תפארת יהונתן על תורה· רבי יהונתן אייבשיץ
במדבר
פרק א
פסוק א
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש. איתא במדרש צדקתך כהררי אל באם שהקב"ה עושה צדקה מפרסמו באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום אבל משפטיך תהום רבה דאם הוא עושה פורעניות מכסה הזמן ונראה הטעם דאם יבוא פורעניות אזי יודע [לנו] הזמן עפ"י המזל אבל אין מזל לישראל נמצא כשהקב"ה שולח פורענות לא יודע הזמן אפילו לנביאים שהקב"ה מכסהו ועפ"י זה יתורץ קושיית העולם בגמרא דפסחים שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות ומפרש בגמרא דהרי משה עומד בר"ח והזהיר על הפסח ופריך מנ"ל דבריש ירחא קאי דלמא בד' או בה' בירחא קאי ומשני אתיא במדבר במדבר כתיב הכא במדבר וכתיב התם במדבר באחד לחודש השני אבל בפ' בהעלותך גבי פסח אף על פי שלא נאמר באחד לחודש הוי כמו שכתוב בא' לחודש מכח ג"ש ופריך תו נכתוב ברישא דחודש הראשון והדר נכתוב דחודש השני ומתרץ אין מוקדם ומאוחר בתורה ומקשים העולם איך תליא קושיא זו בג"ש במדבר במדבר דזה קשה בלא"ה ונראה דהנה רש"י פי' בפ' בהעלותך דלמה לא פתח ספר במדבר בפ' זה שקדמה מפני שהוא גנותן של ישראל שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו רק פסח זה בלבד והנה משפטיך תהום רבה פורעניות הש"י אינו מגלה הזמן כתהום רבה נמצא בלא זה לא היה מקום להקשות דנכתוב ברישא דחודש הראשון הייתי אומר כתירוץ של רש"י מפני דהוא גנותן של ישראל אבל השתא דילפינן מג"ש והוי כאלו כתב בו זמן מפורש ונסתר תי' רש"י פריך שפיר ונכתוב ברישא וכו' ותירץ אין מוקדם ומאוחר בתורה:
פסוק ב
שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'. איתא במדרש שצדקה היא מהקב"ה המנין הזה ונשיאת ראש לישראל ע"כ מפרסמו באיזה יום בחודש ויש לבאר מה זה המנין נשיאת ראש וגדולה לישראל ונראה דהמזרחי הקשה שמנין הראשון אחר חטא העגל בחשון ומנין השני שהוא באייר היאך אפשר שיהיו מכוונים הלא חצי שנה היה ביניהם ואי אפשר שלא מת אחד מהם באותן הימים ולתרץ קושיא זאת אמר במדרש דבאמת היה זה בנס שלא מת אחד מהם בין שני המנינים וזה היא הצדקה ונשיאת ראש לישראל ולכך הזכיר איזה יום וחודש ושנה וגם ידוע מה שחשוב לאדם מונה אותו אבל אם הוא בלתי חשוב אינו מונה אותו רק אם יש בו צורך לדעת מנינו והמנין אינו משום חשיבותו רק שיש בו צורך ולכך נאמר בחודש השני שכבר הוקם המשכן דאי היה המנין קודם שהוקם המשכן הייתי אומר שהמנין הוא משום צורך לדעת כמה ישראל הם במנין להקמת המשכן כדי שתשרה שכינה ביניהם ולא משום חשיבות וגם נכתב בשנה השנית לומר שכבר נמנו מקודם לדעת מספר שקליהם וא"כ כיון שאין צורך למנותם ע"כ המנין משום גודל חשיבותם גם ידוע כי זרע יוסף לא שלט בהו עינא בישא כי מזל יוסף הוא שור כדכתיב בכור שור והוא מגין על עין רעה ולכך נקרא שור מלשון ראיה כי אין בו היזק ראיה כלל ולכך נמנו במדבר שהוא במדבר שור ובחודש השני שולט מזל שור באחד לחודש אז התגברות השור להורות כי אין בהם עין רע כלל והנה נאמר זה בשנה השנית ובחודש השני כי בחודש הראשון הושוו גרים לעשות פסח כמו האזרח בישראל וכדי שלא נאמר דגם למנין יבואו ולכך נאמר בחודש השני למנין לא כן הוא רק הם למשפחותם לבית אבותם והיה זה לנשיאת ראש לישראל כי מה שהוא מוכן במרכבה שישרה בתוכם שכינה צריך מספר ובזה תבין מה שאמרו בגמרא בזמן הבית אין מספר לגדודיו ולאחר החורבן אלף אלפי אלפים ישמשונה ויש להבין מה הבדל יש בין קודם חורבן לאח"כ אבל הדבר מבואר כי לגיון של מלך שמרכבת ה' בתוכו צריך מנין ובזמן הבית היה שכינה שורה בישראל ואינו צריך למלאכים מנין מצומצם ולכך אין מספר לגדודיו אבל לאחר החורבן שה' שם מרכבתו למעלה א"כ צריך למעלה מנין ולכך אלף אלפים וכו' יש כאן מנין אבל אף שמרכבתו לאחר החורבן למעלה מ"מ שכינתו לא סר מתחתונים השוכן אתם בתוך טומאתם בעינן לעולם מספר ידוע שהיא ס' ריבוא מישראל וא"כ הבטחה נאמנה בישראל שלא ימעטו מס' רבוא לנצח כדי שיהיה תמיד מרכבת ה' בתוכם וזה הבטחה טובה תמיד ובני יעקב לא כליתי ולכך הוא השאת ראש ועוד נראה דבמנין כתיב לא יהיה בהם נגף ויש להבין מה נגף יהיה בפקוד אותם אבל הענין הוא אם נכללו ישראל ביחד כצדיקים המה נדונים כי כל אחד מגין על חבירו אבל אם ימנו כל אחד בפרטות אז אין צדיק בארץ ולא ימצא א' זכאי גמור ויש לומר משל על זה דלמה באמת תפלה דרבים היא יותר מקובלת מתפלה דיחיד דרך משל סוחר שקנה איזה דבר מועט אזי הסוחר מעיין בסחורה זו ומהפכה כמה פעמים לראותה שתהא בתכלית היופי הן בצבע והן בכל מידי דמנקי ואז הוא קונה אותה דיש לו פנאי לבדקה לאפוקי סוחר שקונה הרבה סחורה ביחד כגון שהוא קונה ספינה גדולה מלאה סחורה הוא אינו יכול לדקדק בכך כי הזמן יכלה והדבר לא יכלה וכן כאן הנמשל אם היחיד מתפלל ובאם שתפלתו היה עולה למעלה בודקים בתפלה זו בחורים ובסדקים שלא יהיה בו שום שמץ פסול הן בדיבור והן במחשבה ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כמעט אשר אינה יכולה לעלות בשלום אבל אם הצבור מתפללים ותפלתם עלתה למעלה אז אין מדקדקים בכך הן אל כביר לא ימאס ולכך הוי כאן שפיר שהיו מונים כל אחד ואחד לבדו ואפ"ה לא נמצא בהם עקש ונפתל וזהו נשיאת ראש ושמא תאמר שאינן בני עונשין שעדיין אינם בני עשרים. ולכך נאמר מבן עשרים שנה ומעלה וכבר נעשו בני עונשים ואעפ"כ לא חטאו:
במספר שמות. כי כל איש ישראל יש לו שם למעלה וכפי השמות כן יפקדו גם ירצה לומר כי לא היה המנין בגופים כי אסור למנות ישראל רק העלה שמותם כתוב על הספר ואח"כ מנו השמות ואם כן אין זה מספר גופים והוי כמו מנין בזק וטלאים כמבואר בשמואל ומה שנאמר כל זכר לגלגלותם עיין במפרשים שמפרשים שהגלגול נשמות והיינו כי יש רק ס' ריבוא נשמות לישראל כמ"ש המקובלים ואיך יתכן שאין מספר לישראל אבל נשמה חדא נתגלגלת בגווית רבים וא"כ אין מספר:
כל זכר לגלגלותם. יש לפרש דאיתא דעל שלשה דברים נגאלו ישראל ממצרים האחד שלא נתערבו בבנו הארץ ושמרו עצמם לבלתי יזנו ב' על שלא שינו את שמם ג' על שלא שינו את לשונם וכולם באמת נרמזו בפסוק דאיתא במדרש דעובדי אלילים אין להם לה"ק כי גם אם ידבר עובד אלילים בלשון הקודש לש מתועב ולבם חשוב אצלם אבל ישראל המדברים בל' הקודש ראשם חשוב אצלם והנה המעלה האחד הוא שלא נתערבו בבנות הארץ ולכך אמר הכתוב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם הביאו ספרי יחוסיהם והב' שלא שינו את לשונם אמר כל זכר לגלגלותם דראשם חשוב אצלם ומוכח שהיו מדברים בלה"ק והג' שלא שינו את שמם ולכך נאמר במספר שמות והא דלא נאמר גם בשבט לוי לגולגלותם נראה משום דאיתא איבעיא בגמרא מי שיש לו שני ראשים על איזה מהם מניח תפילין ומפרש דהוי מילתא דלא שכיח דכי האי יחיה י"ב חודש דטריפה הוי וטריפה אינו חי ולכך בלוי שהוא מספרם מבן חודש ויכולין עדיין לחיות אם יהיה לאחד שני ראשים וא"כ ימנה כשנים אם ימנה לפי גולגולת לכך לא נאמר לגולגלותם רק נמנו לגויות אבל ישראל שנמנו מבן עשרים וטריפה אינו חי וא"א שימצא בבן עשרים ב' ראשים ולכך נאמר לגולגלותם:
פסוק ג
מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן. דימי שנותינו בהם שבעים שנה והם מכוונים כנגד שבעה כוכבי לכת וי' שנים ראשונים הם כנגד מזל שבתאי והיינו מלשון שביתה ששובת האדם בביתו וי' שנים שניים הם כנגד מזל צדק ולכך בן י"ג למצות וי' שנים שלישים הם נגד מזל מאדים ולכן בן עשרים שנה הוא יוצא לצבא במלחמה לשפוך דם ובן ששים הוא בא במזל לבנה ולכך נעשה האדם אז לבן למראה הזקנה:
תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן. יתכן שנתנו מחצית שקל כופר נפש עי' רמב"ם וא"כ קופה של צדקה צריך שנים מפני החשד ולכך הוצרך לשנים ועוד נראה דבכהן היה מחשבה לחלוקת א"י וידעו ברוה"ק דמשה לא יכנוס לא"י נמצא שיהיה משה מעכבן מלמנות אותם דירא לנפשו ולכך היה צריך אהרן אתו לבל יעכב הדבר לבוא ולמנות מהר בלי איחור כלל. ואתכם יהיו איש איש למטה בחר גם בנשיאים לפי שהיה אז הענין לבוא לא"י כמ"ש המפרשים ונתחלק א"י לשבטים אבל לפי ריבוי אנשי' לשבט היה נחלתם כמ"ש אברבנאל שבט מתי מספר לקח נחלה קטנה ושבט שמספרו רב לקח חלק גדול וא"כ צריכים הנשיאים לעמוד על גבם לראות ריבוי ומיעוט אנשים שבכל שבט כדי שלא יתרעמו אח"כ כי לקתה מדת הדין ולא הגיע להם חלק הראוי:
פסוק ה
ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם. הרצון כי אין זה חק ולא יעבור שיהיו הנשיאי' במעמד המספר דהא בפרשת פנחס במנין דערבות מואב לא היו הנשיאים במעמד המנין רק המה הואיל והקריבו קרבנם בחנוכת המזבח זכו למעלה זו להיות נמנים עם משה ואהרן בצירופו ולכך פרט הכתוב שמותם לדעת שהם אותן האנשים שהם הקריבו קרבנם והמה היו ראוים לכך ולא זולת ולכך אמר ואלה שמות וגו':
פסוק טז
אלה קרואי העדה. נראה לפרש דלא נבחרו מפי משה כמו שהיה ראוי למשה לבחור נשיאים כמ"ש ואתה תחזה אלא דא"כ יאמרו ישראל מה אהני לן הנשיאים המה יסכימו עם משה ודאי בכל דבר ולכך אמר קרואי העדה כי העדה נתרצו בם וקראום לנשיאים וגם ראשי אלפי בית ישראל המה במצרים וידעו כי לא שלטו המצרים בנשותיהם ולכך המה יהיו על היחוס נשיאי מטות אבותם:
ראשי אלפי ישראל הם. נראה לבאר דהנה במרגלים לא נזכר א' מהאנשים האלה ונראה דהנשיאי' הללו הכתובים כאן היו באמת נשיאים ביוצאי מצרים ולכך נותן להם הקדימה נמי בחנוכת המשכן ולכך כי קא דייקת כאן בקרא כתיב נשיאי מטות אבותם ובחנוכת המשכן ג"כ כתיב ראשי בית אבותם שהיו רק ראשי אבות מקדם היינו יוצאי מצרים אבל במרגלים כתיב ראשי בני ישראל המה שהיו בעת הזאת ראשים על ישראל:
פסוק יח
ואת כל העדה הקהילו וגו'. הא דהקהילו את כל העדה במנין זה דוקא נראה דכאן כתיב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם דהביאו ספרי יחוסיהם ואם ישאלו לאחד מה יחוסך יאמר משבט פ' וממשפחה פ' ופן יאמרו מאין יודע אם יאמרו האמת שהוא ממשפחה פ' או האיך נודע הדבר למשה ואהרן שלא נמצא פסול במשפחתו לכך הקהילו כל העדה ואם היה דובר כזב או שנמצא פסול במשפחתו לא היו כל ישראל שותקין והיה א' מערער דאין זה מיוחס והואיל ונעשה דבר זה בהקהל ושתקו כולם הוא אות שהמה מיוחסים בלי פקפוק:
פסוק יט
כאשר צוה ה' את משה ויפקדם במדבר סיני. פי' אף ע"פ שלא צוה בכאן ליטול מהם שקלים היה משה נוטל שקלים והיינו מטעם ונתנו איש כופר נפשו וזהו כאשר צוה ה' את משה כבר במנין ראשון וזהו הפי' ויפקדם במדבר סיני:
פרק ג
פסוק א
ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ה' את משה בהר סיני. הנה רש"י הקשה האיך כתיב ואלה תולדות משה הא לא הוזכרו כאן רק בני אהרן ותי' דנקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה ביום דיבר ה' אל משה נעשו אלו התולדות שלו שלמדן מה שלמד מפי הגבורה עכ"ל וקשה הלא אפילו כל דקדוקי תורה ניתנו מסיני מפי הגבורה רק דאמרו לא יכולנו לשמוע מפני האש הגדולה הזאת והא תינח בשאר ישראל משא"כ בנדב ואביהוא אשר כבר העיד עליהם הכתוב ויחזו את האלהים ובאמת הם היו יכולים לקבל כל פרטיה ודקדוקיה מסיני כמשה רבינו ע"ה בעצמו דבהם נסתר הטעם לא יכולנו מפני האש הגדולה אך נראה דאיתא דהקדוש ב"ה היה שונה התורה עם משה לשלישים ולרביעים ולא הועיל לו ותמיד היה נשתכח ממנו עד שנתנה לו הקדוש ב"ה במתנה וזה היה מעלת משה משא"כ בנדב ואביהוא שבאמת שמעו ולא הועיל עד שלמדם משה ושפיר מוכח מכאן שכל המלמד בן חבירו תורה הוי כאלו ילדו או נראה לפרש דעל כן נקרא תולדות משה דבאמת ראוים היו נדב ואביהוא למות ביום מתן תורה שהציצו בשכינה אך משה ביקש עליהם רחמים והוי כאלו ילדם וזהו פירוש הכתוב ואלה תולדות אהרן ומשה הטעם דהיו תולדות של משה על ביום דיבר ה' וגו' והוי להם למות באותו יום רק בתפלתו תיקן אותם ולכך נקראו לו תולדות:
פסוק ב
ואלה שמות בני אהרן נדב וגו'. נראה לבאר דלכאורה קשה למה היה בירושה לבני אהרן ולא לבני משה רק דבאמת בא הכתוב לתרץ דחשב דנדב הוא הבכור ולו היתה ראוי הכהונה הגדולה אחר אביו ולא להצעיר וזה הוא הענין במשה דהבכור ניתן לעבודת כוכבים ומזלות ולא יאות לו המלוכה ולצעיר ג"כ אינו ניתן:
פסוק ג
אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים. הא דכתיב שני פעמים בזה אחר זה אלה שמות בני אהרן נראה דמנהג העובדי כוכבים ומזלות הוא באם אחד עולה לגדולת הכומרים לפי שינוי מפעלו והדרתו כך הוא גם כן שינוי שמו והזהיר התורה על זה שאינו כן בישראל וזה שכתב אלה שמות בני אהרן שני פעמים לבל ישנו את שמם ע"י עבודתם ומשמרתם או נראה דכבר הקדמנו לעיל דניצולו בזכות משה ביום מתן תורה רק דיאמר דניצולו מפני ששינו את שמם ולכך אמר הכתוב אלה שמות דמקודם בלי שינוי ולפי זה אין לומר דשינוי שמם היה מועיל להם רק בחסדי ה':
פסוק ד
וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה'. נראה לבאר על דשינה כאן הלשון מן פ' שמיני דכתיב שם וימותו בקרבתם לפני ה' ונראה דבאמת חד טעם הוא והא בהא תליא דהנה לכאורה קשה להבין על מה הביאו אש זרה וגם ביותר תמוה עליהם דעלו בהר ולא היו יראים מפני האש הגדולה אשר כבר הוזהרו לבל יגעו בהר כל הנוגע בהר מות יומת רק דחשבו והבינו דאש של מעלה אינו מכלה ולכך הציצו בשכינה ומזה הטעם חשבו ג"כ שאש של מעלה לא מהני מידי לקרבנות כי אינו מכלה ולכך הביאו אש זרה וזה היה מסתעף על הקרבתם לפני ה' ושפיר חד טעם הוא:
ובנים לא היו להם. דידוע מה דאיתא בגמ' מפני מה נאמר בדוד שכיבה וביואב נאמר מיתה דדוד שהניח בן כמותו שייך בו לשון שכיבה ויואב לא הניח בן כמותו נופל בו לשון מיתה והיינו נשכחתי כמת מלב כי אין לו זכרון בארץ כלל וז"ש כאן וימותו וקשה למה לא כתוב בהן לשון שכיבה לכך אמר ובנים לא היו להם ואין שייך בהם לשון שכיבה:
או נראה דהכתוב בא לומר הא דלא מתו בניהם של נדב ואביהוא על דבר חטאיהם אשר חטאו לנכות אותו על כן אמר הכתוב ובנים לא היו להם ולא הוי להו לנכות רק וימותו בעצמם ונראה לתרץ קושיו' העולם שהוקשו הא אהרן גם כן היה מקטיר קטורת באש זרה רק נראה דידוע דשני מיני השפעות הם מלמעלה האחת הוא השפעה לקיום כל המין היינו לאומות העולם וכל ברואיו הכל ביחד רק השפעה השנית אינה יורדת רק על ישראל עם קדוש אשר בחר בם ה' מכל העמים משא"כ לזולתם וזה היה ענין הקטורת של אהרן להוריד השפע זאת לכל המין ולכך בקטורת צריך להיות חלבנה היינו שיחדיו ידובקו ויהיו צדיקים ורשעים חד בחבירו זכה משא"כ בני אהרן הם הביאו קטורת פעם שנית היינו רצו להוריד השפעה ממעל על ישראל עם קדוש ובזה אינו צריך אש זרה וזהו שקלקלו באש זרה וזהו שדייק לעיל בפרשת שמיני אש זרה אשר לא צוה אותם. איתא במדרש דמיתת בני אהרן היה דהיו באים שני חוטים ונתחלקו לארבע והיה נכנס בתוך חוטמיהם וצריך להבין למה נענשו דוקא במיתה זו רק נראה דידוע מה דאיתא בגמר' דכל המורה הלכה בפני רבו ישכנו נחש וידוע כשבאו לישראל במדבר אמרו האיך נלך לארץ נחשים באו שני חוטים של אש והמיתום נמצא דלא היה נחשים במדבר והנה אמרו בגמרא דלא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני רבן וראוי להם שינשכם נחש רק על דהיה במדבר סיני ולא היה כאן נחשים ולכך מתו באותו מיתה כעין מיתת נחשים:
ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם. על פני דייקא והיינו בחייו דבאמת נשמתן של נדב ואביהוא נתגלגלו בפנחס והוא היה ג"כ כה"ג רק זה היה לאחר מותו משא"כ אלעזר ואיתמר ויכהן על פני אהרן אביהם על פני דייקא היינו בחייו:
פסוק ה
וידבר ה' אל משה לאמר הקרב את מטה לוי וגו'. ונראה לתת טעם למה הקריבם דוקא משה דהנה הרמב"ן נתן טעם על מה שלא שעבד פרעה את שבט לוי הוא על דהיה לוי ראש ישיבה במצרים דכתיב יורו משפטיך ליעקב כדאיתא בזוהר ולכך היה להם חירות ממסים וארנונות כדאיתא בגמרא המקבל עליו עול תורה וכו' אך לי נראה לתת טעם אחר דידוע מה דאיתא בגמר' דמשיחא יתיב בשערי דרומי והוא סובל עונות ישראל דמשיח הוא מתקן בתיקוני' לגאולת ישראל ואם כן אם הוא אינו סובל יסורים של ישראל אינו ראוי כלל להיות משיח וזהו היה כוונתו של פרעה לבטל שבט לוי מעבודה לבל יגיע להם גלות ואינם מוכנים לבוא מהם מושיען של ישראל ולשוא חשב כי ה' הפיר מחשבתו וא"כ עיקר הגרם לביטול עבודה משבט לוי היה משה ולכך הקרב את מטה לוי:
פסוק ז
ושמרו את משמרתו וגו'. דהנה ידוע מה דאיתא יבוא זהב של משכן ויכפר על העגל וזהו שייך דווקא בישראל משא"כ שבט לוי דלא חטאו בעגל ויאמרו דאינם צריכין כלל לעבודת המשכן לכך הזהירה התורה באזהרה יתירה להם ושמרו את משמרתו וגו':
פסוק ט
ונתת את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל. דכבר חל גם עליהם השעבוד במצרים והם בטלו מהשעבוד וישראל נשתעבדו תחתיהם והוצרכו לעבוד תחתיהם עבודת המשכן:
פסוק יב
ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו'. איתא במדרש מלמד שנתערבו זה בזה בנות ישראל בבני לוי ובנות לוי בבני ישראל ויש לתת טעם למה שמדרש הוזקק לפרש כן ונראה דשבטי י"ה עדות לישראל היינו שהיו משתעבדים בהם במצרים ואמרו אם בגופם שלטו כל שכן בנשותיהם ובשבט לוי לא שייך לומר כן דלא היו משתעבדים בהם כלל וזהו הענין דביחוס בני ישראל כתיב למשפחותם לבית אבותם ובשבט לוי לא כתיב ביחוס לבית אבותם והיינו מטעם הנ"ל דלא היה צריך לכך בשבט לוי וזהו הענין כאן דהקב"ה לקח את שבט לוי לעבודת המשכן ולא שאר ישראל וח"ו יהיו סבורים דממזרים הם ולכך פי' המדרש דנתערבו ופי' הפסוק מתוך בני ישראל דגם בלוים יש תערובות מזרע ישראל וצ"ל דכשרים ושפיר אמר שבטי יה הוא עדות לישראל:
פרק ד
פסוק כב
וידבר ה' אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם למשפחותם. הנה במנין בני קהת נזכר משה ואהרן וכאן במנין בני גרשון נזכר רק משה נראה הטעם כי אמר במדרש דלכך הקדים קהת לגרשון משום יקרה היא מפנינים שהיו נושאי הארון רק הוא גופא קשיא למה לא ניתן לבני גרשון לישא הארון שהיה הבכור אבל הטעם כמו שאמרו בבנין בבהמ"ק דלא בנאו בראש ההר רק בין כתיפיו שכן והטעם דזהו מורה גם על התורה כי מציון תצא תורה ות"ח אינו רשאי להיות גבה רוח אבל גם לא נאות לו להתערב עם שפלים כדאמרינן ת"ח צריך להיות לו גאוה שמינית שבשמינית וכן כתב הרמב"ם בהל' ת"ת שיהיה מובדל וכו' וכאותו שאמרו מאן דמשתעי בהדיה ר"ל בשוקא היו מוסרין לו פקדונות בלא סהדי ולכך לא היה התורה בראש ההר וגם לא בשטח קרקע השוה רק בהר ממוצע ולעולם יבחר אדם בתורה בדרך ממוצע וכן היה בקהת שלא היה בכור כי גרשון גדול ממנו ולא הצעיר כי מררי הצעיר והיה ממוצע וכך הוא דרכו של תורה ולכך נמסר ארון שבו תורת ה' ביד קהת ומשה היה עניו מאוד יותר מטבע הראוי כי לא קם עניו כמוהו ולכך לא נמסר מנין קהת ביד משה לבדו. גם משה זכה לכתר מלכות יותר מאהרן שהיה כהן ומלך עדיף מכהן אף שהיה אהרן גדול ממשה משום דמשה קיבל תורה ויקרה היא מפנינים ע"כ זכה למלכות ואם כן אלו משה מנה גם כן את בני קהת לבדו היו אומרים לכבוד עצמו הוא דורש דלכך מנה הוא את בני קהת לבדו כיון שיש להם חשיבות נושאי תורה לכך היה הצווי ג"כ על אהרן גם בקהת א"א לפקוד אותם ע"י שקלים מפני שהיה בתוכם כהנים וכהנים אינם שוקלין כמאמר ריב"ז דכתיב כל מנחת כהן כליל וכו' ולכך היה המנין ע"י אהרן דאיהו מסטרא דרחמים וברכה ולית ביה חשש נגף כמ"ש המקובלים משא"כ בגרשון דלית בהו כהנים והיו יכולים ליתן מחצית השקל ולכך לא היה המנין רק ע"י משה לבדו גם קודם חטא העגל היה עבודה בבכורים ומכ"ש שהיה לגרשון משפט הקדימה רק ע"י העגל נענשו הבכורים וכדי שלא יקנאו שאר בכורי ישראל בגרשון לא הועיל בכורתו לזכות בארון והעגל היה קצת בסיבת אהרן לכך לא בא הדיבור בפקודת גרשון לאהרן:
נשא את ראש בני גרשון גם הם למשפחותם לבית אבותם. כי כל נשיאת ראש היה מנין לייחס ישראל שלא יוציא עליהם לעז לומר אם בגופן שלטו בנשותיהם לא כ"ש ולכך היה המנין בישראל בשנה שניה ליציאת מצרים וזה היה נשיאת ראש כי ידוע דיצ"מ היה ב' אלפים ת"נ לבריאת אדם הראשון ואדם הראשון נולד בשנה שניה לב"ע וכמ"ש הרמב"ם בהלכות שמיטה פרקי' ע"ש הרי מיציאת מצרים לבריאת עולם ב' אלפים תמ"ט ושנה שניה מיצ"מ ב' אלפים ת"ן וידוע דכל ע' שנים אנדרלמוסיא בא לעולם ומתים כל ממזרים ואם תחשוב מיום בריאת עולם ע' ע' שנים הרי כלים בשנה שניה ליצ"מ ואם אלו היו ח"ו ממזרים היו ראוים למות במגפה והם כולם חיים ונהפך הוא דכל אותה שנה מתשרי עד אייר לא מת אחד כמש"ל פרשת כי תצא ברש"י ואם כן מוכח דאין בהם חשש ממזרות וזה היה נשיאת ראש אך זהו בישראל צריכין מנין דאם בגופן שלטו אבל בלוים לא שייך כן דל נשתעבדו כלל וה"א דאין צריכין למנין וגם המנין היה כמ"ש המפרשים כי חשבו לילך תיכף לארץ ישראל ולחלוק לארץ ישראל וזה הכל לא שייך בלוים דאין להם חלק בארץ ישראל אבל בקהת יתכן המנין משני טעמים אחרים אם שהיו מוציאים לעז על הארון כי מכלה כל המתעסקים כמ"ש פחד למלך דוד להביאו לביתו עד ששמע שנתברך בית עובד וביותר היה ראוי להיות פחד על נושאי הארון ולכך נמנו בני קהת לראות מנינם קודם שהחלו לשאת אותו ומנינם אח"כ ויהיה מבורר שלא נגרע מהמנין כי אם העדיף והיה לברכה גם להיות כי היה המנין לייחס משה ואהרן שלא יאמרו שהם פסולים כי עמרם נשא דודתו וגם בני משה ואליעזר היו נכדי יתרו שפיטם עגלים לכוכבים ומזלות ולכך נמנו ונתייחסו לבית אבותם כמו בפנחס שהוציאו לעז ונתייחס למשפחת אביו וזה שייך הכל בקהת אבל בגרשון לא שייך הנך טעמי וה"א דאין למנות אותן קמ"ל למנותן ג"כ שהוא לגיון של מלך ומנינם הכל במספר ומדה ומנין הראוי ולכך כתיב בגרשון גם הם:
למשפחתם לבית אבותם. בזו היה נשיאת ראש כי אמרו חז"ל בן נח יש לו שאר אם ואין לו שאר אב והטעם פשוט כי אביהם לאו ודאי שהם מזנות תחת בעליהם אבל אמם ודאי ואם כן נשיאת ראש לישראל שהם כשירים וצנועים מעריות וזהו למשפחותם ולבית אבותם. אבל עוד הענין כי ידוע לדעת תלמי ושאר חכמי הולדות כי מזל האב אין גורם לבן כלום עד שנאמר הואיל והוא נולד במערכה טובה כך יהיו בניו עשירים ונבונים וכדומה אבל מזל האם גורם לכך ישפטו במזל שלה אם תצליח בבניה וכדומה ולכך הנביא שהיה מתאונן לקושי מזלו אמר אמי אוי לי כי ילדתני כי מזל שעה גורם ובן נח הוא תחת המזל ולכך יש לו שאר אם אבל ישראל הוא למעלה ממזל ואמר יש לו שאר אב וזהו נשיאת ראש למשפחותם לבית אבותם להיות שהם למעלה ממזל ואמר בקהת וכן במררי למשפחותם קודם לבית אבותם ובגרשון בהיפך לבית אבותם למשפחותם כי בני מררי אף שבמנין כל הלוים מבן חודש ולמעלה היו פחותים משאר אחיהם אבל במנין בן שלשים היו מרובים מאוד משאר אחיהם וזהו לאות כי במצרים היו פרים ורבים ביותר מאחיהם דבני שלשים נולדו במצרים וא"כ מורה דהיו צדיקים כי קרה בהם נס שהיו פרים ורבים יותר מהטבע וע"כ במררי משפחותם לבית אבותם כי המשפחות והזרע מעיד בעצמו על צדקתם וכן בקהת שיצאו משה ואהרן לא קם כמוהם משא"כ בגרשון אבותם להם פאר ולכך הקדים אבות למשפחות ומזה הטעם שבני מררי פרו ורבו יותר מהטבע זה ראיה שאין בהם חשש ממזרות כי אמרו דלכך מניח הקדוש ב"ה לילד ממזר דעולם כמנהגו נוהג ואין רצונו לשנות הטבע אבל לעשות נס להוליד ממזר זה לא יתכן וא"כ מה שפרו ורבו חוץ לטבע מורה על כשרותם ולכך נאמר כאשר יענו אותם א"כ יאמרו אם בגופם שלטו וכו' כן יפרוץ שלא כדרך הטבע וזהו לאות על כשרותם שלא שלטו בנשותיהם ולכך בקהת נאמר הקהתי וכן בגרשון הגרשוני משום דשם י"ה עדות שלא שלטו בנשותיהם דכולו זרע אמת אבל במררי לא נאמר המררי דלא צריך עדות כמ"ש דפריה ורביה שלא כטבע אות על כשרותם:
פסוק כג
מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה תפקוד אותם. הטעם דישראל היו בן עשרים עד בן ששים שנה דשבעים שנה של אדם הן כנגד שבעה כוכבי לכת מלמעלה למטה נגד כל כוכב יוד שנים וא"כ בהגיעו לבן עשרים שנה אז הוא בא במזל מאדים שהוא לאושיד דמא כמ"ש ולכך יצא לצבוא צבא ולערוך מלחמת ה' ובהגיע לששים שנה אז בא במזל לבנה דלית ביה מגרמי' ואז הגיעו לאדם ימי הלובן כי הגיע לכוכב לבנה וחשכו הרואים בארובות כנודע ולכך תש כחו ולא יצא עוד לצבא אמנם לוי משרת ה' אין לו חלק במאדים חלקו של עשו ולכך מבן שלשים שנה שאז עבר מאדים ובן חמשים שנה דהגיע ונכנס למזל כוכב דהוא מחכים ולכן קראוהו התוכניים כותב כי הוא נמוך קלא וצריך כתב וחכמת סופרים ולכך נפסל בקול וגם לא יעבוד עבודה שיהי' יכול ללמוד ויהיה פנוי לתורה ולכך בן ששים לזקנה וזקן זה שקנה חכמה כי אז כוכב כותב מאיר בו:
כל הבא לצבוא צבא. שלשה חלקים שהיה בלוים קהת גרשון ומררי הם כנגד שלשה עולמות עולם השכלים הנבדלים שהם צורות הקדושות עולם הגלגלים אשר מלאכים מנהיגים אותם כמו שכתב הרמב"ם במורה בוכים ועולם התחתון השפל מורכב מארבע יסודות ונפש העולם ובני קהת נשאו הארון וכלים המורים על עולם העליון ולכך היו כרובים בארון מורה על מלאכים ועולם העליון שם צבאות ה' ובני גרשון עולם הגלגלים ושם כוכבים בעלי שכלים משכילים ומלאכים המנהיגים והם שני צבאות ולכך היה גרשון נושא ליריעות כי כתיב נוטה שמים כיריעה ובאמת פילוסופים רבים מכחישים עצם השמים ואומרים כי הכוכבים שוכנים רק באויר דק ואולם ראיה שלהם כי לא מצינו צורה ברקיע והכוכבי' יש בהם טבע להוליכם אבל באמת יש רקיעים וכל רקיע הוא מכוכבים בלתי נראים לנו והוא כולו כוכבים רצופים זה לזה כמ"ש בכתמי החלבי ברקיע שקורין דען מילך קרייס שהם כוכבים וכן בכל רקיע ולכך נאמר ויוצא אותו החוצה הבט נא וספור את הכוכבים כי למטה לכוכבי' הנראים יש מספר וכמ"ש חכמי תכונה משא"כ למעלה וכוכבי' אלו הם רמוזים בקלעי החצר ולכך כוכבי' הגדולים הנראים יש להם מכסה כמ"ש חז"ל נרתיק וכן אמרו חכמי תוכנים וגם הענני' מכסים ובהם אורות הככבי' משתנים במראה קשת וזהו כעין תחש ששש בגוונים ומתהפך במראה קשת וזהו ומכסהו ומכסה תחת שני כסוים אבל החצר שהיה מורה על כוכבי' בלתי נראי' לקטנותה אין צריך כיסוי ולכך לא היה מכסה לחצר והנה מנהיג עולם הגלגלים הוא מלאך גבריאל כמ"ש שהוא השכל הפועל ושר העולם והוא לבוש הבדים כהן למעלה וכן היה למטה קהת היה נגד העולם השכלים היה צבא אחד להקדוש ב"ה לכך נאמר לצבא ומנהגם ע"י הקדוש ב"ה ולכך נאמר ראשם אליעזר אלי עזר שהוא עמם אמנם גרשון נגד עולם הגלגלים לכך היה כל משאם בעגלות כמראה אופנים שהוא עולם הגלגלים וכן איתמר אף שהיה גם על בני מררי שהם נגד עולם השפל מ"מ הכל בגלגל כמ"ש המורה נבוכים ולכך הכל בעגלות וגרשון שהיה נגד עולם הגלגלי' שם שני צבאות מלאכי' וגלגלים נאמר בו לצבוא צבא שנים והיה ע"י אהרן הכהן ההנהגה כמ"ש ע"פ אהרן כמ"ש למעלה ע"פ גבריאל:
ולמררי. הקרשים נגד עולם התחתון עצי שטים עומדי' והארץ לעולם עומדת לו יש ג"כ רק צבא אחד מן עולם הגלגלים לכך נאמר בו רק צבא אחד כמו בקהת וידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל אשר שם שמות בארץ אל תאמר שמות אלא שמות והיינו שכל אחד בארץ יש לו שם למעלה וכפי שמו הוא ענין השפעתו מלמעלה ולכך אמרו באדם הראשון שקר שמות והיינו בחכמתו שהשיג כחו והשפעתו למעלה ולכך נאמר במררי בשמותם כי הוא ענין ארצי וכבר נודע כי מן הגלגלים ולמטה היא עולם התמורה כי הגלגלים משתנים במצבם וחוזר הגלגל פנים ואחור ולכך הקרבנות שהם מלמעלה מהגלגל נאסר בהם התמורה וזה היה הכל ע"י איתמר לשון תמורה ונאמר שנפקדו גם ע"י הנשיאים כבר תמה במדרש מה טיבם של נשיאים כאן אבל באמת הם נתמנו לשלוחים מעדת כל ישראל לעמוד ולשרת עבורם ואפי' בכהנים נסתפקו חז"ל אם שלוחי דידן הם אבל הלוים ודאי נתמנו לשלוחים מעדת כל ישראל ולכך היה במנינם לעמוד ולשרת משה ואהרן וראשי אלפי ישראל במקום כל ישראל לעשות ללוים שלוחים שהם יהיו במקום כל ישראל לשרת במקדש וזה פקוד לשון צווי ומנוי שליחות:
פסוק לו
ויהיו פקודי בני קהת למשפחותם אלפים שבע מאות וחמשים. אלפים כנגד ארון ותורה שקדמה אלפים שנה אלפא רבתא וזוטרי. שבעה מאות כנגד מנורה שבעה נרות המחכימים בתורה שהוא תכלית האדם אל תקרי מה אלא מאה וכנגד שולחן שהוא להעשיר וכן מזבח קטרת להעשיר הוא רק חצי שלימות דאין אדם מת וחצי תאותו בידו לכך באו חמשים:
פסוק מט
ביד משה. ובגרשון לא נאמר ביד משה כי כאשר דרשו חז"ל ביד משה המערער על הכהונה כן הדבר בלוים והערעור הוא כי לבכורים היה הממשלה והיה להם ערעור על הלוים ובגרשון אין ערעור כי היה בכור ולכך לא נאמר בו ביד משה וגם יד משה היה גורם שברי לוחות כדכתיב וידי משה כבדים וזהו גרם לסילוק בכורים וזה לא היה בגרשון כי היה בכור:
פרק ה
פסוק יב
וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו וגו'. איתא במדרש לאמר לדורות נאמר ונראה לבאר דלא היה מהצורך במדבר להשקאת סוטה על פי מה דאמרו בגמרא דהמן שהיה נופל במדבר היה בודק אם הוא סרח על אשתו או אם אשתו סורחת עליו דאמר להם משה דינו לבוקר משפט למחר אם נמצאת עומרה בבית בעלה בידוע שהוא סרח עליה ואם נמצאת עומרה בבית אביה בידוע שהיא סרחה עליו וא"כ באמת אינו מן הוצרך כלל להשקאת סוטה אלא על כרחך דלדורות נאמר:
הנה אמרו דלכך נסמכה פרשת סוטה למתנות כהונה להורות דאם מעכב מתנות כהונה סופו להביא את הסוטה לכהן ויש להבין מה זו מדה כנגד מדה ונראה ע"פ מה דאמרו הגוזל מתנות כהונה נכסיו מתמוטטין ובא לידי עניות וכן מצינו הרגיל בזנות בא לידי עניות כדכתיב בעד אשה זונה עד ככר לחם וא"כ אם לא היה גוזל את הכהן ולא היה בא לידי עניות לא היתה אשתו מזנה דהיתה יריאה לשתות מים המאררים אבל השתא דגזל את הכהן ובא לידי עניות הוא יחשוב שבא לו מחמת זנות ולא מחמת גזילות הכהן וא"כ אינו מנוקה מעון ואין המים בודקין אותה ולא תחוש לקנאה של בעלה והוא עשה לה פתח לעשות כהאי ולכך אמרו חכמינו ז"ל איהו בקרא שע"י שהיא חושדתו שגם הוא מזנה איהי בצנעא גם היא מזנה וא"כ תליא הבאת סוטה אל הכהן בגוזל מתנות כהונה:
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. ולפרש הלשון כפול נראה דידוע דדיבור הוא לשון קשה ואמירה הוא לשון רכה ואין דרך להדריך לאנשים בלשון רכה כמו לנשים ולכך אמר דבר בל' קשה אל בני ישראל הם הזכרים ואמרת בלשון רכה אליהם היינו למי שנוגע גוף הדברים הם הנשים:
איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. נראה לבאר הכפל (לי נראה) כי יש שני סוגים באשה מזנה תחת בעלה האחד שנכנס בה רוח שטות רוח זנונים וחמדה לחבק חיק נכריה וזהו כי תשטה אשתו. והשני אם בעלה עקר שכל הטעם שלה למעול בו מעל דאמרה בעינא חוטרא לידה וכו' וגם להסיב נחלת בעלה לבל ירשו זרים היא מזנה עם אחרים שתלד ויהיו בניה יורשים כדמצינו עובדא זו בדוכתא טובא וא"כ הרי כאן מעל וז"ש כי תשטה ומעלה מעל ונאמר איש ואיש כי הם בחינות שונות גם אמר איש איש כהן וישראל כי אף אנוסה אסורה לו וה"א באנוסה והיא מכחשת ג"כ תשתה מים המאררים להיותה אסורה לבעלה כמו בישראל המזנה ברצון לכן נאמר איש איש דהן כהן והן ישראל צריכה לשתות אשתו ברצון ולא באונס:
כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. והיינו כמ"ש מהרי"ק אף שהיא בזה שוטה וחסרה דעת לדעת איסור הניאוף ואומרת מותר מ"מ אסורה הואיל דמכל מקום נתכוונה למעול מעל באישה דדוקא אם נחלפה לה בעלה באחר וכסבורה דבעלה הוא ומקרי שוגג דלא נתכוונה לזנות משא"כ באומרת כסבורה שהוא מותר ולכך לא כתיב ותמעול מעל בה' וזהו מאמר הכתוב אף דתשטה דהיינו שהיא שוטית מכל מקום אסורה ואמרו חכמינו ז"ל דמכאן דאין חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות והוא כן בכל עבירות והא דכתיב כן דוקא בסוטה דבזה הורה לנו התורה העיקר ושורש חמרי של עבירות בא לאדם מאשה מנאפת מחוה שבא עליה נחש באכלה מעץ הדעת ולכאורה אדרבה ע"י עץ הדעת נתחכמו כי התורה אמרה ע"י נפקחו עיניהם והנחש אמר שע"י אכילתם ידעו טוב ורע והיש מדע יותר מזה אבל באמת כבר כתב הרב המורה שנשאל על כך וכי יתכן שקודם החטא היו חסרי מדע להבחין בין טוב לרע וע"י חטא יקבלו דעת וכי יהיה חוטא נשכר ועל זה כבר כתבתי תירוץ דהענין הוא דמי שהוא חכם מבחין ומכיר הטוב בעצמותו אבל מי שאינו חכם אינו מבחין בעצמותו עד בעת רואו נגדו הרע המנגד לטוב ולא מקדם וזה לחסרון שכלו שאינו מכיר בטיב הטוב רק ברואה מנגדו וקודם החטא לא השיגו הרע רק הבינו הטוב בעצמותו אבל לאחר החטא הבינו הטוב מתוך הרע ולא הכירו הטוב רק בשומם למולו הרע וזהו יודעי טוב ורע וזהו חסרון והעדר השכל שלא ישנו הדבר בעצמותו רק מפאת מנגדו וכן העידה התורה כי אשה שוטה ואינה מבחנת הטוב לשמור ברית בעלה עד שתשיג הרעה לשתות מים המאררים אז תכיר הטוב והרע וזהו חטא אכילת עץ הדעת ולא תחשוב שהיה גורם חכמה רק העדר חכמה ולכך כתיב כי תשטה והיא לא נתפשה פי' דל"א דהיא אנוסה דהיצר אלבשה כמאמר אבוה דשמואל ולכך קאמר ונסתרה דמי הסתירה ומי הכריחה לסתור ועל זה אין טענת אונס:
פסוק יד
ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה. הנה בגמרא אמרו רוח טהרה וחד מ"ד אמר רוח טומאה ושניהם אמת דענין הוא דיצר הרע בחכמתו אשר נתחכם לאדם להפילו ברשתו מפתהו על יד על יד ירבה ומכח זה הורגל לדבר עבירה ועבירה גוררת עבירה ואחר אשר הסית את האדם וחטא בכל מה שלבו חפץ הוא נעשה שטנו של אדם כמ"ש הוא השטן הוא היצה"ר אינו מניח את האדם עד שיכרה לרשע שחת ומפיל אותו לשאול תחתית וזהו רוח הטומאה אבל הרוח קדושה אינו כן רק מזהיר האדם קודם שבא לידי הרהור חטא וכן כאן גבי האשה דמקודם בא היצה"ר אל האשה לפתות אותה להסתתר עם אנשים אחרים ואחר כך בא השטן אל הבעל לקנא אותה ואחר הקנאה אינו מניחה עד שתסתתר פעם אחרת ותזנה כדי להשקותה מי המרים וצבתה בטנה וזה שאמר ועבר עליו רוח קנאה והיא נטמאה הוא היצה"ר רוח טומאה הוא היצה"ר להסית אותו לקנא לה אחר סתירה ראשונה ואח"כ מפתה עוד לאשה שתסתתר ותזנה או עבר עליו רוח קדושה לקנא אותה אחר סתירה ראשונה והיא נסתרת עוד ולא נטמאה דרוח קדושה הזהירה שלא תזנה בסתירה השנית וז"ש בגמרא רוח טומאה ורוח טהרה ולכך נאמר בקרא שני פעמים ועבר עליו רוח קנאה ועל שני אופנים הנזכרים רמזה התורה:
פסוק טו
והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו'. כבר אמרו כאשר יעבור איש מנאף או אשה מנאפת נגד אבני האפוד וחשן יכהו האבנים א"כ זה יהיה סימן לכהן אם היא טמאה או טהורה ולכך והביא אל הכהן גם אהרן התנצלות שלו שלא חטא בעשיית העגל הוא כי אמר ליקח נזמי נשים ובטוח היה שלא יתנו והטעם כי כל מגמתה לעבוד כו"ם הוא להתיר עריות וזהו לא יאבו הנשים ואם כן לפי לדעת אשה דמזנה לא שפט אהרן יפה שנשים יסרבו ליתן ואין ראוי לזרע אהרן לכהן כיון שחטא אהרן ולכך יביאה אל הכהן לתבוע עלבון הכהנים ושורש יחוסם הוא אהרן וגם כל המעשים של ענין שתיית המים היה מחסד ה' כי ראוי היה לאשה זו לאבד עוה"ז ועוה"ב וע"י המעשים של שתיית המים נתכפר עליה ע"י שקיבלה עונשה בעולם הזה ויש לה עוה"ב והוא חסד גדול ולכך והובא אל. הכהן שהוא חסד:
והביא את קרבנה עליה עשירית איפה קמח שעורים לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה כי מנחת קנאות היא מנחת זכרון מזכרת עון. הנה היה מנחתה עשירית האיפה כמנחת עני אין עני אלא מדעת והיא דעת חסירה כי תשטה היינו שוטית וחז"ל קראוהו סוטה ס' תמור ש' וחסר מן ש' כמנין מר כי מר לה ושותת מי המרים והיה מנחתה שעורים מאכל בהמה כי אשה נקראת לחם כדכתיב את הלחם אשר הוא אוכל קראן לו לאכל לחם ובהמות ונשותיהם שוין ונבעלים לכל המין והיא היתה מנאפת הרי לחם בהמה הרצון כאשה בהמה והנה קודם חטא היה עץ הדעת חטים חטה בגימטריא כ"ב אותיות התורה והיה נפרץ הדעת והחכמה למאוד ארוכה מארץ מדה ולאחר הקלקול מנחש נעשה מחטה שעורה מאכל בהמה ולכן צעק אדם אני והחמור נאכל באבוס אחד והיה לחכמה שיעור וגבול להשיגה ברוב יגיעה ולכך איקרי שעורה לשון שיעור וגבול ולא זכו רק למצוה טבעיית שנפש בהמה ממש תשיגם והן י' דברים שכולם טבעיית כמו שאמרו המפרשים ולכך שעורה בהיפך אתוון עשרה ולכך במרה נצטוו י' דברים והיה בפסח קרבן שעורים היינו עומר אבל במתן תורה לכל התורה שני לחם מחטין ואשה שהיא היתה שארו ונעשה ע"י אדם נחש שאור שבעיסה ובתחלה היתה שאר בא' תפקחנה עיניהם נעשה ע' בנחש ונעשה מן א' שהיו מקדם בעולמות עליונים שהם בלתי מושגים לגשם והיא אין והיא נתנה עין בנחש ונעשה א' ע' ונעשה שער והיא שעורה וז"ש כל הפסוק לשעורים נאמר עצם כשעורה מטמא כי היא כעצם מעצמיו והיא גרמה טומאה ונעשה שעורה ולכך עצם כשעורה מטמא והנה קודם חטא היה בחינת אדם במרכבה ואח"כ בע' שרים שזהו שעורים ע' שרים ואח"כ שדים זהו עדשים ע' שדים הניתן לאבלים:
לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה. נראה דשלשה דברים חייב הבעל ליתן לאשה כמו שכתוב שארה כסותה ועונתה לא יגרע והיא מואסת בכל אלו ולכך תביא קרבן להורות זאת. ונרמזו באלו ראשון קמח הוא שארה היינו מזונות ושמן דקודם תשמיש היה סכים בשריהם בשמן לבונה על דרך מאמר הכתוב בכל עת יהיו בגדיך לבנים וזהו כסותה ונרמזו בפסוק ואם שלש ר"ת שעורה לבונה שמן:
מזכרת עון. היינו חטא חוה כי על ידה נתהווה הניאוף באכילת עץ הדעת ויין היה בעץ הדעת אבל לא שמן גם לבונה הוא שרף הנוטף מעץ לבונה אבל שרף שהיה מעץ הדעת הוא אדום ומזה שרש נחש הנקרא נחש שרף כי יונק משרף כל עץ ולכך לא היה עליו שמן ולבונה כלל:
פסוק יז
ולקח הכהן מים קדושים. כל ענין הכהן כמ"ש כי אשה זו לפי ניאופה אבדה עוה"ב וכהן מסטרא דחסד לו הדבר לעשות להצילה להביאה לחיי עוה"ב וידוע כי דור המבול עשו זמה ומים זדונים שטפו אורה ואבדו שני עולמים אבל אשה זו להציל אותה יקח מים קדושים והם יגינו עליה מעונש עוה"ב ומים הזדונים הם חשך כדכתיב וחשך על פני תהום ולא שמשו מזלות בעת המבול אבל מים קדושים שרוח אלהים חופף עליהם אור ולכך כתיב ורוח אלהים מרחפת וגו' ויאמר יהי אור ולכך מים קדושים שרוח אלהים חופף עליהם היה מן הכיור במראות הצובאות אור ולא חשך והבן ונתונים בכלי חרס דכמו דכלי חרס אינו מטמא אלא מתוכו ולא מגבו כך האשה אינה טמאה אלא מתוכה אבל בפריצות בעלמא אינה טמאה ואין המים בודקין אותה וכמו בכלי חרס אם נטמא שבירתו זו והיא טהרתו כן היא אם נטמאה מיתתה בעוה"ז היא טהרתה לעוה"ב וכן עפר כי וכפר אדמתו עמו גוף עפר מכפר ואמרו חז"ל ממקום כפרתו נברא כי מן עפר ביהמ"ק נברא ממקום המזבח ולכך עפר כי משם נתכפר כי עפר אתה ולעפר תשוב ולכן עפר מקרקע משכן יקח וזהו כי אשה שהחמיצה היא שאור בתרגום נקרא חמע ראשי תיבות חרס מים עפר ולצורך שלש אלה כי הוא מבטל ארס נחש אשר עפר לחמה:
פסוק יח
והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. בשער עזרה כי לפתח חטאת רובץ כי שם יחנו שדים כמו שאמרו לעיל פרשת תזריע ולכך שם שדי משמר אצל הפתח והנה שטה בגימטריא שדי כי שטה מדרך שדי ונדבקת בדרך בחטאת הרובץ בפתח ולכך יעמידנה הכהן בשער וגם נראה כי שדי עומד אצל הפתח הוא אשר אמר לעולמו די שלא ירדוף האדם אחר תאוות המותרות והיא לא עשתה כזאת לכך העמידה בפתח:
ופרע את ראש האשה. כי שער מורה על מותרות כנודע כי לרבוי שערות ירבה חמדת המותרות ולכך עשו מלא שערות היה מלא תאוה ואמר הלעיטני נא ובאמת צורך העולם הוא חמדת האכילה וכדומה לקיום העולם אבל צריך להיות בגבול ומדה ומבלי להיות פרוץ במותרות רק לשום רסן וקשר מבלי לצאת חוצה וזה שכתוב ויבן את הצלע מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והיינו שקשר השערות לבלי יפרוץ המותרות לחוץ רק יהיו מקולעים וקשורים מבלי להיות פורץ רק אסור וקשור וזהו רמז קולע אל השערה ולא יחטא דמי שקולע שערות מבלי להניח בקשת המותרות לרוב לא יחטא הוא האשה שלא קשרה לחמדתה רק פרצה בה ולכך סתר הכהן קליעת שערה:
ונתן על כפיה את מנחת הזכרון כי נאמר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה כי מתחלה היו דו פרצופים לאחדים לא יתפרדו והוא דיו"ד של איש נכתבה י' ו' ד'. וה' של אשה נכתבת ה הוא הוא ד' ו' והוא עשר כמו י' של איש ואם הם באחדים הרי יו"ד תרין יודי"ן והם באחד אבל כאשר חטאה חוה נפרדה דו מן י' ונעשה דוי והרי תרין יודי"ן הרי כ"ף וזהו אחור וקדם מתחלה צרתני זכר ונקבה יו"ד ואחר כך נתפרדה ותשת עלי כפכה שנעשית כ"ף וכן היא האשה שמעלה מעל באישה ונפרדה ממנו לכך נותן על כפה שנעשה מי' כף:
וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. עיקר הדבר הוא כי מרים הוא על עוה"ז כי אחריתו כיום מר כדכתיב מר ממות והיינו כי המות בא ע"י טפה של מ"ה ומר בלה"ק טפה כמ"ש כמר מדלי אבל ומאררים ארורה בעוה"ב ולכך מרים ומאררים כי כך היה בדין משפט האשה המנאפת לאבד עולם הזה ועולם הבא:
פסוק יט
אם לא שכב איש אותך הנקי ממי המרים. כי ס"ד הואיל והביאה עצמה לכך לסתירה עם איש אחר לעבור על איסור יחוד שהוא איסור תורה א"כ יבדקו המים עכ"פ בעונש קטן לכך אמר הנקי כי בושה בדברים כאלה מכפרים:
פסוק כא
ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך. זהו כי כל מגמת הכהן החפץ חסד לבל תאבד עולם הבא ובזה תכופר ולכך אמר לאלה ולשבועה שיאמרו ראו מה שקרה לפלונית ונוסרו הנשים הפרוצות וא"כ יגולגל על ידה דבר טוב שישובו רבים לעבוד ה' ולסור מדרך רע זהו גרם של זכות לה שלא תאבד עולם הבא ולכך זה מכהן ברחמים וזה שתהיה לאלה ולשבועה הוא לטובתה להיות לה זכות:
בתת ה' את יריכך נופלת ואת בטנך צבה ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך. הנה בדקו המים היפך מקללות הכהן ואמרו חכמינו ז"ל בקללה הקדים ירך לבטן שבה התחילה בעבירה תחלה אבל הבדיקה היה ראשון בבטן והטעם שנשתנה מאמר הכהן לבל יאמרו דבאמת אשה נקיה היא רק דקללת הכהן חל בה דקללת חכם אפי' על חנם בא ולכך באו הדברים בהיפך תחלה בטן שלא כדברי הכהן ואם כן אלו היה משום קללתו היו הדברים כהוייתן כמו שיצא הקללה מפי כהן. ולפי פשוטו או שכבר אמרנו שכולל כאן כל מיני מנאפות הנואפת מחמת חימוד וכל חמד הוא בירך ועקבים כנודע ולכך נפל ירך תחלה והנואפת להיות הרה ויולדת צבה בטנה תחלה וגם באמת היתה ראויה לנפול ירך תחלה כמאמר חז"ל ירך התחילה בעבירה רק בנפול ירך תחלה תהיה נבלה מחיים וא"כ לא תרגיש כשיהיה אחר כך הבטן צבה ולא נתכפרה כיון שלא הרגישה ביסורין וכל מגמת הדבר לכפר שיהיה לה עוה"ב ולכך בחסד ה' ראשון צבה בטנה ואח"כ נפל ירך וא"כ תרגיש ביסורין והרי לה לכפרה:
פסוק כג
וכתב את האלות האלה הכהן בספר וגו'. כי אותיות שבטי יה הם אות ברית בינינו ובין הקב"ה והוא כפרת ברית בשם י"ה איש ואשה ולכך נמחקים אותיות השם וכן בלוחות כאשר עברו בני ישראל ברית ובקש משה שיהיו כפנוים כאלו לא באו בברית שיבר הלוחות ואותיות פורחות וכאשר האותיות פורחות בטל אות הברית ומה שמחה הכהן בסוטה את האותיות זהו כעין שברי לוחות ולכך בעגל אמרו חז"ל שבדקן כסוטה ובמקום שהיה בסוטה ספר נמחה היה שם שברי לוחות והיה שם הרחמים גורם כאשר בא בתוך המים שתמות האשה כשתשקה מהם שאלו לא היה השם נמחק לתוכם היו המים גורמים איבוד שני עולמים מרים בעוה"ז ומאררים לעוה"ב וע"י השם נתבטל עונש עוה"ב ונתקיים רק עונש עוה"ז וזהו ובאו המים המאררים שהוא עונש עוה"ב באו רק למרים שתמות בעוה"ז ולא לעוה"ב כמה רבו חסדי ה' וכמה עמקו מחשבותיו:
פסוק כו
והניף את המנחה לפני ה' וגו'. לכפר עליה שיהיה לה עוה"ב והיא עשירית האיפה מנחת עני והיא עני בדעת כי תשטה כתיב ולכך הקטיר אזכרתה קומץ לה' לבל ימאס ה' יגיע כפו וינחם על עפר ואפר שהיה מלא קומץ כנודע:
פסוק כז
והשקה את המים וגו'. הקריב המנחה ואח"כ השקה שאם נטמאה מ"מ באו המים המאררים רק למרים בעוה"ז ולא בעוה"ב וקאמר שצבתה בטנה ויהיו לה היסורים לכפרה וגם תהיה לאלה בקרב עמה ונוסרו רבים על ידה ויהיה לה לזכות כמש"ל:
פסוק כח
ונקתה ונזרעה זרע. כי ודאי חטאה במה שהכניסה עצמה בפריצות ויחוד עם אנשים אחרים רק היא תנקה משום דאם יקרה לה איזה עונש יאמרו שמים המרים פעלו זאת ואף היא זנתה לכך ונקתה אבל מ"מ ב"ח גובה את חובו ולכך ונזרעה זרע ופוקד עון אבות על בנים וכמ"ש משא שהיא קשה לאחד היא קל לשנים ולכך תזרע זרע ובנים ישאו עונה והיא תנקה לגמרי לבל יוציאו לעז על מי המרים:
פסוק לא
וזהו שסיים ונקה האיש מעון שלא תאמר אם היא מנוקה א"כ הבעל פעל עולה במה שבייש בת ישראל הכשירה וגם השם הקדוש נמחק ע"י כי מ"מ מנוקה האיש מעון שכך ראוי לגדור גדר בפני הפריצות אבל האשה ההיא תשא את עונה כמ"ש שלא היה לה להכניס עצמה בפני הפריצות הזה ולכך תשא עונה רק תנקה לבל יוציאו לעז על המים אבל מ"מ עון עצמו אינו נמחק ופוקד עון אבות על בנים כנ"ל ודו"ק:
פרק ח
פסוק ב
דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. איתא במדרש כשראה אהרן דנשיאים הקריבו קרבנותיהם חלש דעתו א"ל הקב"ה כי הקרבנות יהיו בטלים ונרות שלך קיימין לעולם וכבר תמה בזה הרמב"ן דהא גם הנרות יהיו בטלים אחר החורבן ונראה לבאר המדרש כי הענין הוא כי כל תרי"ג מצות נכללים בז' מצות בני נח והם עיקרים לכל תרי"ג מצות רק שהם שרשים ותרי"ג מצות הם ענפים ומזה שמר אברהם כל התורה בכללה כי השיג הענפים מן השרשים וע"ז מורה ז' נרות כללות של מצוה כמ"ש נר מצוה ותורה אור והכל אל מול פני המנורה שהיא התורה הכולל שבעה שהם כלל לכל הנרות וזהו אל מול פני המנורה יאירו כי זהו סובב כוונת המצות לתורה והמצות והתורה הכל אחד ולכך דרש במדרש על הנרות ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה דע"י ז' מצות נשתרבב התרי"ג וידוע דלאחר החורבן התורה מכפר כמו הקרבנות כמ"ש כל העוסק בתורה וכו' וזה כל הקרבנות בטלים אבל שלך המורה על התירה ומצות לא יבטלו לעולם כל העוסק בתורה וכו' ונצטוה אהרן עכשיו כי נאמר בסמוך סוף פרשת נשא ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת וכדי שלא יהנה אהרן מאור השכינה המבהיק מן הפרוכת לחוץ כמבואר בירושלמי שהכה"ג היה מהלך לאורה של ארון ולכך נאמר לו עכשיו להעלות נרות מול פני המנורה נגד המערב ששם אור השכינה כדי שלא יהיה נרגש אור השכינה באור הנר המאיר ולכך דרשו חז"ל עדות בישראל ששכינה שורה בישראל כי לולי זאת מה צריך להאיר נגד מערבי וגם ביום היו חלונות ובלילה לא נכנס אהרן ובזה יובן מ"ש ויעש כן אהרן להגיד שבחו שלא שינה כי אהרן חשב עצמו בנבואה כמו משה ולכך דיברו בו כי אשה כושית לקח עד שאמר להם הקב"ה ההבדל שיש ביניהם ואם כן לפי זה כמו שמשה היה מביט באור השכינה בנכנס לאוהל מועד אף אהרן לפי דעתו הורשה ומ"מ עשה כן שלא יהנה מאור השכינה וזהו שבחו שלא שינה אף שלפי דעתו ההסתכלות מותר לו בזמן שהוא נכנס לשמש ואין אסור רק לבניו. ועוד לפי המדרש הנראה לי נאמר זו לאהרן לאחר קרבנות הנשיאים וע"כ מיום הקמת המשכן היו מקודם קרבנות הנשיאים יוה"כ ועשה כן אהרן מעצמו והיה מכוון דעתו לדעת המקום וזהו שבחו שלא שינה בדעתו מהצווי וגם הנרות מורין לו על המצות והעבודה והמנורה מורה על התורה ולכך אל מול פני המנורה יאירו שעיקר מצוה בתורה ולכך נר מצוה ותורה אור ומשה עיקר התורה ואהרן עיקר העבודה ולכך היה לאהרן לחוש לשנות ומ"מ לא שינה והקדים בכבוד משה לאהרן כי עיקר תורה חשוב מהעבודה וזה שבחו וגם ידוע מה שכתבו חכמינו ז"ל להעלות נר תמיד מעלה היה שהיה הכהן עומד ומדליק ומטיב וידוע דמשה היה גבוה עשר אמות כגובה המשכן וידוע דכתיב הכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו כי שמן המשחה היה מגדלו וכדמצינו בדוד שלבש בגדי שאול א"כ היה אהרן גדול כמו משה וא"כ כשעלה ע"ג מעלה הוצרך לכפוף ראשו כאגמון שלא יפגע במכסה המשכן בראשו ולא שינה משאר כהנים שלא היו קומתם כל כך וזהו שבחו גם מה שחלש דעתו של אהרן על שכל הנשיאים הקריבו אף שהוא הקריב קרבן מילואים ראשון ביום חינוכו שהוא בזמן קרבן נחשון אלא שעל קרבן נשיאים היה מופת כי שעה ה' למנחתם כי לא הזקינו הפרים ולא מתו ולא נשברו העגלים כמ"ש במדרש משא"כ עליו לא היה אות ונתן לו הקב"ה אות ואמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות היינו שהוא יעלה את הנרות כסדרן ומ"מ הם מעצמם יאירו אל מול פני המנורה אמנם אהרן לא ביקש לנסות את ה' רק ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה שעל ידו נעשית שהאירו אל מול פני המנורה והאמין בה' ויחשבה לו צדקה:
פסוק ד
וזה מעשה המנורה וגו'. הנה אמרו חז"ל כי נתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקדוש ב"ה באצבע כזה תעשה והוא כי ידוע דלדעת התוכנים שבעה כוכבי לכת המה בשבעה רקיעים זה למעלה מזה אבל חז"ל כללם ברקיע אחד עם י"ב מזלות וכונתם כי הכל תלוי בי"ב מזלות כמו האצבעות מן היד שמתפצלים האצבעות וזה למטה מזה כך מן י"ב מזלות מתפצלים הכוכבים ויסבו בלכתן זה למטה מזה ותלוין הכל בי"ב מזלות כענף בשורש והכל נכלל בסוג רקיע אחד כי המה רק כענפים מתפשטים מהשרש וגם חז"ל מודים דז' כוכבי לכת קבועים בז' רקיעים זה למטה מזה ולכך נאמר מעשה אצבעותיך ירח וכוכבי' אשר כוננת ולא נאמר מעשה ידך כי הם רק כמו אצבע מתפצלין מן היד ודרשו במדרש כי ז' נרות דמנורה הם כנגד ז' כוכבי לכת וא"כ נתקשה משה שיהיה כולו מוקשה מחומר אחד כי הלא הם מחולקים בז' רקיעים וע"ז הראהו הקב"ה באצבע כי הם רק אצבעות כמו נרות המנורה אבל הם מחוברים כאחד למעלה במנורה בשורש אחד כהנ"ל וזהו שהראהו באצבע להורות כי המה רק כאצבעות. גם ידוע כי ז' קני מנורה הם נגד ז' נקבים שבראש האדם כמו שכתוב בספר יצירה ואמרו חז"ל כי האצבעות משופעות כיתידות שאם אדם שומע דבר בלתי הגון יכוף אצבעו לתוך אזנו והיינו כי הנקבים מוכנים ועומדים לעבודת ה' ולכך אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות היינו שיאירו ז' נקבים נגד התורה שהוא קני מנורה לעבוד בהם עבודת ה' ולכך באוזן שאין לו סתימה כמו פה ועין ובע"כ צריך לשמוע דבר בלתי הגון וא"כ איך יתכן שיהא מול פני המנורה וזהו שנתקשה משה והראהו לו הקב"ה באצבע לסתום לתוך אזנו גם ידוע כי בשבת שבת הקב"ה ממלאכה אבל מ"מ ע"י גלגלים דהוא מעשה אצבעות של הקדוש ב"ה נפעל בו התפעלות בשבת כמו בחול במדרש איתא כי ז' קני מנורה הם נגד ז' ימי שבוע והכל יאירו נגד פני מנורה היינו מול ה' ונתקשה משה בשבת אין כאן קני מנורה דהא בשבת שבת והראהו הקדוש ב"ה באצבע כי מעשה אצבעותיו היינו הגלגלים פועלים גם בשבת:
כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה. הנה אחז"ל דע"י הקב"ה נעשית מאליה ובפ' תרומה כתיב וראה ועשה כתבניתו אשר אתה מראה בהר ואם מעצמה נעשית מה היה צורך להראות אבל הענין הוא לפי מה שבא במדרש כי משה עשה שבעה קני מנורה נגד ז' עממין שכבשו ישראל ושלמה שבעים נגד ע' אומות א"כ נתקשה משה איך יהיה שבע נרות מוקשה אחד כי לא היו כיבוש ז' עממין כאחד כדכתיב מעט מעט אגרשנו מפניך אבל זה היה לאחר החטא דהיו יראים פן ירבו חיות השדה אבל קודם החטא לא היה פחד מפני החיות וז"ש לו הקב"ה מה שהוא מקשה אחד בתבניתם אשר אתה מראה בהר תחלת קודם חטא העגל והיה הרצון לכיבוש אחד והוצרך לעשותה ע"י הקדוש ב"ה כי אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שיהיו כל המצות פונים לתורה לעשות כולם לש"ש לבד ובאמת נתקשה משה דהיאך אפשר לאדם לעשות כל המצות לשם שמים בלי פניה רק הבא לטהר מסייעין לו ואחר כך עזר ה' מסייעו וזה היה במנורה שהראה למשה לכוון לעשותו כך אבל לא היה אפשר לגמור הדבר רק מעזר שמים נעשה וכן הדבר במנורה והבן:
פרק י
פסוק כט
ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל. הא דהזכיר שם אביו של יתרו כי בזה יאמר התורה טעם שביקש יתרו לילך לארצו ולהניח לישראל כי היה לו אביו רעואל והיה גם כן צדיק כאומרם כ"מ שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב וכו' ואם כן כאן שנפרט הצדיק יתרו והיה נקרא חובב שחיבב את התורה אף אביו היה צדיק ולכך ביקש לשוב לאביו לקיים כבודו כמ"ש באברהם בתרח מה יאמרו הבריות הלך והניח אביו הזקן:
אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם וגו'. נראה לבאר דהנה לכאורה אינו מובן דכתיב ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם משמע שא"י היא מתנה לנו ובהרבה מקומות משתמע דא"י היא ירושה לנו מאבותינו רק באמת הענין הוא דשני נחלאות הנחיל ה' אותנו אחד א"י כפשוטו כפי הטבע והוא נחלת אבות שירשנו מאבותינו אבל שיהיה מועט מחזיק את המרובה במקום שאינו מחזיק כפי הטבע זה לא אפשר בדרך הטבע דא"י היה מחזיק כרכים רבים והיה ממהר לבשל פירות כי ארץ צבי כתיב כמ"ש חז"ל וזה לא הגיע לנו נחלה מאבותינו רק ה' בטובו הנחיל לנו כזאת ולא בירושה מאבותינו והיא מתנה לנו מה' כזאת הוא ארץ רוחני כי כפי הגשם והטבע א"א רק ע"פ נס ורוחני וזהו הטוב אשר הטיב ה' לנו ולכך אמר שיטיב ליתרו וזרעו והיינו שינחילנו ת"ק אמה על ת"ק אמה דושנו של יריחו ולכאורה מה זו הטבה מה זה לפני זרע יתרו שהמה אנשים רבים אמנם לפי נחלת ה' הניתן לנו במתנה שהמיעוט מחזיק את המרובה יכול ת"ק אמה להחזיק עם רב וזהו אומרו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם ולא נחלה שירשנו מאבותינו וכמש"ל ואם כן לכה אתנו והטבנו לך וא"ת שע"י חטא יחזור הקב"ה בטובה זו וע"כ אמר כי ה' דיבר טוב על ישראל וכל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר:
פסוק ל
ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. הנה לא רצה לילך או שלא יאמרו שבשביל חמדת א"י נתגיירתי כי גם בעיני אוה"ע היה חביב א"י עד שאמרו מי שאין לו פלטין בא"י אינו קרוי מלך גם חשב כי בביאת א"י יפנה זה לכרמו וזה לזיתו ויתבטל ההתבודדות בדביקת ה' ותורתו וזהו היה כל חפצו וישעו של יתרו שעזב הכל והלך אחרי ישראל למדבר ולכך חשב לשוב לארצו ושב להתבודד למדבר הסמוך למדין כאשר עשה משה לצאן יתרו גם חשב לגייר גרים וזהו בישראל א"א כי אין מקבלין גרים וגם יפה לו להיות אנשי מולדתו זוכים לשלימות לדת אמת לבל ילכו אחרי ההבל כי מדין מזרע אברהם מבני קטורה וזהו שדייק אל ארצי ואל מולדתי אלך גם ידע כי יקרה רעה לארצו כאשר היה לסוף מ' שנה וחשב אם הוא ישוב לארצו יגין עליהם כמו איוב כמאמר חז"ל היש בה עץ צדיק מי שמגין עליהם וגם יסוב לבבם לבלתי שמוע לעצת בלעם וינצלו:
פסוק לא
ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו במדבר והיית לנו לעינים. השיב משה אתה ידעת חנותינו במדבר והיית לנו לעינים. איתא במדרש לפתוח פתח לגרים. ונראה לבאר כי ישראל לא ידעו דרך במדבר ויתנכר הדרך אצלם אבל מדין קרוב למדבר וידעו איכותו ומהותו וכל אבן נגף לבל יכשל בו וזהו אתה ידעת חנותינו במדבר ואם עתה שדעתינו לילך לא"י תשוב יאמרו הבריות כל זמן שהיו צריכים לו היו מקרבים אותו אף שהוא גר אבל עכשיו שאינם צריכים לו עוד דחו אותו לשוב לארצו וא"כ אתה נועל דלת בפני גרים ולעומת זה אם יראו שאתה אצלנו ומ"מ אין לך חלק ונחלה בארץ יכירו כי כל גירות צריך להיות לש"ש ויוסיפו נכרים לעבוד ה' וזהו והיית לנו לעינים לפתוח פתח לגרים ובזכות זה יצאו מאתך יושבי לשכת הגזית שהם נקראים עיני העדה וגם בכיבוש ארצות כי לא ישתקעו בהבלי הזמן לבקר בשדות וכרמים כי יהיה יתרו להם לעינים שעזב ארצו ונחלתו בשביל לעבוד ה' וממנו ילמדו כי שוא הם הבלי הזמן רק העיקר הוא תורת ה' ועבודתו וגם כתיב אל תצר את מואב דאסור להלחם בם ומותר להלחם במדין וישראל היו בספק ולא ידעו איזה עיר מגבול מואב או מגבול מדין ויתרו ארץ מולדתו הוא מדין וגם ידע משה שיכבשו את מדין ויושביה יהיו לטבח אבל לא היושבים שם מארצות אחרות רק מי יכירן אבל אתה תהיה לעינים להכיר איזה גבול מדין או מואב ואיזה איש מדיני או איש נכרי:
פסוק לב
והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך. היינו עוה"ב שבא ע"י א"י וזהו תועלת ג"כ לגרים היושבים בא"י אף שאין להם חלק בא"י ולכך יגיע לך הטוב כמונו אשר לנו חלק בא"י וזוכים ע"י בארץ החיים:
פסוק לג
ויסעו מהר ד' דרך שלשה ימים. נראה לבאר מה דאמרו דמה שהיה ראוי להלך מהלך ג' ימים הלכו ביום אחד כי אילו לא חטאו היו ראוים לבא בא"י בר"ח סיון כמו שבאו בר"ח סיון למדבר סיני לקבל תורה כך היו ראוים לבא לא"י ובעשרים לחדש השני התחיל למסע ואייר היה חסר כנראה מגמ' דסוף תענית ונשאר ט' ימים מאייר ויום א' מסיון שהם י' ימים ויום אחד הוא שבת דלא היה ראוי למסע כמ"ש התוספות פרק שני מדות ונשארו ט' ימים ראוים למסע והם נסעו רק ג' ימים א"כ הלכו בכל יום מהג' ימים מה שראוי לילך בג' ימים. וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים כי ישראל חטאו כדאמרו דפרשה זו אין זה מקומו ונכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וא"כ הארון שהיה מגולה בעת מסעם בלי אוהל היה ח"ו עושה בהם כליה כי לא היו כדאים להיות הארון בתוכם והיה מכלה בהם כי סביביו נשערה מאוד ולכך נאמר ויהי בנסוע כי כ"מ שנא' ויהי אינו אלא ווי וצרה שנסיעת הארון היה פורענות לישראל שלא היו כדאים לשרות שכינה בתוכם והרחיק מהם דרך שלשת ימים כדי שלא יכלה בם:
פסוק לד
וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה. זה הוא נתינת טעם אדלעיל כי הענן היה מאיר למרחקים כמבואר במדרש ואלו לא הרחיק כ"כ היו עדיין מסתכלין בו והיה מכלה אותם כמו באנשי בית שמש ולכך הוצרך להרחיק דרך שלשת ימים כדי שלא יסתכלו בו. או יאמר וענן ה' עליהם יומם כי ידוע מה שאמרו שהארון היה משוה הרים לפניהם אמנם מבואר שאם עמוד ענן היה הולך לפניהם היה עמוד הענן משוה הרים לפניהם אבל עמוד הענן הוצרך להיות יומם על ישראל לבל יזיקום כוכבי שמים וכסיליה' כי הם היה לרעה על ישראל כמאמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם ולכך היה עמוד הענן עליהם כסוכה לבל יזיקום קוי כוכבים ומשטר' וזה שאמרו חז"ל שלא ראו במדבר חמה ולבנה כי עמוד הענן מגין עליהם לבל יזיקום ולכך היה עומד על המחנה והארון הלך לפניהם לתור להם מנוחה:
פסוק לה
ויהי בנסוע הארון וגו'. נון הפוכה להפסיק בין פורעניות לפורעניות כי נסיעת הארון מן המחנה היה פורעניות וצרה לישראל שלא זכו להיות הארון בתוכם ואב גלה מעל הבנים ולכך ויהי ווי והוא התחלת נפילת ישראל ונון מרמז על נפילה כמ"ש חז"ל מ"מ לא נאמר נון באשרי מפני שיש בו נפילה ואמרו שסמכה דוד ברוה"ק והיינו אף שהארון סר מ"מ מבואר במדרש דומה דודי לצבי הצבי כשהוא רץ מביט לאחוריו כך אף ע"פ שהקב"ה ברח ממנו מ"מ מהפך ראשו להביט לאחוריו וזהו ברח דודי ודמה לך לצבי וזהו נון הופך ראשו לאחוריו והוא נון הפוכה או נזורה עין באור תורה וזהו סמיכה שסמכה דוד כי מביט ראשו לאחוריו וע"י זה יש להם סמיכה גם נון נחש כנודע כי הוא כפוף זנבו לראשו ונושך עקביים וזהו נזורה לאחור והנה פורענות הראשון היה כדאית' בזוהר כד אזלו ישראל מטורא דסיני אזלו כדאזלו מחינגא בשמחה ובטוב לבב לבל יוסיף להם תורה ומצות ותורת ה' תמימה ושלימה עליה אין להוסיף רק שחרדו שיתן להם תורה חדשה וענין תורה חדשה כי מ"ט שערי בינה נגלו למשה וזהו תורתנו ותורה חדשה הוא שער החמשים וזה היה חסר אז והם לא בקשו ומאסו בשער החמשים לכך בא סימן נון הפוכה והבן:
ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. איתא במדרש כי לולא שמשה היה מקים את הארון להמתין על ישראל היה הארון נוסע והולך לפני ישראל רק משה הקימו ונראה לבאר כי ידוע דהקדוש ב"ה דן את ישראל בישיבה ואוה"ע הוא דן בעמידה דכתיב נצב ה' לריב עמים ומשה התבונן דהקב"ה ממלא עברה על ישראל אמר לשון קומה ה' והקים לה כמבואר במדרש ויפוצו אויביך לדונם בעמידה כי מדת הדין ישלח על אוה"ע. והנה הדרך ממעטת שלשה שגרם לביטול תורה וביטול פריה ורביה ויוסף אמר לאחיו אל תרגזו בדרך אל תתעסקו בדבר הלכה ועמלק הבין זאת ולכך בא בדרך דכתיב אשר קרך בדרך שהם פנוים מהתורה וזהו ויהי בנסוע הארון ויסע העם א"כ בטלין מד"ת ויש לחוש ששונאי ישראל ירימו קרן ולכך התפלל משה קומה ה' ויפוצו אויביך אבל ובנוחה אז לומדין ישראל תורה ושכינה על גביהם אמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל לשון אלף בינה לשון לימוד גם כשארון חוץ למחנה אין ישראל מותרים בתשמיש המטה אבל בנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל כי ישראל פרים ורבי' שמותרין בתשמיש המטה:
פרק יא
פסוק א
ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וגו'. היינו ערב רב שראו שהגיעו לגבול א"י ולא יטלו חלק כלל א"כ יהיו נדחים ולכך התאוננו על שנסעו במהירות מהר סיני למדבר ולבל ירגישו משה וישראל בזה היו עושין ערמימות ואומרים שהם מתאוננים ומקוננים על ביטול תורה כי שם היו שומעים דבר ה' יום ביומו ובמסע ובדרך יתמעט זאת ומכש"כ בבואם לארץ שיהיו טרודים בישוב הארץ גם ידעו כי משה לא ינהג את העם לא"י ועשו כאילו קוננו והתאוננו על העדר משה אבל באמת מאסו להקדוש ב"ה בחשבם אשר בביאתם לא"י לא יהיה שום ש שולטנות מזל עליהם רק השפעות הקדוש ב"ה ומאסו בזה וזה הענין בשאול דאמרו תנה לנו מלך ככל הגוים היינו ע"פ מזל וזה שאמר הקדוש ב"ה לשמואל לא אותך מאסו כ"א אותי שלא רצו לשום בטחונם בהקדוש ב"ה ולינק מהשפעתו אשר טובים דודיך מיין ולכך כיון שהקדוש ב"ה ידע מחשבתן הרע ולא לפניו חנף יבא לכך היה רע באזני ה' ולכך כתיב ויהי העם כמתאוננים בכף הדמיון:
ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. כי הם באבלם היו ג"כ מקוננים כי יש במדבר נחשים ואיתא במדרש דשני ניצוצות של אש יוצאות מבדי ארון ושורפות כל נחשים אבל הם כחשו בזה ולכך יצא אש לשרפם:
ותאכל בקצה המחנה. ע' ברש"י שני פירושים במוקצים או בקצינים שבהם ושניהם הם אמת והוא רק חדא דבאותו זמן נתקיים היו צריה לראש שהערב רב הגרועים הם ראשיהם כאמרם כד רגז רעיא על ענא וכו' וכן הוא בר"מ על ערב רב אתמר היו צריה לראש:
פסוק ב
ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש. אל משה היינו על מיתת משה כמש"ל דבפיהם אמרו זאת להחניף למשה ולבם בל עמם ויתפלל משה אל ה' והאיש משה עניו מאוד אף ע"פ שידע מהותם ואיכותם אף עפ"כ התפלל אל ה' עבורם:
פסוק ג
ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש ה'. והנה מלבד מה שכתבתי לעיל יש עוד לתת טעם על שנענשו בהבערת אש ה' בם דידוע מה דאיתא במדרש דנדב ואביהוא כשחטאו יצאו ב' חוטין של אש מתוך קדשי קדשים ונתחלקו לארבע חוסין וזהו במקום נחש דידוע המורה הלכה בפני רבו ישכנו נחש ובבהמ"ק לא היה נחש והם הורו הלכה בפני רבן ויצאת בהם אש משמים תחת נחש והערב רב הם היו מלאים גלולים מארץ מצרים אשר היתה מלאה חרטומים ומכשפים והם היו מתאוים ביתר עז להתדבק דוקא בכישוף וכישוף הוא דמקבצים נחשים ועקרבים מאוד ומהם שאלו כל חפצם והם עשו עצמן כגונבי דעת עליון לבל לבוא לא"י מכח הנחשים שיהיו בו ואיפוך הוא דבא"י לא יהיה נחשים ועקרבים לנחש ולעונן בו ולכך יצא אש ובערם שהוא ממדת הנחש כדמצינו בנדב ואביהוא דאש היה במקום נחש:
פסוק ד
והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר. האספסוף הם הערב רב שלא היו יראים ושלמים התאוו תאוה לאכילת בשר כי במדבר לא היו אוכלים רק בשר שלמים ולא בשר תאוה וכאן דהיה מסע ונתפרק האוהל ומשכן לא היה אפשר בשלמים ולכך התאוו תאוה לאכול בשר והם התעוררו גם לבני ישראל לבכות וזהו וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר וענין תאות ישראל לבשר היה או כי לא על הלחם לבדו יחיה אדם כי על כל מוצא פי ה' והיינו נשמות ונצוצות שבקרבו וע' בכתבי האר"י בפירוש לא בעינא אכלי ירקא דבמקום ירקא ליעול בישרא כי בירקות וצמח האדמה יש בהם נשמות גרועות מנשמות שבבשר ונשמות שבבשר גרועים מנשמות שבדגים שכולו טוב ולכך הם התאוו לבשר כדי להוציא ניצוצות קדושה ואמרו במן שירד משמים ליכא נשמות וניצוצות ואף שטמן בתוכו דבר רוחני מ"מ אינו מושג ולא ישיגוהו באכלו לכך אמרו המן כזרע גד כמו שטמן שם בנחלת גד משה מקור עץ החיים ולא ידע איש את קבורתו ואינו מושג ונרגש וכן הוא במן ולכן עינו כעין הבדולח שמראה כמה גוונים למראות עין ואינו מושג בעצם שום גוון כן המן כי הרוחני אשר בקרבו הוא טמיר ונעלם כקבורת משה וכגוונים כמו בבדולח והם בקשו להשיג דבר כדי שיהיה נשמתם מוסיף אומץ כידוע זהו סיבת תאות אכילת בשר:
פסוק ה
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקישואים ואת האבטיחים וגו' ועתה נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו. הנה אמרו שבמצרים אכלו מיני ירקות שבהם נשמות וגם דגים חנם בלי יגיעה כי נשמות שבקרב דגים כולם צדיקים וא"צ יגיעה לתקנם גם היה כל מגמתם להגיע למעלת רה"ק כמ"ש בעל ברית מנוחה קברות התאוה שהתאוו לרה"ק ואין רה"ק שורה אלא מתוך שמחה ואין שמחה אלא בבשר ולכך התאוו לבשר כי במן לא היה להם שמחה רק עינוי כדדרשינן ויענך וכו' וביקשו ג"כ לירד לעומקו של תורה לעיין בו ולידע הטעמים בפרט כי המן לא היה רק כלל כי הכל נכלל בו בחומר היולי ולכך כל הטעמים כלולים בו אבל הכל דרך כלל ולא דרך פרט ומן בגמטריא כל"ם אבל הם בקשו לידע דבר פרסי וזהו אמרם בלתי אל המן עינינו אמרינן בגמרא על מי שנשאל דבר מחבירו ולא השיב לו על נכון עד למחר מה דלא אמרתי לך אתמול דלא אכלתי בשרא דתורא פירש רש"י לא דקדקתי בטעמו של דבר והיינו כמ"ש ולהג הרבה יגיעת בשר כל ההוגה בהם טועם טעם בשר וזהו לא אכלתי בשרא כלומר לא הגעתי בו והם בקשו לטעום טעם בשר היינו פרטי ענינים בתורה גם כל הדברים באים מתמצית א"י ולכך א"י לא תחסר כל בו כי הכל בא מא"י אמנם המן אינו בא מא"י רק משמים ולכך התאוו לבשר ודגים וירקות שכולם שרשם מארץ ישראל אבל המן אין לו חלק בארץ ישראל ולכך נאמר המן כזרע גד ופירש בזוהר כמו שגד לא היה לו חלק בא"י כן המן ולכך המן היה בא בזכות משה כי לית ליה חלק בא"י והנה כל מה שבא"י הוא פרה ורבה ומועט נעשה מרובה אבל המן אף שהיה בח"ל מ"מ פרה ורבה כי עשירית האיפה הספיק למאוד עד שאכלו והותירו ולכך נאמר והמן כזרע גד שלא נטלו חלק בא"י ומ"מ פרו ורבו למאוד כדדרשינן גד גדוד וכו' עיין בתרגום ובמדרש ולכך היו מתאוים לדבר שבא"י גם הם הערב רב היו מעוננים וכל ענינם היה לקסם ולהוריד שפע משבעה כוכבי לכת ובפרט בעניני אכילה כדכתיב העורכים לגד שולחן גד הם ז' כוכבי לכת ובהמה היא ממושפע משבעה כוכבי לכת כמ"ש ולכך התאוו לבשר כי המן אינו מושפע משבעה כוכבי לכת ולכך קאמר הפסוק והמן כזרע גד כמו דבר המושפע מכוכבים הנקרא גד וגם יש בו כח להחכים כי ידוע שמן זית מחכים וטעמו לשד השמן ולא היה בו שמן מתדבק כי בחנו ונסו בכל אופן טחנו ברחיים ובשלו בפרור וכדומה להסיר שמנותו ומ"ה לא זז הטעם לשד השמן וזה מורה כי היה כח שמן בקרבו והוא עלול להחכים והיה סגולת המן כי מזונו של אדם בדין אמנם המן ירד בלתי דין ולכך ירד לילה על המחנה וידוע דאין הקב"ה דן לישראל רק ביום וזהו לאות כי ירד בלתי דין כטל מאת ה' אשר לא יקוה לאיש:
פסוק י
וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש פתח אהלו. אמרו חז"ל דהבכיה היה להתיר להם עריות דבוכה על משפחותיו היינו להתיר להם הקרובות ושאר בשר כי קודם חטא אדם היה עריות דשאר בשר מותרים דקין נשא אחותו והיינו כי לא גבר עדיין כח התאווה משא"כ אחר החטא שגבר כח התאווה אלו היו עריות מותרים היו אדוקים במשגל יום ולילה כיון שנתגדלו ומצוים. עם נשותיהם הקרובים מנעוריהם כמ"ש הרמב"ם בס' המורה והמן היה לתקן חטא אדם הראשון וכמו קודם החטא שלא הותר לו לאכול בשר לבל יגבר בו כח התאוה כן משניתן להם המן נאסרו בבשר תאוה ע"כ צעקו אם אסור לנו בשר תאוה וחזר הדבר לקודם חטא אדם הראשון א"כ אף עריות יהיו מותרים:
איש פתח אהלו. נראה לבאר דלמה דוקא איש פתח אהלו דבאו בערמה למשה דידוע דהמן היה מורה אם האיש סרח על אשתו או היא סרחה עליו אם חלק המן של אשתו נופל על פתח בית אביה או פתח בית בעלה ואם סרחו הוא או אשתו היו העם מרננים אחריהם זהו שסרח וזה היה ערמימות שלהם לבוא למשה על מה לא יתייחד אדם עם אחותו או שאר עריות ואי משום זימה הא יתוודע הדבר ע"י המן ומי פתי יסור הנה לבייש את עצמו בפני קהל ועדה וזהו איש פתח אהלו דייקא על מה שהיה כל איש לפתח אהלו לבל יתייחד עם נשים אחרים מה לנו לכל החרדה הזאת מטעם המבואר לעיל ובאמת הם נתכוונו לרעה שעבירה גוררת עבירה דמכח הייחוד יבא לידי זימה וז"ש ובעיני משה רע:
פסוק יב
האנכי הריתי את כל העם הזה וגו' לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה. כי משה צעק שאין לו ליתן בשר רק מן כמ"ש כי הבשר מסתעף מא"י ומשה לא זכה לשם ולכן ביקש זקנים שהם יזכו לא"י והם יכולים לזכותו בבשר וגם כתבתי שבקשו להשפיע עליהם רה"ק וזה א"א ע"י משה כי לא היו יכולים לסבול לקבל רה"ק ממשה כמו שהיה הענין אצל שמואל שהנביאים אשר לפניו לא היו יכולים לסבול לקבל רה"ק ממנו עד שהיו ממש משתגעים ופושטים בגדיהם ולכן שאל משה זקנים הגונים והם מקבלים ממנו והם ישפיעו ויהיה כמוריק מכלי לכלי ויוכלו לקבל וכבר כתבתי שהמן הוא בדרך כלל בטעמי תורה אבל שבעים פנים יש בדרך פרט ובחר בשבעים זקנים כל אחד מהם ענף אחד מהתורה ומשה היה אילן אשר ממנו יסתעפו כל הענפים וא"א שיכלול אחד את הכל כמו משה אבל השבעים זקנים כל אחד מהם בחינה בפני עצמו לענף ומשפיע לאנשי בחינתו וכל אחד יקבל לפי כח בחינתו:
פרק יג
פסוק ב
שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען. פירש"י למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דבה שדיברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר והקשו העולם מה זו קושיא למה נסמכה דבאמת הסמיכות הוא כך דקודם לזה כתיב ויחנו במדבר פארן ומשם נשלחו המרגלים רק נראה דאיתא במשנה תורה ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ובזה ג"כ חלה קושיית העולם למה לא שלחו מקודם לכן אם היה בדעתם לשלוח אבל נראה דמקודם לכן היה סבורים ישראל דמרגלים יוציאו דבה על א"י ולא רצו לשלוח מהאי טעמא אבל אחר שראו דמרים לקתה על עסקי דבה ובודאי בל יכזבו להוציא דבה על א"י כי מקרה אחד יהיה לכולם כהם כמרים ולכך אמרו אז נשלחה אנשים לפנינו וזהו שפירש רש"י למה נסמכה והיינו למה המתינו עד אחר צרעת מרים רק לומר לך דמקודם לכן לא רצו לשלוח שחששו להוצאת דבה אבל השתא שראו הכליון חרוץ המגיע לנפשם לראות חובה לעצמם לבל יעמדו בשוא והבל לאמר דברים אשר לא ראו ולא לקחו מוסר בתמיה דודאי יעשו זאת ויקחו מוסר. באופן אחר נראה לתרץ קושיא זאת דלמה לא שלחו מקודם דידוע שהיו בטוחים במשה דכתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו כדאיתא ולכל היד החזקה וגו' ועל מה שהיו אומרים כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו קום עשה לנו אלקים זה היה על דלא ידעו ממשה רצו לעבוד כוכבים ומזלות אבל במשה ודאי הבטיחו א"ע ולפנים כסבורים היו דודאי ישתדל משה להכניסם לארץ והבטיחו בו אבל לאחר ששמעו נבואת אלדד ומידד משה מת סרו מדרכיהם ולא האמינו שיבואו בקל לא"י כמאמר הש"י:
איתא במדרש שלח לך להנאתך ולטובתך ולהבין מה היה טובתו של משה בזה בשליחות מרגלים נראה דאיתא בש"ע א"ח דהיו רגילין להתענות ז' אלול על מיתת מרגלים דאיתא בשל"ה דבאמת צדיקי' גמורים היו דהיה כוונתם לטובה שרצו דוקא ונוחה דעתם בזה ללמוד תורה מפי משה רבינו ע"ה אשר תורתו עולה יפה למי שלמד ממנו על דהוא שמע מפי הגבורה והם שמעו מנבואת אלדד ומידד דיהושע מכניס אותם לא"י ומשה יסתלק מן העולם והיה קשה להם מיתת משה יותר מפרידת הארץ ולכך התעוללו עלילות בארץ והוציאו דבה להחטיא את ישראל ולהוליכם במדבר זה ימים רבים ללמוד תורה מפי מרע"ה רק באמת קשה להולמו וכי הקדוש ב"ה מקפח שכר לכל בריה ובפרט למשה שחייו תלוים לו מנגד שע"י הוצאת דיבת מרגלי' נתוספו חייו מ' שנה שהיה במדבר ובלא זה כשיכנסו מיד לארץ והוא ימות יפחתו לו מ' שנה מחייו ח"ו וכי תעלה על דעתך לומר כן הא הקדוש ברוך הוא ממלא כל שנותיהם של צדיקים מיום ליום ונראה לבאר דגם בלא הוצאת דבה של מרגלים היו ישראל מתאחרין מעצמן לכבוש א"י ולכנוס לתוכה דאיתא במדרש כששמעו כנענים מביאת ישראל לארצם קצצו כל אילנות טובות שהיו שם א"כ גם בלא מרגלים היו ישראל נוחים לשמור את הדבר ושלא לכנוס לא"י עד אשר ימלא הארץ כל מיני מגדים ובזה חטאו המרגלים גם שכוונתם היה לש"ש כדי להתעכב עוד במדבר כדי לשמוע תורה מפי משה היה להם לומר האמת שקצצו האילנות טובות וע"כ היו ישראל ג"כ מתעכבים עוד במדבר רק הם אמרו בזה האמת שבזכות ישראל הוא ארץ זבת חלב ודבש ודבר זה אינו מזיק במה שקצצו האילנות והוציאו דבה אפס כי עז העם כדי להחטיא לישראל לעכבן במדבר כדי שילמדו תורה ממשה ובזה חטאו וז"ש במדרש שלח לך להנאתך ולטובתך לאריכת ימיך:
ויבואר נמי הגמרא כשעלה משה למרום מצא להקב"ה שהיה כותב ארך אפים א"ל משה למה ארך אפים לשון רבים א"ל הקב"ה אף לרשעים אמר לו משה רשעים יאבדו א"ל חייך שתצטרך לכך ובשעת חטא מרגלים אמר ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר כאשר דברת אף לרשעים וקשה למה לא התפלל משה בחטא העגל כשרצה הקב"ה להשמידם נמי את זאת ונראה דצריכין להבין על אמירת הקב"ה שאמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים הא צדיקים אינם צריכים לאריכת אף רק דהענין הוא דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כולם צדיקים דאפי' פושעי ישראלים נקראים צדיקים נגד עובדי אלילים כמ"ש חז"ל כפלח הרמון רקתך אפי' ריקנים שבך מלאים מצות כרמון והם הם הצדיקים שאמר הקב"ה שצריכים ג"כ לאריכות אף ומ"ש אף לרשעים הם העובדי אלילים שהם רשעים נגד פושעי ישראל שגם לעכו"ם מאריך אף וז"ש משה בתמיה אפילו על רשעי עכו"ם תהא ארך אפים רשעים יאבדו א"ל הקב"ה חייך שתצטרך לכך דבאמת היה אז עת וזמן ביאת הארץ כדאיתא בפסוק ודור רביעי ישובו הנה דאז נתמלא סאתם של כנענים ע"כ בחטא מרגלים כשאמר הקב"ה לכלות את ישראל רק ע"י תפלת משה אמר סלחתי כדבריך רק לבל יבואו מיד לארץ האריך הקב"ה להוליכם עוד במדבר מ' שנה ובזה אריכות אף לכנענים שנתיישבו עוד מ' שנה בא"י ולכך התפלל משה כאן ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר היינו אף לרשעים עכו"ם איתא במדרש שישראל בקשו ממשה לשלוח מרגלים הטעם כי כששמעו כנעניים שישראל יכנסו לארץ טמנו מטמוניות וילכו המרגלים לפניהם לעמוד על המטמוניות שנאמר ויחפרו לנו ילכו ויעמדו על מה שחפרו בארץ והוא תמוה וכי כל שבעה עממין לא יעכבו לי"ב אנשים מלבוא לפתח המטמוניות וכי יעלה כך על הדעת רק נראה דלכאורה קשה על יהושע שראה דלא עלתה למשה שליחות המרגלים ושנה בו עוד הפעם לשלוח המרגלים אבל הענין הוא דכסבורים היו הכנענים שה' ילחם בישראל ולא יהיה להם כח לעמוד כנגדם כי עפ"י ה' יצאו ועל פי ה' יבואו ומי יכול להלחם נגדם ולכך עשו מטמוניות ואפי' דבר קטן לא נמצא אתם מכספם וזהבם על כן שלחו מרגלים להטעות אותם שיאמרו אם על פי ה' נהייתה הדבר מה להם לשטות זה לשלוח מרגלים לראות החזק הוא הרפה הלא אצל ה' הכל הוא כאפס וכאין אלא ודאי בדרך הטבע באו ובטחו הכנענים בגבורתם ופתחו מטמוניות ואוצרות שלהם וזש"ה במדרש דשליחת מרגלים היה לחפור מטמוניות שהכנענים יחפרו אותם ואח"כ שע"י שליחות מרגלים ראו הכנענים שנגזר עליהם שיהיו במדבר מ' שנה דהשליחות לא היה מרצון הקב"ה ע"כ נתירא יהושע כשיבואו לספר א"י יטמנו שם מטמוניות ע"כ שלח מרגלים להטעות אותם כדי שיחפרו מטמוניות שלהם: