תורת נתנאל על התורה· רבי יעקב נתנאל ווייל
חומש במדבר · פרשת חקת בלק
במשנה בר"ה דף כ"ז ע"ב מי שהי' עובר אחורי בהכ"נ או שהי' ביתו סמוך לבהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגלה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא. אעפ"י שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו והי' כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברת. אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמי' היו מתגברי' ואם לאו היו נופלים. כיוצא בו אמרו והביט אל נחש הנחושת וחי. וכי נחש ממית או נחש מחיה. אלא כל זמן שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לשמי' היו מתרפאי'. ואם לאו היו נמוקים. ע"כ:
הרמב"ם פ"ב מהל' שופר פסק דצריך שיתכוון שומע ומשמיע. משמיע להוצי' והשומע לצאת. הא לאו הכי לא יצא. ובפ"ו מהל' מצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא. ותי' הר"ן דלא פליג דידי' אדידי' אע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה. כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה. וקשה דהוא נגד הגמרא דהא רבה הוכיח מהך דאבוה דשמואל התוקע לשיר יצא. ש"מ דלא מחלק בזה:
ועו"ק ואיתא קושי' זו בל"מ דבהב' ק"ש פ"ב פסק הרמב"ם דאם כוון לבו בפסוק ראשון אף בשאר ק"ש אפילו הי' מגיה יצא:
ונראה ליישב ע"פ מה שהקשה תוס'. אמאי לא הוכיח רבה מבריי' דערבי פסחי' דקתני בהדי' אכל מרור שלא במתכוין יצא. ותי' תוס' בפסחי' דיש לחלק בין אכילה לתפלה. והקשה מהרש"א תימא א"כ אכתי מנ"ל לרבה להוכיח תקיעה מאכילת מצה:
ועו"ק שהקשתי קו' אלימתא על מה שתירצו תוס' הכא דמברייתא דהתם ה"א דווקא בירקות דרבנן אבל מצה דאוריי' בעי כוונה. והקשתי ע"ז דעכ"פ נשמע דבמצות דרבנן אינו צריכות כוונה א"כ מגלה שהיא מדרבנן א"כ אם כוון לבו לשמוע אפי' שלא לצאת יצא. ותני בחד בבא שמע קול שופר או מגלה יצא. א"כ ש"מ מבריי' דתוקע לשיר. ע"כ אמרתי דשני תירוצי' של תוס' שייכים אהדדי. דמברייתא בלא אבוה דשמואל ה"א אפילו במצות דרבנן נמי צריכ' כוונה. ואכילת מרור שאני דיש לחלק בין אכילה לתקיעה ומגלה. אבל מאבוה דשמואל הוכיח שפיר דע"כ אבוה דשמואל לא ס"ל הך חילוק דלדידי' ק' מאי קמ"ל הברייתא במרור דרבנן הא הוא ס"ל אפי' במצות מצה דאורייתא נמי יצא בלא מתכוון. וה"ל לתנא למיתני רבותא דבמידי אכילה אפי' במצה דאורייתא אכלו בלא מתכוין יצא. אלא ע"כ צריך לתרץ ע"פ מה שכתב הר"ן בשם הרא"ה הא דכפאוהו ואכל מצה היינו שידע שאוכל מצה רק לא כוון לבו לצאת. אבל אם סבר בשר הוא ואכל מצה לא יצא. אלא דגבי מרור מהני כיון דרבנן הוא. וא"כ ל"ק אמאי לא תני מצה דמצה בכה"ג לא יצא. ובאכילה כה"ג וודאי אין לחלק בין אכילה לתפלה. א"כ במגלה כמי יצא בכה"ג אפי' סבר שקרא דבר אחר ולא מגלה. וה"ה בשופר אף שהוא מצוה דאורייתא א"כ ש"מ התוקע לשיר נמי יצא:
ועפ"ז מדוקדק מאוד דקאמר רבה זאת אומרת וכו' ומשני מ"ד התם אכל מצה וכו'. וקשה א"כ לפי האמת מנ"ל זאת אומרת. ולפי דברינו ניחא מאוד דמוכח מדקתני בברייתא אכלו שלא במתכוון אפי' לא נתכוון לאכילת מרור דקסבר פירי בעלמא הוא ובהא אין לחלק בין אכילה לתפלה ודו"ק:
אמנם כל זה ניחא. אבל לפי דמסיק תנאי היא וסבר ת"ק משמיע לא בעי כוונה דהא קתני משמיע לפי הג"ה דרכו וכ"ש דהשומע א"צ (ואין להקשות א"כ כוונה כ"כ בס' בן לב לפי האמ' תוקע לשיר ח"ב סי' פ"א וגם בעל יצא וכפאוהו ואכל מצ' עשרה מאמרות מאמר אם יצא. אמאי תני התם כל חי ח"א סי' ל"ב. א"כ מרור ולא מצה. די"ל מעתה יש לחלק בין דאי הוי תני מצה אכיל' לתפלה. והך בריי' ה"א דאיירי בנתכוין דמרור אתי' לת"ק אבל שידע שהיא מצה. אך אנן קיי"ל כר"ז דס"ל כר' לא נתכוון לצאת. אבל יוסי דבעינן דעת שומע אם לא ידע שהוא ומשמיע. ודאי יצדקו דברי מרור שסבר שהו' פירי רמב"ם דיש לחלק בין אחר אפילו במרור לא אכילה לתפלה. וה"מ יצא. ודו"ק) בדאוריי' אבל בק"ש דרבנן כיון שקרא פסוק ראשון אפילו בתפלה יצא ודו"ק היטיב:
ועתה נבא אל ביאור המשנה. דהי' קשה לתנא אם תפלת משה גרם שגבר ישראל או עמלק למה עמד על ראש ההר. הלא כתיב ממעמקים קראתיך ה'. שאסור לעמוד על דבר שגבוה ג' טפחי'. אלא כמו דאי' בפרקי דר"א דהוא אמר ליהושע בחר לנו אנשים שיודע שג"כ לא מתו בשנה הזאת. והוא ילחם באתגלי'. ומשה רבינו באתכסי' דהאי תנא סבר דבעינן דעת שומע ומשמיע דקתני שהי' סמוך לבהכ"נ ושמע קול שופר דווקא בבהכ"נ דאז כוונת התוקע להשמיע לרבי' וצריך השומע לכוון לבו. והוא כר' יוסי דסבר הכי. וע"ז מייתי ראי' מהאי קרא וירם משה את ידו:
ואיתא בפרקי ר"א פרק מ"ד משה ואהרן וחור עמדו במקום גבוה וכל ישראל עמדו חוץ לאוהלם ורואין משה כרוע על ברכיו והמה כורעים על ברכיהם. נופל פניו ארצה. והם כופלים על פניהם. פורש כפיו לשמים. הם פורשין כפיהם לשמים. מכאן אתה למד שש"ץ המתפלל כך כל העם עוני' אחריו עכ"ל. והנה תפלת משה רבינו הי' מחתך כל הרקיעי' שידע להתכוון להתפלל בשם המפורש. ובשעה שהתפלל על עצמו לעבור את הירדן. השם יתעלה צוה שלא לקבל את תפלתו. נמצא שמ"ר הוא המשמיע והציבור כוונו לבם ג"כ לכוונת משה ש"מ דבעינן דעת שומע ומשמיע:
אך א"ת אימא מ"ה גבר ישראל כשהרים ידו כדאי' בשם מגיד משרים דבהרמת משה ידיו עם המטה מבטל כח הס"ס שהוא שרו של עמלק והוא היצה"ר. אך לפעמים הניח ידו שלא להעביר כל סטרא אחרא כדאמרי' ביומא ביקשו למסור להם יצרא דעבירה ומיבעי ביצה בת יומא ולא אשכחו. ועפ"ז אין הוכחה דבעינן דעת שומע ומשמיע. ע"כ מביא עוד ראי' מוהביט אל נחש הנחושת וכי נחש מחי' וכו' ואיתא בזוהר מה דכתיב והביט אל נחש. שהוא רמז אל נחש הקדמוני שהוא היצה"ר שצריך מעט הבטה לצורך ישוב העולם. א"כ למה כתבה התורה עוד לגבי משה והי' כאשר ירים ידו. אלא ע"כ להורות כדרשת פרקי ר"א ובעינן דעת שומע ומשמיע ודו"ק.