תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
פרק רביעי
בו יתבאר הא דצריכין בעקירת דבר מה"ת מגדר מלתא וצורך שעה, דוקא אם בא הנביא לצוות לאחרים, אבל אם בא הדבור להנביא בדבר שנוגע אליו לבדו, ואין לזרים אתו חייב לשמור ולעשות מיד אף אם לא נראה בכאן מגדר מלתא:
לפי מה שבארתי לעיל דבעקירת דבר מן התורה ע"י הנביא צריך להיות דוקא משום מגדר מלתא אפילו בעקירה לשעה, א"כ יוקשה סוגית הש"ס (חולין ה' ע"א) דמקש' הש"ס איך אכל אליהו משחיטת אחאב הרי היה מומר לע"ז ומשני הש"ס ע"פ הדיבור היה, ופירש"י דהקב"ה התירו לפי שעה ע"ש, והנה כאן באכילת בשר שהביאו העורבים לא נצמח שום הטבה כללית, כי לא היה ידוע לשום איש, וא"כ נהי דהיה ע"פ הדיבור הרי בליכא צמיחת תועלת להאומה, אזי אין שומעין להנבואה לעבור על תורת משה, ועוד קשה לשיטת האומר דרק כנענים שבחוצה לארץ היה מקבלין אותם כשבאו ישראל לארץ, אבל כנענים שבתוכה אין מקבלים אותם לעולם (סוטה ל"ה ע"ב), ואיך קבלוהו לרחב הזונה ולדעת חז"ל (מגילה י"ד ע"ב) נסבה יהושע הרי היתה מן הכנענים שבתוכה והתו' בסוטה ד"ה לרבות הקשו באמת קו' זו ותירצו דע"פ הדיבור היה ע"ש, והרי לא היה שם מגדר מלתא במה שקבלו אותה בתשובה אף אם נודה דמה שהניחו אותה בחיים היה צורך שעה, מכל מקום מה שגיירה א"ע לא היה צורך שעה, ואם כן איך עקרו דבר מה"ת, ואף לדבור נביאי אין שומעין בזה:
אבל לדעתי נראה חילוק נכון, דדוקא לענין שמיעה לדברי הנביא ולענין עונש הממרה את פיו, אז צריכין להתנאים דמגדר מלתא ועקירה לשעה וזה הוא בחינה לנבואתו דאם נמצאו שני התנאים הנה נצטוינו בחוק מצות התורה דאליו תשמעון לשמוע להם והממרה פיו חייב מיתה בידי שמים, ואם ליכא שני התנאים הללו אזי נדון הנביא הזה כמשפט נביא שקר, אבל בענין שהנביא עושה בפני עצמו ואין לזרים אתו, ואינו מצוה כלל לאחרים שיעשו דברים המתנגדים לתורה, ולא בא הציווי רק אליו לבדו הנה הנביא עצמו אינו צריך לבחינה כלל דהרי שמע מפי ה'. ורק מיד בהגיע אליו דיבור ה' חייב להאמין בנבואה הבאה ואסור לו להתמהמה ולפקפק ולהטיל ספק בהנבואה הבאה לו, כי זה עיקר גדול אצלנו דהנביא מחויב להאמין בנבואה אשר תבא אליו בלי שום פקפוק, ועיין מ"ש רבינו הרמב"ם בס' מורה נבוכים פכ"ד לשלישי בביאור ענין הנסיון שכתב בזה"ל, עיקר סיפור העקידה בא ללמד אותנו איך יאמין הנביא באמת מה שבא אליו מאת ה', שלא נחשוב כיון שנבואת שאר הנביאים הוא בחלום או במראה כמו שבארנו, ובאמצעות המדמה שפעמים לא יהיה מה שישמעו או מה שיומשל להם אמת, או יתערב בו קצה ספק, ורצה להודיענו שכל מה שיראה במראה הנבואה הוא אמת ויציב אצל הנביא לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל ודינו אצלו כדין הענינים הנמצאים כולם, המושגים בחוש או בשכל והראי' ע"ז הסכים אברהם לשחוט בנו יחידו אשר אהב כמו שציוה, ואע"פ שהיתה המצוה ההיא בחלום או במראה, ולו היו הנביאים מסופקים בחלום של נבואה, או היה אצלם ספק במה שישיגיהו במראה הנבואה, לא היו מסכימים לעשות במה שימאנהו הטבע, ולא היה מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול מספק, ובאמת היה ראוי שיהיה זה הענין על ידי אברהם ויצחק ר"ל העקידה, כי אברהם אבינו הוא אשר התחיל להודיע הייחוד, ולקיים האמונה ולהשאיר זה הדעת אחריו תמיד ולמשוך בני אדם אליו וכו' וכמו שנמשכו אחר דעותיו האמתיות המועילות הנשמעות ממנו, כן צריך שימשכו אחר הדעות הנחלקות מפעולותיו, וכ"ש זאת הפעולה, אשר אמת בה פנת אמונת הנבואה, והודיענו בה תכלית יראת ה' ואהבתו להיכן היא מגעת עכ"ל רבינו המסולאים בפז, וזה הענין היה ג"כ באליהו דהקב"ה א"ל ואת העורבי' צויתי לכלכלך ובא הדבור אליו מאת ה', בודאי אף דהיה מבי טבחי דאחאב והיתה שחיטת מומר מ"מ צריך לשמוע מיד בלי שום פקפוק במראה הנבואה, משא"כ באליהו בהר הכרמל דאליהו צוה לאחרים שיקריבו קדשים בחוץ בשעת איסור הבמות, הם לא שמעו מפי ה' רק האמינו לנביא מוחזק א"כ בודאי צריך להתנאים דמגדר מלתא ועקירה לשעה, אבל בלא"ה א"צ העם להאמין שבאה מצות ה' לעקור מצות התורה, וכן היה הענין ברחב כיון שהיתה מכנענים שבתוכה ומ"מ צוה ה' לקבל אותה, ויהושע עצמו דשמע המצוה מפי ה', הנה צריך לשמוע מיד להנבואה, ומפ"ז נסבה יהושע אבל איש אחר לא, ומפ"ז ניחא נמי הא דלקח הושע בן בארי אשה זונה9 כיון שה' צוה אליו לבדו חייב לשמוע ומה חילוק יש בין אכילת שחיטת מומר ובין לקיחת אשה זונה:
וראיה ברורה לחילוק זה, מש"ס (סנהדרין פ"ט ע"ב) דקאמר הש"ס דנביא מוחזק שאני, דאלת"ה יצחק היכי שמע לאברהם לעקוד בהר המוריה, וישראל היכי סמכו על אליהו להקריב בחוץ בשעת איסור הבמות אלא ע"כ דלנביא מוחזק ומגדר מלתא חייבים לשמוע ע"ש, ולכאורה קשה למה נקט הש"ס דוקא יצחק וישראל דשמעו להנביא לעבור על דברי התורה, ולא מקשה על אברהם ואליהו עצמם, דאברהם שמע להנבואה, לשפוך דם אדם להיפך מן תורת בני נח, שנצטוו על שפיכת דמים, וכן אליהו עצמו היכי שמע להנבואה לשחוט בחוץ, אלא ודאי דעל אברהם ואליהו כיון דשמעו הדבו' מפי ה' החובה מוטלת שלא לספק בנבואה אף כהרף עין, וחייבים לעשות כפי המצוה אף אם מתנגד לתורת משה, אולם קו' הש"ס על יצחק וישראל דלא שמעו מפי ה' ולמה האמינו לנביא דבא לו דבור ה' נגד התורה ומשני הש"ס נביא מוחזק ומגדר מלתא שאני, דבכה"ג צריכים אפילו לשמוע לדברי הנביא וז"ב:
ועוד ראיה מן מה דאמרינן (מ"ק ה' ע"א תענית י"ז ע"ב סנהדרין כ"ב ע"ב) ובשאר דוכתי, דאמר ר' חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו דערל ובן נכר מחלי עבוד' ומקש' הש"ס ועד דאתי יחזקאל מאן אגמרינהו, והיינו דאי אפשר לומר דיחזקאל בעצמו חידש זאת הרי אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש, ומשני הלכתא ואסמכינהו אקרא, ופירש"י דהיה הלכה למשה מסיני, וזה לא מקרי מוסף ומחדש דהרי בלא"ה היו הלכות הללו נוהגים אצלינו מתורת תורה שבע"פ, וכ"כ הרמב"ן בהשגות לס' המצות שורש שני והארכתי בכזה לקמן במאמר תורת נביאים, אבל אכתי קשה כיון דקי"ל (גיטין ס' ע"א ותמורה י"ד ע"ב) דדברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב וא"כ נהי דהיו הלכות אלו עד ימי הנביאים נוהגים אצלנו מתורת תורה שבע"פ, מ"מ איך בטלו הנביאי' מצות התורה וכתבו הלכות בע"פ על לוח חרות, אלא ע"כ כיון דבא דיבור ה, לנביא, שיכתוב הלכו' אלו בספר נבואותיו אף דמתנגד למצות התורה חייב לשמוע מיד, ומפ"ז כתבו הלכות אלו, וכיון שנכתבו פעם אחת א"כ שוב הותר הקריאה והלמוד בהם דלא הוי איסור רק לכתוב ולא ללמוד מן הספרים הנכתבים10:
ומזה המין הוא ענין קרבן מנוח וקרבן גדעון וקרבן שמואל שהבאנו לעיל, דעשו בהוראת שעה, אע"ג דעשו את ענינים אלו בסתר ולא נודעו הדברים לשום איש ולא נראה בהם הכרחית השעה וצורך הדור, וגם לא הזכירו (בסנהדרין פ"ט ע"ב) רק ענין עקידת אברהם ואליהו בהר הכרמל ולא ענינים אלו, והטעם דכל אלו בא להם מצות ה' מיוחד שיעשו בעצמם כמו שנאמר ויאמר ה' לגדעון קח את פר השור אשר לאביך וגו' והעלית עולה בעצי האשר' אשר תכרו' (שופטי' ו') וכן במנוח שבא לו דבר המלאך ואם תעשה עולה לה' תעלנה (שופטים י"ג), וכן שמואל דהקריב בבמת יחיד ואנן קי"ל דאין במת יחיד ניתרת רק ע"פ נביא במצות ה', וכיון דבא לכל אלו דברי ה' שיעשו מעשים אלו, הנה אסורים לנסות ולהבחין את ה' רק מחויבים לעשות כמצוה להם, אבל בבא הנביא במצות ה' לנבאות לעם, אזי בתחילת נבואתו צריך בחינות הרבה עיין רמב"ם פ"ט מהלכות יסה"ת הלכה ט' ואם ניבא במצות וחידוש דינים ע"פ ה', אזי אף אם הוא נביא מוחזק, צריך לבחון אם הוא מגדר מלתא וגם עקירה לשעה, ואם ימצאו התנאים הללו חייבים לשמוע לו: