תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
בירור אליהו פרק שני
לבאר המקומות שמצינו בלשון חז"ל כמה פעמים בש"ס בדין מן הדינים ואמרו עד שיבא אליהו ויאמר, ולכאורה לפי העיקרים שהשרשנו למעלה, דאין מבוא לנבואה בדין והוראה משום דלא בשמים היא, אם כן מה יהיה כחו של אליהו מועיל בזה:
לפי מה שבארתי למעלה התורה הזאת הוא רק מנת וחבל החכמים ואין מבוא להנבוא' ורוח הקודש וב"ק ואו"ת, בדינים והלכות, שוב יוקשה לנו כמה סוגיות בש"ס שאמרו על כמה הלכו' לכשיבא אליהו נחכם, שמא יבא אליהו, כמו שאביא לקמן, ובמנחות מ"ה ע"א אמרינן דבר זה אליהו עתיד לדורשו, ע"ש כהך דנבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים, ובסיפרי כללי הש"ס ראיתי דתיקו אשר נאמר בש"ס ראשי תיבות שלו תשבי יתרץ קושיות ואבעיות, ובהיפך אמרו (חולין קכ"ד) אי אמרי יהושע בן נון מפומי' לא צייתינא לי', וכן אמרינן (יבמות קב) ובשאר דוכתי אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל ועיין ירושלמי יבמות פ' מצות חליצה ה"ז גבי חליצה מוטעת, א"ל אין אתי משה ושמואל שרי לי' ע"ש,
ועתה שמע ממני ביאור הדברים ותראה איך הצליח ה' חפצי ידי להשוות המאמרים הסותרים זה את זה ותראה כי כלם בקנה אחד עולים ויסוד אחד לכלם ולמטרה אחת מבוקשם, ותורת שלימה שלנו איננה כשיחה בטילה שלהם, רק פה נשקף על פני כלה דרך וסדר אחד לכל אמירה נעימה שלהם, ואף אם בתחילת ההשקפה יתדמה לרואה כי רחוקים המה זה מזה ואי אפשר למצא דרך ישרה להתיר הסתירות, אולם כשנעיין בעין פקיחה אזי מצינו בכל עת, כי כנים ושלמים דבריהם:
ואומר אני כי בודאי הך כללא דאין אמירת הנביא במה שהוא נביא מכרעת בדינים והלכות הוא אמת ויציב, וחוץ מה שהראיתי לעיל בראיות נכונות, הנה לדעתי המשנה סוף עדיות בשביל דבר זה נשנית לחזק עיקר זה באומה, ואמרו שם א"ר יהושע מקובל אני מר' יוחנן בן זכאי שקיבל מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני, שאין אליהו הנביא בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, רק לרחק המקורבים בזרוע, וכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שם וז"ל והגיד להם האיש בהקדמותיו וסיבותיו, ושיקדים אותו האיש לישר לו הארץ והוא אליהו, והודיע להם ג"כ מפי הנבואה, שאיש זה לא יוסיף, ולא יגרע על מה שכתוב בתורה, אבל יסלק ויסיר החמסים ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה, אבל נפלה המחלוקת ברעות שיסיר, כי לדעת קצת בא לברר הספיקות במשפחה עכ"ל, וראינו כי היה לחז"ל על עיקר גדול הזה הלכה למשה מסיני כי אליהו ומשיח לא יגרעו ולא יוסיפו על תורת משה, רק התורה תשאר בכחה לנצח, אולם באותן הענינים אשר חז"ל לא יכלו לעמוד על בירורן של דברים ואסרו ופסלו וטמאו מכח ספק מפני דהיה נעלם מהם מעמד ומצב הדבר, כפי אמתת מציאותו, ואלו היה נתברר להם ענין הדבר באמת לא הי' מחמירין כלל, כגון זה יבא אליהו לברר לנו ע"פ רוח ה' אשר תתנוסס בקרבו גדר הדבר כמו שהוא באמת, ואזי ממילא תפול גזירת החכמים דלא החמירו רק מטעם דהיה ספק להם, כמו באותן המשפחות שנתערבו, הנה לא יבא אליהו להורות לנו דין חדש דבודאי הכשרות ישארו בכשרותן, והפסולין בפסולן כפי דין התורה, ורק כיון שנתערבו הפסולות בכשרות, ושוב מה מהני כח החכמים על ספיקא דעובדא, ולא יוכלו החכמים לומר כאן דעתם כלל, ורק אליהו זכור לטוב יברר לנו איזה מהן הכשרות ואיזה מהן פסולות וכשיתברר לנו ע"י אליהו כיון שהוא נביא מוחזק חייבים אנו להאמינו, ולמשל אציג לך כל המקומות בש"ס מדברים מאמירת אליהו בדינים והוראה ותדע כי כנים דברי, כי לא יבא רק לברר הספיקות ולא לשנות מן הדין אשר קבוע ועומד אצלנו, מפני שאין לאליהו ז"ל מבוא בדינים מפני כח נבואתו. תלויות לא ישרפו שמא יבא אליהו (פסחים י"ג ע"א) היינו דהם ספקות אם טמא או טהו' ויברר, כי הדברים אשר לנו בספק לא נטמאו מעולם: הסח הדעת ר' יוחנן אמר פסול טימא' הוי ור' שמעון ב"ל אמר פסול הגוף (פסחים ל"ד ע"א), וקאמר הש"ס דלר"י דהוא פסול טומאה, וע' רש"י שם דפסול טומאה היינו ע"י שהסיח דעתו משמירתן נגעה בהן טומאה ואינו יודע, וא"כ לדידי' קאמר הש"ס אם יבא אליהו ויטהרנה שומעין לו, דאליהו לא יחדש כאן בדין כלל רק יברר הספק דבאותו זמן שהסיח לא נגע בו טומאה ומפני זה שומעין לו, משא"כ לרשב"ל דהסח הדעת פסול הגוף ופירש"י שם דמעלה הוא בקדשים דנפסלו בהסח הדעת, והוא פסול מבורר בעצמו, וא"כ קאמר הש"ס שפיר דאם יבא אליהו ויטהרנה אין שומעין לו דאין בכוחו של אליהו לשנות שום דין התור' ובודאי אין שומעין לו כלל, דהתורה הזאת עומדת לנצח ולא תפול בה השינוי - דוק בסוגיא זו ותראה אמתות דברינו כי כח אליהו אינו רק לברר הדברים המסופקים אבל לא לשנות בדינים -: והאמר עולא חברייא מדכן בגלילא ומשני הש"ס מניחין שמא יבא אליהו ויטהרנה (חגיגה כ"ו ע"א) היינו כמו שפירש"י שם שיראם שביל שאינה מארץ העמים ע"ש, וג"כ אין זה רק בירור ולא שינוי בדין: אם יבא אליהו ויאמר הא דאעברה איפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא (יבמות ל"ה ע"ב) ג"כ שם הספק על שעת החליצה אם היה אז הולד שבמעיה ראוי לחיות, אזי לאו בת חליצה היא, ואם גם בשעת החליצה היה עתיד הולד למות ולא היה בן קיימא מעולם א"כ בת חליצה היא, ודבר זה נעלם מאת החכמים, רק אליהו ע"י כח נבואתו יוכל לברר אותנו מציאות הולד בעת החליצה: וכן הך דאמרינן גבי קידש הספיקות ולא ידע מי קידש, ג"כ אמרו (יבמות מ"א) דאליהו יוכל לברר את מי קידש ושם נמי אינו רק בירור: וכן בנתערב ולד כהנת בולד שפחה נמי אמרינן (גיטין מ"ב) דאליהו יוכל לברר מעמד ומצב הדבר כמו שהוא באמת מי בן של השפחה ומי של הכהנת ובכה"ג שומעין להם דאינו רק בירור:
ולא לבד בספיקא באמתות מציאות הענינים מהני בירורו של אליהו, כי גם בספק אשר בא לחכמים מכח דנעלם להם טבע הדברים והחמירו בו מספק גם שם מהני בירורו וממילא ישתנו הדינים אשר אמרו רק מכח חסרון ידיעתם בטבע, כמו דאמרינן לכשיבא אליהו ויאמר אם שמן הוי קביעותא, (ברכות ל"ה ע"ב). ומפ"ז יוצדק מאוד סוגית הש"ס (שבת ק"ח ע"א) דבעי מהו לכתוב תפילין על עור דג טהור וא"ל לכשיבא אליהו ויאמר פירש"י איסור והיתר אין תלוי בו דלא בשמים היא, היינו דמתחילה סבר שהשיב לו דאליהו יורה לנו הדין אם כותבין או אין כותבין, ומקשה הש"ס שפיר דלמוד הדינים אין תלוי בו דלא בשמים היא, ומה יתן ומה יוסיף כח אליהו בהכרעת הדינים, ומשני הש"ס דאין הכונה דילמד לנו דינים על פי הנבואה רק זאת ידוע לחז"ל דאם פסק זוהמא מן הדג בודאי כותבין עליו תפילין, ואם לא פסק זוהמא מיני' בודאי אין כותבין, ואין בזה ספק לחכמים כלל אולם הספק להם בזה משום דנעלם מאתם טבעו של עור דג זה בכגון זה יבא מורה צדק ויגלה לנו טבעו וממילא נדע לענין הדין אם כותבין או אין כותבין, כי עיקר דין זה נודע לנו מקודם לכן: וכן בהנך דמצינו אמירת אליהו בספק ממון, גבי אמר לשנים גזלתי ושאר הדינים אשר נשנו במשנה (ב"מ ל"ג ע"א) וכן אמרינן משנה פ"ב דשקלים מותר המת ליורשים ר' מאיר אומר יהא מונח עד שיבא אליהו, הוא גם כן ספק בדעת הנותן אם נתן דוקא לשם המת או נתכוין אם לא יהיה שוב צורך במעותיו אזי לא יתפוס עליו איסור הנאה, וע' ש"ך יו"ד סימן ק"ה ס"ק י"ז מה שהביא בשם או"ה דמהני אמירת אליהו לברר דכבר נחתך האיסור מחתיכה אחת ע"ש:
והא דאמרינן בירושלמי עבודה זרה פרק כל הצלמים הלכה ה', דבר שאין בו רוח חיים אע"ג דמותר להדיוט אסור לגבוה, ומכ"ש מחובר אע"ג דמותור להדיוט אסור לגבוה ומקשה הירו' א"כ בית המקדש היכי נבנית כיון שלא הניחו הכנענים הר וגבעה שלא עבדו, א"כ נאסר מקום המקדש דלגבוה נאסר אף מחובר, ומשני על פי הדיבור נבנה שנאמר ויעל דוד כדבר גד אשר דיבר ביד ה', אין הכונה כפי' הרב פני משה דהנביא התיר מחובר לגבוה, דבודאי לבטל דין התורה לחלוטין גם לנביא אין שומעין, רק הכונה דע"פ נביא נבנה, והנביא בורר מפי ה' כי המקום אשר בית המקדש בנוי עליו מקום זה לא נעבד מעולם ע"י הכנענים וזה יש ביד הנביא לברר:
וע"פ מה נעמו דברי התוס' (חולין דף ה' ע"א) ד"ה ע"פ הדבור שאני, דהקשו דמאי מקשה הש"ס דאיך אכיל אליהו משחיטת אחאב דהוא שחיטת מומר תיפוק לי' דבלא"ה אסור משום דהוי בשר שנתעלם מן העין ותירצו דזאת ידע אליהו ע"פ הדבור דלאו משל נכרים מיתי דכ' ואת העורבים צויתי לכלכלך רק דמקשה הש"ס, דאף שחיטת אחאב אסורה דהרי היה מומר לע"ז עכ"ל ולכאורה תמוהים מאוד דבריהם כיון דהמקשה ידע דע"פ הדיבור היה א"כ כי היכי דמותר בשר שנתעלם מן העין ה"ה דמותר שחיטת מומר ומה חילוק יש בין הני שני איסורים אבל לפי מה שבארתי לעיל יבאו דבריהם על נכון דהנה בשר שנתעלם מן העין אינו אסור מצד עצמו רק משום דלמא נתחלף בשל איסור, ומפ"ז ביש לו סימן מותר כמו שנתבאר ביו"ד סימן ס"ג, וא"כ כיון דבארתי דמהני כחה של הנבואה לברר מעמד ומצב הדברים אע"ג דיוכל לצמוח מבירורן של הדברים שינוי ההוראה, זה לא מזיק כיון דלא ישתנה הדין הקבוע ועומד, ומפ"ז כיון דהקב"ה אמר לאליהו ואת העורבים צויתי לכלכלך נאמן כח הנבואה לברר כי לא נתחלף הבשר בשל נכרים, משא"כ שחיטת מומר אע"ג דשחט כדין מ"מ קי"ל דשחיטתו נבלה עיין יו"ד סי' ב', ואם כן הוי כאיסור מבורר בעצמו וא"כ מקשה הש"ס שפיר נהי דהקב"ה אמר לו ואת העורבים צויתי לכלכלך מ"מ לשנות דין התורה במה שהוא איסור ודאי לא מהני כחה של נבואה לעקור מצות התורה ותי' הש"ס ע"פ הדיבור יתבאר לקמן פ"ד דיש חילוק בין אם הנביא מצוה לאחרים ובין מה שצוה הקב"ה לנביא לעשות הוא לבדו ואין לזרים אתו ע"ש:
והא דמצינו (מנחות מ"ה ע"א) פסוק זה אליהו עתיד לדורשו אין הכונה שילמוד אותו מפי ה', רק ילמד לנו הבנת הפסוקים דרך דרוש המקובל לנו מסיני ע"י עוצם חכמתו דוקא ויאיר עינינו במאור תורתו, וכן מוכרחים אנו לפרש פי' הסוגיא בש"ס (בכורות כ"ד ע"א) ראה חזיר שכרוך אחר אסורה באכילה ופטורה מן הבכור', עד יבא ויורה צדק לכם ומקשה הש"ס פטורה מן הבכור' כיון דלאו דידה לא מרחמה ואסורה באכילה כרבנן דחיישינן לרחומי ותו אי כרבנן מאי עד שיבא ויורה עד שיודע לך דבר מיבעיא ליה, ופירש"י כיון דכרבנן ס"ל דחיישינן לרחומי גילוי מלתא בעלמא הוא שיגיד לנו אם בנה הוא או לא ואינו רק בירור, והוראה לא שייך רק בדבר הלכה ע"ש וקאמר הש"ס וכ"ת ספוקי מספקא לן אי הלכה כר"ש אי כרבנן וה"ק עד שיורה צדק הלכה כדברי מי או כרשב"ג או כרבנן ע"ש, והנה שמה אינו בירור רק הוראה בעיקר הדין מצד הנבואה אם הלכה כרשב"ג או כרבנן, אולם גם שם נוכל לומר דפסק ההלכה אשר יבא לנו מאמיר' אליהו לא יהיה ע"י רוח ה' אשר תתנוסס בקרבו רק על ידי עוצם חכמתו כי נוסף על כח הנבואה יהי' חכם גדול ויודע לדרוש ולפרש בטענות וסברות נכונות לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא:
והנה ראיתי להגאון בעל תוס' יום הכיפורים בחי' לפ' בתרא דיומא דאמרינן שם (יומא ע"ה ע"א) דעומר המן היה לו סגולה להגיד דברים הנעלמים כגון בספק בן ט' לראשון או בן שבעת לשני, וכן בדין ודברי' שהיה לאיש אחד עם חברו נידון עבד שנגנב זה אומר עבדי גנבת והשני מכחישו למחר' אצל מי שנמצ' העומ' אם באב ראשון או בבעל הבית הראשון או בשני אזי נדע של מי הבן או בעבד ע"ש והקשה הוא ז"ל דאיך היה מותר לב"ד להורות ע"פ עומר המן הרי לא בשמים היא, ועוד דהרי יוכל לצמוח מזה ג"כ עונש מיתה דהנה אם יגדיל הבן ויכה את האב הנה נדון אותו למיתה ודילמא הוא בן השני, וכן נ"מ לענין עריות ונדון אותו ג"כ בעונש מיתה אע"ג דבתחילה לא החזקנו אותו לבנו רק ע"י הגדת העומר ואנן קי"ל דלא בשמים היא ע"ש, אולם לא התעורר הרב הנ"ל על החילוק שכתבנו דהך דלא בשמים לא קאי רק לשנות הדין אי אף לפרש ולכוין את ההלכה ע"פ דיבור ה' גם זה לא יתכן דהתורה נמסרה רק לבינת חכמים לדורשה ולהבינה ע"פ דרכי הדרוש המקובלים, אבל לברר מעמד ומצב הדברים, ואינו מוסיף וגורע ואינו לומד ומחדש בדינים ע"פ הנבואה, רק אומר דזה אביו של בן זה וזה הוא אדון של עבד פלוני, הנה כיון דהוא נביא מוחזק ונאמן בודאי מחויבים להאמין בבירורן ומה איכפת לנו מה דנצמח ג"כ לענין דינא, הרי אם היה מגיע להחכמים בירור הי' גם כן דנים אחריו, ומה חילוק יש בין אמירת אליהו שהזכרתי לעיל מכמה מקומות בש"ס דמהני בספק ממין אם יאמר דפלוני הפקיד מנה או מאתים, ובין אם נתברר ע"י עומר המן דעבד זה הוא של אדון פלוני שניהם דבר אחד הם דמאמינים לנביא מוחזק אשר נגלה לו ע"י השפעת אלהי העתידות והנעלמות:
ומה שהביא הרב הנ"ל משם הרמב"ם פ"ט מה' יסה"ת דאם בא הנביא ואומר נודע לי ע"פ הנבואה דבר פלוני אין שומעין לו ע"ש הנה בדברי הרמב"ם לא נתבאר רק ענין הלמוד דלא נמסר רק לחכמים ולא להנביאים במה שהם נביאים אבל בבירור הדברים בודאי נאמן ועושים מעשים על ידי נבואתו ואף אם נניח דאם בא הנביא ואמר נודע לי ע"י השפעת רוה"ק דפלוני הרג את הנפש או חלל את השבת דאין הורגין ע"פ דברי הנביא אע"ג דג"כ אינו רק בירור הדברים, מפני דשאני לענין עונש דכתבה התורה ע"פ שנים עדים יקום דבר ואף אם נתברר הדבר בב"ד כל זמן דליכא התראה גמורה בשעת מעשה ובאיזה מיתה וכן צריך לקבל ההתראה ולומר ע"מ כן אני עושה ושאר הדינים הנצרכים לענוש במיתה ומלקות שנתבארו בה' סנהדרין וכן קי"ל בדיני נפשות דאפילו אמר בבדיקות אינו יודע עדותן בטלה, עיין רמב"ם פ"א מהלכות עדות, וביותר תראה מ"ש הרמב"ם בס' המצות מל"ת ר"צ, דקרא דנקי וצדיק אל תהרוג מורה לנו דאסור לדון ע"פ אומדנא אפילו קרובה יותר לאמת ע"ש ואם כן אף כי נאמנו דברי הנביא ובודאי אמת הגיד דזה הרג את הנפש מ"מ זה לחוד אינו מספיק לעשות מעשה ע"י דבורו, וגזירת הכתוב הוא ע"פ שנים עדים יקום דבר ואפילו הודה על פי עצמו אין עונשין כמ"ש הרמב"ם ס"פ י"ח מהלכות סנהדרין ה"ו:
אולם זה דוקא באם באו דברי הנביא להיות גומרין דין על ידי אמירתו דלא מהני לענין עונש אפילו בירורו באם בא בשעת מעשה אבל אם היה אמירת הנביא בתחילה על ענין מה שאינו נוגע לעונש מלקות ומיתה אזי אף אם נצמח מן זה אח"כ עונש מיתה כמו בנדון הספק דבן תשיעי לאחרון או בספק בעבד דתחילת בירור היה על ענין דיני ממונות בודאי אף אם באורך הזמן נצמח לנו גם ספק בעונש מיתה אזי לא גרע מעד אחד דגם כן אינו נאמן מן התורה לענין עונש ומכל מקום כתב הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות סנהדרין הלכה ואו דאין צריך שני עדים רק בשעת מעשה אבל האיסור יוחזק בעד אחד ואם אמר עד אחד על חתיכה אחת דהיא חלב ולפי ההלכה עד אחד נאמן באיסורין ואם בא אחר ואכלו לוקה מן התורה וה"נ כיון שכבר החזקנו בו על פי בירור הנביא דהוא בנו לכל דבר, א"כ בזה קי"ל דסוקלין ושורפין על החזקות, (קידושין פ' ע"א) וגם כאן אע"ג דבתחילה לא היתה בירור הנביא רק לענין דיני ממונות3 סוקלין ושורפין ע"פ חזקה זו: