תורת נתנאל על התורה· רבי יעקב נתנאל ווייל
חומש בראשית · פרשת בראשית
מסכת חולין בפרק שלוח הקן משה מן התורה מנין דכתיב לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. המן מן התורה מנין שנא' המן העץ:
ונראה לי לבאר ע"פ מה דאמרינן בקידושין דף ל"ז דת"ק ס"ל חדש אינו נוהג בח"ל. ור"א סבר אף חדש נוהג בח"ל וקמפלגי בהאי קרא ממושבותיכם דכתי' גבי חדש ת"ק ס"ל ללמדך כל מקום דכתיב מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה. ור"א סבר מושב בכל מקום אשר אתם יושבים. ופריך בשלמא למ"ד מושב כל מקום שאתם יושבים משמע היינו דכתי' ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל. אלמא איקריב עומר והדר אכול. אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר. ומשני לא הוי צריכי דכתיב ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת. את המן אכלו עד בואם על קצה ארץ כנען. כיצד בז' באדר מת משה ופסק המן מלירד והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ט"ז בניסן. והקשו בתוס' היכי אמרינן ממחרת הפסח דהכא הוי ט"ז בניסן שנקרב העומר דלמא ממחרת הפסח דהכא היינו ט"ו דה"נ אשכחן בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל והמה יצאו בט"ו. ואומר ר"ת דהאי ממחרת היינו ט"ו בניסן. וה"פ ויאכלו מעבור הארץ כלומר מן הישן ממחרת הפסח מצות. שהרי הצרכו לאכול מצות וקלוי היינו חדש לא אכלו עד עצם היום הזה היינו ט"ז לאחר שקרב עומר. וה"נ אשכחן ט"ז דאיקרי עצם היום הזה דכתי' ולחם וקלוי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. ור"י מפרש נהי דבעלמא ממחרת הפסח הוי ט"ו הכא י"ל ט"ז ולשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד. וע"כ צ"ל כן דאל"כ אמאי איצטרך למימר מעיקרא לא אכיל הא אין לחלק בין ט"ו לקודם ט"ו כיון דאכתי לא איקרב העומר. אלא פשיטא דר"ל ט"ז דהיינו ממחרת אכילת פסח. והאי דפ' מסעי ר"ל ממחרת שחיטת פסח כדפרשתי. ע"כ. תו בתוס' דאיקרב עומר והדר אכיל. בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצות מחדש יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש. ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור. וראיתי בס' עצמות יוסף מקשין לפי' ר"ת וצ"ל לפי' ר"י מאי תירץ תוס' בשם ירושלמי דש"מ דס"ל דא"א לעשות מצות ממן. א"כ מה משני דלא הוי צריכי מ"מ הוי צריכי לאכול מצות דלא יוכלו לעשות ממן. ואין איסור חדש נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה. בשלמא לפי' ר"ת ניחא דאכלו מצות בט"ו מחדש אך קלי לא אכלו עד ט"ז דלא הוי צריכי. אבל לפי' ר"י קשה:
ועוד נראה דיש להקשות מה מקשה תוס' יבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת. הא קיי"ל דכל היכי דיוכל לקיים העשה ול"ת לא דחינן הל"ת. והכא יוכלו לאכלו מתבואה ישנה. וצ"ל דקושי' תוס' לתי' ר"ת דקאמר ממחרת הפסח ט"ו אכלו מתבואה ישנה מצה. ועל מה כתב קרא. בוודאי אכלו מצה כי לא יצאו במן. וכמו שלא כתבה התורה כל ארבעי' שנה שאכלו מצות. אלא ע"כ דהקרא אתא להורות דווקא מתבואות הארץ ישנה אכלו מצות. הא אם אין להם תבואה ישנה אין להם היתר לאכול תבואה חדשה. וע"ז מקשי' יבא עשה וידחה ל"ת. א"כ ליכא לאקשוי לפי' ר"י הא צריכי למצות. דבאמת הי' צריכי למצות ולא צריך להזכיר כמו שלא הזכיר הקרא שאכלו מצות כל ארבעים שנה. ונראה דר"י נמי ס"ל כפי' ר"ת אלא דנאיד מפירושו. דמנ"ל לפסוק קרא וליפרוך מיני'. ע"ז בא ר"י לומר דהכי פריך דאת"ל דלא מפסיקינן הקרא. א"כ מוכח דממחרת הפסח איירי בט"ז דאי בט"ו הא אין לחלק בין ט"ו לקודם ט"ו. אבל בתר דמשני לא הוי צריכי. י"ל דהתרצן משני דמפסקי הקרא ממחרת הפסח שהוא ט"ו מעבור הארץ מצות. וקלי לא אכלו עד ט"ז. ועד ט"ז לא הוי אכלי דלא הוי צריכי:
המן נתלה בט"ז בניסן כי בלילה ההוא נדדה שנת המלך היא היתה ליל פסח כמו שיסד הפייט עוררת נצחך עליו בנדד שנת לילה. ויום ט"ז נתלה כמו שנראה במגילת אסתר. וזהו מרומז וישבות המן ממחרת. וביהושע סי' ה' כתיב וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא הי' עוד לבנ"י מן ויאכלו מתבואת הארץ בשנה ההיא. והנה וודאי אם נאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היינו ט"ז ניחא. אמנם אם נאמר ממחרת הפסח היינו ט"ו ויאכלו מעבור הארץ. וא"כ קשה הא דכתיב וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ. אימתי אכלו מעבור הארן בט"ו ועדיין היו מסתפקין במן שבכליהם עד ט"ז. והיאך שייך למימר וישבות המן באכלם מעבור הארץ. וצ"ל דה"ק וישבות המן ממחרת של יום באכלם מעבור:
וקשה למה שינה הקרא ה"ל למכתב בעצם היום הזה נשבת המן אע"כ צ"ל דהקרא אתא לרמז על השבתת
המן שנתלה בבקר. וכל זה אי אמרינן לשון תורה ולשון נביאים הכל חד. אבל אם נאמר לשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד. אית לן למימר הא דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היינו יום ט"ז ושייך שפיר וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ. ואין לנו רמז על המן:
במדרש בראשית לא ידון רוחי באדם. קאי שלא יעמדו בתחיית המתים. שנאמר במלאכי ואת רוחי אתן בקרבכם. ובעל המאמר מפרש דקאי אמשה. דכתיב ורוח אלקי' מרחפת זהו נשמתו של משה. וה"ק לא ידון רוחי בשבילך מ"מ משה בשג"ם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. בכן בזכותו אתן להם עוד זמן מאה ועשרים שנה. ונראה דפליגי בתי' ר"ת ור"י דבעל המאמר ס"ל דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד. ע"כ מפרש דקאי אמשה. והמדרש ס"ל דמסתבר למימר דקאי על דור המבול ולשון תורה ונביאים הכל חד כתי' ר"ת. ובחידושי אגדות פי' מה שאמר משה מן התורה מניין או המן מן התורה מניין. כי הי' להם שמות אחרים. ואנו קורין אותם בכל מקום בזה השם מנ"ל. והשתא יבואר בלא"ה אין לשאול המן מן התורה מניין דה"א לשון תורה ולשון נביאים הכל חד ולפ"ז מרומז שם המן בהקרא דכתי' וישבות המן ממחרת. אבל דקאמר משה מן התורה מניין דכתיב לא ידון וצ"ל דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד ע"ז וודאי שואל המן מן התורה מניין: