תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הוראת שעה פרק שלישי
בו יתבאר האופנים, אימת רשאים או מוכרחים אנו לשמוע לדברי הנביא לעבור על דברי התורה לשעה, וענין זה מכונה בש"ס בכל מקום בשם הוראת שעה
לפי הכללים שהעלינו למעל' דאין מבוא להנבוא' ורוה"ק ובת קול ואו"ת בדינים, ואם באו ללמוד ולחדש בדינים אין שומעים להם, מפני שהוא בהיפך מאמר התורה שכתבה לא בשמים היא ומכ"ש אם באו הנביאים לעקור מצוה הכתובה בתורה, בודאי לא די שאין שומעין להם, רק נוסף על זה כי מחויבים לדון את הנביא כדין נביא שקר, א"כ התמיה עצומה מאוד, מה זה אשר מצינו בכתבי קודש אשר בכל משך התמדת הנבואה בין אומתינו הנבחרת, ראינו לפעמים היו הנביאים מצווים לעשות מעשים אשר מתנגדים לתורת משה, ולא לבד שהב"ד והסנהדרין אשר היו בימים ההם, לא היו מענישים את הנביאים הללו בעונש חנק, כדין נביא שקר, אבל נהפוך הוא כי כל העם למגדול ועד קטן היו נותנים אוזן קשבת, בכל אשר צוו הנביאים ולא מצינו שהסנהדרין יעוררו עליהם, ויבאו בטענו' נגדם כי אמירתם מתנגד לתורה הנתונה מפי ה' בפומבי - ממציאות בתי דינים כל ימי משך בית ראשון, וראינו דאחאב ענש לנכות ע"י הזקנים, ואם במלכי ישראל כך, צא ולמד במלכי בית דוד הכשרים, אשר רובם הלכו בדרך התורה, ומצינו אצל יהושפט ויגבה לבו בדרכי ה' וגו', ותיקן בתי משפט בכל עיר ועיר ובלי ספק היה נמצ' אצל סנהדרי גדולה יושבים בלשכת הגזית כפי מצות התורה - והנה חז"ל התעוררו על השנויים הללו הנמצאים בכתבי קודש, יוצאים מדין התורה, וקראו לענינים אלו הוראת שעה, היינו דלא נתעקרה מצו' התורה לחלוטין רק לזמן מה, ואחר עבור זמן זה שוב חזר דין התורה לתקפו ולאיתנו הראשון, ועיין רמב"ם פ"ט מהלכות יסודי התורה ח"ג, וכן למדנו מחכמים הראשונים מפי השמועה, בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה באליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעכו"ם, והוא שיהיה הדבר לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ, ואלו שאלו לאליהו ואמרו לו איך נעקור מה שכתוב בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, היה משיב לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת, ואני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל ע"ש, ודין זה של רבינו נובע מסוגית הש"ס (יבמו' צ' ע"ב) אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כאליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שומעין לו והוא מספרי פ' שופטים:
ואולם מלשון רבינו שכתב אבל אני אקריב היום כדי להכחיש נביא הבעל, משמע דהותנה עוד תנאי בעקירת הנביא, דאף בעקירת מצוה לפי שעה צריך להיות דוקא משום מגדר מלתא, ויגיע מעקירה זו הטבה כללית לכל העם, כמו שהיה באליהו דע"י שבא אש מן השמים נענו כלם ואמרו ה' הוא האלהים, וע"י פרסום נס הגדול הזה, נתחזקו יסודי התורה אצל האנשים אשר פסחו עד כה על שני הסעיפים, וע"ז אמרו חז"ל (מנחות צ"ט ע"ב) פעמים שביטולה של תורה זו היא יסודה, וכן אמרינן (ברכות ס"ו ע"א) גבי תקנת שאילת שלום בשם קראו המקרא עת לעשות לה' הפרו תורתך, ופירש"י שם דקאי על עקיר' המצוה אחת באליהו בהר הכרמל כדי שתתקיים שאר התורה ע"ש, ועיין (תמורה י"ד ע"ב) לענין היתר כתיבת קצת הלכות אף על פי דמתנגד לדברי התורה, שכתבה כתב לך את הדברים האלה, ודרשו אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות, ומ"מ אמרו שם מוטב תעקור תורה ולא תשתכח תורה מישראל, משום דכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתיך ע"ש, והיינו כשהדבר נחוץ לפי מעמד ומצב הדור להיות גודר הפרצות הרחבות שנתהוו באומה, ויודעים דמן בטול מצוה אחת לשעה יהיה נצמח קיום התורה בכללות למען לא יוסיפו בני עולה לכלות עוד כרם ה' צבאו' ועיין מ"ש רבינו הרמב"ם פ"ב מהלכות ממרים הלכה ד' וכן אם ראו לבטל מ"ע, או לעבור על מצות ל"ת כדי להחזיר רבים לדת, או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושים לפי צורך השעה כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כלו, כך ב"ד מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם, כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל שבת זה כדי שתשמור שבתות הרבה ע"ש, וכיון שעיקר עקירה זו אינה רק כדי להחזיק שאר יסודותיה של תורה, א"כ זה לא מקרי עקירה, רק קיומה ויסודה, ואם הלכה רווחת בידינו דאומרים חטא באיסורא זוטא, כדי שיזכה חבירך ולא יעבור על איסורא רבה (עירובין ל"ב ע"ב) - ועיין תוספות דכתבו דבמצוה דרבים כגון ר"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה, אף על גב דהמשחרר עבדו עוב' בעשה מ"מ בכגון זה אמרי' חטא בשביל שתזכה ע"ש בתוספות, ובתוס' שבת ד' ע"א, ובפסחים פ"ח שכתבו דמצוה רבה שאני ע"ש, ועיין (מנחות מ"ח ע"א) חטא בחטאת כדי שתזכה בחטאת אמרינן ע"ש - ואם אומרים משום תיקון פרטים מיוחדים בדבר אשר אינו נוגע רק לאנשים מועטים, לתקן ולזכות אותם במצוה, או למנוע אותם מעון, הרשות נתונה לאחר שיחטא באיסור קל, מכ"ש במצוה דרבים בדבר שנוגע לכלו' העם, עת רפו מוסדות האמונה, וצריכים להחזיר עטרת התורה ליושנה, אצל כל אנשי האומה, בודאי הוא ק"ו בן בנו של ק"ו שלא לבד שדבר זה הוא היתר להנביאים לעשות כן אלא ג"כ החובה מוטל' עליהם לתקן בני דורם, ואם השעה נחוצה יש להם להפר מצות התורה לפי שעה כדי לעשות לה' ולתורתו, וכן החוב על העם אף בזה לשמוע לדברי הנבי' בכל אשר יאמר עליהם, וזה הוא בכלל מצות התורה שכתבה אליו תשמעון:
והטעם דצריכין שני התנאים מגדר מלתא ועקירה לשעה, ולכאורה כיון דהוא מגדר מלתא א"כ אינו עקירה, רק קיום התור' ולמה הותנה רבינו דצריך להיות דוקא עקירה לשעה ולא לדורות, אבל כשנחקור היטב נראה דעיקר ענין מגדר מלתא לפי גדר והוראת ענינו איננו, רק עקירה לשעה ולא לדורות, דכיון שראינו שעקירה זאת היא רק על דרך רפואה, כדי להחזיר רבים לדת או לקיים בתוקפה מצוה אחת רופפת אצלנו, כמו שראינו בימי היונים שהותרה הרצועה להקל בחילול שבת, ועמדו החכמים וסקלו לאחד שרכב על סוס בשבת, אע"ג דאין כאן רק שבות וליכא כאן עונש ב"ד, מ"מ עשו זאת כדי לאיים על העם וישמעו וייראו ויזהרו על נפשם, (יבמות צ' ע"ב) וכיון שכן דעיקר הביטול הוא כדי שיתחזק דת על תילה, צריכים לדעת כי נשיג ע"י עקירה זו המטרה המבוקש' ויחזירו באמת לדת של תורה, א"כ כיון שכבר הועילה העקירה למה שהוצרכנו שוב בטל המסובב בנפול הסיבה, ולמה נעקור מצות התורה יותר מן הצורך, ואם לא תועיל העקירה ולא נשיג המבוקש שיצמיח לנו תועלת כללי לקיום התורה, א"כ בכה"ג עקירה זו אך למותר כיון שהיא בלא תועלת, ובודאי בתחילה אין עוקרין מצות רק בידוע שבלא ספק נשיג את התועלת דמכוין, ומפ"ז צדקו דברי רבינו מה שהותנה שני התנאים, כי בלא מגדר מלתא א"כ בודאי אין חילוק בין שעה לדורות דבודאי עקירה לשעה גם היא עקיר' ובטול מצות התורה מקרי, דהרי מצות התורה המה לעול על צוארינו לעשותם בכל עת בלי הפסק אף כרגע, אולם מגדר מלתא אינו עקירה רק קיום שאר התורה אכן צריך להיות דוקא לשעה דלדורות אין אפשרות למגדר מלתא, דאם לא תועיל העקירה א"כ אף עקירה לשעה אך למותר, ואם תועיל העקירה ואם כן כיון דיחזרו כלם לדת התורה, למה נעקור מצות התורה כיון שבטלה הסיבה:
והנה לפי שיטת רבינו ניחא נמי לישב שיטת הש"ס (יבמות צ' ע"ב), דרצה הש"ס להוכיח דב"ד מהנין לעקור דבר מן התורה כלום ועשה, מהך ברייתא דאליו תשמעון, אפי' אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שומעין לו, ומשני שאני התם דכתיב אליו תשמעון, ולגמר מיני' מגדר מלתא שאני, והקשו הרשב"א והריטב"א בחי' ליבמות. דהרי הך דב"ד מהנין לעקור דבר מה"ת מיירי בעקירה לדורות, כמו בתורם מן הטמא על הטהור דמדאורייתא תרומתו תרומה ומדרבנן אפילו האי גריוא הדרא לטיבלא, וא"כ מאי מייתי מברייתא דאליהו בהר הכרמל דמפורש שם הכל לפי שעה משמע ולא לדורות, אבל לפי מה שבארנו ניחא, דהנה בלא"ה הקשו התוס' דמאי מייתי ראיה מהך דאליהו בהר הכרמל דהיה על פי הדיבור ותירצו כיון דקי"ל אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, א"כ אין הפרש בין נביא לחכ' ואם הות' לנביא ה"ה לחכם ע"ש, והנה לפי השרשים שהקדמנו דצריך להיות מגדר מלתא, וגם עקירה רק לשעה דבלא מגדר מלתא אזי עקירה לשעה נמי עקירה מקרי, ואין הפרש בין שעה לדורות ורק ע"י מגדר מלתא לא הוי עקירה רק קיומה ויסודה של תורה, וא"כ בעוד שלא ידע הש"ס עדיין מהך דמגדר מילתא, ע"כ אי אפשר לפרש מה שאמרה הברייתא הכל לפי שעה, היינו רק עקירה לשעה ולא לדורות, דמה חילוק יש, וע"כ צריכים לפרש כונת הברייתא דהכל לפי שעה, היינו דהנביא אומר שהוא צורך שעה לעקירה זו, ולא שיבא במלאכות ה' לאמר, הקב"ה חזר ממצוה שצוה פעם אחת, רק מראה כי לפי מעמד ומצב הדור נחוצה עקירה זו, אולם כיון שנתעקרה מצוה זאת פעם אחת, שוב נשארה במעמדה הזאת לחלוטין, כמו שמצינו באמת (גיטין ס' ע"א) לענין סיפרי דאגדתא דנתנו לכתוב משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך, ופירש"י הפרו התורה משום שעה דצריכה, ומ"מ מאז הותרו כתיבת כל הספרים, ונשארה עקירה לדורות, ועיין פ"ד (מסכת ידים מ"ד) עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית תקנת נביאים, ופי' הר"ש שם תקנת נביאים משום הוראת שעה, ונשאר ענין זה משך כל בית שני, כן נמי בזה היכי דהיה נחוץ פעם אחד לשעתו שוב עוקרין לחלוטין, ומייתי ראיה שפיר להך דתורמין מן הטמא על הטהור דנחוצה בכל עת העקירה משום שמא יפשע הנה הרשות לחכמים לעקור מצות התורה לדורות, ולעשות תקנה קבועה וקיימה לחלוטין אף נגד התורה, ומשני הש"ס מגדר מלתא שאני, והינו כיון דהוא מגדר מלתא שוב לא משכחת רק עקירה לזמן מה ואח"ז בעבור השעה תחזור המצוה לאיתנה הראשון ואין ללמוד לתקנת חכמים נגד התורה דמתקנים כן לדורות, ואפשר להעמיס כן בלשון הרשב"א והריטב"א, ועיין תוס' (סנהדרין פ"ט ע"ב) ד"ה אליהו בהר הכרמל, שכתב דהמקשן סבר דהך לפי שעה אשר נאמר בברייתא היינו משום צורך שעה, דצריך להיות עכ"פ בשעת עקירה צורך שעה:
והנה שיטת התוס' (סנהדרין פ"ט ע"ב) ד"ה אליהו, דאליהו בהר הכרמל לא הקריב בחוץ ע"פ הדיבור רק עשה זאת מהכרע דעתו, דאלו היה בא במצות ה', א"כ למה אמרו בברייתא הכל לפי שעה היינו הכל לצורך שעה, ואם היה עשייתו ע"פ הדיבור, שוב אין חילוק בין לצורך או שלא לצורך, בין כך ובין כך חייבים לשמוע לו עכ"ל,4 ועיין ג"כ (ע"ז י"ג ע"א) בתוס' ד"ה את סוסיהם תעקר, דהקשו דילמא שאני גבי יהושע דהיה ע"פ הדיבור, ואם גם לצורך שעה צריך להיות משום מגדר מלתא א"כ אין מקום לקו' התוס' כאן, דכיון דצוה ה' לנביא בע"כ דליכא איסור בזה, דאל"ה הרי אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש וכיון דהותר לנביא ה"ה לחכם כמ"ש התוס' ביבמות שהבאתי, אלא ודאי דשיטת התוס' דדוקא בעקירה לדורות צריכים מגדר מלתא אבל בעקירה לשעה לא צריכים למגדר מלתא ורק כיון שבא הנביא במצות ה' חייבים לשמוע בקולו מיד אפילו שלא היה נחוצת השעה וקרא דאלה המצות אינו מורה רק בחידוש או עקירה לחלוטין:
אולם שיטת התוספות תמי' מסוגית הש"ס (סנהדרין צ' ע"א) דקאמ' הש"ס דבשאר מצות בעוקר מקצת וקיים מקצת פטור, ופירש"י היינו דעקרוהו היום ואמר דיעבדו את ה' למח' במצו' התורה ע"ש והיינו דעוקר מצות התורה לשעה, ומ"מ אמרינן שם דאינו רק פטור מעונש מיתה אשר חייב נביא שקר, אבל מ"מ משמע דלכ"ע בין לרבנן בין לר"ש לא קאי מצות דאליו תשמעון ע"ז, וא"צ לשמוע לו, ויותר מזה ראינו בירושלמי סוף פ' הנזנקין, בשאר מצות בביטל מקצת וקיים מקצת דלרבנן דין נביא שקר יש לו ואף לר"ש נהי דפטור ממיתה, מ"מ אין חייבים לשמוע לו, ועוד ראינו דדרשו בספרי פ' ראה על קרא אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמורו ובקולו תשמעו, ודרשו שמה בקולו ולא בקול נביאיו, והיינו אם דברי הנביאים מתנגדים לתורת משה אסור לשמוע להם, ולשיטת תוס' הרי בעקירה לשעה חייב לשמוע להם אף דליכא מגדר מלתא, וא"כ שומע לדברי נביאי' נגד התור', א"ו דגם עקירה לשעה צריך להיות מגדר מלתא, וזה לא הוי שמיעה לדברי הנביא רק מחזק מוסדות תורת משה רבינו והעקירה היא קיומה, ועיין מ"ש רש"י והר"ן (חולין קל"ז ע"א) על הא דקאמר הש"ס אלמלא דבריהם דברי קבלה, וכתבו דתורת משה קרוי תורה מפני שהיא לדורות, ודברי נביאים מקרי דברי קבלה שקבלו כל נבואה ונבואה מרוה"ק לפי צורך הדור והזמן והמעשה ע"ש, הרי דהותנו הענינים שחדשו הנביאים צריכין להיות דוקא משום צורך הדור והזמן והמעשה היינו נחוצת השעה הרי בהדיא דלא כשיטת התוספות:
ועתה אסורה נא אחר כל הענינים אשר מצינו בכתבי קודש אשר מתנגדים לתורת משה, וחז"ל התעוררו ברובם וגזרו עליהם דהיו הוראת שעה, ואראה אם יתקיימו דברי רבינו מה שהצריך שני התנאים ביחד עקירה לשעה ומשום צורך שעה למגדר מלתא. ואף במשה רבינו עצמו מצינו דהנשיאים הקריבו קרבן חנוכתן בשבת, אף על גב דאין קרבן יחיד דוחה שבת וכתב הרמב"ם פ"ב מה' מעשה הקרבנות הט"ו דהוראת שעה היתה, והקריבו דבר שאין כמותו לדורות ע"ש, וע' (מ"ק ט' ע"א) ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם דחי חנוכתו את השבת, מה דנתנו את המגדף בבית הסוהר טרם שידע עונשו אמרינן (סנהדרין ע"ח ע"ב) דחבישת המגדף הוראת שעה היתה5 וכן מיתת המקושש כיון דלא היה אצלו התראה משום דלא ידע באיזה מיתה, והרגו בהוראת שעה (סנהדרין פ' ע"ב):
מה דהרג יהושע לעכן ע"פ עצמו, בלא עדים הוראת שעה היתה, (רמב"ם ס"פ י"ח מה' סנהדרין) וז"ל דבר תורה שאין מלקין ולא ממיתין אדם ע"פ עצמו רק ע"פ שנים עדים, והא דהרג יהושע לעכן ע"פ הוראות עצמו הוראת שעה היתה עכ"ל:6
מה דהקריב מנוח על הצור בלא בנין במה אמרי' (זבחים ק"ח ע"ב) דהוראת שעה היתה: וכן קרבן גדעון שהקריב נעבד ומוקצה וכלי אשרה וזר ולילה וכו' אמרינן (תמורה כ"ח ע"ב) דהוראת שעה היתה, ושמונה דברים הותרו בקרבנו:
קרבנות שהקריבו ישראל מן הפרות ששגרום פלשתים לעולה, אע"ג דנקבה אינה כשירה לעולה אמרינן (ע"ז כ"ד ע"ב) דהוראת שעה היתה:
קרבן שתקריב שמואל טלה חלב לעולה. ג"כ הוראת שעה היתה ואמרינן (ירושלמי ספ"ק דמגילה) דשלשה דברים הותרו בקרבן שמואל לילה ומחוסר זמן והיא ועורו ע"ש:
מה דשלח דוד מנחמים לחנון מלך עמון לנחמו, אע"ג דכתיב בתורה לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים בע"כ הוראת שעה היתה:7
מה דהרג דוד לגר העמלקי בהודאת עצמו שהודה שהרג לשאול הורא' שע' הית' (רמב"ם ספי"ח מהלכות סנהדרין):
אליהו בהר הכרמל הוראת שעה היתה (יבמות צ' ע"ב):
מה שאמר אלישע במלחמת המואבים כל עץ טובה תפילו היפך דין התורה שאמרה כי תקרב אל עיר להלחם עליה לא תשחית את עצה8 הוראת שעה היתה (רמב"ם בהקדמתו לזרעים):
קרבנות שהקריבו בני ישראל בימי עזרא על ע"ז של צדקיהו אע"ג דהיה חטאת שמתו בעליה אמרי' (תמורה ט"ו ע"ב) דהוראת שעה היתה:
וכן קי"ל דאין מזכירין שם המפורש בגבולין ומקשה הש"ס (יומא ס"ט ע"ב) והא כתיב ויעמוד עזרא על מגדל עץ אשר עשו לדבר ויברך עזרא את ה' האלהי' דגדול שגדלוהו בשם המפורש, ומשני הש"ס הוראת שעה היתה ע"ש, מכל אלו תראה כי לא היתה אצלם רק עקירה לשעה והיה ג"כ לצורך שעה, ומפ"ז עקרו לשעתם מצות התורה, אבל היכי דליכא מגדר מלתא בודאי גם לשעה אין עוקרין, ואין שומעין לנביא בכגון זה, דאף עקירה לשעה עקירה היא:
והנה מן העיקרים שהעלינו עד כה, יהיה הנקל לפרש דברי הירושלמי פ"ק דפיאה הסתומים והחתומים בתחילת ההשקפה, וז"ל ר' ברכיה ור' חייא בר בא חד אמר כל העולם כלו אינו כדאי לדבר אחד מן התורה, וח"א כל מצותיה של תורה אינם שוות לדבר אחד מן התורה עכ"ל, אבל לדעתי כלל מאמר זה במלות קצרות את העיקר הגדול בנצחיות התורה שדברנו, כי אי אפשר לעקור אות אחת מן התורה לחלוטין, אבל לעקור המצות לפי שעה משום מגדר מלתא, זה יש ביד הנביאים או החכמים לעשות, וא"כ ניחא דכל מצות התורה אינם שוות לד"א מה"ת, כי הם יכולים לבטל על זמן מה, משא"כ לבטל אות אחת מן התורה לחלוטין אין שומעין לא לחכם ולא לנביא כי כל דברי התורה הזאת עומדים לנצח :