תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
פרק שביעי דין מלך ישראל
לבאר כל פרטי הדינים אשר מצינו בדין מלך ישראל, וראינו אצלו שהיו דן במשפטים יוצאים מחוק הקבוע בדין הסנהדרין, וגם באור בתחילה ענין הוראת שעה אשר מצינו בדין מלך, ומה הבדל יש בינו לחכם ונביא בזה:
כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות מלכים ה"ח כל המורד במלכות יש למלך רשות להורגו, ואין רשות להורגו רק בסייף16 ושם הלכה יו"ד כתב רבינו כל ההורגים נפשות שלא בראי' ברורה, או בלא התראה אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להורגן, ולתקן כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד ותולה ומניח ימים רבים, כדי להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם עכ"ל, ועיין מ"ש רבינו פ"ב מהלכות רוצח ה"ד כל אלו הרצחנים שאינם חייבים מיתת ב"ד אם ירצה מלך ישראל להורגם בדין מלכות ותקנת עולם הרשות בידו, וכן אם רצה ב"ד להורגם בהוראת שעה, אם היתה השעה צריכה לכך, יש רשות להם כפי מה שיראו ע"ש, ולכאורה כיון דגם אצל דין מלך צריך להיות התנאי דהוראת שעה ותיקון העולם, א"כ מה הבדל יש בין דין מלך לדין סנהדרין, לשניהם הכח מסור מפי התורה לפקח על בני דורם, אם רואים נחיצת הזמן יכולים לעקור מצות התורה, כדי לעשות סייג לתורה עושים ומכין ועונשין אפילו עונש מיתה שלא ע"פ הדין, וביותר תראה ברמב"ם ספי"ח מה' סנהדרין דמפ"ז הרג יהושע לעכן ודוד לגר העמלקי הוראת שעה או דין מלכות ע"ש, הנה חילק רבינו בין הוראת שעה לדין מלך, משמע דשני ענינים הם אשר נפרדים זה מזה באיכות משפטם, והנראה כיון שבארתי לעיל פ"ה החילוק בין חכם לנביא דלחכם לא מהמנינן לו בעקירה עד שיהיה התועלת הנצמח מזה נגלה לעיני כל משא"כ לנביא מאמינין לו כי בודאי יצמח מעקירה זו הטבה כללית, ועתה לדעתי ענין מלך ישראל דין נביא מוחזק דכל היכי שהמלך אומר כי לפי מעמד ומצב הדור נחוצה עקירה ולדעתו יהיה נצמח תועלת עצום מעקירה זו, מאשר כי השמיעה לדברי המלך במה שהוא צורך להנהגת מדינתו הוא בכל עת תועלת עצום ואפילו מה שנוגע רק לכבודו בלבד, וזה מדוקדק בלשונו מאוד פ"ב מה' רוצח שהבאתי דגבי מלך כ' סתם יש רשות למלך להורגו, משום תקנת העולם, משא"כ גבי עונש ב"ד שלא ע"פ דין תורה הותנה רבינו הוראת שעה ושעה צריכה לכך לחזק הדבר משמע דשני התנאים מוכרחים לעקירת ב"ד:
והנה קודם שאבאר לך מהיכן הוציא רבינו דעונש של מלך צריך להיות דוקא משום תיקון עולם, והרי ברוב הענינים ראינו דמשונה כל ענין התנהגות המלך עם העם מן שאר המשפטים וההתנהגות הקבועים ע"פ דין תורה בין איש לזולתו, ואנן קי"ל (סנהדרין כ' ע"ב) כל האמור בפרש' מלך מלך מותר בו ומותר ליקח בניו ובנותיו ושדו' וכרמים של כל העם, מה שאסור להפרטים לחמוד אפי' בלב הונו של הזולת ומכ"ש ליקח בחזקה, גם קי"ל דרך המלך אין לו שיעור, ופורץ לו גדר ואין ממחין בידו, ואמרו (ב"ק ס' ע"ב) דגדיש של ישראל דמטמרי בי' פלשתים שאל דוד אם מותר להציל עצמו בממון חברו, והשיבו אסור להציל עצמו17 אבל מלך פורץ לו גדר ואין מוחין בידו, וא"כ הני דינים שמותר להרוג בלא התראה ובלא עדים, והורג רבים ביום אחד ושאר דרכי עונשים אלו, עושה אף בלא תיקון עולם רק מצד שדיני המלוכ' א"צ להתנאים אשר הונחו ליסוד מוסד אצל עונשי סנהדרין, וקודם שאבאר מוכרח אני לבאר דברי רבינו מהיכן למד רבינו עיקר הדבר שדין מלך הוא משונה מדין סנהדרין ומרן לא הערה מקור', לכן אני אבוא על סדר דברי רבינו להראות אמתות דברו:
דע כי הלכה פשוטה ומבוררת אצלנו כל המורד במלכות יש למלך רשות להרגו והוא מבואר (שבת נ"ו ע"א, ומגילה י"ד) דמורד במלכות לא צריך לדיינו ועיין בירושלמי תרומות פ"ח יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל יהרגו אר"ל והוא שחייב מיתה כשבע בן בכרי ראינו דשבע בן בכרי הי' חייב מיתה מצד הדין ומפני זה מותר למסור אותו, ועיין מ"ש הרב הט"ז יו"ד סימן קנ"ז ס"ק ח' דמפ"ז נקט כשבע בן בכרי אע"פ דבדין תורה לא היה חייב מיתה רק מצד דין מלכות מ"מ מוסרין אותו אם יחדוהו, ואף בזמן הזה מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו ע"ש ואע"ג דשבע בן בכרי הי' מורד במלכות בית דוד וע' מדרש רבה ויגש פ' צ"ד דעיקר כשבע בן בכרי מטעם דמורד במלכות בית דוד דחייב מיתה ע"ש מ"מ יש ראי' לדברי הט"ז מהא דאמרו מדרש ויקרא רבה פי"ט על קרא ואשה כי יזוב, דסנהדרין יצאו לקראת נבוכדנצר ואמר להם יהויקים מרד כי תנוהו לי ואלך, אמרו ליהויקים נבוכדנצר מבקש אותך אמר להם וכי דוחין נפש מפני נפש אמרו הסנהדרין לא כך עשתה זקנתך לשבע בן בכרי עיין שם הרי דכל מורד במלכות אף במלכות של אומות חייב מיתה ע"פ דין תורה דאם לא כן אין ראי' משבע בן בכרי לנבוכדנצר וע' (סנהדרין מ"ח ע"ב) הרוגי מלכות נכסיהן למלך ופירש"י הרוגי מלך שמרדו במלכות, וחייבים מיתה דכ' כל אשר ימרה פיך יומת, וע' (סנהדרין מ"ט ע"א) אשכחי' יואב דקא עסיק במסכת כתיב כל איש אשר ימרה פיך ולא ישמע דברך יומת יכול אפי' לד"ת ע"ש, ומקרא זה למדו דמורד במלכות חייב מיתה אף דקרא זה כתיב ביהושע דלא היה מבית דוד, וכן אחאב דן את נבות על אשר קלל את המלך, אע"ג דלא היה מבית דוד:
אולם מלשון הרמב"ם שכ' פ"ד מה' מלכים ה"ח כל המורד במלך יש רשות למלך להרגו, דמשמע דתלוי ברצונו ואם רוצה למחול יכול למחול, ואס"ד דמיתה זו הוא ע"פ ד"ת שהתורה ציותה לב"ד להרוג את המורד במלכות, א"כ למה מהני מחילה הרי אין ביד הב"ד למחול למי שחלל שבת וכדומה, ואפילו עשה תשובה קי"ל (מכות י"ג ע"ב) בב"ד של מטה לא מהני תשובה, ואף דיש לרבינו ראי' דדבר זה תלוי רק ברצון המלך, מדאשכחן לשמעי בן גרא דקלל את המלך דוד וחרפו, ומ"מ לא הרג אותו דוד בעצמו, רק צוה לשלמה שיבקש תואנה להמיתו, ואם היה מיתה זו כשאר מיתות ב"ד הרי אסור לענות דין של המחויב מיתה ועיין רמב"ם פי"ב מהלכות סנהדרין, ומשמע (סנהדרין פ"ט) דגם קודם גמר דין אסור להשהות ע"ש גבי זקן ממרא אלא ודאי דתלוי ביד המלך אם ירצה למחול מוחל לו, וא"כ איך אפשר למחול למי שמחויב ע"פ התורה ואפשר לומר כיון דאין זה רק מפני כבודו של מלך, הוי כמו דין דזקן ממרא אשר ג"כ נתחייב מיתה ע"פ התורה, ומ"מ דעת ר' יאשיהו (סנהדרין פ"ח) זקן ממרא שרצו בית דינו למחול מוחלין, ואע"ג דריב"ב פליג בזקן ממרא, היינו מטעם שלא ירבו מחלוקת בישראל, אבל בבן סורר ומורה קי"ל באמת פ"ז מה' ממרים ה"ח דיכולים אבותיו למחול לו ע"ש, וא"כ בזה נמי כיון שהוא משום כבודו של מלך אע"ג דמתחייב ע"פ ד"ת יכול למחול לו, ומפני זה צדקו דברי רבינו שכ' יש רשות למלך דמשמע דבדעתו תלה, ועיין רמב"ם ס' המצות מ"ע קע"ג וז"ל מלך קודם לנביא כ"ז שלא יהי' מצות המלך סותר דין תורה וכו' ומי שיעבור על מצותו הנה ראוי ומותר למלך להורגו וכו' ע"ש דמשמע דרק מותר ולא חובה ומותר למחול, ואין להקשות הרי קי"ל דמלך לא חולץ ולא מיבם, ואע"ג דהיא מצות התורה מ"מ בשוא"ת עקרו לכבודו, ואפילו רצה למחול על כבודו, מ"מ אין כבודו מחול אפילו במקום מצוה, עיין רמב"ם פ"ב מהלכות מלכים ה"ג וא"כ למה מהני כאן מחילת המלך, אע"ג דנוגע בכבודו, י"ל כמ"ש הר"ן בחי' לסנהדרין בשם הר"ר דוד דדוקא למחול להבא שננהוג בו בבזיון כמו חליצה זאת אין בידו למחול אבל על הבזיון שעשו לו כבר בזה מהני מחילתו ע"ש וגם כן כאן המחילה על ענין בזיון שלעבר ובכה"ג יכול למחול:
אולם בעיקר הדבר לא ידעתי מהיכן הוציא רבינו דיש רשות למלך לאסור ולהכות בשוטים לכבודו, אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר ה"ז גזל, עיין רמב"ם פ"ג מהלכות מלכים ה"ח ואם יש לו רשות על חיי העם מכ"ש על ממונם, ועוד דעיקר דין מורד במלכות לא נאמר בתורה כלל, רק הוא מקרא ביהושע וא"כ דברי קבלה אינם רק מדבריהם ואפילו לפי מה שבארתי לקמן במאמר תורת נביאים דכל היכי דבאו דברי הנביאים דרך ציווי ואזהרה דבר תורה הם, מטעם הלכות מסיני, אולם אי אפשר לומר כלל דמשפטי המלוכה היו מקובלים בע"פ, דהרי מצינו במקרא ויגד שמואל לעם את משפטי המלוכה ויכתוב בספר, ואם המה מהלכו' המקובלות הרי דברים שבע"פ אסור לאומרם בכתב, והלכות אשר יוצאים מכתובי נביאים שאני, דהיתה המצוה לנביא עצמו, והוא צריך לשמוע מיד אע"ג דמתנגד לתורת משה כמ"ש לעיל פ"ד משא"כ כאן הנה כתב שמואל ענין זה לדורות, שידעו איך להתנהג הן המלך נגד העם והעם נגד המלך, וקבועים בספר זה כחוק ולא יעבור. וא"כ כתב הספר לעם ולא לעצמו ובכה"ג שוב אסור לכתוב הלכות ועוד דלא מצינו דבא דבר ה' לשמואל שיכתוב את משפטי המלוכה על לוח חרות, רק מעצמו עשה זאת, וא"ל כיון שבא לשמואל דבר ה' להגיד לעם משפטי המלוכה, ושמואל כתב ספרו ברוח הקודש (ב"ב ט"ו (ע"ג) [ע"ב]) א"כ כל הפרשה בשמואל מן את בניכם יקח עד ואתם תהיה לו לעבדים, המדברת ממשפטי המלוכה, העתיק מספר נבואותיו לקונטרס מיוחד, וינח אותו אצל ארון הברית, אולם גם זה לא יתכן, בראשון הרי יש פלוגתא בש"ס (סנהדרין כ' ע"ב) דאחד ס"ל דכל האמור בפרשת מלך אסור בו ולא נאמרה פרשה זו רק לאיים, ואם המה הלכות בע"פ הרי דעת הרמב"ם בהקדמתו לזרעים, ובפ"א מהלכו' ממרים ובס' המצו', דבהלכ' למשה מסיני לא מצינו פלוגתא ועוד דלמ"ד דמלך אסור בכבל אלו איך כתב שמואל ספר אשר כולל משפטי המלוכה, והרי מצד הדין לא נאמרה פרשה זו רק בשעת מעשה, ולא שתתקיי' לדורות, ואיך יפרנס בעל האומר את הקרא, וע"כ לשיטתו אותו הספר שכתב שמואל לא הי' מדבר מדינים הנאמרי' בפרש' זו לבד רק היה כולל כל דינים דמורד במלכות וסדר ההנהגה הן בשעת שלום או שעת מלחמה, וענין הממשלה והנהגת המשיחה ומי מבניו יהיה יורש עצר, וכן שאר הפרטים הרבים וכיון דספר זה כולל דינים אחרים אשר לא נכתבו בנבואת שמואל שוב אם המה מהלכות בע"פ הרי אסור לכותבם בספר להיות לחוק קבועה בישראל:
לכן נראה לי דבר חדש דכל משפטי המלוכ' המה רק ענין התקשרות בין המלך להעם, ועל אופני' הללו נאותו הצדדים, והעם התרצו לוות' הונם ורכושם לטובת הכלל, להיות דבר אחד לדור אשר יצא לפניהם וילחם מלחמותיהם, ונחוץ הדבר ג"כ כי בשעת מלחמה יהיה פורץ לו גדר בשדה אחר, וגם מותר להציל עצמו בממון, חברו לצורך כי המלך כולל כל האומה ובו תלוי טובת המדינה ואף בדבר אשר אינו נוגע רק לכבודו לבד, הוא ג"כ הטבה כללית להעם והותר לו נמי אפילו לקחת בניו ובנותיו הן לצורך הנהגת מדינתו והן בדבר שנוגע לכבודו, ואם ממלכתו מקושט בכל מיני כבוד והדר אזי נצמח מזה הטבה כללית ותועלת עצום כי יגורו ויפחדו ממנו יושבי קצות הארץ, וכסאו יהיה נכון מבלי מפגיע ומחריד משכניו מסביב, וכיון דעיקר משפטי המלוכה אינו רק כתב התקשרות, מפ"ז הותר הכתיבה בספר לאותן הענינים, וגם הונחו מצד ארון הברית כמו שהיה המנהג מימי קדם להניח כל כתבי ההתקשרות שנעשו עם ממלכות אחרות במקום מקודש, וכן מצינו (יהושע כ"ד) ויכרות יהושע ברית וישם לו חוק ומשפט בשכם ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר וגו' ג"כ לא הי' שם חוק ומשפט אלו דינים חדשים, רק ענין הברית וחוקי המלחמה איך יתנהגו וע' רמב"ן פ' בשלח, ועתה כיון שראינו דלא וותרו הונם ורכושם רק לצורך ולתועלת המדינה שוב הדבר מוכן מעצמו דהיכי שלא נראה שום צמיחת פעולה מלקיחת הונם שוב חזר דין התורה למקומו ועל אופן זה לא נתרצו הצדדי', ומפ"ז ניחא נמי לתרץ קו' התוס' (סנהדרין כ' ע"ב) ד"ה מלך מותר בו דהקשו דכיון דמלך מותר ליקח שדות וכרמים של העם א"כ למה הצריך אחאב לחפש עצות מרחוק ליקח כרמו של נבות הרי בלא"ה מותר מצד הדין, אבל לפי הנ"ל ניחא דדוקא משום צורך המדינה מותר כיון שמגיע תועלת כללי על אופן זה התרצו העם, אבל אחאב שביקש כרם נבות לצורך תענוג עצמו ולא הגיע מזה שום תועלת לעם, שוב חזר דין התורה למקומו דלקחת בחזקה הוא גזל גמור, ואפשר לכוין כן בתי' התוס' שחלקו דוקא לתת לעבדיו מותר ולא לצורך עצמו ע"ש והיינו דלצורך עבדיו הממונים לפקח על עסקי המדינה בודאי מותר דמגיע מזה תועלת לעם במה ששוקדים על מלאכתם, אבל לצורך עצמו לית כאן דין מלכו', דבשבילו לא וותרו ממונם, ומזה הטעם ניחא נמי מ"ש רבינו דלהפקיר ממון אין בידו, אע"ג דיש לו רשות על נפש העם וממונם וכל מאודם היינו דוקא בדבר שנצמח תועלת אבל בזה שמפקיר נכסים של אחר, ואין מגיע שום הטבה מזה בודאי מקרי גזל, וכן ניחא נמי מה דמצינו בירושלמי פ"ח דכלאים ה"ב איסי כן עקביא ס"ל אסור לרכוב על הפרדה, ק"ו משעטנז דמותר בזה על זה ואסור בתערובתן, ומקשה והרי כתיב אצל מיתת אבשלום וירכיבו איש על פרדו וינוסו, ומשני אין למדין מן המלכות, ומקשה והא כתיב והרכבתם את שלמה בני על הפרדה ע"ש, ואס"ד דדין מלכות משונה בעיקר הדין מדין תורה, א"כ אין מקום לקו' הירושלמי דהרי כבר תי' אין למדין מן המלכות, ונשתנה דינו כמו שמותר להציל עצמו בממון חברו וכדומה, אלא ודאי דדין המלך אינו רק מטעם שנתרצו העם ליתן ממונם לצורך המדינה, ולכל מה שיגיע לעם תועלת בדבר שנוגע לכבודו, אבל בענין שאינו נצמח שום תועלת, אזי לא נופל הוא משאר האנשים אשר תורת ה' הוא חלקם, ואסור להרחיק ממנה אף כחוט השערה, ובפרט המלך אשר נצטוה ע"פ התורה, להיות ספר התורה אצלו תדיר, כדכתיב והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו וגו':
ולאו דוקא ממונם ורכושם הפקירו לצורך כבודו של מלך ולצורך התועלת אשר יגיע מן ממשלתו, כי גם בנפשם וחייהם קבלו עליהם כי כל איש אשר ימרה את פי המלך יהיה רשות ביד המלך להורגו, והסכימו ע"ז כל העם בשעה שהקימו עליהם מלך, ואף דאין אדם מושל ושליט על חייו ואסור לאבד עצמו לדעת ולקחת את חייו בעצמו, ודרשו (בבא קמא צ"א ע"ב) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה הורג עצמו, ואפילו לחבול בעצמו אסור עיין שם בבא קמא דף הנ"ל, ועיין רמב"ם פרק ה' מהלכות חובל הלכה א', ואם כן הרי אין בכלל אלא מה שבפרט, וכיון שדבר זה אינו מצד התורה רק מטעם התקשרות שהסכימו העם שאף על נפשם יהיה למלך רשות עת ימרדו, והואיל וחייהם אין שייך להם, איך יוכלו ליתן ולהפקיר דבר שאינו שלהם,18 אבל עיקר הענין כיון דקי"ל דרודף שרודף אחר חברו להורגו הנה דמו מסור ביד כל אדם עיין רמב"ם פ"א מהלכות רוצח ה"ו, וכאן נמי כיון שממשלת המלך הוא הטבה כללית לכל העם, והפרט שרוצה למרוד ולהרוס יסודי החברה והנהגה הישרה, הנה נקרא רודף, כיון שמן מרידה נוכל להסתבב ולהסתעף מלחמות והריגות ושפיכות דם נקיים, ומפ"ז יש להכלל רשות על חיי הפרטים, כיון שרודף ורוצה לנתוץ ולהשבית שלום החברה, אשר יושבים שקט ושאנן תחת צל המלך, והעם באו בתחילה בהסכמה מוחלטת כי רק ממשלת המלך נאות להם, וזה שמורד בו רודף אחר כללית האומה מקרי, ומפ"ז מותר להרגו ע"פ דין תורה, אולם מ"מ נסתבב דבר זה רק ע"פ הסכמתם הראשונה, שמאנו בממשלת השופטים, ובחרו ממשלת דבר (אחד) [אחר] לדור, אשר יהיה ג"כ מנחיל כתר המלוכה מאב לבן, ובאופן זה מועיל ההתקשרות שעשו בתחילה, אף לענוש העובר במיתה, כיון שמסתעף ע"י הסכמה זו שהמורד נעשה רודף להכלל:
ודע דמצאתי דרבינו הרמב"ם בספר המצות כיון ג"כ לזה, דדין מלך אינו רק התקשרות בין המלך ובין העם, וז"ל במצוה קע"ג באמצע הדיבור, מלך קודם לנביא כ"ז שלא יהיה מצו' המלך סותר לדברי תורה, הנה אנחנו חייבים לשמוע מצוותו וכי שיעבור על מצותו, ולא ישמע אליו הנה ראוי ומותר למלך להרגו כמו שאמרו ישראל על עצמם כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע דבריך יומת ע"ש דגם רבינו התעורר דכל דין מורד לא אמר יהושע במצות ה' לעם, רק העם אמרו כן ליהושע שמקבלים על עצמם בעונש מיתה מי שימרה דברו, ועיין ירושלמי סנהדרין ס"פ כהן גדול שום תשים עליך מלך אשים אין כתיב אלא תשים דאת שוי עלך ע"ש ראינו ג"כ דעיקר דין מלך מפני שהעם באו בברית אתו:
ועפ"ז יהיה הנקל להבין למה הותנה רבינו בכל דיני המלך שיעשה רק משום תיקון העולם, והיינו כיון שבודאי מצד הדין גם המלך אסור להרחיק עצמו מן תורת משה אף כחוט השערה, וכתיב הקהל חקה אחת לכם ואין הבדל בין מלך לעם רק בדבר הנוגע לממון, ואף בדבר הנוגע לחיי העם, נתרצו בזה משום טובת הכלל לתיקון המדינה, אולם בהעדר האופן זה שוב דין התורה במקומו עומד, ועפ"ז הבנתי נמי מהיכן הוציא רבינו דמלך הורג רבים ביום אחד ותולה ומניח ימים רבים, וחוץ ממה דנעלם מאתנו מקורו, הנה ג"כ (יבמות ע"ט ע"א) משמע לכאורה איפכא, דאמר ר' יוחנן מוטב שתיעקר אות אחת בתורה ויתקדש שם שמים, דהרי בתורה כתיב לא תלין נבלתו עד הערב, ובני רצפה בת איה תלו עד נתך המים עליהם, ומה היו עוברים ושבים אומרים מה חטאו אלו שנשתנה מדת הדין עליהם וכו' ומה אלו שלא פשטו ידיהם רק בגרים גרורים וכו' ע"ש, ואס"ד דמלך תולה ומניח ימים רבים, א"כ בני רצפה בת איה לא הומתו מצד דין תורה דאין עליה' משפט מות על עון שאול שהרג הגבעוני', ואפילו שאול עצמו לא הרג רק נוב עיר הכהנים, ואינו רק גורם למיתת גבעונים, וע"כ מיתת שבעת בני רצפה בה איה היתה רק דין מלך, ושוב היכי אמרו בש"ס מוטב שתיעקר אות אחת בתורה, הרי כאן מיירי רק מדין מלך ושם לא נאמר הדין דלא תלין נבלתו ותולה ומניח תלוי ימים רבים, אבל לפי הנ"ל דדין מלך צריך להיות ג"כ רק משום תיקון עולם, וא"כ קאמר דמשום קידוש השם הגדול שהיה עי"ז ונתוספו שבעים אלף גרים, עקרו מצות התורה, ואדרבה מכאן הוציא הרמב"ם דבריו דמשום תיקון עולם מותר להניח תלוי ימים רבים כמו שהיה בבני שאול אלו וכן הרג שבעה ביום א' וכאן לא שייך לומר דהוי מיתה אחת ועבירה אחת דבכה"ג דנים רבים ביום אחד, דז"א דכאן לא היתה עבירה כלל, אף על גב דאח"כ נתוספו הגרים, ולא היה מגדר מלתא גלויה כמו שצריכים בב"ד רק כיון שנראה למלך עצמו שיהיה תיקון עולם חייבים להקשיב בקולו:
והא דלא הביא רבינו הדין דגם מלך מות' להרוג בנים על אבות, כמו שאמרו שם ביבמות דכתיב בתורה לא יומתו בנים על אבות, וכאן הרגו לבני רצפה בת איה על חטא שאול, ואמרו גם כן בגמרא יבמות שם גדול קדוש השם מחלול השם, ועפ"ז אפשר להבין ענין עכן דמצינו ויקח יהושע את עכן בן זרח וגו' ואת בניו ואת בנותיו וגו' וישרוף אותם באש, והנה (סנהדרין מ"ד ע"א) התעוררו בזה דבניו ובנותיו מה חטאו, ואמרו שם דלרדותן הביאם ופירש"י כדי שיראו ויקחו מוסר ע"ש, אולם בילקוט יהושע הביא בשם פרקי דר"א ותנחומ', דקרא וישרפו אותם באש פירושו דגם בניו ובנותיו שרפו באש ובפרקי דר"א אמרו אע"ג דכתיב לא יומתו בנים על אבות מ"מ שרפום על שידעו ולא הודיעו זאת, אבל גם זאת אינו ע"פ דין תורה וכי בשביל שלא הגידו יש עליהם משפט מות, אבל עיקר הדבר כיון שהבאתי לעיל שיטת הרמב"ם ס"פ י"ח מה' סנהדרין דעכן נהרג מדין מלכות ומפ"ז נהרג ע"פ עצמו, וכמו שמצינו בבני רצפה בת איה שהרגו את הבנים על חטא אבותם כיון שהיה בזה תיקון עולם, ה"ה בבני עכן, והא דמצינו (במלכים ב' י"ד) גבי אמציה ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו ויך את עבדיו המכים את המלך אביו ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה, לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות וגו', ואע"ג דשם היה רק דין מלך, וקרא דלא יומתו בנים על אבות נאמר רק בדין סנהדרין, י"ל דשם אולי לא היה שום תיקון עולם בהריגתן ושוב דין התורה ודין המלך שוים, והא דהשמיט הרמב"ם זאת היינו משום דסמך על הירושלמי סנהדרין פ' נגמר הדין הלכה ז' דלא הזכירו התם רק איסור דלא תלין נבלתו, ולא הך דלא יומתו בנים על אבות משום דלענין להמית נפשות נקיים על לא חמס בכפם, צריכין להשגיח כי יהיה מגדר מלתא גדול אבל בלא"ה בודאי אין הורגין כמו הך דכתיב גבי אמציה, ועיין לקמן פ"ח במשפט עיר הנדחת:
ומ"ש רבינו דהורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להרגו, ג"כ למד רבינו מזה דהרג שלמה ליואב על דמי עמשי שלא היה כאן התראה, ורק היה שנא מתמול שלשום לעמשי, וכן לא היה עדים שהרגו, רק היתה אומדנא כמו שאמרו (סנהדרין מ"ט ע"א) לענין עשהאל השתא בדופן חמישית כוונת, וגם יואב הרג לעמשי אל החומש: והא דאמרו (שבת נ"ו ע"א) גבי אוריה דהיה לו לדונו בסנהדרין, והרי (במגילה י"ד ע"ב) אמרו דמורד במלכות לא צריך למדייני' כבר התעוררו בזה התוס' (סנהדרין ל"ו ע"א) דלמדו שם דדיני נפשות מתחילין מן הצד שנאמר ויחגרו עבדי דוד ויחגור גם דוד, והרי במורד במלכות לא צריך למדייני' ותי' דדוקא אם נתברר כבר אם הוא מורד במלכות, אז א"צ התראה ועדים גמורים אבל הסנהדרין צריכים לחקור אם אמת הדבר כי הוא מורד במלכות ע"ש ועיין ר"ן בחי' לסנהדרין שם, ול"נ דכל דין מלך אינו דן המלך בעצמו רק צריך למדייני' בסנהדרין, והסנהדרין ידונו את המורד לא לפי דין התורה רק לפי משפטי המלוכה אשר כתובים מזמן יהושע ושמואל כמו שמצינו באחאב דרצה לדון את נבות מטעם מורד כי קלל המלך והרוגי מלכו' נכסיהן למלך, ומ"מ דן אותו לפני הזקנים, והזקנים חתכו הדין כפי דיני מלך, וכן מצינו בשלמה כאשר הרג ליואב ואדוניה ושמעי, דכלם נהרגו מדין מלך, ובשלשה אלו מצינו דאמר המלך לבניהו בן יהוידע לך פגע בו, והיינו כיון דאמרינן (ברכות ד' ע"א) בניהו בן יהוידע זה סנהדרין, ומפ"ז שלח לבניהו היינו דדן ע"י סנהדרין, והסנהדרין דנו ע"פ דין מלך, ומפ"ז צדקו שם (שבת נ"ו) דחטא דוד במה שלא דן אוריה בסנהדרין: