תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
אלה המצות פרק ראשון
משפט הנביא ומעשהו בהוראות המשפטים והדינים, ואם יש מבוא להנבואה, או רוה"ק או אורים ותומים, או בת קול, בלמוד ההלכות.
לשון הרמב"ם פ"ט מהלכות יסודי התורה ה"א דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא תוספות ולא גרעון, שנאמר את כל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל, ויעשה אות ומופת, ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו מן משה רבינו, או שיאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל, אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי הזמן הי' הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ומיתתו בחנק כו', ובהלכה ד' כ' רבינו וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה, או שיאמר בדין מדיני התורה ה' צוה לי דהדין הוא כך והלכה כדברי פלוני, הרי זה נביא שקר ע"ש. וכ' מרן בכסף משנה דמשמע מדברי רבינו אפילו כיון ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור נמי נביא שקר הוא - עיין סנהדרין פ"ט ע"א במשנה דלא אמרו דין זה רק במתנבא בשם ע"ז אז הדין דאפילו כיוון ההלכה נמי נביא שקר הוא, אולם כיון דבמשנה זו נחשב נמי המתנבא מה שלא שמע בין נביאי שקר וכמו בשם ע"ז הדין אפי' כיוון ההלכה, הה"ד במתנבא הלכות ודינים מפי ה' כיון דאמירתו מתנגד לתורה שכתבה לא בשמים הוא, א"כ שקר הגיד בשם ה' ודינו כמתנבא מה שלא שמע - ועיין מ"ש רבינו בהקדמתו לזרעים כי שמה בא במשפט על כל נעלם בענינים אלו לחקור עד היכן כחה של נבואה בלמוד הלכות ודינים מגעת, והעולה מדבריו בקצור כי רק בעקירת המצוה לפי שעה משום גדר הפרצות כאליהו בהר הכרמל, או בעשיית דבר חדשות ועצות מרחוק לאומתינו בהנהגתה דרך משל שלא להפר ברית שכרתו עם אומה מושלת, ושלא לבקש אהבת אומה אחרת, אז אנו חייבים לשמוע בכל עת לדברי נביא מוחזק ונאמן מפי ה', והממרה את פי הנביא חייב מיתה בידי שמים, וזה הוא עיקר מצות התורה שכתבה אליו תשמעון, אבל על העדות והחקים והמשפטים שנצטוינו בפי הגבורה בסיני, ואף בפרטי המצות ואופני עשייתן על כל אלו לא יבא דבר ה' לנביא כלל וכלל, ורק אם בא הנביא ללמד ולהורות על ידי המדות שהתורה נדרשת בהן שוב לא גרע כחו משאר חכמי כל דור, ומה שעשה יהושע ופנחס מכח הסברא הוא שיעשה רבינא ורב אשי ומשפטיהן שוה בהוצאות הדינים מתורה שבכתב ושבעל פה, בלי יתרון לחכם על נביא ולא לנביא על חכם ואם יהיה אלף נביאים אומרים בהלכה אחת דעתם, ואלף ואחד מהחכמים אומרים בהיפך אזי מדת הדין של תורה נותן, לשמוע להחכמים שהם הרוב שהתורה אמרה אחרי רבים להטות, וגם נאמר בתורה כי יפלא ממך דבר למשפט כין דם לדם בין דין לדין וגו' ובאת אל הכהנים הלוים אשר יהיו בימים ההם, ולא נאמר ובאת אל הנביאים, ומכאן דאין להנבואה מבוא בהוראת המשפטים והדינים ע"ש. והיוצא לנו מכתבי קודש ג"כ דרק להכהן והלוי הדין והוראה מסורה, ועליהם החובה מוטלת להורות לעם ה' בין דין לדין בין דם לדם ולחתוך משפט צדק להשקיט דברי ריבות שנפל ביניהם ולהגיד להם דרך ה' והמעשה אשר יעשון בכל דבר תורה הלכה למעשה, אבל משפט הנביא הוא לייסר את העם כי ילכו בדרך התורה, ויקשיבו בכל עת לקול מורים חכמי וראשי העדה, ולא יעזבו את התורה הקדושה ללכת דרך לא סלולה, ומזהיר אותם באזהרה יתירה כי רע ומר יהיה להם באחרונה, אם יטשו תורת משה מורשה לנו מסיני, גם מגיד להם מקודם ע"פ רוח ה' אשר תתנוסס בקרבו, את העתידות יבאו באחרית הימים, ומראה להם במופתים חותכים נבנים על חוקי המוסר, ונתאמתו ג"כ ע"י הנסיון כי אין עמידה וקיום לאומה הישראלית, בלתי אם ישמרו לעשות ככל המצווה למשה, ולפעמים לעת הצורך היה הנביא מאמת דברי נבואתו, ע"י אותות יוצאות מגדר הטבע, לשנות על זמן מה סידרן של מעשה בראשית, וכל מה שקיבל הנביא מרוה"ק אזי נצטוה בחוקו שלא לכבוש נבואתו, רק מחויב להגיד ולהודיע זאת לעם, אם ישמעו ואם יחדלו, כדבר שנאמר והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר והעם לא נזהר וגו' ודמו מיד הצופה אבקש (יחזקאל ל"ג), וכבר ידוע כי הכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים (סנהדרין פ"ט ע"א) ראיה לדבר נבואת יונה בן אמיתי על חורבן ננוה עיר הגדולה:
והראיות על אמתות אלו הדברים רבו מאוד בכתבי קודש מורים ומגידים, כי כל משך התמדת הנבואה בין האומה הנבחרת, היינו מזמן שליחות משה במראה הסנה - במאמר תורת אבות תשמע דעתי אע"ג דגם האבות היו נביאים, ונחשבים בין מ"ח נביאים ע' סדר עולם פ' כ"א באבינו אברהם נאמר ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא, וע' רש"י מגילה י"ד ע"א מ"מ לא מצינו אצלם שליחות לצוות לאחרים - עד חגי זכריה ומלאכי נביאים האחרונים בישראל, (סוטה מ"ח ע"ב) היו נמצאים מאז אצלנו שתי השירות הקדושו', עדת המורים ואבות ב"ד יושבים כסאות למשפט -בניהו בן יהוידע זו סנהדרין (ברכות ד' ע"א) -ועדת הנביאים והמוכיחים וכל אחת היתה מיוחדת לעבודתה עבודת הקודש, המורים אשר היו ע"פ הרוב מן שבט לוי כהנים או לוים - ע' (יומא כ"ו ע"א) לא משכחת צורבא מרבנן דמורי רק מלוי או מיששכר - היו מיוחדים להורו' וללמד תורת ה', והנביאים עמדו על המצפה לשמוע מה ישים ה' דבר בפיהם, והם לא סרו מלהוכיח ולייסר את העם אף אם לפעמים היו בסכנה ושמו את נפשם בכפם והשליכו חייה' מנגד, כרי להשמיע דבר ה' ולהזהיר' שילכו בתורת משה מבלי סור ימין ושמאל:
משה רבינו אמר בברכתו על שבט הלוי יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים ל"ג), ונאמר בנבואת יחזקאל על שבט הלוי ואת עמי יורו בין קודש לחול ועל ריב המה יעמדו לשפוט במשפטי (יחזקאל מ"ד), וכן נאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב') וכן אתה מוצא ביהושפט מלך יהודה, כי שלח הכהנים והלוים ללמד בהם ועמהם ספר תורת ה' (ד"ה ב' י"ז) ובירושלים העמיד יהושפט, מן הלוים והכהנים וגו' וכל ריב אשר יבא עליכם מאחיכם בין תורה למצוה לחקים ולמשפטים וגומר והנה אמריהו כהן הראש עליכם לכל דבר ה' (ד"ה ב' י"ט), מכל זה ראינו כי לכהן ולוי הדין והוראה מסורה. והראי' על חילוק העבודות הללו, תמצא לא תאבד תורה מכהן ועצה מזקנים ודבר מנביא (ירמיה י"ח) ונאמר עוד כהניה חמסו תורתי. בין קודש לחול לא הבדילו ובין טמא לטהור לא הודיעו ונבואיה טחו להם תפל חוזים שוא וקוסמים להם כזב אומרים כה אמר ה' וה' לא דיבר [יחזקאל כ"ב] וגם נאמר כהניה במחיר יורו ונבואה בכסף יקסומו, (מיכה ג') ועוד נאמר וימים רבים לישראל ללא כהן מורה וללא תורה (ד"ה ב' ט"ו) ומכל אלו המקומו' מבואר חילוק העבודות, כי הכתוב מזכיר בכל עת ענין חזון ודיבור אצל הנביא, ותורה אצל הכהן והלוי:
ואף אם מצינו בזמן מן הזמנים התאחדות שתי המעלות באיש אחד, כמו יהושע ודוד ושלמה וכדומה שהיו ביחד נביאי' מנבאים ברוה"ק, והי' ג"כ שופטי ישראל וראשי ב"ד לדון ולהורות על פי תורת משה, ויותר מזה תראה במלכי ישראל אשר לא היה נמצא אצלם לא היכל ה' ולא כהן מזרע אהרן, ונאמר על מלכי ישראל הלא הדחתם את כהני ה' את בני אהרן והלוים, ותעשו לכם כהנים כעמי הארצו' (ד"ה ב' י"ג), ואליהו ואלישע ומיכיהו בן ימלה ועמוס היו נביאים רק למלכי ישראל לבד, ואף באליהו אשר מצינו מדרשות חלוקות ולדעת הש"ס (ב"מ קי"ד) היה כהן - ובתוספות הביאו בשם מדרש דאליהו היה מזרעו של רחל ע"ש -מ"מ לא מצינו דעבד עבודה במקדש ה' בירושלים, ושבע אלפים איש אשר לא כרעו לבעל, ובמה מאות נביאים מהם שנהרגו ע"י איזבל ומהם שנשארו, היו בלי ספק כלם מתנהגים כדת תורת משה והא דלא עלו להקריב קרבנות ראיה בחג ובטלו מ"ע של תורה לחוג ג' פעמים בשנה הן ראית פנים וראית קרבן, וכן לא מצינו דהקריבו קרבן פסח שהוא חובה על כל אדם מידי שנת בשנה, יש לומר דאימת מלכות היה עליהם מפני המלחמות שנתהוו תמיד בין מלכי ישראל למלכי יהודה, וכמו מי שדר בחוץ לארץ קי"ל דפטור מראיה הה"ד בזמן שהמדינות משובשות בגייסות, וע' תוספות (פסחים ג' ע"ב) ד"ה מאליה דכתבו דחגיגה ופסח דין אחד להם דכל שפטור מראיה פטור אף מפסח שני - ומכאן ראי' שלא כדעת הרב בעל משנה למלך פ"א מה' קרבן פסח דכ' דמפסח שני לא אפשר בשום אופן לפטרו - ואם לא הי' אצלם כהן ולוי מי הורה להם הדרך יתנהגו במעשי המצות ומשפט ההנהגה על דרך התורה אלא מוכרח דאליהו ואלישע ושאר נביאים משבטי ישראל, היו ביחד נביאים וגם ראשי אבות ב"ד ללמד' ולהבינ' בתורת ה' מפורש. וכן מצינו בזמנים האחרונים כי ה' צוה לחגי הנביא שישאל את הכהנים תורה לנסו' אותם בענין טומאה וטהרה - וזה כונת הש"ס (ב"ב י"ב ע"א) מיום שחרב בית המקדש אף על גב דניטלה הנבואה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה היינו דבתחלה היו שתי המעלות מוכללים באיש אחד והיה חכם ונביא ביחד ואח"כ נפסקה הנבואה אבל מעלת החכמה נשארה - אכן צריך שתדע שאע"פ שנתאחדו המעלות באיש אחד מ"מ היה מתנהג בכל אחת לפי משפטה וחוקתה, ולא היה מערבב הדברים מעולם, רק בעת שצלחה עליו דבור ה' אמר כל הדברים שקיבל מרוה"ק, ובעת שהי' יושב על כסא המשפט והיראה, היה דן ומורה כפי חוקי תורת משה מבלי סור ימין ושמאל מן דרך המסולל ע"פ התורה, והיה מתנהג בעניני תורה בהוצאות המשפטים והדינים ע"י המדות הנדרשות, כמו שיתנהגו שאר חכמי כל דור ולא היה בשום פעם מבוא לנבואתו בלמוד ההלכות והוצאות הדינים, כי אם ירצה להורות מצד שיאמר שהגיע לו דיבור ה' נכחישנו מצד התורה שכתבה לא בשמים הוא, והעידה לנו דמזמן חתימת התורה ע"י מבחר היצורים שוב לא יבא דבר ה' לנביא על דבר חוק ומשפט, וזה שאמר שה' שלחו לחדש בדינים בודאי שקר הגיד בשם ה' ונדון אותו כמתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו אשר עונשם מבואר (סנהדרין פ"ט ע"א) ורמב"ם פ"ה מהלכות עכו"ם ה"ח דכל אלו נביאי שקר הם:
ולפ"ז תדע ותשכיל כי יפה עשה רבינו שכתב הטעם דלא בשמים הוא ומכאן דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ואע"ג דברוב מקומות בש"ס אמרו בכיוצא בזה הלימוד דסוף תורת כהנים דכ' אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר עיין (שבת ק"ד מגילה ג' יומא פ' תמורה ט"ז ירושלמי פ"ק דמגילה ומדרש רות) וכבר התעורר בזה הרב בעל לחם משנה כאן - ובאמת לימוד דלא בשמים ג"כ נזכר בכגון זה (ב"מ נ"ט תמור' ט"ז) - אבל לפי הנ"ל ניחא דאלה המצות אינו מורה רק דהנביאים אסורים לחדש ענינים אשר לא באו זכרם בתורה, כמו מנצפ"ך ותרגום של תורה ושיעורין של עונשים אבל באותן ההלכות שבאמת מסכימים לדברי תורה והוא מטמא את הטמא ומטהר את הטהור, וע"פ הלמוד הנהוג בינינו וע"פ המדות הנדרשות המקובל' לנו, ג"כ יכולים לדעת משפט הענין ודתו, ואינו מוסיף ומחדש כלל, רק שאומר שבזולת דרך הלמוד והדרוש נודע לו הוראת דין זה מפי הגבורה ואופן זה לא נשמע מקרא דאלה המצות דאינו מורה רק לחדש דינים אסור, אבל מהך דלא בשמים היא מוכח דאף בכה"ג נמי נביא שקר הוא כיון דהתורה כ' לא בשמים הוא, והעידה דאחר חתימת התורה שוב הוא רק מנת וחבל החכמים לחקרה ולהבינה, ולא יבא עוד הפעם דבור ה' בלמוד ההלכות, א"כ זה שאומר להיפך סותר לדברי התורה ודין נביא שקר יש לו:
וראיות רבינו הוא מש"ס (תמורה ט"ז ע"א) דאמרו שם על הלכו' דנשתכחו בימי אבלו של משה, אמרו ליהושע שאל, אמר לא בשמים הוא אמרו לשמואל שאל אמר אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר, וכן זכרו שמה דלענין חטאת שמתו בעליה השיבו כן: פינחס ואלעזר ע"ש והנה שם לא היתה השאלה ללמד להם דינים חדשים רק שיחזיר להם ההלכות אשר כבר נאמרו מפי ה' למשה ונשתכחו בימי אבלו, ומ"מ השיבו לא בשמי' ואלה המצות, ואע"ג דמצינו במגילה ג' וביומא פ' לענין מנצפ"ך ושיעורין של עונשים, דקאמר הש"ס בתחילה דהנביאים חדשים ומקשה הש"ס הרי אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש, ומשני שכחום וחזר ויסדום, ראינו דבזכירת דברים הנשכחים אינו בכלל אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש, ועיין פני יהושע בחי' למגילה שהתעורר גם הוא על הסתירה מש"ס דתמורה דמשמע דאף בזכירת דברים הנשכחים קרינן לא בשמים הוא, אבל לשיטת רבינו ניחא דס"ל דאפי' כיון ההלכה נמי נביא שקר הוא דאף בכגון זה לא יבוא דבור ה' דהתורה (אינו) [אינה] מסורה רק לחכמים ולא להנביאים שבאו מכח הנבואה, וה"ה להזכיר הלכות הנשכחות נמי לא יבא דרך נבואה, אבל אם יסדם והחזירם מחדש ע"י פלפול וע"י מדות שהתורה נדרשת בהם, בודאי בזה אין חילוק בין חכם לנביא, וראינו באיתן ההלכות הנשכחות בימי אבלו של משה אמרו שמה בתמורה דהחזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפלו היינו דוקא מתוך פלפלו ועד"ז היה החזרת הענינים דמנצפ"ך ותרגום של תורה ושיעורין של עונשים, אבל להחזיר הנשכחות דרך נבואה כמו שבקשו בתחלה מיהושע ושמואל בודאי חשיבו שפיר דלא בשמים הוא:
ודע שראיתי ברש"י (סוכה מ"ד ע"א) בהך דחיבוט ערבה דאמרו בתחילה, דהיא תקנת נביאים ומקשה הש"ס והרי ערבה הלכה למשה מסיני1 ומשני שכחום וחזר ויסדום ופירש"י חזר ויסדן נביאים האחרונים על פי הדיבור, ומהך דתמורה ראינו דחזרת ליסד ענינים בדינים ע"פ הדיבור קרינן לא בשמים הוא, ורק דרך למוד התורה הותר להחזיר הנשכחות כמו עתניאל בן קנז, וראיתי רש"י (תענית ד' ע"א) דחשב הש"ס שלשה ששאלו שלא כהוגן וכתב רש"י ובאגדה - כונתו למדרש רבה פ' חיי שרה - חשיב נמי כלב דשאל שלא כהוגן, אולם הש"ס דילן דלא חשוב לכלב משום דבתמורה ט"ז פשיט לי' להאי קרא בחזרת ההלכות הנשכחות ואין לחוש שתשרה רוה"ק על עבד או ממזר ע"ש2 הרי דדעת רש"י דחזרת ההלכות ע"י עתניאל בן קנז היתה ע"י רוה"ק, ומפ"ז לא היה כאן חשש דילמא יהיה עבר או ממזר, אולם מש"ס דתמורה אשר לפנינו מוכח דרק באמצעות הפלפול ודרך הדרוש הותר להחזיר הנשכחות, אבל לא דרך נבואה, ועיין בס' ידי משה ובס' יפה תואר להגאון מהר"ש יפה דהתעוררו על דברי רש"י מש"ס דתמורה הנ"ל. וע' בכורות נ" ע"א לענין זמן מעשר בהמה דאמרו מפי השמועה אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, והביאו התוס' בשם רש"י היינו כיון דהוא הלכה מפי הנבואה לא רצה בן עזאי לחלוק, והתוספות הקשו שם באמת ע"ז דאיך שייך לומר מפי הנבואה הרי אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש:
עכ"פ ראינו משיטת רש"י בג' מקומות שהבאתי, (סוכה מ"ד ע"א ותענית ד' ע"א) ורש"י אשר הי' למראה עיני התוס' בכורות נ"ח, דיכולה להיות הוראות דינים והלכות ע"פ נבואה, ומה מאוד תמי' לי דדברי רש"י אלו סותרים את דבריו שכתב (שבת ק"ח ע"א) בהך ענינא דשאיל מהו לכתוב תפילין על עור דג טהור, ואמר לכשיבא אליהו ויאמר ומקשה מהו לכשיבא אליהו ויאמר, ופירש"י ז"ל איסור והיתר אין תלוי בו דלא בשמים הוא וע' רש"י (עירובין מ"ח ע"א) גבי דוד דשאל באורים ותומים אם ילך לקעילה דשבת היה, ומקשה הש"ס והרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים, ופירש"י ומידי דאיסור והיתר לא שייל באורים ותומים ע"ש, והיינו דשאלת דוד אם מותר לחלל שבת בעיר הסמוכה לספר, זה שייך רק לב"ד המה יוציאו דין זה על ידי הענינים המקובלים בסיני, אבל או"ת לא ישיבו בדבר חוק ומשפט דכ' לא בשמים היא, ראינו מדברי רש"י כאן דלא משכחת הוראות הדינים דרך או"ת ונבואה וצ"ע:
ודע כי התוס' (עירובין ס' ע"ב) ד"ה א"ר יוסי אין אלו אלא דברי נביאות הביאו בשם ר"י דהוא נבואה גמורה וברוה"ק, והתוס' שתקי לי' ולא התעוררו להקשות איך אפשר לפרש כן הרי לא בשמים היא כמו שהקשו במסכת בכורות נ"ח על שיטת רש"י שהבאתי. ועיין מ"ש הראב"ד פ"ח מהלכות לולב בהשגות להל"ה בסוגיא דנקטם ראשו כ' וכבר הופיע רוה"ק בבית מדרשינו והעלינו דהוא פסול וכן הרבה פעמים בהשגותיו לח"ג מן ס' הי"ד כ' וכבר נגלה לי מסוד ה' ליריאיו, ע' פ"ז מהלכות מטמאי משכב ומושב ה"ח ובהקדמתו הקצר' לפירושו למס' עדיות ובספרו תמים דעים, ובאמת מצינו לשון זה ג"כ בש"ס (סוטה ד' ע"ב) בפלוגתת התנאי' בשיעור שהי' לענין טומאת אשת איש, דהקשו הרי בן עזאי לא נסיב ומשני הש"ס סוד ה' ליריאיו, וראיתי להרב מהר"ם בן חביב בקונטרס כפות תמרים בסוגיא דנקטם ראשו התעורר על דברי הראב"ד הללו דאיך אפשר להורות ע'י רוה"ק הרי לא בשמים הוא, וכ' הוא לתרץ דאין כונת הראב"ד רק דרך הפלגה כי ערב לו פירושו והיה ה' בעזרו לכוין אל האמת, אבל קושטא דמלתא אם יאמר פוסק אחד הלכה מפי רוח הקודש לא משגחינין בי' ע"ש, ועד"ז אולי נוכל נמי לפרש שיטת רש"י ושיטת ר"י שהבאנו, וכן מצאנו נמי בירושלמי פ"ב דחגיגה לשון זה שדרש במעשה מרכבה והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני. אולם מצאתי בס' יראים להר"א ממיץ סי' ל"ד הביאו בעל הגמ"יי פ"ה מהלכות עכו"ם שאין לומר דרך שחוק ובדחנות כך אמר לי הקב"ה ומפני שראיתי בני אדם אומרים ואינם משגיחין שהוא עון כתבתיו ע"ש, ולא התעורר דכמה גדולים וטובים השתמשו בלשונות כאלו, עת האיר ה' עיניהם בהלכה אחת לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ועיין בספר מצרף לחכמה להחכם הגדול מוה' יש"ד מקאנדיא שהאריך בדברי הראב"ד הללו. -
עוד הלכה פסוקה בידינו דלענין הוראת הדינים והלכות אין משגיחין בבת קול, כמו שמפורסם הענין (ב"מ נ"ט) בעובדא דתנור עכנאי אף דהב"ק היה מסייע לר' אליעזר לא השגיחו בזה משום דלא בשמים, ולאו דוקא היכי דבת קול הוא נגד הרוב בודאי לא משגיחין בי', אלא אפילו היכי דבת קול אינה באה רק להכריע ג"כ לא משגיחין, עיין תוס' (ב"מ נ"ט ועירובין ז') דהקשו דלמה פסקינן הלכה כבית הלל נגד ב"ש משום דיצא ב"ק ביבנה והרי לא משגיחין בב"ק, וכתבו דוקא היכי דב"ק הוא נגד הלכה אבל להכריע כגון בפלוגתת ב"ש וב"ה דב"ש לא היו הרוב בכה"ג משגיחין, אולם גם בב"ק לענין הלכה כב"ה מסיק הש"ס בעירובין אב"א ר' יהושע דס"ל אין משגיחין בב"ק, ובכ"מ לישנא בתרא עיקר, ראינו דאף להכריע הענינים אמירת הב"ק לא מעלה ולא מוריד, ומפ"ז פסק רבינו פ"ב מהלכות טומאת צרעת ה"ט בספק בהרת קודם לשיער לבן טמא, אע"ג (בכ"מ פ"ו ע"א) אמרינן דמתיבתא דרקיע אמרי טהור, ס"ל לרבינו דגם בזה קי"ל דלא בשמים היא, ולא משגיחין בזה ועיין מרן הכ"מ בה' טומאת צרעת דכ' ג"כ זה, ועיין (מכות כ"ג ע"ב) דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ומקשה הש"ס מאן סליק לעילא ואתא דיאמר לן דב"ד של מעלה פטרו אותו היכי דלקה בב"ד של מטה, ומשני קראי קא דריש, ראינו דהי' ליסוד מונח וקיים אצלם, דאחר חתימת התורה לא דבר ה' לנביא או לחכם, הן דרך נבואה ורוה"ק ואורים ותומים ובת קול שום ענין בדבר חוק ומשפט, ולא ילמד ד' לאיש דרך ההנהגה ולמוד הדינים והלכות, כי תורת ה' תמימה מקפת כל ענינים האפשרים ומסר לנו ה' בסיני כללים ופרטים ודקדוקי תורה ודרכי המדות אשר התורה נדרשת בהמה, ויספיקו לכל הצורך שהוא נחוץ להתנהגות בני אדם, ולא ידמה בתורה הגרעון או ההוספה או השינוי, כי הדבר השלם בתכלית השלימות, אין אפשרות שימצא זולתו במינו אלא חסר מן השלימות ההוא, אם בתוספות או בחסרון במזג השוה אשר היא תכלי, שווי המין ההיא עיין (מורה נבוכים פל"ט לשני):