תלמוד עשר הספירות· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
חלק ז׳: עשר הספירות דז' מלכין קדמאין דמיתו
א *דע, כי אלו המלכים, שרשם הוא, שם ב"ן הראשון, שיצא מן הארת העינים של א"ק הנקרא עולם הנקודים. וכל בחינת המלכות שיש בכל העולמות מזה השם ב"ן נעשו. כי יש מלכות באריך ובאו"א ובזו"ן, וכולם נתבררו ע"י שם מ"ה שיצא ממצחא דא"ק, שהוא בחינת הזכר. וכבר ידעת כי אין לך ספירה דלא אתכלילת מי"ס, וא"כ בכל ספירה וספירה שבכל העולמות מוכרח שיש בה בחינת מלכות הנעשית ממלכים הנ"ל.
ב וכשהמאציל העליון התחיל לברוא העולם האציל וברא ויצר ועשה ד' עולמות אבי"ע, והתחיל לברר המלכים הנזכרים דמיתו, ומה שהוברר ממנו עלה בקדושת העולמות, ומה שלא הוברר נשאר קליפה וסיגים. ואמנם עיקר כל הסיגים האלו והמלכים האלו, שרשם הוא שם ב"ן א', והוא פרצוף אדם אחד מראשו ועד רגליו, ויש בו קליפות כנגדו מראשו ועד רגליו.
ג ואף על פי שהם שבעה מלכים הם עשרה, דוגמת מה שאנו אומרים, כי שבעה היכלין הם ואינם אלא עשרה, כי היכל הא' כלול מג' ספירות ראשונות, ונקרא היכל קודש הקדשים, וכן היכל האחרון כלול מב': יסוד, ומלכות. שהוא לבנת הספיר. כן הוא כאן, כי יו"ד ספירות הם ונקראים שבעה מלכים.
ד והענין יותר מבואר, הוא זה, כי הנה נתבאר, שמהמלכים האלו נתבררו הבחינות הראויות לעתיק ולא"א ולאו"א דאצילות, ואמנם מהאחורים שלהם היה קצת שבירה בהם, אך לא מיתה ממש שהיא הקליפה, זולתי המעטת אור, וע"י כן אותם האחורים נפלו למטה ממקומם בקדושה עצמה, ואין בהם סיגים ממש שהם המיתה. אכן בחלק זו"ן דאצילות, אע"פ שכל בחינות המלכיות שבכל ספירה מהם נתבררו מאלו המלכים של שם ב"ן הנ"ל, הנה נשאר בהם קצת ניצוצות שלא נתבררו והם מעורבים תוך הקליפות והסיגים, ולכן באלו שייך בהם מיתה ממש. ונמצא כי כל הקליפות אינן נאחזות רק בזו"ן לבד ולא מאמא ולמעלה.
ה והנה ידעת כי ז"א שרשו אינו רק ששה ספירות אלא שאח"כ נתגדל ונעשו לו יו"ד ספירות. וכן המלכות, שרשה נקודה א' ונעשית אח"כ בת י"ס. הרי כי שרשם בתחלה אינם רק שבעה מלכים בלבד: ו' בז"א וא' בנוקבא. ואלו הם נאחזים בב' אותיות של השם האחרונות, שהם ו"ה, ושני אותיות אלו הם בגימטריא י"א. ואלו הם סוד י"א סמני הקטורת: י"ס פנימית וא' מקיף. ואע"פ שהמקיף כולל י"ס ג"כ, נקרא אחד.
ו ועיקר הדבר איך היו ז' ונעשו י"א הוא, כי ד' אחורים נשברו מן חו"ב וישסו"ת, ונתחברו למעלה מז' מלכים אלו עמהם והיו י"א. ואל תתמה איך מחו"ב וכו' היו קליפות, כי זהו מבחינת מה שמתלבש בזו"ן למטה להיות להם מוחין, ובאותה הבחינה נחשבת כזו"ן ממש.
ז *נשלים לבאר ג"כ ענין עקריות הסיבה מה היתה. והוא היות כוונתו יתברך לברוא עוה"ז שיש בו שכר ועונש, וזה אי אפשר אם לא ע"י קוסטינר, שהיא מדת הרע להפרע מן הרשעים. והנה הרע, זה הוא שרש הסיגים והשמרים של הגבורות והדינין, בסוד, מקום המשפט שמה הרשע. והבן זה.
ח וכדי שיתגלו הסיגים והקליפות, א"א רק ע"י השתלשלות עולמות, ובתכליתם יתבררו הסיגים ויצאו בפועל, אשר כל זה היה ע"י מיתת אלו המלכים, אשר כולם הם דינים תקיפין הנקראים שם ב"ן, שהם הגבורות, כי כל אלו הם בחינות נקודות, שהם נקבות ובחינות אור חוזר, מיין נוקבין. וצורת הנקודות הם ניצוצות והם הניצוצין תקיפין הנזכר בפרשת פקודי דף רנ"ד, ות"ח. רישא שירותא דמהימנותא גו מחשבה בטש בוצינא דקרדינותא כו' וסליק ניצוצין.
ט והענין כי אלו השבעה מלכים הם בחינת הגבורות שיצאו בעולם תחילה. וכמש"ה בראשית ברא אלקים, ואח"כ שיתף עמו מדת הרחמים, ביום עשות הוי"ה אלקים, כדי שיוכל העולם להתקיים ולא יחזור לתהו ובהו, כמ"ש והארץ היתה תהו ובהו, אחרי אומרו בראשית ברא אלהי"ם, שהם השבעה מלכים. וכנגדם שבעה תיבות בפסוק בראשית. ושם הוי"ה הם החסדים, והוא המלך הח' הנקרא הדר, שהוא חסד עילאה, כנזכר באדרא, והוא שם מ"ה, כנודע, כי שם מ"ה בחסדים ושם ב"ן בגבורות. וכולם הם דינין קשין תקיפין, אשר מסיגיהם יצאו הקליפות, וזה ע"י מיתתן ונפילתם בסוד עפר הארץ העליונה. העפר אשר יהיה בקרקע המשכן עולם הבריאה, ושם נתבררו דוגמת האדם בקבר כנ"ל כי הבריאה תחת המשכן היא מלכות דאצילות, ותמן אזדריקו הנהו נצוצין תקיפין, כמ"ש בפרשת פקודי כנזכר ניצוצין זריק לכל עיבר ובירר פסולת מגו מחשבה כו', הרי כי זריקת אלו הנצוצין למטה בבריאה הוא לברר הפסולת והקליפות, שהיו בכח במחשבה עליונה, ועתה יצאו לפועל. וכמו שהנצוצין דאכתש אומנא בפרזלא, דעכין לאלתר, כן אלו הניצוצות נדעכו ומתו ושבו אל העפר, ואז נתבררו. וכמ"ש בע"ה.
י וכמ"ש באדרת נשא דף קל"א ב', דמנהון אתבסמו ומנהון לא אתבסמו. ואין הפירוש דיש מהם קצת מלכים שנתבסמו וקצתם שלא נתבסמו, אמנם הכונה, דמנהון ממש, מחלק המלכים עצמם, מכל חלק וחלק של כל אחד מהם, נתברר קצתו ונתבסם, וחלק מהם מכל אחד ואחד שבהם לא אתבסם, ונשאר למטה, כמ"ש בע"ה.
יא והענין כי מאלו רפ"ח נצוצין של המלכים דמתו וירדו בעולם הבריאה, הנה בבוא התיקון של המלך הח' הדר, התחיל לברר מהם הנצוצות והכלים ג"כ, וכל מה שבירר מהם לא היה ממנו רק חלקי הנוקבא שבכל הפרצופים. ובתחילה נתברר המבורר והנבחר והמשובח שבכולם, ועלה באצילות.
יב וגם באצילות עצמו יש מדרגות, כי בתחילה ע"י העיבור העליון הנזכר, התחילו לברר היותר משובח שבכולם, וממנו נעשית נוקבא דעתיק, אחר שנתערבו אור הניצוצות דרפ"ח ניצוצות עם האור של נקודת הכתר שנשאר באצילות, וגם הכלים של המלכים נתערבו עם הכלים החדשים דמ"ה החדש, ומהכל נעשה נוקבא דעתיק ועתיק, ועד"ז בכולם. ואח"כ ע"י זווג דדכורא דעתיק עם נוקבא, העלו וביררו נצוצות שהיו נופלות למטה, החלק הראוי אל נוקבא דאריך ונכנסו במקום העיבור, בסוד מיין נוקבין, ושם מתמתקים ומתתקנים ע"י שהיו שם זמן העיבור ונעשים בחינת פרצוף.
יג וכן עד"ז, אריך בירר לנוקבא דאו"א, ואו"א לצורך זו"ן, כל בחינת המלכות אשר בהם, כי לכך נקרא אלו מלכים, יען מהם נעשו כל המלכיות. וכן עד"ז בכל י"ס עצמם שבכל פרצוף ופרצוף, היה בירורם על הסדר הנזכר, ומה שלא יכול להתברר ולעלות בעולם האצילות אף לנוקבא דז"א התחתונה, נשאר בבריאה, ונעשו מהם אחר כך כל חלקי הבריאה, על סדר מדרגותיה. וניצוצות הבריאה א"א להתברר ע"י או"א דאצילות, כי אינם יכולות לעלות למעלה מזו"ן, אמנם הם מתבררין בבטן נוקבא דז"א, ע"י זווג הז"א עמה, וגם שם אינו מתברר רק בחינת עתיק דבריאה, ושם מתברר אריך דבריאה, ובאריך מתבררין או"א דבריאה, וכן על דרך זה תמיד, כי א"א לשום חלק להתברר למעלה ממקום מדרגתו, לא במקום ולא בזמן, רק כולם זה אחר זה הן בסדר המדרגות, הן בסדר זמן תיקונם, וזה מבואר ודי.
יד ועיין בענין עיבור ז"א, איך בעת לידתו א"א לפתיחת הקבר בלא דם, הם החלקים הנקראים סיגים בערך האצילות, ואלו הסיגים והדם חוזר להתברר בבריאה, ומה שהוא סיגים בערך בריאה חוזר להתברר ביצירה, וכן עד"ז בכל מדרגה ומדרגה, ודי בזה. ואח"כ עד"ז מהיותר גרוע ביצירה, ואח"כ מהיותר גרוע בכולם בעשיה על סדר מדרגותיה ג"כ, כי כל חלקי ג' עולמות אלו בי"ע כולם בחינת הנוקבא, ואין מהם דכורא כלל, ואף הדכורין שבהם אינן אלא כחות הנוקבא, כנודע, כי כולם חיילות המלכות וצבאיה הם, וכולם נעשו מאלו הבירורין של הז' מלכים ע"ד הנזכר.
טו גם כל הנבראים והנשמות של הצדיקים כולם הם מבירור אלו המלכים, ובכל יום ויום הם מתבררין ע"י תפילתינו ועולין למעלה בסוד מיין נוקבין, ומתתקנים ואז באים לעולם. וז"ס כל ישראל בני מלכים הם. וז"ס אין משיח בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שהוא גוף זה המעורב טוב ורע. גם המלאכים כולם, וכל הנבראים כולם שבשמים ובארץ, כולם מכח אלו הבירורים היו.
טז ואחר שנתבררו כל מה שהיה צורך להעשות מהם כל חלקי הד' עולמות אבי"ע, אח"כ נברא אדם הראשון, להשלים ולברר ע"י מעשיו ומצותיו, אשר בכח סגולת המצוות והתפלות לברר הבירורים, ואדרבה נתחבר בעץ הדעת טוב ורע, הם המלכים הנ"ל, בסיגים שבהם, ואז מת גם הוא וכל תולדותיו אחריו, להתברר גם הוא חלקיו, אשר נתערבו טוב ברע דוגמת המלכים. וז"ס הגלגול, כמבואר במקומו. וגם לטעם זה יש מלאכים המתים בכל יום ומתחדשים, כמ"ש יוצר משרתיו וכו', ודי למבין. כי כשל כח הקולמס לפרט הכל.
יז ואחר כל אלו הבירורין שנתבררו בעת בריאת העולמות אבי"ע, אז מה שלא נתברר אז לרוב הסיגים אשר בהם עדיין, יען כי הטוב מסתלק ונשאר מיעוט הטוב עם הרע כולו, ובכל יום מסתלק ומתברר הטוב ונשאר הרע, ולכן אותם החלקים שלא הובררו קודם תולדות אדם הראשון, והיו צריכין להתברר ע"י מיין נוקבין שיעלה אדם על ידי מעשיו, הנה הם היו בחינת הסיגים והקליפות וגם הם היו ע"ד הנזכר באבי"ע, כי החלק המעולה שבהם, מהם נתהוו הסיגים שבאצילות של הקליפות, וגם זה כפי מדרגותיה עתיק ואריך כו', והיותר גרוע, בבריאה של הסיגים, וגם זה ע"ד מדרגותיה וכו' עד"ז עד העשיה.
יח האמנם צריך שתדע כי בהתברר אלו הסיגים ונעשו מהם בחינות ד' עולמות אבי"ע שלהם, והם סיגים וקליפות גמורות, הנה בתוכם היו נתונים כל בחינות המלכים שלא יכלו להתברר והיו שם בבחינת נשמה וחיות שבהם, המחיה אותם, כנזכר בפרשת יתרו דף ס"ט ע"א, דלית סטרא אחרא דלית בה נהירו דקיק כו'. וז"ס רדיפת היצה"ר וס"א להחטיא את הצדיקים ולהדבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה יתרבו חייהם. ואל תתמה מעתה, למה היצה"ר רודף להחטיא את האדם, והבן זה.
יט והנה כל מה שאנו מבררין תמיד בתפלותנו, מיום בריאת האדם עד ימות המשיח, הכל מאלו הבחינות של המלכים הנתונים תוך הקליפות. ויש בחינות המתבררין בכל יום, אף גם עתה, הנוגעים אל האצילות, ויש לכל עולם מבי"ע, ויש לנשמות, וכן כיוצא בכל הפרטים. ובהשתלם כל החיות והטובה והקדושה לצאת מתוכם, וישארו סיגים גמורים, אז כתיב בלע המות לנצח, הם סטרא אחרא הנקרא מות, ע"ש היותם סיגי המלכים המתים ושמור זה, וכמש"ל על אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף כו'.
כ ואמנם צריך שתדע, כי כמו שבקדושה הם ד' עולמות אבי"ע, ושרשם הם י"ס בלבד, המתפשטים בהם, בירור אחר בירור, ומדרגה אחר מדרגה כנ"ל, כן הוא באבי"ע הקליפות, כולם שרשם הם מבירורי המלכים שלא יכלו להתברר, והם י"א ספירות. וז"ש בזוהר פרשת תרומה קס"ד ע"ב, לס"א יהבין חושבנה יתיר, ואיהי במניינא בגריעו, כגון עשתי עשר, והכונה, כי עם דיהבין ליה חושבנא יתיר, כי בקדושה הם י"ס ובקליפות י"א, אדרבא הוא לגריעו, והוא, כי הרי עם שהם י"א בחינות אינם רק ט', כי הרי אלו י"א הם שבעה בחינות שבעה מלכים וב' אחורים דאו"א, שהם בין הכל תשעה לבד. אמנם בהתחלקות או"א לשתי בחינות, יהיו להם ד' אחורים, ואז יהיו כולם י"א בחינות כנ"ל.
כא ונמצא כי המלכים הנשארים מלהתברר הם הם חיות הקליפות. ולהיותם שם נקראו רשות הרבים, יען הם נפרדות ואינם מחוברות, כי עדיין לא נתקנו. והם, הם י"א יום מחורב דרך הר שעיר, הם המלכים שמלכו בהר שעיר הוא אדום, והם הם שאמרו. א"י אלקי"מו צור חסיו בו, כמנין י"א. והם הם י"א סמני הקטורת, אשר בהקטירם אותם עולים למעלה, ומסתלקים מתוך הסיגים הנקראים מות, ואז מתבטלים הסיגים והמות, והמגפה נעצרה, והבן זה.
כב ואלו י"א סמני הקטורת אינם אלא בחינה אחת, שהיא הנוגה לו סביב, וכנגדה ג"כ ביצירה, וכו בבריאה וכן באצילות. וקליפה זו דנוגה נקרא רוח אלקים מרחפת. שאותיותיו מ"ת פר"ח, הם רפ"ח ניצוצי המלכים שמתו. וקליפה זו נעשית מהרפ"ח ניצוצין שנשארו תוך הכלים ולא נתבררו, והיא מרחפת על הקליפות ולא נכנסה בתוכם.
כג *דע, כי ד' בחינות יש בעולם האצילות באופן מצב העמדת הזכר והנקבה אשר שם, בין בהיותם בבחינות נקודות קודם התיקון, בין בהיותם בבחינות פרצוף גמור אחר התיקון. וזה סדרם: היותר גרועה הוא, היות שניהם אחור באחור. למעלה מזה הוא, אחור בפנים. פירוש, שהזכר יהפוך אחוריו נגד פני הנקבה, כי עתה הנקבה תוכל לקבל האור מן אחורי הזכר דרך פנים שלה, אבל מפני הזכר, אין כח בה עדיין לקבל האור. למעלה מזה, הוא פנים באחור, פירוש שהזכר יהפוך פניו כנגד אחורי הנקבה, ויאיר בה. וזו מעלה יתירה, כי האור של הפנים עצמם של הזכר מאיר בנקבה, אלא שעדיין אין בה כל כך כח לקבלו דרך פנים ולכן הופכת אחוריה ומקבלת דרך שם האור בפנים עצמם, ועל ידי כן מתעבה שם האור קצת, וכאשר יעבור האור דרך האחור ויגיע עד צד פנים שלה כבר יכולה לקבלו, כיון שנתעבה קצת. וזה סוד וחכם באחור ישבחנה, כי החכמה שהוא הזכר, כאשר פניו מביטים באחורי הנקבה ומאירים בה, ישבחנה, ויאיר בה הארה נוספת יותר מאלו יהיו להיפך, שהוא אחור בפנים, כנ"ל שהוא המדרגה הב'.
כד למעלה מכולם היא המדרגה הד', והיא, היות הזכר והנקבה פנים בפנים זה כנגד זה, כי אז מקבלת היא אור פני הזכר שהוא אור נפלא, ולא עוד אלא שאין צורך שיתעבה באחור שלה בתחלה, רק יכולה היא לקבלו כמו שהיא זך דרך פנים שלה.
כה דע, כי בזו"ן היו כל הד' בחינות הנזכרים, על סדר הנ"ל. אבל באו"א לא היו בהם רק ג' בחינות לבד, והם הראשונה והשלישית והרביעית, אבל בחינה הב' לא נצרכה בהם.
כו *ונבאר עתה ענין אחורים דאו"א, שגם הם נפלו ונשברו. ותחלה צריך לבאר הקדמת פנים בפנים ואב"א. והענין כי מקום הקליפות והחיצונים הם אחורי נוקבא דז"א, ושם הם נדבקים. ואמנם גם באחור דז"א יש קצת אחיזה. והנה בטרם ברא אלקים אדם על הארץ היה כח בקליפות לינק שפע מקדושה, בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה ואחד מעבודת האדמה הוא כיסוח קוצים מן הכרם, אשר לזה צריך מצות מעשיות. אבל כאשר נאצלו ז"ת, עדיין לא היה אדה"ר התחתון נברא בעולם, יצאו זו"ן אב"א מפני פחד החיצונים שלא יינקו. כי אם היו עומדים פב"פ, היו לקליפות מקום להתאחז במקום אחיזתן, שהמה האחורים, לינק. כי מפנים לא יכלו לינק. ולכן הוצרכו להיות מתדבקים אב"א כדי שלא יוכלו החיצונים לינק משם.
כז וכאשר נברא אדה"ר ועשה מצות מעשיות, החזירם פב"פ. ואז לא היה פחד מן הקליפות, כי כבר חפר ועזק וסקל וכרת קוצים מן הכרם. והנה בהיותם אב"א אין לזו"ן רק כותל א' לשניהם, וכותל א' לבד מספיק בין שניהם ומשתמשים בכותל אחד, חצי כותל לז"א, וחצי כותל לנוקבא. וכאשר אדם החזירם פב"פ ע"י מצות ומע"ט, אז נגמר ונשלם אחור א' שלם לזה ואחור א' שלם לזה, ויכולים לחזור פב"פ.
כח *והנה סבת היות נעשה להם עתה ב' אחורים שלמים, היה באופן זה. כי ע"י מצות ומע"ט של אדם התחתון גרם זווג עליון באו"א, וחזרו לתת להם לזו"ן בחינת מוחין אחרים שהם בחינת החסדים וגבורות של דעת דז"א, אשר הם עיקר סוד הטפה דיהיב או"א בזווגם. והטעם הוא, כי תרין מוחין דז"א הנקראים חו"ב אין אורותיהם מתגלים בז"א, כי הם מלובשים בסוד נצח הוד דאמא, ואין יוצא מהם אלא הארה מועטת בכח הכאת האורות החסדים המגולים שמכים בהם ומוציאים קצת הארה מהם לחוץ כנודע. מה שאין כן בחסדים וגבורות המתלבשים בתוך יסוד דאמא המסתיים בחזה דז"א, שמשם מתגלים בגילוי גמור, ויוצאים לחוץ תוך ז"א ומאירים בו. ולכן העיקר הם החסדים וגבורות.
כט ונמצא, כי בהתפשט החסדים והגבורות למטה בגופא דז"א, אז החסדים נתנים אל ז"א, ובהם נשלם ונגמר בנין אחורים שלו בשלימות, והגבורות ניתנין אל הנוקבא, כנודע, וע"י נשלם אחורים שלה, ויש לו אחורים שלם ולה אחורים שלם, ואז יכולים לחזור אפין באפין כיון שאחוריהם שלימים, ואין עתה יכולת בחיצונים להתאחז שם, משא"כ בתחלה, שהיה לזה חצי אחורים ולזה חצי, והיו יכולים להתאחז בהם. ולכן עתה יכולים לחזור פב"פ, כי אין פחד מן החיצונים, כנזכר אצלינו בביאור כונת ברכת אבות של העמידה דימי החול והבן זה מאוד, והנה נמצא, כי תועלת כניסת החסדים והגבורות בז"א, היתה לב' סיבות שהם אחת, כי הם המגדילים והמשלימים האחורים דזו"ן, ועוד שעי"כ חוזרים פב"פ.
ל ונמצא, כפי הקדמות הנזכרות, כי בבחינה אחת, תהיה זו ההארה שבאה עתה מן אלו החסדים וגבורות שבאו עתה מחדש, יתירה ומעולה וגדולה על ההארה הראשונה שכבר היתה אל זו"ן, לפי שאותה הראשונה, האצילם בבחינת אב"א בלבד, וזו ההארה החדשה החזירם פב"פ, ולכן זו הארה החדשה תהיה נקראת בחינת פנים בפנים אבל בבחינה אחרת, תהיה הארה זו החדשה גרועה מן ההארה הראשונה, לפי שהארה הראשונה עשתה והאצילה כל פרצופיהם, וזו ההארה החדשה לא עשתה רק בחינת הגדלת חצי האחורים שלהם כנזכר, ומה שחזרו פב"פ אתיא ממילא, ולכן זו ההארה החדשה תהיה נקראת בחינתו אחור באחור, כי תועלתה היה, הגדלת חצי האחור לבד כנזכר.
לא והנה בענין הקדמה זו יתבאר לך ותבין ותשכיל, את אשר יתבאר מכאן ולהלאה בענין נפילת אחורים דכלים דאו"א. והענין הוא, דע, כי בחינות אלו החסדים וגבורות המגדילים אחורים דזו"ן, ומחזירים אותם פב"פ, הוא ענין בחינות האחורים של או"א שנפלו, כנז"ל. ולכן אל תתמה, אם פעם א' נקרא לבחינה זו פנים, ופעם נקרא אחורים, והוא על אלו החסדים והגבורות עם הבחינות שהגדילו באחורים, הכל נפל למטה, שהם בחינות החסדים והגבורות שלוקחים או"א מן א"א, כדי שיחזרו פב"פ, כנודע. כי גם באו"א, היתה בהם בחינת עמידתם אב"א, כמו שיתבאר.
לב ונודע כי הטפה המגדלת ומציירת את הוולד, היא בחינת החסדים וגבורות כנז"ל, ואלו הם ענין האותיות, שמהם נוצר הולד. וגם כי האותיות הם לעולם בחינות הכלים כנודע. ואלו נעשים כלים לאו"א בבחינת האחורים כנז"ל ואלו הם שירדו ונפלו למטה עם שארית החסדים היורדים לצייר את הכלים של הולד, שהם כללות הז' מלכים שמתו הנכללים בזו"ן.
לג והנה כל אלו הם בחינת כ"ב אותיות התורה, והז' אותיות הם כלים אל זו"ן שהם ז' מלכים. והט"ו אותיות, הם כלים אל או"א כנז"ל, כי אחורי או"א הם יותר גדולים מכל זו"ן. וסימן מספר האותיות כלים דאו"א הם ט"ו, כמספר י"ה, ונודע כי או"א הם ב' אותיות ראשונים י"ה של ההוי"ה. והאותיות של זו"ן, הם שעטנ"ז ג"ץ. ושאר ט"ו אותיות של האלפא ביתא, הם באו"א: וששה אותיות מהם, והם בד"ק חי"ה, הנזכר בספר הזוהר של כ"י, הם אחורים דאו"א, ושאר האותיות הם פנים לאו"א.
לד ובזה תבין טוב טעם למה מתייגים תגין על אלו י"ג אותיות יותר מן הט' אחרות, ולמה הז' מהם שהם שעטנ"ז ג"ץ מתייגים עליהם ג' תגין על כל אות ואות מהם, והשש אחרות שהם בד"ק חי"ה, אין מתייגין עליהם רק תג א' על כל אות מהם. והענין הוא, כי להיות ששעטנ"ז ג"ץ הם בחינת ז' מלכים דזו"ן, אשר מסיגיהם נעשו והובררו הקליפות הנקראים שט"ן ע"ז, לכו נקרא שעטנ"ז, שהוא חבור שט"ן ע"ז, כנזכר בזוהר, להורות כי מתוקף הדין העז והחזק יצא השטן שהם הקליפות. גם נקרא גץ, לרמוז אל מה שאמרו בסה"ז פרשת פקודי, כי אלו המלכים הם סוד ש"ך ניצוצין דאזדריקו, כהאי אומנא דאכתש בפרזלא ואפיק זיקין וכו'. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל גץ היוצא מתחת הפטיש, וזהו שעטנז גץ.
לה וכבר נתבאר למעלה, כי אלו הז' מלכים לקחו הארותיהם מחמת הסתכלות אור עיני א"ק באורות העקודים בבחינת התפשטותם למטה במקום הגוף של א"ק, ולכן נשברו, כי חסרו מהם הארת ג"ר שבו, שהם אח"פ במקומם למעלה, ולכן נשברו פנים ואחורים. ולכן נתייגו ג' תגין בכל אות מהם, להורות חסרון והעדר ג' מיני אורות הנזכרים מן הכלים שהם האותיות, ונשאר האור למעלה מהגופים שהם האותיות, ולא בתוכם, כמו שיתבאר עוד למטה סוד התגין.
לו אבל אותיות בד"ק חי"ה, שהם כלים דאחורים דאו"א, אשר נתבאר לעיל, כי או"א לקחו ב' אורות חוטם ופה, ולא חסר מהם אלא אור האזן בלבד, ולכן לא ירד מהם רק בחינות האחורים, וכנגד אותו האור האחד של האזן שחסר מהם, אנו מתייגים תג א' לבדו על כל אות מהם, כי הוא לבדו נסתלק ממנו, שעומד תלוי למעלה מן האות, שהוא כלי.
לז וכבר ביארנו כי מה שירד מן או"א, נקרא בשתי שמות, והם אחורים או פנים כנז"ל. והוא, כי להיותו חסר אור האזן, שהוא היותר עליון שיש בכל ג' האורות, לכן החסרון הנמשך להם ע"י הסתלקותו הוא גדול מאד, שהוא הבחינה הגורמת להם להחזירם פב"פ.
לח והנה אלו המוחין שהם החסדים הנזכרים, הם נמשכים אל או"א עם הכלים של נה"י דא"א, כדוגמת מוחין דז"א הנמשכים מלובשים תוך נה"י דאו"א. והנה גם נה"י אלו דא"א, ירדו למטה עם האחורים דאו"א, ובבחינת היותם באים מא"א, נמצא כי גם ענין זה יקרא חסרון לנקודה עליונה, הנקראת כתר. וכבר ביארנו, כי גם זה נקרא בחינת חסרון בכתר, וזה גרם לו, יען כי איננו לוקח אור האזן רק בסופו ולא בראשו כנז"ל, אבל בערך שכבר אלו הנה"י נתפשטו בסוד כלים דמוחין תוך או"א, נקרא חסרון הזה על שם או"א, ולא על שם הכתר.
לט *ונחזור אל הכוונה. ונאמר כי הלא או"א היו מתחלה פב"פ, לפי שנעשה להם מוחין מהכתר כנ"ל, אמנם מ"ן שלהם, הגורם להם העמדה וקיום הבחינה דפב"פ, היו מציאת ז' מלכים אלו, אשר היו במעי בינה, ואלו היו מ"ן דילה. כי כן הוא תמיד, שהבנים הם מ"ן דאמא. ובעוד שאלו הז' מלכים היו תוך הבינה, היו מעלין מ"ן, וגורמין זווג לאו"א, ונמשכו להם מוחין והוחזרו או"א פב"פ, ונזדווגו יחד, כדי להוציא ז' מלכים אלו. ובעת צאת המלכים אלו, אם לא מתו, אלא שהיו קיימים, היו מעמידין לאו"א פב"פ אפילו שיצאו למטה. והיו מועילין למ"ן שלהם, אמנם יען שנשברו ומתו, לכן גם או"א, האחורים שלהם המעמדת אותם פב"פ ירדו למטה, ואז חזרו להם אב"א, כי כבר אין להם מי שיעלה להם מ"ן ומקיים חזרתן פב"פ.
מ והנה פשוט הוא, שלא נגמרו אחורים דאו"א לירד עד כלות שבירת ז' כלים, שכל בחינת שבירת מלך א', היה גורם ירידת קצת מאחורים דאו"א. וזהו ביאור הענין. הנה כאשר נעריך מציאות הז' מלכים אלו בד' פרצופים של חו"ב, יש"ס ותבונה, כנ"ל. נמצא, כי עד שליש ספירת ת"ת, שהוא המלך הד' אז נגמרו לירד אחורים דאו"א עלאין, וכאשר נשברו כל הז' מלכים, אז ירדו גם אחורים דיש"ס ותבונה.
מא והנה הדעת הוא המלך הראשון שיצא, ובו היו כלולים כל הז' כנ"ל, והנה כבר ידעת, כי עיקר העלאת מ"ן, הם הכלים שנולדו כבר בעולם, ולכן עיקר העלאת מ"ן עד עתה, היה ע"י הדעת, אשר כבר יצא לעולם בראשונה, כי כבר ביארנו, שלא הוצרכו תחלה מ"ן לאו"א רק סליק ברעותא לבד, ומ"ש שאלו הז' מלכים היו מ"ן, אין הכוונה לומר שהם המשיכו חו"ג, כי כבר נמשכו בתחילה. וראיה לזה שהרי החזירו או"א פב"פ, ואח"כ נתן חכמה בבינה ז' מלכים אלו, כמ"ש, א"כ א"א לומר שהיו מ"ן אל הבינה. אמנם הכוונה, שהם היו מעמידין אותם בבחינת פב"פ לאו"א, ע"י העלאת מ"ן שלהם, אחרי שהיו כבר בבינה, ואז היו ממשיכין עוד החו"ג כבתחלה. ונחזור אל הענין, כי הנה אחר שיצא אור הדעת ונכנס בכלי שלו, העלה מ"ן, והמשיך חו"ג באו"א, כי הלא הדעת הוא כלול מחו"ג. ועוד כי הלא הז' מלכים היו אז כלולים בו, ולכן היה בו כח להוריד חו"ג כנ"ל. ואמנם לפי שאין שאר המלכים מעלין מ"ן, לפי שעדיין היציאה לא היתה להם אלא אל הדעת, לכן א"א להוריד מוחין שלמים רק ע"י זו"ן ביחד, ולכן מה שהוריד הדעת היה בתינות חו"ג בראש ואו"א עלאין, במקום הדעת שלהם, הדומה אליו כמוהו.
מב וכאשר נשבר כלי המלך זה הנקרא דעת, אז גם הדעת דאו"א עלאין ירד למטה במקום הגוף דאו"א, אבל כלי המלך הזה הנקרא דעת אחר שנשבר, ירד לעולם הבריאה, כמ"ש בע"ה. ושאר הששה אורות שהיו עמו, נכנסו בכלי המלך הנקרא חסד, ואז עדיין או"א עלאין היו פב"פ, כי אינן חוזרין אב"א עד שיגמור הכל לירד, כי הם דבוקים פב"פ, וצריך שיגמור להסיר התדבקות הזה לגמרי, ואח"כ יחזרו אב"א, אבל כל זמן שעדיין נשארו קצת דבקות בהם אינם חוזרים אב"א. ולהלן בע"ה נבאר ענין הדבקות גמור דאו"א בהיותן פב"פ, מה ענינו. והנה כשירדו ה"ח וה"ג מרישא דאו"א עלאין עד למטה בגופא, בהכרח הוא, שגרם חסרון האור, אע"פ שלא חזרו לגמרי אב"א, והנה ענין חסרון הזה הוא חסרון הסתכלות עיני או"א זה בזה.
מג וכאשר מלך מלך הב' שהוא חסד, המשיך הה"ח שיתפשטו בגופא דאבא, כנודע, וכשמת ירד הוא בבריאה, והה' אורות ירדו בגבורה במלך הג' ואז נפלו האחורים דאבא הנעשים ע"י התפשטות ה"ח כנ"ל, ועתה נפלו כולם, והחסדים ירדו ביסוד דאבא, ואז אבא החזיר אחוריו אל פני הבינה, אשר בחינה זו נקרא אחור בפנים, כי פני הבינה נוכח אחורי החכמה עומדים.
מד וא"ת הרי פרצוף אבא אינו נגמר לירד עד שליש הת"ת כנ"ל. וי"ל כי אותו שליש של ת"ת הוא אל אבא בערך היסוד, והוא דוגמת ז"א עם המוחין שלו מצד הבינה. וכל דרוש זה צריך שתבינהו ע"ד הדרוש ההוא, והכל בציור א', ואז תבינהו. והנה היסוד כולו הוא בחינת פנים, ואין לו אחורים שירדו ממנו. משא"כ בשאר הגוף, שיש בו בחינת אחורים, הנחזרים נגד פני הנקבה, אבל אחוריו אינם דבוקים עמה. ולכן סיום אחורים דאבא, הם נגמרים לירד, טרם היות פגם וגרעון ביסוד דאבא. ואח"כ מלך מלך הג' שהוא גבורה, והמשיך התפשטות הה"ג באמא עלאה. וכשמת ירד לבריאה, והד' אורות ירדו בכלי הד' שהוא הת"ת, ואז נפל התפשטות הגבורות ביסוד דאמא, ונפלו גם האחורים שלה למטה. ואז גם אמא החזירה אחוריה, והיו אחור דאמא באחור דאבא.
מה ואח"כ מלך המלך הד' והוא ת"ת. ובהגיע אור אל שליש עליון שלו, שהוא עד החזה, אז המשיך בחינת כללות ה"ח ביסוד אבא וה"ג ביסוד אמא. כנודע. כי לכן היסוד נקרא כל, שכולל ה"ח וה"ג. וכבר ביארנו זה הציור, כי דעת כולל רישא דאו"א, והחסד הוא גופא דאבא, וגבורה הוא גופא דאמא, ושליש ת"ת עליון הוא היסוד דאו"א. וכאשר הגיע האור לב' שלישי תחתונים דת"ת, אז נגמרו כל אחורי או"א עלאין לירד, והמשיך החו"ג ברישייהו דיש"ס ותבונה, כי שם הוא מקום ראשם יחד. וכשמת ירדו ג' מלכים בכלי הה' שהוא נצח, ואז ירדו החסדים מרישא דיש"ס, וגבורות מרישא דתבונה עד למטה בגופא דילהון, וגם ישסו"ת נגרע מהם הבחי' דהסתכלות עיניהן זה בזה, ע"ד הנ"ל באו"א עלאין.
מו ואח"כ מלך הנצח והמשיך ה"ח בגופא דיש"ס, וכשמת ירדו שאר מלכים בהוד וירדו האחורים דיש"ס והחזיר אחורים נגד פני תבונה. אח"כ מלך ההוד, והמשיך הה"ג בגופא דתבונה, וכשמת ירדוב' מלכים ביסוד, ואז הכלים דנ"ה ירדו אל הבריאה, כי שניהן מלך א' בלבד כנ"ל, דתרווייהו אינן רק פלגי דגופא ואע"פ שמלכו זה אחר זה, עכ"ז שניהן מלך א' בלבד נקרא, ואז ירדו גם אחורים דתבונה, וחזרו יש"ס ותבונה אב"א.
מז אח"כ מלך המלך ו' שהוא יסוד, והמשיך כללות ה"ג ביסוד תבונה וכללות ה"ח ביסוד יש"ס, וכשמת ירדו גם בחינות אלו. אח"כ מלך מלך הז' שהיא המלכות בכלי שלה היא לבדה, ואז המשיכה כללות ה"ח במלכות דישראל סבא, וכללות ה"ג במלכות תבונה. כי גם המלכות יש לה כללות, על דרך הנ"ל ביסוד, כי גם הוא נקרא כלה, כמו שהיסוד נקרא כל. וכשמתה היא, אז ירדו כללות ה"ח וה"ג, ממלכות דיש"ס, וממלכות דתבונה, והכלי דמלכות ירד לבריאה, גם עתה נגמרו כל אחורים של ד' פרצופים דאו"א דיש"ס ותבונה ליפול לגמרי.
מח וא"ת, למה באו"א לא נכנס בחשבון כללות החו"ג במלכות דאו"א עלאין, ע"ד שנכנסו בחשבון המלכות דיש"ס ותבונה, וי"ל, כי נודע, כ בשליש עליון דת"ת שם הוא בחינת העטרה, שהוא בחינת המלכות, והרי היא נכללת ביסוד, אבל כאן היא יותר נגלית המלכות דתבונה ממלכות דבינה, כי מלכות דתבונה היא ממש מלכות, בערך כללות בינה ותבונה יחד בפרצוף א', אבל המלכות דבינה עלאה היא בחינת גופא של כללות, והוא מקום החזה של ת"ת של כללות הפרצוף יחד דבינה ותבונה, כנודע ואינה מלכות ממש.
מט *הנה כאשר עדיין לא מת שליש ת"ת, עדיין לא נגמר ירידת ונפילת אחורי דאבא ואמא לגמרי, וכאשר היו המלכים האלו נכנסים בכלי שלהם, היו מגולין באור גדול. אבל אחר שמת שליש עליון דת"ת, אשר אז נפלו שם האחורים דאו"א, הנה כאשר יצאו שם שאר האורות הנשארים, כדי לכנוס בכלי שלהם, היו מלובשים באלו האחורים שנפלו ונשארו באצילות, כנ"ל, והיו יוצאין המלכים האחרונים מלובשים באחורי או"א, וזה נשאר להם תמיד עד שיכלו כל הברורים לצאת, עד לע"ל ב"ב, וז"ס העלאת מ"ן אשר מעלין זו"ן אל אבא ואמא, והוא מסוד אלו האחורים דאו"א שירדו שם למטה באצילות עצמו כנ"ל, אשר לקחום הם.
נ והנה נמצא, שאלו האורות שמהחזה ולמטה באים מכוסים, וכבר ידעת כי התעלמות האור וכיסויו, הוא מציאות תיקונו, כי עי"כ יש כח בכלי לסבול האור להיותו בא מלובש. וא"כ לא יהיה שוין שבירת הכלים שמחזה ולמטה, שהם ב"ש תתאין דת"ת ונה"י ומלכות, אל שבירת הכלים של הדעת וח"ג ושליש עליון דת"ת, כי ודאי יותר גדולה תהיה שבירת העליונים משבירת תחתונים. ולכן בבא התיקון ז"א, בעת התיקון פרצופו, בא להיפך, כי מב"ש דת"ת ולמטה, היו אורותיו והחסדים שבהם מגולין, וזהו לפי שיש בהם יכולת לקבלם שלא ע"י מסך בינה, לפי שלא היתה שבירתן גדולה, אבל העליונים שהם מרישא דז"א עד החזה, באו בתיקון סתומים ומלובשים עתה תוך מסך בינה, שהוא יסוד שלה כנודע. וזהו, לפי שבתחלה היו מגולין והיתה שבירתן גדולה, ואע"פ שגם שהנו"ה הם מכוסים וסתומים, עכ"ז הרי נתבאר במקומו, כי החסדים המגולין מכים בהם ואורם יוצא לחוץ.
נא והנה במיתת ז"א עד שליש עליון דת"ת שלו כבר ירדו אחורי או"א, אבל אחורי יש"ס ותבונה לא נגמרו עד מיתת נוקבא דז"א, ולכן האחורים דאו"א לוקחתם ז"א, והאחורים דיש"ס ותבונה לוקחים המלכות, ומתלבשים האורות שלהם בהם דוגמת המוחין דז"א.
נב ובזה תבין מ"ש, כי כאשר הזו"ן הם שוין יחד פנים בפנים, אז הנצח הוד יסוד דאו"א הם מוחין לז"א, והנה"י דיש"ס ותבונה, הם מוחין ונכנסים ברישא דנוקבא.
נג גם תבין מ"ש, שכשהיו פב"פ, אז יוצאין ב' בחינות יעקב: א' בז"א ואחד בנוקבא, כי האחד שהוא ממוחין דז"א הוא מאו"א, והב' שהוא ממוחין דנוקבא, הוא מישראל סבא ותבונה, ואז הם שני המאורות הגדולים, לא היא גדולה ממנו, ולא הוא גדול ממנה. ואינם צריכין זה לזה כלל. אמנם האחורים של אבא, הם בצד ימין בחסד דז"א, והאחורים דאמא הם בצד שמאל בגבורה דז"א. וזה הדרוש יצטרך במקומו, ושם יתבאר בע"ה.
נד והנה כאן במקום הזה, הוא מקום ירידת ונפילת אחורי או"א, שאמרנו לעיל, שירדו באצילות עצמו, כי אע"פ שהכלים דז"א נשברו, עם כל זה האורות דז"א נשארו מלובשים באלו האחורים דאו"א עלאין, כל קו החסד דז"א באחורי אבא, וכל קו הגבורה מלובש באחורים דאמא, והבן הקדמה זו מאד.
נה *ונבאר עתה, איך בעת מיתת המלכים אלו, ירדו הכלים שלהם לעולם הבריאה כנ"ל, משא"כ בד' אחורים דאו"א. כי הנה נתבאר החילוק, שהיה בין או"א לז' המלכים שהם זו"ן, ואמרנו כי הז' מלכים שהם זו"ן מתו ממש וירדו אל עולם הבריאה הכלים שלהם, ואחורים של או"א נתבטלו ולא מתו, אלא שירדו למטה בעולם אצילות עצמו. ושם ביארנו טעם לזה, ואמרנו שהיה לסיבה, שהז' מלכים לא קבלו אורות אח"פ דא"ק רק מגופא דיליה ואילך.
נו והנה לטעם זה עצמו, היה ג"כ שינוי אחר, בין ג"ר שהם כח"ב אל הז' מלכים התחתונים, כי הג"ר יצאו בקצת תיקון בראשונה, והוא כי כאשר יצאו בראשונה, נתפשטו בסדר ג' קוין, משא"כ ז"ת שיצאו זו למטה מזו. וז"ש באד"ר, עד אימת ניתב בקיימא דחד סמכא. ר"ל, נתקן התיקון שהוא דרך קוין, אבל מקודם, שהיו זעג"ז הוי קיומא דחד סמכא. וכבר ביארנו, כי התיקון האצילות הוא, בהיותו ו"ק, עשוי בבחינת ג' קוים קשורים זה בזה, בסוד הג' המכריע ביניהן, ואז נקרא רה"י. אבל בהיותן זעג"ז, והם נפרדין אחת מחברתה, אז נקרא רה"ר. ולכן הג"ר נתבטלו אחוריהם ולא מתו, וז' מלכים מתו פנים ואחור, כי יצאו בלי תיקון כלל.
נז ונבאר סדר יציאת ז' מלכים. ונתחיל מן הראשון, שהוא הדעת, אשר זה יצא ראשונה. וכאשר לא היה יכול הכלי לסבול כנ"ל, נשבר הכלי וירד למטה בעולם הבריאה, ר"ל במקום שהיה עתיד להיות עולם הבריאה אח"כ, כי הרי עדיין לא נברא עולם הבריאה. ונפל הכלי הזה במקום הדעת דבריאה, להיותו מתיחס אליו כמוהו. ואמנם אור של הדעת ירד גם הוא, אלא שנשאר באצילות עצמו במקום כלי המלכות של האצילות.
נח ואמנם לא ירד שם לסיבת פגם אשר בו, שהרי נת"ל, כי השבירה היתה בכלים לא באורות, ואלו היה ירידתו שם משום פגם, היה ראוי שניחס ביטול אל האורות, ע"ד שיחסנו ביטול אל הכלים דאחורים דאו"א שנפלו דוגמתן באצילות עצמו. ואמנם ירידתן היתה, כדי להאיר מרחוק בכלי שלו העומד בבריאה, שלא ימות לגמרי, וישאר בלתי תקוה, לכן מאיר בו מרחוק בהיותו עומד הוא באצילות, והוא בבחינת תגין על האותיות, כנ"ל.
נט ואח"כ יצא החסד ונשבר הכלי וירד בבינה דבריאה, והאורירד במקום כלי היסוד דאצילות, כי כבר אור הדעת הקדים לקחת מקום של המלכות. ואח"כ יצאה גבורה ונשברה, וירד הכלי בחכמה דבריאה, והאור ירד בכלי דנצח הוד דאצילות. שהם ב' פלגי דגופא. ואח"כ יצאה הת"ת ונשבר, והכלי ירד בכתר דבריאה, והאור נשאר במקומו, שהוא בת"ת דאצילות.
ס והנה עתה לא יש הרחק בין שום אור מן האורות הנ"ל אל הכלים שלו, יותר מג' מדרגות. כי יותר מג' מדרגות הוא הרחק גמור, ואינו יכול להאיר בו. ואמנם שאר האורות גם הם ירדו ממקומם, חוץ מת"ת שנשאר במקומו כנ"ל ולא ירד. ונמצא, כי בלי ספק, שאורות האחרים שירדו ממקומם, אע"פ שביארנו, שהיתה ירידתם לצורך הכלים להאיר להם, עכ"ז, בהיותם למטה ממקומם נחלש כוחם מעט, ולכן אין להם כח לעלות למעלה. אבל אור הת"ת אשר עמד במקומו ולא נשתנה טעמו וכחו בו חזק, וע"כ, בראותו עצמו בלתי כלי, אפשר לו שיעלה למקום אשר יצא משם, כי לא יחפוץ להשאר ערום מגולה בלי לבוש, ויחזור אל הבינה אל המקום אשר עמד שם בראשונה, ואם ככה יעשה נמצא שיהיה מרוחק מאד מכלי שלו, וימות לגמרי.
סא ולכו רצה המאציל העליון והמשיך והגדיל את כלי הכתר, אשר לא נשבר כנודע, ונמשך דרך קו האמצעי כמ"ש, כי הג"ר כבר היו מתחלה בציור ג' קוין, ונמשך דרך קו האמצעי עד מקום הת"ת עד אמצעיתו לבד, שהוא עד הטבור לבד. ואז עלה אור הת"ת ונעלם תוך כלי הנ"ל של הכתר שנתפשט עד מקומו. ונמצא, כי לא נתעלה רק חצי אור הת"ת התחתון, כי חצי העליון עומד במקומו שכבר נתפשט דרך בו כלי הכתר, ואז אור הדעת שירד למטה במלכות דאצילות, בראותו כי כבר היה כלי חדש במקומו, כי הנה גם מקומו הוא בקו האמצעי בין הכתר והת"ת, ואז גם הוא נתעלה ועלה במקומו. ואז הכלי שלו, כיון שנתרחק אור ממנו, ירד עד למטה במלכות דבריאה, אמנם הכלי של הת"ת נשאר במקומו, שהוא בכתר דבריאה, לפי שלא נתעלה כל אורו רק חציו לבד, וחציו העליון נשאר במקומו.
סב וא"ת, והרי אמרנו למעלה שהוא מוכרח שלא יהיה הפרש בין הכלים והאור שלו רק ג' ספירות, וא"כ איך ירד הכלי של הדעת למלכות דבריאה. התשובה הוא כי ודאי הוא דהיכא דאפשר אפשר. והנה תחלה היה זה נהנה וזה אינו חסר, כי בתחלה היה הכלי נהנה מאורו בהיות הדעת למטה, והאור אינו חסר ג"כ, כי גם אם יעלה במקומו בדעת האצילות, אין לו שום כלי שם, ולכן היה חפץ להאיר בכלי שלו, וכיון שירד שוב לא יעלה. אמנם כאשר ראה, שיש בחינת כלי במקומו, קרוב הוא אל הנאת עצמו ותועלתו, יותר מלהועיל אל הכלי שלו, כי עתה בעלותו למעלה במקומו יש לו כלי, ושם יוכל לקבל האור לעצמו מלמעלה מן המאציל, ומן הכתר בקירוב גדול, ולכן עלה למעלה. והנה טעם זה יספיק לבחינת תועלת האור לעצמו. ואמנם גם לבחינת החסרון הכלי שלו ברדתו למטה במלכות דבריאה כנזכר, אינו הפסד גדול כ"כ, כי מה שאנו אומרים, שצריך שלא יהיה הרחק בין האור ובין הכלי שלו ג"ס לבד, הוא כשיעור ג"ס דאצילות, אשר שיעורם גדול, אבל בבריאה כל הי"ס דבריאה, שיעורם אינם אפילו כשיעור ספירה אחת דאצילות. וא"כ הרי הוא כאלו עומדת בראש הבריאה, כי כל הי"ס דבריאה כשיעור ספירה אחת נחשבין.
סג וא"ת, הרי יש הרחק בין הכלי דדעת לאור שלה ז' ספירות דאצילות, כי הרי הוא עומד למעלה בדעת דאצילות. וי"ל, כי אפילו בספירות דאצילות עצמן, אין כ"כ הפסד, זולתי בהיותו ביניהן בין האור והכלי שיעור ג"ס ג"כ ריקנות בלי אור כלל, לא הוא לא זולתו, אבל כאן, אע"פ שהאור שלה עצמו עלה למעלה, הנה יש אורות אחרים עומדים בסוף האצילות, קרובים אל הבריאה ותוכל לקבל הארה מהם, וגם תוכל לקבל הארה מן האור שלה בעצמה, על ידי האורות ההם הקרובים אליה. וזכור כלל זה בכל שאר הספירות. כי לעולם לא יש בין הכלי ובין האור יותר מג' ספירות דאצילות ריקנים. ולא נצטרך לחזור ולומר הענין בכל א' מהם.
סד והנה בעלות אור הדעת במקומו למעלה, אז הגדיל הכלי של הכתר, ונמשך עד נגד מקום סיום כל הת"ת, ואז חצי התחתון של אור הת"ת שעלה למעלה כנ"ל. חזר עתה לרדת במקומו האמיתי כבתחלה. וסבת הגדלת כלי הכתר, היה לסבת אור הדעת שנתלבש בו והגדילו, וגם כי הנה הדעת הוא כולל כל הו"ק והוא נשמה להם, כנודע. לכן כיון שעלה נתן כח בכלי והגדילו, כדי להטיב את אור הת"ת שירד ויהיה במקומו הראוי לו.
סה אחר כך מלכו נצח הוד, והיו צריכין לבא למלוך במקומם בכלי הראוי להם, והנה לא מצאו מקומם פנוי, כי שם ירד אור הגבורה כנ"ל, ולכו הוצרכה הבינה להתפשט דרך קו שלה, שהוא צד שמאלי, עד מקום הראוי להיות אח"כ מקום הגבורה האמיתי, אחר התיקון. כי עתה היו כולם זה על גבי זה. ואז כראות אור הגבורה, כי כבר היה בחינת כלי במקומה עלתה לה במקומה והכלי שלה בהתרחק האור שלה ממנו, נתרחק גם הוא וירד עד היסוד דבריאה, ואז ירדו נצח הוד במקומם האמיתי, ומלכו שם בכלי שלהם ונשברו, ואז האור שלהם עולה עד הגבורה, כי עלה שם הוד, להיותו גם הוא קו שמאל, ואז גם הנצח עלה עמו שם, כי נצח הוד ב' פלגי דגופא אינון, כנ"ל, והכלי שלהם ירד בנצח הוד דבריאה.
סו ואח"כ יצא אור היסוד, והנה היה במקומו אור החסד כנ"ל, ואז הוצרכה כלי החכמה להתפשט דרך קו ימיני, עד מקום הראוי להיות חסד האמיתי אחר התיקון, ואז עלה שם אור החסד, ונכלל בכלל החכמה, והכלי של החסד ירד עד הת"ת דבריאה, ואז יצא היסוד ונכנס בכלי שלו ומלך במקומו ונשבר, ועלה האור דרך קו האמצעי, ועלה עד מקום דעת עליון, והכלי שלו ירד בגבורה, של הבריאה. ואח"כ נבאר למה עלה אור היסוד למעלה מן הת"ת עד הדעת.
סז ואח"כ יצא אור המלכות למלוך בכלי שלה, ומלכה שם ונשברה, ואז האור שלה עלתה ג"כ בדעת דרך קו האמצעי, והכלי שלה ירד בחסד של בריאה. ונמצא כלי הת"ת במקום הכתר דבריאה. וכלי המלכות במקום חסד דבריאה. נמצא, כי אין מקום בין כלי לכלי דבריאה, רק ג' מדרגות לבד, שהם חב"ד. ובאצילות אין מקום פנוי רק ב' מדרגות, שהם מקום יסוד ומלכות.
סח ועתה צריך לתת טעם, למה אור היסוד ומלכות שניהם עלו עד הדעת למעלה מן הת"ת. ואמנם הטעם הוא וכו', כי להיות שהיסוד דרכו לעלות אל הדעת, לכך עלה עתה אור היסוד אל הדעת למעלה מן הת"ת. ועוד כדי לקשר כל הו"ק יחד ולהביא להם הארה משם.
סט ועתה נבאר טעם אל המלכות. למה היא ג"כ עלתה עד הדעת למעלה מן הת"ת. והענין הוא, כי המלכות נקראת עטרת בעלה, ועולה למעלה מן הת"ת, ובפרט עתה, אשר היה לה רשימו מן הדעת, כי כאשר ירד אור הדעת עד מקום המלכות דאצילות, בעת שנשבר הכלי שלו כנ"ל, הניח שם רשימו דיליה, וכאשר מלכה המלכות במקומה, לקחה את הרשימו הזה ועלתה עד מקום הדעת עצמו. וגם סיבה אחרת, כי ע"י עליתה שם, הוא קושרת מלמטה למעלה כל הו"ק, ועל ידי זה הקשר מתתקן יותר, לפי שנצח הוד היו שניהם בקו השמאלי במקום גבורה, ועתה נפרד הנצח מן ההוד, והלך ועלה עם החסד בקו ימין שבו.
ע ונבאר ענין זה מפורש יותר, והוא כי הנה רשימו הזה, שהניח הדעת במקומה של מלכות, ודאי שהוא בחינת המלכות שבדעת, שבצד הגבורות, והבן זה היטב. וכאשר עלתה המלכות עד הדעת, ועלה עמה גם הרשימו הנ"ל שהיא בחינת הגבורה, ושם נתחבר זה הרשימו שהוא המלכות של הגבורות שבדעת, עטרא דגבורה דנוקבא, עם החסדים שבדעת, עטרא דדכורא. ואז נתפשט הדעת ע"י הקשר הזה, והאיר בו"ק. והרשימו שהוא בגבורה האיר בקו שמאל, והשאיר שם את ההוד במקומו, ואותו הדעת עצמו עטרא דחסד, האיר בקו ימין והמשיך שם את הנצח, ועי"ז נתקן האצילות.
עא *ועתה ראה והבן, איך האצילות לא נתקן בפעם אחת, רק לאט לאט באו תיקונם זה אחר זה, ובכל פעם היה נוסף בו קצת תיקון, כי הרי בתחלה לא נעשה בחינת כלי בשום אופן, והנה נודע, כי כל תיקון אינו אלא היות האור מתלבש בכלי, כדי שיוכלו התחתונים לקבל אור העליון.
עב והנה לא התחיל בחינת הויות הכלי רק בעולם העקודים, אמנם לא נתהווה רק כלי אחת לכל הי"ס שלו, ואח"כ בעולם הנקודים קודם שנשברו, נתוסף בהם קצת תיקון, והוא, כי נתהוו י' כלים ליו"ד ספירות שבו. גם תיקון ב' כי הג"ר יצאו ונתקנו דרך קוים, מה שאין כן בז"ת, שיצאו זה על גבי זה ולא נתקשרו. ואח"כ שנשברו הנקודים, נתוסף בהם תיקון אחר, והוא, כי גם ז"ת, האורות שלהם נתלבשו דרך קוי כח"ב כנ"ל.
עג ואחר כך כאשר רצה המאציל לתקנם, העלה גם את הכלים באצילות בסדר ג' קוין. ואח"כ שנעשו בבחינת קוין, בא עיבור א' של זו"ן, ונתוסף תיקון ב' שנכנסו האורות תוך הכלים. אמנם עדיין לא היה אלא בבחינת ג' קוין לבד, אשר זה נקרא אצלינו, ג' כלולין בג'. ואח"כ נתפשטו בסוד ו"ק בזמן היניקה. ואח"כ בזמן המוחין נשלמו כל היו"ד כלים. עוד היה שינוי אחר, כי בתחלה קודם שהיה שום עיבור, אפילו עיבור ראשון דזו"ן, לא היה, רק אור מצומצם בכלי ואח"כ נגדל הכלי ונתרחב בסוד פרצוף גמור, כדי להמעיט האור, כי זה עיקר כונת התיקון.
הסתכלות פנימית
פרק א
ענין ז' מלכים המתבארים בחלק זה בדברי הרב הוא יסוד כל החכמה, כי כל ד' עולמות אבי"ע נמשכים מהם, וכל ענין התיקונים והבירורים והשתלשלות כל המדרגות אינם באים אלא להשלמתם ולתיקונם. ולפיכך הם צריכים לתשומת לב יתרה, להבין היטב מקור אצילותם וסיבת שבירתם ונפילתם לבי"ע.
ראשית צריכים להבחין ולהבדיל בין ז' מלכים הללו, לבין או"א דנקודים. כי אע"פ שהם נמשכים מאו"א מ"מ רחוקים המה בהרבה זה מזה. כי לא נמשכו ונשתלשלו מאו"א באורח ישר בדרך קודם ונמשך, אלא שהמה הגיעו להם על ידי פרצוף אחר, כמ"ש הרב לעיל (דף תק"ט אות ל"א) שיסוד דא"ק השפיע ו ' ונקודה לאו"א, כדי להוציא ולהוליד את הז"ת, ע"ש. הרי שא"ק השפיע את ז' המלכים לאו"א. וצריכים להבין הדבר, מה נשתנה פרצוף ז"ת דנקודים מכל הפרצופים הקודמים, אשר כולם נמשכו באורח ישר בדרך קודם ונמשך זה מזה, רק פרצוף ז"ת, אינו נמשך מהעליון שלו, באורח ישר, אלא ג' פרצופים נשתתפו באצילותו, שהם: יסוד דא"ק ואבא, ואמא.
גם צריכים להבין, למה לא נתפשט פרצוף הנקודים ג"ר וז"ת בבת אחת, כבכל הפרצופים הקודמים, אלא שמתחילה נתפשטו רק ג"ר לבד, שהם כתר ואו"א, ואח"ז ע"י הזווג של יסוד דא"ק שהשפיע להם השורק, אז יצאו ז"ת דנקודים. וטעם הדבר הוא כמו שנתבאר לעיל (דף תפ"ט ד"ה והנך וד"ה אין להקשות) שאו"א אלו, אינם אלא בחינת זו"ן דראש, שהם רק בחינת חו"פ, וכל מה שנחשבים לבחינת ראש, הוא רק בכח הארת אור האזן שקבלו מצד התכללותם בכתר של הנקודים. כנ"ל (דף תי"ד ד"ה וזה אמרו והנה) כי הארה זו תיקנה אותם בבחינת אב"א, שאחוריים דבינה הנקראים אזן, מחזיק אותם בבחינת ג"ר, ואינם נפגמים מחמת המסך דה"ת שממעל להם, המונע מהם הארת הפנים דחכמה, משום שע"י האחורים דבינה המה חושקים רק בחסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא והם דוחים חכמה, וע"כ אין המסך דה"ת ממעט אותם כלום, כי בלאו הכי אינם חפצים חכמה. (כנ"ל דף תצ"ח ד"ה ונתבאר. עש"ה) אמנם תיקון אחורים ההוא, מספיק רק להשלמתם דאו"א עצמם, אבל אינו מספיק שיוכלו להאיר ולהוציא את הזו"ן, שהם הז"ת.
והוא מטעם, כי כח האחורים של הבינה, הוא רק בג"ר שלה, ואינם בז"ת שלה, כי בעת שהיא באה להאציל ולהתפשט בז"ת שלה, היא מוכרחת להפסיק את האחורים שלה על אבא, וחוזרת עמו פב"פ, כדי להמשיך ממנו הארת חכמה בשביל ז"ת שלה. כנ"ל (דף תק"א ד"ה המדרגה הד'. עש"ה). ומכאן תדע, שכל פרצוף המתתקן באחורים של בינה, הוא נמצא חסר נה"י, כי ג"ר דחסדים, שהמה חג"ת יכולים להתתקן היטב באחורים דאמא, אבל הנה"י, שאפילו בספירת הבינה, אינם יכולים לצאת ולהתפשט ממנה ולחוץ, זולת על ידי פב"פ עם החכמה, כנ"ל, וע"כ אינם יכולים להתגלות גם בפרצוף זה המתוקן בהאחורים שלה, ונבחן בו אשר נה"י שלו כלולים בחג"ת שלו, בסוד, ואחוריהם ביתה, שנה"י שהם בחינת אחורים, הם בפנימיות חג"ת, ופניהם מגולים כלפי חוץ, ורק הפנים שלהם, שהם חג"ת, המה המגולים כלפי חוץ. (כנ"ל דף תק"ז ד"ה והנה). ובזה מובן היטב, שאו"א דנקודים שהיו מתוקנים בתיקון אב"א, לא היו יכולים להוציא את זו"ן, רק אחר שמשיגים בחינת פנים בפנים, כי אין התפשטות זו"ן יוצאת מבחינת אחורים כלל. כמבואר. ועי' היטב בכל מקומות הנ"ל שצינתי לעיין בהם. כי אי אפשר להכפיל האריכות.
וכבר ביאר הרב לעיל (דף תק"ב אות כ"ה) שאין או"א חוזרים פב"פ, אלא בג' מדרגות. שהן: אב"א, ופב"א, ואח"כ פב"פ. וע"ש באו"פ שנתבאר היטב טעמם של הדברים. ונתבאר שם, (בדף ת"ק ד"ה למעלה) שמדרגה זו דפב"א מגיעה להם ע"י זווג דע"ב ס"ג, המוריד ה"ת מעינים שאז שבים או"א אל הראש, ומשיגים ג"ר שלהם. ע"ש. ויש אמנם להבין מי הוא גורם שיזדווגו ע"ב ס"ג כדי להוריד את הה"ת.
ודבר זה כבר ביאר הרב לעיל (דף שצ"ו אות ו') "שעלו כל בחינות ס"ג הפנימים הטמונים תוך מ"ה וב"ן הפנימים, ועלו עמהם מ"ה וב"ן הפנימים, ואז אלו מ"ה וב"ן הפנימים הם המ"ן שלהם אל הטעמים עצמם דס"ג שאינם מלובשים תוך מ"ה וב"ן" וכו'. ופירוש הדברים, כי מתוך שהנקודות דס"ג נתפשטו למטה מטבור דא"ק הפנימי ששם מקום מ"ה וב"ן הפנימים, שהם זו"ן דא"ק הפנימי, נמצא, שאחר הזדככות המסך ועליתו לפה דראש ס"ג, הוא נכלל ג"כ ממ"ה וב"ן אלו הפנימים, וע"כ המה נעשו למ"ן לאו"א הפנימים דראש הס"ג, הנקראים ע"ב ס"ג דא"ק. ונזדווגו אז הע"ב והס"ג האלו, והוריד הע"ב את הה"ת מעינים של הס"ג. ושבו אח"פ דס"ג אל הראש, ועי"כ, כלהו אח"פ שיצאו לבר מהמדרגה חזרו עתה למדרגתם כבתחלה.
ונתבאר שם באו"פ, שגם בחינות הס"ג שעלו מתוך מ"ה וב"ן, היו ג"כ למ"ן. אלא שהיה שם ב' זווגים: א' אל הקטנות דנקודים, שמשם יצאו או"א בבחינת אב"א, וב', לצורך הגדלות דנקודים, שמשם השיגו או"א את הג"ר שלהם. כנ"ל (דף ת"ו ד"ה והנה) ע"ש. ותדע, שמרשימות דס"ג. שהיו מעורבות במ"ה וב"ן, יצאה הקטנות דנקודים, שהם בבחינת ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ. ומרשימות דמ"ה וב"ן הפנימים עצמם, יצא הזווג דע"ב ס"ג, שחזר והוריד הה"ת מעינים, וחיבר שוב האח"פ אל הראש כבתחלה.
וטעם הדבר, שמ"ה וב"ן דא"ק נעשו לגורם שיזדווגו הע"ב והס"ג העליונים להוריד ה"ת מהעינים הוא, כי הפרצוף שיצא מנקבי העינים, לא היה מתפשט ומאיר למ"ה וב"ן אלו, שהם נה"י דא"ק והוא מטעם תיקון אחורים דאמא דרביץ שם, כנ"ל. אשר תיקון זה מעכב להתפשטות נה"י, כי הם מוכרחים להכלל בחג"ת בסוד ואחוריהם ביתה. לכן אחר שיצא הפרצוף דנקבי עינים על מסך הכלול מרשימות דנקודות דס"ג וה"ת, ולא הספיק בשביל הנה"י דא"ק, כנ"ל, אז נעשו הרשימות דנה"י דא"ק למ"ן בראש הס"ג, שהיא בחינת בינה בכללה, שיש לה יחס להשפיע הארת חכמה אל זו"ן מצד בינה דאור ישר, כמ"ש באו"פ הנ"ל, וע"כ הפסיק ס"ג את אחורים שלו, ונזדווג עם ע"ב פב"פ, וע"י זווג זה, הורד הה"ת מעינים דראש ס"ג, כי הארת ע"ב עושה זאת, משום שאין ה"ת בעינים דראש ע"ב. ואז נתפשט אור החדש הזה גם מלמעלה למטה, ובקע לפרסא, שפירושו, שביטל את הגבול החדש דצמצום ב' שהוציא האח"פ מכל המדרגות, משום שאור חדש הזה, הבא מע"ב, מבטלו ומוריד את ה"ת למקומה למלכות דראש, וכן למלכות דכל המדרגות, ושבים האח"פ דכל אחד למדרגתם כבתחילה. והאור החדש הזה נתפשט למטה מטבור דא"ק, דהיינו לנה"י דא"ק, שנקראים מ"ה וב"ן דא"ק.
והנה האור החדש הזה נתפשט ויצא דרך הטבור לכתר דנקודים, כנ"ל בדברי הרב (דף ת"כ אות כ"ז) וביטל ג"כ את הגבול והפסק בין כתר לאו"א דנקודים, שנעשה שם בסבת הה"ת שבעינים דכתר, כי הוריד אותה מעינים למקומה בפה, וחזרו או"א לראש, כי עתה המסך דה"ת נמצא מלמטה מהם, וע"כ חזרו למדרגת ג"ר שלהם כבתחלה. ומלבד היציאה הזו דרך הטבור, יצא ג"כ אור החדש הזה דרך יסוד דא"ק, והשפיע להם סוד השורק, שהוא ו ' ונקודה: והנקודה נטיל אבא, והו ' נטלה אמא להוציא ולהוליד הו"ק דז"א, כנ"ל בדברי הרב (דף תכ"ג אות ל"א).
ותדע שב' ההארות שאמרנו שקבלו ג"ר דנקודים מאור החדש דבקע לפרסא, עשו ב' מצבים באו"א. כי ההארה הא' שקבל כתר דרך הטבור, הורידה הה"ת מכתר לפה דאו"א, ואז שבו או"א לבחינת ראש כמו הכתר, כי כבר המסך נמצא למטה מהם, וזה נבחן שנה"י דכתר התלבשו בהם, ואו"א השיגו אור הפנים. ועכ"ז עדיין לא הועיל זה לאמא, כי אע"פ שהיא יכולה עתה להחזיר פניה לאבא, ולקבל אור החכמה, כי כבר נתבטל הגבול שנעשה בסבת ה"ת שבעינים, מ"מ אין לה עוד סבה שתפסיק אחורים שלה, שיש לה משורשה שבאו"י, כי היא חושקת תמיד לחסדים בסוד כי חפץ חסד הוא, ודוחית חכמה כנ"ל. ונמצא כי אבא בלבד נהנה מן החזרה לראש, כי מקבל הג"ר והפנים שלו, אבל אמא, עדיין מחזקת באחורים שלה, בסוד כי חפץ חסד כנ"ל. ולכן באו עתה או"א במצב של פנים באחור. דהיינו פני אבא באחורי אמא: כי אבא יש לו בחינת פנים, ואמא עוד מחזקת את אחורים שלה על אבא. הרי כי הארה זו שקבל הכתר להוריד הה"ת מעינים, עשה רק מצב פב"א באו"א.
וההארה הב' דרך היסוד דא"ק אשר קבלו או"א דנקודים, דהיינו הו ' והנקודה, הביאה לאו"א במצב פב"פ. כי אותו השורק שהאיר היסוד להם, הוא בחינת זו"ן: כי הו ' הוא בחינת ו"ק חג"ת נה"י דז"א, והנקודה היא בחינת מלכות. והם נעשו למ"ן באו"א. כנ"ל (דף תכ"ג אות ל"א בדברי הרב) וגרם לאמא שתפסיק אחורים שלה, ולהחזיר פניה לאבא כדי שתזדווג עמו פב"פ, ולהמשיך הארת חכמה לצורך זו"ן שעלו אליה למ"ן. והנה נתבאר שע"י הארת האור החדש דרך הטבור אל הכתר, קבלו או"א המצב דפב"א, וע"י הארת האור החדש דרך היסוד לאו"א קבלו או"א המצב דפב"פ, וגם האורות דזו"ן היסודיים בצורת מ"ן, שע"י זווגם דפב"פ הוציאו והולידו אותם למקומם.
ואין להקשות, כיון שנה"י אלו דא"ק הפנימי לא יכלו לקבל מטעמים דס"ג, עוד מטרם צמצום ב', כנ"ל (דף ש"צ באו"פ ד"ה וס"ג) משום שבע"ב חסר המסך דבחי"ד, ואיך יכלו כאן לקבל האור החדש דזווג ע"ב ס"ג. והנה בכלל אין זה שום קושיא, כי כאן שאני, שהרי הרשימות עצמן דנה"י דא"ק עלו למ"ן ונתכללו בזווג דע"ב ס"ג, וע"כ המה יכולים עתה לקבל מע"ב. אמנם לפי האמת, אין זה נבחן על שם קבלת הכלים דנה"י דא"ק, כי לא המשיכו אור החדש הזה לצורך עצמם, אלא לצורך לידת ז"ת דנקודים, בדומה לטפה הנמשכת ממוח האב, וכלפי עצמם דנה"י דא"ק, נחשב קבלתם רק דרך העברה בעלמא.
והנה נתבאר מה שהקשינו לעיל באות ב' למה לא נתפשט פרצוף הנקודים, ג"ר וז"ת בבת אחת, ע"ד כל הפרצופים הקודמים. כי יש כאן מרחק של ג' מצבים בהכרח. שהרי הג"ר דנקודים יצאו ע"י הזווג שבנקבי העינים, והוכרחו להמצא משום זה במצב של אב"א, שבמצב הזה אפילו או"א בעצמם נבחנים למחוסרי נה"י, כנ"ל באות ב', ומכ"ש שלא יכלו להוציא את הז"ת, אלא אח"ז ע"י מ"ן דנה"י דא"ק, שעלו לע"ב ס"ג, והולידו האור החדש דבקע לפרסא, שתחלה קבל הכתר האור הזה דרך הטבור, והוריד הה"ת מעינים והביא לאו"א במצב דפנים באחור, כנ"ל, ואח"ז קבלו או"א את אור הזה דרך יסוד דא"ק, הנה אז השיגו את הז' אורות השייכים לז"ס תחתונות שהן זו"ן, ואז באו למצב דפב"פ ויכלו להוליד את הז"ס תחתונות דנקודים.
גם נתבאר היטב ענין ההשתנות דז"ת דנקודים מז"ת דפרצופים הקודמים, שלא נמשכו בארח ישר מן ג"ר שלהם, מה שעמדנו בזה באות א'. כי נתבאר, שאו"א מצד עצם אצילותם אין להם מבחינת זו"ן ולא כלום: כי מלבד שהם עצמם מחוסרי נה"י, כנ"ל, הנה הם מבחינת ה"ר בלבד, ואין בהם מבחינת ה"ת כלום, כנ"ל (תמ"ד בהסתכלות פנימית אות ט') אשר הה"ת נשארה בעינים בכתר, ולא נמשך ממנה כלום לאו"א דנקודים. ע"ש. ולפיכך אי אפשר כלל שז"ת דנקודים ימשכו בארח ישר מאו"א, אלא רק על ידי א"ק הפנימי, שהכלים שלו המה מבחי"ד כי ע"כ קומתו עד הכתר, כנודע. ולכן לא היה אפשר שיצאו ז"ת דנקודים רק אחר שנה"י דא"ק הפנימי בעצמם יעלו למ"ן לע"ב ס"ג, וימשיכו עי"ז אור חדש, בסוד השורק, שפירושו ו ' ונקודה דהיינו האורות היסודיים של הזו"ן, וא"ק הפנימי השפיע אותם למ"ן לאו"א, כנ"ל, ואז נזדווגו עליהם או"א והולידו אותם למקומם.
ואין לשאול, שלפי"ז, למה צריכים לגמרי אל הפרצופים דאו"א, כיון שאין להם שייכות לבחי"ד הכלולה בזו"ן, והיה להם לצאת באורח ישר מא"ק הפנימי, אכן זה לא יתכן כלל לפי דרך המדרגה, כי הנאצל מא"ק הפנימי, הוא פרצוף ע"ב, שקומתו עד החכמה, ולא פרצוף ז"ת, שהם קומה דבחי"א, וחסר להם ג"ר מעצם אצילותם כנודע. ולפיכך זו"ן מחויבים לצאת דרך או"א, דהיינו בהשתלשלות המדרגה עד למסך דבחי"א, כמ"ש (בהסתכלות פנימית דף תמ"ב ד"ה ועדיין. עש"ה כל ההמשך). הרי שלשניהם הוא צריך, כי העצמות דז"א, המחויב להכלל בה"ת אינו יוצא אלא ע"י נה"י דא"ק הפנימי ודבר אצילותו ליציאה למקומו, לא יצוייר כי אם ע"י פרצופי או"א.
ובזה תבין מ"ש חז"ל (קידושין דף ל') שלשה שותפין הם באדם הקב"ה ואביו ואמו. אבא מזריע לובן שבו ואמא מזרעת אודם שבו, והקב"ה נופח בו נשמה (ע"ש בפירש"י) כי ענין שותפות זאת, נמשכת מהמדרגות העליונות, כנ"ל. כי נתבאר שגם בזו"ן הראשונים שבעולמות, היו שלשה שותפין: א"ק הפנימי, ואו"א דנקודים, אשר הלובן שבו, דהיינו החסדים, הם מאבא. והאודם שבו, דהיינו הגבורות הם מאמא. אמנם עצם נשמתו הוא מא"ק הפנימי. והבן. וכן הדבר גם בז"א דאצילות, ששלשה שותפים באצילותו. א"א, ואו"א, כי ערך א"א באצילות, הוא כמו א"ק הפנימי שבכאן, וגם שם עיקר עצמותו ושורשו בא מא"א, וחסדים וגבורות באים מאו"א.
ונתבאר היטב ענין ב' הזווגים שנעשו לצורך הנקודים, על ב' מיני הרשימות, שהמסך שעלה לראש הס"ג היה כלול מהן: כי זווג הא' נעשה על הרשימות של הנקודות דס"ג, הכלולות מה"ת, שזווג זה נעשה בבחינת נקבי עינים, כלומר, בבחי"א שבראש, בסוד ה"ת בעינים, שעי"ז יצאו אח"פ דכל המדרגות לחוץ, ויציאה זו גרמה ג' ראשים בנקודים, כנ"ל בחלק ו'. גם יצאו בינה וזו"ן של ע"ס דסיום דא"ק לבד מכל אצילות. ונעשו לבי"ע דפרודא. ואו"א דנקודים, שהם הראש הג' נתקנו באב"א. וזווג ב' נעשה על הרשימות דנה"י דא"ק הפנימי דהיינו, שנעשה למ"ן לזווג ע"ב ס"ג דראש הס"ג, שע"י זה הורד ה"ת מעינים לפה כבתחילה, ואור שיצא מזווג זה בקע לפרסא, כלומר שביטל הגבול והמסך המבדיל בין עינים לאח"פ, והשיב אח"פ למדרגתם כבתחלה, והוא האיר להנקודים בשנים: א' דרך הטבור, אל הכתר דנקודים, והוריד גם הה"ת שבנקבי עינים דכתר אל פה דכללות הראש למטה מאו"א, שבזה חזרו או"א לראש והשיגו הג"ר שלהם. והארה הב' דרך יסוד דא"ק אל או"א, שהוא בחינת הו ' ונקודה, דהיינו שרשי הזו"ן, ונעשו בהם למ"ן שהשיב אותם פב"פ, ונזדווגו והמשיכו הארת חכמה לזו"ן, מתחלה על ידי התכללותם דזו"ן בזווג או"א גופיהו, שאז נבחנים הזו"ן האלו לבחינת דעת של או"א, ואח"כ נתפשטו ממלכות של או"א ולמטה לבחינת גוף, ונתלבשו בכלי של מלך הדעת. והאור שנתפשט במלך זה, נבחן לאור היחידה דז"א.
וכבר ידעת, שהארה הראשונה של האור החדש דבקע לפרסא, אשר האיר דרך הטבור לכתר דנקודים, עוד לא השיב לאו"א פב"פ אלא רק פב"א. כי אפילו אחר שאמא שבה אל הראש, מ"מ אינה מפסקת אחורים שלה, זולת ע"י סבה המכרחת לה להפסיק. אשר ע"כ לא החזירה פניה לאבא, רק אחר שקבלה המ"ן דו ' ונקודה מיסוד דא"ק. אשר מ"ן הללו שהם בחינות זו"ן שיש לה קשר אליהם, מצד או"י, להשפיע בהם הארת חכמה, מעוררים אותה להפסיק האחורים, ולחזור פב"פ עם אבא. כנ"ל. והנה ב' המצבים האלו נעשו לסבה שזו"ן לא יקבלו מזווג פב"פ דאו"א, אלא חסדים וגבורות לבד, רק בהארת חכמה. והוא מטעם כי אפילו עתה אחר חזרתה פב"פ עם אבא, אינה מקבלת ממנו, אלא אותו השיעור הארת חכמה, שבינה דאור ישר משפיעה לזו"ן דאו"י. שהרי כל חזרתה פב"פ לא היתה אלא בשביל זו"ן, שיש לה קשר עמהם מצד האו"י, כנ"ל, ולא כלל בשביל עצמה, ע"כ היא מודדת להם במדה זו של זו"ן דאו"י. ונודע שזו"ן דאו"י הם בעצמם רק חסדים בהארת חכמה, כנ"ל (חלק א' דף ל"ה תשובה ס"ט ע"ש).
ועכ"ז יש להתחשב בהרבה עם שיעור הקומה: אם הוא הארת חכמה מקומת הכתר, או הארת חכמה מקומת החכמה, וכו', שהרי החכמה מתמעטת ויורדת מקומה לקומה, כנודע. ותדע ששיעור הקומה מיוחס למצב הא', דהיינו אל אור חדש המאיר דרך הטבור לכתר דנקודים, שהוריד ה"ת שממעל לאו"א תחת או"א אל הפה. ואע"פ שלא השיב עוד לאו"א אלא פב"א, מ"מ שיעור הקומה תלוי בהורדת ה"ת, כי בהורדת ה"ת לפה, שנמצאת בחי"ד במקומה במלכות דראש, יוצאת עליה קומת כתר. ואם היא באה רק לבחי"ג דראש, שנקרא חוטם, יוצאת עליה קומת חכמה, ואם לאזן, יוצאת עליה קומת בינה וכו'. אבל המוחין דז"א, כלומר שיעור הארת חכמה שז"א מקבל, הם אינם באים אלא במצב הב', בשעה שאו"א באים למצב פב"פ, כי אז משפיעה בינה המוחין דהיינו הארת חכמה לזו"ן כנ"ל. הרי ששיעור הקומה תלוי בהמצב הא' לפי המקום שירדה שם הה"ת, ומוחין דזו"ן תלויים בהמצב הב', כי אז אמא מקבלת הארת חכמה בשבילם.
ועתה יתבאר לך היטב טיב האורות נרנח"י דחיה שקבלו ד' המלכים: דעת חסד, גבורה, ש"ע דת"ת. כי כל שינוי האורות והתמעטותם בא רק מהשינוים שנעשו במצב הא' דהיינו בירידת ה"ת מעינים: כי בביאתה לפה יצאה הקומה דאור היחידה למלך הדעת. ובהתעלותה לחוטם, יצאה קומת אור חיה למלך החסד. ובהתעלותה לאזן יצאה קומת אור הנשמה למלך הגבורה. ובהתעלותה לעינים אל המקום שהיתה בו מתחלה, יצאה קומת אור דרוח נפש, לשליש העליון דמלך הת"ת. אמנם במצב הב' דהיינו במצב דפב"פ, לא נעשה שום שינוי: אלא בשעה שהיתה קומת היחידה בהפרצוף, שהה"ת היתה בפה, קיבלה אמא הארת חכמה מקומת יחידה, דהיינו באותו שיעור שזו"ן דאו"י דכתר מקבלים מבינה דכתר. וזהו השיעור דמוחין דיחידה דז"א. כי כל ספירה כלולה מע"ס ואפילו הספירות דאור ישר, כנודע. ובשעה שה"ת היתה בחוטם, קבלה אמא הארת חכמה מקומת חיה, שהוא השיעור מה שזו"ן דאו"י דחכמה, מקבלים מבינה דחכמה, וזהו השיעור דמוחין דחיה דז"א. ובשעה שה"ת היתה באזן, קבלה אמא הארת חכמה מקומת הנשמה, בשיעור מה שזו"ן דאו"י דבינה, מקבלים מבינה דבינה. וזהו השיעור דמוחין דנשמה דז"א, ובשעה שה"ת באה שוב לעינים, אז נשתנה המצב הב' ג"כ, וחזרה אב"א עם אבא, כי אינה מקבלת עוד הארת חכמה מאבא כלום. אלא רק בחינת רוח נפש, וחסרה מהארת ג"ר לגמרי. רק מבחינת אב"א לבד.
וכן אחר שנזדכך לגמרי ושב לשורשו לפה דאו"א, שחזר בו עביותו דבחי"ג, דהיינו ששוב ירדה ה"ת מעינים לחוטם. כנ"ל (דף תקכ"ה ד"ה והמשיך ע"ש)
שהקומה הזו היא קרובה לקומת חיה, ונקראת בכללה נשמה או ישסו"ת ע"ש. הנה חזרו עליהם אותם ב' מצבים שהיו באו"א. וגם כאן המצב הא' דהיינו הורדת ה"ת מן העינים הולך ומשתנה, כי כשירדה הה"ת לחוטם, מקבלת התבונה פב"פ בחינת יחידה חיה דנשמה לזו"ן. ואז יורד האור ממלכות דישסו"ת למטה, לב"ש תחתונים דמלך הת"ת. וכשנתעלה הה"ת לאזן מקבלת התבונה בחינת נשמה דנשמה לזו"ן, וממלכות שלה ולמטה, מתפשט האור למלך נצח והוד. וכשנתעלה ה"ת לעינים, אז משתנה גם המצב הב', כי אז ישסו"ת חוזרים אב"א, ומשפעת בחינת הרוח למלך היסוד, ואח"כ בחינת הנפש, למלך הז' שהוא המלכות. כי כשמזדכך לבחי"א היא משפעת רוח. וכשמזדכך לבחינת השורש היא משפעת מלכות. כמ"ש באו"פ במקומו.
וצריך שתבחין כאן, בין או"א דקטנות במצב אב"א, שהם יצאו מנקבי העינים בזווג א'. ובין או"א דגדלות, שיצאו ע"י זווג דע"ב ס"ג עד שבאו למצב פב"פ, כנ"ל. כי החילוקים שביניהם המה יסודות הכי חשובים שבהחכמה. ובעיקר צריכים לדייק ההפכיות שיש ביניהם מתחילתם לסופם: כי מתחלתם נחשבים למדרגה אחת, רק שבאה בב' מצבים, שמצד עצם אצילותם נאצלו במצב אב"א, ומצד תוספת אור שהשיגו מהארת הזווג דע"ב ס"ג וממ"ן דיסוד דא"ק, קנו המצב דפב"פ. אבל הם מדרגה אחת. ולא עוד, אלא שהמצב הב' חשוב הרבה מאד על המצב הא', כי בהמצב הא' היו חסרי ג"ר דחכמה. ולא היה בהם רק בחינות ג"ר דאחורים דבינה, הדוחים חכמה. אבל בהמצב הב' חזרו לראש והשיגו ג"ר שלהם בשלימות.
אמנם בסופם, נתהפך הדבר מקצה אל הקצה, והוא, כי נבדלו זה מזה ונעשו לב' מדרגות: והמצב הא' נעשה לבחינת ראש ולבחינת פנים, והמצב הב' נעשה לבחינת גוף ולבחינת אחורים, וסבת הדבר, הוא מטעם שביה"כ דהיינו הגופות שלהם שנתפשטו בד' המלכים: דעת, חסד, גבורה, וש"ע דת"ת. כנודע. אמנם בצורת הענין יש הבנה חשובה מאד, הראוי לתשומת לב במיוחד.
והענין הוא, כי כל פרצוף דנקודים, נחשב כמו פרצוף ס"ג דא"ק, והוא מטעם שיש במסך שלו בחי"ב דהתלבשות, כנודע. והס"ג כולו הוא בחינת בינה, להיות בינה הבחינה העליונה שבו. וע"כ כל נטיות בינה דאור ישר שולטות בו. ונודע, שבינה דאור ישר כולה חסדים, ובחינת הארת חכמה שמקבלת לתוך החסדים, כבר נחשבת לבחינת חוץ ממנה, שקנתה שם בפ"ע, שהוא ז"א. והמרחק ביניהם רב מאוד, כמו המרחק שבין השורש, לענף קטן היוצא ממנו, כי בינה היא שורש, וז"א הוא ענף קטן שיצא ממנה. ואע"פ שיש בבינה בחינת אחורים על אור חכמה, מ"מ אין אחורים אלו נחשבים לשום מיעוט אליה, ואדרבה, שנחשבים לכל שבחה של הבינה. בסוד כי חפץ חסד הוא. כנודע. וע"כ הבינה בחינת ג"ר לגמרי בלי שום מיעוט כלל. ומטעם זה לא נפגמו או"א ביציאתם מראש, מחמת הה"ת שבעינים דכתר, כי אותה מקצת הארה שהיתה להם מאור אזן, שהוא בינה, מכח התכללותם בזווג דהתלבשות של הזכר, הספיקה להם לבחינת ג"ר, ואינם נפגמים כלל מצמצום חכמה, שה"ת שבעינים מעכבת עליהם, כי אפילו בלאו הכי לא היו מקבלים חכמה, מחמת הארת אור אזן שבהם. כמבואר.
והנך רואה, שהמצב דאב"א של או"א, מספיק להם לשלימות גמורה בלי שום חסרון. ולפיכך אין להם חיבור גדול כל כך עם מצב הב' דגדלות שהשיגו מהאור חדש דבקע לפרסא, כי לולא המ"ן שהאיר בהם יסוד דא"ק, לא היו מקבלים לאור החדש הזה כל עיקר, כי החשק שלהם דבוק אך בחסדים כנ"ל. ולפיכך דבר הביטול דזווג דגדלות, לא נגע בהם כלל. כי כל הראש הזה דגדלות, היה להם כדבר חוץ מהם, שהמשיכו אותו רק לצורך המ"ן שיסוד האיר בהם. כמבואר.
ולא עוד אלא אפילו אח"כ שנתבטלו כל ע"ס דראש דגדלות, לא נתבטלו לגמרי, כמו ז"ת, אלא שנכלל תכף באחורים דאו"א דמצב א', שאחורים אלו סמכו אותם בבחי' ג"ר ואצילות ולא נפלו לבי"ע.
ואין להקשות, לפי"ז היה להם לע"ס דגדלות הללו להשאר בראש במקום או"א, ולמה ירדו לבחינת גוף, במקום המלכים דחג"ת, אחר שגם הם נתלבשו באחורים דאמא, כמו או"א דראש. והענין הוא. כי הוכרו עתה לב' מדרגות נבדלות זו מזו לגמרי. והוא לסבת יציאתם על המ"ן שקבלו מיסוד דא"ק: הו ' והנקודה, שהן בחינות נה"י ושורשיות דזו"ן, כנ"ל. אשר אלו מיוחסים ובאים מנה"י הפנימים דא"ק, ואינם שייכים לבחינת עצמם, כנ"ל (בהסתכלות פנימית חלק זה אות ו') אלא בשעה שהיו בהם למ"ן, שנכללו בבחינות היסודות דאו"א, שהמשיכו עליהם אור חדש בע"ס דכתר וחכמה, כנ"ל. אשר או"א עצמם נתגדלו על ידיהם במוחין ונה"י חדשים. הנה בשעה זו היו מחוברים עמהם כמדרגה אחת. אבל אחר שנשברו הגופות שלהם ונזדכך המסך ונתבטל אותו הזווג דגדלות, ולא נשאר ממנו אלא הרשימות שנשארו באותם הנה"י שקבלו מיסוד דא"ק. הנה הוכרו כגוף זר אליהם, שאינם כלל מבחינות או"א וראש, וע"כ ירדו למטה מהם לגוף, ולבחינת חג"ת.
ונתבאר היטב איך נתהפכו המצבים שמצב הא' דאו"א אב"א, נשאר לבסוף לבחינת הראש ולבחינת פנים, וענין הביטול דע"ס דגדלות אינו נוגע בו כלל. ומצב הב' דאו"א פב"פ, נשאר לבסוף לבחינת גוף, ולבחינת אחורים כי נפגם מאד מביטול הזווג דגדלות שנסתלקו כל אורותיו, ולא נשאר ממנו כי אם בחינות המ"ן, דהיינו בחינות הו ' והנקודה, ובחינות הרשימות מכל ע"ס דגדלות שהיו בו. אמנם ע"י אחורים דאו"א דראש המושפעים אליהם למקומם בגוף, המה מקבלים בזה, ענין תיקון קוים שיש באו"א. וע"כ הם מכונים התפשטות כח"ב לחג"ת, כי תיקון קוים דג"ר דנקודים נתפשט אליהם. והמה נעשו לכלי קבלה אל הרשימות שנשארו מד' המלכים דעת וחג"ת, כמ"ש הרב.
והנה נתבאר בדיוק ענין אחורים דאו"א שנפלו לחג"ת מה הם. שעצמותם דאחורים האלו, הם בחינות המ"ן והרשימות דע"ס דגדלות דאו"א. אמנם נוסף עליהם הארת אחורים דאמא, וגם הלבושים של המ"ן מעת היותם בראש דאו"א, שלבושים ההם נעשו להם לבחינת הקוים, גם ענין אחורים דאמא קבלו בתוך הלבושים ההם. ותדע שההבחן בין עצם האחורים שנפלו, ובין הלבושים האלו שלקחו עמהם מעת התלבשותם באו"א, הוא גדול מאד כי הלבושים ההם, אין בהם מבחינת ה"ת כלום, כמו הכלים דאו"א, והם המגינים על האחורים האלו מכל הצדדים, כמ"ש במקומם.
גם תבין שמקום נפילתם של אחורים אלו, היו כל קומה למקום הגוף שלה. כי קומת יחידה, נפלה למקום מלך הדעת. וקומת חיה, נפלה למקום מלך החסד. וקומת נשמה, נפלה למקום מלך הגבורה. וקומת נפש רוח, נפלה לשליש עליון דת"ת. אלא שנוסף בהם תיקון קוים, מה שלא היה בהגופות שלהם. כי הדעת וחג"ת מלכו זה תחת זה, אבל האחורים נתקנו בבחינת כלים חדשים, בדרך ימין שמאל אמצע. כי על כן הרשימות של אלו ד' המלכים, מצאו להם מקום להתלבש באלו הכלים החדשים, שנעשו מהאחורים דאו"א. כדברי הרב. עי' לעיל דף תקל"ז ד"ה אור הת"ת.
אמנם צריכים להבין אחר שנזדכך המסך, והכלים נשברו מחמת הסיגים שבהם, ונפלו לבי"ע, וה"ת שוב עלתה בעינים, ואו"א חזרו אב"א. א"כ איך הועיל עלית המסך שנזדכך מכלים השבורים ועלה לראש דאו"א, להתחדש שם בזווג חדש, עד שיכול להוציא הראש דישסו"ת בקומת בחי"ג דהתלבשות, ובחי"ב דעביות. ומי חזר והוריד הה"ת מעינים.
והענין הוא, כי יש ב' גורמים להסתלקות האורות מתוך הכלים דנקודים שהם: הזדככות המסך, כמו בהגופות דהפרצופים הקודמים. ודבר הסיגים שהיו מעורבים בתוך הכלים האלו. שפירושם, עביות דכלים דבחי"ד, אשר נתערבה בכלים דס"ג, מכח הלבשתם למטה מטבור דא"ק, כי הכלים דנקודים הם בחינות הכלים דט"ת דס"ג שנתפשטו עד סיום רגלים דא"ק, שנסתלקו מהם האורות בעת צמצום ב', וע"כ עברו אל הפרצוף דנקודים, הנחשב להתפ"ב אל הט"ת דס"ג אלו. כמ"ש באו"פ (דף תפ"ו ד"ה הסיגים. עש"ה) וכיון שמסך דבחי"ד דעביות לא היה בפרצוף הנקודים, ע"כ לא היו ראוים כלים אלו לקבל אור העליון, כי בעת שהיה האור מתפשט לתוך הכלי ופגע בחלקים דבחי"ד, המעורבים שם, נסתלק תכף ויצא משם, והכלי נשבר ונופל לבי"ע ע"ש באו"פ הנ"ל.
אמנם בהסתלקות האורות דגדלות דראשייהו דאו"א ונפילתם לחג"ת דנקודים, לא פגע ולא נגע בהם ענין הסיגים האלו כלל וכלל, ומכ"ש שלא גרמו לנפילתם. כי אין הסיגים האלו פוגמים אלא בכלי קבלה דגוף, שהם מקבלים האור ממעלה למטה, משא"כ בכלים דראש, שאין בהם כלום מבחינת התלבשות האורות, אלא שהם שרשים אל הכלים בלבד. כנודע. וע"כ אין אל הסיגים הללו שייכות להם כל עיקר. וע"כ כל הגורם להסתלקות האורות דראש, היה רק הזדככות המסך בלבד. כי אחר שנזדכך, למשל, המסך מכלי דדעת, הרי כבר אינו ראי לקבל האור דהסתכלות עיינין דאו"א, וע"כ נפסק הזווג הזה מאליו. כי כל עיקר הזווג הזה דפב"פ היה רק בשביל המ"ן שהם הזו"ן שנתפשטו, וכיון שנתבטל המקבל, כבר אין לאמא שום צורך להארת חכמה בשבילו, ותכף מפסקת הזווג השייך לכלי דדעת, והמסך נתעלה למקום החוטם, כנ"ל בהסת"פ אות י' וכמ"ש הרב לעיל דף תקי"ח אות מ"א ותק"כ אות מ"ב.
ועד"ז כשנזדכך המסך מכלי דחסד ונתבטל המקבל מזווג דחוטם, הפסיקה אמא הזווג הזה, והעלה הה"ת למקום אזן, בשביל כלי דגבורה. וכשנזדכך המסך גם מכלי דגבורה, הפסיקה גם הזווג הזה וה"ת עלתה לעינים, בשביל כלי דש"ע דת"ת. באופן שעלית ה"ת בחזרה לעינים, היה רק מחמת הזדככות המסך בלבד. אבל כלים דגוף, אם לא היה בהם העירוב של הסיגים, אלא רק סבת הזדככות המסך בלבד, לא היו נשברים ומתים ונופלים לבי"ע, אלא כהכלים דפרצופים הקודמים, שלא מתו כלל מחמת הסתלקות אורותיהם.
ולפיכך אחר הזדככות המסך הזה דחזה דנקודים לגמרי עד שהשוה צורתו למלכות דראש דאו"א, חזר ונכלל בשורשו במלכות דראש דאו"א, ונכלל שם בהזווג שבהם, עם הרשימות הכלולות בו בד' המלכים. וכבר ידעת ענין ב' הארות שהיו מחויבים להכלל בלידת זו"ן דנקודים: הארה א' לשיעור קומה, שהוא ע"י אור חדש שיצא דרך הטבור לכתר דנקודים והוריד הה"ת תחת לאו"א. והארה ב' דרך היסוד דאו"א, שהארה זו היתה למ"ן ולגורם להחזרת פב"פ דאבא ואמא ולהמשיך הארת חכמה בשביל זו"ן. ועפ"ז תבין גם כאן, שאותן ב' ההארות כלולות עתה בהמסך והרשימות ההם שעלו בחזרה לאו"א, כי שיעור הקומה נכלל בב' הרשימות העליונות שישנן בהמסך: שהן בחי"ג דהתלבשות, ובחי"ב דעביות. ובחינת המ"ן כלולה בכללות המסך והרשימות, להיותן רשימות דזו"ן, שהן צריכות להארת חכמה, שיש להם אותו הקשר עם אמא, דוגמת הו ' ונקודה של הארת יסוד דא"ק, שהרי הן רשימות מו ' ונקודה זו, שנתפשטו לבחינת גוף.
וע"כ כשעלה המסך והרשימות שבו למלכות דאו"א, נעשו שם למ"ן לאו"א שהיו באב"א, וחזרו בשבילם למצב פב"פ, כדי להמשיך להם הארת חכמה. ואז הורדה ה"ת מעינים שהן בחי"א, לבחינת החוטם והאזן, דהיינו בשיעור העביות של הנקבה ובשיעור התלבשות של הזכר, ונכללו זב"ז ע"ד ההתכללות זכר ונקבה שבפרצופים הקודמים וע"י הזווג הזה יצא ראש דישסו"ת, בבחינת הסתכלות עינים דישסו"ת זה בזה, וכשהוכרה עביות דגוף שבהם, ירדו למקומם במקום החזה דנקודים, ונתפשט ראש דישסו"ת ממקום החזה שבש"ע דת"ת ולמעלה, עד הפה דאו"א, ומחזה ולמטה, דהיינו בב"ש ת"ת תחתונים, נתפשט הגוף שלהם. ואחר שנזדכך המסך הכלול מבחי"ב ובחי"ג, ונשבר הכלי דת"ת, נסתלק הזווג דהסתכלות עיינין דישסו"ת, ועלה המסך לבחי"ב לבד, שהוא בחינת גוף כלפי זווג דהסתכלות עינים ומזווג הזה ממעלה למטה, נתפשט המלך דנצח והוד. ואח"כ כשהזדכך גם הנו"ה, עלה המסך לבחי"א, ויצא ממעלה למטה מלך היסוד, ואח"כ נזדכך לבחינת השורש ויצא ממעלה למטה בחינת המלך הז' שהיא מלכות.
ועם המתבאר, תבין גם סדר נפילתם של הכלים הנשברים לבי"ע, כי הוא בסדר הפוך מבעת מלוכתם. כי בעת התלבשות האורות בהכלים, נמצא תמיד שכל העב מחברו, הוא יותר חשוב ויותר עליון מחברו. כי הכלי שיש בו עביות הגדולה, שהיא בחי"ד, הוא מלביש קומת כתר, וכשעביותו פחות דהיינו בבחי"ג, מלביש רק לקומת חכמה, וכו'. ונמצא העביות מעלה גדולה בכלי. משא"כ בכלים ריקים אחר שנסתלקו מהם אורותיהם, אשר אז להיפך, כי לא לבד שאין העביות גורמת שום מעלה עתה, אלא עוד גורמת בו חסרון, כי כל כלי העב ביותר, האור מתרחק ממנו ביותר.
ולפיכך נמצא, שכלי הדעת שיש בו מבחי"ד דהתלבשות, שבשעת מלוכתו היה גבוה מכולם, הנה עתה בשעת שבירתו, יותר שפל מכולם, וכלי דחסד שהוא רק מבחי"ג שבשעת מלוכתו היה שפל ממלך הדעת. נמצא עתה בשעת שבירתו, גבוה ממנו, משום שעביותו פחות ממנו, וע"כ נפל כלי דדעת לדעת דבריאה, ועליו כלי דחסד, דהיינו בבינה דבריאה. וכלי הגבורה, שעביות שלו הוא רק מבחינה ב', שבשעת מלוכתו היה שפל מכלי החסד, נמצא עתה בשעת שבירתו גבוה ממנו, והוא נפל למקום חכמה דבריאה. וכלי דת"ת שעביותו פחותה מכולם, נפילתו למעלה מכולם דהיינו במקום כתר דבריאה.
וכבר ידעת שהאורות אחר הסתלקותם מניחים אחריהם רשימו במקום שהיו שם. כי כן היה בהסתלקות האורות דפרצופים הקודמים, שכל אור היה מניח אחריו רשימו בהכלי שהיה שם. אמנם כאן בפרצוף נקודים, אחר שהכלים נשברו ונפלו לבי"ע, לא היה אל הרשימות מקום להשאר שם. כי לא יכלו לירד אחריהם לבי"ע, כי אז היו מתים גם הם כמו הכלים, ולא היו נחשבות עוד לרשימות. לפיכך נשארו הרשימות באצילות, ומאירות אל הכלים שלהן מרחוק, בבחינות תגין על האותיות.
אמנם נבחנות שהן מתקרבות אל הכלים שלהן כמה שיכולות, ולכן אחר שנפל כלי הדעת, לדעת דבריאה, ירדה הרשימו אחריו עד סוף האצילות, דהיינו למקום מלכות דאצילות. וכן אחר שנפל כלי החסד לבינה דבריאה ירדה הרשימו אחריו, עד יסוד דאצילות דהיינו כמה שיכולה, כי מדרגת מלכות תפשה הרשימו דדעת. וכן אחר שנפל כלי הגבורה לחכמה דבריאה, ירדה אחריו הרשימו, עד נ"ה דאצילות, כי מדרגת יסוד תפשה הרשימו דחסד. וכן אחר שנפל כלי הת"ת לכתר דבריאה, כיון שלא היה עוד אל הרשימו מקום שתרד ותתקרב אל הכלי שלה, כי גם מדרגת נו"ה היתה תפושה מהרשימו של הגבורה, ע"כ נשארה בהמקום של הכלי שלה, כי לא היתה יכולה להתקרב יותר. ונמצא גם מצב הרשימות עומדות הפוכות מבתחלה, כי סדרן עתה: רשימו דת"ת שהיתה למטה מכולן נמצאת עתה במקומה עצמה למעלה מכולן, ואחריה גבורה בנו"ה, ואחריה חסד ביסוד, ואחריה דעת במלכות, למטה מכולם.
ויש עוד טעם מובהק בדבר ירידת אורות דרשימות ממקומם, למקום נהי"ם דאצילות. והוא כי נודע שערך חג"ת על נה"י, הוא כערך ג"ר לזו"ן. כי ה' חסדים חג"ת נ"ה הם כמו ה' בחינות כח"ב זו"ן, שחג"ת הם כנגד כח"ב, ונצח הוד כנגד זו"ן. גם נודע, ההפרש בע"ס דבינה דאו"י שג"ר דבינה כולן חסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא, אלא רק בזו"ן דבינה יש בהם הארת חכמה בחסדים (כנ"ל דף תקכ"ד ד"ה עתה) ובאמת גם ע"ס של זו"ן דאצילות מתוקנות כן, שבחג"ת שלהם עד החזה, שולטים שם אחורים דבינה, כי המסך דיסוד אמא מכסה שם ומעלים להארת חכמה, אלא מחזה ולמטה שכבר יצא מבחינת ג"ר דחסדים, נפסק המסך דיסוד אמא מלהעלים על יסוד דאבא. והארת חכמה שבחסדים מתגלית כנ"ל (דף תק"ל ד"ה האורות) הרי כי מקום גילוי דהארת חכמה, הוא בעיקר בנה"י, ולא בחג"ת. אלא כאן ביחוד בעולם הנקודים, היה שינוי זה, שגם בכלים דחג"ת באו האורות מגולים בהארת חכמה, בלי שום מסך וכיסוי מאחורים דאמא. כנודע.
ולפיכך, כשנשברו הכלים ההם דחג"ת, ונפלו לבי"ע, והרשימות שלהם שנשארו באצילות רצו להאיר להם ולקיים את צורתם כמה שאפשר, ירדו ממקומם למקום נהי"ם דאצילות, כי ממקום הזה יכולים ביותר לקיים את הכלים שלהם בהארת חכמה, כי כאן היא השליטה לגילוי זו ביותר.