אור ברסלב
תלמוד עשר הספירות חלק ח׳: עשר הספירות של עולם האצילות

תלמוד עשר הספירות· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

חלק ח׳: עשר הספירות של עולם האצילות

חלק ז׳: עשר הספירות דז' מלכין קדמאין דמיתו

א *כאשר עלה ברצון המאציל להחיות את המתים, ולתקן את המלכים האלו הנשברים והנפולים בעולם הבריאה, גזר והעלה מ"ן מתתא לעילא, ועל ידי כך היה זווג עליון דחו"ב דא"ק פנימים, והוציא שם מ"ה החדש, ונתקנו המלכים.

ב וכבר נתבאר לעיל, כי ז' אורות של המלכים דב"ן, נתעלו ונתכללו ונתלבשו בג' קוי חו"ב וכתר, שנתפשטו עד סוף המקום הנ"ל, שהם חג"ת. והנה עתה חזר התפשטות הנ"ל להאסף למעלה, וחזר להיות כבראשונה, שלא היו רק ג"ר במקומן למעלה, והעלה עמהן למעלה במקומן, את ז' אורות התחתונים, ונמצאו עתה כל הז' אורות התחתונים, למעלה במקום הבינה. כי היא אם הבנים ושם הוא מציאת מקום הריון ועיבור.

ג וכאשר עלו הז' אורות למעלה, עלו גם הכלים שירדו בבריאה למעלה באצילות, אך לא נתחברו יחד. וכמו שהז' אורות היו בבחינת עיבור וג' כלילין בג' ונקודה מלכות היתה שביעית אליהם בסוד פסיעה לבר, גם הכלים היו באופן זה, ג' כלילין בג' והמלכות עמהם.

ד אמנם בחינת המ"ן שאמרנו לעיל, שעלו לצורך הזווג העליון, הוא עצמו ענין עליות ז' האורות למעלה בבינה. וזכור הקדמה זו, מה הוא ענין העלאת מ"ן. והנה בזווג הזה צריך שיתוקנו כל הי"ס מכתר עד מלכות, כי אפילו ג"ר אינם מתוקנים. ולכן בחינת העלאת מ"ן אלו, היה למעלה בע"ב ס"ג דא"ק.

ה *והנה ע"י עלית מ"ן הנ"ל, שהם האורות הנ"ל, נזדווגו בחינת הוי"ה דע"ב דיודין, אשר הם כללות בחינת המוחין דא"ק, עם בחינת הטעמים דס"ג, שהם אח"פ כנ"ל. כי אלו הטעמים דס"ג לא היו בהם שום שבירה, ולכן הם נזדווגו יחד עם בחינת הע"ב דא"ק. ואין הכוונה על האורות היוצאים מן הבל אח"פ, רק על בחינת עצמן ופנימיותן ממש.

ו וכאשר נזדווגו יחד, נולד מהם אור חדש על ידי הזווג הזה. וזה אור חדש, הוא בחינת שם מ"ה דאלפין. וגם הוא נחלק לד' בחינות טנת"א הכוללים כל האצילות, והוא כזה: כי הטעמים דמ"ה הוא בחינת עתיק יומין, והנקודות דמ"ה הם א"א, והתגין דמ"ה הם או"א, ואותיות דמ"ה הם זו"ן. ומציאות שם מ"ה דאלפין הזה, יוצא מן המצח דא"ק.

ז וכבר ביארנו לעיל כי הדברים הולכים במדרגה: כי הבל האזן אינו נרגש ומועט מן הבל היוצא מן החוטם, והבל החוטם מועט מהבל הפה, אמנם בזה נשתוו שלשתן שמעלים הבל. אך העין אין לו הבל אלא הסתכלות בלבד, וטעם השינוי הזה, לפי שהג' הם בחינת טעמים, אך העין, הוא בחינות נקודות ס"ג, שהוא למטה ממדרגת הטעמים.

ח והנה אור שם מ"ה החדש הזה, היוצא מן המצח דא"ק, הוא אחרון מכולם, לכן אין בו, לא בחינת הבל, כמו הג', ולא בחינות הסתכלות כמו נקודות העין, ואין בו רק בחינת הארה לבד, וזה שנזכר בזוהר, באדרא זוטא, במצחא אתגלי וכו'. כי אין בה רק גילוי הארה לחוד. גם זה מ"ש בזוהר במקומות רבים, כד סליק ברעותא למברי עלמא דאצילות. פירוש כי מצח הרצון דא"ק סליק ברעותיה למברי עולם האצילות על ידי אור מ"ה חדש היוצא ממנו, אשר על ידו נתקן כל האצילות. נמצא כי פירוש רעותא, הוא סוד מצח הרצון הנזכר, כי תרגום רצון רעותא.

ט ולפי שבחינת ע"ב הוא בראש הא"ק, שהם בחינת המוחין, ומקומם הוא מבפנים כנגד מקום המצח, ושם נזדווגו המוחין שהם בחינת ע"ב, עם בחינת ס"ג שהם אח"פ הטעמים דס"ג, שהם למטה מהמוחין בסוף הראש, ולכן מרוב האור שיש שם בזה המצח על ידי הזווג הנ"ל, יצא אור חדש ממנו ולמטה, שהוא שם מ"ה החדש.

י והנה כאשר יצא זה האור החדש, שם מ"ה דאלפין, בירר מהנקודות דס"ג שבהם היתה השבירה, מה שיוכל לברר מהם, ונשתתפו ונתחברו עמו, ואז נעשה המ"ה בחינת דכורא, וס"ג נעשה בחינת נוקבא. אלא להיות שהס"ג זה נעשה נוקבא אל המ"ה, לכן קנה לו עתה שם אחר, והוא שם ב"ן דההין, כזה: יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה. ואינו נקרא עתה בשם ס"ג, אלא בשם ב"ן.

יא והענין הוא כי שם ס"ג הוא כללות טנת"א, אמנם אלו שהם נקודות דס"ג בלבד, אינו נקרא ס"ג כמו הכלל, כי אינם אלא פרט אחד שבשם ס"ג, ולכן כאשר זה הפרט שהם הנקודות, נתחבר עם שם מ"ה, ונעשה אליו בחינת נוקבא, לכן נקרא עתה בשם ב"ן.

יב אמנם אעפ"כ בהכרח הוא, שאפילו שהם בחינות הנקודות לבד, יש בהם בחינה המתחברת עם הטעמים דמ"ה, ובחינה המתחברת עם הנקודות דמ"ה, וכן בשאר חלוקות, עם היותם כולם יחד בחינות נקודות דס"ג לבד. וע"י חיבור שם מ"ה עמו, נתתקנו עתה אלו הנקודות ונעשו נוקבין אליהם, ולכן נקראים בשם מלכים, מלשון מלכות, להורות כי נעשו נוקבא לשם מ"ה דאלפין.

יג *והנה מציאות מקום התפשטות כל אלו פרצופי הזכרים והנקבות הנעשים מהתחברות מ"ה וב"ן כנ"ל, הנה מקומם במקום שהיו תחלה הנקודות שיצאו דרך נקבי העינים, והוא מטבורא דא"ק עד סוף רגליו. ואור המצח הנקרא שם מ"ה, אע"פ שיצא מלמעלה מן המצח, הוא מתפשט משם ולמטה ומתחיל מציאותו מן הטבור עד סוף סיום רגליו.

יד אבל מה שנשתנה עתה מבראשונה, מבעת יציאת נקודות העינים, הוא זה, כי אז היתה נקודת הכתר במקומה לבדה בפני עצמה, ואחריה נקודת החכמה לבדה בפני עצמה, וכעד"ז היו כל הי"ס. אבל עתה נתוסף תיקון גדול, והוא, כי נקודת הכתר נמשכה ונתפשטה ממקומה עד למטה קרוב אל סיום רגלי א"ק. וזה ההתפשטות, הוא כל שיעור הנקרא בשם עולם האצילות. ונקודה זו היא נקראת נוקבא דעתיק יומין. וכעד"ז עתיק יומין דכורא הנעשה מן טעמים דמ"ה כנ"ל, גם הוא מתפשט כשיעור הנ"ל. וכן עשו כל השאר א"א ונוקבא, ואו"א, וזו"ן, והלבישו זה את זה עד בחינת זו"ן. באופן שכל רגלי הפרצופים דאצילות: בין דעתיק, בין דא"א, בין דאו"א בין דזו"ן, כולם שוים בסיומא, והם מסתיימים יחד מעט למעלה מסיום רגלי א"ק, ושם הוא סיום האצילות כולו. ועל ידי כן נעשו נשמה זה לזה, וזה מלביש לזה. וגם כי על ידי זה יוכלו הנבראים לקבל אורות העליונים, שהם עתה מכוסים ומתלבשים זה תוך זה. וגם כי הכלים שלהם הגדילו ע"י שנתפשטו עד למטה, ובזה יש בהם כח לקבל אורות שלהם בהיותם כלים גדולים.

טו והנה האור הזה דמ"ה החדש, היוצא מן המצח, הוא סוד מלך הח' הנזכר בפרשת וישלח, הנקרא הדר, אשר לא נזכר בו מיתה בתורה, כי לא מת כמו האחרים, אדרבא הוא מתקן ומקיים הז' מלכין קדמאין שמתו הקודמים אליו, כנ"ל.

טז ולפי כשיצא התחיל תיכף לברר בחינת אלו המלכים, לעשות בחינות נוקבא אליו, שהם נקרא ב"ן דההין, לכן נאמר בו וימלוך תחתיו הדר ושם אשתו מהיטבאל. כמ"ש בזוהר דעד השתא לא אדכר דכר ונוקבא כלל, בר השתא, ובגין כן אתקיים כולא, דהשתא הוי דכר ונוקבא כדחזי. ונזכר באדרא רבא.

יז *והוצרך בחינת עיבור הנ"ל, להשתהות ולהתאחר שיעור י"ב חודש, כנזכר בתיקונים, במאמר הנקרא קו המדה, והטעם הוא, כדי להתתקן כל האצילות, שהם, י"ב בחינות: עתיק ונוקבא, א"א ונוקבא, ואו"א עילאין, וישסו"ת, וזו"ן, ויעקב ולאה. אלו הם י"ב פרצופים שלימים. לכן הוצרך זמן העיבור זה להשתהות י"ב חודש.

יח *והנה על בחינת אור המצח הוזכר לפעמים בספר הזוהר בלשון הזה והוא, כד מצחא עלאה אתגלי וכו'. והענין הוא, כי ריבוי האור אשר במקום ההוא, גורם שנמשך ומתפשט הארה למטה. ולפי שברישא דא"ק הוא מקום המוחין שבו, שהם הוי"ה דע"ב, ומושבם תוך הראש בפנים, והמצח חופה ומכסה עליהם כנגדם ושם היה מקום זווג. אורות המוחין הנקראים ע"ב, עם אורות דאוזן חוטם פה הנקראים ס"ג, לכן ממקום זה עצמו שהוא המצח, המכוון כנגד המוחין, משם יצא אור מ"ה זה החדש הנולד מזווג הנ"ל. והנה אור זה שיצא מן המצח, נתפשט משם ולמטה, ועיקר מציאותו היה עומד מן הטבור דא"ק ולמטה עד קרוב לסיום רגליו.

יט *והנה בבוא תיקון של מלך הח' הדר, התחיל לברר מהם הנצוצות והכלים ג"כ, וכל מה שבירר מהם, לא היה ממנו רק חלקי הנוקבא שבכל הפרצופים. כי בתחלה ע"י עיבור העליון הנ"ל, התחיל לברר היותר משובח שבכולם, וממנו נעשית נוקבא דעתיק, אחר שנתערבו האור דרפ"ח נצוצין עם האור של נקודת הכתר שנשאר באצילות, וגם הכלים של המלכים נתערבו עם הכלים החדשים דמ"ה החדש, ומהכל נעשו נוקבא דעתיק, ועתיק, ועד"ז בכולם.

כ ואח"כ, ע"י זווג דדכורא דעתיק עם נוקבא, העלו וביררו, נצוצות שהיו נופלות למטה, את החלק הראוי אל נוקבא דאריך, ונכנסו במקום העיבור בסוד מיין נוקבין, ושם מתמתקים ומתתקנים ע"י שהיו שם זמן עיבור ונעשים בחינת פרצוף.

כא וכן עד"ז אריך בירר לנוקבא דאו"א, ואו"א לצורך זו"ן, כל בחינת המלכות, אשר בהם, כי לכך נקרא אלו מלכים, יען מהם נעשו כל המלכיות וכן עד"ז בכל י"ס עצמם שבכל פרצוף ופרצוף, היה בירורם על הסדר הנזכר ומה שלא יכול להתברר ולעלות בעולם האצילות, אף לנוקבא דז"א התחתונה, נשאר בבריאה, ונעשו מהם אחר כך כל חלקי הבריאה על סדר מדרגותיה. וניצוצות הבריאה א"א להתברר ע"י או"א דאצילות, כי אינם יכולות לעלות למעלה מזו"ן, אמנם הם מתבררין בבטן נוקבא דז"א ע"י זווג הז"א עמה.

כב וגם שם אינו מתברר רק בחינת עתיק דבריאה, ושם מתברר אריך דבריאה ובאריך מתבררים או"א דבריאה, וכן עד"ז תמיד, כי אי אפשר לשום חלק להתברר למעלה ממקום מדרגתו לא במקום ולא בזמן, רק כולם זה אחר זה, הן בסדר המדרגות והן בסדר זמן תיקונם. וזה מבואר, ודי.

כג *והנה בחינת מלכות נגלית בלבדה לא נמצאת בא"א. רק בבחינת עטרת היסוד שבו, כי כל זה הוא דכורא, אך נוקבא ממש לא נמצאת. וכן בעתיק יומין לא נמצא בחינת נוקבא בפני עצמה, רק עטרת יסוד דעתיק היא נוקבא כמו בא"א. אמנם אח"כ, נתגלית המלכות מסוד האי רישא עלאה מכולהו, דלא אתיידע, שהוא הנקרא עתיק יומין, שהוא למעלה מכל אלו הט"ס דא"א.

כד וזה סוד אשת חיל עטרת בעלה, אשר תהיה לעתיד לבא גדולה מן השמש וז"ס היתה לראש פנה. כי כאשר נתגלית המלכות למטה, נתגלית מסוד האי רישא דלא אתיידע, וענין זה יתבאר לך, איך כל בחינת מלכות עולם העליון נעשית היא עצמה בחינת העתיק של עולם שלמטה ממנו, והבן זה. נמצא, כי ט"ס הם דא"א, ורישא עלאה דלא אתיידע לעילא מכולהו, הוא בחינת העתיק.

כה *והנה א"א ועתיק, הזכר לקח כל המ"ה, והנוקבא לקחה כל הב"ן, להיותה נמתקת ואינה צריכה אליו. אך מאו"א ואילך, הוצרכו הזכרים ליקח תחלה הב"ן של הנקבה, אפילו את הקטנות שבה, כדי למתקו, ואח"כ ניתנו אליה לגמרי, ונשאר בהם שורשו מן הקטנות. ובגדלות לוקח ג"כ שלו ולשה, ואח"כ ניתן לה הב"ן לבד לפרצופה. והמ"ה, הארתו לבד, שהם הארת החסדים לבד, ולא עיקרא, כי עקרא נשאר בו. וההיפך בב"ן, כי עיקרו בה, ובו הארה בלבד. אך עכ"ז כיון שתחלה לקחו, הרי יש לו שורש גדול ממנו, לכן דעתו שלם. אך הנקבה, אינה לוקחת ממ"ה רק הארתו לבד, ועיקרה מב"ן, ולכן דעתה קלה אפילו בגדלות.

כו וכל זה המ"ה וב"ן דגדלות נקרא תוספות המסתלק, ולא נשאר כי אם ב"ן דקטנות בשניהם. וזהו בזו"ן, אבל באו"א, לעולם נשאר בהם המ"ה וב"ן, כי כבר היו להם תחלה שם ב"ן שלם בעת המלכים בכל הי"ס. אמנם גם הם הוצרכו למ"ה וב"ן על דרך הנ"ל בזו"ן, שעיקר המ"ה בזכר והארתו בהנוקבא ולהיפך בב"ן. ויען היות חו"ב, מבינה דמ"ה לבד, לכן שרשם דינים ולא רחמים, עם שהם מ"ה.

כז *הנה נתבאר היות שם מ"ה, האור החדש, מתחבר עם שם ס"ג הוא נקרא עתה שם ב"ן. שהוא בירורי השבעה מלכים, עם האחורים דאו"א גם כן, ונעשה זה זכר, וזה נוקבא.

כח ונבאר התחלקות שם מ"ה. והענין כי נודע, כי הי"ס דאצילות נתחלקות לחמשה פרצופים. ואמנם גם פרצוף דאריך נחלק לב' שהם: עתיק, ואריך. והנה נודע כי הטעמים הם בכתר ונקודות בחכמה, ותגין בבינה, ואותיות בשבעה תחתוניות. כנזכר בתיקונים. וכך הם ממש בהתחלקות הי"ס בין דע"ב בין דס"ג בין דמ"ה בין דב"ן. אמנם הי"ס דאצילות הנעשים מאלו החיבורים דמ"ה וב"ן, אינם לוקחים אותם על זה הסדר.

כט אמנם העתיק ואריך, שהם נקראים כתר דאצילות, לוקחים בין שניהם ב' הבחינות דשם מ"ה, שהם: טעמים כתר, ונקודות חכמה. כי העתיק כל צד דכורא שלו נעשה מכתר שהם טעמים דמ"ה. והאריך כל צד דכורא שבו נעשה מהחכמה, שהם נקודות דמ"ה. הרי כי הכתר דאצילות לבדו, שהם בחינת עתיק ואריך, לוקחים הכתר והחכמה של מ"ה לצד דכורא שבהם, ושניהם נקראים כתר דאצילות בלבד.

ל והנה או"א שהם הנקראים חכמה ובינה דאצילות, בין שניהם, אינם לוקחים רק הבינה של מ"ה, שהם בחינת התגין דמ"ה. וז"א דאצילות ונוקבא, שהם שבעה ספירות תחתונות דאצילות, לוקחים בחינת האותיות דשם מ"ה, שהם ג"כ שבעה ספירות תחתונות דשם מ"ה: הששה לוקחים ז"א, והז' לוקחה נוקבא. והרי נתבאר היטב, חילוק הי"ס דמ"ה בי"ס דאצילות. ונמצא, שאינם מכוונות ביחד.

לא והנה משם ב"ן נעשה כל צד הנוקבא שבאצילות, כי עתיק לוקח לעשות נוקבא שלו את הטעמים דב"ן, והם חמשה ספירות ראשונות שבכתר דב"ן, כנודע, כי כל ספירה כלולה מעשרה. וגם לוקח ג"ר מספירת חכמה, וארבע ראשונות מבינה דב"ן, וכל זה לנוקבא, ועוד לוקח לנוקבא הנזכר שבעה כתרים של שבעה תחתונות דב"ן. ואריך לוקח חמשה אחרונות דכתר דב"ן לצורך נוקבא. ואבא לוקח שבעה תחתונות דחכמה דב"ן. ואמא לוקחת ששה תחתונות דבינה דב"ן. וזו"ן לוקחים כל הז' תחתונות דב"ן חוץ מהכתרים שבהם שלקחם עתיק.

לב *אחר שביארנו כי עתיק יומין הדכורא שבו, נעשה כולו מכתר דמ"ה החרש שהם הטעמים דמ"ה. והנוקבא שבו נעשית מה' ראשונות דכתר דב"ן שהם טעמים דב"ן. וגם מג"ר דחכמה דב"ן, ומד' ראשונות דבינה דב"ן, ומז' כתרים דז"ת דב"ן. נבאר עתה ענין א"א, כי י"ס של הדכורא שבו נעשה כולו מחכמה דמ"ה החדש, שהוא נקודות דמ"ה, ונוקבא שבו נעשית מה' התחתונות דכתר דב"ן בלבד, שנתפשטו ונעשו י"ס גמורות שבנוקבא.

לג והנה בחינת הדכורא דא"א, היא מבוארת. ולכן נבאר עתה בחינת הנוקבא, כי היא אשר נעשית מהבירורין של המלכים דב"ן. וצריך לבאר מציאות בירור זה ועמו יתבאר ג"כ גל כללות הא"א כולו, דכורא ונוקבא, כי כל האצילות לא נתברר ולא נתקן אלא ע"י עבורים, וכל פרצוף נתקן ונתברר ע"י הפרצוף העליון והגבוה ממנו, אשר ע"י שהיה מזדווג בנוקבא היה מברר החלקים הצריכים לזה התחתון, והיו שם בנוקבא בבחינת עיבור י"ב חדש, והוא נתקן.

לד ונמצא, כי עתיק יומין ב' הבחינות שבו, שהם הדכורא והנוקבא, נזדווגו יחד, והעלו את ה' החלקים דכתר דב"ן התחתונים, בסוד מ"ן, ביררום בין אורות, ובין בחינת הכלים, והיו שם בבחינת עיבור די"ב חדש, ושם נתקן א"א.

לה ונבאר תחילה ענין פרצוף א"א, איך מתחלקין בו י"ס שבו, כי ט' ספירות הם בחינת א"א, כי הנוקבא לא נתגלית בו כנ"ל, וכל בחינת א"א היא נקראת כתר של כללות האצילות כולו, וזה הכתר נחלק לט"ס, וכללות זה הוא הנקרא א"א. וכבר ביארנו, ענין התלבשות כל פרצופי האצילות זה בתוך זה, עד שנמצא כי אין מתגלה מכל פרצוף רק רישיה לבד, ואז כל אלו הראשין שהם זו למטה מזו, מצטיירים כולם יחד בבחינת פרצוף א', הכולל כל האצילות בכללות, ואז כיון שמכל א"א לא נתגלה בלתי לבוש רק הכתר שלו, כי אף החכמה שבו היא סתימאה גו האי כתרא, ולכן כל א"א אינו נקרא רק כתר לבד. ואח"כ תכף תחתיו, באים ב' רישין דאו"א מגולים, ונעשים בחינת חו"ב דכללות האצילות. ותחתם בא רישא דז"א עד טיבורו, ונעשה גוף אל האצילות בכללות. ואח"כ מתגלית נוקבא דז"א ונקרא מלכות דכללות האצילות. ואמנם אין לך פרצוף שאין בו כללות י"ס, ומתלבשין תוך פרצוף אחר בבחינת גופיה לחוד, וכן הב' בג' וכן כולם.

לו ונבאר סדר אלו הט' ספירות המתחלקות בו בא"א. הנה נשתנה א"א מכל השאר, כי כל שאר הפרצופין בין דעתיק ודאו"א ודזו"ן, רישא דילהון הוא חד גלגלתא, שהוא בחינת הכתר שבפרצוף, כי כתר לשון כותרת, כמו על כן רשע מכתיר את הצדיק, ר"ל מקיף אותו, והגלגולת הוא כעין כותרת אחת המקיף על כל בחינת הראש, ובגו האי גלגלתא אית תרי מוחין, הנקרא חו"ב של הפרצוף ההוא: חכמה בימין, ובינה בשמאל. ואלו הב' הם עיקר המוחין. אמנם מכללות שניהם נעשה המוח הג' למטה מהם, ומכריע באמצעם, והוא הנקרא דעת שבפרצוף. ומה שאינו נכנס בכלל הי"ס של הפרצוף, נבארהו בע"ה, וכל אלו, התלת מוחין הויין, ויתבן גו האי גלגלתא הנקרא כתר, ולבתר הכי, אתפשטן שבעה ספירות תתאין: חג"ת נהי"מ בגופא, זו ע"ג זו בדרך קוים, כנודע.

לז אמנם בהאי גלגלתא דא"א, לא אית בגווה, רק חד מוחא לחוד, והוא הנקרא חכמה דא"א. ועם היות כי גם חכמה זו, והאי מוחא, יש בו בחינת תלת מוחין, כמו שנבאר אח"כ, עכ"ז כל שלשתם אינם רק בחינת החכמה עצמה, ואם כן נמצא, דבהאי רישא דא"א לא היה רק חד גלגלתא שהוא הכתר דא"א, ובגווה חד מוחא שהיא חכמה דא"א. ואמנם הבינה דא"א, לא יכלה לעמוד שם בבחינת רישא.

לח וטעם הדבר, כי הנה נתבאר, כי בחינת נוקבא דעתיק נעשית מה' ראשונות דכתר דב"ן, אשר מעולם לא היה בהם שום ביטול אפילו פגם כלל ועיקר. אמנם בא"א בנוקבא דיליה, התחיל בה בירור המלכים, כי נעשתה מחמשה אחרונות דכתר דב"ן, שהיה בהם קצת פגם, ומשם ואילך היו הפגמים הולכים ונוספים בשאר הפרצופים כנזכר שם. ולכן ברישא דעתיק, שלא היה שם פגם כלל, היה יכולת אל הבינה שבו, לקבל האור העליון דא"ק הנמשך גו רישא דעתיק בהיותה שם למעלה. ולכן עמדה גם היא ברישא דעתיק, ואז גם הדעת הנעשה מחיבור חו"ב עומד גם הוא שם.

לט אמנם ברישא דא"א, אשר היה בה בירור מהמלכים שהיה בהם קצת פגם, לכן הבינה שלו, להיותה יותר דינין מהחכמה כנודע, כי תמיד מהבינה דינין מתערין מינה, כי היא נוקבא, לכן לא יכלה לקבל אור העתיק המתלבש גו רישא דא"א, במקום גבוה ברישא, שהאור שם רב וקרוב אל העתיק, ולכן ירדה למטה בבחינת הגרון דא"א, ובהיותה שם יותר ברחוק, היה בה יכולת לקבל אור העתיק.

מ ואמנם בשאר הפרצופין שלמטה מן א"א, היה יכולת בבינה שלהם לעמוד בראש הפרצוף. והטעם, כי אור העתיק הוא האור הגדול מכל האצילות, כי בתוכו מתלבש אור הא"ס כנ"ל, ולהיות כי כבר נתלבש עתיק גו א"א, נתמעט האור מאד, וכאשר יחזרו שנית או"א, להלביש גם את א"א, נמצא אור עתיק מרוחק מהם מאד, ויש יכולת בינה שלהם לקבל אור העתיק אחרי היותה ברחוק, עם היותה יושבת בראש הפרצוף, ומכ"ש בזו"ן שנתרחקו יותר ויותר.

מא *אחר שביארנו ענין א"א, נבאר עתה סדר הי"ס שלו, איך מלבישין את עתיק יומין. וכבר ביארנו לעיל, כי לכן נקרא עתיק יומין, כי ז' יומין דיליה לחוד הם המתלבשין בא"א. וזה סדרם. כתר דא"א מלביש לחסד דעתיק, וחכמה לגבורה, ובינה לת"ת.

מב וטעם הדבר כי להיותם ג' ראשונות דא"א, שהם בחינת רישא, וצריכה אורה רבה יותר מבגופא, ולכן כל א' מהם נתלבש בו ספירה אחת גמורה, של העתיק, אך ז' התחתונות גופא דא"א, אינן צריכין אור רב כמו הראש, ולכן הג' האחרונות דעתיק יספיקו להאיר בהם. וזה סדרן, עצמות נה"י דעתיק בחג"ת דא"א כנזכר, וגם זה הוא מפני שחג"ת דא"א נעשין אח"כ מוחין בג' ראשונות דאבא ואמא ולכן עיקר הארתם בחג"ת דא"א להאיר אל מוחי או"א. ואח"כ מן היסוד דעתיק, יצא אור לבד, ונתפשט בנה"י דא"א.

מג ובזה תדע הסיבה למה שנודע ונתבאר, כי כל בחינות נה"י, של איזה פרצוף מהפרצופים הם באים תמיד בסוד תוספות ואינן עיקרים, כי לכך נקראים לבר מגופא. והטעם, כי בראש פרצופי האצילות שהוא א"א' אשר בו מתלבשין ונאחזים כל שאר פרצופי האצילות, כנ"ל אין לנה"י שלו על מה שיסמוכו בו בעתיק יומין, לפי שהז' דעתיק לבד נתלבשו בז' ראשונות דא"א, ואין בנה"י דא"א רק הארה לבד, היוצאות מיסוד העתיק ומתפשט בהם, ולכן נמשך הענין הזה בכל נה"י של כל שאר פרצופין.

מד ואמנם פעם אחרת ביארם לי מורי ז"ל יותר בביאור. באופן זה. כי הנה נודע, דכל שוקא אית ביה ג' פרקין כנזכר בזוהר ויחי, אך היסוד אין בו רק שני פרקין שהם היסוד והעטרה שבו, ונמצא כי שני פרקין עלאין דנ"ה דעתיק, אתלבשו בחו"ג דא"א: נצח בחסד בימין, והוד בגבורה בקו שמאל, והיסוד בת"ת דא"א, ושני פרקין אמצעים דנ"ה דעתיק בנ"ה דא"א. ועטרת יסוד דעתיק ביסוד דא"א, ומלכות דעתיק במלכות דא"א, כי צריך להעשות ממנה פרצוף שלם של הנוקבא, לכן לקחה מדה א' שלימה. ונמצא שנשארו שני פרקין תתאין דנ"ה דעתיק למטה מכל הנ"ה דא"א, ונשארו מגולים.

מה ונודע, כי רגלי א"א מסתיימין בסוף עולם האצילות, ונמצאו אותם תרין פרקין תתאין דנ"ה דעתיק בעולם הבריאה, מגולים בלי לבוש, ואלו נתחברו יחד ונתלבשו במלכות דא"א, ונעשו שם אליה ב' דדים בשני צדדיה. ואלו הם סוד דדי בהמה, שהם למטה ברגלים, ומהם היו יונקים המלכים שירדו בבריאה קודם שנתקנו במקומם: בא"א, ובאו"א, ובזו"ן. וגם אחרי שהיו נולדים כל פרצוף ופרצוף, היו יורדים תחילה שם ויונקים מהם, ואח"כ עולים למקומם כנ"ל.

מו והנה ביארנו, איך ז"א באין לו המוחין שלו, שהוא אור העצמות דפנימי שלו האמיתי, שהוא בגדלותו, באין לו מלובשים תוך האחורים דנה"י דאמא, ונה"י דאבא. ועד"ז כל הפרצופים הם כך, כי הנה"י של העליון, החיצוניות שלהם, נעשים בחינת לבוש אל המוחין של הפרצוף שלמטה ממנו, והכל נכנס ומתפשט ברישא ובגופא אל הפרצוף התחתון ההוא.

מז והנה אין מוחין פחות מתלת בחינות שהם חו"ב ודעת. והנה החכמה היא קו החסד, והבינה קו הגבורה, והדעת נחלק לב': חציו חסד, וחציו גבורה. להכריע ביניהם, בסוד כי אל דעות ה', תרין דעות, כמ"ש. ואמנם החסד הוא בחינת חמשה חסדים, והגבורה ה' גבורות, כנזכר באדרת נשא קמ"ב.

מח והנה בז"א, היו שתי דעות, חד ממוחין שנמשכו לו מאבא, וחד במוחין שנמשכו לו מנה"י דאמא, וכל א' מהם כלול מה' חסדים וה' גבורות.

מט וטעם לזה הוא, כי הלא גם מוחין דא"א, נמשכין לו על ידי התלבשות בנה"י דעתיק ביה. והנה עתיק אין בו שני פרצופין נפרדים דכר ונוקבא. אמנם תרווייהו חד פרצופא. ולכן התם בז"א, דאו"א. הוו תרין פרצופין, נכנסו תרי בחינות דמוחין: א' בנה"י דאבא, וא' בנה"י דאמא. אכן הכא דעתיק דכר ונוקבא דיליה, כולא הוי חד פרצופא, ולכן אין בא"א רק תלת מוחין לחוד. ולכן אין בו רק דעת א' ובו ה"ח מצד הדכורא שם מ"ה שבו, וה' גבורות מצד הנוקבא שם ב"ן שבו, כי הכל בחינה א' הוי.

נ וזכור, אל תשכח כלל זה, כי לעולם בכל פרצופי האצילות, כל החסדים נמשכין משם מ"ה החדש שבא לתקן האצילות, וכל הגבורות משם ב"ן של בירורי המלכים. וז"ס הזווג למתק גבורות הנוקבא שם ב"ן, המתבררות עתה מחדש, בכל זווג וזווג בסוד מ"ן, כנ"ל. ע"י החסדים הנמשכין מהם מ"ה החדש.

נא וכבר נתבאר ג"כ שם, כי מה שבירר העתיק פעם ראשונה, היה לתקן עצמות הפרצוף דא"א בתחילת תקונו, ונתנם בא"א בבחינת מוחין. ואלו החו"ג שנתנם העתיק בא"א בפעם ראשונה, מהם נבנה ונתקן פרצוף א"א דכר ונוקבא. ונשארו שם תמיד קבועים לעולם. וכאשר חוזר גם הא"א לברר לצורך או"א לתקנם בפעם הראשונה, אז צריך שיקדים אליו זווג העתיק דכר ונוקבא. ויחזרו להמשיך מוחין חדשים אל א"א ונוקבא, כדי שיוכלו לברר בירורי חלקי או"א. ואז באים אליהם החו"ג החדשים: החסדים משם מ"ה והגבורות משם ב"ן. ואז נתקנים שם בתוך הא"א, חלקי או"א כנזכר שם. הרי שיש ב' מיני חסדים וגבורות: א', הוא הראשונים, לתקן הפרצוף, ב', הם החדשים הנמשכים בכל זווג וזווג, ובכל פעם ופעם, אשר אלו אינם נשארים שם קבועים, רק נתקנים ונעשה מהם צורת הולד, ונולד שם.

נב *והנה הודעתיך לעיל, שיש בחינת עתיק ונוקבא, וא"א ונוקבא, ואו"א וזו"ן. אמנם יש חילוק בענין הנקבות הנ"ל, והוא, כי הנה הנקבה היא דינין והיא מבחינת בירור המלכים, ואיך יצדק שם נקבה בעתיק וא"א, שהם תכלית הרחמים, כנזכר בב' האדרות. ועוד, כי הנה היות בחינת זכר ונקבה מורה על מיעוט ופירוד, ואין אחדות גמור כמו בהיות הזכר לבדו. והנה מצינו ראינו בהרבה מקומות בזוהר ובאד"ר דקמ"א ע"ב, בהאי דיוקנא דאדם, שארי ותקין כללא דכר ונוקבא, מה שאין כך בעתיקא. וכן בהרבה מקומות מצינו, שלא התחיל בחינות זכר ונקבה אלא מאו"א ולמטה. כנזכר באדר"ז דר"ץ ע"א, האי חכמתא אתפשט ואשתכח דו"נ, שהוא: חכמה אב, בינה אם, ובגינייהו כולא אתקיים בדו"נ וכו'. א"כ איך אנו אומרים, שאפילו בעתיק וא"א יש בחינת נוקבא, והנה מצינו היפך זה בהרבה מקומות, ובפרט בס"ה פרשת בראשית דב"ך ע"ב, דעילת כל העילות אמר האי קרא, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי וגו', דאית אחד בשתוף, כגון דו"נ, ואתמר בהון, כי אחד קראתיו אבל איהו חד ולא בחושבן ולא בשתוף, ובג"כ אמר, ואין אלקים עמדי, שהיא בחינת הנוקבא הנקרא אלהים, שהוא דין.

נג והנה ליישב המאמרים אלו צריך שתדע, כי בודאי, שבכל הי"ס יש דכר ונוקבא, אלא שיש חילוק במציאותן איך הם. וביאור הענין הוא, כי הנה זו"ן, אשר בהם עיקר המיתה, כי בהם היו ענין ז' המלכים שמתו, ולכן יש בהם בחינות זכר ונקבה בפרצופים נפרדין א' מחבירו, ומה שתמצא לפעמים, שהם מחוברין, אינן, אלא בהיותן אב"א, כי אז אחוריהם דבוקים יחד, וכותל א' משמש לשניהן, וצריך נסירה באחור להפרידם.

נד ואמנם או"א, אשר היה בהם ביטול ולא היה בהם מיתה בפועל, כמו שהיה בזו"ן כנ"ל. לכן היה בהם ג"כ בחינות זכר ונקבה כל א' בפ"ע. פירוש בבחינות ב' פרצופים כדמיון זו"ן, אבל נתוסף בהם חיבור עצום, והוא שהם דבוקים יחד פב"פ תמיד בכותל א' בלבד משמשת לשניהן, ואין ביניהן פירוד כלל, לא כמו זו"ן, שבהיותן אב"א מתחברים, שבהיותן פב"פ נפרדין.

נה וזהו הטעם שאמרו בהרבה מקומות בס"ה פרשת אחרי דס"א ובאדר"ז דר"צ. אבל או"א לא מפסיק רעותא דתרוייהו לעלמין, כחדא נפקין כחדא שריין, לא אפסוק דא מן דא, ולכן זווגייהו תדיר דלא פסיק.

נו ואמנם א"א, שהוא מבחינת הכתר של הנקודות, לא היה בו אפילו ביטול וכנ"ל, ואמנם הוא, מן ה' אחרונות של הכתר דב"ן כנ"ל. ונודע כי בנה"י של הכתר דנקודים היה קצת ביטול כאשר ירדו להעשות מוחין לאו"א, ולכן גם בו היה בחינות זו"ן, אלא שנתוסף להם תיקון וחיבור נוסף, והוא ששניהן היו פרצוף אחד הזכר ונקבה שבו, באופן זה, כי בחינת שם מ"ה שבו, נתון בכל צד ימין, ובחינת שם ב"ן שבו, היה בצד שמאלו שבו, ושניהם דבוקים יחד בבחינת פרצוף א'.

נז וזהו ענין מ"ש בזוהר, שהכתר הוא זכר לחוד בלי נוקבא. ר"ל בלי נוקבא נפרדת ממנו. ומה שאנו אומרים שיש זכר ונוקבא היא היות נמצאים בו ב' בחינות אלו, של מ"ה וב"ן, בימינו ובשמאלו, אשר הם בחינות זכר ונקבה בכ"מ, אבל לא שיש בו זו"ן נפרדין בב' פרצופין, והבן זה מאד. ובזה תבין איך או"א מלבישין לא"א, זה לימינו, וזה לשמאלו. כי כן הדבר בא"א עצמו צד ימין שבו הוא מ"ה דכורא, וצד שמאל הוא ב"ן נוקבא.

נח ואמנם בע"י שהוא מבחינת ה"ר של כתר של הנקודים, ששם לא היה שום ביטול כלל מעולם, לכן בחינות זכר ונקבה שבו שהם מ"ה וב"ן, נתערבו יחד לגמרי, ושניהן מעורבים יחד זב"ז בימין בפ"ע, וכן בשמאלו, ואינם כמו א"א. וז"ש באד"ר דקכ"ט ע"א, לית שמאלא בהאי עתיקא סתימאה, כולא ימינא. והענין כי בא"א הזכר בימין והנקבה בשמאל, אבל בע"י, צד ימין שבו כלול ממ"ה וב"ן, וכן בצד שמאל. א"כ שוין הם, ואין הפרש בין ימינו לשמאלו. אמנם בחינות הנקבה והזכר שבו, הוא באופן אחר, והוא שהם ב' בחינות: פנים, ואחור, פירוש כי בין צד ימינו ובין צד שמאלו יש בו בחינת מ"ה מצד פנים, ובחינת ב"ן מצד אחור, ובזה הוא חיבור נפלא גדול מאד.

נט *ודע, כי או"א עלאין נעשו: אבא מן הנקבה חצי בינה עליון דמ"ה. ואמא מן הזכר, חכמה כולה דב"ן. אך נקרא חכמה זו דב"ן אמא, להיותה בחינת ב"ן. ובינה דמ"ה נקרא חכמה, להיותה דמ"ה. והבן זה. נמצא א"כ, כי כפי האמת, שניהם נקרא חכמה לבד, והם בחינת י' ראשונה שבשם.

ס ולפי שאמא גדולה אין קץ מאבא, מג' בחינות: א' הוא כי זה חצי בינה דמ"ה וזה חכמה שלימה דב"ן. הב', כי זה חכמה וזה בינה. הג', כי זה מ"ה, וזה ב"ן שגדלה מעלתו ממ"ה להיותו בחינת ס"ג, כנודע כי המלכים שמתו הם כולם ס"ג. ולכן נמצא כי אמא יצאה עתה טמירא ומלובשת תוך אבא. ולכל אלו הסבות הנ"ל, נקראים שניהם אבא או חכמה לבד. כי היא לא נגלית כלל. ולכן שניהם הם י' שבשם, כי ו"ד שבמילוי יו"ד צורתה, ה', הרי כי אמא היא נעלמת תוך הי' ואינה נזכרת, רק י' פשוטה שהיא אבא. וז"ס עטרת בעלה.

סא אמנם יש"ס נעשה מחצי תחתון דבינה דמ"ה, ותבונה מבינה שלימה דב"ן, ואז שניהן בבחינת בינה דמ"ה וב"ן, לכן נקרא שניהן בינה לבד. והיא ה' ראשונה שבשם, ואז אבא טמיר וגניז, כי גם הוא י' דמילוי ה"י, כי הרי עתה אין לה גדולה עליו, שעתה שניהן מבחינת בינה, ולהיותו מבחינת זכר לכן גובר עליה. משא"כ באו"א, שאז יש לאמא יתרון גדול מאד על אבא כנ"ל.

סב הרי נמצא כי כפי האמת, אבא הוא כללות או"א עלאין יו"ד שבשם, ואמא היא כללות יש"ס ותבונה ה' ראשונה שבשם, אך לפרקים אנו קוראין אבא לאבא ויש"ס, להיותם שניהן בינה דמ"ה. ואמא, לבינה ותבונה, להיותן שניהן בחינת ב"ן לבד, שהיא נקבה. ובזה תבין מ"ש במ"א, על ולא אבא בעיר כו' כי זווג יש"ס ותבונה הוא זווג דלא פסיק, כנודע, ונקרא זווג בינה ובינה כנ"ל. אך ולא אבא בעיר, הוא חכמה עם בינה, שהוא או"א עלאין דפסיק זווגייהו. ונודע בדרוש אחר, כי אמא נפקא מבין דרועין דאבא, והוא סוד ישסו"ת הנקרא אמא נפקא מתחות ב' דרועין דאו"א עלאין, הנקרא שניהן אבא לבד.

סג *והנה תראה כי עתיק כולל מ"ה וב"ן, ושניהם זכר ונקבה פרצוף א', והנה אחוריים דמ"ה וב"ן באמצע זה הפרצוף, ופנים דמ"ה מצד א' ופנים דב"ן מצד הב', וב' בחינות אחוריים ביניהן. וא"א גם הוא זכר ונקבה מ"ה ב"ן פרצוף א', אלא שהוא באופן אחר, כי בכל חציו הימיני יש מ"ה בפנים ואחור, ובכל חצי שמאל יש ב"ן בפנים ואחור.

סד אך באו"א יש מ"ה וב"ן, אלא שהם ב' פרצופים דבוקים יחד תמיד פב"פ, דוגמת עתיק, וכל כך הם דבוקים, עד שנחשבין שניהן לפרצוף א', ונקרא אבא. וכן באמא היא כך, כי הם ב' פרצופים דמ"ה וב"ן, אלא שהם דבוקים מאד פב"פ, דוגמת עתיק כנ"ל.

סה ובז"ן יש גרעון אחר, כי כל מה שהולכין הפרצופים ויורדין ממדרגתן מתגלה מאד פירודם, בחינת המ"ה מבחינת הב"ן. ולכן נתוסף פירוד בחלק מ"ה וב"ן שבזו"ן. והענין כי הז"א כולו בחינת מ"ה, והנוקבא כולו בחינת ב"ן, והם נפרדים, לזמנין אב"א, ולזמנין פב"פ.

סו והנה דוגמת או"א הם ז"א ורחל השוין בקומתן, ודוגמת יש"ס ותבונה, הם יעקב ורחל הקטנים מהחזה דז"א ולמטה. והבן זה. ודע, כי יש יעקב שהוא חצי תחתון דז"א, והוא המזדווג עם רחל הקטנה. ויש יעקב ולאה, בחינת האחוריים דאו"א.

סז כלל העולה, כי יש עתיק וא"א דמ"ה, ועתיק וא"א דב"ן, וכנגדן ממש, אבא ויש"ס דמ"ה, בינה ותבונה דב"ן. וכנגדן ממש, ז"א ויעקב דמ"ה, רחל ולאה דב"ן. הרי ג' בחינות: כי כך הוא א"א דכורא, לגבי עתיק דכורא, כאו יש"ס, לגבי אבא, וכמו יעקב, לגבי ז"א. וכן כך היא נוקבא דא"א, לגבי נוקבא דעתיק, כמו תבונה, לגבי בינה, וכמו רחל הקטנה לגבי רחל עלאה. נמצא, כי כשנתחבר כל הבחינות, יהיה ג' בחינות דזכר ונקבה, והם: א' עתיק ונוקבא, ובהם נכללים א"א ונוקבא. ב' או"א, ובהם נכללין ישסו"ת. ג' זו"נ, ובהם נכללין יעקב ורחל.

סח וכשתחברם באופן אחר, יהיה א"א ונוקבא דעת הכולל חו"ג, מכריע בין החכמה ובינה, שהם עתיק ונוקבא. וכן ישסו"ת הם ת"ת, מכריע בין אבא ואמא, שהם חסד וגבורה. וכן יעקב ורחל הם יסוד, המכריע בין נצח הוד, שהם זו"ן. כנודע. דאיהו בנצח ואיהי בהוד. והבן זה מאד.

סט נמצא, כי אלו שהם: עתיק ונוקבא, וא"א ונוקבא, הם נשמה, והם ג' רישין. ואח"כ, או"א וישסו"ת, הם רוח, והם ג' רישין. ואח"כ, זו"ן, ויעקב ולאה, הם נפש, והם ג' רישין. וז"ש באדרא דרפ"ט, ואינון מתתקנין, כמה דע"ק ג' רישין מתעטרין ביה, הכי כולם בג' רישין.

ע והענין, כי הנשמה עצמה יש בה נר"ן, וכן ברוח, ובנפש נר"ן, כנודע, כי חב"ד הם כהן לוי ישראל, והם נר"ן. וכן חג"ת, וכן נה"י.

עא *נבאר ענין או"א היטב. הנה אבא לוקח משם מ"ה מבינה שבו, הכתר והחכמה שבי' ספירות דבינה זו. ואמא לוקחת בינה דבינה דמ"ה. ואפשר שגם הכתר נחלק לחצאין, חציו לו וחציו לה, אלא שכפי הנראה מדרוש שלוח הקן בש"ע נהורין, כי כתר שלה טמיר וגניז באבא, א"כ נראה שכל הכתר לקחו אבא, ולכך נקרא טמיר וגניז יתיר מינה. ויש"ס לקח ו"ק דבינה דמ"ה, ולכן נקרא יש"ס הוא ז"א שבו. ותבונה, לוקחת מלכות דבינה דמ"ה, לכן נקרא התבונה מלכות, נפש תבונה. כנזכר בתיקונים דמ"ג. וכשם שאו"א לא מתפרשין, וישראל ורחל מתפרשין לזימנין. כן או"א נרמזין בחיבור גדול בי' ראשונה שבהוי"ה כנודע, לפי שהם חו"ב דבינה דמ"ה. אך ו"ק דבינה דמ"ה, עם מלכות דבינה דמ"ה, שהם יש"ס ותבונה, הם דומין לזו"ן, ואינן כ"כ מחוברים חיבור גדול כמו או"א.

עב ואמנם מב"ן לקח אבא ו"ק דחכמה דב"ן, כי הרי ג"ר לקחם עתיק לצורך הנקבה שלו. ומלכות דחכמה דב"ן לקח יש"ס, ולכן נרמז גם הוא בסוד נקבה, בה' ראשונה דהוי"ה כנודע. ואמנם מבינה דב"ן, הד"ר שהם כח"ב חסד, לקחם עתיק, ואז ה' קצוות דבינה דב"ן, שהם ג' תחתונות נה"י, לקחן אמא. ומלכות דבינה דב"ן לקחה תבונה.

עג נמצא, כי אבא יש לו מ"ה וב"ן, ואמא יש לה מ"ה וב"ן, ויש"ס מ"ה וב"ן, ותבונה מ"ה וב"ן. אך א"א ועתיק אינם כן, רק הזכרים לקחו מ"ה לבדו, והנקבות ב"ן לבדם, לכן הם מחוברים בפרצוף א'. אך באו"א, שהם זכר ונקבה נפרדין, מוכרח שכל א' יהיה בו מ"ה וב"ן, כדי שלא יתפרדו לגמרי. וז"ס הבן בחכמה וחכם בבינה. וכעד"ז בזו"ן, כי ז"א, יש לו ו"ק דב"ן וו"ק דמ"ה, ונוקבא, יש בה מלכות דמ"ה ומלכות דב"ן. נמצא, כי בז"א יש בו חו"ג שהם מ"ה וב"ן, וכן בנוקבא.

עד ואמנם ז"א, שלוקח מוחין שלו כפולים, מצד אבא ומצד אמא, היו אז החסדים דמ"ה וחסדים דב"ן באבא, וגבורות דמ"ה וגבורות דב"ן באמא, ואח"כ בהכנסם בז"א נתחלפו, ואז החסדים דב"ן נשתתפו עם הגבורות דב"ן, בנה"י דאמא, וגבורות דמ"ה עם חסדים דמ"ה נשתתפו בנה"י דאבא. נמצא מוחין דאמא כולם דב"ן, ודאבא כולם דמ"ה.

עה גם תבין, איך כל אבא הוא חכמה, או חכמה דב"ן או חכמה דבינה דמ"ה, אך לעולם אמא היא בינה, או בינה דבינה דמ"ה, או בינה דב"ן, ולכן יכול להתקשר מ"ה עם ב"ן, בין באבא, בין באמא, שכולם הם חכמה, וזה באבא, אלא שחכמה דב"ן נעשה צד נוקבא לחכמה דבינה דמ"ה. או כולם הם בינות באמא, אלא שבינה דבינה דמ"ה, נעשית צד זכר לבינה דב"ן.

עו *אדם הראשון נברא ע"י זווג זו"ן, שעלו למעלה בהיכל או"א, ושם נזדווגו פב"פ והולידו לאדם וחוה. ונבאר ענין אדם הראשון, איך נתפשט באלו העולמות. כי ראשו של אדם הראשון היה אז בעולם הבריאה, אשר הוא עתה מקום ז"א דאצילות. וגרונו היה בד' ראשונות דיצירה, שהוא עתה מקום נוקבא דאצילות. וכבר ידעת כי נוקבא דאצילות נקראת גן עדן, ונמצא, כי גרונו לבד היה נתון בג"ע, ומשם ולמטה כל שאר גופו היה מחוץ לג"ע, באופן זה: כי כל גופו היה נתון בששה אחרונות של היצירה ובארבעה ראשונות של העשיה, אשר הם עתה שיעור מקום כל עולם הבריאה.

עז אמנם להיות כי גוף האדם נחלק לב' חלוקות, כנודע, כי עד החזה מתפשט יסוד הבינה והאורות שבתוכו מכוסים, ומן החזה ולמטה,האורות הם מגולים, כמבואר אצלינו בסוד החסדים המתפשטים בת"ת דז"א, ולכן נתחלק גופו בשתי עולמות: חציו העליון המכוסה נתון בשש אחרונות של יצירה. וחציו התחתון המגולה, נתון בד' ראשונות דעשיה. ונמצא, כי עיקר גופו היה למעלה ביצירה, כנודע כי הגוף רומז אל הוא"ו של שם הוי"ה, וגם היצירה נרמזת באות הוא"ו עצמה.

עח ורגליו של אדם הראשון, היו נתונים בששה תחתונות של עשיה של אז, שהם עתה ששה ראשונות של יצירה של עתה. והרי ביארנו התפשטות אדם הראשון בשלשה עולמות, בריאה יצירה עשיה בעת שנברא.

עט ואחר שחטא אדם הראשון בעץ הדעת, שהוא עולם העשיה, שנצטוה שלא יאכל ממנו, כי אין לו חלק בעשיה רק מן היצירה ולמעלה, כנ"ל. וכיון שעבר ואכל מעץ הדעת שהוא עשיה, גרם פגם בכל העולמות, וכולם ירדו ממדרגתם באופן זה, כי היצירה נתלבשה בעשיה. ונמצא, כי א"י שהיתה כנגד היצירה, אינה מקבלת ממנה אלא ע"י העשיה, כיון שהיצירה מתלבשת בה. וכן הבריאה מתלבשת ביצירה, ונוקבא דאצילות נתלבשה בבריאה, וז"א נתלבש בנוקביה. וכן ע"ד זה בכל העליונים ממנו, כולם ירדו ממדרגתם.

פ ועתה נבאר הבחינה השנית. והיא, אחר שנברא אדה"ר והכניסו הקב"ה בג"ע, כי אז היה מחצי יום ששי ומעלה, אשר אז בהכרח נתוספת הקדושה בעולמות כולם, כמבואר אצלינו בענין ערב שבת, כי משעה חמישי של עש"ק מתחילים העולמות להעלות למעלה ממקומם, וקדושה נתוספת בהם, כנזכר אצלינו בסוד ה' יתירה הנזכר בפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, לרמוז אל שעה ה' כנזכר.

פא ולכן נבאר עתה מה שנתחדש אז, באותו ערב שבת אחר חצות, כשנברא, לא היה בג"ע רק ראשו וגרונו כנזכר בלבד, ושאר גופו היה בעה"ז, אבל עתה נכנס כולו בג"ע, והעולמות נתעלו באופן זה: כי ז"א עלה במקום שהוא עתה מקום א"א, ונוקבא דז"א עלתה במקום שהוא עתה מקום אבא, והבריאה עלתה במקום שהוא עתה מקום אמא, והיצירה במקום ז"א, והעשיה במקום מלכות נוקבא דז"א, עלו ד' ראשונות דעשיה, כי כך שיעור נוקבא דז"א, ד' ספירות בלבד, ושאר ו' ספירות אחרות דעשיה, במקום ו' ראשונות של הבריאה של עתה. ואמנם גם או"א דאצילות, וכל אשר למעלה מהם, גם כן הם עלו למעלה ממדרגתם, כפי הסדר הזה, ואין להאריך בהם.

פב ודע, כי עיקר מקום העולמות ומדרגתם באמיתתם, הוא כן כפי הסדר הזה, וכך הוא המקום הראוי להם להיות תמיד. והטעם הוא, כי הנה ז"א צריך להתגדל ולהיות כמו אריך אנפין, ואם כן צריך לעלות עד שם. ומקום אריך אנפין צריך שיהיה מקומו של ז"א, כי על ידי כן ז"א נעשה אריך. ונוקביה דז"א במקום אבא, בסוד ה' בחכמה יסד ארץ, דאבא יסד ברתא, ובסוד ושמרתם את השבת כי קדש היא, כי שמור שהוא הנוקבא נעשית קדש שהוא אבא, וזמ"ש, קדש היא, כי, היא: הנקבה, חזרה להיות קדש. והבריאה עלתה באמא, בסוד מה שידעת, כי אמא מקננא בכרסיא. ויצירה במקום ז"א, כי ז"א מקנן במלאך. ועשיה בנוקבא דז"א, כי מלכות מקננא באופן שהיא העשיה. ונמצא שזהו המקום הראוי אל סדר מדרגת העולמות.

פג והבחינה השלישית, היתה אח"כ אז בערב שבת, ביום שנברא אדם הראשון בין הערבים, שאז הוא זמן הנקרא תוספת שבת ועדיין אינו שבת גמור. והענין הוא, כי הנה אחר חצי היום של ערב שבת ההוא, כבר נתבאר, שהיצירה והעשיה עלו במקום ז"א ונוקביה דאצילות, אמנם לא עלו רק ארבעה ראשונות בלבד דעשיה, והו' תחתונות נשארו מחוץ לאצילות בעולם הבריאה, ועדיין אין זה קדש גמור. ובהיותם כך, נמצא שחזרו יצירה ועשיה להיות כדוגמת ז"א ונוקביה, והיו עומדין בסוד אחור באחור, ובהיותה הנקבה באחור הזכר אין לה רק קומת ארבעה ספירות בלבד, כנ"ל. אבל כשחוזרין פנים בפנים, יש בה קומת עשר ספירות גמורות.

פד וכן היה עתה בעשיה ויצירה. כי העשיה היתה בארבעה אחרונות דיצירה אחור באחור, ובהיות זמן בין הערבים, אז כל העשר ספירות דעשיה עלו למעלה, והפכה העשיה פניה כנגד פני היצירה פנים בפנים, כדמיון ז"א ונוקביה כנזכר.

פה ועתה נמצאו כל שלשה עולמות בריאה יצירה עשיה, כולם תוך האצילות לגמרי, וכולם קדש גמור, ונשארו שלש עולמות בריאה יצירה עשיה שהם שלשים ספירות, פנוים ומקום חלל, בסוד אלפים אמה תחום שבת. והששה עשר ספירות עליונות היו תחום שבת, והי"ד תחתונות היו מדור אל הקליפות כנ"ל, והם מחוץ לתחום והבן זה.

פו והנה כל אלו השלשה בחינות נעשו אז מאליהם, שלא על ידי מעשה התחתונים אדם וחוה. והנה גם לענין אדם בעצמו, הרויח בזה, כי עתה גופו ורגליו כולן היו בג"ע, שהיא נוקבא דאצילות, מה שלא היה כן לגמרי אפילו בעת הבחינה השנית.

פז והנה אם אדם הראשון לא היה חוטא בעץ הדעת, היה יכול להעלות ע"י תפלותיו של יום השבת ההוא את העולמות, עליות אחרות יותר גבוהות במאוד מאוד עליה אחר עליה, בכל תפלה ותפלה, שהם תפילת ערבית ושחרית ומוסף ומנחה, ואין אנו עתה מאריכין סדר עלייתם, אבל נזכיר בקצרה העליה אחרונה הגדולה שבכולן, והיא במנחת שבת, כי אז היו עולין תכלית העליה, והוא, כי עולם האצילות היה עולה כפי מקומו הראשון, שהוא במקום אדם קדמון לכל קדומים, הנזכר אצלינו ביאורו באורך גדול, והיה חוזר כל המציאות אל שרשו הראשון.

פח *דע, כי חז"ל אמרו, שאדה"ר נידון בנשירת איברים. והענין הוא, כי תחלה היה כלול מכל הנשמות שבכל שתא אלפי שני דהוי עלמא כנזכר, וכלם היו אברים פרטים שבו, וכשחטא נסתלקו ממנו, כי שלטה בו הקליפות ונטבעו כולם תוך הקליפות, כנזכר אצלינו בפרשת עקב, בסוד האכילה, ולכן כל תפילותינו ומצות מעשיות שאנו עושים בכל יום תמיד עד ביאת המשיח, הוא לברר ולהעלות אלו הנשמות שנשרו מאדם הראשון ונפלו בתוך הקליפות, עד דמטי רגלין ברגלין כנזכר בס"ה בפרשת פקודי. וכשיושלם בירורם ותקונם, אז יבא משיח בן דוד.

פט והנה מה שנשארו בו הם הבחינת הכתרים של כל הנשמות. והענין הוא, כי הנה נתבאר, שלא זכה אדם אחר שחטא, אל הנשמות של או"א דבריאה, אלא מזו"ן ולמטה. והנה הם עשרה פרצופין, והם: זו"ן דבריאה, ואו"א וזו"ן דיצירה, ואו"א וזו"ן דעשיה. והנה כל פרצוף כלול מי"ס וכל ספירה וספירה כלולה מעשר, נמצא שבכל פרצוף נכללים מאה ספירות, והעשרה שבהם הם כתרים שלהם, שהם: כתר שבכתר, וכתר שבחכמה, וכתר שבבינה וכו'. הרי כי בכל פרצוף יש עשרה כתרים, והנה הם עשרה פרצופים ובהם מאה כתרים, ואלו הם סוד מאה אמה שנשארו באדם הראשון, שהם הכתרים שבכל הנשמות, כי בהם לא שלטו הקליפות כנזכר.

צ ואמנם ע"י מה שחטא, נפגמו גם הנשמות האלו כנז"ל, ולא נשאר בהם הארה זולתי שעור ההארה שהיה אל בחינות המלכיות האחרונות של הנשמות קודם שחטא, ונמצא, כי אלו הכתרים שנשארו בו, אין הארתם רק שיעור הארת מלכיות שהיה בתחילה קודם החטא. ולכן נקרא נפש אדם, כי המלכות נקרא נפש, והבן זה. ונמצא, כי כל הכתרים נשארו בו, אפילו הכתר האחרון שבכולן, שהוא הכתר של ספירת המלכות שבנוקבא דעשיה.

צא ונמצא עתה האור שניטל מאלו העשרה כתרים שבכל פרצוף ופרצוף, שהם היחידה והחיה והנשמה והרוח שבכל כתר מהם, הם סוד זיהרא עילאה שניטל מאדה"ר, ולא נשאר בכתרים ההם, רק אור הנפש שבהם בלבד. וז"ס נפש אדם הנזכר בתורה כמה פעמים.

צב הכלל העולה, כי ג' בחינות נתחלקו כל הנשמות שהיו כלולות באדה"ר שהם בעשרה הפרצופים הנזכרים, מזעיר דבריאה עד נוקבא דעשיה, והם אלו: בחינה הא' עליונה מכולם, היא הנקראת זיהרא עילאה שניטלה מאדה"ר, ולא שלטו בהם הקליפות כלל ח"ו, אלא שנסתלקה ממנו ע"י חטאו שחטא, ולא זכה אליה עד שבא חנוך הוא מטטרו"ן, ולקחה. כמו שכתוב אצלינו בפרשת קדושים בסתרי תורה דף פ"ג ע"ב ע"ש, והוא בחינת ה' אורות הנקראים יחידה חיה נשמה ורוח שבכתרים שבכל ספירה וספירה, שבי"ס שבכל פרצוף ופרצוף מעשר הפרצופים הנזכרים.

צג בחינה השנית גרועה ממנה היא נשארה באדה"ר אף אחר שחטא, וגם בזו לא שלטו הקליפות, והיא נקראת חלתו של עולם כנזכר, והיא בחינת האור הנקראת נפש שבכתרים שבכל ספירה מי"ס, שבכל פרצוף ופרצוף, מעשר הפרצופים הנזכרים, וב' בחינות אלו הא' והב', אינם קודם החטא אלא בחינה א', שהם הכתרים בשלמותם, ואחר שחטא נתחלקו לב' בחינות.

צד שלישית גרועה משניהם, והיא כל שאר הנשמות, שהם כל אורות ט' בחינות נפרדות התחתונות, שבכל ספירה מעשר הספירות שבכל פרצוף, מעשר הפרצופים הנז"ל, ובאלו שלטו הקליפות ע"י חטאו של אדה"ר, ונשרו ממנו ונפלו לעמקי הקליפות, ולא יושלם תיקונם אלא עד בא משיח בן דוד כנז"ל, וכשיושלמו כלם לבא בעולם ולהתקן אז משיח בן דוד בא.

הסתכלות פנימית

דע, כי העולמות וכל אשר בהם נבחנים בב' כוללים: א', הוא עצם המציאות, שהיא מהותו של העולם, ושל הפרצוף, ושל הנשמה, כמו שנתחדשו ונתקנו מא"ס ב"ה, ונשתלשלו מלמעלה למטה, כל אחד למקומו הראוי לו. וכולל ב' הוא, הקיום של המציאות, דהיינו כלכלתן והתפתחותן בדרך מדרגה עד גמר הגדלתן התכליתי הנרצה, וכדומה. וההפרש שביניהם, הוא, כי הכולל הא' להיותו מצד המאציל, מא"ס ב"ה, הוא כולו טוב, וסימנך שהוא בא תמיד מלמעלה למטה. אבל הכולל הב' מעורב ברע, ויש בו דבר הטורח והיגיעה, וסימנך שהוא בא תמיד ממטה למעלה, כי התחלתו בא מן התחתון, הצריך להקדים בחינת העלאת מ"ן, שפירושו מצות ומע"ט ותפלה.והנה בחלק זה שלפנינו, נתבארו הע"ס והפרצופים של עולם אצילות, ונשמת אדה"ר, שהיא כללות כל הנשמות של באי עולם, רק מבחינת הכולל הא' הנ"ל, דהיינו ממה שנתחדשו ונתקנו מלמעלה למטה מא"ס ב"ה. שהם כל פרצופי אצילות ומוחין הקבועים בהם בלי השתנות, אשר זווגם לא פסיק לעלמין. וכן נשמת אדה"ר, מבחינת עצם המציאות שבו, דהיינו כמו שנברא מלמעלה למטה מא"ס ב"ה. ולא ביארנו כאן מהכולל הב', כדי לברר מתחלה בחינת עצם המציאות באר היטב, ובע"ה בחלקים הבאים נבאר את הכולל הב'.

כבר ידעת, אשר שורש כל התיקון, הוא, מ"ה החדש שיצא מהמצח. וצריכים אמנם לידע ולזכור, מ"ש הרב בע"ח שער מ' פ"ז "כי אין מ"ה בקטנות כלל, אלא בגדלות" עש"ה. כי בקטנות גם הזכר הוא בחינת ב"ן לבד. כי בהיות הזווג במקום הכתר, שהוא מצח, נמצאת קומת הע"ס כקומת מלכות, שנקראת ב"ן, ולא מ"ה. אלא רק בגדלות אשר הה"ת יוצאת מהמצח ובאה למקומה, לפה או לחוטם או לאזן, ואז מתגלה שם הגדלות, שה"ס הוי"ה דאלפין, בגימטריא מ"ה. וע"כ מכונה מ"ה החדש. אבל בעוד הה"ת במצח, אפילו הזכר משם, הוא בחינת ב"ן, דהיינו קומת מלכות שנקראת ב"ן כנודע. באופן שמצד הקטנות דה"פ אצילות, נקראים כולם ב"ן ולא מ"ה, כמבואר.
ומזה תשכיל אשר כל פרצופי ד' עולמות אבי"ע. הם רק ב"ן דא"ק, כי ידעת שעיקר אצילות הוא מה שיוצא בקטנות, וכיון שאפילו ה"פ אצילות יצאו בקטנות בבחינת ב"ן, כנ"ל, מכ"ש בי"ע, שהם בחינת ו"ק דזו"ן דאצילות, לא כל שכן שנחשבים לב"ן. באופן, שמצד הזדככות המסך הנמשכת מכח הביטוש דאו"פ באו"מ, לא יצא בכל המציאות שלאחר הצמצום, אלא רק ה' קומות לבד, אשר ג' חקומות הראשונות: גלגלתא, ע"ב ס"ג, הן שייכות לא"ק, כלומר, אל היחס דצמצום ראשון, שהקו נמשך עד לנקודת העולם הזה. וב' הקומות האחרונות: מ"ה וב"ן, הנה מ"ה יצא בנקודים, דהיינו אור ישסו"ת שיצא מנקבי עינים, שהוא נקרא מ"ה, כי הזווג שנעשה במקום עינים שהן כלי החכמה אין בו אלא קומת ז"א דעביות, שנקרא מ"ה. כמ"ש היטב בחלק ה'. וקומת ב"ן יצאה בה"פ אצילות, שגם בי"ע בכללם, משום מהזווג נעשה במקום המצח שהוא גלגלתא, מחמת שהמסך כבר נזדכך לבחינת כתר, שאז אין יוצא עליו אלא קומת מלכות, כנודע. וקומת מלכות נקראת ב"ן.

והנה נתבאר, שכלהו עלמין דא"ק ואבי"ע, אינם רק הזדככות המסך על ה' בחינותיו, מקומת כתר עד קומת מלכות. אלא בב' הקומות האחרונות דמ"ה וב"ן, נתוסף בהן ענין צמצום הב', מסוד ה"ת שעלתה לעינים או למצח, וע"כ יש בהן ענין קטנות וגדלות, כי ע"י זווג עליון דע"ב ס"ג, יוצא אור חדש המוריד את ה"ת מעינים או ממצח, ואז יוצאת הגדלות, כנודע. להיותו מחזיר את אח"פ אל המדרגה, והחזרת אח"פ אל המדרגה ע"י הזווג העליון, מכונה בשם הוי"ה דאלפין. כמ"ש זה היטב לעיל דף תס"ג תשובה א', עש"ה.
וכבר ידעת שכל פרצוף ופרצוף מה' קומות הכוללות הנ"ל, מחויב להתפשט בפני עצמו ג"כ בה' קומות. שהוא מטעם, שא"א שיצא זווג חדש על המסך אלא אחר שעולה למלכות דראש, שפירושו, שמוכרח להזדכך כולו עד שנעשה זך כמו מלכות דראש, וע"כ מוציא ד' קומות במדרגות זיכוכו עד שמשתוה למלכות דראש, משום שאור עליון אינו פוסק, כנודע. אמנם בעולם הנקודים שהוא קומת מ"ה, יש שם נוספות, והוא כי מלבד ה' הקומות היוצאות בדרך זיכוכו, יש שם ג"כ ג' פרצופים שלמים, כלומר, שנולדו ויצאו ע"י התחדשות העביות במלכות דראש, שהם ע"ב ס"ג מ"ה. שבכל אחד מהם יצאו ה' קומות בדרך זיכוכו, לבד ממ"ה שיצה בראש בלי גוף, כנ"ל דף תקמ"ג ד"ה וכאשר. ע"ש. וע"כ אינו נוהג בו עלית המסך.
והנך מוצא ג' פרצופים כוללים שיצאו בעולם הנקודים, אע"פ שהוא פרט אחד דא"ק, כמו ג' הפרצופים דא"ק עצמו, כלומר, שנעשה ג' זווגים ע"י עלית המסך והתעבותו במלכות של ראש, שהיא פה דאו"א דנקודים. והדבר צריך ביאור, כי מה נשתנה קומת מ"ה דא"ק שתתחלק בעצמה לג' פרצופים, שלא היה זה בגלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק. והענין הוא, כי קרה כאן ענין חדש, דהיינו האור החדש שיצא מזווג דע"ב ס"ג שחזר וביטל אל הפרסא דצמצום ב', והשוה מדתו למדת א"ק, להתפשט עד לנקודת עוה"ז, ומכח פרט דנוסף הזה על פרצופי א"ק, היה בו כח להתפשט בעצמו לג' פרצופים שלימים כמו א"ק, עד שנעלם כחו וחזר לצמצום ב': שאחר שנזדכך המסך דגוף דע"ב שהוא או"א ודחג"ת, ונשתוה למדת המלכות דראש, שהיא הפה דאו"א, חזרה ונתחדשה בו עביות הס"ג, שהוציא ישסו"ת ונהי"מ. ואחר שנזדכך המסך דגוף הזה, ובא שוב לבחינת ראש חזרה ונתחדשה בו עביות דבחי"א, שהוציאה בחינת התפשטות הדעת ממטה למעלה וקשר הו"ק בתיקון קוים, כנ"ל דף תקמ"ג אות ע'. ועדיין לא חזר הצמצום ב' למקומו ממש, כי עדיין יש בו מעט מאור חדש דבקע לפרסא, שהוריד וטיהר הה"ר מצמצום דה"ת, אלא שאין בו רק קומת ז"א, כמדת עביות דבחי"א שנשארה בו. רק אח"כ שנזדכך לגמרי ופסק כל בחינת זווג משם, אז נעלם האור חדש דבקע לפרסא לגמרי, וכיון שנעלם אור הזה, נמצא ממילא שחזר כח צמצום הב' למקומו, כמו בקטנות נקודים, מטרם שהיה האור החדש מזווג ע"ב ס"ג, והנך רואה. אשר האור החדש דבקע לפרסא גרם ליציאת ג' פרצופין שלימים בעולם הנקודים, כדמיון שהיה בא"ק. ולפיכך נקראים הנקודים בשם "עולם" משום שיש בהם התפשטות של פרצופים שלימים כוללים, כמו בא"ק, באופן שמבחינת הקטנות שבהם, נבחנים רק לפרט אחד דא"ק, שהוא קומת מ"ה. אבל מצד הגדלות שבהם, ע"י אור חדש הנ"ל, המה נבחנים לעולם מלא, עם ג' פרצופים שלימים, כמבואר.

ובזה תבין סבת הביטול של כל התפשטות ג' קוי כח"ב לחג"ת ונצח הוד דנקודים, שהם הכלים החדשים שנעשו שם מאחורים דאו"א וישסו"ת שנפלו לז"ת, שכבר נתלבשו בהם ז' האורות שנשארו מז' המלכים שנשברו, כמ"ש בחלק ז'. והנה כתב הרב לעיל דף תקצ"ט אות א', "שכל התפשטות זו נתבטלה וחזרה להיות כבראשונה שלא היו רק ג"ר במקומן למעלה, והעלה עמהן כל ז' אורות התחתונים למעלה במקום בינה" ע"ש. וצריכים להבין טעם הדבר, מאחר שכבר נתפשטו בבחינת כלים דגוף, גם בתיקון קוים, וכבר נתלבשו בהם ז' אורות דמלכים, א"כ למה נתבטלו ומה קרה להם. ובנ"ל תבין זה היטב כי נתבאר, שאחר שנזדכך המסך דנקודים גם מקומת מ"ה, ובא לבחינת שורש, היה אז נפסקה כל הארת הזווג דע"ב ס"ג שביטלה לצמצום ב', ולכן חזר צמצום הב' לקדמותו. ע"ש. נמצא מאליו, אשר כל אלו התיקונים שנמשכו מאור החדש דע"ב ס"ג, שכולם נתבטלו כי כבר אין להם מי שיקיים אותם. וכיון שאלו הכלים החדישים הם בחינת אחורים דאו"א וישסו"ת, שנפלו מראש לבחינת גוף, שהם באים מאור החדש הזה, לכן נתבטלו.
ובזה תבין ג"כ מ"ש שם הרב באות ג', "והנה זווג הזה צריך שיתוקנו בו כל הי"ס מכתר עד מלכות כי אפילו הג"ר אינם מתוקנים, ולכן בחינת העלאת מ"ן אלו היה למעלה בע"ב ס"ג". ולכאורה יש לשאול, מה נשתנה עליה זו, מעלית המסך דגוף דאו"א לאחר שנזדכך, שהספיק לו העליה לאו"א אע"פ שהם אב"א, והוציא שם הראש דישסו"ת דנקודים, כנ"ל בחלק ז'. וכן עלית המסך דגוף דמ"ה אחר שנזדכך. וכאן אומר הרב שעלית המסך לראש דאו"א, אינו מספיק משום שג"ר דנקודים אינם מתוקנים. ובמתבאר, תבין זה היטב, כי מטרם שחזר צמצום הב' למקומו, נבחנים ג"ר דנקודים למתוקנים, ואע"פ שהם בקטנות, כי הקטנות הזו היא רק מפאת חוסר עביות שבמסך, ולא מחמת פגם. אבל עתה שחזר צמצום הב' למקומו, ואו"א דנקודים נמצאים למטה מצמצום, הנה יש בהם פגם, וע"כ המה נחשבים לבלתי מתוקנים. משא"כ כל עוד שלא נתבטלה הארת זווג דע"ב ס"ג, והקטנות דאו"א אב"א היתה רק מטעם חוסר עביות שבמסך, הנה בשעה שעלה להם המסך דגוף והרשימות שבו, שנשאר בהם העביות דבחי"ב, הנה תכף ירד מקום הזווג מעינים לאזן, ויצאה שם קומת ישסו"ת. אבל עתה שחזר צמצום הב' למקומו, א"כ אין הדבר תלוי כלל בעביות המסך אלא בכח הצמצום שקבלה לתוכה ה"ר, שמשום זה אינם ראוים עוד להארת חכמה. וע"כ אינם מתוקנים לזווג כלל, וענין העלאת מ"ן צריך להיות בהכרח לפרצוף העליון של הנקודים שהוא ראש הס"ג דא"ק. כדברי הרב. באופן, שהמסך עלה למצח דראש הס"ג.

והנה אחר שעלה המסך והרשימות שבו, מהאורות דאחורים של או"א וישסו"ת וז"ת, אל המצח דראש הס"ג, כנ"ל. נעשה שמה זווג עליון על המסך הזה רק בקומת מלכות, כי בחינה האחרונה שהיתה בו בנקודים, נעלמה בדרך זיכוכו, ולא נשאר בהמסך זולת עביות דבחינת כתר, שאין בה רק קומת מלכות כנודע. וזווג זה נקרא זווג דקטנות, או זווג דעובר. ואחר התכללות הקומה בזווג של ראש ואחר שהוכרה עביות דגוף שבה, ירד המסך למקומו המיוחס לו בגוף, שהוא בחינת הפה דאו"א דנקודים, שמבחינת הקטנות דנקודים נחשב פה הזה לבחינת טבור, להיותם אח"פ שירדו לבחינת חג"ת כנודע. וע"כ חזר ונעשה שם הזווג, והוציא בחינת ראש מפה דאו"א ולמעלה עד הטבור דא"ק, וגוף מפה דאו"א ולמטה. וירידת המסך מהתכללות שבראש הס"ג וביאתו אל מקומו, מכונה לידת הפרצוף. ופרצוף הראשון הזה נקרא עתיק.
ואין להקשות, כיון שהמסך עלה למקום המצח, שהוא בינה דכתר, היה לו להוציא קומת בחי"ב, כי כל בינה היא בחי"ב. על דרך שנאמר בירידת ה"ת מהמצח למקום הפה שהיא מלכות דכתר, שיוצא עליו קומת כתר. והענין הוא כי אין כאן המדובר בשיעור העביות, אלא, כמו בפרצופי א"ק היה מקום הזווג במלכות, כן בפרצופים שלאחר צמצום ב' שה"ת נתחברה בה"ר, נבחן מקום הזווג בבינה, משום שקבלה מקום הצמצום במקום מלכות. כי אין זווג דהכאה אלא במקום של צמצום. כנודע. באופן שכמו בפרצופי א"ק בשעה שהמסך נזדכך לבחינת כתר, נבחן מקום הזווג במלכות דכתר, כן בפרצופים שלאחר צמצום ב' כשנזדכך המסך לבחינת כתר, נבחן מקום הזווג בבינה דכתר. ועד"ז בבחי"א נבחן מקום הזווג בבחינת בינה דחכמה, ואפילו בירידתו לפה שהוא מלכות, נבחן ג"כ שמקום הזווג הוא בבינה דמלכות, וזה הכלל כל זמן שהפרסא לא נתבטלה לגמרי, נבחנת הבינה למקום הצימצום ולמקום הזווג, ואפילו בשעה שה"ת יורדת למקומה ע"י זווג העליון, מ"מ אינה יורדת למקומה ממש, אלא לבחינת בינה שבה, כי על כן הפרסא לעולם קימת.
באופן שבזווג דעיבור, נעשה הוווג בבינה דכתר, שפירושו, שהמסך אשר בבינה דכתר מזוכך כבחינת שורש שהיא כתר. ובזווג דגדלות שה"ת יורדת משם אל המלכות שהיא בחי"ד, אין הפירוש למלכות דגלגלתא, אלא למלכות דכללות הראש, שהיא הפה, והיינו ג"כ לבחינת בינה דפה. כנ"ל. ואע"פ שכל הראש הוא כתר, ובכלל לא יצאו בפרצופי אצילות זולת נרנח"י דכתרים, כנ"ל (דף תרפ"ד ד"ה ועם זה) אמנם הע"ס דכתר נכללות ג"כ כל אחת מע"ס בפ"ע, ויש ע"ס בכתר דכתר, שהוא הגלגלתא, ויש ע"ס בחכמה דכתר, שהוא עינים, וכן באזן שהיא בינה דכתר, וכן בחוטם שהוא ז"א דכתר וכן בפה שהוא מלכות דכתר. ונמצא המצח שהוא בינה דכתר הכתר, שהוא זך כבחינת שורש, ואפילו מלכות דגלגלתא נחשבת לזכה כבחינת שורש. וכן בינה דחכמה דכתר, נחשבת רק לבחי"א, ואפילו מלכות דחכמה דכתר היא בחי"א. ועד"ז בינה דמלכות של הפה, שהיא מלכות דכתר, נחשבת לבחי"ד כמו מלכות דמלכות דכתר. והבן.

גם צריך שתדע, כי אע"פ שאנו אומרים שמסך דנקודים עלה למצח דראש הס"ג, אין הפירוש שהמסך עצמו עלה אל המצח, כי אין מסך דגוף יכול לעלות למעלה ממלכות דראש, שהיא השורש של בחינת ממעלה למטה שנקרא גוף, אלא הפירוש הוא, שהמסך עולה למלכות דראש הס"ג, שהיא הפה דס"ג, ומלכות דראש ס"ג נכללת בהמסך והרשימות שעלו אליה, ואז עולה מלכות דראש אל המצח דס"ג, ומקבלת שם הזווג עם אור העליון, על בחינת עביות שהמסך העלה אליה, וזווג זה אע"פ שנעשה בראש הס"ג, הוא נקרא על שם המסך שעלה, מפני שהזווג נעשה על עביות שלו, וע"כ אומרים שהמסך עלה למצח, אע"פ שהוא לא עלה כלל לשם, אלא מלכות דראש הס"ג עצמו, כנ"ל. וכבר ביאר הרב סדר זה של עלית המסך דגוף אל הראש, באורך, לעיל דף רצ"א מאות א' עד אות ה' עש"ה, ותבין.
עוד יש כאן לדעת, שב' זווגים נכללים בכל זווג, שהם זווג הנשיקין שפירושו, הזווג שנעשה בפה של ראש דעליון. וזווג היסודות, שפירושו, זווג הנעשה בנה"י דגוף דעליון. כי על אותו הדרך שביארנו לעיל, ענין עלית המסך והרשימות שבו למלכות דראש דעליון, ומלכות של ראש נכללת בעביות הנמצאת בהמסך. ועולית אל המצח של ראש, שהוא הכתר, עד"ז ממש נוהג ענין עלית המסך אל הגוף דעליון, לנה"י שבגוף, ויסוד דגוף נכלל בעביות הנמצא בהמסך, ומעלהו לבחינת כתר דנה"י דגוף, ומזדווג עם העליון שלו, ומוציא ע"ס בקומת מלכות. באופן שזווג דעובר האמור, בא תמיד בב' זווגים, מתחלה בראש, ואח"כ בגוף. כמ"ש באורך במקומו. (נ"ב וצ"ע בזה.)

והנה אע"פ שכל ההתפשטות דג' קוי כח"ב, שהם אחורים דאו"א וישסו"ת, וכל הרשימות של ז' המלכים, עלו כולם בבת אחת למ"ן, כדברי הרב (דף תקצ"ט אות ב'). מ"מ לא נעשה הזווג דעליון, אלא בזה אחר זה בדרך המדרגה, דהיינו, שכל המובחר ביותר נתקן בתחלה. (כנ"ל דף תרי"א אות י"ט) וענין הבירור הזה כבר נתבאר באו"פ (דף תרכ"ב ד"ה הכתר. ודף תרכ"ו ד"ה ואריך. ותרנ"ח ד"ה וצריכים) ושם נתבאר ע"פ הבחנת כלים דנקודים שנתבטלו ונשברו, ע"פ ג' החלוקות שבהם. אמנם יש להבין בירורים האלו גם ע"פ שורשם של הע"ס דאו"י. כי זה עיקר גדול, שהכל הולך ע"ש היחס דע"ס דאו"י. ובזה יבואר ג"כ דבר התחלקות ה"פ אצילות לי"ב פרצופים.
ותחלה נבאר דבר התחלקות הכתר לב'
פרצופים: עתיק, וא"א. והנה מקור הדברים הם באדרא זוטא דף רפ"ח ע"א וז"ל תלת רישין אתגלפן: דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא. רישא חדא חכמתא סתימאה, דאתכסיא ולא מתפתחא, וחכמתא דא סתימאה, רישא לכל רישין, דשאר חכמות. רישא עלאה, עתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין. רישא דכל רישא, רישא דלאו רישא, ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא, דלא אתדבק בחכמתא ולא בסוכלתנו. עכ"ל. והנה הרב פירש דברי הזוהר אלו, שג' הראשים האמורים הם רק ב' הפרצופים עתיק וא"א, אשר רישא דכל רישא, הוא ראש דעתיק, שנקרא רדל"א. ורישא עלאה הוא כתר דא"א. ורישא דחכמתא סתימאה, הוא חכמה של ראש דא"א. (עי' בע"ח שי"ג פ"ב. ובמבו"ש ש"ג ח"א פ"א. ובמאמרי רשב"י באד"ז) ויש להבין אמנם, כיון שהם רק ב' ראשים של ב' הפרצופים עתיק וא"א, למה מחלק אותם הזוהר לג' ראשים, וגם הרישא דלא ידע ולא אתידע, צריך ביאור, כי הרב פירשו, שעתיק עצמו אינו יכול לידע ולהשיג את א"ס שבתוך רישא דא. עי' במבו"ש הנ"ל. ודבריו אלו צריכים ביאור. וכן הלשון, דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא. צריך ביאור.

ומתחלה צריכים להבין היטב מהו פירושו של ראש. ועי' בדברי הרב לעיל (ח"ד פ"א אות ו' ז') שמכנה את ע"ס דראש בשם "כח היוד ספירות" גם אומר שם "לא היה יכולת בכלים לסובלו, ושם היה האור בלתי מתלבש בכלי" עש"ה, ובאו"פ (סעיף ל' ד"ה והענין). ונתבאר שם שע"ס דראש שהאו"ח העולה מזווג דהכאה מלבישן ממטה למעלה, לא די שאין זה נחשב להלבשה, אלא שיש בו עוד ענין של התנגדות להלבשה, כי כל "ממטה למעלה" פירושו, שהוא בלתי מתלבש, שהוא הפך לבחינת "ממעלה למטה". ועכ"ז נבחנות ע"ס דראש לבחינת הלבשה ב"כח". והוא מטעם, משום שסופו של המסך והמלכות להתפשט מיניה וביה לע"ס ממעלה למטה ולבא להלבשת אותן ע"ס שבראש בפועל גמור, ע"כ גם ע"ס דראש נבחנות לבחינת הלבשה בכח. עש"ה.
והנך מוצא כאן ב' בחינות בע"ס של ראש, המתנגדות זו לזו. כי מצד אחד יש שם בחינת התנגדות להתלבשות, שזה פירושו הפשוט של הכאת המסך על האור העליון, דהיינו "שאין יכולת בכלים לסובלו" שאומר הרב. ומצד השני יש בהכרח שם בחינת הלבשה ב"כח" כי אין משהו בגוף, שהוא ע"ס שממעלה למטה, שלא יקבל זה מראש. (ופירוש הדברים עי' בהסתכלות פנימית ח"ב פ"י) כי ע"כ מכנהו הרב בשם עשר ספירות בכח. ותדע, שאלו ב' הבחינות הנמצאות בראש, נתחלקו לב' הפרצופים: עתיק וא"א. ולכן מכנה אותם הרב, בשמות ניצוץ בורא, וניצוץ נברא, (לעיל ח"ג פ"ה אות ה', עש"ה. ובפרק ו' אות ז'). כי בעולם התיקון שהתיקונים נתקנו ע"י בירורים, דהיינו שכל המובחר ביותר נתקן בתחילה, הנה אז נתחלקו ב' הבחינות שבראש, ובחינת ניצוץ בורא, שהוא בחינה המתנגדת להתלבשות. שפירושו כח הממטה למעלה שבאו"ח, (כי ניצוץ פירוש או"ח) נתקן והיה לפרצוף עתיק, כי להיותו רחוק מהתלבשות, נמצאים הכלים וניצוצים דב"ן המיוחסים לאותה הבחינה שלו, שלא סבלו כלום מהביטול והשבירה שבעולם הנקודים, וע"כ נברר מתחלה המ"ן שלהם, ומזווגם נתקן ראש וגוף דפרצוף עתיק, ומבחינה הב' שישנה בראש, שהיא בחינת התלבשות הע"ס בכח, שמצד זה הוא שורש אל הע"ס דגוף המתלבשות בפועל גמור, שע"כ מכנה הרב לאו"ח הזה בשם ניצוץ נברא, או ע"ס בכח, נמצאים הניצוצים והכלים דב"ן המתיחסים לבחינה ההיא, שהמה סבלו יותר מעט מבחינה הא', מן הביטול ושביה"כ, להיותם עכ"פ שורש אליהם, ולכן נבררו המ"ן שלהם אחר פרצוף עתיק, ומזווגם נתקן פרצוף א"א ראש וגוף. והבן זה היטב. כי הוא ענין דק מן הדק, ואי אפשר להרחיב דברים. ועי' היטב בדברי הרב לעיל, (ח"ג פ"ו אות ו' ז') שלבחינה העליונה דראש, שהוא עתיק, קורא אותה בשם בחינה אחרונה של א"ס, שעדיין אינה נחשבת לשורש אל הנאצל, אלא רק מקבלת מכללות כל שלמעלה הימנה. ורק הבחינה הב' דראש, שהיא א"א, נחשבת לשורש אל הנצאל. עש"ה. גם באו"פ.

ובזה מצאנו הפתח לדברי הזוהר הנ"ל: "שתלת רישין אתגלפין דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא". וכבר ידעת שהכל הולך ע"פ ע"ס דאו"י. כי קומת כתר, אע"פ שיש שם ג' פעמים ע"ס: ראש, תוך, וסוף, צריכים להבינה כולה ע"פ יחס של ספירת הכתר דאו"י, משום שבחינה העליונה שלה היא ספירת הכתר. ועד"ז קומת חכמה, צריכים להבינה ע"פ היחס של ספירת חכמה דאור ישר, משום שהבחינה העליונה שלה היא חכמה. ועד"ז קומת הבינה. ואי אפשר לבא להבנה שלמה אם לא נרכיב הבנתן מזו על זו כי ע"כ תמצא בדברי הרב הנ"ל, אשר לב' הפרצופים עתיק וא"א יחד, קורא אותם בשם ספירת הכתר (בח"ג פ"ו אות ז' ח') והכונה לכתר דאו"י, כי שניהם מתיחסים לכתר דאו"י. וכבר ידעת פירוש הע"ס דאו"י שנתבאר לעיל (דף ה' ד"ה וטעם עש"ה) כי שורש הכל ה"ס ספירת הכתר. והתפשטות האור לכלל נאצל ומקבל, ה"ס ספירת החכמה. והנך מוצא, שהמה בהתנגדות זה לזה, כי השורש הוא בבחינת השפעה, ולא כלום מבחינת קבלה, עש"ה. והאור המתפשט שנקרא חכמה, הוא במיוחד בבחינת קבלה, כי בחינת השפעה הכלולה באור העליון, מתגלה רק בספירת בינה, בסוד אור דחסדים, עש"ה. אבל בספירת חכמה מתגלה רק בחינת קבלה בלבד.
ולפיכך יש להבחין בהכתר הזה ב' בחינות: א', שהוא מסתלק מקבלה, שפירושו מהתלבשות העצמות בכלים, שהיא בחינת ספירת החכמה. וב', שהוא שורש התלבשות, שהיא ספירת החכמה, שהרי אור החכמה נמשך מהכתר. והבן היטב. וזה אמרם "תלת רישין אתגלפן, דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא". פירוש, כי ב' הבחינות הנ"ל, הנבחנות בהכתר, הנה הבחינה העליונה שהיא בחינת הסתלקות מהתלבשות, ה"ס "דא לעילא מן דא", שהיא לעילא מן הבחינה הב' דכתר, שהיא בחינת השורש של התלבשות. ורמזו בזה, שאותה הבחינה העליונה אינה מצטרפת אל הפרצוף, וממנה נתקן פרצוף מיוחד, שהוא עתיק, שנקרא רדל"א, והוא מתרומם לעילא מהבחינה הב' דכתר. דהיינו דא לעילא מן דא. אבל בחינה הב' דכתר היא שייכת לפרצוף א"א, שנתקן לפרצוף נבדל, אחר שנתקן פרצוף עתיק. כמ"ש לעיל. וזה אמרם "דא לגו מן דא" פירוש, כי ע"כ נתקנה הבחינה הב' דכתר לראש מיוחד ונבדל מפרצוף עתיק, משום שהחכמה של א"א נמצאת בתוך פנימיותה של הבחינה הב' דכתר להיותה שורש להתלבשות, שהיא, בחינת החכמה. ומטעם זה נתקנת במאוחר מפרצוף עתיק, שאין בו שורש להתלבשות כנ"ל. וע"כ נחשב הבחינה הב' דכתר לראש מיוחד בפ"ע. ועם כל זה אין הבחי' הב' דכתר נחשבת עוד לבחינת שורש גמור להתלבשות, כי שורש ההתלבשות שיש בכתר, נבחן בשם חכמה דכתר, כי חכמה דכתר פירושה, כתר של חכמה כנודע. ולפיכך נבחנת החכמה סתימאה דא"א לראש בפ"ע, כי היא ראש גמור ושורש לכל בחינת התלבשות, כי ע"כ נקראת החכמה בשם ראשית, להיותה השורש להתלבשות, שהיא ראשית הכל.

וזה אמרם "רישא דכל רישא, רישא דלאו רישא ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא". פירוש, כי ראש הא' דבחינה העליונה דכתר, שהוא עתיק, הוא נחשב רק לשורש דשורש, דהיינו ראש דכל הראשים, אבל אינו נחשב שורש להתלבשות כלל ואינו מצטרף כלל אל הפרצוף. ואדרבא שיש בו עוד בחינת התנגדות להתלבשות כנ"ל. וזה אמרם "רישא דלאו רישא" כלומר, שאע"פ שהוא בהכרח שורש הכל, מ"מ אינו שורש, כמבואר. וזה אמרם "ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא". כי התלבשות העצמות בכלים מכונה בשם דעת והשגה, וכיון שהוא מרומם מכל התלבשות ע"כ הוא בבחינת לא ידע, כלומר בלתי מתלבש בעצמו. גם אינו עומד להתלבש לעתיד, והיינו לא אתידע, שפירושו לעתיד. והבן זה.
וזה אומרו, "רישא עלאה עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין" פירוש, כי בחינה ב' דכתר, הנבחנת לשורש להתלבשות, היא מכונה רישא עלאה, כלומר שהיא נחשבת לראש ולמאציל אל החכמה, בבחינת עליון לחכמה עכ"פ. כי כבר נמצא בה בחינת הע"ס בכח, כנ"ל, עכ"ז היא נחשבת לראש ועליון רק לבחינת חכמה שלה עצמה, דהיינו חכמה דכתר, אבל לא לשאר חכמות, כי השורש האמתי להתלבשות העצמות בכלים, בבחינת ממעלה למטה, הוא חכמה דכתר, ולא כתר דכתר. כנ"ל. כי כתר דכתר נחשב רק לראש לבחינת חכמה של עצמו. וע"כ הוא נקרא ג"כ בשם עתיקא קדישא, כי אע"פ שהוא בחינת כתר דא"א, מ"מ כיון שאינו נחשב לשורש רק לא"א עצמו ולא לתחתונים, הוא דומה עוד לפרצוף עתיק, הנעלם לגמרי מן הנאצלים. וכן נקרא סתימא דכל סתימין מאותו הטעם.
וז"א "רישא חדא חכמתא סתימאה וכו' רישא לכל רישין דשאר חכמות". דהיינו כנ"ל, שחכמה דא"א, הנקראת חכמה סתימאה, היא נחשבת לשורש וראש גמור לבחינת התלבשות בכלים שהיא בחינת ספירת החכמה דאו"י, כי היא בחינת חכמה דכתר, הנחשבת לכתר ושורש, לכל הקומות שהבחינה העליונה שלהן היא חכמה. והבן.

והנה נתבארו היטב ב' הפרצופים עתיק ואריך אנפין ממקורם, אשר כל פרצוף עתיק, אינו מאיר בבחינת התלבשות, שז"ס דלא ידע ולא אתידע. ופרצוף א"א, מבחינת החכמה שלו, הוא נחשב לשורש המאיר בבחינת התלבשות. וכאן צריך שתזכור כי כל ההבחנות הנאמרות בבחינת התלבשות אינן אלא רק לענין אור החכמה, ולא כלל לענין אור החסדים. מטעם שעל אור החסדים לא היה צמצום כלל, וע"כ הוא מתלבש בכל מקום בלי שום עיכוב מצד הכלים, ואין המסכים מעבים אותו כלום. ולכן כל ההבחן הנ"ל, בין עתיק לא"א, הוא רק בהתפשטות אור החכמה, שמתפשט רק מא"א, משום שמאיר בבחינת התלבשות, ואינו מתפשט מעתיק כי הוא אינו מאיר בבחינת התלבשות. אבל אור החסדים, אדרבה עיקרו הוא נמשך מעתיק.
ותבין זה מהיחס בע"ס דאו"י. כי ידעת שענין אב"א דחו"ב נמשך עוד מע"ס דאו"י. כי אחר שנתפשט אור העליון בספירת החכמה דאו"י, הנה בסופה, נתעורר הרצון להשפיע הכלול באור העליון, והמשיך אור החסדים מן השורש, שהוא הכתר, ובחינת המשכה זו, נקראת ספירת בינה. כמ"ש זה באורך לעיל (דף ה' ד"ה וטעם ע"ש) ונבחן כאן, שבינה הפכה פניה ואינה רוצית לקבל מבחינת אור החכמה אשר בספירת החכמה שהוא העליון שלה, ופנתה פניה לינק ולקבל אור החסדים מכתר, ונמצא חו"ב אב"א.
ונתבאר לעיל שיש ב' בחינות בכתר, שהבחינה העליונה איננה שורש להתלבשות, ורק הבחינה השניה היא השורש להתלבשות, שהיא ספירת חכמה. ובזה תבין, כי אחר שבינה הפכה פניה מחכמה, ופנתה לינק אור חסדים מהכתר, אין הפירוש, להבחינה הב' דכתר, אלא לבחינה העליונה דכתר, שאינה נחשבת לשורש לבחינת חכמה, וע"כ נעשה אל הבינה לבחינת שורש לאור החסדים. אבל מהבחינה הב' של הכתר, שנעשית לשורש לספירת חכמה, אין בינה יכולה לקבל ממנו אור החסדים, אחר שנתיחדה להשפעת חכמה. כי זה הכלל שהכל הולך אחר ההתחלה, ומאחר שהבחינה הב' דכתר התחילה להשפיע חכמה, כן דרכה תמיד. וידעת שהבחינה העליונה דכתר היא עתיק, והבחינה הב' דכתר היא א"א, נמצאנו למדים בזה, אשר בינה מיוחסת רק להשפעת עתיק, ולא להשפעת א"א. כי אור החסדים נמשך מהבחינה העליונה שבכתר, שהוא עתיק.

והנה על אותו הדרך שנתבאר דבר התחלקות הכתר לב' מדרגות, שמחציתו העליון דהיינו בחינת הג"ר שבו שהם עתיק, נחשב לשורש החסדים. ומחציתו התחתון דהיינו ז"ת שבו נחשב לשורש לאור החכמה. כי א"א הוא בחינת ו"ק דעתיק, כנודע. הנה ממש עד"ז נתחלקו ג"כ החו"ב, שהם או"א, לב' פרצופים: או"א, וישסו"ת. אשר בחינות הג"ר שבהם, שהם או"א נחשבים לשורש לאור החסדים, ובחינות ו"ק שבהם שהם ישסו"ת, נחשבים לשורש להארת חכמה. ופירוש הדבר הוא, כי ידעת שחו"ב דנקודים לא נתקנו בקביעות ממ"ה החדש, כי אם בקומת בינה (כנ"ל דף תרכ"ה אות ל') ונתבאר לעיל בסמוך, שבינה מיוחסת רק להשפעת עתיק, ולא להשפעת א"א, וע"כ נמצאים או"א עלאין בבחינת אור חסדים שיונקים ומקבלים מעתיק, ע"ד בינה דאור ישר. כנ"ל.
אמנם נודע, שדבר המשכת חסדים בבחינת אחורים על אור החכמה, נמשך רק, עד שהתחילה להאציל אל הז"א דאו"י אבל כשהתחילה להאציל לז"א הנה אז הפסיקה בחינת אחורים שלה על חכמה, וחזרה פב"פ עמה, כדי להמשיך הארת חכמה בשביל ז"א, כמ"ש (לעיל דף ה' ד"ה וטעם) הרי שיש ב' מצבים בבינה דאו"י, שהבחינה העליונה שבה היא במצב אב"א על החכמה, והבחינה השניה שבה, היא במצב פב"פ עם חכמה. והנה ע"פ ב' המצבים האלו שיש בבינה דאו"י, נתחלקה ג"כ קומת בינה שבאו"א, שג"ר שבה, דהיינו הבחינה העליונה, שנקראת או"א עלאין מיוחסים אל הבחינה העליונה שבבינה, שהיא חסדים ולא חכמה. וז"ת שבהם שנקראות ישסו"ת, מיוחסים אל הבחינה הב' דבינה, הממשכת הארת חכמה בשביל ז"א, וע"כ נבחנת אז בבחינת פב"פ עם חכמה כנ"ל. הרי שאו"א עלאין הם בחינת חסדים, והם מיוחסים לעתיק, שהוא השורש לאור החסדים כנ"ל. וישסו"ת, הם בבחינת הארת חכמה, וע"כ המה בהכרח מתיחס לא"א, שהוא השורש לאור החכמה כנ"ל.
ובזה תבין הטעם, למ"ש הרב בע"ח שער י"ד פ"א שאו"א מלבישים לא"א עד המקום שעוד נמשך יסוד דעתיק בא"א. וישסו"ת מתחילים רק ממקום הסיום של היסוד דעתיק שהוא מקום החזה דא"א. ע"ש. ודבר זה מובן היטב עם המתבאר לעיל, כי או"א שהם בקומת בינה, ונחשבים אל הבחינה העליונה שלה, שהיא אור החסדים, והנה משום זה המה מיוחסים רק לעתיק, כי הוא השורש לאור החסדים, ולכן המה מלבישים לא"א רק עד החזה, עד המקום שנמשך יסוד דעתיק, כי כל קבלתם היא מיסוד דעתיק, כמבואר. אבל ישסו"ת שהם מיוחסים אל הבחינה השניה דבינה, שממשכת הארת חכמה, א"כ המה מיוחסים לא"א, שהוא השורש להארת חכמה, ולכן הם בהיפך מאו"א, כי כל עוד שנמשך יסוד דעתיק, אינם יכולים לקבל הארת חכמה מא"א, אלא אחר שנפסק יסוד דעתיק, דהיינו מחזה דא"א ולמטה, כבר הם יכולים לקבל הארת חכמה מא"א, וע"כ המה מתחילים משם. והבן היטב.

ועד"ז ממש נתחלקו ג"כ זו"ן, לב' מדרגות: זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים. כי גם ז"א דאו"י נבחן בו ג"ר וו"ק, כי חג"ת דז"א הם ג"ר שבו, כי הם כח"ב דחסדים, הנמשכים מג"ר דבינה שכולה חסדים, ועיקרו של ז"א מתחיל מנצח. כמ"ש זה (לעיל דף של"א ד"ה ובכל) וע"כ חג"ת דז"א הם חסדים, ומתיחסים לג"ר דבינה. ונה"י דז"א הם בבחינת הארת חכמה, ומתיחסים לז"ת דבינה, שהן הממשיכות הארת חכמה כנ"ל.
ולפיכך גם פרצופי זו"ן דאצילות, נתחלקו ג"כ לב' מדרגות: כי ג"ר שבהם, שהם זו"ן הגדולים, המה בחינת אור החסדים, והמה יונקים מאו"א עלאין שיונקים מעתיק. וו"ק שלהם, שהם זו"ן הקטנים, הם הארת חכמה, והמה יונקים מישסו"ת שיונקים מא"א.
ולכן זו"ן הקטנים מתחילים להלביש לזו"ן הגדולים, רק מחזה שלהם ולמטה אחר שכבר נפסק המסך דיסוד אמא, כי המסך דיסוד אמא משפיע חסדים, וע"כ הוא מלובש רק בג"ר שבו עד החזה, ועד שם אין מקום לזו"ן הקטנים הצריכים דוקא להארת חכמה, כי המסך דיסוד אמא מכסה על הארת חכמה. אלא אחר שנפסק המסך דיסוד אמא, שהוא במקום החזה, משם ולמטה מתחילים זו"ן הקטנים, ויכולים לקבל הארת חכמה, מישסו"ת, המקבל מא"א.

והנך רואה, איך דבר התחלקות ה"פ אצילות לי"ב פרצופים נמשך מע"ס דאו"י. דהיינו מג' הספירות: כתר, בינה. ז"א. כי מכח ב' הבחינות שבכתר דאו"י, יצאו ד' פרצופי האצילות עתיק ונוקביה, אריך ונוקביה. ומכח ב' הבחינות שבבינה דאו"י, יצאו ד' הפרצופים: או"א עלאין וישסו"ת. ומכח ב' הבחינות שבז"א דאו"י, יצאו ד' הפרצופים: זו"ן הגדולים, וזו"ן הקטנים.
גם נתבאר היטב ענין הבירורים אשר כל המובחר נתקן תחילה. כי כל ספירה שרחוקה יותר ממלכות שהיא בחי"ד, היא מובחרת יותר, ומלבד זה, נברר מתחלה, בחינות הכלים העומדים להלבשת החסדים לצורך עצמם, וע"כ בשעה שנבררו הכלים דכתר, נברר תחלה הבחינה העליונה שבהם, שמהם נתקנו עתיק ונוקביה, ואח"כ נבררו הכלים השייכים אל הבחינה השניה שבהם, שמהם נתקנו א"א ונוקביה. כי הכלים דחסדים לא נפגמו בעת שביה"כ, אלא במה שנתחברו בהארת חכמה כדי להשפיע לתחתון שלהם, אבל במה ששייך לעצמם שהיא קבלת החסדים, לא נפגמו כלום, משום שאין פגם הקבלה נוהג באור החסדים, מאחר שלא היה הצמצום רק על אור החכמה, כנ"ל. וכיון שעכ"פ במה שנוגע לעצמם היו נקיים מכל פגם, נמצא תיקונם קל, וע"כ נתקנו מתחלה. וכיון שנתקנו, כבר היה להם סיפוק לתקן ג"כ את הבחינה התחתונה שבהם. ולכן אחר שנברר עתיק, היה יכול לברר בכחו ובתכונתו, גם לא"א. ועד"ז אחר שנתקנו או"א עלאין, אשר תיקונם קל, להותם בבחינת חסדים, היה סיפוק בידיהם לתקן גם לבחינתם התחתונה, שהיא ישסו"ת. ועד"ז זו"ן הגדולים, לזו"ן הקטנים. באופן שכל הבחינות התחתונות שהן בבחינת הארת חכמה, ותיקונן קשה, הן נתקנו ע"י בחינות העליונות שלהן. שהן בחינות חסדים, שתיקונן קל.
ואין להקשות, כיון שכל ג"ר חשובות הרבה באין ערך, על ו"ק שלהן, וא"כ איך אפשר שכל ג"ר יהיו אור חסדים וכל ז"ת יהיו בבחינת הארת חכמה. אמנם אמת הוא שזה ענין דק מן הדק. ואין לנו די מלים לפרש זה, ומ"מ אם תעיין היטב במה שביארנו בענין ב' הבחינות שבכתר לעיל אות ז'. ובדברי הרב לעיל דף קכ"ה אות ו' ז', תוכל להרגיש ולהבין את זה. כי אמת היא שכל בחינה תחתונה לגבי הבחינה העליונה ממנה, נחשבת כערך גרגיר חול כלפי עולם מלא. ואין זה מציאות כלל, שתהיה משהו בבחינה תחתונה, שלא תקבל את זה, מן הבחינה שלמעלה ממנה, ונודע הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו. אמנם ההפרש הזה נובע בעיקר, מבחינת ההפכיות שיש בין ראש לגוף, דהיינו מבין האו"ח שממטה למעלה, שהוא בחינת ניצוץ בורא. ובין האו"ח שממעלה למטה, שהוא בחינת ניצוץ נברא, שזה כולו הוא בהתנגדות להתלבשות, וזה כולו הוא בהתלבשות מלאה וה"א הסבה אשר הראש עצמו, שהוא בחינת הע"ס שממטה למעלה היה לב' פרצופים עתיק וא"א, כנ"ל. ועתיק שהוא העליון, מתוך שרחוק מהתלבשות, שפירושו אור החכמה, כנ"ל, נעשה מחמת זה שורש רק לאור החסדים, שאין ענין התלבשות נוהג בו, כלומר, שאין האור מתעבה כלום מחמת התלבשותו בכלים ממעלה למטה, מטעם הנ"ל, שעל אור החסדים לא היה צמצום מעולם. ולפיכך יצא, שרק א"א שהוא בחינת ז"א דעתיק, נעשה שורש להתלבשות, דהיינו לאור החכמה. ומטעם זה נפעל התחלקות זו בכל הפרצופים דאצילות. כנ"ל.

תוכן העניינים

תלמוד עשר הספירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה