקות והתאחדות ב"ה והיינו לאחד כביכול ואהבה הוא מספר אחד כי אהבה מורה ומעורר אחדות ודביקות. בכל לבבך אמרו חז"ל בשני יצריך יצה"ר ויצ"ט היינו כי זה תעורר לך אהבה כי לא הכביד עליך שום עול והתיר לך אכילה ושתיה ולישא אשה וכהנה כל תאוות יצה"ר ואדרבה ע"י תזכה לעה"ב לישא אשה היא מצוה לאכול ולשתות בחגים מצוה לאכול לחזק גופך לעבודת ה' מצוה ולא עבודת כוכבים ומזלות עובדיהם מסוגפים ומעונים ואומרים שע"י כן יזכו לשלימות וא"כ איך לא יוסיף אהבה לה' שמרשהו בכל דבר ומזכהו לשלימות ולכך צוח הנביא עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי גם מדת אדם אם אוהבו עושה לו דבר שעי"כ גורם לו מכשול הלא יהפוך לו לאויב אבל החכם השלם ישפוט בשכלו הלא אוהבי הוא ואיך יגרום לי מכשול אין ספק שיש לו טעם מה שאינו נודע לי לפי שעה והנה הקב"ה ברא יצה"ר והוא אבן נגף לבני אדם וקרא אומר אנכי בראתי משחית לחבל ולכאורה יבעט אדם בהקב"ה כי הוא לו סיבה לצרותיו כי ברא לו מכשול אמנם אוהב השלם יחשוב בלי ספק שטעמו ונימוקו עמו ולטובתי עשה אף כי נעלם ממני הטעם לשעה וזהו לאהוב אותו בשני יצריך ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך הענין הוא כי מחכמי אוה"ע יש שאמרו לי פה בעירנו ונתנו משל לגדר אהבה להקב"ה כאלו חכם אחד דבר עם הבורא ושאל הבורא לו עד כמה עזה אהבתך אלי וסוף דבריו אלו אני הבורא ואתה אדם כמוני מ"מ הייתי אוהב אותך כאלו אני אדם ואתה הבורא ובאמת לא טוב אשר דבר כי גדר אהבה יש בו ב' אופנים אוהב אחד שיש בו טעם אם לפי שהטיב עמו או לרוב יופיו ועוצם מעלתו וכדומה. ואופן השני הוא אהבת שוטים ומשוגעים שיאהבו חתול ועכבר דברים מאוסים וכדומה אהבה בלי טעם כללו של דבר אהבה בלי טעם הוא אהבה של שטות ורעות רוח ורעה חולי כי לכל דבר צריך להיות טעם שדבר שהוא בלתי טעם אין בו ממש וחפץ ולכן אנו אוהבים לה' להיותו בורא ולמי ראוי יותר אהבה ממנו משא"כ אלו היה ח"ו אדם ואני הבורא ואני אוהב אותו כמו הבורא זהו אהבה של שטות דא"כ אני עושה אהבת המקום אהבה בלי טעם. וגם משוה אהבת המקום לאהבת אדם כי יאמר אף שיהיה אדם יאהב אותו כמו המקום ולכן דברים אלו אין בהם ממש ולכן צווח התורה ואהבת את ה' אלהיך הרצון דאהבה יהיה היות ה' ואלהי אשר בראני ולא להיות אהבה בלי טעם ומבלי להבחין אם הוא ה' או אדם וא"כ כל אפי שווין רק האהבה תהיה מיוחד היותו ה' ולכך אני אוהבו בתכלית אהבה אמנם גדר אהבה כך הוא אף שיצויר אם אעשה רצונו אמות ואירש גיהנם ואם אעבור רצונו אהיה חי ואירש ג"ע מ"מ אעשה רצון הבורא כי אני אוהבו והוא אשר בראני יעבור עלי מה לא אזוז מאהבתו ואעשה רצונו כרצון אוהבי וזהו ובכל נפשך אפי' נוטל את נפשך הרצון אף שיצויר שעשות רצונו יגרום לך מיתה ולכך נאמר בכל נפשך להורות על חיי הזמן וחיי נצחי ובכל מאודך אפי' יצויר שעי"כ תאבד כל מעותיך ואמרו חז"ל יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו וכבר אמר איוב על יסורין שלו שבחר במיתה תמיד כי אמר למה תתן חיים וגו' ומ"מ אמר כי כל זה בחרתי מעוני הרי שחפץ במיתה ולא בעוני ואם כן פשיטא שיותר יצר לו לאדם אם ירד מנכסיו משימות רק יש הבדל מי שהוא אדם בינוני אין לו כ"כ צער אם ירד מנכסיו אבל מי שהוא עשיר גדול מופלג ואח"כ ירד לתכלית עניות עד שיסבב פתחים כזה ודאי יבחר לו מות מחיים ולכך איוב שהיה משופע בנכסים כנודע פשיטא שבחר הכל מעוני ולכך אמרה התורה בכל מאדך ר"ל ריבוי מעות מאוד מאוד והוא לשון מאדך וא"כ נבחר לך מות משתרד לעוני מ"מ תאהב השם יתעלה כהנ"ל:
פסוק ו
והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. פירש רש"י כאלו היום נתנה הטעם כי בעו"ה כל מצות אנשים מלומדים המה כפי מנהג אבותיהם ואם יבוא אדם להוכיח אותם ולא ישמעו לקולו כי יאמרו כה נהגו אבותינו אף אנו נהוג כך ואם המצוה אצלו חדשה כניתנה מהיום א"א לעשות לו מחמת מנהג אבותיו כי הלא חדש הוא וצריך כונה כדי לשמור מצות ה' ולא יכול לדחות קול מוכיח כי כך נהגו אבותיו כי הלא ראה זה חדש הוא:
פסוק ז
ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך וגו'. הנה מפרש בגמרא אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם שליש במקרא שליש במשנה ושליש בגמרא והענין הוא כי ע"י תורה שבכתב א"א להבין עניני מצות כלל דרך משל תפילין לא נודע לנו בתורה שבכתב כמה פרשיות יש בתפילין ומשנה שהוא שורש התורה שבע"פ הודיע לנו עניני הדבר שיהיה ד' פרשיות אך לפי"ז נחלק התורה לשני תורות ח"ו אבל הגמרא שהוא פלפול חכמים קבעו בה מסמורות לעשות האהל אחד ודרשו טט שתים פת שתים וזהו לחבר שלא יהיה תורה שבע"פ נפרד מתורה שבכתב והנה אמרו ושננתם שיהיו דברי תורה שנונים בפיך רק איך יהיו שנונים הלא כל דברי תורה סתומים הם ואם נאמר משנה שהוא תורה שבע"פ הלא הוא ענין נפרד מתורה שבכתב ומה שינון יש בזה התורה שבכתב אבל בגמרא הם מבררי' את הדברים ליתן של זה בזה ולכך אמרו אל תקרי ושננתם כי בעצמו אין כאן שינון רק ושלשתם מקרא שהוא תורה שבכתב ומשנה שהוא תורה שבע"פ ובגמרא לחברן ולבררן הדברים ואז תהיה משוננים וכן הענין ושננתם לשון שני דהיינו בכתב ובע"פ שני תורות זה תלמוד תחילה עם בניך ואח"כ ודברת בם להיות נושא ונותן בהם לחברן ולשלב הדברים אשה אל אחותה והרי כאן שילוש הלימוד והוי שפיר ושלשתם והבן:
ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כי בתורה שבע"פ בנגלה שהוא דבר עיוני תלמוד בשבתך בביתך אבל תורה שבכתב ודבר שאינו צריך עיון תלמוד בלכתך בדרך כדאמרו חז"ל דבר עיוני אין ללמוד בדרך דאמר יוסף לאחיו אל תרגזו בדרך אל תעסקו בדבר הלכה וכן בשכבך ובקומך תורה שבכתב יום ותורה שבע"פ לילה כנודע במדרש דבזה ידע משה כשעלה למרום אימת יום ואימת לילה:
פסוק ח
וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. ידוע כי תפילין של יד הוא כדי לעורר לכשרון המעשים ופעולות שהוא ביד ותפילין של ראש לעורר עיוני ולימודי הטוב לשם שמים ודבר מחשבות המוח אמנם מי שעוסק במצות ומעשים טובים לשמה ממילא זוכה לעיוני ומצות ה' ברה מאירת עינים ואינו צריך לזכרון בין עיניכם כלל כי המצוה מאירה עינינו ומביאו לתורת אמת וא"כ אז ענין תפילין של ראש רק לתכשיט ופאר כדכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם הויה נקרא עליך וזהו מאמר הפסוק וקשרתם לאות על ידך. כשתעשה כך והיו רק לתכשיט בעלמא לטוטפות בין עיניך בלי שצריך להעירך ולהאיר מחשבתך לטוב:
פסוק ט
וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. כבר נאמר בפי' בפרשת והיה אם שמוע ועיין מש"כ לפרשת נגע צרעת כי סטרא אחרא הוא רשות הרבים ורוח צפון פרוץ אמנם סטרא דקדושה צנועה רשות היחיד צנועה מוקף מחיצות כמ"ש כל כבודה בת מלך פנימה והם רוצים להרים הדלת והשער ולכך שאי' יוכת שער ולכך צותה התורה מזוזה לגרש לץ ושאיה מפתח השער וליתן שם מזוזות:
פסוק י
והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך וגו' לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו' השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. הענין הוא כי תכלית נס גאולת מצרים כי הוצרכו להיות מ' שנים במדבר טרם בואם לא"י כי לא נשלם עדיין עון האמורים ועילה נמצא בשביל חטא מרגלים וקשה למה נגאלו אז ממצרים קודם זמן זה הלא כפי ברית בין הבתרים היה הבטחה שיגאלו כאשר יהיה נשלם עון אמורי וצ"ל הטעם כי היו ח"ו משוקעים בטומאה ביותר וא"כ פשיטא שיש לזכור את הנס וחסד ה' שדילג על הקץ למען לא נשקע ח"ו בטומאה אמנם אמרו במדרש טעם אחר כי האמורים החריבו א"י למען כי יבואו ישראל לא"י ימצאו הארץ חריבה וכאשר ראו כי נתעכבו במדבר זמן רב חזרו ובנו אותו כמקדם ונחלו ישראל כל טוב ולפי זה יש לומר דהיה זמן לגאול ממצרים א"כ אין כל כך נס כי כך היה הבטחה לאברהם אבינו וזהו מאמר הכתוב כי תמצאו בתים מלאים כל טוב וגו' אשר יהיה הכל במלואו וטובו אם כן תחשוב בשביל כך נתעכבת במדבר כמ"ש במדרש אבל זמן הגאולה היה לכך הכתוב מזהיר השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים קודם הזמן למען שלא תשקע בטומאת מצרים:
ועוד יש לומר כי אצל השוטים נקראים מצות ה' עבודה קשה אבל באמת אצל המשכילים אינו נקרא עבודה כלל והנה אם נודע טעם המצות דרך משל אכילת חזיר כי הוא רע לגוף וכהנה עריות לבל יהיה מרבה בנשים וסופו מר א"כ הלא הוא דבר נאות לגוף ולנפשו איך יקרא עבודה כי תאמר לאיש להשמר מנזק לבל יפול באחת הפחתים או מבלי לשתות סם המות הכזה יקרא עבודה אבל אם אין בו טעם רק הוא רצון אלהי לזו יקרא עבודה כיון שהוא טוב לגוף ואפ"ה חובה עלינו כמבואר במדרש אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר שהוא רע ונפשו קצה בו רק כך צוה האל ולאות על זה התירה לנו התורה ז' שנים שכבשו וז' שחלקו כל דבר איסור כמ"ש בתים מלאים כל טוב אפילו כתלי דחזירי ובורות מים של עובדי כוכבים ומזלות כמ"ש הרמב"ן לתורה ואילנות ערלה וכלאי הכרם הכל התירה התורה וזו לאות כי אין בעצמותן רע כי א"כ האיך יהיו מותרים בי"ד שנים הללו רק ברצון ה' והפה שאסר הוא הפה שהתיר וא"כ יקרא עבודה וא"כ יחול שאלת הרשע מה העבודה הזאת לכם רצונו מה הועיל לנו שיצאנו מעבדות פרעה ובאנו לעבודת אחר לקבל עול תורה ומצות משא כבד יותר מכל עבודת מצרים ובאמת טועה הוא כי הוא חיינו וגו' וזהו מאמר הכתוב בתים מלאי' כל טוב שהתורה התירה לאכול כל דבר איסור בי"ד שנים הנ"ל א"כ תפשוט מזה כי אין עצמות המצות רע וחזיר אינו מזיק לגוף רק מצות ה' ועבודתו היא א"כ השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך ממצרים כשאלת הרשע הנ"ל והבן:
פסוק יג
את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע. הנה כבר דרש בזהר זובח לאלקים יחרם היינו שמקריב קרבן לשם אלקים והכוונה בדרך נגלה שלא תעשה העבודה לבל יבואו עליך פורענות ולהגן ממדת הדין כי אין זה העבודה לשמה רק צריך לעבוד למדת הרחמים שהוא בלא"ה בעל הרחמים ומכל מקום תירא מחמת גודל רוממותו ולא תעשה העבודה ולא יהיה יראה מחמת עונש וזהו אמרו את ה' אלהיך שהוא שם הוי"ה בעל הרחמים אותו תירא ואין זה מחמת עונש רק מגודל רוממותו יתעלה שמו ואותו תעבוד בעבודה לשמה ולא מדת הדין שם אלקים שלא יקרך פורענות וכהנה עונשים וכן השבועה לא תהיה בשם אלקים שהוא אם תעבור השבועה יענש אותך רק בשם הויה כי לגודל רוממות כבודו לא תשנה השבועה:
פסוק יד
לא תלכון אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיכם כי אל קנא ה' אלקיך בקרבך פן יחרה אף ה' אלקיך בך והשמידך מעל פני האדמה. הרצון כי תאמרו בא"י א"א לעבוד עבודת כוכבים ומזלות כי השכינה שם וכתיב על פני וגם א"י אינו תחת ממשלת שרים וכוכבים אבל בח"ל שאין השכינה שם והוא חלק לשרי וכוכבי מעלה וכמ"ש הרמב"ן הותר הדבר ולכך אלך אחריהם כעמים אשר סביבותי סמוך לא"י ושם אעבוד ולכך בא הכתוב להזהיר ואמר כי אל קנא ה' אלקיך בקרבך שהשכינה שורה בקרבך וא"כ בכ"מ קרוי על פני כי תמיד השכינה בקרבך וקאמר מדה כנגד מדה כי אתה תחשוב לעבוד עבודת כוכבים ומזלות בח"ל ע"כ יהיה עונשך להשמידך מעל פני האדמה:
פסוק טז
לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה. כי שם היה הנסיון אם יש ה' בקרבנו אם אין ומפרש במדרש אם יודע הרהור לבנו נעבדוהו ואם לאו לא נעבדוהו ולכאורה הוא מרי גדול אם חשבו כן נגד ה' אבל הענין הוא כי ישראל ראו דכבוד ה' חונה במלאך כמ"ש במשה וירא מלאך ה' בלבת אש וכן ויסע מלאך ה' וגו' ונסתפקו ישראל אם השכינה וכבוד ה' שורה בתוכו והוא רק לבוש או הוא רק מלאך וא"כ לא יתכן לעבדהו כי ח"ו לעבוד למלאך ואפילו למט"ט ח"ו למיפלח ליה ולכך אמרו ישראל אם יודע מה שבלבנו זהו לאות כי ה' בקרבו כי אין מלאכי השרת יודעים מחשבות עמוקות שבלב אדם כמ"ש הזהר ולכך ונעבדהו ואם לאו הוא אות שהוא רק מלאך בעלמא וח"ו לעבדהו ואמרה התורה שמכאן והלאה אין לספק כי תמיד ה' שוכן בתוך המלאך ההולך לפני מחנה ישראל ואין צריך לנסיון כלל:
פסוק יח
ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך וגו'. והיינו אם אתה מתנהג לפנים משורת הדין אף הקדוש ברוך הוא יתנהג עמך לפנים משורת הדין וזהו לאות כי ה' בקרבך ואין הנהגתך ע"י מלאך כי המלאך אינו יכול לעשות לפנים משורת הדין כי אין רשות לשליח לשנות מדעת משלחו להוסיף ולגרוע ולכך כתיב השמר בו כי לא ישא לפשעכם ולכך ביקש משה שהקדוש ב"ה בעצמו ילך כי הוא רחום וחנון וילך לפניהם:
פסוק יט
להדוף את כל אויביך מפניך כאשר דיבר ה'. והיינו כי אף שהקב"ה הולך לפנים משורת הדין ע"מ ח"ו לו לעות משפט רק שהדבר כך הוא כי אלו בא לדון אותנו אם אנו כדאים לא"י הלא ימצא בנו עונות רבות ובחסדו דן רק עובדי כוכבים ומזלות אם עונם גרמה לגרש אותם מא"י וימצאו כן וא"כ ממילא זכו ישראל לא"י וזה לפנים משורת הדין שלא דן אותנו רק העמים:
פסוק כ
כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות החוקים והמשפטי' אשר צוה ה' אלקינו אתכם. הרצון שבן החכם יאמר באמת לי אין שאלה וספק רק כל חפצי לידע להשיב חורפי דבר אשר ישאלו דברים כאלה וזהו לאמר ולכך אין קפידא במה שאמר אתכם כמו ברשע שאמרו לכם ולא לו הוציא את עצמו מן הכלל כי שם לא נזכר לאמר ושואל לעצמו אבל כאן נאמר לאמר ואם כן מלת אתכם מדבר בעד השואלים שהם יאמרו בלשון הזה:
פסוק כא
ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה וגו' ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ויתן ה' אותות ומופתים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. והנה טוען החכם טענות כי אם הוא זכר ליציאת מצרים היה לנו לעשותו כמו בארץ מצרים שהיה רק יום א' פסח ולמה נאכל לדורות מצה ז' ימים ואין זה זכר לראשונים אם אנו מוסיפין, שנית הלא עיקר הגאולה היה ביום ולמה עשינו כל זאת בלילה, שלישית הלא עיקר שירה י"ל על נס שבא"י וזהו בח"ל, והתשובה כי באמת הוא התחלת גאולה ותוקף הנס היה ביום ט"ו אבל עדיין לא מתו רק הבכורים ולא היה יד החזקה כי לא לקו רק באצבע כנודע ולא ראינו הנס כי נצטוו לבל יצאו מדלת הבית חוצה אבל גמר הנס היה בקריעת ים סוף ששם נהרגו כולם והיה יד חזקה כמ"ש וירא ישראל את היד הגדולה ובקריעת ים סוף היו האותות לעינינו ולכך נאמר ויתן ה' אותות אחר ויוציאנו ה' ממצרים ואלו הכוונה על נס מצרים הוי ליה להקדימו בפסוק אבל קאי על נס קריעת ים סוף ולכך נאמר מאוחר וזהו היה לעין כל רואה וזהו היה בכ"א בניסן ולכך צוה הקב"ה שיתמיד אכילת מצה ויהיה זכר לנס עד עבור ך"א בניסן ועל הקושיא השניה קאמר דלכך בלילה הוא כי עיקר הגאולה כדי לזכות לא"י כי זהו תכלית עבודת מצרים לזכות לא"י ומבואר שהיה נשואים על כנפי נשרים בליל פסח ממצרים לא"י ושם בא"י אכלו פסח ואם כן ראוי לקבוע אז זכר הנס וגם הוא מנס א"י כי היה כן כדי שאח"כ יוכלו לכבוש א"י בקל כיון שהיו כבר בתוכו וזהו אמרו ואותנו הוציא וגו' למען הביא:
פסוק כד
ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה וגו' לחיותנו כיום הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו'. כאמרם והיה כי יביאך עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ לחיותנו כיום הזה רצונו תמיד שיפסח אף שהם חייבים ח"ו כלייה רק איך אפשר לעשות המצות בשביל כך הא אסור לעשות ע"מ לקבל שכר ובפרט שכר עה"ז אמנם בצדקה מותר לנסות כמבואר במסכת תענית בחנוני נא בזאת וכו' זהו מאמר הפסוק וצדקה תהיה לנו וגו' הרצון שמותר לעשותו ע"מ כמו צדקה והבן:
פרק ז
פסוק יב
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. עקב היינו בסוף כמו בעקב של אדם שהוא בסופו היינו שכר מצות דבהאי עלמא ליכא והיה לבסוף לעוה"ב אבל א"כ בזה העולם מה תהיה ולכך אמר בזה העולם תהיה ניזון בזכות אבות וזה ושמר לך וגו' והיינו כשתהיה אוחז במעשה אבות לשמור מצות ה' כמ"ש חז"ל בעבירה פוקד עון אבות על בנים באוחז מעשה אבות בידו וכן הוא במעשים טובים וז"ש והיה עקב היינו עה"ב רק בעה"ז אם תשמרו ועשיתם אותם שתאחז מעשה אבותיך בידיך ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך היינו עה"ז תקבל בזכות אבותיך. או יאמר דהנה דוד המלך ע"ה אמר למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני ונראה פירושו דאיתא בספרי מוסר דכל חטאת האדם אשר נמשך לילך אחר שרירות לבו לעשות דברים שאינם מהוגנים נמשכים מעקב והוא הנחש כדאיתא בפסוק ואתה תשופנו עקב והוא מביאו לידי חימוד ולכך אפי' נחש כרוך על עקבו אל ימנע להתפלל לה' להצילו מיד עבירה וזהו עבירה שאדם דש בעקב ולכך להכניע סטרא דנחש ולהעביר כח הטומאה יעמוד יחף על הארץ ובזה יסיר כח החימוד ממנו וזהו טעם ביו"כ בחליצת מנעלים וזהו ג"כ בחליצה תחת היבום כי ודאי יבום קודם לחליצה רק על דאין יצרו תוקפו ואין לו תאוה וחימוד אליה לכך תחלץ מנעלו ולכך המנעול צריך לכסות כל העקב וזה הטעם שאמר הקב"ה למשה של נעליך מעל רגליך ואיתא בזהר דלמדו לפרוש מן האשה מטעם דמבואר דהוסר ממנו כח התאוה וז"ש והיה עקב תשמעון היינו מצות שאדם עושה לתקן עבירות שעשה עבור הסתת הנחש שהוא עקב ועשיתם אותם כמדת אבותיך דג"כ הכניעו החומר והנחש כמ"ש באברהם ויחבוש את חמורו היינו שהכניע את יצרו שלא להתאוה תאוה חומריות. או נראה פירוש מספיק על תפלת דוד המלך ע"ה אשר בזה התחיל המשורר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' דידוע דודאי העבירות אשר יצה"ר מסית ולוחם אתו מלחמה להסיתו לכל דבר ערוה ויצר לב האדם רע מנעוריו הוא כשגגה אך במה שאין היצה"ר מסיתו רק האדם הולך למשתאות ולקרקסאות ולכל חבורת אנשים ריקים ופוחזים בזה אין לו מענה בפיו לומר שהוא כשוגג וז"ש למה אירא בימי רע היינו הא יש לי תירוץ נכון ומספיק באמרי מי יכול לכבוש הרמיה כזה רק עון עקבי יסובני היינו במה דהלכתי בעצמי בעקבי וזהו יראתי. או יאמר דאיתא דמשה אמר להקדוש ברוך הוא מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו והשיב לו כאן בצדיק גמור פירוש מתחילתו הולך בתומו ולא סר מאחרי ה' עד סופו כאן בצדיק שאינו גמור דהיינו דהוה רשע מתחילתו ואחר כך שב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו וז"ש והיה עקב שהוא לבסוף תשמעון ואעפ"כ ושמר ה' אלקיך וגו':
פסוק יג
ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך. דידוע מה שדרשו חז"ל וסביביו נשערה מאוד דהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה רק זהו דווקא לאותם העובדים מיראה משא"כ לאותם העובדים מאהב' אשר בחר בהם ה' דכתיב על כל פשעים תכסה אהבה וז"ש ואהבך ועי"כ וברכך נמי והיינו דלא ידקדק עמך כלל כחטאך:
וברך פרי בטנך. אע"פ דמרגלים היו אומרים ארץ אוכל' יושביה היא ובאמת ח"ו להאמין שיכזבו וישקרו דצדיקי יסוד עולם היו רק דהקב"ה יעשה חוץ לטבע וברך פרי בטנך וגם יברך דגנך ותירושך ויצהרך דלפי הטבע אינו מתקיים בארץ שמינ' כא"י וגם יברך שגר אלפיך ועשתרות צאנך אף דא"י אינה ארץ מקנה כמאמר בני גד ובני ראובן דביקשו נחלתם בארץ מקנה מעבר לירדן ואעפי"כ יברך שגר אלפיך. או נראה דהנה אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין ולא בדבר המנוי ובא"י חל החיוב לפרוש תרומות ומעשרות וצריך להיות במדידה ומ"מ אני ארבה אותו למאוד מאוד וא"כ זהו מופת על שינוי הטבע ואהבה יתרה לשנות סדרי עולם בשבילכם והנה ביפתח כתיב וילך אל ארץ טוב ואיתא במדרש שהלך לח"ל שפטו' מן המעשר וקשה וכי זה היא הטובה לפטור מן המעשר רק נראה דאיתא עשר בשביל שתתעש' ואיתא במד' אם זורע מאה קבין קוצר אלף קבין דהברכה בו עשר פעמים ע"י מעשר וא"כ בא"י אינו ניכר טובת הארץ דיוכל להיות דעל דבר המעשר נתברך אבל במקום דפטור ממעשר יורגש ברכת הארץ וז"ש וילך אל ארץ טוב וקשה מנין הוא יודע ולכך אמר אל ח"ל שפטור מן המעשר ושפיר הרגיש:
פסוק יד
ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. הרצון כי ברכה שיקבלו ישראל בזה העולם אינו משלהם כי לאוה"ע העוה"ז ולישראל העוה"ב וא"כ החלק שמגיע לישראל בעוה"ז הוא מושפע להם מברכת האה"ע אבל עיקר השפע מגיע לאומות ע"י ישראל וא"כ אף הם מקבלים אבל העיקר ע"י גרים שמתדבקין מהם לישראל ולכך ברוך תהיה הוא לשון הברכה שהוא התדבקות הגרים בישראל כמ"ש במדרש ונברכו בך כל העמים היינו גרים שיתדבקו בישראל מלשון הברכה וזו תהי' מכל העמים שיתגיירו מהם גרים וזהו שלא היה שאול ראוי למלוכה רק דוד כי המלוכה בעה"ז לא"ה כדכתיב לפני מלך מלך בישראל ולכך בקש בלעם לקלל ישראל שלא יקיימו מלך כי אין להם משפט מלך בעוה"ז ולכך ישראל שאלו מלך ככל הגוים ושאול באמת לא היה ראוי לו מלוכ' הואיל ואין בו דופי והיתה רק שאולה בידו אבל דוד שהיה מזרע גוים ומלוכה של גוים ממנו צלחה מלוכה כי לו יאתה היותו בן גרים וא"כ להם משפט השפע בעוה"ז ולכך ברוך תהיה מכל העמים רק יש חשש בגרים שילמדו ישראל ממעשיהם כמ"ש קשה גרים לישראל ולכך הבטיח שלא יהיה בך עקר ועקרה וזה ראיה שלא יהיו הגרים רשעים כי אז יהיו עקרים כמאמר רני עקרה שלא אולידת רשעים אם רואה הקב"ה שיהיו ח"ו מולידים רשעים עושה אותם עקרים לבל יולידו ולכך לא יהיה בך עקר ועקרה לאות שיולידו צדיקים ובבהמתך רצוני אפילו המוני עם שנמשלו לבהמה כדרש' חז"ל מ"מ יולידו כולם צדיקים ולכך אין צריך להיות עקרה. ובדרך פשוט יש לומר כי אמרו מפני מה היתה רבקה עקרה שלא יאמרו תפלת לבן עשה פירות וא"כ ברכת רשעים לפרות ולרבות גורם עקרה וכאן מבטיח ברוך תהיה מכל העמים ומ"מ לא יהיה עקר ועקרה ואי דיאמרו האומות דתפלתם עשה פירות לזה אמר דגם בבהמתך היינו בבהמות ישראל לא יהיה עקרה וזה לא היה בברכתן של אה"ע וע"כ דמאת ה' היה להטיב לישראל ולא בשביל ברכתן של האומות או נראה ברוך תהיה מכל העמים ברכה הוא לשון מתנה מלשון קח נא את ברכתי היינו האומות שיביאו לך מתנות או יהיו נודרים נדרים ונדבות כדכתיב כל צאן קדר וגו' רק הא יש לחוש לרביעה ואף דאמרינן בגמרא דנכרי חס על בהמתו בשביל שלא תתעקר מ"מ אותן שנותנין במתנה או לנדרים ונדבות יש לחוש לרביעה ולזה אמר דגם בבהמתך לא יהיה עקר ועקרה ואלו רבעה לא יוליד:
פסוק טו
והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך. כל חולי היינו הראוי ורגיל לבוא לפי מזגי הזמנים וא"כ כשאין באין על ישראל הוא אות שהקב"ה עושה עמהם חוץ לטבע אבל במדוי מצרים שאין בטבע ומקרה הרגיל א"כ אם לא יבואו על ישראל אין כאן מופ' על הנ"ל ולכך אמר ונתנם בכל שונאיך ואליך לא יבואו הרי מופת על אהבת ה' והשגחתו כי נפלינו מכל העמים:
פסוק טז
ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך לא תחוס עינך עליהם ולא תעבוד את אלהיהם כי מוקש הוא לך ואכלת את כל העמים. הרצון שבעה אומות לא תחנם בשיור כלל:
לא תחוס וגו' ולא תעבוד וגו'. נראה לבאר כי איך יעלה על הדעת לעבוד אלהי העמים ולהניח אלקי אמת אלקי ישראל אבל המינים אומרים כי אלקים הוא רק טוב ולא רע ואינו מריע לשום אדם אבל השדים והשעירים הם רעים ומזיקים ולכך צריך לזבוח לשעירים ודכוותי' לבל יריעו וזהו תכלית עבודתם ולכך נאמר לא תעבוד את אלקיה' בטענה וטעם כי מוקש הוא לך ובטבע' להרע ולכך צריך עבודה. או יאמר כי נתינת טעם הוא למה אני מצוה מבלי לחוס ולא לתפוס מדת החמלה שהוא מעלה שבמדות משום שלא תעבוד את אלקיהם כי אם תחנם הם לך למוקש ולפתות אותך לבסוף לעבוד את אלקיהם ולכך לא תחוס עליהם וע"י כן לא תעבוד את אלקיהם ומכלל הן אתה שומע לאו בהיותך חס תעבוד אלקיהם כי המה למוקש:
פסוק יז
כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות וגו' כן יעשה ה' אלקיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם. נראה לבאר כי ידוע כי יונה ברח מנינוה כי ידע שהעובדי כוכבים ומזלות קלי תשובה המה כאשר יראו כי רעה יגיע להם וכאשר שבו ויונה חרה לו שניחם ה' על הרעה אף שבאמת שבו היינו דידע שהוא רק תשובה רמיה ומחר יחזרו לקלקולם הראשון כאשר באמת היה רק הקב"ה השיבו אתה חסת על הקקיון ואיך לא אחוס על נינוה שיש בה כמה ריבוא בני אדם וא"כ זהו שיש לחוש כי שבעה האומות בראותם כי קרבו ישראל לא"י יחזרו בתשובה וא"כ ינחם ה' כי איך לא יחוס על ריבוא בני אדם כמאמרו ליונה ועל זה הבטיח הכתוב כי תאמר רבים הגוים האלה לא תירא כי כאשר עשה למצרים שהקשה ערפם ולא שבו בכל ניסים ונפלאות כן יהיו ז' אומות שבכל הניסים לא ישובו ויקומו למלחמה ויוכתו כמ"ש כי יהושע שלח הרוצה להשלים ישלים ואילו ישלימו כולם איך יתכן היעוד שירשו את א"י אבל הקב"ה הקשה ערפם כמו בפרעה רק שלח להם לשלום למען לא יאמרו הבריות כי אכזרים נגשו למלחמה:
פסוק כ
וגם את הצרעה ישלח ה' אלהיך בם עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך. כי לרוב העמים יסתרו ביערים ונקיקי סלעים ואיך ירגישו בם ישראל לשרש אחריה' ואית' במדרש דנקרו עיניהם וסרסם ויש להבין מה חטאו במה שהטמינו עצמם ביערים דאולי ג"כ ישלימו כגבעונים וישימם לחוטבי עצים ושואבי מים ויש ליתן טעם דהיה מדה כנגד מדה כי חטא כנען היה דראה ערות נח וגם סרסו ע"כ גם הצרעה ינקר עיניהם ויסרסם:
פסוק כא
לא תערוץ מפניהם כי ה' אלקיך בקרבך אל גדול ונורא ונשל ה' אלקיך את הגוים האלה מפניך מעט מעט לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה ונתנם ה' אלקיך בידיך והמם מהומה גדולה עד השמדם. הרצון כי אמרו חז"ל דאנשי כה"ג החזירו העטרה ליושנה וזהו גדולתו ונוראותיו של הקב"ה שמניח לעובדי אלילים לשלוט וכובש אפו וא"כ זה הפחד שיהיה לישראל כי ודאי הקב"ה יכול' בידו להומם ומה זה הפחד רק הפחידו היותו גדול ונורא וזהו מפעולותיו הגדולים והנוראים שמניח לרשעים להצליח בזה העולם וא"כ מחמת זה תערוץ ולכך מבטיח שלא תערוץ ואם תערוץ יגרום החטא שלא יכלו כאחד כי אם מעט מעט לבל ירבו חית השדה כיון שאינם כל כך דבוקים בה' שפחד בלבבם סר צלם עד שאין החיות מפחדים מהם ולכך צריך השמדה מעט מעט אבל אם תהיו דבקים בה' מבלי לפחוד כלל יהיה צלם ה' עליכם לבל יהיה לכם פחד מחיות וא"כ ונתנם ה' וגו' עד השמדם כאחד כי אינך צריך לחוש שירבה חית השדה:
פסוק כד
ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם מתחת השמים לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אותם. ונתן מלכיהם בידך היינו שריהם למעלה כי לא יהיו נעברים בנהר דינור כמ"ש הזהר כאשר אבדה ממשלת השר רק יהיו באמת קיימים אבל יהיו מוכנעים לישראל וזהו ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם מתחת השמים אבל לא בשמים כי עדיין יהיו קיימים והטעם כי כאשר יעבור זה השר בנהר דינור קם תיכף שר אחד מאומות כנזכר בדניאל וא"כ הוא יערוך מלחמה עם ישראל ולכך כל זמן כיבוש א"י היה עדיין שר של א"י קיים ולא היה רשות ביד שר אחר להתחזק כי אין מלכות נוגע בחבר' וזהו לא יתיצב איש בפניך וגו' ולכך יהיה רק נמחה מתחת השמים ומלכיהם יהיו בידיך:
פסוק כה
לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תוקש בו כי תועבת ה' אלקיך הוא ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. לא תחמוד כסף וזהב היינו למקדש כמ"ש שאול מלאכה נמבזה החרמנו אבל המעולה יהיה לבית ה' ולזה קאמר כי תועבת ה' הוא וא"כ לא רצה ה' בו ואם תאמר לא אשרפנו פן יהיה לזבל כמ"ש חז"ל רק אכנוס לביתי לגונזו ולכך קאמר ולא תביא תועבה אל ביתך:
פרק ח
פסוק א
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם וירשתם את הארץ וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו. כי ידוע שכל המצות שרשיהם הם בא"י בח"ל רק הציבי לך ציוני' ועיין מש"כ הרמב"ן על התורה כי האבות לא קיימו התורה רק בא"י ולכך כתבו התוס' בשם המדרש כי מקושש כיון לשם שמים כי יחשבו ששורש המצות הם רק בא"י אבל באמת גם בח"ל החיוב לעשותם אף כי שורשם בא"י כי עי"כ זוכים לא"י וכמו שאמרו עשה מצוה זו שבשבילה תכנוס לא"י וזהו מאמר הפסוק כל המצוה אשר אנכי מצוך היום במדבר תשמרון והטעם כדי שתבואו וירשתם את הארץ ולכך אמר וזכרת וגו' למען נסותך התשמור מצותיו כמ"ש אם יאמרו הואיל ואין אנו באים לא"י אין אנו צריכין למצות רק באמת תשמור כי מקושש ע"י חילול שבת שלו הכניס בלבם לשמור אף כי המה בח"ל ולא באו לארץ ישראל וזה היה הנסיון שהיה במדבר לדעת אם ישמרו המצות או יאמרו דהשמירה דווקא בארץ ישראל:
פסוק ג
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. הענין הוא כי ידוע מה דאמרו חז"ל וחנותי את אשר אחון וגו' אע"פ שאינו הגון ויש להבין למה אמר הקב"ה זאת למשה הלא זה גורם ח"ו קצת התרשלו' בעשיי' טוב כמובן אבל הענין דאמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס שצריך לעבוד מבלי כוונה שע"י כן יזכה לעה"ב רק כדי לקיים המצות ה' בלי צפי' לתשלום גמול אבל כיון דהא בהא תלי' שלא יתכן שכר עה"ב רק בעשיי' המצות היינו דהוי כוונה לכך כאמרם במלאכת שבת דבר שאינו במתכוין מותר אבל פסיק רישיה אסור דהוי מתכוון והוא הדבר כאן ולכך אמר הקב"ה וחנותי וגו' אע"פ שאינו הגון וא"כ תו ליכא פסיק רישיה וא"כ שפיר יתכן לעשות מצוה בלי פניה וכוונ' שכר והנה המן היה ג"כ מורה על זה כי לחם דעה"ז נמשל ללחם מן השמים לחם עוה"ב דכמו בעולם הזה לא יצמיח תבואה כי אם בעבודת האדם חריש' וזריעה כן ללחם עוה"ב צריך מצות ומעשים טובים כדדרשינן בגן לעבדה ולשמרה מצות עשה ול"ת אמנם המן בא בלי יגיעה כלל להורות כי לפעמים הקב"ה משפיע שכר בלי עובדא דלתתא וזהו דבא המן בטל כי כך נאמר בטל ג"כ אשר לא יקוה לאיש וגו' וזהו הענין של מן להורות כי לא על הלחם דצריך לעובדא דבני אדם יחיה רק על כל מוצא פי ה' בלי עובדא דבן אדם כלל יחיה ואף שכר עוה"ב יתכן בלי עובדא ושכר מצוה כלל וא"כ אף הוא יכול לעבוד ה' בלי כוונה לעוה"ב ולא הוי פסיק רישיה ודוק. שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך והוא כי המן היה נבלע באיברים והא דכתיב ויתד תהיה לך על אזנך הם אותם שפלט' הענן מחמת חטא שלא היה להם מן רק אכלו לחם ממה שאה"ע מוכרין להם אבל שמלות לא בלו אף שהיה הענן פולטן וזה שדייק זה ארבעים שנה וזהו לאות כאשר ייסר איש בנו שמייסרו למנוע ממנו אכילה לזמן מה מהזמנים אבל לא יפשיטו בגדיו להציגו ערום ויחף גם יש להבין למה היה השמלות מספיקים לכל מ' שנה ולא המן היה להם לרדת בפעם אחת אכילה לזמן מרוב' ולבל ירקב ולמה היו ממתינים יום ביומו ללחם אבל היו להם לטובה כי היו מ' שנה במדבר ומסעות רבות נסעו והיה להם טורח הדרך להוליך עמם מזונות ולכך היה המן בכל יום מחדש משא"כ שמלת' ונעלם שלבשו לא היה להם טורח הדרך:
פסוק ו
ושמרת את ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה וגו' ללכת בדרכיו וליראה אותו כי ה' אלקיך מביאך וגו'. היינו בא"י כי שם אין מזל שולט ושם צוה ה' את הברכה משא"כ בח"ל אין כאן יראה שלימה כאמר' הדר בח"ל דומה וכו' ועיין מה שכתבו המפרשים לכך מביא ראיה מא"י שלא תחסר כל בה בכל ענינים והטעם כדי שלא יצטרכו לילך מא"י לשום מדינה אחר' לבקש הנחסר להם ולכך לא חסרו דבר. וזהו מורה על עיקר דביק' ישראל ויראתם הוא בא"י גם יאמר לילך בדרכיו כמו הקב"ה ממאס במותרות כדכתיב לא מרובכם וגו' כי אתם המעט והניח הרים גדולים והשרה שכינתו על הר סיני ולכך מביא ראיה מא"י שהוא מלא טוב וארץ אשר לא במסכנות היינו כי שארי הארצות לפעמים יקרה להם שנת בצורת רק הם חיים כי אצרו התבואה בערי מסכנות ואז יפתחו לכלכל אבל בא"י אינו צריך מסכנות כי תמיד ברכת ה' לברכם ומ"מ אין בו זהב וכסף ואבני סגולה ושלמה הוצרך לאניות אופיר לזהב וכסף ומהררי א"י לא תחצוב רק נחושת וברזל שהיא צורך העולם לכלי תשמיש וזהו לאות שאין הריבוי צורך לאדם והם רק למותרות והנה התווכח עמי א' מחכמי האומות מה זה דמצאנו כתוב בספריכם דדי הספוק היינו פת וקיתון של מים הם דבר שהם מקיימין את האדם ואמרתם שיש בזה רמז בתורה ששיבח א"י ארץ נחלי מים וארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ולגלג על זה דמה שבח יש בזה כי מצינו בטבעים כמה דברים הטובים לאדם לקיים בריאותו ואלו השבחים הם גרועים מכולם וגם כיון שהכסף והזהב הוא דבר המעמיד את האדם למה לא נמצאו בא"י הרים שחוצבין ממנו זהב וכסף והשבתי לו דשלמה המלך אמר אוהב כסף לא ישבע כסף ובן אדם רודף תמיד אחר המותרות להשיג הון רב מה דלא יועיל ולא יגיע כל ימיו להשיג כל חמדתו וסיג לדבר זה הוא השמח בחלקו מבלתי לרדוף אחרי המותרות לשמוח בחלקו בפת ובקיתון של מים וזה רמזה בתורתנו וזהו שמקיימין את העולם וזולת זה המתאוה לדברים אחרים ולא ישיגם ויבחר מחנק נפשו ויפול בדאגה וירד שחת ולכך לא מצאנו משבח א"י ברוב זהב וכסף רק בדגן ובפירות המקיימין את האדם בבריאותו:
פסוק י
ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. ואכלת ושבעת היינו תיכף בעת אכילה ישבע שאוכל קימעא ומתברך במעיו ואם כן תאמר מה זה מפאת הארץ כי הברכה בריבוי תבואה הוא מפאת הארץ אבל ברכה שנתברך במעים אין זה מפאת הארץ ואמר לנו הכתוב כי גם זה בסיבת וסגולת הארץ כי שם צוה ה' את הברכה ולכך על זה תברך לה' על הארץ הטובה אשר נתן לך וגם הם מברכים על כזית וכביצה ואין מבקשין לשבוע ביותר כי אינם מחזיקין עצמם לצדיקים גמורים דכתיב כי צדיק אוכל לשובע נפשו ולכך מדה כנגד מדה אין הקב"ה מדקדק עמהם ונכנס לפנים משורת הדין כי עם צדיקים מדקדק הקב"ה כחוט השערה דכתיב וסביביו נשערה מאוד ומזה תבין שאלת מה"ש מפני מה אתה נושא פנים לישראל הלא הם צדיקים ועליך לדקדק עמהם כחוט השער' והשיב הקב"ה הם מדקדקים עד כזית וכביצה שאינם מחשיבין עצמם לצדיקים:
פרק יא
פסוק יג
והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ולדייק מלת והיה שהוא מיותר נראה לבאר דאיתא בגמרא אמר ר"י על מה אבדה הארץ על שלא ברכו ברכת התורה תחלה ויש להבין וכי לא חטאו חטא ביתר שאת מזה אשר כמעט עברו על כל התורה אבל הענין הוא דאין לך אחד מישראל אשר לא קיים מצות לרוב כאמרם אפי' פושעי ישראלים מלאים מצות כרימון רק העיקר היה שלא עבדו את ה' בשמחה רק כמו אונס וכשהיה נפטר מהמצוה היה לו שמחה גדולה כמאן דאזיל מחינגא וזה עיקר החטא בעו"ה אשר על זה אנו מתגוללים בגלות המר הזה ודווים כל היום מתוקף הצרות עלינו על חטא הזה כי הקב"ה יצר את האדם לטובת האדם ולא יצרו ח"ו לטובת עצמו ולצרכו כי מה צורך יש להקב"ה לאדם רק שיעשה המצות ויקבל שכר ואם לא עשה המצוה באהבה ובטוב לבב הוי ח"ו ככופר בעיקר דהוי כאלו ח"ו הקב"ה צריך לו ודבר זה דומה לבעה"ב שיש לו עבד ורוצה לנסותו אם הוא עבד מהיר במלאכתו וממהר לעשות חפץ רבו ומשלח אותו לעשות איזה דבר ובאמת אם הבעה"ב צריך באותו פעם לאותו דבר אשר שלח השליח אחריו אע"פ שאינו עובדו כ"כ בשמחה אפ"ה ניחא ליה קצת כי צריך לו בזאת הפעם אבל הבעה"ב אינו צריך כלל לאותו דבר של שליחותו רק עשה זאת לנסותו והשליח עשה בעצבון לב אז הבעה"ב נתמלא עליו חימה וקצף גדול אשר אין למעלה ממנו וכך הענין כאן דהקב"ה אינו צריך לנו כלל ונמצא אם אדם עושה המצות בשמחה ובטוב לבב אזי טוב הוא בעיניו וניחא ליה משא"כ אם האדם עושה אותו במהירות כדי לגמור הדבר מהר וכמשא כבד יכבדו ממנו אז הקב"ה שופך זעמו עליו והנה הברכה בתורה תחלה הוא אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו לקיים המצות כראוי ואם אנו אין עושין המצות בשמחה על מה מברכנו להקב"ה על אשר נתן לנו את תורתו והוי ח"ו כברכה לבטלה והוי ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ואין לברך כלל ברכת התורה וז"ש על שלא ברכו בתורה תחלה מטעם דלא קיימו וקבלו עליהם המצות בשמחה ולא היו יכולין כלל לברך ברכת התורה ואיתא בגמרא כ"מ שנאמר והיה אינו אלא שמחה וז"ש והיה אם שמוע היינו דפירושו אם בשמחה תשמעו אל מצות ה' אלהיכם ולעבדו ונתתי כל הברכות הכתובים לקמן:
אם שמוע תשמעו אל מצותי. פרש"י אם שמוע בישן תשמעו בחדש ופירושו הוא כך דהענין הוא דישן הוא תורה שבכתב דנקרא ישן נושן דאלפים שנה היא קדומה לבריאת העולם אבל תורה שבע"פ נקראת חדש דבכל יום מחדשין בה חידושים אין סוף וסברות נאות כל איש כפי השגתו בתורה ושכלו הזך רק דהעיקר הוא דיכול לבוא ללמוד תורה שבע"פ ולהתבונן הכל על בוריה ולומר ביה מה שחנן ה' אותו דוקא אם הוא מקיים תורה שבכתב דהוא עושה מצות ה' כראוי וכנכון ע"י כך נזדכך שכלו והגיע לכתר תורה וזה פי' הכתוב מצות ה' ברה מאירת עינים פירוש אם עושה מצות ה' ברה היינו כראוי ע"י כך מאירת עינים להבין תורה שבע"פ וזהו הענין ג"כ והיה אם שמוע היינו כפירש"י תורה שבכתב שישמע ויתקיים מצות ה' כראוי אז תשמע בחדש ותזכה ג"כ ללמוד תורה שבע"פ ולהבין ולחדש בה ביתר שאת ויתר עז ובודאי תורתך יעשה פירות:
אשר אנכי מצוה אתכם היום. נראה לבאר דאיתא דישראל הקדימו בהר סיני נעשה לנשמע ועל זה אמר הקב"ה מי גלה לבני רז זה שמה"ש משתמשים בו ויש להבין חדא מהו רז הגדול הזה עוד הלא באמת הצדיקים עדיפים ממה"ש דאמרו חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת אבל עיקר הענין הוא כך דכל היגיעות של לימוד התורה ואיזה דבר אמת של חידושי תורה שנתחדש לאדם בשכלו הזך כל זה ממשיך אליו ע"י שמדקדק במצות ה' כראוי אזי נוח ללמוד תורה שבעל פה ואנו בעו"ה שהיצה"ר מתגבר עלינו ואין בנו כח להכניעו לקיים מצות ה' לכך מן הצורך הוא ללמוד תורה תחלה להכניע היצה"ר כדאמר אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד ובזה מבריח היצה"ר ממנו ויוכל להשיג ולקיים מצות הבורא ית' וידוע דבמעמד הר סיני נפסק מן ישראל היצה"ר ולזה היה יכולת באדם מתחלה לקיים המצות ואחרי כן להגות בתורה וזה שאמר הקב"ה רז שמה"ש משתמשין בו דאין להם יצה"ר ויכולים לעשות המצות קודם הלימוד ובאמת במה היו ממשיכים אח"כ עליהם היצה"ר הא בזמן מ"ת נסתלק מהם היצה"ר רק במה דאמרו אחר כך למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ולא היו יכולים לסבול קול הקב"ה וז"ש והיה אם שמוע תשמעו וקשה הלא ישראל קדושים הם וח"ו שלא ישמעו את ה' רק מחמת שהשאור מעכב הוא היצה"ר שפיתה אותו ולא הניחו לקיים מצות ה' רק למה חזר היצה"ר עליהם ולכך אמר אשר אנכי מצוה אתכם היום היינו במה שאמרתם דבר אתה עמנו ונשמעה ולא רציתם לשמוע בקול הקב"ה בעצמו אשר היה דובר באזניכם זהו גרם לכם את כל אלה:
לאהבה את ה' אלהיכם וגו'. נראה לבאר דאיתא שמעון העמסוני דרש כל האתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ויש להבין וכי ר"ש לא היה יכול לדרוש דרש הזה אך מ"ש לתרץ בטוב טעם כי שורת הדין נותן שעם הארץ היה לו לאהוב את הת"ח בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו והיה לו לחבקו ולנשקו שלא כדרך הטבע מפני כמה טעמים חדא דידוע מה שאמרו על שלשה דברים העולם עומד וחד מנייהו הוא התורה ואם לא יהיה הת"ח אשר הוא עוסק בתורת ה' ועל ידו יקויים העולם זולת זה יחזור העולם לתוהו ובוהו ועוד זולתו לא יודע כלל מהות של בני אדם ומה טובו והוי ליה לע"ה לאהוב לת"ח בכל נפשו ובכל מאודו ולכך שמעון עמסוני לא היה יכול לדרוש זה דבלא זה שורת הדין נותן דיירא מת"ח כדביארנו ואינו מן הצורך כלל להשמיענו זאת דודאי ירא ממנו ויאהב אותו אכן ר"ע שפיר דרש דאיתא דאמר ר"ע כשהייתי ע"ה וראיתי ת"ח אמרתי אנשכנו כחמור ומוכח דע"ה אינו אוהב לת"ח כלל ושפיר דרש את ה' אלהיך לרבות תלמידי חכמים והיינו דקאמר כאן את ה' אלהיך היינו אפי' לת"ח תאהבו: