תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
מלחמות חובה פרק תשיעי
לבאר התנהגות ישראל בזמן מלחמה , הן מלחמת מצוה או חובה , וראינו בהרבה דברים דהיו נוהגים במשפטים יצאים מחוק הקבועה בתורה:
לשון הרמב״ם פ"ח מהלכות מלכים הלכה א׳, חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו״ם, ויכבשום וישבו בהם , מותר להם לאכול נבלות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בו , אם ירעב ולא מצא מה לאכול , אלא מאכלות אלו האסורים , וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב אפילו ערפי חזירים וכיוצא בהן עכ״ל ובאמת קשה למה ישתנה מצבם בשעת מלחמה שיהיה מותר להם לאכול דברים האסורים על פי דין תורה , ואדרבה מצינו (עירובין י״ז ע״א) דארבעה דברים פטרו במחנה, דמאי, ופטורים מנטילת ידים, ומביאים עצים מכל מקום , וכן פטורים מעירובי חצרות, וקאמר בש״ס לא שנו ערובי חצרות, אבל ערובי תחומין כיון דהיא מן התורה שוב אף בשעת מלחמה לא נשתנה דינם , ואיך אפשר לבטל דין התורה בזמן מן הזמנים, הרי דיני התורה קבועים ועומדים לנו לעשותם או למנוע מהם בכל עת בלי הפסק רגע, וע׳ רמב״ם פ״ו מהלכות מלכים הי״ג דלא הביא ג״כ רק איסורי דרבנן והא דהתירו להביא עצים מכל מקום , ואע״ג דגזל אסר מה״ת ואף גזל עכו״ם אסור מה״ת , יש לומר בדבר שבממון תנאי ב"ד קיים , משום הפקר ב״ד הפקר , אולם במאכלות אסורות זה אין תלוי ביד ב״ד, ואף דרבינו רצה לתקן זאת בלשונו הזהב שכתב כשירעב ולא מצא מה לאכול, דמשמע דלא הותרו האיסורים אלו לגמרי, רק כשרעב ואין לו מה יאכל של היתר, אולם ע״כ מיירי דאינו מסוכן מחמת רעבון, דא״כ אפילו אינו חלוצי צבא דהרי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, וע' כסף משנה דכ׳ ג״כ דאינו רק תאב אבל אינו מסוכן, וא״כ הקו' במקומה עומדת למה יהיה מותר לאכל איסור, במקום דנאסר ע״פ ד״ת , והנה הרמב״ם הוציא זאת מן מה דאמרינן (חולין י"ז ע״א) דדרשו ובתים מלאים כל טוב , אפילו קדלי דחזירי ואשתרי לישראל בשבע שכבשו ע״ש, ואולם משם אין ראי' לכל חלוצי צבא , דבשבע שכבשו איכא למימר דהוראת שעה היתה , כמו שהיה מותר לישראל בשר נחירה במדבר, ה״ה לשאר איסורים אפשר דבעוד שלא נגמר הכיבוש לא נאסרו איסורים הללו , אבל לשיטת רבינו דדבד זה נוהג בכל זמן, וע׳ בס׳ החינוך פ' שופטים סימן תקכ"ז שכתב דלדעת רבינו אין חילוק בין מלחמת מצוה למלחמת רשות , דבשניהם מותר אכילת איסור לכשירעב ואין לו מה יאכל ע״ש , ועוד דראינו דרק דמאי הותר במחנה בלי הפרשת תרומה ומעשר, אבל תרומה או טבל גמור אסור אף במחנה ומה הבדל יש בין איסורים הללו:
ונ״ל דהנה ע״כ מבשר נחירה דהותר להם לישראל במדבר , אין ליקח ראי׳ על היתר האיסורים בשעת כיבוש , דשם כתיב כי ירחיב ה' גבולך וגו', ולדעת ר׳ עקיבא בחולין שם, לא נאסר בשר נחירה במדבר כלל, אבל שאר מאכלות אסורות נאסרו מיד בסיני בשעת נתינת התורה , וא״כ למה הותרו בשעת הכיבוש ודבר שנאסר פעם איך אפשר שיותר אחר כך , והרי אין לבטל שום דבר מה״ת , וא"ל דהוראת שעה היתה , ולא הותר רק לשעת הכיבוש, אבל כבר ידעת דהוראת שעה צריך להיות משום מגדר מלתא ודוקא מעשה שאירע, אבל היתר על העתיד, מי יוכל לידע אם יהיה אז נחיצות הזמן, וכן מצינו בהדיא (יבמות ל"ח ע״א) דאמר רב דהדין אשר אמרו במשנה , דאם היו קטנות שאינם ראויות לילד , א״צ להמתין ג׳ חדשים, דהוראת שעה היתה , ומקשה הש״ס הוראות שעה מכלל דהואי, ופירש״י וכי מעשה כזה אירע בימי חכמים, והא שתים שקדשו קתני ולא תני מעשה, הרי דדין אשר נקבע להורות לזמן אחרון לא שייך הוראת שעה, ואף דיש לחלק כיון דהתורה כתבה ובתים מלאים כל טוב , א״כ הקב״ה יודע העתידות יבאו, ויהיו אז הוראת שעה , אולם זה דוחק כיון דהתורה זאת עומדות לנצח ואי אפשר בה השינוי והחילוף למה תתיר התורה איסורים הללו כיון שאפשר בהיתר ולא ראינו שום נחיצת הזמן בזה, לכן צדקו דברי הרמ״בם שכתב דכל חלוצי צבא מותרים לאכול דברים אסורים ולאו דוקא בשבע שכבשו, כי בכל המלחמות אפילו מלחמות הרשות דמה הבדל יש ביניהם , אולם בעיקר למה הותרו באמת איסורים אלו , הנה המתיק רבנו זאת בלשונו שכתב הלכה ב׳ ובן בועל אשה בגיותה דמשמע דדין יפת תואר ודינים דהיתר מאכלות אסורות דין אחד להם , וכמו דאמרינן (קדושין כ״א ע״ב) דעיקר היתר יפת תואר משום דלא דברה תורה רק כנגר יצר הרע , ופירש״י לא התרתה אלא בשביל יצר הרע שאם לא יתירה יעבור על האזהרה , כדיליף לקמן מדכתיב יפת תואר שיצר הרע מתגרה בו ע״ש , הרי דעיקר ההיתר מפני כי בעת המלחמה, אם אחזתו לאדם בולמוס של עריות , הנה יצרו תקיף עליו כל כך, עד שאין אדם שליט אז ברוחו להכנע יצרו , לשמוע בקול התורה וירדה תורה לסוף דעת האדם כי אם לא יתירו אותו אזי יעשה באיסור, וע״ז אמרו שם מוטב שיאכל בשר תמותות שחוטות ואל יאכל נבלות, והיינו דשניהם מעשה איסור הם, והתורה התירה כדי שלא יעבור במזיד , וכן אמרינן (ביצה ל׳ ע״א) אע״ג דתוס׳ יום כפור דאורייתא מ״מ אין ממחין בנשים האוכלים בבין השמשות משום מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ע"ש, וע׳ (שבת קכ״א ע״א) דבדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, מתוך שאדם בהול על ממונו, בודאי יבא לכבות ולא ישמע לקול מורים ע׳ (כתובות ע׳ ע״ב), ראינו דהיכי דנודע לנו דיצרו תוקפו בעבירה אחת ואין אפשרות בו כלל שלא יעבור, ויצרו אונסו ביותר אזי התירה התורה האיסור, ולדעת הרמב״ם גם זאת שמצינו בתורה ובתים מלאים כל טוב , להורות שמותר לאכול דברים טמאים בשעת מלחמה, והיינו נמי משום דלא דברה תורה רק נגד יצר הרע ואם לא יתירו לו דברים האיסורים יבא לאכול בעצמו ולא יכוף את יצרו כי גם לגימה והנאת החיך הוא מן הדברים אשר יצרו של אדם מחמדתן ביותר , ומפני זה צדקו דברי רבינו שהתנה שהוא רעב ואין לו מה יאכל ותאב לדברים האיסורים, והיינו כמו ביפ״ת נאמר וחשקת בה ויצרו תוקפו לה וע׳ רמב״ם שם בועל בגיותה אם תקפו יצרו, וע' רמב"ן פ׳ כי תצא והזכיר הכתוב וחשקת בה שלא יתירנה לו רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו , אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק אלא שרוצה לקחת אשה לא ישא לזו ע״ש , וה״נ כשתאב לאכול לא דברה תורה אלא נגד יצה״ר, ומפני זה צדקו נמי דברי רבנו דפסק דיפ״ת מותר לבעול ביאה ראשונה בגיותה מיד, ואע״ג דבירושלמי סנהדרין פליג ר׳ יוחנן וס״ל דלא הותר אפילו ביאה ראשונה רק אחר כל המעשים, וע׳ תוס׳ (קדושין כ״ב ע״א) ד״ה שלא ילחצנה וע׳ בכ״מ כאן. אולם כיון דלדעת רבינו היתר מאכלות אסורות ויפ"ת ענין אחד הם וכיון דפשטא דש״ס חולין דאפילו בשר טמא אשתרי להם משמע דאיכא איסור בזה ואם מיירי ביפ״ת לאחר כל המעשים א״כ שוב בכה״ג הרי ליכא איסור כלל , ולמה באה התורה להתיר מהיכי תיתי לאסור אחר שנתגיירה , ואף דלשיטת הרמב״ם דביאה ראשונ׳ קודם שגיירה , מ״מ הרי גם בכה"ג ליכא איסור ואף באשת איש קי״ל דאין אישות לנכרי, ועיין מזרחי פ׳ תצא דהתעורר בזה, וע׳ מ״ש הלחם משנה כאן דכיון דמותר ביאה ראשונה בגייתה וכלם יודעים הוי בפרהסיא וקיימא לן דקנאין פוגעין ואסור מדין תורה הלכה למשה מסיני (ע״ז ל״ו ע״ב) וכמו ביפ״ת קי״ל דלא מותר רק מה שלוקח בשביה שנאמר ושבית שביו, כן במאכלו׳ אסורו׳ לא מות׳ רק מה שלוקח בשלל האויב אבל מה שיש לו משלו בביתו לא הותר לו דלזה אינו תאב ונשאר איסור התורה במקומו , וזה הוא החילוק שמצינו (חולין י״ז ע״א) כי אשתרי שלל דידהו שלל דידן לא אשתרי דדומה לכל מילי ליפ״ת דלא הותר רק דרך כיבוש מלחמה:
ועפ"ז סרה נמי קו' הרב בעל משנה למלך בפרש' דרכים דרך הקודש דלשיטת רבינו דלא הותר רק כשהוא רעב א״כ מה הקשה הש״ס חולין על בעיית ר' ירמיה השתא דבר טמא הותר בשר נחירה לא כ״ש , והרי אברי בשר נחירה שהכניסו מיירי אף באינו רעב ויש לו בש׳ שחיט׳ מוכן רק בעייתו כיון דבא מזמן היתר לא נאסר ע״ש , אבל לפי הנ״ל ניחא דבאמת זאת הוא תי' הש״ס דכי אשתרי שלל דידהו, היינו דהוי דרך כיבוש ודמיא ליפ״ת , אבל המקשה דלא ידע חילוק זה סבר דדבר טמא הותר לכתחילה ואין חילוק בין בשר נחירה או שאר בשר טמא והתרצן השיב דלא הותר רק שלל דידהו דרך כיבוש ולא דברה תורה רק נגד יצה״ר, וה״ה דלפי חילוק זה בודאי רק כשתאב לאכול והוא רעב כמו יפ"ת, וע׳ בהגהת משנה למלך לספר החינוך שהתעורר ג"כ בזה, דמדב׳ רבינו לשון וכן בועל אשה בגיותה , דכמו ביפ״ת לא חילק בין מלחמת מצוה לרשות ה"ה בהיתר מאכלות אסורות ע״ש:
והנה ראיתי לרמב"ן פ׳ מטות דדעתו דלא הותר דבר טמא לחלוצי צבא רק במלחמת מצוה דהרי לא צוה הקב״ה להגעיל כלי סיחון ועוג אבל כלי מדין דהיה מלחמת רשות ומפ״ז הוצרכו להגעיל כליהם ע"ש, אולם כיון דקי״ל (פסחים מ"ד ע״ב) דגיעולי עכו״ם חידוש הוא דהא אפילו קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמא פורתא וא״כ כיון דכל ענין הגעלה אינו אפי׳ רק במדין מדרבנן ופשיטא דלא שייך להקשות דלמה לא הגעילו כלי סיחון ועוג דהרי במדין בעצמו הוא חידוש ומותר מן הדין ובודאי דאין לך בו אלא חידושו, ועוד אפילו נניח דגיעולי עכו״ם הוא מדינא משום טעם כעיקר ולוקין עליו , מ"מ הרמב"ם לשיטתו אזיל דכ׳ בס׳ המצות מל״ת קצ"ד דאיסור יין נסך הוא אסור מן התורה ולוקין עליו והביא הוא ראי' מדמצינו בספרי גבי הסת׳ בנו׳ מדין לשון ועדיין לא נאסר יין נסך משמע דבשעה זו לא נאסר אבל אחר כך אסרו הקב"ה, והרמב״ן בהשגות כ' כיון דכל התורה כללותיה ופרטותיה בסיני, וא״כ ע״כ הך דעדיין לא נאסר יין נסך היינו דחכמים לא אסרוהו, והרב בעל מגלת אסתר דחה דברי הרמב״ן דהרי גם (גיטין ס' ע״א) איכא פלוגת׳ אי תור׳ מגיל׳ מגילה ניתנ׳ והיינו אף ע״ג דמשה שמעה בפעם אחת בסיני מ״מ לא נתנה לישראל רק מגילה מגיל׳ משך כל מ' שנה , ואף אי דין דיי"נ ניתן למשה מיד בשעת מעמד הנבחר , אולם ישראל לא נהגו בו איסור רק אחר המאורע עם בנות מדין ע"ש , וא״כ נמי כאן אע״ג דדין דטעם כעיקר נאמר למשה בסיני מ"מ בשעת מלחמת סיחון ועוג, לא נאמר זאת לישראל והיה הדבר היתר להם עד אחר המאורע דבנות מדין וכיבושם, וקי׳ הרמב"ן יוצדק רק לשיטתו דמיד הנחיל משה התורה לישראל, אבל לשיטת רבינו כל זמן שלא מת משה הנחילם התורה בזמנים נפרדים וא"כ בשעת מלחמת סיחון ועוג היה מותר עדיין לישראל טע״כ כמו שהיה מותר להם יי״נ אז ואחר כך במלחמת מדין נאסר וזה אמת:
וכן מצינו דאמרו בש״ס (ר"ה י״ג ע״א קדושין ל״ח) דאקריב עומר והדר אכיל אבל מעיקרא לא אכל משום איסור חדש, והרי בשעת כיבוש הותרו כל איסורים , אבל האמת דלא הותר רק כשרעב ואין לו מה יאכל ודוקא היכי כשתאב ויצרו תוקפו עליו ביותר, אבל בלא"ה בודאי לא נשתנו המצות מן מעמדם הראשון, וע' בס' טורי אבן להגאון בכל שאגת ארי' בחי' לר"ה דהתעורר בראי' זו:
והנה במלחמה בשבת דרשו חז״ל פ״ק דשבת עד רדתה אפילו בשבת ע"ש דף י״ט ע"א וע' רמ״בם פ״ב מה' שבת הך"ג דאם באו על עסקי ממון אין מחללין את השבת ואם באו על עסקי' נפשות, או בעיר הסמוכה לספר אפילו על עסקי ממון מחללין את השבת , והוא מש"ס (עירובין מ״ה ע״א) אולם הטעם למה באמת אם באו רק על עסקי ממון מ״מ יוצאין עליה׳ בעיר הסמוכה לספר כתב רש"י שם משום דבקל יוכלו לבוא למדינה ובכל אלו לא הוי שום עקירת דבר מן התורה , רק קיימא לן דבמקום פקוח נפש ואף דיוכל לבוא לפקוח נפש בפנים רחוק מחללין את השבת ונעשה לענין זה שבת כחול לכל דבר , ואין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב , וע' בספר חשמונאי' חלק א׳ קא"פ ב' כי מתתיהו וריעיו ושאר החסידים נועצו יחדיו אם הלחם ילחמו אויבים בהם ביום השבת אזי יצאו להלחם בהם ע"ש, והיינו דהיכי דבאו על עסקי נפשות בזה ליכא שום צד ספק דמותר לחלל השבת:
זולת זה לא מצאנו דבר במלחמות מצוה או רשות שיהיה מותר להם לעבור על איסור תורה ואפילו כל תקנות וגזירות חכמים המה לעול עליהם לעשותם בכל עת בלי הפסק, חוץ מן ארבעה דברים שזכרנו שפטרו אותם במחנה והיינו כי ראו החכמים כי נחוצה עקירתן ובטולן במעמד זה , וכבר רמזתי לעיל מדברי הרמב״ן פ' בשלח דפשוטו של מקרא שם שם לו חוק ומשפט , וכן קרא דיהושע וישם לו חוק ומשפט בשכם אינם חקי התורה והמשפטים , אבל הנהגות ישרות איך יתנהגו בעת חנייתם , וכן מצינו ג"כ בדוד ויהי מהיום ההו' ומעלה וישימה לחוק ולמשפט לישראל עד היום הזה (שמואל א' ל׳) וכל אלו אינו רק התנהגו׳ אנשי הצבא בביזה: