תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
מצות בני נח פרק עשירי
לבאר ענין מצות בני נח, אשר נשתנו ע"י תורת משה לפעמים, מחומר. לקל, ואיך יוצדק זה עם הכלל שהנחנו, כי דבור ה' שבא פעם אחת, אין אפשרות בו העקירה והביטול:
עד כה יגענו והטרחנו, להחזיק יסוד והעיקר הגדול שבנה עליו רבינו הרמב"ם חומה בצורה, כי לא תפול השינוי והחילוף בתורת ה' מפני שהיא שלימה והדורה בכל אופן. והנה ראיתי להרב העקרים פ' י"ד לשלישי כי חולק בעיקר זה על הרמב"ם, ודעתו כי אע"פ שהאמונה בנצחות התורה, היא אמונה נאותה מ"מ אין זה עיקר לתורת משה, ויוכל לבוא בזמן מן הזמנים נביא גדול ויבטל קצת מצות ע"פ ציווי ה', וחייבים אנו להאמין בו כיון שיהיה נביא מוחזק, וכן מצינו בזמני' הראשוני' שהיו הדתות ותורת האלהית מתחלפות ומשתנות בכל עת מאיסור להיתר ומחומר לקל, כמו שמצינו דלאדם הראשון היה אסור אכילת בשר ע"פ ה' והות' לנח' וכן ראינו במצו' בני נח אש' גם הם נתנו מפי ה' לאדם ונח, כמו שדרשו חז"ל (סנהדרין נ"ו ע"ב) ומ"מ כשניתנה התורה הקילו בקצת מצות, כמו משפט בני נח דנהרג אף על גזל פחות משוה פרוטה, ולישראל צריך שוה פרוטה דוקא, וגם אף בשוה פרוטה לא הוי רק לאו לבד, וכן הבהמה שנשחטה אע"פ שעדיין מפרכסת מותרת לישראל, ובן נח נהרג עליה משום אבר מן החי עד שתמות, וכן יפת תואר אסורה לבני נח ומותרת לישראל וכל זה יורה שדבור ודת אלהי שבא מפי ה' נשתנה מחומר לקל עכ"ל העקרים שם. והנה בעיקר הקו' ממה שניתר אכילת בשר לנח בודאי אכילת בשר לא נאסר לחלוטין לאדם רק לזמן זה, כמו שכתבו המפורשים בטעם כיון שלא נתרבה עדיין מין הבהמה ואם יהיה מותר אכילת בעלי חיים יוכל להיות שבזמן קצר יעדר המין, והקב"ה חפץ שתתקיים כל מין ומין מן הבעלי חיים אשר ברא ברצונו המוחלט, ומפ"ז אסר לאדם את אכילתן, אולם לא היתה מצוה זו לדורות, שבודאי כאשר יתרבת המין ולא יהיה שוב אפשר העדר כל המין, בודאי במעמד זה לא נאסרו בעלי חיים, וכל דבר מצוה (שאינו) [שאינה] נוהגת לדורות, אינו בכלל עקירת המצוה, כמו שתשמע לקמן דברי. בנדון היתר בשר תאוה שהיה אסור לישראל במדבר, ומה שהקשה ממפרכסת שאסורה לב"נ, ומותרת לישראל, הנה נעלם במחילת כ"ת ש"ס מפורש (סנהדרין נ"ט ע"א) דאמרינן בכל מקום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, ופירש"י דאי אפשר לומר דלישראל אשר נתקדשו במצות לא להקל יצאו מתורת בני נח רק להחמיר עליהם ע"ש, וכן מצאתי בהדיא במכילתא פ' משפטים פרשה ד' איסי בן עקביא אומר קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, ולאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו לפטור אם הרג אחרים, אשר היה חייב מתחילה מיתה, ומסיים שם באמת אמרו פטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים ע"ש, הרי דהי' פשוט להתנא איסי בן עקביא דלא אפשר כלל לומר דנשתנה תורת ב"נ להקל עליהם והקשה תחת שהוחמרו הוקלו, והטעם כי כל מצוה שיצא מפי ה' פעם אחת, אין אפשרות בו הביטול, וכל ענין זה שמצינו בש"ס בכמה דוכתי הך כללא של מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, אינו רק כיון דלנכרי אסור וא"כ קודם שקבלו ישראל את התורה היה להם דין ב"נ והיה אסור גם להם, ואחר כך כשניתנה תורה הנה נשתנה אצלם דין זה להיתר, ולא אפש' שום שינוי אצלם20 ומפ"ז כיון דמפרכס' אסורה לבני נח בודאי מטעם זה אסורה גם לישראל, ואפשר קו' העקרים הוא לשיטת הרמב"ם ז"ל, דס"ל פ"ט מה' מלכים דמפרכסת אסורה לבני נח ומותרת לישראל, וכבר תפסו אותו בזה כל גדולי הפוסקים הרשב"א והרש"ל והש"ך ביו"ד סי' כ"ז:
וכן הקו' מגזל פחות משוה פרוטה ג"כ התעוררו חז"ל בזה (סנהדרין נ"ט ע"א) דנימא מי איכא מידי ותרצו דשאני בני נח דלאו בני מחילה נינהו וא"כ אין כאן שינוי הדין רק דקודם שניתנה התורה בסיני היו ישראל אז במעמד השפל והיה להם רוע המדות והאכזריות, ולא היו מוחלין אפילו גזל אחד להם פחות משוה פרוטה. אבל ישראל שקבלו התורה, נעשו מקושטים ומהודרים במדות ישרות, והמה בטבע רחמנים ומוחלין בנקל עלבונם, ומכ"ש בעול שנעשה להם בממונם, ומפ"ז נאמ' אצלם והשיב את הגזילה, וה"ה בפחות משוה פרוטה הוי כאלו מחלו, ע' רש"י (סנהדרין נ"ז ע"א) וכן הקו' מיפת תואר הקשו בש"ס סנהדרין נ"ט ומשני שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו ופירש"י דלא הותר גם לישראל רק בשעת כיבוש ע"ש, והיינו כמו שבארתי לעיל דעיקר ענין יפת תואר הוא משום דלא דברה תורה רק נגד יצר הרע, ולא הותר רק בשעת מלחמה ובדרך כיבוש, וזה לא שייך בבן נח דלא נצטוה לכבוש עיין שם, ועיין תוספות (חולין ל"ג ע"א) ד"ה אחד נכרי ואחד ישראל מותר בה, דהקשו דלמה שרי בני מעיים משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, והקשה בתוספות דלא שייך מי איכא מידי כיון דשאני נכרים דלאו בני שחיטה נינהו ע"ש, עכ"פ אין התחלה להשגות הרב בעל העקרים, דהרי הש"ס מתרץ בכל אלו, ותימה גדולה על הרב שנעלם ממנו לשון הש"ס דסנהדרין דאמרינן בכל הני מי איכא מידי, וישראל וב"נ שוין בזה:
ומה שהביא דהרבה דברים מצינו דהיו מותרים לב"נ ונאסרו לישראל והנה זה יותר תמוה, דבודאי ידענו דכל האיסורים קודם שנאסרו היו מותרים, ואח"כ ברוב הזמן בא הצווי מפי ה' לאסור אלו הענינים, ואף בדברים שהיו אהובים פעם אחת לפני המקום, חזרו ונאסרו, ואין זה בטול ועקירה ח"ו, רק הוספת הענינים, ונתוספו המצות לאדם לנח לאבות מעט מעט עד שבא משה וגמרה, ועיין רמב"ם פרק ט' מהלכות מלכים ה"א על ששה דברים נצטוה אדם הראשון21 הוסיף לנח אבר מן החי, בא אברהם ונצטוה על המילה וכו', ובמצרים בימי עמרם נצטוו ישראל במצות יתירות,22 עד שבא משה רבינו ונשלמה התורה על ידו ע"ש, ראינו דהיה כן דרך התורה, דדבר שהי' היתר נאסר אחר כך לישראל, כי כשרבו ועצמו בני ישראל והיו לעם גדול, רצה אז הקב"ה לזכותם בתורתינו התמימה והשלימה, ואיך עלה על דעת הרב העקרים לחשוב דברי היתר שבא אחר כך מצות ה' לאוסרם, שיהיה בכלל שינוי וחילוף במצות ה':
ואין להביא ראיה לדעת העקרים, דנשתנה מצות התורה מחמור לקל, מן מה דאמרינן בירושלמי מועד קטן פ' אלו מגלחין ומדרש רבה פ' ויחי, דר, אבא למד אבלות שבעה מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, והקשו והרי אין למדין דבר מקודם מתן תורה, ומכאן הוציא הרמב"ם דבריו מ"ש פ"א מה' אבל ה"א, דאבלות שבעה אינו רק תקנת משה, אבל מן התורה אינו רק יום אחד, ואע"ג דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ע"ש, מרן הכ"מ לא העיר מקודם, אבל זה ברור דמכאן הוציא רבינו דבריו, ומזה מוכח דנשתנה דין התורה מחמור לקל, דהרי קודם מ"ת היה אבלות שבעה ואחר כך הוקל עליהם דאינו רק יום אחד, וכן בשבעת ימי המשתה אשר נאמר גבי לבן, מלא שבוע זאת, ולדידן שבעת ימי המשתה אינו רק דרבנן, ואפילו יום ראשון לרוב הפוסקים הוא דרבנן, חוץ מדעת הרמ"ה דהוא יחיד בדבר דס"ל שמחת יום ראשון דאורייתא משו' דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ע' רא"ש פ"ק דכתובות בסוגיא דטבחו טבוח ומת אביו של חתן, וע' לקמן מאמר תורת נביאים, ראינו מאלו דיצאו ישראל מחומר לקל, שלא כדעת רבינו דדיבור שיצא מפי ה' פעם אחת, אי אפשר בו השינוי, אולם משם אין קו' על רבינו דהנה על שבעת ימי המשתה, וכן שבעת ימי אבלות, לא מצינו דבא להם דבור ה' שינהגו כן, ורק מעצמם עשו זאת מטעם מנהג, כמו שנהג יהודה במנהג יבום אשר נהוג היה ביניהם מזמן קדום, וכבר הוכחתי דיבום ע"כ לא הי' מצוה רק מנהג, וע' רמב"ן בחי' לתורה פ' וישב, וניתנה תור' ונתחדשה הלכה כי יבום אינו רק באה לבד, וה"נ היה מנהג קדום בז' ימי משתה וז' ימי אבלות, וניתנה תורה ונתחדשה הלכה דאבלות רק יום אחד, ובטלה ימי המשתה כל עיקר, אבל במצות שבאו מפי ה' בודאי אף במצות בני נח, כיון שנצטוו מפי ה' אי אפשר בו הבטול להקל בהם, וכן הא דאמרי' (ב"ב ק"י ע"ב) גבי תורת ירושה ע"י בנות צלפחד, דניתנה תורה ונתחדשה הלכה, שם לא הגיע דבר ה' בזה מקודם, וכן הא דאמרינן (שבת קל"ז ע"ב) דמי שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמונה, ומקשה הש"ס דורות הראשונים יוכיחו, שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה, ומשני ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, היינו דגם שם לא היה תורת טומאה נוהג כלל מקודם, אבל באלו המצות אף הם ממצות בני נח, או ממצות אבות, כיון שבא עליהם דבר ה' לעשותם אי אפשר להשתנות לקולא:
ואף אם נניח כדעת הרב העקרים, כי תורת בני נח נשתנה אף מחמור לקל, מ"מ אין זאת השגה לדעת רבינו שמדבר מתורת משה, ובזה בודאי צדקו דברי רבינו הרמב"ם כיון שתורה היא שלימה וכלולה וניתנה בפומבי ובפרסום גדול, עד שהיו כל ישראל עדים, ובשבילה נברא העולם, בודאי אין להעלות על הדעת ח"ו כי אפשר בה ההשתנות, אפילו על מצוה קטנה וקלה, כי היא מקפת כל הענינים הנצרכים למין האדם, בכל עת ובכל זמן, ועומדת לנצח ולא תתבטל מאתה אף קוצה של יו"ד בזמן מהזמנים:
והנה במנין שבע המצות שנטצוו בני נח ראינו דחז"ל הניחו ברייתא זו ליסוד מוסד, דרק שבע מצות נצטוו ב"נ ולא יותר, וע' (סנהדרין נ"ח ע"ב ושם ע"ד ע"ב) דהוכיחו דב"נ מותר לשבות או לעסק בתורה, וכן אין מצווה על קידוש השם, מדלא נחשב, בין שבע מצות בני נח, וע' בהרב משנה למלך פ"י מהלכות מלכים הלבה ז' מה דהאריך הרבה מאוד, להשוות הענינים הסותרים זא"ז. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם אשר פ"ט מה' מלכים הביא ברייתא דאדה"ר נצטוה על ששה מצו', והוסיפו לנח עוד אמ"ה, ובפ' עשרה מהלכות מלכים ה"ו כ' דמפי הקבלה עכו"ם מצווים על הרבעת בהמה והרכבת אילן, ולהרב בעל הש"ך יו"ד סי' רצ"ז ס"ק ג' נעלם דברי הרמב"ם דפ"י מה' מלכים וכ' דלא מצא בהרמב"ם שום רמז, וכבר תפסו עליו כל גדולי האחרונים ע' בס' ברכי יוסף להרב הי"ד אזולאי ובתשובת בית אפרים להגאון מהר"ז מרגליות חאו"ח סי' נ"ו, ואולם לא עינו דלהרמב"ם ז"ל לא היה פסוקה ברייתא זו ולאו בדוקא אתמר דהרי בברייתא נאמר שבע מצות ובכ"מ גרסינן ששה מצות נצטוה אדה"ר כמו שרמזתי לעיל, ועוד דהרי בש"ס (חולין צ"ב ע"א) אמרי' עולא אמר אלו שלשים מצות שנצטוו בני נח ואינם מקיימים רק שלשה, אין שוקלין בשר המת במקולין, ואין כותבין כתובה לזכרים, ומכבדין את התורה ע"ש, ראינו עוד שלשה מצות אחרות אשר נצטוו בהם ב"נ, וע' בעשרה מאמרות להרמ"ע מפאנו מאמר חקור דין ח"ג פכ"א, דחשיב כל שלשים מצות אלו לכלהו תנאי ולכלהו אמוראי ויעלה בין הכל שלשים, והמה פרטים המסתעפים מן שבע מצות בני נח הראשים ע"ש - רש"י ז"ל בחולין כ' דלא ידע לפרשו, וע' בירושלמי ע"ז ר"פ אין מעמידין שדרשו על קר' וישקלו את שכרי ל' כסף אלו ל' מצו' שעתידי' ב"נ לקבל, משמע דעדיין לא קבלו - עכ"פ ראינו דמנין של ז' מצות לאו דוק', ומפ"ז סמך רבינו על הך דפשטי' דש"ס (סנהדרין נ"ח ע"א) דמתרץ שמואל אליבא דר"א דב"נ נצטוו על הרבעת בהמה והרכבת אילן:
עוד נ"ל דמה שכתב רבינו פ"ט מהלכות מלכים ה"א אחר שמנה שבע מצות שנצטוו אדם ונח, וכ' רבינו אע"פ שכולן חן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוו עכ"ל, והיינו כי הדרשא בש"ס מקרא ויצו ה' אלהים על האדם זה אסמכתא בעלמא, אולם בלא"ה מוכח מכלל דברי תורה, דעל שבע אלו נצטוו, עון עבודה זרה ראינו דנענשו עכו"ם עליו, כמו שנאמר בתורה כמה פעמים ובגלל התועבו' האלה אנכי מוריש אותם, ולא ענש אלא אם כן הזהיר -וכה"ג דרשו בש"ס (סנהדרין נ"ו ע"א) דבני נח מצווי' על הכישוף - וכן ברכת השם למדו חז"ל מדכתיב איש איש לרבות את הנכרים, ועל שפיכות דמים בהדיא כתיב, שופך דם אדם באדם דמו ישפך, גילוי עריות נלמד מגזר דינם של דור המבול שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו, גזל גם כן נענשו דור המבול ע"ז דכתיב כי מלאה הארץ חמס, דינים נמי ראינו דבני יעקב הרגו את אנשי שכם, ובלא ספק כדין עשו מפני שראו שכם גזל ולא דנוהו, ע' רמב"ם פ"ט מהלכות מלכים ה"ד, אבר מן החי נאמר גם כן אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו - ובש"ס אמרו גם כן דתנא דבי מנשה לא דרשו ויצו רק כל חד באפי' נפשי' כתיבי אולם לא זכרו ראי' על כל שבע מצות ונחסרו קצתם - ועתה שוב י"ל דבאמת דבני נח נצטוו גם על שאר מצות, ורק אלו השבעה מבוארים מכלל דברי תורה, היינו שאין מפורשין במקום אחד, אולם מן העונשין שבאו עליהם על התועבות אתה למד דנצטוו על אלו, וא"כ דוקא שבעה אלו המצות נלמדו מקרא אבל שאר מצות ב"נ לא נלמדו מקרא רק דרך רמז ואסמכתא, ובודאי הלכה מפי הקבלה הם ולא נכללו בכלל אלו השבעה:
תורת אבות ואין למדין דבר מן קודם מ"ת פרק אחד עשר
בו יתבארו כל הדינים אשר למדו חז"ל מן האבות, ואיך יתכן זה עם הכלל אשר נתנו חז"ל אין למדין דבר מקודם מתן תורה:
למעלה הבאתי דברי הירושלמי מועד קטן פ"ג דאין למדין דבר מקודם מתן תורה והרמב"ם פסק כן בפ"א מהלכות אבל, אולם ראיתי להגאון מהר"ש יפה ביפה תואר פ' ויחי דהקשה על כלל זה דהרי למדו (תענית ח') שאסור לשמש בשני רעבון שנאמר וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב ע"ש, והגאון מהר"י ברלין בפי' לשאלתות פ' ויחי אות מ"ה התעורר מן כמה מקומות דילפינן מקודם מתן תורה, ילפינן (כתובות נ"ז ע"ב) מקרא דלבן תשב הנערה אתנו ימים או עשור דנותנין לבתולה שנים עשר חודש, וכן הך דאין מערבין שמחה בשמחה ילפי בירושלמי פ"ק דמו"ק והביאו התוספות (מ"ק ח' ע"ב) מן מלא שבוע זאת, וכן יליף ר' יוסי דאינו חייב משום העלאת חוץ עד שיעלה לראשו של מזבח (זבחים ק"ח ע"ב) מן ויבן נח מזבח. וכן ילפינן (יבמות מ"ד ע"א) מן מה דכתיב באברהם מקץ עשר שנים לשבת אברם, מכאן דשהה עשר שנים ולא ילדה חייב לגרשה, ואפילו להקל, כגון הא דלמדו (יבמות ס"ה ע"ב) דמותר לשנות מפני דרכי שלום, מבני יעקב דשלחו ליוסף אביך צוה לפני מותו, ע"ש כי הניח בצ"ע:
ואשר אני אחזה להתיר המבוכה, אומר אני מתחילה כי בודאי הך כללא דאין למדין דבר מן קודם מתן תורה הוא כלל גדול בתורה, ורבינו הרמב"ם קבע בכלל זה מסמורות גדולות, כי רק מצות התורה ותקנות חכמים המה לנו לחוב לעשותם, אבל מצות האבות לא נתחייבנו לעשות, ורק מתור' משה מסיני ואילך קבלנו על עצמינו לקיים כל הכתוב בה ואף מה שקבלנו בעל פה מפי משה, וכן תקנות חכמים גם המה לחוב עלינו בחוק מצות התורה שכתבה ע"פ התורה אשר יורוך, ולא תסור מן הדבר וגו', ונזהרנו מפי התורה בלאו ועשה לשמוע לדברי החכמים, ע' רמב"ם פ"א מה' ממרים ה"א אבל מה שקדם למשה אין עלינו תורת חיוב. וע' מ"ש רבינו בפי' המשניות חולין ס"פ גיד הנשה על משנת נוהג בטהורה, וז"ל רבינו ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת, והוא מה שאמר מסיני נאמר, לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום, אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה, לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח, אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצוה בסיני יתקיים איסור אבר מן החי, וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו הולכים בו אחר איסור יעקב אבינו, אלא מצות משה רבינו עליו השלום עלינו, הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני, וכל אלו מכלל המצות עכ"ל רבינו בפי' המשנה:
וביותר תראה דעת רבינו בס' המורה פס"ג לראשון וז"ל ואשר תדעהו ויבואר לך כל זה הספק הוא מה שאומר לך. כבר ידעת פרסום דעת הצאבה בזמנים ההם, והיות בני אדם כלם אלא יחידים עובדי עבודה זרה, רוצה לומר האמנת הרוחניות והורדת הכוחות ועשיית הטלסמאות היינו צורות המדברות, והיה כבר כל מתפאר בזמנים ההם כולם, אם שיתפאר שעלה בידו עיון ומופת הורהו שיש אלוה לעולם בכללו כאברהם, או יתפאר שירדה עליו רוחניות כוכב או מלאך וכיוצא בזה, אבל איש שיתפאר בנבואה לאמור שהשם דבר ושלחו, לא נשמע זה כלל קודם משה רבינו ע"ה, ולא יטעך מה שבא באבות מזכרון דבר השם להם להראותו עליהם, שאתה לא תמצא הענין ההוא לקרוא לבני אדם, או להישיר זולתם. עד שיאמר אברהם או יצחק או יעקב או מי שקדמם לבני אדם אמר לי השם עשו כך או לא תעשו כך, או שלחני אליכם זה לא היה כלל, אבל היה הדבור להם, במה שהיה מיוחד להם לא דבר אחר, רוצה לומר בשלמותם והישירם. למה שיעשו, ובשרם למה שיגיע אליהם ענין זרעם לא דבר אחר, והם היו מישרים בני אדם על דרך עיון ולמוד כמו שהתבאר אצלנו באמרו ואת הנפש אשר עשו בחרן עכ"ל רבינו בס' המורה שם:
ועוד תראה דבריו בס' המורה פל"ט לשני דהרחיב יותר הבאור בזה, וז"ל שם ולזה לפי דעתינו לא היתה שם תורה ולא תהיה בלתי תורה אחת, והיא תורת משה רבינו ע"ה, וביאור זה לפי מה שכתוב בספרי הנביאים ובא בקבלה הוא, שכל מי שקדם למשה רבינו מן הנביאים כאבות ושם ועבר ונח ומתושלח וחנוך, לא אמר אחד מהם כלל לכת מבני אדם, שהשם שלחני אליכם וצוני שאומר לכם כך וכך. והזהירכם מעשות כך, וצוה אתכם לעשות כך וכך, זה דבר שלא העידו בו כתובי התורה ולא באה בו הגדה אמתית, אבל היתה באה אליהם הנבואה מה' כמו שבארנו, ומי שהרבה עליו השפע כאברהם אבינו עליו השלום קבץ האנשים וקראם ע"צ הלמוד וההישרה אל האמת, כמו שהיה אברהם מלמד בני אדם, ומבאר להם במופתים עיוניים שיש לעולם אלוה אחד לבדו, ושהוא ברא כל מה שזולתו וכו' ולא שאמר שהשם שלחני אליכם וצוני והזהירני, עד שהוא כאשר צוה למול הוא ובניו ועבדיו מל אותם ולא קרא בני אדם אל זה דרך קריאת הנבואה, הלא תראה לשון התורה בו, כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' הנה כבר התבאר שעל צד המצוה לבד יעשה, וכן יצחק ויעקב ולוי וקהת ועמרם, על זאת הדרך היו קוראי' בני האדם, וכן תמצא החכמים אומרים במי שקדמוהו מן הנביאים, בית דינו של עבר מדרשו של מתושלח, כלם ע"ה אמנם היו נביאים ילמדו בני אדם על תכונת דורשים ומלמדים ומיישרים, לא שיאמרו ויאמר ה' אלי דבר אל פלוני, כן הי' הענין קודם מרע"ה אבל משה רבינו כבר ידעת מה שנאמר לו ומה שאמר ומאמר כל העם לו, היום ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי עכ"ל רבינו בס' המורה מכל שזכרנו יתבאר לך באר (הטיב) [היטב] שמצות האבות לא נאמרו לצוות לעם, רק באו מפי ה' לאבות עצמם ולא נשתלחו במצות ה' לצוות לאחרים והם היו בתכונת מורים ומלמדים לא שליחים לנבאות לעם מצות ודינים, ואפילו שבע מצות בני נח אין עלינו לחייב רק מפני שנצטוינו בזה בתורת משה כמו שהראתיך מדברי הרמב"ם בפי המשניות גיד הנשה, וביותר תראה ראיה ברורה מש"ס (סנהדרין נ"ו ע"ב) עשרה מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקבלו עליהם בני נח, וכיבוד אב ואם ודינין ושבת, ואס"ד דמצות ב"נ ומצות האבות חובה על כל מין בני האדם וישראל בכלל, א"כ למה היו צריכים לקבלם מחדש ז' מצות הללו הרי כבר נתחייבו בהן, אלא ודאי דאפילו מצות ב"נ שהגיע דבר ומצות ה' לאדם ולנח שהם היו אבות של כל בני תמותה, ומ"מ כיון דהגיע הדיבור להם רק מה שנוגע לעצמם ולא שיהיה שליחים לצוות לאחרים והם היו רק מישרים ומלמדים ולא נשתלחו במצות ה' לנבאות לישראל ומפ"ז לא היו עליהם לחובה וצריכים לקבלם מחדש מכ"ש תורת אבות אשר היה הדבור מיוחד רק לאיש אחד שהיה אב ממשפחה פרטית, בודאי דאילולי שקבלו מצות מילה וגיד הנשה פעם שנית בסיני, לא היה מצות הללו חובה עליהם, ועפ"ז מיושב שפיר קו' התוס' (סנהדרין נ"ו ע"ב) ד"ה עשרה מצות קבלו במרה דהקשו דלמה לא חשיב מילה שניתנה לאברהם אבינו, וגיד הנשה שניתנה ליעקב והניחו בצ"ע אבל לפי הנ"ל דכיון דאפילו מצות ב"נ הוצרכו לקבל מחדש במרה ובלא זה לא היה הדבר לחוב עליהם, אע"פ שאדם ונח הי' אבות כל יצורי חלד מכ"ש מצו' האבות, וא"כ מפ"ז לא חשיב מילה וג"ה דעדיין לא נצטוו במרה רק בסיני, ורק מזמן קבלת התורה בסיני נעשו מצו' עלינו (אל ולחוב) [אלו לחוב], ובמרה לא נצטוו רק ז' מצות וכיבוד אבות ושבת ודינים, אבל מילה וג"ה לא. ועפ"ז מתבאר נמי סוגית הש"ס (הוריות ח' ע"ב) דבי ר' ישמעאל תני, למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם, איזה מצוה שהיא נאמרה בתחילה הוי אומר זה עבודה זרה, ומקשה והא אמר עשר מצות נצטוו ישראל במרה, ופירש"י במרה היינו קודם מתן תורה, אלמא ע"ז לא נאמר תחילה ע"ש, והגאון בעל באר שבע בתוספותיו להוריות התעורר בזה, דכיון דבכלל שבע מצות ב"נ הוא ג"כ ע"ז ובסנהדרין דרשו ויצו היינו ע"ז, וא"כ גם מצות ב"נ נצטוו על ע"ז בתחילה, והנה יצא לדון שם בדבר החדש דז' מצות אינם לחובה, ומצות אבות המה לחוב על ישראל, אולם לא יתכן לומר כן, אבל לדעתי כיון דראינו דהוצרכו לקבל מחדש מצות ב"נ, וא"כ אף אי מצות ב"נ היה ע"ז תחילה, מ"מ מאן לימא לן כי במרה היה ע"ז תחילה23 ואיך החליטו תנא דבי ר' ישמעאל, לומר כי ע"ז נאמר תחילה, עכ"פ משם הוא ראי' ברורה לשיטת רבינו הרמב"ם שהשריש לנו בזה עיקר גדול, דעיקר העשיות או המניעות שאנו נוהגים היום, אינו רק מפני שנצטוינו בסיני ע"י משה רבינו, לא מפני שנצטוו בהם האבות, כי האבות היו רק בתכונת מאשרים ומלמדים לא בבחינת שליחים, ואילולי דקבלו שבע מצות במרה ומילה וג"ה בסיני לא היה לחוב להם:
ועתה יתבאר נמי מה שכתב הרמב"ם פ"ח מה' עכו"ם הי"א, כל המקבל עליו שבע מצות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבינו, שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מכח הכרע הדעת אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אוה"ע ולא מחכמיהם עכ"ל24 ואולם נעלם מאתנו טעמו של רבינו בזה דגם ב"נ צריכים להאמין שנצטוו ע"ז בתורה, וע' בס' תולדות אדם שכתב שמצא כן במדרש אולם לא הראה באיזה מקום, אבל גם בזה הרמב"ם לשיטתו הולך, וכמו שראינו דאילולי שנצטוו במרה לא היו ז' מצות עלינו לחוב, וה"ה לב"נ אינם לחוב דהרי ישראל קודם שהנחילם ה' תורה החמודה, משפט בני נח היה להם ושבע מצות על ב"נ ג"כ אינו מפני שנצטוו אדם ונח, רק מפני שנצטוו ע"י משה רבינו עיין רמב"ם פ"ח מהלכות מלכים ה"ו וז"ל וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי עולם לקבל עליהם מצות שנצטוו ב"נ ע"ש, היינו באמת נצטוו אדם ונח על המצות, אולם זה היה אצלם רק מנהג טוב אבל לא נעשה עדיין לחוק קבועה אצלם לחייב העוברים ע"ז, כיון שעדיין לא נשתלח להם איש שיגיד להם זאת במצות ה'25 רק ע"י משה רבינו שהוא היה השליח הראשון כמו שבארתי, וכמו שמשה רבינו היה השליח לישראל על תרי"ג מצות, כך היה משה השליח לכוף את כל באי עולם על שבע מצות, וכמו שישראל צריכים להאמין בכל המצות, שמשה רבינו אמרום מפי הגבורה, ואפילו אומר כל התורה כלה מפי ה' חוץ מדקדוק אחד שאמרם משה מעצמו, הוא בכלל אלו שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ"ט ע"א) כן נמי בני נח כיון שמשה רבינו היה השליח להם לצוות להם מפי ה' על שבע מצות, ולכוף אותם ע"ז, בודאי גם הם צריכים להאמין ג"כ שמשה רבינו אמרום מפי ה', ולא מפי עצמו, וזה שעושה מהכרע דעתו, הוא כופר בשליחות משה רבינו:
ועפ"ז יוצדק נמי מ"ש רבינו פ"י מהלכות מלכי' ה"ט, ב"נ ששבת חיוב מיתה, ואצ"ל אם עשה מועד לעצמו כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת, ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא וכו' ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע ע"ש, ומרן בכ"מ לא העיר מקור של הלכה זו, מנין דגם ב"נ אסורים בבל תוסיף וגם למה אין נהרגין ע"ז, אבל גם כאן הרמב"ם הולך בדרך שהשריש לנו, כי רק מן משה רבינו נתיסד הדבר שישראל ישמרו תרי"ג מצות, וב"נ שבעה מצות, ויענשו ע"ז כל אחד לפי עונשו, שכמו שישראל מחויב להאמין עכ"פ כי מה' הוא השליח, כן ג"כ בני נח מחויבים להאמין זאת, וכמו שהראתיך לעיל דישראל אסור להוסיף ולגרוע על תורת משה, כן גם ב"נ אסורים להוסיף ולגרוע ולחדש דת על מה שנצטוו מפי משה, וכמו שהארכתי לעיל פ"ט דרק למי שמודה בתורה ומאמין בה כי ניתנה מפי ה', רק עובר לתיאבון, בזה עונשו הולך ע"ד התורה, אבל מי שמכחיש בתורה ואינו מודה בה כי היא נתונה מפי ה', הנה עונשו אינו הולך ע"פ התורה: רק. נהרג מיתת כפירה ומיתתו מסורה ביד כל אדם, כן גם כאן אם מוסיפים ומחדשים דתות, אזי כיון שנראה מהם שאינם מודים בתורה הנתונה להם מפי ה' ע"י משה, הנה עונשם אינו הולך ע"פ תורת ב"נ לחייבם מיתה, רק מודיעין להם שחייבים מיתה, היינו להזהירם כשאר מיתת הכופרים, ומיתתן שוב מסורה לכל אדם ולא לב"ד לבד, עיין רמב"ם פ"י מהלכות עכו"ם ופ"ד מה' רוצח, ולדעתי כונתי בזה אל מרכז האמ' בכונ' חדש' בשיט' רבינו בזה, מה שנעלם עד כה לכל המפרשים, ורק דברי רבינו בספר המורה פתחו לנו שערי אורה, ויש לדבריו פנים וראי' במדרשות ואגדות, כי משה רבינו לא היה השליח לישראל לבד, רק היה המצוה ז' מצות לכל באי עולם, ולישראל בפרט בתרי"ג מצות, עוד יש ראי' לדברי רבינו דצריכים. ב"נ לקיים שבע מצות מפני דנצטוו בתורה ע"י מ"ר, מהא דאמרינן (חולין צ"ב ע"א) עולא אמר אלו שלשים מצות שנצטוו ב"נ, ואין מקיימים רק שלשה שאין כותבין כתובה לזכרים, ומכבדין את התורה ע"ש, וכבר הבאתי בשם הרמ"ע מפאנו דחשיב כל שלשים מצות אלו דהמה סניפים מסתעפים מן שבע מצו' הראשיו', והנה מצוה זו דמכבדין את התורה היינו שיעשו המצות שלהם מפני שנצטוו כן בתורה, ועיין הרב יד יהודה המפרש לס' עשרה מאמרות, דרמז לראי' זו דמכאן הוציא הרמב"ם דבריו, דצריכים לקיום שבע מצות מפני שנצטוו בתורה, וזה הוא מ"ע דכיבוד התורה אשר נצטוו ב"נ בכלל המצות שלהם26:
וע"פ העקרים הללו דאין למדין דבר מן קודם מ"ת, מפני שמעשה אבות לא היה בא דבר ה' להם רק משום צורך עצמם, לא ללמד לאחרים יהיה מבוארים היטב דברי הרמב"ם אשר בפ"א מה' תפלה ה"ה כ', דתקנו תפלות בבל יום כנגד תמידין, ודבר זה הוא פלוגתא בש"ס (ברכות ך"ו ע"ב) ח"א כנגד תמידין תקנו וח"א תפלות אבות תקנו, ופסק רבינו כמ"ד דכנגד תמידין תקנו, ואולם הבאתי לעיל לשונו פ"ט מה' מלכים ה"א, אברהם תיקן שחרית יצחק מנחה יעקב ערבית הרי דפסק כמ"ד דאבות תקנו, אבל לפי הנ"ל ניחא דודאי בעיקר הדבר ליכא פלוגתא, דהכל מודי' דתפלו' אבו' תקנו, רק פלוגתתם בדבר שנוגע לחוב עלינו, דח"א דחכמים תקנו זאת זכר לתמידין, וח"א דחכמים תקנו זאת זכר לתקנות אבות, כיון שאבותינו היו נוהגים כן הי' ישר ונאות לחכמים לתקן לנו זמנים הללו, וע' מרן הכ"מ פ"א מהלכות תפלה ה"ה הגירסא תפלה כנגד אבות תקנו, היינו דאלו כפי שהוא כגירסתינו דאבות תקנו, יוקשה איך יוצדק טעם זה בדבר שנוגע לקבוע חובה עלינו, ומפ"ז עיקר הגירסא דכנגד אבות תקנו היינו דהוא תקנת חז"ל, זכר למעשי אבות, וע' (ברכות כ"ו ע"ב) תניא תפלות אבות תקנו ואסמכונהו רבנן על קרבנות, היינו דזאת אמת בלי שום חולק דאבות תקנום, אולם במה שנוגע לנו, צריכים לתקנת חז"ל שסמכו להחזיק שיתקיים אצלנו תקנות אבות בשביל שסמכו על תמידין, וע' בפ"י שם וא"כ בפ"ט מהלכות מלכים לא מיירי רבינו, רק מסדר ההתפשטות מצות ה' לאבות עד זמן משה, ובה' תפלה דמיירי מהדברים אשר המה חובה עלינו, כ' דכנגד תמידין תקנו דמעשה אבות אין לנו לחובה, ועיין ילקוט משלי כ"ב אל תסיג גבול עולם א"ר שמעון בן יוחאי אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו, כגון אברהם תיקן שחרית יצחק מנחה יעקב ערבית ע"ש, הרי דרק מטעם שינוי מנהג אבותינו החזקנו את זמנים הללו, לא מטעם חוב - ודברי רש"י (תעני' כ"ח ע"א) ד"ה הללו דברי תורה ופירש"י מנחה דברי תורה כדאמרינן ברכות יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה צע"ג דנהי דיצחק תיקן מ"מ אין זה לחובה עלינו ולמה קראו דברי תורה וע' תוס' שם דפירשו דקאי על מוסף - וזה נמי כונת הש"ס (יומא כ"ח ע"ב) דקאמר שם צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי, אמר ר' יוסף ואנן מאברהם אבינו ניקום ונגמור ע' רש"י ותוס' ישנים דדחקו בזה, אבל לדעתי קו' זו כוללת העיקר שהזכרנו כי תורת אבות אינם חובה עלינו, וא"כ מקשה הש"ס שפיר ואנן מאברהם אבינו ניקום ונגמר, היינו דכי יתכן דמעשה אברהם אבינו שקדם למשה יהיה עלינו תורת חוב הרי אין לנו רק תורת משה בלבד, וכל מה שקדם למשה אינו בכלל תורה, מפני שלא הקדים הדיבור על ידי שליח לצוות לעם, קודם שליחות משה:
ועתה כיון שהחזקנו העיקר זה דאין למדין דבר מקודם מ"ת בראיות נכונות, יהיה הנקל לנו ליישב הקו' שהתעורר הרב בעל באר שבע בחי' לספ"ק דתמיד והצל"ח בחי' לברכות ספ"ק. דלמה השמיטו כל מוני המצות מה שאמרו בש"ס שם כל הקורא לאברהם אברם עובר בלא תעשה ע"ש, אבל לפי הנ"ל ניחא כיון דהך ל"ת דלא יקרא שמך אברם לא נשנה בתורת משה רק הוא מצות ל"ת שבאה לאבות ואנן קי"ל אין למדין מקודם מ"ת, וזכרתי ג"כ מה שראיתי בס' ישן נושן מכונה כפתור ופרח להרב מוה' יצחק הפרחי - הספר הזה מחובר בשנת ס"ו לאלף הששי מתלמוד רבינו ברוך מדבר מדינים הנוהגים בארץ, וכן המדות ומשקולת הנמצאים מפוזרים בש"ס ואינו כעת ת"י - וראיתי שהתעורר ג"כ למה השמיטו מוני המצות מצוה זו, וכתב לתרץ כיון דמצינו במדרש הביאו רש"י בתחילת בראשי' לא היתה צריכה התורה להתחיל רק מהחודש הזה לכם, ע"כ לאו דסמכי ע"ש, והינו דהביא ראיה דע"כ אין למדין דבר מקודם מ"ת ומצות הללו אין עלינו לחוב, דאל"ה אין מקום לקו' המדרש דלא היה צריך התורה להתחיל מהחודש הזה לכם, דהרי כמה דינים והלכות ילפינין מסיפור האבות אשר קדמו לתורה, אלא ודאי דכל תורת אבות אין עלינו לחוב, ורק גיד הנשה במקומו נאמר, וע' מה שהאריך הגאון משנה למלך פ"י מה' מלכים ה"ז, להוכיח ממדרש זה ראי' לדעת רבינו הרמב"ם שהבאתי לעיל דמה שאנו עושים היום אינו רק מה שקבלנו בסיני ע"ש מה שהאריך בזה:
ובעיקר הקו' שהצגנו פתח דברינו בשם הרב בעל יפה תואר ומהר"י ברלין דמצינו בכמה מקומות בש"ס דלמדו דבר מן קודם מ"ת אשר נקבע עד עתה לנו לחוב, ואולם בש"ס דיומא שהבאתי ואנן מאברהם אבינו ניקום ונגמר, וקאמר תנא גמר מאברהם אבינו ואנן לא גמרינין, זריזות של אברהם אבינו קא משמע לן, היינו כיון דהמה רק מדות ישרות והנהגות טובות וענין זריזות בעלמא, ואף אי לא נכתבו היה הסבר ניתנת להתנהג באלו הדברים, וא"כ ענינים אלו אינם רק סמך בעלמא ולאו דינא קאמרו, וע' מ"ש המשנה למלך בספר פרשת דרכים, דאע"ג דקי"ל דאין בני נח מצווים על קידוש השם, מ"מ זה דוקא בע"ז וגילוי עריות דאינם רק מתלמדים מן הכתוב, ומפ"ז אינם בכלל מצות ב"נ משא"כ שפיכות דמים דלא למדו חז"ל זאת דיהרג ואל יעבור מקרא רק אמרו סברא הוא מה חזית דדמא דידך סמיק טפי, בודאי חוקי המוסר המה נטועים בטבע היצירה וכוללים כל בני אדם, ומפני זה צא ולמד לכל הנהגות ישרות שלמדו מן מעשה אבות, דאינם לימוד באמת רק שעשו להם סמך בתורה אבל עיקר המה ענין דברי מוסר שהשכל מחייבם, וכן להיפך כיון שנודע לנו עוצם צדקתם של האבות, ואם מצינו דהמה היו מתנהגים בענינים אשר יוצאים מחוקי המוסר, בע"כ זה ראיה גמורה שבפנים הללו אין זה בכלל איסור, ומפני זה כיון שמובטחים בצדקת התם יושב אהלים יעקב אבינו עליו השלום, מגודל חסידתו ופרישתו והוא אמר לעשו כראות פני אלהים ותרצני, ולמדו (סוטה מ"א ע"ב) דמותר להחניף רשעים שהשעה משחקת להם בעולם הזה, וכן העידה תורה על שבטי יה כי לא יכלו דברו לשלום, ולא דברו בשפת חלקות בלב ולב, ומ"מ ראינו דשלחו ליוסף אביך צוה לפני מותו, מוכח מדעשו כן, דמשום דרכי שלום מותר לשנות:
ומהך דשהה עשר שנים ולא ילדה אשר למדו חז"ל מקץ עשר שנים לשבת אברם, הנה זה אינו בכלל למוד ההלכה, רק נודע לנו ע"פ הספור טבע הדבר כי אשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה שוב אינה יכולה להוליד, וכן ילפי כמה דברים מקודם מתן תורה, אשר עיקרם אינה רק גילוי מלתא לבאר המלות המסופקות לנו בלשון הקודש, ובכה"ג אינו בכלל מילף כמו שאאריך לקמן במאמר תורת נביאים, ומן זה המין הוא מה שלמדו (נדה כ"ח ע"א) דהוציא עובר את ידו אמו טמאה לידה, שנאמר ויהי בלדתה ויתן ידו וכן (ב"ב ס"ט ע"ב) מי שצריך לשדה נמכר עמו שנאמר ויקם שדה עפרון וגו' וכן כי יקח אשר נאמר בקידושין היינו כסף דכתיב נתתי כסף השדה וגו' (קידושין ב') וכדומה הרבה מאוד:
ומכל זה שבארנו עד כה, תדע זה דעונש על מצות בני נח או על המצות שנצטוו האבות לא שמענו מן קודם מתן תורה, ואיסור כרת אשר נאמר גבי מילה, בודאי במקומו נאמר, ובשעה שנשנה מצוה זאת בסיני בפ' תזריע, כמו שאמרו בס"פ גיד הנשה על גיד הנשה דבסיני נאמר ונכתבה במקומו, ואף אם נאמר דגם לאברהם בא אזהרת כרת על המילה, מכל מקום כבר בארתי בשם הרמב"ם, דלא היה בתכונת שליח המצוה בשם ה', ולא נתייחד הדיבור רק אליו לבדו ולא לשאר האנשים, ויוצדק נמי מ"ש הרמב"ם פרק י' מהלכות מלכים הלכה ו' שכתב בזה"ל אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם, שבאו אחר ישמעאל ויצחק חייבים במילה, והואיל ונתערבו יתחייבו הכל במילה ואינן נהרגין עליה ע"ש:
והנה מרן כתב דדוקא בשבע מצות נהרגין אבל שמונה לא אשכחן, וע' במשנה למלך ובתשובת שאגת ארי' סימן מ"ט דהאריך בזה בפשיטות לק"מ דאף על גב דקיימא לן דב"נ מתחיב מיתה על כל ז' מצו', מ"מ כאן כתב' התורה בפירוש עונש כר' וכתב' עונש קל דכר' קל ממית' ב"ד, והוציאה התור' מילה מכלל עונש ב"נ, ולא ידעתי למה דחקו עצמם הגאונים בחנם - אבל לפי ענינינו עיקר מצות ב"נ המה לחוב מפני שנצטוו במרה, ומילה חובה על ישראל מפני שנשנה בסיני, וא"כ בני קטורה דלא קבלו עוד הפעם מצות מילה בסיני, ורק שבעה מצות בני נח נאמרו בסיני לכל באי עולם כמו שהארכתי לעיל, אבל לא מצות מילה לבני קטורה וא"כ מן קודם מתן תורה אין עליהם עונש מיתה, ואם נצטוו להחזיק במצות מילה היינו מטעם מנהנ אבותיהם, אבל אינו חוב לעונש העובר:
וכן מה שלמדו (ב"ק צ"א ע"ב) מן מה דכתיב את דמכם לנפשותיכם אדרוש, דאסור לחבול בעצמו ולאבד עצמו לדעת, ועיין רמב"ם פרק ב' מהלכות רוצח הלכה ג' וז"ל את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו, מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חברו לפני חיה לטרפו, מיד האדם מיד איש אחיו זה השוכר אחרים להרוג את חברו, ונאמר בשלשתם לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים - מרן הכ"מ לא הראה מקומו מאין הוציא זאת אולם דרשת רבינו מבואר ככתבו וכלשונו במדרש רבה פ' בראשית על קרא זה - הרי דלמדו דיני' הללו מקוד' מ"ת, וצ"ל דהרי ג"כ לא נלמד עונש בית דין רק דענין זה הוא בידם ודינם מסור לשמים, ועוד דע"כ מצות אלו נשנו בסיני והמה סניפים משפיכת דמים, דאס"ד דלא נשנו בסיני, א"כ למה קאמר (סנהדרין נ"ט ע"א) דכל מצוה שנאמרו ולא נשנית לישראל נאמרו ולא לב"נ, ואנו אין לנו אלא ג"ה ואליבא דר"י ע"ש, ואס"ד דפרטים הללו לא נשנו בסיני, אם כן הרי איכא הני אלא ודאי דדברים אלו אינם רק סניפים ופרטים משפיכת דמים, ונשנו אח"כ בסיני27 ומפני זה ילפינן שפיר כמו שלמדו מהמול ימול דכותי אינו מל, משום דמצות הללו בודאי נשנו בסיני בכל פרטיהם:
עוד נשאר לנו לבאר מה שלמדו (זבחים ק"ח ע"ב) דאינו חייב משום העלאת חוץ עד שיעלהו לראשו של מזבח ולמדו מנח דכ' ויבן נח מזבח לה', וכן למדו (חולין ט"ז ע"א) דשחיטה צריך להיות בתלוש דוקא שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, וכן למדו (זבחים צ"ז ע"ב) מקרא ויקח את המאכלת דשחיטה צריכה להיות בכלי שרת דוקא, ואיך יתכן זה עם הכלל דאין למדין מן קודם מתן תורה, ובהך דשחיטה י"ל דהוי גילוי מלתא, דתיבת שחיטה הונחה בלשון הקודש, על מי ששוחט בדבר תלוש, אבל בהך דהעלאה בראשו של מזבח וכלי שרת דהמה הלכות אשר למדו מתורת אבות, ונ"ל דהנה בכל שבע מצות בני נח, או אפילו תורת אבות כגון מילה וגיד הנשה, והפרשת מעשר, מצינו דהאבות היו נוהגים כן, והיה מנהגים הללו נוהגים אצל כל זרע האבו' בתמידו', אולם כמו שבארתי דהאבות הי' בזה בתכונת דורשים לא בתכונת שלוחים, ולא נתחקו לחוק קבועה, עד שבא משה רבינו, וזה דוקא להאנשים אחרים אשר לא שמעו דבר ה' אין מצות ה' לחובה עליהם, אבל להאבות עצמם ששמעו מצות ה' בודאי במה שנוגע להאבות עצמם, אין חילוק בין מצוה שבא לאבות ובין (מצות) [מצוה] שבא למשה, ועתה דע כי מצות הקרבת קרבנות לא נמנה לא במצות בני נח, ולא במצות אבות, ואף על גב דדרשו במדרש רבה פ' בראשית על קרא, וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ודרשו לעבדה אלו הקרבנות ועיין רמב"ן בחי' לתורה, וכן בנח דצוה לו הקב"ה שיקח לתיבה מן הטהורים שבעה שבעה, כדי שיהיה לקרבנות, וכן מצינו דרק אברהם ויעקב הקריבו קרבנות, אבל לא השבטים, והטעם כי היתה מצוה זו נתייחד רק לאבות, ובעת בא עליהם דבור ה', אבל מעצמם לא עשו הקרבנות, ולא היתה מצוה זו כשאר מצות בני נח להיות נוהג אצלם בכל עת, ומפני זה לא נחשב למצוה גם אצל האבות עצמם, וראי' גם כן דאמרו (יבמות ה' ע"ב) דתמיד הוי עשה דקודם הדבור וכמ"ד דעולות שהקריבו ישראל במדבר עולות ראיה הוי, ולכאורה למה צריך לבוא לטעם דהקריבו ישראל במדבר תיפוק לי' דגם האבות הקריבו קרבנות, והוי כמו מילה דהוא קודם הדבור כיון שנצטוה בה אברהם אבינו, אלא ודאי דקודם מתן תורה אף על גב דהאבות הקריבו לא היה רק בעת שבא להם הדבור ולא היה מצוה זו נוהגת לדורות אצלם, ומפני זה לא נחשב במצות בני נח ומצות אבות, כי האבות לא (היה) [היו] נוהגים במצווה זו תדיר, רק בשעה שבא דבר ה' מיוחד לאבות שיקריבו הקרבנות, כמו לנח דצוה לו שיקח שבעה שבעה טהורים, וכן לאברהם שצוה לו הקדוש ברוך הוא על עקידת יצחק אם כן מצוה זו במה שנוגע להאבות בעצמם, שוב אין חילוק בין תורת אבות לתורת משה ומפני זה בענין הקרבנות שהיתה מצוה זו מיוחדת רק להאבות עצמם, למדין הלכות הללו גם מהם, אבל בשאר מצות שהיו מתפשטים עכ"פ בכל משפחתם ויוצאי יריכם, בודאי אי אפשר לכנות מנהגם בשם תורה, כיון שהאבות לא נשתלחו במצות ה' לעם, וזה דבר חדש לא מצאתי לשום אחד שיתעורר בזה דמצות קרבנות שנהגו האבות, אינו נכלל במנין המצות שלהם, וגם זה ענין חדש דלא מצינו בשבטים שום קרבן רק אצל קין והבל ונח ואברהם ויעקב: