אור ברסלב
תלמוד עשר הספירות חלק ו׳: עשר הספירות של עולם הנקודים

תלמוד עשר הספירות· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

חלק ו׳: עשר הספירות של עולם הנקודים

חלק ה׳: ע"ס דעקודים בהתפשטות השניה הנקראים מטי ולא מטי

א *א"ק כולל ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, בעצמותו וכל אחד מאלו הד' נכללו מארבעתן, ויוצאים ממנו גם כן אורות לחוץ שהם ענפיו והע"ב הוא במוחין דיליה(א) נגד א"א ואבא דאצילות. ולעילא מגלגלתא דיליה יש בו דוגמא בחינת עתיק דאצילות. וס"ג דיליה מאזן ולמטה עד טבורווהוא כנגד בינה דאצילות, ומ"ה וב"ן דיליה מטבורו ולמטה כנגד זו"ן דאצילות.

ב והנה עד"ז שבפנימיותו, כן הוא באורות שיוצאים ממנו שהם ענפיו כנזכרכי שערות ראשו כנגד ענפי ע"ב, ושערות דיקנא הם מאח"פ כנגד ענפי ס"ג, שבהם כלולים או"א שבין שניהם לקחו בינה דמ"ה אחר התיקון, שהוא שם ס"ג הכולל שניהם, והם נכללים במזלא דדיקנא דא"א והבן זה מאד כי כן הוא כאן ואז עדיין היה מתפשט ס"ג עד רגלי א"ק.

ג *והנה מתחלה היה בא"ק כך: ג' ראשונות שבו, שהם ע"ב כתר ס"ג חכמה ובינה וזה הס"ג, היה מחציו ולמטה שהם הנקודות שבו, מלובש מטבור ולמטה דא"ק תוך מ"ה וב"ן דא"ק. וכל זה הוא פנימיות א"ק עצמות, אורות, וכלים.

ד ואח"כ הוציא בחינות החיצוניות להלבישו. ותחלה הוציא אורות מע"ב הכולל הפנימי, שהוא השערות של הכתר המקיפים ראשו מבחוץ עד המצח ועד האזנים, כנודע ואח"כ הוציא שערות הזקן הנמשכים מס"ג הכולל הנקרא נקודים, שמהם נעשו כללות ג' מוחין.

ה ונמשכין תחלה סוד הטעמים דס"ג, שהיא אח"פ עד טבורו. ואח"כ לא הוציא שאר בחינות לחוץ יען כי הם מלובשים תוך מ"ה וב"ן כנ"ל, כדרך אורות ע"ב הכולל, שלא נתגלה ממנו רק השערות הנמשכים מע"ב של ע"ב הכולל, ושאר חלקם טמיר תוך ס"ג הכולל.

ו והנה רצה להוציא גם מן מ"ה וב"ן שבו הפנימים, חיצוניותם לחוץ, ואז עלו כל בחינות ס"ג הפנימים, הטמונים תוך מ"ה וב"ן הפנימים, ועלו עמהם מ"ה וב"ן הפנימים, ואז אלו מ"ה וב"ן הם המ"ן שלהם, אל הטעמים עצמם דס"ג שאינם מלובשים תוך מ"ה וב"ן, והם בערך או"א אל ישסו"ת. כי כמו שלצורך עבור זו"נ מזדווגים או"א עילאין וישסו"ת נכללין עמהם כן הכא (יא) הטעמים דס"ג מזדווגים עם כל ע"ב, ומכ"ש שהנקודות תגין אותיות דס"ג מתחברים עמהם וטפלים להם, ולכן אינם עולים בשם דוגמת ישסו"ת הנ"ל. ואז מולידים בחי' ב"ן דחיצוניות ולבושם לחוץ. הרי נולדה הנקבה עתה תחלה.

ז *כשעלה ברצון המאציל להאציל עולם הנקודים, וכוונתו היתה לעשות להם בחינת כלים, כדי שיהיה כח בעולמות התחתונים לקבל אור העליון, וראה המאציל א"ס כי עדיין אין כח ויכולת בתחתונים לקבל האורות האלו היוצאים דרך נקבי העינים אשר הם מתפשטים ממקום הטבור של א"ק עד רגליו, כמו שיתבאר. לכן קודם שהאציל האורות האלו, היה עוד צמצום ב' אחר בא"ק ע"ד הצמצום הנזכר לעיל בא"ס והוא שכל האור שהיה מתפשט בתוך פנימיותו של א"ק הזה ממקום טבורו ולמטה העלהו למעלה ממקום הטבור, בחצי גופו העליון, ונשאר מקום הנזכר מן הטבור ולמטה בלי אורות.

ח והמשכיל יבין וידמה מלתא למלתא, איך בכל העולמות הנאצלים, המאירים בעולם שלמטה מהם, תמיד הם בחינת חצי תחתון דת"ת ונה"י. כי הרי מצינו, איך חצי ת"ת ונה"י דז"א מאירים בנוקביה. ונה"י דא"א ואו"א מאירים לז"א. ונה"י דע"י לא"א. וכן התפארת ונה"י הזה דא"ק, מאירים לע"י ולכל עולם האצילות, כמו שיתבאר. עוד מזה יתבאר לך, כי בכל זמן הוצאת אורות להאצילם, צריך ענין הצמצום, ויתבאר למטה במקומם, איך גם א"א צמצם אורות נה"י שלו כדי להאציל את ז"א ונוקביה, ודי למבין.

ט *והנה אחר שצמצם עצמו הניח חד פרסא באמצע גופו במקום טבורו מבפנים כדי שיפסיק בינתיים. וז"ס יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. כנזכר בזוהר בראשית דף ל"ב, אית קרומא חדא באמצעית מעוי דבר נש דאיהו פסיק מעילא לתתא ושאיב מעילא ויהיב לתתא ואז נשאר כל האור לעילא מהאי פרסא והיה שם דוחק ומהודק. ואז בוקע בהאי פרסא ויורד והאיר בשאר הגוף מהטבור ולמטה.

י ואמנם ודאי, שעל ידי הסתלקות האור למעלה מהטבור היה מספיק להיות יכולת בעולם האצילות לקבל האור שלהם, אבל לא היה מספיק לתת כח לעולם הבריאה שיוכל גם הוא לקבל אורו ג"כ, ולכן הוסיף בחינה אחרת, להניח שם אותו המסך והפרסא. נמצא שהם ב' דברים: צמצום האור למעלה, שיוכל האצילות לקבל האור שלו, והטעם, שע"י עליתו למעלה יצא אור חדש ובודאי שהאור ההוא בא ממועט, אע"פ שהוא משם ס"ג עצמו היו יכולים לקבלו וענין הפרסא היה, כדי שיוכל גם הבריאה לקבל אורו.

יא *וצריך לתת טעם למה הוצרך שני דברים: א' הצמצום, ב' הנחת הפרסא. אך הענין הוא שיוכלו התחתונים לקבל האור, הוא על ידי המעטת האור, וגם בהיותו בא דרך מסכים. והנה כיון שבעולם הנקודים היה עיקר התחלת גילוי הכלים. הוצרך הצמצום הנזכר לשיומעט האור ויוכלו כלי הנקודים לסובלו, וגם בהיותם מצומצמים שם, הם דחוקים מאד ועל ידי זה הם יוצאים (יז) בחוזק דרך העינים ומתפשטים למטה.

יב והוכרח ג"כ להשים הפרסא ולהמעיט יותר האורות היוצאים דרך הפרסא, וטעם תוספות המעטתו על ידי הפרסא, אינו לענין עולם הנקודים עצמו שהוא עולם האצילות, אלא לצורך עולם הבריאה שתחתיו. שיהיה יכולת בו לקבל האור הנמשך לו. ובזה תבין איך יש מסך ופרסא בין הבריאה אל האצילות. אכן מן האצילות אל מה שלמעלה ממנו, אין צריך מסך ממש רק ריחוק מקום בלבד שהוא הצמצום הנ"ל, כי עלה האור למעלה מהטבור ונתרחק מן הנקודה, אשר מכנגד הטבור ולמטה מבחוץ.

יג והמשכיל יבין, מזה, מ"ש כי כל יציאת אורות מחודשים ועולמות נוספים, אינו אלא על ידי צמצום אור כי כן היה צמצום הא"ס להוציא א"ק וא"ק להוציא הנקודים הוא האצילות וכל זה הוא קרוב אל ביטול המלכים, ואסור להוציאו בפה, כי זה מקום גבוה.

יד והנה אחר הצמצום והפרסא הנזכרים נמצא (יט) האורות שם רבים מאד במקום החזה. והועילה עליתם שם לצורך (כ) מיין נוקבין וזה תבין ממ"ש בענין או"א שנחלקו לב' כל אחד ואחד: אבא וישראל סבא. ובינה ותבונה. והמשכיל יבין כי כן היה כאן. כי שם ע"ב של א"ק שהם המוחין שבגלגלתא מלגאו, ושם ס"ג שהוא מאזן ולמטה עד הטבור בפנימיותו ולא בבחינת האורות היוצאים לחוץ, אלא אורות הפנימים עצמם של א"ק, הנה הע"ב שהוא דכורא, שהם המוחין שלו, נזדווג עם הטעמים של הס"ג, שהם מן אח"פ הפנימים, שהם השרשים אל האורות והענפים היוצאים לחוץ, ואלו הטעמים של ס"ג הפנימים לנוקבא ונזדווגו יחד.

טו ואז אלו האורות שמטבורו ולמטה, שעלו במקום החזה, היו שם בבחינת מיין נוקבין אל הנוקבא, שהם טעמים דס"ג. ועל ידי מ"ן אלו היה הזווג הנזכר. ועל ידי זווג הזה הולידו אור חדש, וירד זה אור החדש ובקע האי פרסא. כי הרי למעלה ממנה במקום החזה יש עתה אורות רבים מאד, ואין כח במקום לסבלם, ונבקע הפרסא, ויורד האור דרך שם מהטבור ולמטה, וממלא כל אותו המקום שהיה ריקן מזה האור הנולד החדש. וז"ש בפרשת בראשית דף ל"ב דשאיב מעילא ויהיב לתתא.

טז אכן האור שהיה מתחלה למטה ועלה למעלה נשאר אח"כ תמיד למעלה בחזה ולא ירד בפרסא. אמנם להיותם שם למעלה והם דחוקים שם, הוציאו מהם ענפים לחוץ דרך העינים, והם הם הנקודים שנתפשטו מחוץ א"ק מן הטבור עד סיום הרגלים. (כג) וזה עיקרם. אמנם גם אותו האור החדש שירד בפנימיותו דרך הפרסא גם הוא (כד) בוקע הכלי והגוף של א"ק ומאיר בנקודים האלו, (כה) הן דרך גומות השער והן דרך הטבור והיסוד נמצא כי זה האור החדש בוקע שתי בקיעות: א' דרך הפרסא וב' דרך דופני כלים של א"ק.

יז *אמנם האור הראשון שהיה בתחלה למטה ועלה למעלה, שוב לא ירד ונשאר שם מהטבור ולמעלה, ושם הניח שורשו תמיד. ומשם נתפשט ויצא דרך העינים, והם הם הנקודים ונמשך ונתפשט מבחוץ עד סיום רגליו דא"ק. והנה כל האור הנמשך עד הטבור, אפילו שהוא מבחינת העינים הכל נבלע ונכלל בעקודים, ולכן איננו ניכר אבל האור הנמשך מתחת הטבור עד רגליו זהו לבדו נקרא בשם נקודות לפי שהוא עומד עתה לבדו.

יח וכן אותו אור שיורד דרך הפרסא מחדש, על ידי זווג הנ"ל גם הוא בוקע הגוף והכלי דאדם קדמון (כו) ויוצא לחוץ, ומאיר באלו הנקודים הרי ב' מיני אור לצורך הנקודים.

יט ועוד יש אור ג' והוא בהכרח, (כז) כי כאשר יורד ומתפשט אור העין למטה דרך העקודים, הנה הוא מסתכל באורות אח"פ ההם. והוא שואב משם ולוקח מהם אור לצורך עשית הכלים של הנקודות, ולוקח מג' אורות שהם אורות אזן חוטם פה.

כ והענין הוא באופן זה כי הנה נתבאר שאורות האזן נתפשטו עד שבולת הזקן, ואורות חוטם פה עוברים ג"כ דרך שם. וא"כ מוכרח הוא כאשר נמשך אור העינים דא"ק דרך שם יתערב עמהם ויקח אור שלהם והנה י' נקודות הם הג' ראשונים שבהם הם לוקחים אור ממה שנמשך מהסתכלות העין באח"פ ממקומם עד מקום התחברות בשבולת הזקן כנודע, ואינם מקבלים אותם רק בשבולת הזקן כי משם מתחילין הם, ולא ממה שבשבולת הזקן ולמעלה אבל הז' נקודות התחתונות אין לוקחים אלא ממה שנמשך מהסתכלות באורות החוטם והפה משבולת הזקן ולמטה, כנודע, כי החוטם מגיע עד החזה והפה עד הטבור ולא משבולת הזקן ולמעלה.

כא ונמצא כי לפי זה ג' נקודות לוקחין הארה לצורך הכלים שלהם, מן ג' האורות שהם אח"פ בשבולת דוקא. אבל ז"ת אינן לוקחין רק מב' אורות לבד שהם חוטם ופה, משבולת ולמטה עד הטבור. כי אור אזן העליונה, כבר נגמרה ונסתמה בשבולת הזקן ולכן גדולה היא הארת ג' נקודות העליונות, מן הז' התחתונות.

כב ולסבה זו (כח) ג' מלכים הראשונים לא מתו, לפי שיש להם הארה גדולה והכלי שלהם הוא מעולה מאד, לפי שנעשה מבחינת אזן העליונה ומהחוטם ופה. כי בהסתכלות העין באורות האזן חוטם פה (כט) נעשו הכלים שלהם, כנ"ל. כי לקחו כליהם ממקום שעדיין אורות האזן, שהם בחינת נשמה נמשכים שם, שהוא עד שבולת הזקן כנ"ל. אמנם הז' מלכים תתאין מתו, לפי שכליהם נעשו מהסתכלות עין בחוטם פה לבד, והיה חסר מהם אור האזן העליונה.

כג והנה גם בג"ר עצמם יש בהם חילוק בין זו לזו, והוא כי מן הכתר לא ירד ממנו אפילו האחורים, (ל) אלא האחורים של נה"י בלבד. אבל באו"א של הנקודים, ירדו האחורים שלהם לבד ונשארו הפנים במקומם. וטעם הדבר הוא, כי אלו האורות שנמשכים עד שבולת הזקן נחלקו לג': כי הכתר לקח מבחינת האזן עצמה, ממה שהראיה שואבת בהסתכלות באור האזן ומכ"ש שנכללים בו ב' אורות אחרים, ומזה נעשה כלי לכתר נקודים. ואבא לקח ממה שהראיה שואבת מאורות החוטם, וגם אור הפה נכלל בו.

כד והנה הכתר שלקח מן האזן הארתו גדולה מאד, לא נשבר כלי שלו, אבל או"א שאין לוקחים רק מן החוטם ופה נשברו האחוריים של כליהם. והנה אבא ואמא אם היו מקבלים אור זה של חוטם ופה של א"ק בהיותו למעלה קרוב אל מקום נקבי האזן, אע"פ שלא היו מקבלים מאורות האזן עצמה רק קצת הארה היו מתקיימים האחורים של כליהם אבל כיון שאין מקבלים רק מסיום האזן, שהוא מקום שבלת הזקן, לכן אע"פ שלוקחים קצת הארה אינו מועיל להם, ולכן נשברו האחורים של כליהם. אבל הכתר כיון שלוקח אור האזן ממש אע"פ שלקחו בסיומו כיון שהוא לוקח עצמותו, די בזה, ולא נשבר אפילו האחורים של כלים דידיה. משא"כ באו"א שאינם לוקחים רק הארה בעלמא וגם שהוא בריחוק מקום. והרי נתבאר ג' בחינות אלו, והם, (לב) כי הכתר נתקיים כולו. ואו"א, נשברו ונפלו האחוריים שלהם, וזו"ן, נפלו פנים והאחוריים שלהם.

כה *(לג) והנה אלו הנקודים נתפשטו מטבורא דא"ק עד סיום רגליו, כסדר זו"ן המלביש לא"א, אלא ששם מלביש זו"ן לא"א מכל צדדיו וסביבותיו, אבל בכאן עיקר הארתן אינו אלא דרך פנים דא"ק אלא שמתפשט קצת הארה מאלו הנקודים בין מבחינת אורותיהן בין מבחינת כליהן, ומלבישין זה הא"ק מכל צדדיו ע"ד שבארנו למעלה באח"פ, אבל עיקר הארתן דרך פנים.

כו והנה הכתר מן הנקודות מקומו הוא, מן הטבור דא"ק עד סיום הגוף וחכמה ובינה ודעת הם בג' פרקין קדמאין דנה"י דא"ק. וחג"ת בג' פרקין אמצעין. ונה"י בג' פרקין תתאין על דרך הנ"ל בזו"ן המלביש לא"א.

כז והנה ב' מיני אורות יוצאים מתוך הגוף דא"ק והם א' מן הטבור. והב', מפי היסוד, (מב) ויוצאים דרך שם ב' הבלים וכפי הראוי לומר, היה ראוי שיהיה ג' הבלים, כנגד ג"ר שקבל מאח"פ אבל לפי שחסר אור אזן מן או"א, לכן גם כן חסר בחינת ההבל מה שכנגד האזן, ולא יצאו רק ב' הבלים, שהם נגד חוטם פה לבד, אשר מהם קבלו או"א למעלה וגם כאן למטה מקבלים מהם.

כח אבל אור הז' תחתונות (מג) שלא לקחו רק מן הגוף ולמטה, שהוא מסיום שבולת זקן ולמטה כנ"ל לכן גם כן, לא יש להם הבלים להאיר להם אבל נרמזו בסוד ויפוזו זרועי ידיו שהוא סוד י' טפין דאזדריקו מבין הצפרנים כנזכר בתיקון ס"ט, כנודע, כי הם עצמם בחינת המלכים, כי הנה ביטול המלכים היה, לפי שלא נתקן עדיין כחדא אדם דכר ונוקבא.

כט והנה הבלים הראוין למלכים אלו הז', יצאו דרך צפורני רגלים ואע"פ שהצפרנים הם י', והנקודות שנשברו אינן אלא ז"ת לבד, הענין הוא, כי גם יש ב' מיני אחורים דאו"א שנשברו, הרי הם ט' בחינות, והעשירית הוא, כי גם מן הכתר היה בו קצת פגם, כמ"ש לקמן בע"ה, והוא בחינת נה"י שלו שנכנסו והיו בסוד מוחין לאו"א, וגם הם נשברו, הרי הם י' בחינות, כנגד י' הבלים שיצאו מצפרני רגליו. וכל בחינת יציאת אלו הי' הבלים דרך צפרניו, היו כולם לסיבת חסרון קבלתם מאור האזן העליונה כנ"ל, ולכן סבה זו גרמה לכל זה, ולביטול המלכים.

ל והנה בענין העקודים כבר נתבאר לעיל ענין בחינת טעמים נקודות תגין אותיות שבהם, ונבארם פה בבחינת הנקודים. ונאמר, כי בחינת הנקודים הם האורות הראשונים שיצאו בראשונה והאותיות הם הכלים ואח"כ כשנשברו הכלים ונפרדו איש מעל פני מתו, )מח) האורות נשארו בבחינת תגין על האותיות שהם הכלים. והטעמים, הוא שם מ"ה החדש שיצא אח"כ מאור המצח לתיקון המלכים, כמ"ש בע"ה.

לא *ונחזור לעיל, כי הנה ביארנו שהנקודות נחלקים לשלשה חלקים: העליונים על האותיות כמו החולם, ובאמצע כמו השורוק, ותחתונים כמו שאר הנקודות. והנה נקודת החולם הוא ההבל היוצא מן הטבור אשר שם עומד הכתר כנ"ל לפי שהכתר איהו חולם על הת"ת כנודע, כי עיקר חולם בת"ת דא"ק. אמנם נעשה כתר לנקודות, וז"ש בתיקון ה' כי חולם כתר באתוון כנודע. וניקוד שורוק בוא"ו, שנקרא מלאפום, שהוא באמצע הוא ההבל היוצא מן היסוד לאו"א. ונחלק לב' כי הנה נקודת השורק הוא ו', י' באמצע, והנה י' של שורק הוא לאבא הנקרא י' ראשונה של השם והואו של שורוק הוא אל אמא להוציא ולהוליד הו"ק דז"א, וזהו בחינת הואו זו שלוקחת אמא וגם טעם אחר, כי הנקודה שהיא כעין יוד שבשורוק היא יותר עליונה, וממנו יונק אבא דנקודים והואו של השורוק שהוא אות ו', ממנו יונקת אמא דנקודים כנודע, כי נקודות חכמה ואתוון בינה, וז' נקודות תחתונות עם ג' בחינות, שהם: א', נה"י של הכתר וב' אחורים דאו"א הרי הם יוד אלו, שיצאו דרך צפורני הרגלים ואין כוונתינו לומר, שאלו הם הנקודות עצמן רק שמכל אלו הבלים יצא אור אל י' נקודות שיצאו דרך העין כנ"ל, וזכור זה.

לב *בתחלת למודי עם מורי ז"ל, היה מעלים ומכסה ומלביש הדברים, לסבת שעדיין לא הייתי יודע התחלת הדברים, על הסדר שביארתי בשערים שעברו, ולכן כשהתחיל לבאר לי אז ענין העתיק יומין, ביאר לי דרוש א', ונכתבהו פה, ולא יכולתי לקשרו עם מה שכתבתי עד עתה, ועם כל זה רצוני לכתבו, ואולי המעיין יוכל לקשר זה עם הנ"ל, כי נראים דברים סותרים את הנ"ל. וזהו ענינו. הנה נודע, כי עשרה נקודים היה בתחלה, וג' הראשונות לא נשברו ונשארו הכלים והאורות, אך הז' נקודות תחתונות נשברו והכלים ירדו אל הבריאה, והאורות נשארו במקומם בעולם האצילות בלתי לבוש כלל. ודע כי הג' הנקודות הראשונות, בין בחינת האורות, ובין בחינת הכלים, מהם נעשה פרצוף עתיק יומין בלבד ואין שם כח אחר מעורב בהם אמנם בז' נקודות תחתונות יש בהם כחות רבים מעורבים בהם כי יש בחינה העליונה בכל נקודה מהז' שהיא מבחינת עתיק, ויש בחינה שניה ג"כ בכל נקודה מהשבעה שהיא של א"א, ויש בחינת של או"א, ויש בחינה תחתונה בהם שהם של זו"ן.

לג ונמצא כי מאלו הבחינות שיש בשבעה נקודות תחתונות, משם נעשו הפרצופין: דא"א ודאו"א ודזו"ן, אחר התיקון בין מבחינות האורות בין מבחינת הכלים. ואמנם הבחינות שיש בהם העתיק יומין, מאלו עלו ונתערבו עם הג' נקודות ראשונות, שכולם בחינת עתיק יומין, ומכל בחינות אלו נעשה פרצוף דעתיק ע"ד שנבאר.

לד ונודע כי כל תחתון מתפשט בו העליון להחיותו, ואין התחתון מתפשט בעליון שממנו, ולכן כח העתיק יומין יש בשבעה נקודות תחתונות, ואין כח א"א ואו"א וזו"ן מעורב בג' נקודות ראשונות אשר כולם בחינת עתיק.

לה *ואמנם בחינת המלכים ההם, רצה המאציל העליון לברא אותם מתחלה באופן ההוא, שיהיו כוללים בחינת קדושה, אלא שהיא דינים וגבורות ובהם מעורבים השמרים והקליפות. ובכונה גמורה בראם כך כדי שיהיה בעולם שכר ועונש, להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים, ואין זה מקום להאריך בו, אמנם בכוונה גמורה בראם כך, כדי לבטלם ולהמיתם, כדי שיתבררו מהם ניצוצות קדושות ויעלו למעלה, והקליפות המעורבות בהם ישארו למטה. בסוד סגי הזהב ושמרי היין.

לו ודע כי אלו הז' מלכין הם יוד, אלא שהם דוגמת הז' היכלות, שהם עשרה ונקראים בשם ז'. לפי שהיכל העליון כולל ג' היכלות ראשונות, והיכל התחתון כולל ב' היכלות אחרונים. וכן הוא הענין ממש בז' מלכין האלו, כי הם עשרה, ונקראים בשם ז' בלבד. ולהיות המלכים האלה בחינות דינים וגבורות, נמצא שהם כולם בסוד הנקבה, כנודע, כי הנקבה כולה דין.

לז *וזה שכתב, ותא חזי רישא שירותא דמהימנותא וכו', בטש נצוצא דקרדנותא. שהוא שורש הדין הגנוז במעוי דאימא. כנזכר באדר"ז וזריק ניצוצין לש"ך עיבר. כי אלו המלכים להיותם דינין וגבורות חזקות נקראים בשם ניצוצי אש שיצאה מבוצינא דקרדנותא. והיה מספרם ש"ך ניצוצין, כל ניצוץ חלוק מחבירו, איש לעברו פנו. וזריקתם היתה עד שירדו למטה מעולם האצילות. ובהיותם שם, בריר פסולת מגו מחשבה ואתבריר. כי להיותם דינים קשים, היה הפסולת של הקליפה מעורב בהם, וכאשר נזרקו למטה הובררו ונתקנו. והטוב והקדוש שבהם חזרו ליתקן ע"י המלך השמיני הנקרא הדר ועלו למעלה, והפסולת שבהם נעשו ממנו בחינות הקליפות והם נשארו למטה.

לח *ואמנם יוד נקודות אלו היו זה על גבי זה, ואורך שיעור קומתם היה כמו עתה אורך האצילות ושיעור קומתו, כי עד מקום אשר הגיעו אותם הנקודות עד שם הוא עתה עולם האצילות, ומשם ולמטה עולם הבריאה.

לט ואמנם אור אלו יוד נקודים היה רב מאד, וגם נתוסף בהם אור העליון ולא היה בהם כח לקבל ואז אותם הכלים מתו. פירוש, שירדו למטה, למקום שהוא עתה בריאה, וירידה זו היתה מיתתן. ואמנם אין זה רק בז' נקודות תתאין, כי ג"ר היה כח בכלים שלהם לקבל אור שלהם ולא מתו אך הז' כלים של הז' תתאין הם אשר מתו וירדו במקום שהוא עתה בריאה וזהו מיתתן. ואמנם זמן מיתתן היה, כאשר יצאו בסוד נקודים. כי כאשר יצאו מסוד עקודים, שהוא היותן יחד בכתר נכללים, שמשם יצאו ונחלקו ליוד נקודין אז היה יציאתם, ומתו תכף, כמ"ש באדרא, כהני זיקין, דאכתיש אומנא בפרזלא ונפקי זיקין, ודעכין לאלתר.

מ *מעיקרא היו העשר עצמות פשוט והיו כלולים מיוד ולא ניכרת בהם והג"ר שהיו רחמים היו יכולים לקבל אור הא"ס, וכשהיה מגיע אל הז' נקודות היו מתבטלות. ואלו הם המלכים שמתו. לפי שהם דין והאור שבא הוא רחמים לא היו יכולין לקבלו וכיון שלא קבלו החיות מתו. ולכן הוצרך לתקן שיעשו כלים אל הכתר, ועי"כ נתבסם האור, שבא ועובר דרך מסך ועוד שניכרין בו אלו היוד ואלה המלכים הם למטה ממלכות דאצילות ולא נשאר מהם אלא הדר מפני שהיו דכר ונוקבא, והם ת"ת ומלכות.

מא *והנה כל אחד מאלו הי"ס ודאי הוא שכל אחד מהם היתה כלולה מכל י"ס אבל הדבר היה בערבוב כאלו נמשיל לך משל א' שהיו כדרך המים והיין והשמן והדבש והחלב וכיוצא בזה, מעורבים יחד ונתונים בכלי אחד והז' תחתונות היו בבחינת דינים והטעם הוא, לפי שאי אפשר לקיום העולם ולהנהגתו זולתי הדינים והקליפות היינו ע"י העבודה בסוד זה לעומת זה. וכמ"ש במשנה, להפרע מן הרשעים וכו' ולתת שכר טוב לצדיקים.

מב ואמנם היה הדין למטה בז' תחתונות אלא שהיה הכל מעורב יחד כנזכר ולהיות כן שלא היה בהם ביו"ד ספירות שום תיקון כלל, לכן כאשר היה אור הא"ס יורד ובוקע בתוכם מלמעלה למטה, היה האור יורד מכתר לחכמה ומחכמה לבינה שהיא הספירה השלישית. אבל בהתפשט האור ההוא העליון, אשר הוא סוד רחמים גמורים, וחסד גמור, ובהגיעו אל הז' תחתונות, אשר הם דינים כנ"ל ומהם דינים מתערין, לא היו יכולים לקבלו, כי הם הפכים זה חסד וזה דין, והיו מתבטלים על ידי אור העליון, ומתו. וכמש"ה וימת בלע וימת חושם וכו'.

מג ואז ירדו אותם הז' מלכים התחתונים למטה בעולם הבריאה, תחת מקום המלכות דאצילות לגמרי ונשאר מקומם פנוי תחת ספירת הבינה. ובאותו החלל אשר בין ספירת הבינה ובין ז' מלכים האלו יצאו עוד ז' ספירות אחרות כלולות יחד בציור אדם כלול זכר ונקבה, והוא סוד זו"ן והוא נקרא מלך השמיני, אשר שמו הדר ושם אשתו מהיטבאל, כי הדר הוא ז"א ומהיטבאל הוא נוקבא.

מד *הנה כשתמנה השם מן ע"ב יהיה כל בחינת ע"ב י' מן הויה, וס"ג אות ה' ראשונה של הוי"ה. ומ"ה אות ו', וב"ן אות ה' אחרונה. וכשנמנה השם מן בחינת ס"ג לבדו יהיה הטעמים של ס"ג אות י', והנקודות אות ה' ראשונה ותגין אות ו', ואותיות ה' אחרונה. וכאשר נחלק גם את הטעמים תהיה אות יוד באזן, ואות ה' ראשונה בחוטם ואות ו' בפה. ואות ה' אחרונה בעינים הרי כי העין יש לו בחינת ה' אחרונה וה' ראשונה.

מה וז"ס מ"ש בתיקונים, אני ישנה נגד ה' אחרונה, כי בביטול אור הנקודים אני ישנה בסוד השינה גם אני ישנה אותיות שניה, כי חכמה הוא ה"ר והיא שניה לכתר. כי נודע שהטעמים הם כתר, והנקודות הם חכמה והתגין הם בינה, ואותיות ז' תחתונות. נמצא, כי העין היא בחינת חכמה, שהם הנקודות וזה הטעם שחכמי העדה נקראו עיני העדה. כמ"ש והיה אם מעיני העדה וגו'.

מו ובאלו הנקודות הם בחינת המלכים שמלכו בארץ אדום שמתו, כמ"ש בע"ה. וז"ס והארץ היתה תהו ובהו, כי הארץ היא ה' אחרונה, שהוא בחינת העין כנ"ל. והיא אשר היתה תהו ובהו, שהוא ענין מיתת המלכים, עד שבא התיקון שלהם, ואז נאמר, יהי אור ויהי אור. וזהו פקח עיניך וראה שוממותינו.

מז ולהבין פסוק זה נבאר מציאות הענין ונאמר, כי הנה הנקודות הם ט', שהם: קמץ פתח צירי סגול שבא חולם שורק חירק קיבוץ. אמנם ג"כ יש בהם בחינות עליונות שהם ניקוד חולם ואמצע כגון שורק וכל השאר הם תחתונים שמקומם הם תחת האותיות ואח"כ יתבאר כל זה בע"ה.

מח והנה כל הז' אחרונות של הנקודות הם צורת יודי"ן חוץ מב' נקודות הראשונות שהם קמץ פתח שהם ב' ווי"ן ויו"ד. והענין כי כאשר נמנה כל היודי"ן שיש בז' נקודות אלו, הם י"ג יודי"ן גימטריא ק"ל, כמנין עי"ן, להורות כי מן העין יצאו הנקודות, ונשאר קמץ פתח שהם י' וב' ווי"ן, שהם גימטריא כ"ב והוא סוד כ"ב אותיות, שמהם נעשו הכלים של הנקודים.

מט וא"ת למה נרשמו ונרמזו הכלים בב' נקודות הראשונות שבכולם והמעולות. אמנם הענין הוא, כי מאלו ב' נקודות הראשונות, שהם כתר חכמה של הנקודות כנודע, מהם נעשו כלים אל השאר, והם אשר הולידו והוציאו כלים לספירות אשר תחתיהן. עוד טעם ב' לפי שנודע כי הז' נקודות תחתונות הם ז' מלכים שמתו, אבל הראשונים לא מתו. ונודע כי בחי המיתה הוא שבירת הכלי לכן הז' נקודות אחרות נשארו בלא כלי, רק אור לבדו, שהוא בחינות הנקודות. אבל הראשונים שלא מתו, ונשארו עם הכלים שלהם, הנה האורות נעלמים ומתלבשים תוך הכלים, ונקרא ע"ש הכלים, שהם הכ"ב אורות הרמוזין בקמץ ופתח כנזכר.

נ והנה הקמץ מורה על הכתר כנודע, והכתר הוא טעמים, והפתח מורה על החכמה והם הנקודות, ולכן נקראים ב' נקודות אלו, קמץ ופתח, כי הם מורים על ענין הנ"ל. והוא, שכל זמן שעדיין לא יצאו רק הטעמים דס"ג, שהם בחי' אורות אח"פ עדיין היו האורות סתומים וקמוצים וכשבאו בחי' הנקודות שהם חכמה שהוא פתח, והוא בחי' העין כנ"ל, אז הם נפתחו בפתיחו דעיינין כנזכר בתיקונים וזהו ענין נקודות פתח. אבל בתחלה בבחינות הטעמים, שהם כתר הוא קמץ, כי האורות היו קמוצים וסתומים.

נא ונחזור לענין הפסוק פקח עיניך. כי כאשר בא בחי' העי"ן, שהם הנקודות אז נאמר פקח עיניך, שאז הוי בפתיחו דעיינין. והנה כבר נתבאר כי כל בחינות האלו הם בשם ס"ג, ושם זה רומז לבינה, שהוא גבורה עלאה דבה תליין הדינין, לכן בזו הבחי' של ס"ג, היה ענין ביטול המלכים. גם בפרטות ס"ג עצמו יש בו בחי' הטעמים, שגם הם נקראים ע"ב, עם היותם בס"ג, אבל הנקודות דס"ג הם עיקריות דס"ג עצמו, שהם ס"ג דס"ג ושם היה ביטול ומיתה. וז"ש הכל ס"ג יחדיו. כי בשם ס"ג היה כל הביטול. וס"ג עצמו מורה ע"ז שהוא מלשון נסוגו אחור, שהוא ביטול המלכים.

נב והנה העין נקרא ג"כ ע"ש ס"ג, כמו אח"פ הנ"ל, והוא בענין זה כי הלא כאשר היה ג' בחי' הנ"ל, שהם אח"פ, שהם הטעמים, היה שם ס"ג שלהם בחי' הוי"ה שהוא ס"ג: יו"ד ה"י וא"ו ה"י. אמנם בעין, שהוא בחי' הנקודות, הוא ס"ג של ג"פ אהי"ה, שהוא בגימטריא ס"ג ג"כ. וזהו ס"ג אשר בעין.

נג והנה כל אהיה מאלו הג', לוקח כל בחי' כ"ב אתוון, הנרמזים בקמץ פתח כדי לעשות מהם כלים, ע"י הסתכלות העין בהם, וא"כ כל שם אהי"ה מהם כולל כל בחי' כ"ב אותיות. ונמצאו ג' שמות אהי"ה, עם ג"פ כ"ב אותיות, ע"ה, עולה ק"ל בגימטריא עי"ן, הרי איך שם ס"ג רומז ג"כ בעין.

נד וזהו פקח עיניך וראה כי באח"פ יש ג"פ ס"ג, בגימטריא פקחע"ה, ואחריהם בא בחי' עינים וזהו פקח עיניך, כי' ג' אהי"ה אלו שבעינים, הם בחי' אהי"ה ביודין, גימטריא קס"א מנין עיניך ע"ה. וזה וראה שוממותינו, כי כאן היה שממון גדול וביטול המלכים..

הסתכלות פנימית

פרק א

צריכים לדעת, שעולם הנקודים הוא השורש הראשון שעולמות אבי"ע נמשכים ממנו, כי כאן נתקן והושרש ענין השיתוף דמדת הרחמים בדין, בבחינת התחלה ראשונה. שהוא סוד עשרה מאמרות שהעולם נברא בהם. שפירושם עשרה כלים להתלבשות האור העליון. כמו שכבר הארכנו בזה לעיל באו"פ בתחלת חלק ד'. אבל בג' פרצופי א"ק הקודמים לא היו שם אלא בבחינת מאמר אחד, שפירושו, שאור העליון התלבש רק בכלי אחד, הנקרא מלכות, אבל הט"ס הקודמות להמלכות, היו נקיים לגמרי מבחינת כלי.ולפיכך צריכים להבין היטב השתלשלות הענינים המובאים בדברי הרב שבחלק זה. ואיך הם באים ומתקשרים בדרך סבה ומסובב, מג' פרצופים הקודמים. ונבאר מתחלה סדר האצילות של פרצוף הנקודים הזה, מהפרצוף העליון שלו הנקרא ס"ג דא"ק.

כבר נתבאר אשר הגורם העיקרי להתהוות כל פרצוף חדש, הוא ענין הביטוש דאו"מ ואו"פ זה בזה, כי זה המסך, והאו"ח שהוא מעלה, הממשיך ומלביש האו"פ של הפרצוף, הנה במדה כזו שהוא מלביש וממשיך את האו"פ נמצא מדחה מן הפרצוף את אור המקיף השייך להפרצוף. כנ"ל (דף רי"ג (אות ד' באו"פ סעיף ז'). והביטוש הזה של האו"מ מזכך את המסך מעביותו עד שמעלהו לשורשו דהיינו שמזכך אותו לגמרי מבחינת העביות דגוף עד שמשתוה להמלכות של ראש דאותו הפרצוף, שזה נבחן שהמסך עלה ונכלל בהמסך שבמלכות דראש, בהזווג ממטה למעלה אשר שם, ואז מתחדש המסך דגוף בעביות חדשה, המעלה קומה חדשה דע"ס בראש תוך סוף, וקומה חדשה הזו נבחן לפרצוף חדש ובן אל הפרצוף הקודם, שבו נעשה דבר ההזדככות והזווג החדש. כנ"ל (בחלק ג' בתשובה ר"י עש"ה). ואותו האור של פרצוף החדש הנולד, הוא בחינת חלק מאור המקיף של פרצוף העליון. כי אין האו"מ מתגלה רק ע"י אצילות פרצופים ונשמות של התחתונים. בסוד דחז"ל, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. שפירושו כל אוצר הנשמות הכלולים באו"מ העליון הכולל. וז"ס הביטוש דאו"מ באו"פ, כי זה כל אורח גילויו. כמבואר.
והנך מוצא, שהמסך דגוף שהוא המסך דטבור, הוא עיקר הפועל האצילות דתחתון. כי הוא העולה להתכלל בזווג עליון של ראש, והוא המעלה את הרשימות של הע"ס הנשארות אחר הסתלקות האורות של הגוף דעליון, אל המאציל, שהיא המלכות דראש. כמ"ש בחלק ד' בתשובה ר"י הנ"ל באורך, עש"ה. וטעם הדבר, כי בהקדושה נמצאים תמיד ההעלמה והגילוי עולים כאחד, ובכל מקום שאתה מוצא העלמה תדע ששם הוא מקום הגילוי ג"כ, שהם נאחזים זה בזה, כדמיון הפתילה והאור בהנר. וכל כיסוי והעלם הוא ההכנה היחידה, לבחינת הגילוי שלה, באופן, שלולא אותה ההעלמה, לא היה שום מציאות להגילוי ההוא, כמו שאין מציאות לאור הנר זולת הפתילה.
וכבר ידעת, שהמסך דטבור הזה, במציאותו הראשונה דהיינו בפרצוף הא' דא"ק, היה הגורם היחיד למציאות החושך וחלל הפנוי בהעולמות, וכל ההפרש מעולם הא"ס ב"ה שמילא את כל המציאות לבין פרצוף הא"ק, שהוא רק בחינת קו דק של אור, נתהווה בסבת מסך דטבור הזה, שעכב על אור העליון ולא נתנו להתפשט ולמלאות את כל המציאות כדרכו, ועשה סוף וסיום על אור העליון בנקודה האמצעית, כמ"ש כל זה בחלקים הקודמים באורך. ואע"פ שענין העיכוב והכאה על אור העליון עשה המסך בהמלכות דראש, אמנם נודע שהמסך דראש אינו מעכב לאור העליון. אלא בבחינת "כח" לבד, משום שגם בחינת הלבשה אינו נוהג כלל בראש, ומכ"ש עיכוב על הלבשה, אלא כל הנרשם בבחי' "כח" יוצא ומתגלה בהגוף ב "פועל" ובחינת ההלבשה שעשה באו"ח דראש, דהיינו על ט"ס הראשונות מתגלה בט"ס ראשונות דגוף, שמקומם מכונה, מפה עד הטבור והעיכוב ודחיה שעשה בראש, מתגלה בהמלכות דגוף, שמקומה מכונה מטבור עד סיום רגלים, באופן שמסיום רגלים ולמטה, נעשה חושך גמור, כי כבר נפסק שם הקו אור שנמשך מא"ס ב"ה. ונודע, שנקודת הסיום הזה, היה אז בבחינת עוה"ז, דהיינו כדור ארצנו ממש, בסוד הכתוב ועמדו רגליו על הר הזיתים.

והנה נתבאר, אשר כל בחינת הדין שישנו בהמציאות, צרור וחתום במסך דטבור במציאותו הא', שהוא פרצוף הראשון דא"ק, ולפיכך, נעשה שם ביטוש חזק בין או"מ לאו"פ, כי האו"פ שנתלבש בעקודים דפרצוף הזה, היה קטן מאד בערך אור העליון הנשאר מחוץ, שהוא כל האור הקודם שהיה ממלא כל המציאות, הנקרא אור מקיף כלפי הפרצוף ההוא, ומקום של הבטישא היה בהמסך דטבור, כי לולא המסך ההוא, היה אור המקיף בא בפנימיות המציאות כמקודם לכן. וזה גרם הזדככות המסך והסתלקות האורות של העקודים דפרצוף הא' דא"ק שנקרא פרצוף גלגלתא. והמסך עם כל הרשימות שנשארו מהע"ס, עלו ונתכללו בזווג המלכות דראש, דפרצוף הזה. מלבד בחינה אחרונה שאינה מנחת רשימו, כנודע.
והנה הזווג נעשה שם על הרשימו דבחינה העליונה, הכלולה בהמסך, שהוא הרשימו דבחי"ג, כי הרשימו דבחי"ד נעלמה להיותה בחינה אחרונה, וע"כ נעשה שם הזווג על בחי"ג ויצא קומת חכמה, מכח עלית המלכות בחוטם, מחמת שנתכללה עם המסך דטבור הכלול רק מבחי"ג. כנודע. כנ"ל בחלק ג' בתשובה אות ר"י ע"ש. ונתבאר שם שאחר שהוכר העביות שבהרשימות דמסך דטבור שהם באים מעביות דגוף, נמצאים תיכף שיורדים מהראש לגוף, והוא לבחי"ג של הגוף, המכונה חזה, שמחזה ולמעלה מוציא ע"י זווג עם אור העליון, ע"ס דראש, עד הפה דפרצוף העליון, ומחזה ולמטה מתפשט בע"ס דתוך וסוף של הגוף, המסתיימים במקום הטבור של העליון, כי אינו יכול להתפשט למטה מטבור, להיותו חסר בחי"ד, ולמטה מטבור הוא מקום דבחי"ד.

והנך מוצא, אשר מסך דטבור הזה שהפריע לאור מקיף דפרצוף הא' דא"ק, ולא נתנו להתפשט מטבור ולמטה כנ"ל, הנה מכח הביטוש שהאו"מ עשה בו, נתכשר עתה להמשיך ולהלביש פרצוף שלם ברת"ס. הרי שדוקא כח ההעלמה נתהפך ונעשה לבחינת כח של גילוי. ועוד לא נסתיים בזה, אלא גם המסך דטבור של פרצוף ב' דא"ק הזה, מזדכך ג"כ מכח הביטוש דאו"מ בו, עד שעולה ומתכלל בהזווג של ראש דאותו פרצוף, וגם הוא מתחדש שם, בבחינת עביות חדשה דבחי"ב, כי גם כאן נעלמה הבחי' אחרונה שהיא בחי"ג ולא הניחה ממנה רשימו, כנ"ל. ואחר שהוכר עביות הגוף שבהמסך, נמצא יורד למקום בחי"ב דגוף, שהוא בערך בחינת החזה דהעליון שלו, כי הטבור דפרצוף ע"ב הזה, הוא בחי"ג, כנ"ל, שבפרצוף הב' דא"ק כבר אין שם כלל הבחי"ד, וע"כ נמצא החזה שהיא בחי"ב שלו. וע"כ יורדת הקומה החדשה, אשר נאצלה ממנו, אל מקום החזה שלו. ומחזה ולמעלה, מוציאה ע"ס דראש, ומחזה ולמטה, ע"ס דגוף בתוך סוף. וזה הפרצוף הוא פרצוף הג' דא"ק, הנקרא ס"ג דא"ק. והרי שוב אותו הדבר, אשר כח ההעלמה נתהפך ונעשה לכח של גילוי. כי המסך דטבור אשר הפריע לאו"מ דפרצוף ע"ב, ולא נתנו להתפשט אף משהו למטה ממנו, הנה עתה התחדש והתפשט לפרצוף שלם ברת"ס.

אמנם ענין מסך דטבור אין הכוונה על נקודת הטבור בלבד, אלא על כל הע"ס דסיום שבו, ונקודת הטבור היא רק כח הסיום על כתר חכמה בינה לבד, שלאחריה יש עוד ב' נקודות: נקודת היסוד, ונקודת סיום רגלין. שכח הסיום על הז"א הוא בנקודת היסוד. וכח הסיום על המלכות הוא בנקודת סיום רגלין. וכולם כלולים במסך דטבור. וזכור זה. כי כל זה דמקום המכונה מטבור עד סיום רגלין, הוא רק ספירה אחת התחתונה של הגוף, הנק' מלכות. אשר עליה היה הצמצום ראשון, ובה נתתקן מציאות המסך, המעכב ודוחה את אור עליון מלהתלבש בתוכה, ומתוך שאור העליון כולל, ע"ס, ע"כ גם המסך שבהמלכות הזו, כולל ג"כ עשרה כחות הסיום לעשר הספירות אלו. וההמשך של העשרה כחות הסיום הללו, מכונה מטבור ולמטה. ובזה תבין שכל ענין הביטוש דאו"מ באו"פ הנ"ל, ההולך ומרחיב את הגבול של המסך דטבור ע"ד שנתבאר לעיל, כל זה אמור כלפי אותו מקום שמטבור ולמטה.

ולפי"ז צריכים אמנם להבין, המובא בכ"מ, שמקום מ"ה וב"ן הוא מטבור ולמטה של הפרצוף. וכן ענין חמשת הספירות תנהי"מ של הפרצוף, שמקומם הוא מטבור ולמטה דכל פרצוף. ולפי הנ"ל הרי אין שם רק ספירה אחת לבד, שהיא ספירת המלכות.
והענין הוא, כי כבר כייל לן הרב בכ"מ, אשר אין מלכות בלי נה"י. בסו"ה ג' עדרי צאן רובצים עליה. וטעם הדבר, כי נתבאר לעיל (דף של"ו ד"ה ועתה, עיי"ש). אשר ג' הספירות: הוד יסוד מלכות, הם כולם רק התפשטות הכלי מלכות לבד, הרי שבכלי מלכות עצמה יש ג' ספירות הי"מ. גם נודע שבבחינת האחורים נחשבים הנצח והוד לספירה אחת, וכלולים זה בזה בלי הפרש והכר ביניהם, כמ"ש זה במקומו. ונחשבים ע"כ, כל אלו ד' הספירות: נהי"מ, לספירת המלכות בלבד. אלא כשמגיע אליהם האור מבחינת הפנים, מתחלק אז הנצח מן ההוד, וניכר גודל מעלתו על ההוד, ונחשבים אז לב' ספירות נבדלות. ואפילו אז, כיון שד' הספירות נתחברו פעם, שוב אינן מתפרדות, אלא שנבחן אז, שהנצח כולל ד' הספירות נהי"מ מבחינת הימין, וההוד כולל ד' הספירות נהי"מ מבחי' השמאל. כמ"ש כל זה במקומו. והנך רואה איך שיש תמיד בהמלכות ד' ספירות נצח הוד יסוד ומלכות. ולפיכך תדע, אע"פ שבאמת כל המקום הזה שמטבור ולמטה דא"ק, הוא רק ספירת המלכות לבדה, כנ"ל, עם כל זה, יש שם ד' הספירות נהי"מ.
ועדיין צריכים לבאר ענין מ"ה וב"ן, הנמצאים תמיד מטבור ולמטה. וזה ענין אחר לגמרי, כי אינו בערכי הספירות דה' הבחינות דאור ישר, שאז נבחן המקום שמטבור ולמטה לד' הספירות נהי"מ, כנ"ל. אלא הוא ע"פ ערכי שיעור קומה. דה"פ: גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ותדע שמצד שיעור קומה נחשבים מ"ה וב"ן לקומה אחת, היוצאת ע"י זווג דהכאה במסך שעביותו הוא מבחי"א, שממשיך רק קומת ז"א בלבד, כנודע. והטעם הוא, כי אין כאן אלא ד' בחינות של עביות בהמסך, שעל מסך דבחי"ד יוצא קומת הכתר וכו' ועל מסך דבחי"א קומת הז"א, אבל על מסך שכבר מזוכך כמו בחינת הכתר, שממנו צריך לצאת קומת המלכות, הנה שם אינו נוהג הכאה בינו לאור העליון, באופן שיתפשט ממנו קומת פרצוף, בראש תוך וסוף, כי אינו בשינוי צורה מאור העליון, וע"כ אין זווג דהכאה נוהג רק עד מדת עביות דבחי"א לבד. ולא עוד אלא אפילו הבחי"א נבחנת לעביות קלוש מאד, וגם במסך דבחי"א מכונה זווג דהכאה בשם הסתכלות דק, שאין ממנו התפשטות פרצוף בבחינת רת"ס. (כנ"ל, בדברי הרב ח"ג פי"א אות ו' עש"ה באו"פ). וזה הפרצוף מ"ה וב"ן שיצא על מסך דבחי"א, היה זה רק על ידי תיקון מיוחד, דהיינו ע"י עלית ה"ת בעינים שנתחברו שם ב' ההין יחדיו: ה"ר עם ה' אחרונה כמ"ש הרב (בחלק זה דף תל"ד בסוף אות מ"ד. ע"ש). ושיתוף עביות זו עם הבחי"א, גרם לזווג דהכאה המספיק להוצאת פרצוף ברת"ס הנקרא מ"ה וב"ן. אמנם בלי השיתוף עם ה' אחרונה, גם הבחי"א אינה ראויה לזווג מספיק על יציאת פרצוף.

והנה נתבאר שכל הגורם ליציאת הקומה דבחי"א, הנק' מ"ה וב"ן, הוא ה' אחרונה, דהיינו המלכות דא"ק, ונמצא שב' פרצופין מיוחסים לה' אחרונה, שהיא בחי"ד: הא' הוא פרצוף גלגלתא דא"ק, שקומתו הוא עד הכתר. והב' הוא פרצוף הנקודים דא"ק, שהם מ"ה וב"ן דא"ק, שקומתו עד הז"א, שיצא בסבת עלית ה"ת, שהיא בחי"ד, לנקבי העינים, כנ"ל. ומה שהבחי"ד לא הוציא כאן קומת כתר, כמו בפרצוף גלגלתא דא"ק יתבאר לקמן.
והנך מוצא שע"י הביטוש דאו"מ באו"פ נמצא כח הצמצום אשר בהמסך דטבור של הפרצוף גלגלתא, שהולך ומתרחב, כנ"ל אות ד' כאן. כי אחר שנזדכך לבחי"ג, נתפשט ממנו רת"ס של פרצוף הב' דא"ק שנק' ע"ב. ואחר שנזדכך לבחי"ב, נתפשט ממנו פרצוף ג' הנק' פרצוף ס"ג ברת"ס. ואחר שנזדכך לבחי"א נתפשט ממנו פרצוף הנקודים, שנק' מ"ה וב"ן דא"ק.

אלא שצריכים להבין היטב, מאחר שכבר נזדכך המסך לבחי"א, דהיינו מדת עביות שיש בכלי דחכמה כנודע, א"כ איך יצוייר עוד שישתתף כאן הבחי"ד, במדת עביותה, שעל ידי שניהם תצא הקומה דמ"ה וב"ן, כנ"ל. ועוד אם באמת נתחברה כאן הבחי"ד עם הבחי"א, א"כ היה צריך לצאת על הזווג הזה, פרצוף בקומת הכתר, כמו הפרצוף דגלגלתא דא"ק, ולמה לא יצא כאן רק קומת ז"א, דהיינו כשיעור קומת בחי"א, ולא קומת בחי"ד.
והענין הוא כי נודע שאין ענין הזדככות נוהג בכלים. וע"כ, אע"פ שנזדכך המסך דבחי"ד ששמש בפרצוף גלגלתא דא"ק, בעת שהאציל את הע"ב, עכ"ז בכלים עצמם לא נעשה משום זה שום שינוי, והעביות דבחי"ד נשאר בהם כמתחלה, מטרם הזדככות המסך. אלא שלא היה נגלה מהם שום פעולה, אחר שהאור נסתלק מהם, כי כלי בלי אור הוא כגוף בלי נשמה. ולפיכך אחר שהנקודות דפרצוף ס"ג התפשטו והאירו מטבור עד סיום רגלין דפרצוף גלגלתא דא"ק, כמ"ש באורך לעיל דף ש"צ ד"ה אבל. הנה מחמת הארת הס"ג הזאת, חזרה העביות דבחי"ד, אשר בהכלים דמטבור ולמטה דא"ק, לתחיה כמתחלה. ואז התערבה העביות של בחי"ד אשר בהכלים שמטבור ולמטה דא"ק, בהמסך שבכלים של הנקודות דס"ג, כי בעת עלית המסך להמאציל נמצא נכלל בכל הרשימות שבהספירות שהאורות נסתלקו משם. כנ"ל (ח"ד פ"ד באו"פ סעיף נ'). וע"כ, כמו שהוא נכלל מרשימות דספירות דס"ג שהם בחי"ב, נכלל ג"כ מרשימות שבכלים דמטבור ולמטה, שהם בחי"ד והעלה אותם ב' הבחינות יחד אל המאציל, שהוא המלכות דראש הס"ג, כנודע.
וכבר ידעת, שהמסך הזה כלול רק מעביות דבחי"א לבד, משום שבחי"ב, היא בחינה אחרונה שבכאן שאינה משאירה רשימו אחריה, רק מבחינת התלבשות לבד, ונמצא המסך כלול מב' רשימות שנשארו אחר הסתלקות האורות מהספירות דס"ג, שהם בחי"ב דהתלבשות, ובחי"א דהמשכה, המכונים זכר ונקבה. כנודע. ולפיכך גם המלכות דראש עלתה אל הבחי"א של ראש, דהיינו לפי מדת העביות הכלולה בהרשימו שנשאר בהמסך, שהיא בחי"א. כמ"ש הרב לעיל בפרצוף ע"ב (דף רצ"ה בסוף אות ו'. ובאו"פ שם ד"ה הם נשארים). אמנם גם הרשימו דבחי"ד כלולה בהמסך, שנשאר בהכלים שלמטה מטבור דגלגלתא דא"ק, אחר הסתלקות הנקודות דס"ג מתוכם, כמ"ש לעיל. וע"כ כיון שעיקרו של המסך הוא בחי"א, והבחי"ד היא רק טפלה אליו, ואיננה כלל מבחינתו, לכן נמשכה עמו לנקבי העינים, שהיא בחי"א של ראש. וע"כ לא נעשה הזווג בהעביות דבחי"ד הממשיך קומת כתר, אלא רק על בחי"א הממשיך קומת ז"א.

ועם כל המתבאר עד הנה תבין כי עיקר כל התיקונים תלוים במ"ה וב"ן, שמקום עמידתם מטבור ולמטה דכל פרצוף, כי שם מקום הדין והחסרון שבכל פרצוף, כמו במטבור דפרצוף הראשון דא"ק, כנ"ל באות א' וב', כן בכל הפרצופין, עד סוף עשיה. וכל פרצוף תחתון לא בא אלא למלאות ולהשלים מקום חסרון זה שבהעליון, מחמת כח הדחיה והעיכוב המצוי במסך הטבור ההוא, על אור העליון, וכמ"ש לעיל, אשר כל תחתון מגלה חלק מאור הזה שנדחה מחמת המסך דטבור דעליון. באופן, שכל שמתרבה הפרצופין ונשמות, כן הולך ומתרחב הגבול הזה שמטבור ולמטה ונעשה מוכשר לקבלת אור העליון, עד שיתגלה או"מ הכולל הנק' או"מ דא"ס, ואז יהיה גמר התיקון. ולפיכך עיקר כל התיקונים תלוים רק בהפרצופים מ"ה וב"ן שמקום עמידתם הוא מטבור ולמטה. וזכור זה כי הוא ידיעה יסודית בכל הקף החכמה.
והנה עולם הנקודים הזה שהרב עוסק בו כאן הוא מ"ה וב"ן הראשון שנתגלה בהעולמות, ונקרא בשם ב"ן לבד, והטעם כי לא נשתייר ממנו לבא בהעולמות אבי"ע, רק בחינת הנקבה לבדה, הנק' ב"ן. כי הזכר הממשיך המוחין, דהיינו הג"ר, נקרא בשם מ"ה, והנקבה המקבלת המוחין נק' בשם ב"ן.

ועתה נבא לעצם דברי הרב, ותחלה נבאר ענין הכלים של פרצוף הנקודים. והנה הרב אומר (דף ת"ח אות י"ט) שהכלים יצאו ע"י הסתכלות עינים באח"פ, ויש להבין למה נשתנה יציאת כלים דנקודים משאר הפרצופים כי נודע, שהמלכות של ראש מתפשטת מינה ובה, לעשרה כלים מלמעלה למטה, בכל אותו הכמות שהאו"ח שלה, הלבישה להע"ס דראש. ולפי זה גם כאן היתה המלכות דעינים צריכה להתפשט בסוד כלים מנקבי עינים ולמטה, בזה השיעור שהלבישה מנקבי העינים ולמעלה. וא"כ היה צריך להיות ההסתכלות, בנקבי העינים, ולא באח"פ.
אמנם ענין עמוק יש כאן, כי נתבאר לעיל באות ז', שאע"פ שהה"ת שהיא הבחי"ד עלתה לנקבי העינים, שהיא בחי"א, עכ"ז לא נעשה הזווג על בחי"ד, אלא על הרשימו דבחי"ב דהתלבשות, המכונה אזן, שהוא בחינת הזכר, ועל הרשימו דבחי"א דהמשכה הנק' חוטם פה. כמ"ש באורך לעיל (באו"פ דף תל"ג ד"ה אות יוד באזן). ונמצא משום זה, שהכלים דנקודים אין בהם מבחינת ה"ת דהיינו בחי"ד, ולא כלום, כי הה"ת נשארה בנקבי העינים, ולא נמשך מבחינתה למטה.
ואין להקשות לפי זה, איך נתחלקו גם הג"ר דנקודים לב' ראשים: לגו"ע שהוא הכתר, ולאח"פ שהם חו"ב, כנודע, אשר ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ. כנ"ל. אמנם צריכים לזכור שאחר שהרשימות שעלו לזווג לנקבי העינים דראש ס"ג נתכללו בהזווג של ראש, ונתחדש בהם עביותם, הנה תכף יורדים משם למקומם המותאם להם בהגוף, שהוא הטבור, ושוב יורד אור העליון על המסך, ורשימותיו, בזווג דהכאה, ומוציא מטבור ולמעלה ע"ס דראש, ומטבור ולמטה ע"ס דגוף, כמו בכל הפרצופין. וע"כ נמצא שוב ה"ת כלולה בהמסך שבמקום הטבור, ולכן שוב ירדו האח"פ לחוץ, כמו בראש, וע"ד זה בג"ר דנקודים עצמם, אחר שמתחלקים לגו"ע ואח"פ, נמצא שוב ה"ת בעינים. אלא מעינים ולמטה אין ה"ת מתפשטת כלום, כנ"ל, משום שההסתכלות שה"ס הזווג, אינה נעשה בבחי"ד דהיינו בה"ת, אלא בבחי"ב ובחי"א שהם אח"פ. כנ"ל. והנה נתבאר, שהכלים דנקודים הם רק מבחי"ב ובחי"א, ואין בהם מבחי"ד כלום, אע"פ שהמלכות דראש כלולה מן ה"ת, כמבואר.
וע"פ זה תבין, דענין השיתוף של מדת הרחמים בדין, שהם החיבור דב' ההין: ה"ר, וה"ת. הנה שיתוף הזה נשאר קבוע וקיים בנקבי העינים, ולא בבחינת האח"פ, שיצאו לחוץ, כי באח"פ שיצאו לחוץ, אין שם אלא בחינת ו ' שה"ס המסך דה' ראשונה לבד, כי בחי' ה' תתאה לא נמשכה אליהם מנקבי העינים, כנ"ל. וזכור זה.
ועל פי זה, נבין ענין ב' מיני נה"י. שהאירו בחו"ב דנקודים. שהם: נה"י דכתר, (כמ"ש הרב בע"ח ש"ט פ"א ובשער י"א פ"ח. ויובא בחלק ז'). ונה"י דא"ק, דהיינו יסוד דא"ק. (כנ"ל דף ת"ו אות ט"ז). גם ענין דעת עליון שבג"ר דנקודים (כנ"ל דף תי"ט אות כ"ו). וענין דעת תחתון שהוא ראש הז"ת ומלך ראשון דנקודים שיובא להלן בחלק ז'.

וכדי להבין זה צריכים לידע ידיעה יסודית בענין יציאת ז"ס תחתונות, מכח החיבור דה"ת בנקבי עינים. ותדע, שה"ת זו עשתה ד' פסיעות, עד שבאה למקומה בז"ת של הנקודים. כי תחלה באה לנקבי העינים, בסוד חולם, דהיינו אחר ירידתה מן התכללות שלה בהראש דס"ג אל מקומה בהטבור דא"ק, ונעשה הסתכלות הא' על מסך הכפול שלה, ויצאו ע"ס מטבור ולמעלה עד החזה, הנקרא ראש הא', או ישסו"ת, ובמקום הזה נבחנת הה"ת שבהמסך לבחינת חולם שממעל לאותיות יה"ו, הנק' ג"ר דנקודים. וזה פסיעה הא'. ואח"ז נתפשטה מהטבור ולמטה, לבחינת גוף מבחינת אח"פ היוצאים לחוץ מהראש. שהאח"פ האלו הם הג"ר דנקודים. ונודע, שהם נבחנים ג"כ לבחינת ראש בערך עצמם, בע"ס שלמות, הנחלקים ג"כ לגלגלתא ועינים ואח"פ, (כנ"ל דף תל"ו ד"ה והנה) שגו"ע הוא הכתר דנקודים, ואח"פ הם החו"ב דנקודים. ושוב באה הה"ת בנקבי העינים דהיינו בהמסך דכלי דכתר, המכונה יסוד דכתר, או נה"י דכתר, כי מקום הזווג נק' יסוד או נה"י. וכאן הה"ת מכונה בשם נקודת הקמץ: שה"ס רקיע וניצוץ או קו ונקודה מתחתיה. וזהו הפסיעה הב'.
וכאן הוא עיקר ההבחן, שה"ת היא למעלה בעינים, ויה"ו הם למטה באח"פ. שזה יורה, שאין באח"פ הללו כלום מבחינת ה"ת המחוברת בנקבי העינים, משום שסוד הזווג וההסתכלות לא נעשה אלא בבחינת אח"פ, שהם בחי' ה"ר לבד. באופן שרק הכתר לבדו הוא הנושא בתוכו את הה"ת, אבל החו"ב הם נקיים מה"ת.

וההפרש מבחינת החולם לבחינת הקמץ הוא, כי נקודת החולם, שהיא הה"ת הכלולה במסך דראש הא', העומדת במקום הטבור כנ"ל, הנה היא נשארת שם קבועה בתמידית, ואינה זזה משם, משום שראש הא' אינה נחשב כלל לבחי' נקודים. (כנ"ל דף ת"ט ד"ה ג"ר). אבל נקודת הקמץ, שהיא בחינת ה"ת הכלולה בכתר של נקודים, הנה בה נוהג ענין עליה וירידה, כי בעת הזווג דע"ב וס"ג, נמצאת הה"ת הזו שיורדת מנקבי העינים למקום הפה, דהיינו מתחת לאותיות יה"ו, אשר אז שבים החו"ב דנקודים לבחינת ראש. כי אלו החו"ב דנקודים לא נדחו מן הראש לבחינת גוף, אלא בסבת ה"ת אשר באה בנקבי העינים דהיינו בנה"י דכתר, שהיתה שם כדוגמת החולם שממעל לאותיות יה"ו, וע"כ יצאו האותיות יה"ו שהם חו"ב דנקודים, לבחינת גוף, אבל עתה שה"ת ירדה משם ובאה למטה מאותיות יה"ו, דהיינו בסוד נקודת קמץ שדרכה לבא מתחת לאותיות, הנה שוב חוזרים החו"ב ומתחברים אל הכתר לבחינת ראש.
וענין זה מכונה שנצח הוד יסוד דכתר נתלבשו בתוך החכמה ובינה, ונעשה להם למוחין, כלומר, שהשיב אותם לבחינת ג"ר וראש. כי בעת שנה"י דכתר היו ממעל להם, הנה אז נדחו מהראש ונעשו לבחינת גוף, אבל עתה שנה"י דכתר נתארכו וה"ת שבהם ירדה מתחת לאותיות שלהם, חזרו והשיגו בחינת הג"ר. וע"כ מכונה זה בשם התלבשות למוחין. וזהו פסיעה ג', של הה"ת. כי ירדה מתחת לאותיות.

ובזה תבין המובא תמיד מדברי הרב אשר יסוד דעליון, הוא דעת להתחתון, כי כאן הושרש ענין הזה. כי בעת שנה"י דכתר הם למעלה מחו"ב, כדוגמת חולם שממעל לאותיות, הנה יה"ו אלו דחו"ב, נחשבים לבחינת חג"ת, דהיינו גוף שי ' היא חסד, וה ' היא גבורה, וו ' היא ת"ת. אבל אחר שנה"י דכתר נתארכו ונתלבשו בהחו"ב, בבחינת קמץ מתחת להאותיות יה"ו, שהחו"ב שבו מחמת זה להראש, נמצאים עתה היה"ו שנעשה לבחינת חכמה בינה דעת שבראש. והי' נעשה לחכמה, וה' לבינה, והו' לדעת. ונבחן ע"כ, שהנצח דכתר, העלה את החסד דחו"ב לחכמה ע"י התלבשותו בהם, וההוד דכתר, העלה את הגבורה למדרגת בינה, והיסוד דכתר העלה את הת"ת דחו"ב למדרגת דעת. והנך מוצא שע"י התלבשות יסוד דכתר בת"ת דחו"ב נעשה הת"ת לספירת הדעת. וז"ס, אשר יסוד דעליון נעשה דעת ע"י התלבשות בהתחתון. כמבואר.
וצריך שתדע שיש ב' בחינות של דעת: דעת עליון, ודעת תחתון. כי הת"ת דחו"ב הנעשה עתה לבחינת דעת דחו"ב, נקרא דעת עליון, מטעם שאין בהכלים האלו דחו"ב מבחינת ה"ת ולא כלום, רק מבחינת ה' ראשונה לבד. (כנ"ל באות ט' כאן ד"ה וע"י זה נבין). וע"כ אין לו שום יחס אל הזו"ן, שהם כלולים עם הה"ת. (כנ"ל אות ו' כאן). ותדע שזה הדעת המאיר בכלים שיש בהם התכללות דה"ת, נק' דעת תחתון.

והנה נתבאר, שהזווג והתלבשות הנה"י דכתר בחו"ב דנקודים, מועיל רק לחו"ב לבד, כי השיב אותם לבחינת ראש כנ"ל. אבל לז"ת דנקודים אין הג"ר הללו מאירים כלל, מחמת, הה"ת הנמצאת בפה דנקודים, אשר ג"ר אלו אינם יכולים להאיר אליה, משום שאינם כלולים כלל ממנה, כנ"ל. ועל כן לזווג ב' צריכים שיאיר הג"ר גם אל הז"ת. וזהו הזווג של נה"י דא"ק לחו"ב דנקודים. שמזווג הזה יוצאים הז"ת עם הדעת התחתון, כמו שיתבאר.
ותחלה צריכים להבין ענין נה"י דא"ק על בוריו. וכבר ידעת שנה"י הללו, הם השורש של כל החיבור הזה של ב' ההין, ועליתם לנקבי העינים. כי מתחלה התפשט הס"ג עד סיום רגלי א"ק, והתלבש בנה"י דא"ק הפנימים, דהיינו של פרצוף הראשון דא"ק. ואז נתערב אור הס"ג שהוא בחי"ב, עם הבחי"ד שבנה"י הפנימים דא"ק, וע"כ אחר שנזדכך המסך ועלה לראש הס"ג להתחדש בזווג חדש, העלה עמו גם הרשימו דבחי"ד הכלולה בו. ועי"ז עלתה ה"ת שהיא בחי"ד לנקבי העינים (כנ"ל דף שצ"ה ד"ה עלו) שעליה זו נק' צמצום נה"י דא"ק. וזווג הנעשה בנקבי העינים, הוציא הבינה וזו"ן דכל מדרגה לחוץ, ואח"פ דראש נעשו לגוף וחג"ת, ובינה וזו"ן דגוף נעשו לנה"י, ובינה וזו"ן דנה"י יצאו לגמרי לחוץ מאצילותו של הפרצוף, דהיינו לבחינת בי"ע דפירודא. ומשום זה נסתיים פרצוף ס"ג דא"ק במקום הטבור דא"ק, ומתחתיו הופרס פרסא. (כנ"ל באורך באור פנימי דף שצ"ח – ת"א ע"ש).

וצריכים להבין היטב מ"ש הרב לעיל (דף ת"ב אות י"א וי"ב) שהצמצום והפרסא הם ב' ענינים נבדלים, כי הצמצום נה"י דא"ק היה להמעיט האור לצורך הנקודים, ותיקון הפרסא אינו לענין עולם הנקודים עצמו, שהוא עולם האצילות, אלא לצורך עולם הבריאה שתחתיו עכ"ל. פירוש, כי נעשה כאן התחלה ושורש לג' עולמות בריאה, יצירה, עשיה, הנק' עלמין דפירודא וזה נעשה ע"י צמצום נה"י דא"ק, שעלו הרשימות מב' ההין: ה"ר וה"ת. שנתחברו בנה"י דא"ק, כנ"ל, ובאו בנקבי עינים. שמזווג הזה יצאו עצם הע"ס דנקודים בסוד ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ, כנ"ל. ונודע, שגם הרשימות דזו"ן שבאו מנה"י דא"ק, חזרו למקומם למטה מטבור בדוגמת הג"ר דנקודים, דהיינו ג"כ בדרך התחלקות המדרגה, אשר הבינה וזו"ן יצאו לחוץ מהדרגה. ונמצא דאותו האור דזו"ן שחזר למקומו, אחר הזווג דנקבי העינים שבראש הס"ג, לא מילא כל הע"ס שמטבור ולמטה דא"ק הפנימי, אלא רק הכתר וחכמה שבו לבד, והבינה וז"א ומלכות שבו, יצאו לגמרי לחוץ מאצילות, ונעשו לבחינת ג' העולמות בריאה יצירה עשיה. וכל זה נעשה על ידי צמצום נה"י דא"ק. כמבואר.
אמנם הפרסא היא תיקון מיוחד לצורך הבריאה, כלומר לצורך ג' עלמין בי"ע דפרודא, אשר נפרדו מן אור אצילות מחמת התחלקות המדרגה, כנ"ל, אלא שנקראו כולם ע"ש בינה דהיינו עולם הבריאה, משום שהיא הספירה העליונה. וענין תיקון הזה, הוא דבר עמוק מאד כי באמת גם הפרסא הוא ענין התחלקות המדרגה על נקבי העינים הנמשך מצמצום נה"י, אלא שבה יש ענין של "שאיב מלעילא ויהיב לתתא" כמו שמביא הרב (דף ת"א אות ט') בשם הזוהר. שפירושו, שיש בה ענין של עולה ויורד, שמצד אחד ה"ס רקיע המבדיל בין מים עליונים הזכרים, למים התחתונים הנקבות, דהיינו מכח התחלקות כל מדרגה, המוציא את הבינה וזו"ן לחוץ, ונעשו הכתר וחכמה של המדרגה בסוד מים עליונים זכרים. והבינה וזו"ן דמדרגה נבדלו ויצאו לחוץ, בסוד מים תחתונים נקבות. שעל שם זה נק' הפרסא בסוד רקיע המבדיל. ומצד שני יש בה ענין דשאיב מלעילא ויהיב לתתא. והיינו שע"י זווג עליון דע"ב ס"ג יורדת ה"ת מהעינים למקום הפה דראש, ואז נבקע הפרסא, כלומר, שנתבטל ההבדל בין כתר וחכמה, לבינה וזו"ן, כי חוזרים למדרגה שלהם כבתחלה. כמ"ש (באו"פ דף ת"ג ד"ה הפרסא) עש"ה.

ומה שתיקון הזה של חזרת הבינה וזו"ן להמדרגה נקרא רק על שם הפרסא, ולכאורה, הרי כל זה נעשה רק מחמת הזווג דע"ב וס"ג, ומה תעזור הפרסא לזה, עד שתיקון הזה יקרא על שמה. והענין הוא, כי כל הבא מתחלת אצילותו אינו מקבל שום שינוי, ולפיכך אחר שבאה פעם הה"ת בנקבי העינים, שוב אינה יורדת משם לעולם. וע"כ לענין עליה וירידה של הה"ת מנקבי העינים נתתקן ראש אחר שני לו, דהיינו המקבל מראש הא', אשר הה"ת שבנקבי העינים דראש הב', נמצאת בבחינת עולה ויורדת, ואותו ההבדל שבנקבי עינים דראש הב' בין הכו"ח שבו לבין הבינה וזו"ן שבו, הוא המכונה תיקון הפרסא להיותה בבחינת עולה ויורד. ולפיכך נקרא ענין החזרת הבי"ע להאצילות, על שם הפרסא. כי רק היא מתוקנת כן, שהה"ת תרד למקומה לעשיה, ותחזור הבינה וזו"ן שיצאו מכל המדרגות. אבל ההבדל שנעשה בנקבי העינים של ראש הא' הנק' ישסו"ת, אינו מתבטל לעולם, כלפי הבינה וזו"ן שיצאו ממנו. מטעם, ששם נבחן לבחי' תחלת אצילות, שאינו מקבל שינוי. ומלבד האמור יש עוד תיקון מיוחד בפרסא, שהיא מסתרת ומעלמת כח הה"ת הנמצאת בנקבי העינים של ראש הא', שלא תשפיע למטה, בעת שהאח"פ שבים לראש, כי אלמלי השפיעה למטה לראש הב' אז לא יכלה גם הה"ת דראש הב' לרדת מנקבי העינים לפה. כי כח העליון שולט תמיד על התחתון ממנו. אלא הפרסא מעלמת עליה, וכחה אינו מושפע בעת ההיא למטה. וזכור זה.
ובהמתבאר תבין ההבחן, שבין הוי"ה דע"ב להוי"ה דס"ג. כי כמו דהוי"ה דע"ב הוא במילוי יודין כן הוי"ה דס"ג הוא במילוי יודין, ואין הפרש ביניהם אלא בהמילוי שבתוך הו ' כי מילוי הו ' דהוי"ה דס"ג הוא בא ', כזה, ואו. והוא, כי סוד צורת הא ' מתבאר בענין תיקון הפרסא: כי יש בצורתה ב' יודין: יוד עליונה, ויוד תחתונה וקו עקום שה"ס הפרסא, מבדלת ביניהם באלכסון. שזה רומז על התחלקות המדרגה שנעשה בסבת צמצום נה"י ועליה לנקבי העינים, שי ' עליונה היא בחינת כתר וחכמה, של המדרגה שמנקבי העינים ולמעלה, הנק' מים עליונים זכרים. וי ' תחתונה, היא הבינה וזו"ן דהמדרגה, שמנקבי העינים ולמטה, שיצאו לחוץ ממנה, הנק' מים תחתונים נקבות. והפרסא שבין אלו היודין, ה"ס הרקיע המבדיל בין מים למים. ולפי שענין זה הוא בחינת השיתוף דמדת הרחמים בדין, שהוא התחלה ראשונה להעולמות, כנ"ל באו"פ, ע"כ הא ', היא ראש והתחלה אל הכ"ב אותיות, שהעולמות נבראו בהם, כנודע. ואכמ"ל.

והנה נתבאר אשר תיקון הפרסא, אינו בראש הא' שהוא ישסו"ת שמטבור ולמעלה, אלא בראש הב' שהוא מטבור ולמטה, שבפנימיות הם נה"י דא"ק, ובחיצוניות הם הג"ר דנקודים ששם מקום מ"ה וב"ן דא"ק, שהו ' של השם הוי"ה רומז עליו, כנודע. וע"כ י"ה דהוי"ה דס"ג שהם מטבור ולמעלה שאין ענין הפרסא וה"ת נוהגים שם, המה שוים לפרצוף ע"ב, ומתמלאים עם יודין בשוה לפרצוף ע"ב. אבל הו ' דהוי"ה דס"ג, שהוא מטבור ולמטה, היא מתמלאת עם א ', כי שם הוא תיקון הפרסא, והתחלקות של מים עליונים ומים תחתונים. ותדע שמטעם זה, נמצא הוי"ה דמ"ה, שמתמלאות כל ד' אותיותיה במילוי אלפין, משום שכל עיקר אצילותו הוא רק בסוד הפרסא ושיתוף דה"ת, (כנ"ל באות ו' כאן, עש"ה). אמנם בהוי"ה דע"ב אין בו מילוי בא ' כל עיקר, כי כל ההבחן שבין ע"ב לס"ג, הוא בענין החיבור עם הה"ת, שנעשה בפרצוף הס"ג, ולא בפרצוף ע"ב. ואפילו בהס"ג, אין החיבור ניכר, רק במטבור ולמטה בהז"א שבו, ולא מטבור ולמעלה.

ועם זה תבין ענין הזווג דע"ב וס"ג, שמחמתו יורדת הה"ת מנקבי העינים, וחוזרת למקומה כמתחלה. כי ידעת, שראש הס"ג מלביש על החג"ת דע"ב, דהיינו מחזה דע"ב עד הפה שלו, להיותו בחינת התפ"ב שלו, כנ"ל בהחלקים הקודמים. וע"כ אחר שהע"ב משפיע אורותיו להס"ג, ומתוך שבאור הע"ב אין בו כלל בחינת ה"ת בעינים כנ"ל, ע"כ כשבאים אורות הע"ב בס"ג מורידים ג"כ את ה"ת שבנקבי העינים דס"ג למקום הפה, למקומה האמיתי, כמו שהיא בע"ב. ולמטה בעולם התיקון נעשה הזווג הזה על ידי עלית מ"ן מהתחתונים כמ"ש במקומו, אבל כאן עדיין אינו נוהג עלית מ"ן, אלא הזווג נעשה מאליו, כלומר ע"י יניקת הס"ג שיעור מספיק מאורות דע"ב, שהאורות האלו מורידין הה"ת למקומה האמיתי, כנ"ל.

והנה אחר שנעשה הזווג דע"ב ס"ג הנ"ל, יוצא מזה ב' פעולות אחת בפנימיות א"ק, דהיינו בהזו"ן הפנימים שמטבור ולמטה שלו. ואחת בחצוניות א"ק, דהיינו בהג"ר של הנקודים המלבישו מחוצה לו מטבור ולמטה. כי בחיצוניות א"ק, מוריד הכתר דנקודים את הנה"י שלו, ומלביש אותם למוחין בחכמה ובינה דנקודים. שפירושו הוא, שמוריד את הה"ת מנקבי העינים שלו, המבדלת בינו לבין החו"ב דנקודים, שהוציאה אותם לבחי' גוף, ועתה הוריד את הה"ת למקומה האמיתי לפה דנקודים, בסוד קמץ אשר מתחת להאותיות יה"ו, (כנ"ל באות י"ב כאן. ע"ש). וחזרו היה"ו שהיו בבחינת חג"ת ונעשו לבחינת חב"ד. דהיינו לבחינת ג"ר וראש. אבל זה מספיק רק לבחינת החו"ב דנקודים עצמם, אבל לז"ת דנקודים אין שום הארה נמשכת עוד, מטעם שאין בחו"ב אלו מבחינת ה"ת ולא כלום, וע"כ אין להם יחס אל הזו"ן הכלולים מה"ת. כמ"ש שם באות י"ב, ואות ט', כאן.
ופעולה השניה נמשכה מהזווג דע"ב וס"ג הנ"ל, אל זו"ן הפנימים דא"ק שממטה לטבורו. כי אור זה ירד ובקע לאותה הפרסא שבפנימיות דא"ק, המבדלת את הזו"ן הפנימים ומוציאה אותם מחוץ לאצילות הס"ג, ועתה נתבטל זה, וחזר ונתפשט אור הס"ג אל הזו"ן הפנימים, כמו שהיה מטרם צמצום נה"י, דהיינו עד סיום רגלין דא"ק. כי אז, גם הבינה וז"א ומלכות שיצאו לחוץ מנה"י דא"ק, ונעשה לג' העולמות בריאה יצירה עשיה. חזרו עתה לבחינת אצילות, דהיינו לנה"י דא"ק כבתחילה. ובזה תבין דברי הרב הנ"ל שאומר שהפרסא הוא תיקון לצורך הבריאה, כנ"ל באות י"ד. כי ע"י התיקון של עליה וירידה אשר בהפרסא, הוחזרה הבריאה יצירה עשיה לנה"י דא"ק, ושבה לבחינת אצילות.

ומתוך שהג"ר דנקודים מלבישים על הנה"י דא"ק, נעשה גם כאן זווג של נה"י דא"ק עם החו"ב דנקודים, כנ"ל בע"ב וס"ג. והשפיע להם אור המלאפום, שה"ס ו' ונקודה, שפירושו בחינת ה"ת המאירה תוך האותיות דיה"ו, וה"ת נק' נקודה, ובחינת הפה דנקודים ה"ס ו ' ובאה הנקודה בתוך הו', ונתכללה בהו ' של החו"ב. והבן זה היטב. כי מטרם שקבלו סוד המלאפום מנה"י דא"ק, לא יכלו להשפיע לז"ת כלום, משום שלא היו כלולים מה"ת כנ"ל באות ט' עש"ה. כי הה"ת נשארה בנקבי העינים שה"ס נה"י דכתר הנקודים, ויה"ו, שפירושו חסרון דה"ת ירדה לחו"ב, שהם אח"פ דכתר. אבל עתה שקבל הו ' של היה"ו את ה"ת, שה"ס הנקודה שבתוך המלאפום, מן היסוד דא"ק, וחכמה בינה נתכללו מן ה"ת, חזרו חו"ב ונזדווגו עליה, דהיינו שהמשיכו אור העליון על המסך הזה הכלול מה"ת, והמשיכו קומת כתר, ואור הזה חזר ונשפע גם מלמעלה למטה להז"ת לבחינת גוף, כמ"ש במקומו. בחלק ז'.
וזו היא הפסיעה הד' שעשתה הה"ת, דהיינו שבאה בתוך האותיות דיה"ו, שהם חו"ב דנקודים, בסוד הנקודה שבתוך הו ' כנ"ל, שמכאן היא יכולה להתפשט להגוף דנקודים, הנק' ז"ס תחתונות דנקודים. כנ"ל. והבן והתעמק בענין הד' פסיעות הללו, שעשתה הה"ת מעת התחברותה בה' ראשונה, בתוך הכלים דנה"י הפנימים דא"ק, עד שבאה בתוך האותיות, שהם הכלים דחו"ב דנקודים, שמשם יכלה לבא למקומה, דהיינו בז"ת דנקודים. כי פסיעה א' עשתה, מנה"י דא"ק אל נקבי עינים, בסוד חולם, ובפסיעה זו יש ג' מדרגות: הא' בנקבי העינים דראש הס"ג. הב' בנקבי העינים של ישסו"ת, שהוא במקום הטבור. הג' בנקבי העינים דכתר דנקודים. ובכל אלו היתה בסוד חולם שממעל לאותיות יה"ו, דהיינו בסוד ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ. ובבחינה זו היו היה"ו שהם האח"פ, נקיים לגמרי מה"ת, כנ"ל אות יוד. ופסיעה הב' עשתה מנקבי העינים דכתר נקודים אל פה דנקודים, בסוד קמץ שמתחת האותיות דיה"ו, שעי"ז חזרו חו"ב לבחינת ראש, כי יצאו היה"ו שהיו בבחינת חג"ת, ובאו לבחינת חב"ד של ראש. ועדיין הם נקיים מה"ת, שהרי נמצאת למטה מהם בסוד קמץ.
ופסיעה הג' עשתה ע"י הזווג של יסוד דא"ק, שאז באה לקבלה בתוך הכלים דחו"ב, דהיינו בתוך האותיות יה"ו, אשר אז ע"י זווג דאו"א היא יורדת למקומה, לזו"ן דנקודים, וזו היא פסיעה הד'. ותדע, שפסיעה זו מכונה, פסיעה לבר. שפירושו, כי יצאה כאן לבר מאצילות, כי הכלים דז"ס תחתונות, שה"ת נתפשטה בהם, האירו מתחלה לבר מאצילות, בכח הארת יסוד דא"ק שהשיב הבי"ע לאצילות, כנ"ל. אמנם הז"ת לא יכלו להתקיים כן, והבי"ע שלהם חזרו ויצאו ונפרדו מאצילות, שזה מכונה שביה"כ. כמ"ש במקומו. ולכן מכונה פסיעה זו האחרונה בשם פסיעה לבר. והבן. ולעיל באות י' ביארנו ב' פסיעות בבחינת החולם עצמו, כי יש בחינת חולם שאין בו תיקון של הפרסא, דהיינו שיוכל להתפשט מתחת האותיות, שהיא הה"ת שבנקבי עינים דישסו"ת. ויש בחינת חולם שיש בו ענין העליה וירידה, שהיא הה"ת שבנקבי עינים דכתר דנקודים, וחשבנו אותם לב' פסיעות, ולפי"ז יהיה כאן ה' פסיעות דהיינו ד' פסיעות עד ביאתה תוך הכלים דחו"ב. ופסיעה אחת לבר. ע"ד הנ"ל.

ויש להבין היטב את ההפרש של ב' הבחינות שבחולם, הנ"ל. אשר בחינת ה"ת שבנקבי העינים של הראש הא' אינה יורדת עוד ממקומה. וה"ת של ראש הב' שהיא הכתר דנקודים, יורדת למטה ע"י זווג הע"ב וס"ג. וטעם הדבר הוא, כי נתבאר לעיל באות ט"ו כאן. שעיקר התיקון שבפרסא, הוא להעלים ולהסתיר כח הה"ת הנמצא בנקבי העינים דראש העליון, בעת שהה"ת דראש התחתון יורדת למקום הפה. ע"ש. וענין תיקון הזה לא יצוייר בראש הא' עצמו, בהיות שמה הה"ת במקום אצילותה הראשונה בבחי' השיתוף עם ה"ר, ואם היתה יורדת משם לא היה לה דרך להעלות עוד. וכל ענין הפרסא אינה אלא תולדה דה"ת זו שעלתה בנקבי העינים דראש הא', ולפיכך לא תוכל לרדת ממקומה, כי אין מי שיעלים את כחה. אבל אחר שנולדה הפרסא מתחת הראש הא', והאח"פ שיצאו לחוץ מראש הא', נתחלקו בעצמם לגו"ע ואח"פ, הנה אז אפשר לה"ת, שתרד מנקבי העינים אלו דראש הזה. כי הפרסא מעלמת על ה"ת שבנקבי העינים דראש הא'. באופן שעיקר כח השיתוף דמדת הרחמים בדין נעשה בנקבי העינים דראש הא' לשורש קבוע וקיים. אלא שהפרסא יכולה להעלים כחה לעתים, ולא בתמידות. ופעולת השיתוף הזה, דהיינו העליה והירידה הנ"ל, מקומה היא בראש הב'.

גם תזכור, הצורך לב' בחינות הזווגים שנעשו בחכמה ובינה דנקודים, שנתבארו לעיל, שהם: ענין התלבשות נה"י דכתר נקודים למוחין בחו"ב. וענין הארת היסוד דא"ק את נקודת השורק לחו"ב דנקודים. כי הזווג דנה"י דכתר הועיל רק לחו"ב, דהיינו לבחינת הראש דנקודים, כי ע"י ירידת ה"ת למקום הפה, חזרו החו"ב לבחינת ראש. אבל לא הועיל כלום לבחינת הגוף דנקודים, שהם הז"ס תחתונות, כנ"ל באות יוד. ולכן הוצרך להארת נה"י דא"ק הפנימים שהם עצמם בחינת ה"ת כנ"ל (באות ז' ד"ה הענין). ואחר שקבלו החו"ב את הארת ה"ת מיסוד, בסוד ו ' ובתוכה הנקודה דהיינו ה"ת, כי באה הנקודה בתוך הכלים דחו"ב, הנה אור הזה הוא עצם הז"ת שבאו להבינה דנקודים והולידה אותם ובאו למטה למקומם.

ויש לבאר עוד, כי נודע שכל פרצוף תחתון מלביש להעליון שלו, מפה דראש ולמטה, כמ"ש היטב בפרצופים הקודמים דא"ק. וא"כ למה הפרצוף הזה דנקודים, שנאצל מפרצוף הס"ג, אינו מלבישו כל עיקר, שהרי הכתר דנקודים מתחיל למטה מסיום כל הפרצוף דס"ג, אלא שמלביש לנה"י של פרצוף הא' דא"ק הנק' פרצוף גלגלתא דא"ק. ועוד קשה, מה נעשה עם הרשימות דטעמים דס"ג, שנשארו אחר הסתלקות האורות האלו. שהרי בסבת הזדככות המסך נמצאים כל האורות דגוף מסתלקים ועולים למאצילם, כנודע. וביותר קשה מאין בא המילוי להגוף דס"ג שמטבור ולמעלה עד הפה, אחר הסתלקות האור משם. כי בכל הפרצופים נמצא התחתון שממלא ומלביש לגוף דעליון שלו אחר הסתלקותו, כנודע, אבל פרצוף הנקודים אינו מלביש לעליון שלו שהוא הס"ג, כי עומד למטה מסיום רגליו, וא"כ מי הממלא אותו אחר הסתלקות אורותיו למאציל.
ולהבין זה, צריכים לדייק היטב בדברי הרב שבכאן (דף ת"ז אות י"ז) וז"ל, והנה כל האור הנמשך עד הטבור אפילו שהוא מבחינת העינים, הכל נבלע ונכלל בעקודים, ולכן אינו ניכר, אבל האור הנמשך מתחת הטבור עד רגליו, זהו לבדו נקרא בשם נקודות. לפי שהוא עומד עתה לבדו. ע"כ לשונו.
וצריכים להבין את זאת, למה האור מבחינת העינים, שהוא נאצל מן פרצוף הס"ג, נבלע ונכלל בעקודים דס"ג ואינו ניכר כלל עד הטבור. הלא כל פרצוף תחתון מלביש להעליון גם למעלה מטבור, ומ"מ הוא ניכר היטב, ואינו נכלל בו ואינו נבלע בו.

וצריך שתזכור כאן היטב כל הגורמים בסדר אצילות פרצוף התחתון מהעליון, שנתבארו בחלקים הקודמים. ונזכיר אך מקצתם, הנה הגורם העקרי ללידת פרצוף, הוא הזדככות המסך עד שמשתוה להמאציל, שבזה הוא מעלה כל הרשימות דספירות הגוף להמאציל, הנשארים אחר הסתלקות האורות דגוף. ונכלל עמהם שם בהמסך דמלכות של ראש, המכונה מאציל, ואז מתחדשים הרשימות ע"י זווג העליון דראש, וכשהוכר עביות הגוף שבהם, מוכרחים לצאת מבחינת הראש, ולחזור לבחינת גוף כבתחילה, אלא לא לבחינת הטבור דעליון כמו שהיו בתחילה, אלא בבחינה אחת גבוה מהטבור דעליון, משום שבחינה אחרונה נעלמת תמיד, בשעת הזדככות, עד שאינה משאירה רשימו. והטבור דעליון הוא תמיד בחינה האחרונה הנעלמת, ע"כ נמצאת הבחינה שכנגדו שבגוף דעליון, שהיא מדרגה אחת למעלה מהטבור דעליון כנודע. וזה נוהג בכל הפרצופין. ועי' לעיל דף ר"ד בתשובה ר"י.
ועל הסדר הנ"ל נאצל גם הפרצוף נקודים, שהוא המ"ה וב"ן דא"ק, מן העליון שלו, שהוא פרצוף ס"ג דא"ק. שעל ידי הזדככות המסך דגוף דפרצוף הס"ג דא"ק, עד שהשוה צורתו להמאציל שהוא המלכות דראש דס"ג, העלה כל הרשימות, שהניחו האורות אחר הסתלקותם מהגוף אל המאציל. ואחר התחדשותם שם בזווג דראש, ואחר שהוכר עביותם יצאו מהראש וירדו להבחינה שכנגדם בהגוף, שהוא מדרגה אחת גבוה מהטבור דס"ג, דהיינו במקום שנקרא חזה דס"ג ומחזה ולמעלה, יצאו ע"י זווג עם אור העליון, ע"ס דראש, ומחזה דס"ג ולמטה, יצאו הע"ס דגוף בתוך וסוף עד הטבור. דהיינו עד סיום רגלים דס"ג. שהוא הסדר דכל הפרצופים.

אכן נודע, שהמסך הזה דגוף הס"ג שנזדכך ועלה להמלכות דראש הס"ג, דהיינו לנקבי העינים, לבחי"א דראש, הנה כולל ג"כ הרשימות שנשארו מאורות דזו"ן דא"ק הפנימי, אחר הסתלקות אורותיהם מהם. (כנ"ל באו"פ דף ש"צ ד"ה ותדע). עש"ה בכל ההמשך. ונמצא שיש כאן בהזדככות המסך דגוף של הס"ג שינוי גדול מבכל הפרצופים, כי הוא כלול מב' בחינות רשימות מב' פרצופים נבדלים: הא' הם, הרשימות הנשארים מפרצופו עצמו. הב' הם הרשימות הנשארים מן הזו"ן דפרצוף גלגלתא דא"ק, שהם רחוקים זה מזה, כי הרשימות של עצמו באים ממסך דבחי"ב, והרשימות של הזו"ן דא"ק הפנימי באים ממסך דבחי"ד. ולפיכך, כשנתכללו בהמסך ועלו להזווג דעליון שבראש הס"ג, יצאו עליהם שם ב' מיני זווגים: הא' על הרשימות של עצמו, שמשם יצא אור העינים שנתפשט עד הטבור, (כנ"ל אות כ"ב כאן בדברי הרב), שאומר עליו שהוא נבלע ונכלל בעקודים ואינו ניכר. וסדר הלבשתו הוא, כנ"ל, כי אחר שהוכר עביותו וירד המסך מן הראש להחזה, הוציא ע"ס דראש מחזה עד הפה דס"ג, וע"ס דגוף מחזה ולמטה עד סיום רגלי הס"ג, שהוא מקום הטבור דא"ק. וזווג הב' נעשה על הרשימות הנכללים מבחי"ד, דהיינו אור הנקודות דס"ג שנתלבשו באותם הזו"ן דפרצוף גלגלתא דא"ק, ונתחברה בהם הבחי"ד אשר שם, (כנ"ל באו"פ דף שצ"ה ד"ה עלו) והוא האור שירד מהעינים ונתפשט למטה מטבור דא"ק. שהרב אומר עליו שהוא לבדו נקרא בשם נקודות. כי הוא שיצא בבחינת ה"ת בעינים, ויה"ו באח"פ, כנ"ל.

ובאמת הושרש עוד התחלקות הנ"ל דב' הפרצופים שמטבור ולמעלה ומטבור ולמטה, בפרצוף הס"ג עצמו עוד מטרם הסתלקותו. כי גם אז מביא הרב (לעיל דף שצ"ו אות ו'). שמתחלק על טעמים ונקודות: שהטעמים דס"ג הם אותו חלק הס"ג שלא נתערב במ"ה וב"ן הפנימים, ומדמה אותו לאו"א, ונמשך עד הטבור דא"ק. ונקודות דס"ג הם אותו חלק הס"ג שנתלבש ונתחבר במ"ה וב"ן הפנימים. שמדמה אותו לישסו"ת. ומתחיל מטבור ולמטה. עש"ה ובאו"פ. הרי שעוד בפרצוף הס"ג מטרם הסתלקות אורותיו כבר הושרש בו ב' פרצופים נבדלים זה מזה, בכח החיבור עם הבחי"ד של מ"ה וב"ן הפנימים, שפרצוף העליון שלו נקרא טעמים, והוא בחינת או"א. ופרצוף התחתון שלו הוא בחינת ישסו"ת שנקרא נקודות.
והנה נתבאר, שהפרצוף מ"ה וב"ן החיצון דא"ק, הנאצל מן פרצוף הס"ג החיצון דא"ק, מתחלק לב' פרצופים: העליון עד הטבור, ותחתון מטבור ולמטה. וכשתחשוב שניהם לערך של פרצוף אחד, בדוגמת הטעמים ונקודות דס"ג, אז יבחן העליון לבחינת הג"ר, והתחתון לבחינת הו"ק, שהם בערך כמו או"א אל זו"ן דאצילות.

ובזה תבין המובא בכ"מ, שהג"ר דז"א נשארים באמא, בעת אצילותו ואינם יוצאים עמו. כי נתבאר לעיל, אות ח' כאן. שעולם הנקודים הוא זו"ן הראשון שנתגלה בהעולמות, דהיינו מ"ה וב"ן, כנודע, גם נתבאר שעקרו דמ"ה וב"ן, הוא החיבור שלו עם הבחי"ד. (כנ"ל אות ו' כאן). והוא נאצל תמיד מן פרצוף ס"ג, שהו פרצוף הבינה. כי כמו כאן כן הוא בכל העולמות. כי על כן נקרא הס"ג בשם אמא, להיותה המאציל של הזו"ן דהיינו המ"ה וב"ן.
והנך מוצא במ"ה וב"ן הראשון, אשר נאצל מהס"ג דא"ק, שמוכרח, לצאת בב'
פרצופים: פרצוף ג"ר מפה דס"ג עד הטבור, שאינו כלול בה"ת. ופרצוף ו"ק מטבור ולמטה, הכלול מה"ת, כנ"ל ופרצוף העליון שלמעלה מטבור, נבלע ונכלל בעקודים דס"ג, משום שאין בו מבחינת הנקודים כלל, דהיינו החיבור עם הה"ת. ורק הפרצוף שמטבור ולמטה נחשב לפרצוף נקודים, דהיינו מ"ה וב"ן. הרי שהג"ר דמ"ה וב"ן נשארים ונבלעים בגוף דאמא, דהיינו הס"ג, ואינם יוצאים עם המ"ה וב"ן, כלומר שאינם מתחברים עמהם כלל, להיותם לגמרי פרצוף נפרד מהם. כנ"ל בדברי הרב. שהאור שמפה עד הטבור נבלע ונכלל בעקודים דס"ג. ונודע שכל הכחות שבעליון מוכרחים להמצא בכל התחתונים ממנו. וע"כ ענין התחלקות המ"ה וב"ן לב' פרצופין ג"ר וו"ק, שנתהווה במ"ה וב"ן הראשון, נוהג בכל הפרצופים דמ"ה וב"ן שמכאן ואילך. אשר הג"ר נשאר דבוק ונבלע בהמאציל שלו, דהיינו באמא, והו"ק לבדם יוצאים על שם מ"ה וב"ן.

פרק ב

סדר סבה ומסובב עתה נבאר סדר כל הפעולות שנתהוו בעולמות עד הנה, מבחינת סבה ומסובב, דהיינו איך כל פעולה מסובבת בכל תנאיה בחיוב גמור מן הסבה הקודמת לה.

ונתחיל מעולם הצמצום. הנה הצמצום היה בעיקר על בחי"ד, שהיא בחינת המלכות דא"ס ב"ה, הנקראת נקודה האמצעית. אמנם הסתלקות האור היה מכל הע"ס. והרשימות האלו שהניח האור אחר הסתלקותו, נקראים עשר הספירות דעגולים. ואח"ז נתתקן מסך בהמלכות דע"ס דעגולים, ואז נתפשט שוב אור העליון עד שפגע בהמסך הזה שבכלי המלכות, ומהכאת אור העליון בהמסך, נתגלה אור גדול הנקרא אור חוזר, והאו"ח הזה עלה והלביש את אור העליון עד הכתר, ממטה למעלה. וע"ס ההם נק' ראש הקו. ואח"כ חזר האו"ח ונתפשט עם אור העליון שבתוכו ממעלה למטה, בכל אותו הכמות שהלביש מקודם ממטה למעלה בראש הקו. והתפשטות הזאת שממעלה למטה נקרא תוך וסוף של הקו. וראש תוך סוף של הקו אלו, נקרא פרצוף הראשון של אדם קדמון, או פרצוף גלגלתא דא"ק.

והנה כבר יש כאן לפנינו עשר פעולות: א' המקום שבו נעשה הצמצום. ב' ע"ס שהם הניחו הרשימות הנקראים ע"ס דעגולים. ג' ע"ס הנק' עגולים. ד' מסך שבכלי המלכות. ה' התפשטות אור העליון בחזרה. ו' זווג דהכאה של אור העליון עם המסך, ז' אור חוזר הנעשה לבוש ובחינת קבלה על אור העליון. ח' עשר ספירות דיושר, שהם ראש הקו. ט' התפשטות המלכות עם האו"ח לע"ס ממעלה למטה, שהט"ס ראשונות דע"ס ההם נק' תוך הקו. והמלכות דע"ס ההם נק' סוף הקו. י', נקודות הסיום של הקו, שמשם ולמטה חושך ולא אור.

ועתה נבאר קשרי סבה ומסובב שבהם: א', המקום שבו נעשה הצמצום הוא מסובב מן הסתלקות האור א"ס משם. והנה ראש כל הידיעות הוא שאין העדר ברוחני, וכל שינוי קל הנאמר ברוחני, אין פירושו, שהצורה הראשונה נעדרת ובמקומה באה צורה אחרת, כנוהג בחוקי הגשמיים, אלא הפירוש הוא, שהצורה הראשונה נשארה במקומה בלי שינוי כל שהוא, ודבר השתנות הצורה הנאמר, הוא תוספת על הצורה הקודמת, ויש עתה ב' צורות במקום אחד. גם צריכים לזכור, אשר חוק הפירוד ברוחני, אינו יותר רק דבר שינוי הצורה, וכמו הגרזן מפריד בהגשמיים, כן שינוי הצורה מפריד בהרוחניים. באופן, אם הרוחני משיג בתוכו איזה השתנות, הוא מתחלק ונעשה לשנים, אשר המרחק ביניהם הוא כמדת השינוי צורה שיש ביניהם, ואם השינוי הוא קל, נבחנים שהם עוד קרובים זה לזה, ואם השינוי הוא בשיעור גדול נבחנים, שהם רחוקים זה מזה.

והנה סבת הצמצום והסתלקות האור היא, כי המלכות דא"ס שהיא בחי"ד, חשקה להשואת הצורה ביתר שלימות עם אור העליון, כמבואר לעיל בחלק א' באו"פ ובהסת"פ. ונתבאר שם שבא"ס ב"ה עצמו לא נעשה שום שינוי קל מחמת הצמצום שנעשה, אלא זה עולם הצמצום הוא רק תוספת שנתחדש על אור הא"ס ב"ה.
והענין הוא כי המלכות דא"ס שחשקה ליתר דביקות, כנ"ל, הנה נתהוה בה שינוי צורה, כי באין סוף ב"ה, לא היה מגולה בה חשק הזה. ולפיכך נבחן שנתוסף כאן צורה חדשה ויצאה לחוץ מהמלכות דא"ס. וקנה שם בפני עצמו, שהוא בחינת הכתר דעולם הצמצום. והכתר הזה נתפשת בעצמו, לד' בחינות, וכשנגלה הבחי"ד שבו וחשקה להשואת הצורה ביותר עם אור העליון, ומיעטה הרצון לקבל שבה, תיכף נסתלק כל האור שהיה שם. כי כל כלי הקבלה שברוחנים הוא הרצון לקבל, ובהעדר הרצון לקבל, נעדר האור. כי אין ענין הכפיה נוהג, רק בהגשמיים כמובן.
והנה נתבארו ב' הפעולות, שהם המקום שבו נעשה הצמצום, והע"ס שהניחו הרשימות, הנעשים לעשרה כלים דעגולים: כי סבת החשק להשואת הצורה שבהמלכות דא"ס, הפעיל את שניהם יחד, דהיינו התפשטות האור, והסתלקותו משם. ומהם נמשך פעולה הג', העשרה כלים דעגולים, כי אלו הרשימות הנשארים אחר הסתלקות המה הם העגולים. הרי שג' פעולות האלו מתחייבים ויוצאים זו מזו.

תוכן העניינים

תלמוד עשר הספירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה