אור ברסלב
תורת נביאים פרק חמישי

תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

פרק חמישי

פרק רביעי

מצינו דגם ב"ד יוכלו לעקור דבר מן התורה, משום מגדר מלתא, ומה הפרש יש בין עקירת חכם לעקירת נביא:

הלכה רווחת בידינו בלי שום חולק, דלאו דוקא נביא מוחזק יכול לבטל מצות התורה לפי שעה משום מגדר מלתא רק גם לחכמי כל דור ודור וראשי אבות ב"ד, יושבי כסאות למשפט, כח זה מסור בידם, ועיין (יבמות צ' ע"ב) שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לדברי תורה, ומעשה בימי יונים באחד שרכב על סוס בשבת ובא לב"ד וסקלוהו לא מפני שהדין הוא כך אלא שהשעה צריכה לכך, וע' (סנהדרין מ"ה ע"א) בעובדא דשמעון בן שטח דתלה שמונים נשים ביום אחד, אע"ג דקי"ל דאין דנים שנים ביום אחד בשתי מיתות, וכאן היה ביניהם אוב וידעוני וחובר חבר, מ"מ תלה כלם בהוראת שעה ע"ש, עוד מצינו במגלת תענית הובא (יומא ס"ט ע"א) דמשום כבודו של אלכסנדר מוקדון לבשו הכהנים בגדי כהונה אע"ג דקי"ל בגדי כהונה לא נתנו להנות, מסיק הש"ס שם דעשו כן מפני דכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך, ראינו דאע"ג דבימי שמעון הצדיק כבר נפסקה הנבואה מישראל, ומ"מ משום צורך וכבודו של מלך עקרו דבר מן התורה,11 הרי דגם לסנהדרין וב"ד שבכל דור ודור כח זה נמסר, ואדרבה מצינו בירושלמי בשלשה מקומות פ"ק דברכות ובירושלמי סנהדרין פרק הנחנקין ובירו' הוריות, וז"ל חמורין דברי זקנים מדברי נביאים, נביא וזקן למה הם דומים למלך ששלח שני פלמנטרין שלו למדינה, על אחד מהם כתב אם אינו מראה לכם חותם שלי וסמנטרון שלי אל תאמינו לו, ועל אחד כתב אע"פ שאין מראה לכם חותם שלי האמינו בו, כך בנביא כתיב, ונתן לך אות ומופת ברם הכא ע"פ התורה אשר יורוך ע"ש, וזה נמי כונת הש"ס (כ"ב י"ב ע"א) חכם עדיף מנביא, היינו דנביא צריך ליתן אות ומופת, משא"כ חכם הרי מופתו עמו, כיון שבקי בחכמת התורה, ודרן ומורה ע"פ המקובלות בסיני חייבים אנו לשמוע אליו, והלל הבבלי כשלמד לבני בתירה הדין דפסח דחי שבת, ושמעו אליו ומינהו נשיא עליהם (פסחים ס"ו ע"א) לא הביא אתו מופתים יוצאים מגדר הטבע רק חכמתו גרמת לו, ומן סדור הדברים מהקדמת בעל הלכות גדולות, תראה דגם הוא פירש הך דחכם עדיף מנביא עד"ז, דאחר סיום חשבון המצות מביא המשנה חומר בדברי סופרים מדברי תורה וכו', ואחר כך הביא המאמר דחכם עדיף מנביא ואחר כך הך דירושלמי חביבין דברי סופרים מדברי נביאים למה הם דומים וכו' דנביא צריך ליתן אות, הרי דגם לדעתו מישך שייכי ענינים הללו להדדי ומתפרשים על דרך אחד, ועתה כיון דגבי עקירת נביא צריך להיות מגדר מלתא, וגם חכם יכול לעקור לשעה משום מגדר מלתא א"כ מה הפרש יש ביניה', ובסנהדרין פ"ט ע"ב התנו נביא מוחזק שאני:

והנה ראיתי בתוספות (יבמות צ' ע"ב) התעוררו בקו' זו ותורף תירוצם דבודאי היכי דהטבה כללית שיצמח מן עקירה זו נראה לעיני כל, בכה"ג גם חכם יכול לבטל כמו בהך עובדא בימי היונים או בשמונים נשים שתלה שמעון בן שטח כי ע"י העונש החמור שיעשו בעושי רשעה, אזי יגורו ויפחדו שאר האנשים וישמעו וייראו ולא יוסיפו להקל באיסורים, אבל אם לא נגלה לעיני כל התועלת העצום, אזי אף דלפי הכרע דעתו של החכם עולה על רוחו כי נחוצה עקירה זו, מ"מ כ"ז דלא ידענו התועלת בבירור אין עוקרין מצות התורה, לא כן בעקירת המצוה של נביא מוחזק, כמו אליהו בהר הכרמל דהן אמת דאם בא אש מן השמים, בודאי היה הטבה גדולה כי שבו כולם לדת התורה, אבל מ"מ בשעת הקרבת קדשים בחוץ עדיין לא נראה בזה הנס ודלמא לא יבא אש מן השמים, אולם כיון דאליהו היה נביא מוחזק חייבים להאמינו דבודאי יהיה מגדר מלתא, ויבא אש מן השמים כדי להכחיש נביאי הבעל ע"ש, כן הוא כונתם אע"פ שלא בארו שמה ככל הצורך:

ולפ"ז יתבאר על נכון סוגית הש"ס (מכות ך"ג ע"ב) בשלשה מקומות הופיע רוה"ק בבית דינו של שם דאמר צדקה ממני, בב"ד של שמואל הרמתי שנאמר ויאמר עד, בב"ד של שלמה שנא' היא אמו ע"ש והקשה הגאון בעל שמות בארץ בקונטרס תוס' יוה"כ בסוגיא דעומר המן (יומא ע"ה ע"א) דאיך היה אפשר לבתי דינים הללו להורות ע"י רוה"ק, הרי כתיב לא בשמים היא, ואיך היתה הופעת רוה"ק מכרעת בבתי דינים הללו ע"ש דדחק מאוד, אבל לדעתי נראה דבודאי עיקר אמירת רוה"ק כאן לא היה לחתוך דין תורה על ידן, דבודאי לא משגיחין על אמירת רוה"ק בדינים והוראה, אבל כד נעיין שפיר נחזה, כי שלשה בתי דינים הללו החריצו משפטם שלא ע"י בירור גמור, רק דרך אומדנא והתנהגו בזה שלא ע"פ דין התורה דציותה לנו שלא לגמור הדין רק בראיה ברורה, ע"פ שני עדים עיין ספר המצות להרמב"ם ל"ת ר"צ וז"ל ונקי וצדיק אל תהרוג הזהיר הדיין שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת החזק ואפילו היה קרוב לאמת וכו' ע"ש:

ועתה הנה ב"ד של שם מה שהצילו את תמר, מטעם דשלחה ליהודה המטה והפתילים ואמרה לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, הנה אומדנות כאלה לא יספיקו דמן הסימנים אין לוקח ראי' על אמתות מציאות הדבר, דהרי הוא ספק אצלנו בפ"ב דב"מ אם סימנים דאורייתא, ואפילו אי סימנים דאורייתא מ"מ בכלים חיישינן לשאלה, וביותר תקשה קו' הש"ס ואיך החליט יהודה בדברי צדקה ממני, דילמא כי היכי דאזיל הוא לגבה כך אינש אחרינא אזיל לגבה:

וכן ענין שמואל הרמתי אשר נתן לישראל מלך, והגיד להם משפטי המלוכה, כי יקח שדותיה' וכרמיהם בניהם ובנותיהם, וכן מלך פורץ לו גדר ואין ממחין בידו ושאר משפטי המלוכה, ואע"ג דעדיין לא הגיע הזמן, וישראל שאלו בתרעומתן ולא שאלו לקיים המצוה, (סנהדרין ך' ע"ב) ורמב"ם פ"א מהלכות מלכים, ועל מלך ראשון שמלך בישראל נאמר המקרא ואתן להם מלך באפי ואקח בעברתי, והנה שמואל רצה להצדיק מעשיו, שלא יחשדו אותו כי מדעתו עושה זאת, מה שנותן למלך משפט על כל נכסי העם, ומפ"ז אמר להם את שור מי לקחתי כי היה מעולם שונא בצע ולא נהנה משל אחרים כלום, ורק הקמתו בעת הזאת היתה משום צורך שעה כיון שבקשו מאתו, אבל עיקר הדבר הי' שלא לרצון בעיני ה', ואמר כי לא אותך מאסו כי אם אותי, והדינים הללו היו רק לאיים:

וביותר היה חריצת משפט שלמה בנדון שתי זונות אשר אינו הולך ע"פ דין התורה, ובאמת הקשו בש"ס שם ודלמא אערומי קא מערים, ואין חותכין הדין רק בראי' ברור', ועיין תשובת הרא"ש כלל ק"ז הביאו מרן הב"י טור חו"מ סימן י"ז מה דהאריך בזה היכי סמך שלמה לדון ע"פ אומדנא בלא עדים ע"ש, ואפשר ע"ז הענין כיונו בש"ס (ר"ה כ"א ע"ב) ביקש קהלת לדין דינים שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה והיינו כמו שדן במעשה דשתי זונות רק ע"פ אומדנא כך רצה לדון בכל דיני התורה כן, ויצתה בת קול וכתוב יושר דברי אמת על פי שנים עדים יקום דבר דאין לזוז מדין התור' ולא יסמוך אדם על הכרע דעתו, כי זה יסבב תקלות גדולות:

ועתה כיון דכל המשפטים של בתי דינים הללו אינם הולכים ע"פ דין תורה, שוב בע"כ עשו ודנו ענינים אלו, משום הוראת שעה דבלא"ה אסור להם לבטל מצות התורה, וע"כ דהיה כאן מגדר מלתא ותועלת כללי, אולם כיון דהעלינו דגבי עקירת חכם צריך להיות הטבה כללית גלויה ומפורסמת לעיני כל, ובאלו הענינים שהזכרנו לא היה עדיין מגדר מלתא גלויה, ומפ"ז הצריכו להופעת רוה"ק אשר הודיע להם, כי יהיה נצמח מזה מגדר מלתא, והוה כמו נביא מוחזק דמאמינין לו כי יהיה מגדר מלתא, וכן צריכין לפרש נמי כל דיני יחזקאל מדברים מקרבנות הנשיאים לעתיד והמה כלם שלא ע"פ דין התורה, וכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות מעשה הקרבנות הט"ו דלעתיד יקריב הנשיא קרבן חנוכתו בשבת ויהיה הוראת שעה, וכיון דלשיטת רבינו צריך להיות אף עקירה לשעה משום מגדר מלתא, ואיך אפש' לדעת עתה אם יהיה אז צורך הזמן, אלא ודאי כיון דדבר זה נובע מנבואת יחזקאל, והוא נביא מוחזק מאמינים לו כי יהיה אז מגדר מלתא, וכן הוא הענין בהך דקי"ל (שבועות ט"ז ע"א) דאין מוסיפין על העיר ועל העזרה אלא בסנהדרין של ע"א ובשתי תודות אחת נאכלת ואחת נשרפת וע"פ נביא ואמרי' שם ע"פ נביא נאכלת וע"פ נביא נשרפת, פירש"י ע"פ חגי זכריה ומלאכי וברוה"ק ואין טעם בדבר ע"ש, ולכאורה קשה איך שייך לקבוע דין זה לדורות בדבר שלא יהי' לו היתר רק ע"י נביא, וג"כ מאן לימא לן דיהי' אז צורך שעה, אלא ודאי כיון דצריך להיות נאכל רק על ידי נביא, אם כן לנביא צריכים להאמין כי יהיה מגדר מלתא:

ועד"ז צריכים לפרש מה שהרכיב דוד את ארון אלהים על עגלה חדשה, להיפך מדין התורה שכתבה בכתף ישאו, וכבר התעוררו חז"ל על זה (סוטה ל"ה ע"א) ואמרו דדוד נענש בזה מפני דאמר זמירות הי' לי חקיך, אולם אכתי קשה נהי דדוד טעה בזה, מ"מ איך שמעו לדוד לעבור על דברי תורה, אלא ודאי דסברי דדוד כיון דהיה נביא ומן הסתם יהיה נצמח מגדר מלת' מעקיר' זו אף על גב דעדין לא נגלה התועלת, ומפ"ז ציית עוזא מיד לדברי דוד ודוד נענש כיון דמצד עצמו עשה בלא סיוע נבואה:

וכן צריכים להבין נמי בדרך זה סוגית הש"ס (מועד קטן ט' ע"א) א"ר פרנך אר"י אותו שנה שנגמר בנין בית המקדש לא התענו ישראל ביום כפור, ולמדו ק"ו מה משכן דאין קדושתו קדושת עולם דחי חנוכתו שבת מקדש דקדושתו קדוש' עולם מכ"ש דדחי חנוכתו יו"כ דאינו רק כרת, ועדיין היו ישראל דואגים ויצתה בת קול דנמחל להם אותו עון ומזומנים לחיי עה"ב ע"ש, ולכאורה אם היה כאן מגדר מלתא א"כ לא לבד דליכא עון בזה רק אדרבא מחויבים לשמוע לנביא ואם לא הי' מגדר מלתא, א"כ למה עקרו מצות התורה, ואי דלמדו ק"ו ממשכן הנה לאו קל וחומר הוא, דהרי הקרבת הנשיאים בחנוכת המשכן היתה רק הוראת שעה, כמו שהבאתי בשם הרמב"ם פ"ב מהלכות מעשה הקרבנות הט"ו, ואין למדין מהוראת שעה, אלא ודאי דשלמה כיון דהיה נביא (סוטה מ"ח ע"ב) נביאי' הראשונים שמואל דוד שלמה, והוא פקד עליהם שלא יתענו, וכיון דאמר להם דנחוצה עקירה זו חייבים הם להאמין, אולם אכתי היו דואגים דלא ראו עדיין הכרח לעקירה זו ונעלם היה מעיניהם התועלת, ומפ"ז יצתה בת קול להפיס דעתם שאין צריכין להשים לב ע"ז והבטיחה להם כי בודאי יהי' נצמח תועלת עצום, ומפני זה הלכו לביתם שמחים וטובי לב:

לפי מה שבארתי שמה שיטת רבינו, דכל שמורד ועומד נגד התורה אפילו לבש שעטנז לבזיון התורה, מפני שאיננו מודה דהיא מן השמים נדון עונש כפירה לא עונש ב"ד, הבנתי נמי מה דמצינו (כתובות פ"ו) בלולב ואינו עושה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו, ולכאורה קשה ואיך יתכן דעונש עשה אשר קל מל"ת דהרי עשה דוחה ל"ת, וגם ליכא עונש קבועה על עבירת עשה, וא"כ למה מכין אותו עד שתצא נפשו, אבל האמת הוא דאם עבר לתיאבון על מצות עשה, בודאי ליכא כאן עונש תורה רק מכת מרדות כמו שעונשין לכל העובר על איסור דרבנן רמב"ם פי"ד מה' מ"א, היינו י"ג מכות כמו שהביאו בשם הערוך ע' ר"ן וריב"ש סי' צ' ותשב"ץ ובס' המצות שורש א', משא"כ כשאומר לולב ואינו עושה, דהוא מורד ועומד נגד התורה, ומן הסתם איננו מודה כי מצוה זו נאמרה מפי ה' וא"כ נדון כמכחיש מכין אותו עד שתצא נפשו, וכן יתכן נמי מ"ש רבינו פ"ו מה' חמץ דאוכל מצה בערב פסח מכין אותו עד שתצא נפשו דשם ג"כ נראה כמורד שמבטל מ"ע דמצה, וע' רמב"ן פ' יתרו דכ' נמי כן:

פרק שישי

באור הדברים מה דמצינו הרבה ענינים נראה מהם, עקירת מצוה מן התורה לדורות, ואיך יתכן זה עם הכללים האמורים למעלה:

עוד נשאר לנו לבאר סוגית הש"ס (מכות כ"ג ע"ב) שלשה דברים עשו ב"ד של מטה, והסכימו ב"ד של מעלה על ידן, ואלו הן מקרא מגילה, והבאת מעשר ושאילת שלום בשם, והנה גם שם קשה איך מהני הסכמת ב"ד של מעלה בהלכו' ודינים הרי לא בשמים היא, וע' בס' ידי משה בפי' למדרש רות דהתעורר בזה, וביותר ראינו בשלשה דברים אלו דהם מתנגדים לתורת משה, דהרי בתקנת קריאת המגילה היה קשה זאת לחכמים להסכים ע"ז, ע' ירושלמי פ"ק דמגילה, פ"ה זקנים ובהם שלשים וכמה נביאים נצטערו על חידוש המגילה, ואמרו כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש ומרדכי ואסתר רוצים לחדש דבר, וכן בהבאות מעשר לשיטת רש"י כאן קאי על מה דקניס עזרא, שלא ליתן ללוים את מעשר שני שזכתה להם התורה, וכן מן התורה טובת הנאה של מתנ' כהונה הוא לבעלי', וכן בשאילת שלום בשם עקרו ג"כ דבר מה"ת, דהרי כתב הרמב"ם פי"ב מהלכות שבועות דלאו דוקא שמות המיוחדים אסור להזכירם לבטלה רק כל שמות הקודש אסו' להזכי' לבטל', והנה (שב' י"ב ע"ב) אמרי' דשלום אסור להזכיר בבית המרחץ, וה"ה דאסור להזכיר אותו לבטלה, וא"כ כאן דתקנו להזכיר אותו בכל עת עקרו דבר מן התורה, ועיין רש"י כאן דמפ"ז קראו על שאילות שלום עת לעשות לה' הפרו תורתיך כיון דשלום הוא שם מיוחד ומזכירין אותו לבטלה ע"ש, וע' בריטב"א בחי' למכות דכ' ג"כ בדרך זה דשלשה ענינים אלו שהזכירו כאן היו שלא ע"פ ד"ת מטעם שהזכרתי, וע' בס' יפה ענף להגאון מהר"ש יפה בפי' למדרש רות דפי' ג"כ כן ע"ש, וא"כ גם באלו השלשה אין הפי' דתקנו רק ע"י ב"ד של מעלה דבודאי לא בשמים היא, רק דעשו זאת משום מגדר מלתא, אולם בחכם צריך להיות מגדר מלתא גלויה, ומפ"ז בא הסכמת ב"ד של מעלה דיהי' נחוצה עקירה זו ויגיע מזה תועלת:

אולם אכתי קשה נהי דהיה בזה הסכמת ב"ד של מעלה, מ"ט הרי בארתי לעיל שיט' רבינו דאף משום צורך שעה לא מהני רק עקירה לשעה ולא לדורות, וכאן נשאר הדבר לדורות ואיך היה כח בידם לתקן כן ואף הסכמת ב"ד של מעלה אינו מועיל לזה, לעקור מצות התורה לחלוטין וע' בס' יפה ענף דהתעורר בזה, אף במגילה י"ל כיון דמצאו לזה סמך בקרא ע' (מגילה ז' ע"א) כתוב זאת זכרון בספר, אבל מה נעשה בשאילת שלום בשם וכן בהבאות מעשר דליכא רמז בקרא, ואיך תקנו ענינים כאלו לדורות, אשר מתנגדים לדברי התורה:

והנה בירושלמי סוף ברכות ובמדרש רות חשבו כל אלו השלשה אשר הבאתי מש"ס (מכות כ"ג) ועוד להם חרמו של עכן דכ' חטא ישראל ולא יהושע גזר מכאן שהסכים הקב"ה על ידו, וצריך אתה לדעת כי עיקר חרמו של יריחו גם הוא היה רק הוראת שעה, או מפני דין מלכות וכמו שיתבאר לקמן דגם הוא סניף להוראת שעה ובכלל אלו שאמרו שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין, ולא מצינו דבר בתורה אשר ירמוז על זה, דיש כח לסנהדרין לתקן תקנה אחת, או להחרים דברים ומטלטלים של עיר אחת, ולגזור כל אשר יגע בהן יומת מיתת ב"ד, וצא ולמד מעונש עיר הנדחת אשר כל הונם ורכושם של יושבי העיר וכן הבתים כלם הם בשריפה על פי דין התורה, ומ"מ ראינו דכל הנהנה מעיר הנדחת אינו עובר רק בלאו דלא ידבק בך מאומה, ע' רמב"ם פ"ד מ"ה עכו"ם ה"ז אבל עונש מיתה לא שמענו שם מכ"ש בחרם ב"ד דהיא איסור שבדו מעצמם - ע' תוס' (תמורה ואו ע"א) ד"ה והשתא דכתבו דאיסור שבועה ונדר וחרם שהוא בדה האיסור לא שייך גבי' כל מלת' דאמ' רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והיינו כמו דאמרינן (יבמות ד' ע"א) לענין דילפינן עשה דוחה ל"ת מנזיר וקאמרי מה לנזיר שכן ישנו בשאלה, וכן כל ענין שבועה וחרם יש בידו לשאל עליו לבטלו, עכ"פ ראינו דענינים הללו קילו מאיסור תורה אשר קבועה ועומד בכל עת - אינו דין שאין כח ביד הב"ד לענוש במיתה העובר על גזירתם, ואם אמרו בילמדנו אמר ר' עקיבא החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, מ"מ לא יהיה עדיפות לחרמי ציבור וב"ד, שבאו בכלל לאסור איסור על אנשים אחרים, מאיסור שבועה ונדר שקיבל הפרט על עצמו בפירוש, דג"כ ליכא רק איסור לאו לחודא ולא מצינו שמה אפי' איסור כרת ומיתה בידי שמים, וא"כ היכן הוא הכח לב"ד לענוש העובר על גזירתם ותקנתם במיתת ב"ד:

וראיתי לרבינו הגדול הרמב"ן בחי' לתורה סוף פ' בחקותי, ובס' משפטי החרם שלו מועתק אות באות ברבינו ירוחם, וכן הוא בתשובת המיוחסות, דאנשי יבש גלעד שנהרגו כלם, וכן חרם יהונתן בן שאול, אשר נתחייב מיתה על אשר טעם מן יערת הדבש שנאסר בשבועה לכל ישראל, דכל אלו העונשים מיוסדים לדעתו בקרא, כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, דכונת זה הכתוב מורה לנו דיש רשות למלך ישראל, או לב"ד הגדול להחרים יושבי עיר אחת ולדון אותם במיתה, ולעשות תקנה בחרם על ענין אחד והעובר יומת, וזה הי' טעותו של יפתח הגלעדי ע"ש, אבל סוגיות הש"ס אינו הולך על דרך זה, דהרי דרשו (כתובות ל"ז ע"ב) מנין ליוצא להרוג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום, שנאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, כיון שהולך למיתה ע"ש, והנה הרמב"ן התעורר בדרשה זאת, וכתב הוא ז"ל דכתוב זה כולל שתיהן יחד, הן האומר ערכו עלי על איש שנגמר דינו והן על כח המחרימים הן מב"ד או מן מלך ישראל ולענוש העובר במיתה ע"ש הנה לא הבנתי דבריו דא"כ הוא לאו שבכללות וקי"ל דאין לוקין עליו ומכ"ש דאין עליו עונש מיתה, ושוב למה יתחייבו העוברים מיתה, והראי' שמביא הרמ"בן דהוה כמו הלאו דלא תאכלו על הדם, דכולל הן ב"ד שגמרו דינו של אחד דאין אוכלים כל היום, וכן האוכל קודם שמתפלל וכדומה עוד הרבה, הנה תמה אקרא דממקום שהביא הוא תיובתא נגדו, דהרי אמרינן בהדיא (סנהדרין ס"ג ע"א) דעל כל אלו אשר נכללו בלא תאכלו על הדם אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות, וע' רמב"ם בס' המצות שורש תשיעי: ועוד דמן הירושלמי סוף ברכות שהבאתי דחשיב חרמו של ירחו בין אלו שבא עליהם הסכמת ב"ד של מעל' הוא קו' נגדו דהקב"ה אמר ליהושע חטא ישראל והלא יהושע גזר אלא ע"כ דהקב"ה הסכים על ידו, ואס"ד דהתורה נתנה רשות לב"ד הגדול לתקן, ולגזור ולענוש העובר על תקנתם במיתה, א"כ היכי למדו בירושלמי שבא הסכמת של מעלה על תקנת יהושע, ודלמא על עיקר העשיה לא בא הסכמת ב"ד של מעלה. אולם כיון דיהושע היה מלך וראש הסנהדרין יש לו כח ע"פ התורה לתקן ולגזור כל מה שירצה, ומה מקשה הירו' והלא יהושע גזר, דנהי דיהושע גזר מעצמו מכל מקום העובר על תקנתו עובר על איסור תורה:

ועוד מדחשבו לחרמו של יריחו בין שאר אלו השלשה שבא עליהם הסכמת ב"ד של מעלה, וכיון שכ' בשם הריטב"א מכות דמגילה והבאת מעשר ושאילת שלו' המה עקירת דבר מ"הת ונעשו רק משום הוראת שעה הסכימו עליהם ב"ד של מעלה, דהיה נחוץ תקנות אלו משום מגדר מלתא, בע"כ דגם חרמו של יריחו כאחד מהם דאינו על פי דין תורה רק יהושע עשה זאת משום הוראת שעה, והיינו כמו דאמרינן מדרש פ' מסעי דבר זה עשה יהושע מדעתו אמר יהושע השבת כלו קודש לה' רב' ושמרתם את השבת כי קודש הוא, וכל מה שכבשנו בשבת יהיה קודש לה' ע"ש דמשמע דעשה זאת רק מפני שיריחו נכבשה בשבת, וכיון שבעיקר החרם מה שגזר בעונש מיתה על העובר, היה שלא כדין הוצרך בזה להסכמת ב"ד של מעלה, ודמיא להנך שלשה שחשבו דג"כ מתנגדים לדין התורה, והא דלא חשבו בש"ס דילן לחרמו של יריחו בהדי הנך שלשה, היינו משום דהנך שלשה, מגילה והבאת מעשר ושאילת שלום, כלם עקירה לדורות הם ואין שייכות חרמו של יריחו אל חשבונם דחרמו של יריחו איננו רק תקנה לשעה ולא לדורות, ואינו דומה לשלשה אלו, וע' מדרש רות פ' ג' דיש אומרים אף חרמה של יריחו, וע' תנחומא פ' ויחי משמע דרק הפלוגתא בין רבנן לי"א, דלרבנן לא נחשבו רק עקיר' לדורו', ומפ"ז אי אפשר להזכיר חרם של יריחו משא"כ הי"א דחשבו נמי את זה אין מדקדקין שיהיו הענינים דומים זה לזה, ואולם הגירסא של ירושלמי סוף ברכות וי"א אף המעשרות משמע דרק במעשרו' פליגי אבל לא בחרמו של יריחו, ואולם חוץ מזה מה דיהיה החשבון של ש"ס בבלי דלא כרבנן ולא כי"א דהרי חשבו מעשרות ולא חרמו של יריחו, הנה הפלוגתא בעצמה איננה (מובן) [מובנת], ומה טעם לא נתחשב לרבנן תקנת מעשרות ומה חילוק יש בין מגילה ושאילת שלום לזה, אלא ודאי דרק בחרמו של יריחו עיקר מחלקותן כגי' התנחומא והמדרש רות:

עכ"פ ראינו דבהנהו שלשה שהזכרתי היה עקירת דברי תורה לדורות, ואיך יתכן זה עם המצוה הראשיי דאלה המצות שאין נביא רשאי לחדש. עוד זאת צריך אתה לדעת כי הלכה ברורה בידינו (יבמות צ' ע"ב) דבעי לאותובי על הך דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת, מן ערל הזאה ואזמל וסדין בציצית ושופר ומשני בכלהו שב ואל תעשה נינהו, ראינו דבשב ואל תעשה יש כח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה ולמה יהיה הרשות ביד החכמים באמת לבטל מצות התורה, ומ"ש רש"י ז"ל דשוא"ת לאו עקירה בידים היא, דאמר רחמנא שב ואל תעשה דממילא מעיקר' ע"ש אבל מ"מ נעלם ממני מהיכן למדו חז"ל זאת, וכיון דאין כח ביד החכמים או הנביאים לשנות אפילו קוצה אחת של יו"ד מן תורת משה, א"כ למה בטלו מצוה שופר ולולב בזמנו וראיתי הלכה פשוטה דיש ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה בשוא"ת ולא ידענו הסיבה על מה ולמה ומהיכן למדו חז"ל זאת מקרא:

ונעל"ד דהנה לכאורה עיקר מה דרצה לאותובי' ביבמות מהזאה לולב ושופר תמי' בהשקפה ראשונה, דהטעם בכל אלו הוא משום שמא יעבירנו ארבעה אמות ברשות הרבים, ויש חשש שיעבור על איסור סקילה, וא"כ לא מקרי הותנו לעקור דבר מן התורה, דהרי עקרו זאת רק משום משמרת כדי שלא יגע באיסור תורה אשר אין מצות הללו דוחים את ל"ת דסקילה, ובכה"ג יש ביד חכמים לעשות סייג לדברי תורה, ותדע לך שהוא כן דלא העמידו חז"ל דבריהם נגד איסור תורה, רק משום חשש דיגע באיסורי תורה עצמם, דהרי ראינו בשופר אע"ג דהיא חכמה ואינה מלאכה מכל מקום הוא בכלל השבותין ואסורה מדרבנן, וכן גבי הזאה אמרינן (יומא ז' ע"ב) דהזאה שבות ואין דוחה את השבת, וכן לענין נטילת לולב אמרו (סוכה מ"ב ע"ב) ואמאי טלטול בעלמא ולדחי שבת ראינו עכ"פ דמידי טלטול לא נפקא והוי כשאר שבותין דרבנן, ומ"מ חפשו בש"ס בכל אלו אחר הטע' דשמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר, ולא אמרו בפשטות דאע"ג דכל אלו המה רק מדרבנן מ"מ בשב וא"ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, וע' מ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות שופר ה"ו וז"ל י"ט של ר"ה שחל בשבת אין תוקעין בכל מקום ואע"פ שתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידח' שבות של דבריה'12 ומפני מה אין תוקעין שמא יעבירנו או יוציא מרה"י לרה"ר ויבא לידי איסור סקילה עכ"ל, ראינו דמן שבות דמלאכה עצמה כיון דאי אפשר לבוא לידי איסור תורה בכה"ג דחי עשה של תורה לשבות דדבריהם ורק כיון שיוכל לבא לידי איסור סקילה ובכה"ג אין מ"ע הללו דוחים לל"ת החמורה בהפגשם יחד, שוב גם רשות נתונה לחכמים, לחשוב עצות מרחוק שלא יוכלו לבוא לידי כך, אפי' בביטול מצות התורה הקלה, כדי שלא יגע באיסור חמור, וכן בעיקר הדבר לא בטלי המצוה לגמרי דהרי ראינו דאמרו הטעם, שמא יעבירנו דיגע באיסור סקילה, ולמה לא אמרו הטעם שמא יתקן כלי שיר, וכבר התעוררו בזה הגאונים עיין ט"ז ומ"א א"ה סי' תקפ"ה, והביאו בשם מהר"מ פדווא הטעם כיון דשמא יתקן כלי שיר שייך אף בי"ט, וא"כ אם חיישינן לגזירה זו יתבטל מצות שופר ולולב לגמרי, ובכה"ג אין ביד החכמים להחמיר היכי דמפורש בתורה להיתר, אבל מטעם שמא יעבירנו זה שייך דוקא בשבת, אבל אם חל בי"ט דאין איסור הוצאה מרשות לרשות ביום טוב מתקיימא מצות התורה שפיר, אבל לעקור לגמרי מצוה אחת שאמרה התורה זה אי אפשר כלל לחכמים אפילו להחמיר שלא יגע באיסור תורה, ועיין ט"ז יו"ד סימן קי"ז לענין איסור סחורה בדברים האסורים, ועיין מ"ש האחרונים לתרץ מהך דריבית לעובדי כובבים ומזלות, אשר לדעת הרמב"ם היא מ"ע של תורה, ומ"מ קי"ל יו"ד סימן קנ"ט דאפילו ריבית עובדי כוכבים אסור, והטעם כיון דלא עקרו ובטלו מצות התורה לגמרי דהרי משום כדי חייו התירו ע"ש, וא"כ איך מייתי הש"ס כאן ביבמות לענין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת, דמיירי בתורם מן הטמא על הטהור, אשר מן התורה תרומה מעלייתא הוא, ורק מדרבנן שמא יפשע ולא יתרום מחדש עשו דאפי' האי גריווא הדרא לטיבלא, דשם לא יגע לעולם באיסור תורה, דהרי אפילו אם יפשע ולא יתרום מחדש, מ"מ מה"ת אף התרומה ראשונה תרומה גמורה היא, וגם נתעקר איסור תורה לגמרי דדבר שהוא תרומה עושין אותה טבל, ואם אוכל אותה כהן חייב מיתה בידי שמים:

לכן נראה לי דאין הפי' כאן ביבמות דרצה לאותובי' בשופר ולולב והזאה. היינו משום הגזירה דשמא יעבירנו, דבודאי בזה כיון דאינו רק משמרת לד"ת בודאי יש כח להם לעקור איסורא זוטא שלא יבאו לחטוא באיסורא רבה, אולם כאן מיירי מהך דקי"ל (ר"ה ל"ב ע"ב) דשופר של ר"ה אין מחללין עליו את השבת אפילו בדבר שהוא משום שבות ולא יוכל ליגע באיסור תורה כלל כמו בתחומין אשר לרוב הפוסקים אף תחומין י"ב מילין אינו רק מדבריהם13 וע' סוגית הש"ס ורש"י שם ועיין רמב"ם פ"א מהלכות שופר ה"ד וש"ע א"ח סימן תקפ"ו, וכן ילפינן הדין דלולב משופר דכל מה דמותר בשופר ה"ה בלולב, עיין א"ח סי' תרנ"ו, והטעם דלא דחי באמת מצות התורה לשבותין הללו כיון דבשעת שעולה באילן או שיצא חוץ לתחום עובר איסור שבות ואיננו מקיים המצוה עדיין ע' ר"ן שם ועיין מ"א סי' תמ"ו מה שהביא בזה בשם השבולי לקט, וא"כ העמידו דבריהם אף במקום שתיעקר אח"כ מצות התורה, וכן מצינו גבי הזאה בטמא שחל שביעי שלו להיות בערב פסח, אשר לדעת הרמב"ם ז"ל, הטעם משום דבעת שמזין עליו שהוא משום שבות14 אז אינו זמן הקרבת הפסח שחייבין עליו כרת אע"ג שהדבר גורם לבוא אחר כך לידי כרת מ"מ בכה"ג העמידו דבריהם במקום כרת, עיין רמב"ם פ"ו מה' קרבן פסח ה"ו, וכן לענין ערל כ' הרמב"ם שם ה"ז דג"כ יוכל להיות דלא יבא לידי כרת, שהרי זה המל יש לו שלא לטבול עד שיבריא ולא יבוא לידי חיוב כלל ע"ש וכן באיזמל בשעה שמוליכו דרך גגות וקרפיפות אינו מקיים המצוה עדיין וכן בסדין בציצית ג"כ בשעה שמתחיל ללבוש עדיין אינו מקיים המצוה ועיין תוס' שם, ובכל אלו העמידו חז"ל דבריהם אע"פ שגורם אח"כ לבטל מ"ע של תורה מ"מ בשעה שנעקר מצות דרבנן עדיין ליכא מצות התורה, ובכה"ג העמידו חז"ל דבריהם דלא משגיחין רק על איסור בשעת מעשה שבא המשא ומתן עליו והסיבות המסתעפים לא יזיקו, ומפ"ז למדו שפיר לענין תורמין מן הטמא על הטהור, דבשעת ההפרשה יש גזירת חכמים דשמא יפשע, ואף על גב דיוכל להסתעף מזה איסור תורה מה שהדרא לטיבלא מ"מ ב"ד מתנין בכה"ג לעקור דבר מה"ת אפילו היכי דליכא חשש שיפגע באיסור תורה:

ומשני הש"ס שב ואל תעשה שאני, היינו כיון דאמרינן (ברכות י"ט ע"ב) דילפינן מלאחותו דגבי מת מצוה חייב לטמא את עצמו אע"ג דהולך לשחוט פסחו ולמול את בנו, מ"מ כבוד הבריות דוחה את ל"ת שיש בו כרת. ואם כבודו של הפרט דחי בשוא"ת את איסור כרת מכ"ש דחייבים אנו בכבודם של חכמים שלא יזלזלו בתקנתם אע"ג דיסתבב מזה עקירת דבר מה"ת, ומשם ילפי' לכל שב ואל תעשה דהעמידו דבריהם אע"ג דיגרום לאיסור כרת ומכ"ש לשאר לאוין אבל בקום ועשה כיון שעוקר מיד איסור תורה בכה"ג אין כח לחכמים לעקור דבר מה"ת:

וכיון שכן נשארה הקו' בחזקה דאיך השאירו תקנ' המגילה ותקנת שאילת שלום בשם לחלוטין הרי אין כח ביד ב"ד ואף ביד הנביא לעקור מצות התורה לדורות בקום ועשה:

והנראה דהנה מרן הכסף משנה פ"ג מהלכות נדרים ה"ט כ' לתרץ דעת הרמב"ם דס"ל בנודר שיצום יום א' או ב' בשבוע ופגע יום זה והרי הוא י"ט הרי זה חייב לצום, פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים הללו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חזוק, והרי הוא קום ועשה דמה"ת נדרים חלים על דבר מצוה וחייב לצום מטעם נדרו ומשום דתקנו חכמים בזמן אחרון ימים הללו לימי שמחה עובר על נדרו בקום ועשה וכ' מרן דכיון דמשום מגדר מלתא יכולין לעקור דבר מה"ת אפילו בקום ועשה, וא"כ כאן כל מה שגורם לחזק תקנת חכמים כדי שלא לזלזל בהו הוי כמו מגדר מלתא ע"ש, הנה חידש לנו מרן דין חדש דאע"ג דמגדר מלתא אינו רק לשעה מ"מ אם הסיבה שהניע לחז"ל בתחילת עקירה עדיין במקומה עומדת בלי הפסק שוב גם המסובב הולך בלי הפסק, ועיין בתשובת הרשב"א סי' קכ"ז דהקשה בהך (דיבמות צ"ג ע"א) דר' ינאי עישר מפירי דביתי על פירות דמייתי אריסי משום כבוד שבת והקשה הוא ז"ל דהרי דרשו בספרי דכ' והרמת' ממנו ואמרו שמה דכל התורה למד ומתלמד חוץ מזו משמע דדרשא גמורה דאין תורמין שלא מן המוקף ומ"מ התירו משו' עונג שבת, וכתב הרשב"א דאשכחן בכמה דוכתי דחכמים דחו אפילו לאו הבא מכלל עשה משו' תקנת' כמו בר"א דשחרר עבדו משום לצרפו לעשרה אע"ג דתפילה בעשרה לכ"ע אינו רק דרבנן, וכן (גיטין מ') ההוא אמתא דהוי עבדו בה איסורא וכפו את רבה לשחררה ואע"ג דהמשחרר עבדו עובר בעשה ונקבע15 דין זה לדורות דכל עת דיתרמי כן יהיה רשות לעקור דבר מה"ת ע"ש וע' בחי' הרשב"א יבמות סוגיא הנ"ל והטעם כיון דהחשש דיבאו לזלזל בתקנות דרבנן הולך בלי הפסק שוב גם הסיבה הולך בלי הפסק והוא מגדר מלתא עולמית ועיין תוספות (נזיר מ"ג ע"ב) ד"ה והאי מת מצוה ע' בתוס' (ע"ז י"ג ע"א) ד"ה את סוסיהם תעקר דכ' דאע"ג דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת מ"מ היכי שיש פנים וטעם לדבר עוקרין דבר מה"ת, ומפני זה כתבו התוספות והרשב"א והריטב"א ביבמות ר"פ האשה רבה, דמפ"ז נאמן עד אחד בעדות אשה, אע"ג דהיכי דאתחזיק איסורא לא מהימן ע"א ע"פ דין התורה, מ"מ כיון שיש פנים וטעם לדבר דבודאי אינו משקר מטעם דהוא מלתא דעבידי לגלויי, ומשום תקנות עגונות הקילו, וע' נמי מ"ש הרמב"ם סוף ה' גירושין פי"ג הכ"ט אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה חמורה בעדות אשה, או עבד או שפחה או עכו"ם מסל"ת, ועד מפי עד ומפי הכתב בלא דרישה וחקירה מפני שלא הקפידה תורה וכו' אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו וכו' לא הקפידה תורה שדבר רחוק שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר והאמינו בו ע"א מפי שפחה וכו' שלא תשארנה בנות ישראל עגונות ע"ש, וע' תשובת הריב"ש סי' קנ"ה דלדעת השואל עכ"פ עד מפי עד ומפי שפחה הוא לכ"ע דרבנן, ולדעת הריב"ש אף עד אחד בראי' ברורה ג"כ לדעת רבינו אינו רק מדרבנן ע"ש, עכ"פ ראינו דמשום תקנות עגונות אשר בכל עת שיקרה ענין זה יהיה צורך גדול להתיר אשה מכבלי העיגון שלא תתעגן כל ימיה, עשו חכמים חוק קבועה, לבטל דבר מה"ת כיון שיש פנים וטעם לדבר וכל מקום שיבא ענין זה לפני חכמים יורו להתיר עגונה בעדות אשה או שפחה:

וכן הוא הענין במה שהבאתי לעיל פ"ג מן מה שנשאר היתר כתיבת הספרים לחלוטין אע"ג (בגיטין ס' ע"א) אמרינן דלא הותרו רק ספרי דאגדתא מטעם עת לעשות לה' ופירש"י דהתירו משום צורך שעה כיון שנתמעטו הלבבות והשכחה מצויה, וראינו דנשאר במעמד זה לדורות, ועקרו ענין אחד מה"ת דכ' אלה ודרשו אלה אתה כותב ולא הלכות, והטעם כי אותה הסיבה אשר הניעם אז לכתוב ספרי דאגדתא משום כובד הגלות וגודל השכחה זאת הסיבה עודנה אתנו היום כל משך ענינו ומרודנו כי לא שקטנו ולא נחנו מקול נוגש: וכן ראינו במצות עשה דכתיבת ספר תורה אשר הוא מ"ע אשר מוטלת על כל איש ואיש, ע' רמב"ם פ"ז מה' ס"ת דמ"ע על כל איש ואיש שיכתוב לו ס"ת שנאמר ואתם כתבו לכם את השירה הזאת ואין כותבין פרשיות ע"ש, וכן מנו מצוה זו כל מוני המצות ומ"מ כתב הרא"ש והטור והש"ע יו"ד סי' ע"ר דהאידנא כיון שיש לנו שאר ספרים כתובים למה נזלזל בכבוד התורה בחנם ע"ש וע' ט"ז וש"ך שם מה שהביאו משם הדרישה וע' באר שבע בהשמטות דהתעורר על מה שנמנעו העולם מלקיים מצוה זו והרב בעל חוט השני סי' כ' תפסו משיטת אלו הגדולים, דבזמנינו בטלה מצוה זו ע"ש, עכ"פ ראינו, דכיון שנתחדש אצלנו כתיבת הספרים, אם כן יש טעם וסיבה שלא להקל בכבוד ס"ת, אשר עיקר מצות כתיבתה לא היתה רק משום הלימוד, וכיון שסיבה זו עומדת בלי הספק אם כן נתבטלה מצוה זו מכל וכל:

ועתה גם בהנך שלשה שחשבתי כיון שהסכימו ב"ד של מעלה דיהי' נחוצים קיום תקנות אלו לדורות, שוב אע"ג דמתנגדים לתורת משה, מ"מ סיבת העקירה עומד לנצח:

ודע דע"פ העקרים שהנחנו כאן יהי' הנקל לנו לבאר דברי הרמב"ם פ"ב מה' רוצח ה"ד וז"ל דכל אלו הרצחנים שאינם מחויבים מתת ב"ד אם ראו ב"ד להורגם בהוראת שעה יש רשות להורגם כפי מה שיראו ובהלכה ה' כתב רבינו הרי שלא הית' שעה צריכ' לכך לחזק הדבר הרי ב"ד חייבים מ"מ להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, לאסרם במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער, כדי להפחיד ולאיים שאר הרשעים שלא יהי' הדבר להם לפוקה ולמכשול עכ"ל: והנה חוץ ממה שנעלם מאתנו מאין הוציא רבינו זאת וגם מרן לא הערה מקורו, הנה דבריו תמוהים מאוד כיון דלא היתה שעה צריכה לכך מדוע מותר להכות אותם ולעבור על לאו דלא יוסיף ולעקור דבר מה"ת בלא שום הוראת שעה עיין רמב"ם פ"ה מהלכות חובל ה"א וה"ג, וא"כ מה לי לעונשו במיתה או להכות אותו הכאה רבה קרוב למיתה שניהם עקירת דבר מה"ת הם:

אבל עיקרן של דברים הם הנה מצינו (סנהדרין פ"א ע"ב) מי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה, וגם הגונב את הקסוה, והבועל ארמית, והמקלל בקוסם, קנאים פוגעין בהם וכהן ששימש בטומאה פוצעין ראשו בגזרין, ומקשה הש"ס דאם כל אלו פטורין מדיני שמים א"כ מי איכא מידי דרחמנ' פטרי' ואנן קטלינן, ומשני בכלהו יש מיתה בידי שמים, והקשה הר"ן מיתות אלו מה טיבם, אם המה הלכה למשה מסיני שוב אין מקום לקו', התור' פטרי' ואנן קטלינן, הרי הלכה למ"מ הן הן גופי תורה, וא"כ התורה ציותה לנו דנמית העוברים במיתות הללו, וגם אין לומר דעונשים הללו המה רק מדבריהם מן הטעם דב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין, דזה אינו רק לצורך שעה לפי ראית עיני הב"ד, אבל לעשות תקנה קבועה וקיימא לדורות, אין בידינו לעשות, שאין נביא רשאי לחדש דבר ומצוה עולמית, מכ"ש לחייב מיתה למי שאין מחייב מדין תורה ע"ש בר"ן בחי' לסנהדרין, אבל לדעתי בודאי ידענו דרק ארבעה מיתות שנוהגין בהם הב"ד, רק אלו נמסרו לב"ד, ושא' המיתות הללו אינם רק משום צורך השע' כדי להפחיד ולאיים בעושי רשעה, וצורך השעה הולך בלי הפסק, כי אם לא יענשו רשעים האלו אזי הסכנה גדולה ומפחדת, כי גם רבים ילמדו ממעשיהם לעבור בשאט נפש בלי יראת עונש, אולם עיקר קו' הש"ס דכיון דמשום צורך השעה שוב הדבר הולך בלי הפסק והוא חובה על הב"ד לעשות, א"כ למאי ענין פטרה התורה, בשלמא באותן הענינים אשר הב"ד עושין רק לשעה שייך שפיר דדין התורה תחזור לאיתנה הראשון, אולם באותן הענינים אשר נשארו לחוק קבוע אצלנו ולעולם ישאר כן, אם כן על איזה ענין פטרה התורה, כיון שהב"ד מחויבים בכל עת לקיים בהם עונש מיתה, ומשני דבכל אלו נתחייב עכ"פ מיתה בידי שמים או כרת ולא פטרה התורה, רק מסרה לחכמים שהם יקיימו בהם עונש כפי הנראה בעיניהם בכל מיתה שיהי', ומפ"ז לא מקשה הש"ס רק בבא על הכותית או לקה ושנה דלא ידענו עדיין עונש כל אלו, משא"כ בהורג שלא בעדים כיון דהורג נפש נתחייב עכ"פ מיתה מדין התורה, רק דכאן ליכא עדות מיוחדת וא"כ אין ביד הב"ד להמיתו בדין הקבועה ועומד, אבל מ"מ מכניסין אותו לכיפה לגרום לו המיתה, עיין רמב"ם פ"ה מהלכות רוצח ה"ה=, ומזה למד הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח דה"ה השוכר חברו להרגו או שמוסר חברו ביד חיה, דכיון דדינו מסור לשמים דכתיב מיד כל חיה אדרשנו שוב רשות להכות אותו הכאה קרוב למיתה, כמו בהך דהורג בלא התראה ועדות מיוחדת, דג"כ מאכילין אותו שעורים וגורמים לו שתבקע כריסו, אבל אין הורגין אותו בידים, והא דכ' פ"ב מהלכות רוצח ה"ה הרי שלא הרגו המלך ולא היתה שעה צריכה לכך לחזק הדבר, הרי דלאו משום הוראת שעה הוא דאי משום הוראת שעה יש רשות לב"ד להורגו בידים, כמו בזה שרכב על סוס בשבת וסקלוהו, הייני כמו שבארתי לעיל דתנאי הוראת שעה הוא מגדר מלתא להחזי' רבי' לדת, ובכה"ג בודאי יש רשו' לב"ד להרוג אולם בדליכא רק צורך להפחיד ולאיים לימים יבאו, ועדיין לא נפרץ הדור ולא היו צריכים לחזק, אף דהצורך הולך בלי הפסק מ"מ כל זמן שלא נגלה התועלת לעיני כל אזי אין הורגין בידים, רק הכאה רבה קרוב למיתה, כמו בהך דהורג שלא בעדים דמכניסין לכיפה וז"ב דמכאן הוציא הרמב"ם דבריו:

עכ"פ עלה בידינו דדין מיתה של ב"ד צריך להיות מגדר מלתא גלויה, ואם ליכא תנאי לא מהמנינן לחכם, ורק בשאר עונשין החמורי' בזה אף דליכא מגדר מלתא בהחזרת רבים לדת, רק שחושבים עצות מרחוק שלא יתרופפו עמודי התור' והחברה ברבוי הרוצחים, אז כיון שנראה שיהיה צורך בכל עת, הנה עכ"פ רשות ביד הב"ד להכות אותו הכאה קרוב למיתה, אולם בתנאי שעבירה שלו הוא ענין חיוב מיתה רק דחסרו האופנים עדות והתראה אבל בענינים אשר על עיקר העשיה אין עליו עונש מיתה ע"פ דין התורה כגון בלקה ושנה בעבירות של מלקות לחודא, בודאי בכה"ג התורה פטרי' ואנן קטלינן, ואין עושין בזה תקנה קבועה לדורות, ורק במגדר מלתא לצורך תועלת הרבים ונגלה התועלת לעיני כל, אז הוי כאותו שרכב על סוס בשבת בימי היונים דעיקר הרכיבה בשבת אינה רק שבות ואפילו איסור תורה ליכא, בכה"ג יש רשות ביד ב"ד להורגו לשעה אפילו בידים:

תוכן העניינים

תורת נביאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה