אור ברסלב
תורת נביאים מאמר בל תוסיף

תורת נביאים· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

מאמר בל תוסיף

מאמר תורת נביאים או דברי קבלה

מאמר בל תוסיף פרק ראשון

יבואר גדר ענין בל תוסיף אשר לשיטת רבינו הרמב"ם ז"ל, הונחה אזהרה זאת דאסור להוסיף ולחדש דבר על תורת משה, ולכאורה כבר נשמע זה מקרא דאלה המצות. וגם יתבאר אם רק על הסנהדרין והב"ד שבכל דור באה האזהרה זאת, או תזהיר גם להיחידים שלא יעשו ויתנהגו במצות התורה כרצונם והכרע דעתם בהוספה וגרעון:

לפי מה שהארכתי לעיל מאמר אלה המצות, בקיום העיקר הגדול אשר השריש לנו רבינו הרמב"ם ז"ל כי אי אפשר בתורה הוספה וגרעון, ולדעתו פ"ט מהלכות יסודי התורה ה"א המצו' שבאה בתורה, את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, על ענין זה תצוה ותזהיר שאסור לחדש מצוה אחת שתהיה קבועה ועומדת באומה לנצח, והנה ראיתי להרב העקרים פי"ד לשלישי בהשיגו על שיטת רבינו בעיקר הזה של נצחות התורה ושלא תנוסח בשום פעם, הנה גם ע"ז ישית ידו להראות כי לאו דבל תוסיף ולא תגרע לא באו להזהיר על כלל המצות, אלא על תכונת עשייתן בלבד, ובא להזהיר שלא נבדה מלבנו, ולא נלמד מעובדי כוכבים ומזלות, לעשות הוספה וגרעון בתואר עשיית המצוה בהיותינו חושבים, שזה הגדלה לשם יתברך, וענין הפסוקים מוכיח ע"ז וכו' וסיים הענין איך תהיה העבוד' לפניו יתברך ואמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכ' אותו תשמרון לעשות וגו' כלומר שלא די שלא יעשה עבירות שלא צוה בהן. אבל גם בתואר העבודות אינו רשאי להוסיף, וכן פירשה הרמב"ן בפ' ראה -צ"ל פ' ואתחנן - וכן הוא שנויה בספרי כל המצות שבתורה מנין שאין מוסיפין על הציצית ועל הלולב ת"ל לא תוסיפו ומנין שאין פוחתין מהם, ת"ל ולא תגרע, מנין שאין הכהן רשאי להוסיף ברכה בברכת כהנים ת"ל לא תוסיפו על הדבר אפילו דבר אסור להוסיף, וא"כ אין מכאן ראי' למה שכתב הרמב"ם ז"ל, עוד יוקשה לדבריו שאם היה הכתוב מזהיר שלא להוסיף על מנין המצות ושלא לגרוע מהן. איך אמרו ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, וכי ב"ד עוברים על בל תגרע, וכן שלמה ובית דינו שתיקנו עירובין ונטילת ידים עברו על בל תוסיף סוף דבר איני רואה שום ראי' מן הפסוקים שהביא הוא ז"ל, אל שיהיה זה שורש לתורת משה כלל כמו שכ' הוא ז"ל, ואומר עוד שאף אם תהיה הבנת הפסוקים כמו שהבין הוא, אין משם ראיה לדבריו, כי הכתוב לא יזהיר רק שאנחנו לא נוסף ולא נגרע מדעתינו על המצות אבל מה המונע שלא יהיה הוא יתברך מוסיף או גורע כשתגזור חכמתו יתברך, ואם מפני שהדבר השלם בתכלית השלימות אין להוסיף ולא לגרוע ממנו לעולם, הנה זה אמנם יוצדק בשווי האמתי, אבל בשווי ההקשי כבר אפשר שישתנה כפי הבנת המקבלים וכו' עכ"ל הרב העקרים הצריך לענינינו, והנה במה דסיים אפתח מ"ש דאין מן בל תוסיף ראי' על חידוש המצות מהשי"ת בעצמו, בזה צדקו דבריו דבאמת חידוש המצוה ע"י נביא שמנבא חקים ומשפטים בשליחות ה', לא למדנו מקרא דבל תוסיף רק יש לנו קרא מיוחד דלא בשמי' הוא וגו' כי קרוב הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, והכונה דבעת שניתנה התורה מפי הקב"ה למשה תורה שבכתב ותורה שבע"פ אזי נחתמה התורה לגמרי, ולא יצטרך הקב"ה לנבאות עוד משפטי' ודינים וחוקי הוראה כי הכל נמסר מפי ה' בסיני הכללים והפרטים, ודרכי המדות הנדרשות, וזה פי' הכתוב כי קרוב הדבר בפיך היינו תורה שבע"פ אשר מסורה בכל עת מרב לתלמיד, ובלבבך היינו הוצאות הדינים דרך המדות הנדרשות או דברים שהוציאו חז"ל דרך עיון וסברא מטבע הדברים שהוא בכלל כחות הנמשכו' אל הלב - רמב"ם בהקדמתו לזרעים - וגם כ' אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל, ובאה הקבלה כי פסוק זה מורה דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ואין באפשרות עוד שינבא ה' לאיש עוד כדבר חוק ומשפט. כמו שהארכתי לעיל מאמר אלה המצות מה שיש בו די, ומפ"ז בכל פעם דמביא הש"ס ענין אשר חדשו הנביאי' כמו מנצפ"ך ותרגום של תורה ושעורין של עונשין, וכן בירושלמי לענין קריאת המגילה לא הקשו הרי עברו על בל תוסיף, והטעם דבל תוסיף אינו רק אזהרה לחכם, וענינים אלו נתקנו ע"י נביאי' שניבאו מפי ה' ואמרו דהקב"ה חידש ענינים אלו, ומקשה רק מזה דאלה המצות רמזה מוכח דגילתה תורה כי אי אפשר כלל שום חידוש בתורה, ולא יוסיף ה' כלל על מה שהנחיל לנו מכבר ע"י משה, כי תורת משה הוא תכלית כל השלימות אשר נצרכים להורות האדם בהנהגתו הן נגד קונו והן נגד חברו, וע' רמב"ן פ' ואתחנן על קרא דלא תוסיפו כ' בזה"ל חידוש מגילה הוא ג"כ בכלל בל תוסיף אלא שלא למדנו להוספת המצוה ע"י נביא רק מקרא דאלה המצות ע"ש :

ואולם מדברי רבינו פ"ט מהלכות יסודי התורה שהבאתי וכן מן מה שכתב בהקדמתו לזרעים, וכן בפירוש המשניות לסנהדרין משנת חלק בעיקר נצחות התורה שלא תשתנה ולא תנוסח, הביא בכ"מ אזהרה זו דבל תוסיף, להורות דלא אפשר שיבא נביא מפי ה' לשנות או להוסיף במצות התורה, וביותר תראה לשון רבינו בהקדמתו לספר הי"ד בפתיחה שהקדים למנין המצות על סדר ספרו, כ' בזה הלשון אלו הם תרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני, ויש מצות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה וכו' כמו מגילה נטילת ידים וכדומה וכו' כל מצוה שנתחדשה אחר מתן תורה חייבים אנו לקבלם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יורוך וגו', ועל מה הזהירה התורה לא תוסיף עליו, שלא יהיה הנביא רשאי לחדש דבר מעתה ולומר שהקב"ה צוהו במצוה זו להוספה למצו' התורה וכו' אבל אם הוסיפו ב"ד עם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה אין זה תוספת שהרי לא אמר שהקדוש ברוך הוא צוה לעשות עירוב או לקרות המגילה בעונתה, ואלו אמרו כן היו מוסיפין על התורה ע"ש, ומסדר לשונו הנך רואה דדעת רבינו דלא תוסיף לא קאי רק על חידוש דין ע"י נביא שבא בשליחות ה', אבל לא מורה לנו כלל לאזהרת הוספה ע"י חכם, ולכאורה ע"כ מוכרחין אנו לומר כן, דאלו הוסיף החכם מטעם תקנ' וגזירה זה הותר ומצוה נמי לעשות כן והתורה כתבה ושמרתם את משמרתי, ובאה הדרשה (יבמות ך"א) עשו משמרת למשמרת וכן נמי בתקנות, ואם אומר החכם על התקנות וגזירות דהמה מן התורה, גם זאת אי אפשר דאם בא בראיות וסומך דבריו לתורת ע"י הדרשות המקובלות, בודאי בזה אינו עובר על בל תוסף, אחר שגם בש"ס נמצאו מחלוקת כאלו בין התנאים והאמוראים, למשל אציג לך ר' יוחנן ס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה מדרשה דכל חלב ור"ל ס"ל דח"ש מותר מן התורה (יומא פ' ע"א) וכדומה הרבה, וכי יעלה על הדעת דהיכי דחכם בא מכח דרשותיו או בסברותיו כמו בהך פלוגתא אי דבר תורה מעות קונות (ב"מ מ"ח) דפליגי רק בסברא הוא עובר על בל תוסיף, וע"כ דמיירי דאין ראי' וסמך לדבריו לא מן הדרשה ולא מן הסברא, ואיך אפשר דיאמר החכ' על דבר אחד שיודה בעצמו שמות' מה"ת והוא יבא להוסיף ולומר דהוא אסור מן התורה בלי שום ראי' ברורה, אין דבר זה נכנס כלל בגדר אזהרה על דברים של מה בכך שאין להם יסוד כלל, וע"כ דלאו זה מורה על נביא שיאמר על דבר שהוא מותר מן התורה וגם הוא יודה דלפי דרכי הלמוד והדרוש הנהוג בינינו אין זה בכלל איסור ולא הי' אסור מעולם עד כה, אולם יאמר דהקב"ה נגלה אליו וצוהו שיהי' דבר זה אסור מעתה, ומעתה יתחיל הצווי החדשה, וכן לענין מצוה כמו שלמה וב"ד שתקנו עירובין ונטילת ידים אלו יאמרו דאע"פ דמן התורה אין צריכים ליטול ידים, אולם עתה נגלה לנו הקב"ה וצוה מצוה קבועה לדורות על נטילת ידים, זה מקרי מוסיף לשיטת רבינו, אבל דברי רבינו תמוהים מאוד דאם על האזהרה לנביא באה המצוה דלא תוסיף שלא יבואו בשם ה' לחדש במצו', א"כ בלא"ה הוא נביא שקר ומיתתו בחנק משום מתנבא מה שלא שמע, כמ"ש לעיל מאמר אלה המצות פ"א, ולמה לי בל תוסיף אשר הוא לאו בלבד, ואין לומר דבל תוסיף הוא אזהרה לנביא שקר לפי הכלל דלא ענש אלא א"כ הזהיר ע' ספר המצות להרמב"ם שורש י"ד, וכאן ליכא אזהרה לנביא שקר51 וא"כ בל תוסיף היא אזהרה לעונש חנק, אבל גם זה לא יתכן משני טעמים, חדא דהרי קי"ל דאף אזהרת עשה ואף גילוי מלתא בעלמא נמי מזהירין עליו, אע"ג דאין עונשין וכ"ש דאין מזהירין מן הדין (מכות י"ז ע"ב) מ"מ בגילוי מלתא עונשין ומזהירין כמ"ש (יבמות ס"ח ע"ב) דעל גילוי מלתא מזהירין מן הדין, ועיין תוספות (פסחים מ"א ע"א) ד"ה איכא בינייהו52 וא"כ כאן איכא גילוי מלתא דשני קראי דלא בשמים היא ואלה המצות, מורין דאי אפשר שיבא דבר ה' בדבר חוק ומשפט לדורות אחר חתימת התורה ע"י משה רבינו, והמה אזהרה למתנבא הלכות ודינים ומכ"ש הוספה וחידוש מצוה, ועוד דהרי מתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו הוא ג"כ בכלל נביא שקר כמבואר (סנהדרין פ"ט ע"א) וברמב"ם פ"ה מהלכות עכו"ם ה"ח, ושם ליכא אזהר' דבל תוסיף וכן מהך דלא בשמים היא, ואידך דאין לזה שום ענין עם התורה ובע"כ יש לעונש נביא שקר אזהרה מיוחדת ולדברי הסמ"ג במל"ת ל"ד בכלל לא תכחשו ע"ש וא"כ אזהרה זאת הוא ג"כ על המתנבא להוסיף בתורה וצ"ע ולקמן יבואר:

ואולם כפי הנראה משיטת הרב העקרים הנה לאווי דבל תוסיף ובל תגרע, אינם רק אזהרה להיחידים שלא יבנו ויהרסו בפרטי מצות התורה כרצונם, וכל איש יעשה ויתנהג באופני עשיית המצות כפי הדמיון אשר יעלה על רוחו, דהיינו שיעשה עיקרי המצות אבל ישנה סדר עשייתן, כמו שיניח תפילין על ראשו אולם יעשה ה' פרשיות בתפילין שלא ע"פ ההלכה המקובלת לעשות רק ד' פרשיות בתפילין, או שיעשה ציצית בטליתו אבל יעשה ב' ציצית בכנף אחד או ה' ציצית בה' כנפים שלא כפי המבואר מן משמעות התורה53 או ירבה במספר החוטין יותר מן ההלכה המקובלת מתורה שבע"פ, וע"ז תזהיר התורה שלא יהיה אופני המצות ותיקוניהם והכשרם מסורים ביד כל א' ואחד רק הכל מיד ה' השכיל עלינו, וכאשר נצטוינו, כן נעשה בלי גרעון והוספה אבל מה שמחדשין הסנהדרין או החכמים שבבל דור ודור תקנות וגזירות חדשות, זה אינו בכלל בל תוסיף כלל, אכן מן סוגי' הש"ס (סנהדרין פ"ט ע"ב) משמע להדיא כדברי רבינו דגם לב"ד תזהיר התורה שלא יחדשו במצות וז"ל המשנה חומר בדברי סופרים מדברי תורה האומ' אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות כרי להוסיף על דברי סופרים חייב, ושם מיירי מחיוב זקן הממרה פי חכמים היושבים בלשכת הגזית, והנה לפי העולה מסוגית הש"ס דאינו חייב רק במופלא שבב"ד, והתנאי השני שצריך להיות הורה לעשות דוקא אבל בלא הורה למעשה פטור. התנאי השלישי שצריך להיות המחלוקת שלהם דוקא בדבר שיכול לבוא בפעם אחד לעונש כרת, ואף אם בתחילה היה המשא ומתן של מחלקותן בדבר שאין בו רק לאו גרידא ולדעת הרמב"ם אפי' אם מחולקים בתקנות וגזירות חכמי' כל שאפשר שיגיע ממנו לבסוף נפקא מיני' לדבר שזדונו כרת כמו בחמץ בשש שעות דנ"מ לעניין קידושי אשה נדון כדין זקן ממרא, עוד יש כאן תנאי דאם חולקים הסנהדרין בדבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים בזה אף דלא יצמח לבסוף ענין כרת כמו בתפילין נמי דין זקן ממרא יש לו, כן הוא שיטת רבינו פ"ד מה' ממרים וע' ר"ן בחי' לסנהדרין ועתה אם אמרינן דאין בהוראת ב"ד להוסיף על התורה שום איסור כלל, א"כ בהורה לעשות ה' טוטפות כדי להוסיף על דברי ספרים מה איסור עשה כאן הזקן, הרי יש לב"ד להוסיף מצות חדשות בתורה, וגם זה כן רוצה לתקן שיוסיפו עודר פרשה אחת בתפילין, וא"ל דע"כ מותר לעשות תקנות חדשות שיתמידו באומה, היינו דוקא בבא ההסכמה מן כל הב"ד יחד כמו בכל התקנות של מגילה עירוב נטילת ידים חנוכה וכדומה, דכל החכמים שבאותו הזמן ראו נחיצת הדבר לתקן כן, אבל כאן נהי דדעת הזקן להוסיף מצוה חדשה מ"מ הרי הב"ד שבלשכת הגזית הסכימו בבטול דבריו, ושוב בכה"ג אסור לחכם להוסיף אף בהוראה, אבל ז"א דהרי ראינו אע"ג דזקן ממרא נהרג כדי שלא ירבה מחלוק' בישראל (סנהדרין פ"ז ע"ב) ומ"מ זה לכד אינו מספיק דהרי צריך להיו' מחלקותן בדב' שזדונו כרת או פירושו מד"ס, ואם חכם וב"ד מותר להוסיף גם כאן לא עשה איסור כלל, והיכן הוא האיסור שלא להוסיף על דברי תורה, ועוד דהרי מבואר בירושלמי פרק הנחנקין בהורה ע"מ לעשות חייב אע"ג דלא עשה מעשה עדיין54 וא"כ לא גרם החכם אפי' להתיר שיעבור על איסור בל תוסיף דהא לא עשה עדיין, ומ"מ ראינו דרק בהורה להוסיף נעשה זקן ממרא, וא"ל דוקא מצוה חדשה שאינו מחובר התוספות עם העיקר כגון מגילה אז מותר להוסיף בהוראה, אבל בהוסיף בגוף המצוה כמו ה' טוטפות בתפילין דקי"ל דבית חיצון שאינו רואה את האויר פסול וא"כ על ידי הוספה תתבטל מצות עשה דתפילין, ונגרע ערכה של מצוה, ומפ"ז חייב הזקן מפני שמבטל אצלנו מצות עשה, אבל גם ז"א דהרי אמרינן בש"ס (סנהדרין פ"ח ע"ב) דגם לולב וציצית לא משכחת דין דזקן ממרא אע"ג דג"כ עיקרו מד"ת ופירושו מד"ס משום דהני אי צריך אגד או קשר עליון דאורייתא גרועים ועומדים הם, והיינו כיון דע"י הוספה נעקרו גוף המצות שוב הוי הורה שלא לעשות מצות לולב וציצית, ואנן קי"ל בתנאי דז"מ דהורה לעשות בעינן וע' ר"ן בחי' כאן דפי' נמי כן וא"כ משום בטול מ"ע דתפילין אין עליו עונש דז"מ דזה לא הוי הורה לעשות, ועוד דלשיטת הרב העקרים גם לאו דבל תגרע אינו רק אזהרה להיחיד ולא לב"ד, וכמו שב"ד עקרו מצות שופר ולולב בי"ט שחל בשבת ולא חששו לבל תגרע, כן נמי בהורה להוסיף ונפסל ע"י התוספ' וההוראה אין כאן איסור דהן הוספה או גרעון הותרו בהוראות ב"ד, עכ"פ באיזה צד שתסתכל לא תמצא כאן שום חיוב לענוש את הזקן דהרי לא עבר שום איסור בהוראהו להוסיף לפי שיטה זו:

אלא ודאי העיקר כשיטת רבינו הרמב"ם, דבל תוסיף הוא אזהרה לב"ד שלא יוסיפו מצו' חדשות בתורה וכמו באומר החכם בשר עוף בחלב אסור מן התורה כמו בשר בהמה והוא בכלל הגדי עבר לדעת רבינו פ"ב מה' ממרים ה"ט משו' בל תוסיף ושם לא גרם לאחרים שיעברו על איסור דאדרבה הוא מחמיר עלינו ועושה מאיסור קל איסור חמור, ומ"מ עבר על אזהרה זו והיינו דגדר הלאו הזה שלא יחשוב האדם דאפשר להוסיף עדיין על התורה, כן נמי באומר חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים הן אם אומר דמן התורה צריך לעשות ה' טוטפות בתפילין או אם אומר דנראה לו כן ע"פ דרכי הדרוש או ע"פ סברא אע"ג דלא עשו עדיין כהוראתו, עובר נמי בלאו זה מפני כונתו הנפסדת אשר עולה על דמיונו להכחיש דרשת וקבלת חכמים דרק ארבע פרשיות עושים בתפילין, כי רק טהרת הכונה וזכות האמונה בנצחות התורה תכלית האזהרות אלו כי עיק' גדול אצלינו שב"ד הגדול בירושלים הן הם עמודי הקבלה האמתיות, והמה מעתיקי השמועה מדור דור מפי משה רבינו, ואסור לספק בקבלתם הן מה שיאמרו שקבלו פי' המקראות והן מה שקבלו ענינים אשר אין להם סמך במקרא או דברים שגם כן מפי הגבורה רק שסמכוהו חכמים על המקרא, בכל אלו צריכים להאמין בהם שהאמת כדבריהם ולא הנחילו לנו חז"ל משאות שוא ומדיחים חלילה וחס, כי זה סגולה נפלאה ויקרה באומתינו בי הלמודים וההלכות שקבלו מאבותיהם מנחילים אותם לבניהם בלי הוספה וגרעון, וזאת היא המצוה הראשית עשה ול"ת שבתורה לא תסור מכל הדב' אשר יורוך כמו שמבוא' ברמב"ם פ"א מהלכות ממרים ה"א, אולם העיקר הגדול הזה מסתעף לענפים רבים וענינים נפרדים בהוראת החכם נגד הקבלה:

א' הורה חכם אחד בעירו לחלוק על תורה שבעל פה ויאמר ה' פרשיות בתפילין או שיאמר שזה שנאמר בתורה יד תחת יד שן תחת שן וגו' אין הפי' עונש ממון כמו שקבלו חז"ל, רק העיקר דברים ככתבם, וכן וקצותה את כפה הוא ג"כ דברים ככתבם ולא ממון ויתנגד קבלת חז"ל, אם למד הענין זאת לעצמו בישיבתו ולא עלה ללשכת הגזית ולא עמדו הסנהדרין למנין לבטל דעתו, הנה אינו עובר רק משום בל תוסיף או בל תגרע לבד, ואם נעשה הוראה זאת על ידי נביא שמנבא במצות ה' להכחיש הקבלה המסורה ביד חכמים או שיאמר שהקב"ה רוצה עתה לחדש ענינים אלו, זה מקרי נביא שקר במתנבא מה שלא שמע ומיתתו בחנק ע' רמב"ם פ"ט מהלכות יסה"ת הלכה א' וה"ד:

ב' ואם עמדו ב"ד הגדול למנין ואמרו לו כך קבלנו או כך דרשנו ובטלו הוראת הזקן, אכן הוא לא עשה כדבריהם רק חזר לעירו ועשה בעצמו או הורה לעשות לאחרים היפך מן מה שבא בו הסכמה מוחלטת מסנהדרין בלשכת הגזית, הנה גם כאן יש לנו שני ענינים נפרדים, והוא אם הורה לעשות דבר היפך מפשטות הכתוב והוא דבר שהצדוקים מודים, פטור מדין זקן ממרא דזיל קרי בי' רב הוא, כמו האומר אין תפילין בתורה פטור, מפני שבתורת נאמר כי יפלא לך דבר למשפט וזה אינו בכלל הפלאה דהרי תנוקת של בית רבן יודעים זה55 אולם בדין אחד שהוציאו חז"ל הן דרך סברא או דרך המדו' המקובלות, ולשיטת רבינו אפילו בתקנות חדשות וסייגים אשר רוצים לתקן משום משמרת לד"ת, והזקן חולק עליהם בענינים אלו נגד הרבים אזי אם יוכל לצמוח באחרונה אף בהשתלשלות רחוקה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אזי מיתת הממרא בחנק, ואם חולק עליהם בדבר שיש בו תורה ויורוך היינו עיקרו מדברי תורה ופרושו מדברי סופרים, כגון אותן המצות אשר לא נתבררו פרטיהם בתורה רק היה לחז"ל ע"ז הלכות מקובלות בסיני, שלא ידענו סכום הפרשיות בתפילין רק מכח הלמ"מ, וכן כל עיקר תיקון והכשר התפילין מפשוטו של תורה לא ידענו רק מכח הלכה למשה מסיני, ועשרה הלכו' מסיני יש בתפילין ע' רמב"ם פ"א מהלכו' תפילין, וכן בלולב משפט אלו המינים לא ידענו רק מכח הלכה למשה מסיני, ולא תמצא בשום פעם מחלוקת בין התנאים והאמוראים בענינים אלו, וזה החכם שהעיז פני' לעמוד במרדו נגד אלו שבאו מכח הלכה המסור' אצלם פא"פ מרב לתלמיד עד משה רבינו, ומפ"ז נשתנה ג"כ משפטו של זה שחייב מיתה אף אם לא יבא לעולם לדבר שזדונו כרת, כמו תפילין ולולב ושופר וציצית וכדומה56 אולם מפני שפרטה תורה התנאים דזקן ממר' שאינו חייב עד שיהי' הורה לעשו' ומפ"ז אם יצמח דבר שזדונו כרת מקרי שפיר הורה לעשות דהרי יצמח דבר כרת ועיין ר"ן חי' לסנהדרין והוי כמו בעיבור השנה שאמרו דאי להאי גיסא שרי חמץ בפסח ואי להאי גיסא וכו', אבל בלולב וציצית כיון דמ"נ אי צריך אגד או קשר עליון דאורייתא א"כ גרוע ועומד הוא, והוי הורה שלא לעשות ואם לולב א"צ אגד או קשר עליון לאו דאורייתא שוב האי לחודא קאי ולא עשה כלום שום איסור57 ומפ"ז לא משכחת רק בתפילין - ובירושלמי איטר אף במזוזה - דשם הוי מוסיף גורע ומבטל מ"ע דתפילין במעש' דבאמצע עשיית המצו' מורה להוסיף, וגורע המצות דהרי מצותו כל היום כמ"ש התוספות כאן וא"כ ע"י ההוספה מפסיד מעתה ואילך ועד ההוספה יצא עכ"פ המצוה:

ג' אם חולק חכם אחד על כל עניני הקבלה ואינו מורה כלל בתורה שבע"פ, הנה איש כזה אינו בכלל זקן ממרא רק נדון כאותן מאנשי צדוק ובייתוס אשר יצאו ביד רמה להכחיש דברים המקובלי' בסיני, ועונשם מבואר ברמב"ם בפ"ג מה' ממרים וכן בפי' המשניות פ"ק דחולין ובפ' המשניות לסנהדרין על משנה חומר בד"ס מד"ת כ' וז"ל לפי שאין זקן ממרא ההורס לחומת התורה, ולא המכחיש לכל הקבלה מכל וכל כגון צדוק ובייתוס, אלא מיירי דגם הזקן מורה בקבלה בכל המצות בפירושיהן כפי שנמסרו מסיני רק בענין אחד רואה דבדיו יותר מדברי ב"ד הגדול וחייבתו תורה מיתה לכבוד ב"ד הגדול שלא ירבה מחלוקת בישראל עכ"ל, וע' פי' המשניות במשנה הקודמת וז"ל באמצע דבריו וכן כשיחלוק עליהם בפירוש מקובל שאין בו היקש ואפילו לא יצא לבסוף אלא לאיסור לאו או לאיסור עשה יהרג מצד שאינו מאמין, ובחמש טוטפות יהיה זקן ממרא ג"כ במ"ע זו בלבד לפי שנתקבצו בו תנאים אינם מצויים בזולתה עכ"ל58 וכן הדין באיש הכופר בדבר אחד המפורש בתורה שבכתב כגון שאומר הערל' מותרת מן התורה, או שאומר דאינה אסורה רק שתי שנים בלבד, או אין תפילין בתורה דרך כפירה הר"ז ג"כ נענש עונש מכחיש לא עונש זקן ממרא, וזה שאמרו במשנה האומר אין תפילין בתורה כרי לעבור על דברי תורה כתב הרמב"ם פ' המשניות דהא דאין תפילין לעבור על ד"ת פטור היינו מודה בחיובו אבל יבטל אותה בהוראה כמו שאומר לעבור על ד"ת שיודה על כל פנים שהוא עבירה ולפיכך אינו חייב מיתה לפי שלא יהרג מי שביטל מצות עשה59 אבל אם אומר אין תפילין ע"ד כפירה יהרג מצד שהוא מכחיש לא מצד שהוא זקן ממרא ודע זה הענין לפי שנסתפק על רבים מן החכמים זה הענין, וחושבין שזה שאומרים בש"ס בזקן ממרא אינו חייב עד שיאמר כן ובתנאי כן, אבל פירושו פטור מדין זקן ממרא אבל חייב מיתה מפני אחרים האתה סובר שיאמר אדם שדעתו ואמונתו השניות או דבר אחר וזה בלי ספק מכחיש למ"ש בתורה ה' אחד וכו' עכ"ל, וכן הענין בכל מי שיכחיש באות אחת מה"ת דרך כפירה, או סותר לכבל הקבלה זה מיקרי מכחיש:

נחזור לענין בל תוסיף דשני מיני בל תוסיף יש, אחד הוא המוסיף בהוראה ומחדש מצות חדשות, והשני יחיד העושה בטליתו ה' ציצית או ה' פרשיות בתפילין, בכל אלו עברו על בל תוסיף אולם החילוק דבעשיות היחיד צריך להיות דוקא במעשה, משא"כ האזהרה שהוא על הב"ד הוא אף שלא נעשה מעשה עדיין רק שהורה לעשות, וכמו שמחויב כל איש ישראל להאמין בתורה מן השמים ושאר עקרים הראשים כך מחויבים להאמין שזאת התורה לא תנוסח ולא תשתנה לעולם ואסור להוסיף על התורה הן על התורה שבכתב או בע"פ, ועיין רמב"ן פ' ואתחנן דהביא לשון ספרי מנין שלא יוסיף הכהן ברכה אחת בברכת כהנים ת"ל לא תוסיפו על הדבר אפילו דבור אסור, ולא זה בלבד אלא גם הישן בשמיני בסוכה ע"מ לעשות מצוה לוקה וכן אם עשה החג ששה עובר על בל תגרע, וגם היכי דבדא חג מלבו כירבעם בן נבט עובר בלאו. וכך אמרו חז"ל מ"ח נביאי' שעמדו לישראל לא פחתו ולא הוסיפו על מ"ש בתורה חוץ ממקרא מגילה, מבלל שהיתה ההוספה אסורה להם ובכלל בל תוסיף עכ"ל, ולדעתי נראה דשני אזהרות שבאו בתורה בסגנון אחד כוללי' שני הענינים שזכרנו, אזהרה להיחיד שלא יבנה ויהרס במצות התורה כרצונו פעם יבא לחסר ופעם יבא להוסיף בתקוני והכשרי המצות כפי העולה על דמיונו, וע"ז נאמר פ' ואתחנן ועתה ישראל שמע אל החקים וגו' לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו עיניכם הרואות וגו' שמה תזהיר על היחידים לכל פרט יפרט בפני עצמו, ואולם בפ' ראה כתובה האזהרה בלשון יחיד לא תוסיף ולא תגרע שהיא צווי לסנהדרין ולכל ב"ד וב"ד וכן לכל חכם ומורה בזמנו שאסורי' להוסיף מצוה חדשה בתורה דבכה"ג אין על היחיד שום איסור כיון שעושה ברשות ב"ד, וע"ז אמרו לא תסור ימין ושמאל אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל חייב לשמוע להם, ועיין רמב"ן בהשגות לס' המצות שורש א' וז"ל וזה מהו שאמרו בספרי אפילו אומרים על ימין שהוא שמאל וכו' שכך הוא המצוה מאדון התורה יתעלה, והנה נאמר לו בכך מצות ובענין שנהג ר' יהושע עם ר' גמליאל ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו שבא לפניו במקלו ומעותיו ע"ש60 וא"כ בכה"ג בא אזהרה רק לב"ד שלא יחדשו מצו' חדשו' ואפי' לומ' על מצו' דרבנן שהם של תור' אסו':

ודע שחפשתי בכל ספר היד החזקה להרמב"ם ולא מצאתי הדין אם אחד עשה ה' מינים בלולב או ה' פרשיו' בתפילין דלוקה משום בל תוסיף וכן לא מצאתי בספר המצות שלו מל"ת שי"ג ושי"ד רק סתם הזהירנו מהוסיף בתור' לא בכתוב ולא במקובל וכן הזהירנו שלא לגרוע מן מ"ש בתורה, וביותר תראה במנין המצות שלו על סדר ספרו וכתב בפתיחה לה' ממרים מל"ת ג' שלא להוסיף על התור' לא במצות שבכתב ולא על מה שקבלנו מפי השמוע' מל"ת ד' שלא לגרוע מן הכל, ובה' ממרים לא זכר רבינו שום דבר מאופני לאוין אלו, רק פ"ב מהלכות ממרים ה"ט כ' הואיל ויש לב"ד לתקן תקנות שיהי' עומדים לנצח וכו' מה זה שהזהירה התורה לא תוסיף ולא תגרע שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, לקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מה"ת בין בתורה שבע"פ בין בתורה שבכתב כיצד וכו' אם יבא ב"ד ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף בחלב ויאמר דהוא בכלל הגדי והוא אסור מה"ת הר"ז מוסיף הרי למדנו מדבריו דאזהרת התורה אינו רק לב"ד לבד שאסורים לחדש מצות שלא בא זכרם בתורה, אבל מאזהרת היחיד שלא יוסיף במצות מזה לא זכר רבינו כלום, ורק דעתו תזהיר התורה אפילו בדברים שלא יצמח כלל הוספה או גרעון, כגון שאומר בשר עוף בחלב הוא אסור מן התורה דאינו גורם שום שינוי דהרי אדרבא מחמיר עלינו ועושה מדרבנן איסור תורה, וכן היכי שאומר בשר חיה בחלב אינו אסור רק מדרבנן, דאף דבגוף הנהגת המצוה אין חילוק בין דרבנן או דאורייתא דס"ס פורשים העם מדבר זה, ומ"מ עוברים הב"ד בבל תגרע, ומפ"ז כשחפשנו ברמב"ם פי"ט מהלכות סנהדרין ה"ד דמעביר רבינו במנין קס"ח מצות ל"ת שלוקין עליהם, ולא מצינו שמה לאוין דבל תוסיף או בל תגרע ואע"ג דלכאורה אם היחיד עושה ה' טוטפות בתפילין וה' מינים בלולב הנה עושה מעשה ולמה לא ילקה על לאוין אלו, אבל לשיטת רבינו הנה אזהרה זו לא תרמוז לנו כלל על עשיית היחיד, רק על כונת הב"ד שרוצים לדמות תקנתם ועשייתם וסייגיהם לדין התורה, ולחדש מצוה חדשה בתורה או לחסר ולשלול מצו' אח', ולומר שאיננה מן התורה, וכיון דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, מכ"ש באיסור התלוי רק בכונה נפסדת דבודאי אין זה בגדר חיוב מלקות כלל, דדברים אלו אינם רק לאמונה שלא תנוסח התורה בשום פנים אבל אין זה ענין למעשה כלל:

והרמב"ם בדעתו זאת דבל תוסיף לא תרמוז כלל על עשיות היחיד הוציא זאת מן לאו דבל תגרע אשר אי אפשר כלל שתוכן ענינו לאזהרת היחיד, דאם אחד לא עשה רק ג' פרשיות בתפילין או לא נטל הלולב רק עם שני מינים, הנה ביטל מ"ע דלולב ותפילין והוי כאלו לא נטל לולב ותפילין כלל, דמה לי אם לא קיים מ"ע כלל או קיים אותה שלא כמצותה והכשרה, אין כאן בל תגרע רק מבטל המצות, וע' בס' טורי אבן להגאון בעל שאגת אריה בחי' לר"ה כ"ח ע"ב דהתעורר באמת על לאו דבל תגרע וכי כל המבטל מ"ע כמו שלא אכל מצה בפסח וכדומה נימא דעבר על בל תגרע, ויותר מזה קשה למ"ד דס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין, א"כ בעובר על מ"ע יש נמי מלקות דבל תגרע ע"ש דלא מצא בל תגרע רק במתן ד' שנתערב במתן אחת דבדיעבד הורצ' וכן קשה על שיטת הרמב"ן שהבאתי דמי שלא עשה החג רק ששה ימים עובר על בל תגרע ממ"נ אם עשה מלאכה ביום השביעי של יו"ט הנה עבר רק על לא תעשה מלאכה, ואם לא קראו מקר' קודש הנה עבר רק על מ"ע די"ט אבל בל תגרע לא שייך כאן, ומפ"ז יצא לו לרבינו דבל תגרע הוא רק אזהרה לב"ד שלא יבאו לשלול ולחסר ממנין המצות בתורה, אף שאינם גורמים עי"ז שום ביטול והשתנות כמו שאומר בשר חיה בחלב הוא רק מדרבנן ע' לחם משנה פ"ב בהלכות ממרים ה"ט דפי' כן דברי רבינו הנה בין כך ובין כך אסרו חכמים עלינו והעם פורשים מזה, ורק כיון שמחסר בזה דבר אחד מה"ת עובר בבל תגרע, ומפ"ז צדקו נמי דברי הרשב"א פ"ק דר"ה דף ט"ז בהך למה תוקעין וחוזרין ותוקעין דהקשה הרי עברו על בל תוסיף ותי' דתקנת חכמים לצורך לא הוי בל תוסיף, וכן מה שתקנו שלא יתקעו בר"ה שחל בשבת משום שמא יעבירנו הרי עוברים משום בל תגרע ותי' כיון שהוא תקנ' חכמים משום גזירה ע"ש והיינו דקו' קאי על עשיות ב"ד איך אפש' להם להורות לבטל מ"ע הרי עברו על בל תגרע במה שמחסרים מ"ע מה"ת ותי' כיון שאינם עוקרים מצות התורה רק עושים כן משום תקנה וסייג בכה"ג אינו בכלל זה דהרי מצות התורה נשאר במקומו כמו שאבאר לקמן פ"ב. וכן בהך דנתערבו מתן ד' במתן אחת בשלא נתת עברת על בל תגרע היינו נמי דר' יהושע ור' אליעזר נושאים ונותנים איך ידונו בדין זה, ואמר לו אם אתה אומר שלא יתנו רק מתן אחת א"כ עברת בהוראה זאת על בל תגרע, דהרי הב"ד מורי' על מתן ד' שלא יתנו רק מתן אח' ועוקרי' ומבטלי' מצו' התורה שאמרה ליתן מתן ד', והשיב לו שפיר לא נאמרה בל תגרע רק כשהוא בעצמו אם היה מבטלים לגמרי מצות מתן ד' שפיר הוי בל תגרע, אבל כאן דהוא תערובות ומתן ד' מתקיים היכי שלא נתערב וא"כ אין כאן עקירה כלל דעיקר הלאו דבל תגרע הוא שלא לחסור ממצו' התורה לגמרי אף שלא נעשה כלום מעשה איסור, משא"כ כשאינם עוקרים רק משום תקנה ורק לענין אחד שקרה מקרה, זה אינו שולל ואינו מחסר דהרי מצות התורה במקומו עומד, והשיב לו דבל תוסיף נמי לא הוי רק כשמוסיף מצוה חדשה לגמרי אבל לא בעושה משום תקנה. וכיון שבל תגרע ע"כ להוראת ב"ד תזהיר שלא יגרעו, ומשם למד רבינו דגם לאו דלא תוסיפו אינו רק אזהרה לב"ד ולכל חכם שבזמנו שלא יבאו להוסיף על מצות התורה ובדברים שהמה רק תקנות וגזירות נתקנו מחכמים אחרוני' רק משום משמרת, לא ישוו לדברי תורה אף דאינם משנים כלל בעיקר המצוה ואפילו אם ע"י אמירתם מחמירים עלינו ועושי' מאיסו' דרבנן איסור תורה, מ"מ אסרה התורה דבר זה עלינו כדי שנאמין דע"י משה נחתמה הן תור' שבכתב והן תורה שבע"פ, ומה שלא נכלל בה הן בבאור או דרך דרשות המקובלות המה רק הנהגות טובות ותקנות משום גדר וסייג:

וכן הוא הענין מה דמקשה הש"ס שם בר"ה הישן בשמיני בסוכה ילקה היינו דקו' הש"ס קאי על תקנת ב"ד שתקנו שמיני ספק שביעי מיתב יתבינין ובשלמא על אכילה בסוכה לא מקשה הש"ס היכי תקנו הב"ד שיאכלו בסוכה יום ח' הרי עברו על בל תוסיף והיינו משום דבכל יום משבעה הימים מברך לישב בסוכה וביום השמיני אינו מברך א"כ ניכר דב"ד לא תקנו רק משום ספק שביעי, ואינו מוסיף כלל על התורה, משא"כ בשינה דקי"ל דבכל שבע' ימים אינו מברך על השינה61 וא"כ לא ניכר כי הוא ישן משום ספק ומקשה הש"ס הרי עוברי' על בל תוסיף בהוראה זאת, וכן מה דפליגי ר"ג ורבנן בעירובין לענין המוצא תפילין נמי איירי לענין הוראות הב"ד איך יתנהג אדם כשמוצא תפילין דלדעת ת"ק כשיכניס שתים שתים יהיה עובר על בל תוסיף היינו דהוראה זאת דציוו חכמים שילביש ב' זוגי תפילין הם עוברים על בל תוסיף, ומשני הש"ס בר"ה שם וכן בעירובין דלעבור בעי כונה היינו דאם מכוונים הב"ד להוסיף על דברי תורה ולהשוות תקנתם לדברי תורה בודאי זה הוא עיקר לאו דלא תוסיף, אבל אם אין כאן כונת להוסיף על ד"ת רק מפני הספק קביעא דירחא ושמא שמיני ספק שביעי אבל אלו הי' נתברר לחכמים דיום שמיני הוא שמיני ודאי וכן נמי במוצא תפילין גם זה אינו רק מקרה קרה אבל בלא המציאות הזה לא היו מתקנים הב"ד להוסיף עוד זוג תפילין וא"כ בודאי צריך כונה לעבור היינו שיתכוין שזה הוא מצות התורה שילבש ב' תפילין או שיתכוין שזה הוא מצות התורה שישב שמיני בסוכה, אבל בלא כונה אין כאן שום איסור דעשיית יחיד לא מזיק והוראות ב"ד לא היתה אלא משום תקנה ולא מצוה עולמית:

והא דאמרו בספרי מביאו הש"ס ר"ה דלא יאמר הכהן הואיל ונתנה לי התורה רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי ומשמע לכאורה דגם עשייות היחיד שמוסיף בעיקר המצוה ג"כ בכלל לא תוסיפו וע' רמב"ם פי"ד מה' תפלה הי"ב דמביא ג"כ דין זה וע' בס' שמות בארץ קונטרס יום תרועה להר"מ בן חביב שהתעורר בזה וע' מ"ש הרב מהר"א מזרחי בפי' לסמ"ג ריש הלכות מגילה שכ' בזה"ל יש לתמוה על מ"ש הסמ"ג במצות לא תוסיף היינו שלא להוסיף על תורה שבכתב ושבע"פ ולומר שזאת התוספת הוא אסור מה"ת משמע הא הוסיף מדילי' ולא אמר שהשם צוה לו ע"ז אין בכך כלום כגון הוסיף פרשה חמישית אע"ג דאגידי וגם שלא במינו, ועוד שדבריו אלו סותרים מה שכ' בה' שופר ומתני' דפ' לולב הגזול וברייתא דספרי וצ"ע עכ"ל הרא"מ. אבל אני אומר מספרי שהביא הרא"מ הוא אדרבה ראי' גמורה לשיטת רבינו והסמ"ג דבל תוסיף אינו רק אזהרה להחזיק האמונה הטהורה כי תורת משה שלימה בכל תכלית ולא ידמה אצלה הוספה בשום פעם, אולם צריך לדעת שרוב מצות התורה כללותיהן ופרטיהן נמסרו לכל איש ואיש מישראל לקיים אותה בכל פרט ופרט - חוץ קצ' מצו' אשר המה חובה רק לאנשים בלבד וכן יש קצת מצות שהמה לכהנים ולוים בלבד - ואם מעשה המצות המה לחוב לכל אישי האומה, מכ"ש עיקרי ויסודי הדת בודאי לכל נמסרו וכל אמונות הטהורות זכות וצרופות ההכרח שיאמין בהם כל איש אשר תורת ה' חבלו וגורל נחלתו, וכמו תורה מן השמים הוא עיקר ויסוד לכל ישראל כן נמי נצחות התורה והתמדתה ובודאי שמקפת כל עדת ישראל, ועתה אם יחיד עושה התוספת בלא שום כונה נפסדת לדמות ולהשוות העולה על רוחו לתורת משה, רק מוסיף ענינים בעיקר המצות בלי כונה בודאי ליכא כאן שום איסור, משא"כ אם היחיד מוסיף מפני מחשבת פיגול שעולה על רוחו שהקב"ה רוצה בתוספת הללו וזאת היא מצות התור' אשר הפרטים יוסיפו כרצונם, הנה משפט האיש הזה ודתו במשפט החכם שמתנגד בהוראתו להוסיף במצות התור', לכן כאש' תדקדק לשון הברייתא דספרי תראה אמתת הדב' כי רק ע"י הכונה הנפסדת יש כאן בל תוסיף וז"ל הברייתא לא יאמר הכהן הואיל ונתנה לי התורה רשות לברך אוסיף ברכה משלי ולמה לא אמרה הברייתא סתם מנין שלא יוסיף הכהן ברכה בברכת כהנים, אלא ודאי דאם היחיד מוסיף בלא כונה אין כאן בל תוסיף כלל כמו שהוכחתי דאזהרת לא תוסיף לא תרמוז על היחיד אבל כיון שהכהן אומר הואיל ונתנה לי התורה רשות לברך אוסיף ברכ' ומדמה בלבו דמצו' התור' הוא שיברך הכהן בכל נוסח שירצה ובכה"ג שוב מחשבתו הנפסדת ניכרת מתוך מעשיו ודין היחיד בזה כדין החכם בהוראה להוסיף על התורה ועיין תוס' ר"ה כ"ח הנ"ל ד"ה ומנא תימרא דכ' נמי דגבי כהן שמתכוין לברך ולהוסיף יכול להיות שעובר אע"ג דלאו זמני' היינו שהמחשבה עיקר האיסור בזה ולא הדבר והמעשה, ומפ"ז נתיישב מאוד סוגית הש"ס (מנחות מ' ע"ב) הטיל למוטלת כשרה ומקשה הש"ס הרי הוא תעשה ולא מן העשוי וקאמר רבא השתא גברא בל תוסיף קאי מעשה לא הוי, ור"פ השיב ממאי דלאוסופי קא מכוין דילמא לבטילי קא מכוין והקשו בתוס' הרי דעת הש"ס בעירובין דאף לעבור לא בעי כונה וא"כ היכי קאמר הש"ס לאוספי קא מכוין, עוד הקשו האחרוני' דאיך שייך בל תוסיף דהרי פשטות הש"ס משמע דאינו לובש הבגד רק כשהוא מוטל בקופסא והנה לענין תעשה ולא מן העשוי שייך אף כשמונח בקופסא מה שאין כן לענין בל תוסיף מה איסור עושה כאן בבגד אשר אינו לובש יוכל להיות כמה ציצית ודחקו דסוגיא זו אזלא שלא כהלכת' וס"ל דכלי קופסא חייב בציצי', אבל לפי הנ"ל ניחא דהנה לפי מה שהארכתי והוכחתי לעיל הנה בעשיות היחיד לא משכחת בל תוסיף דהתורה לא אסרה ליחיד שיעשה בפרטי המצות כרצונו, אולם אם מכוין להוסיף אזי הכונ' הנפסדת זאת היא עיקר האיסור, ואין חילוק בין אם עושה הציצית על הטלי' שלובש או שמונח בקופסא בשתיהן כשמדמה בדעתו דהתורה ציותה להוסיף ומצות התורה מסורים ביד בני אדם לשנותם ולחס' ולהוסיף בכל עת, אזי זאת היא האיסור בכל מקום, משא"כ בעירובין דמיירי בהוראות ב"ד כמ"ש לעיל דבית דין הורו שהאיש אשר מצא תפילין ילבש שני זוגות שם שייך ב"ת על הוראתם אבל בהטיל למוטלת דלא מיירי רק מעשיות היחיד ואם נתכוין להוסיף הוי כמו הכחשה בנצחות התורה אבל בלא כונה ליכא כאן ב"ת כלל דלא נאמר על עשיות היחיד בלא כונה62 ועפ"ז ל"ק נמי קו' הרא"מ ממה שכתב הסמ"ג בה' שופ' היינו מה דמפלפל הסמ"ג בה' שופ' בהך דתוקעין וחוזרין ותוקעין דעברו על ב"ת היינו דג"כ שם קאי על תקנת הב"ד דשפיר איכא ב"ת ע"י הוראתם, וכן מ"ש דמתנית' דפ' לולב הגזול קשיא עליו היינו ג"כ הך דד' מינים שבלולב כשם שאין פוחתין כך אין מוסיפין דשם כיון דלולב בין צריך אגד או א"צ אגד מ"מ כיון דאגדו בהדי הדדי מגרע כחו של גוף המצוה ולא מיירי מאיסור ב"ת כלל רק לענין לפסול המצוה והרמב"ם בעצמו חזר בפ"ז מה' לולב וסבירא לי' לפי הגירסא שהביא הכ"מ דהוסיף לא פסל וברייתא דספרי היינו כהן שהוסיף בכונה ומדמה דכן הוא מצות התורה כמ"ש לעיל ונתבאר שיטת רבינו הרמב"ם בלי שום סתירה מכל סוגיות הש"ס:

פרק שני

בו יתבארו למה כל תקנות וסייגי חכמים, שקבעו לדורות אינם בכלל הוספה על דברי תורה, וגם איך אפשרות לבל תוסיף במצות חכמים:

אולי כבר התבא' לך מן מ"ש בפ"א בשם הרמב"ם דאינו עובר החכם על ב"ת רק באומר על תקנותיו דהם מן התורה אבל באומר על תקנותיו דאינם רק משום גדר כמו שאומר דבשר עוף בחלב נאסר משום סייג כדי שלא יבאו להקל בבשר בהמה דבר זה אין בכלל איסור ואדרבה הוא מצוה לחכמים לעשות זאת, וסמכו על קרא ושמרתם את משמרתי ודרשו עשו משמרת למשמרתי וע"ז כיונו ר' יהושע ור' אליעזר לא נאמרו בל תוסף ובל תגרע רק כשהם בעצמם, דהיינו כשהמצוה אשר מחדשים עומדת בפ"ע, אבל כשנתערבו וצריכים לעשות תקנה לתקן האיסור, אין זה בכלל בל תוסיף דאין מכונים להכחיש נצחות התורה, וכן אם עשו דרך תקנה וסייג נמי כן הוא דהרי מורים דמה"ת דברים הללו אינם בכלל מצוה או איסור, רק משום סייג או זכר לנסים שאירע אצלנו עושים ומתקנים כן, אולם במה יתכן ההפרש בין אם אומר דנאסר מן התורה, או דאינו נאסר רק משום תקנה וסייג סוף סוף דבר זה עומד לדורות ושוה בכל צד לדברי תורה ועדיין לא יצא הדבר מכלל הוספה על מצות התורה, ובפרט אם נימא כשיטת הרמב"ם בספר המצות דכל מצות ותקנות חכמים המה בכלל לא תסור שוב הדר הוי לי' דבר תורה ממש מפני שהתורה ציותה לשמוע להם, וכיון שביררנו לעיל דכל כח בל תוסיף היינו בהוראה שלא להוסיף מצות חדשות ולומר דאסורים מן התורה והרי באמת מכח בל תסור כל תקנות חכמים דין תורה להם, ומה חילוק יש אם אומר דבשר עוף הוא בכלל הגדי והוא אסור מה"ת, או יאמר דחכמים אסרוהו והוא ג"כ אסור מה"ת משום לא תסור תרוויהו דבר תורה הם:

ונראה לי דהנה ראינו בכל הש"ס דהקילו חז"ל בענין דרבנן והקילו בספק, וכן בדרבנן אמרינן שאני אומר ותלינן להקל דאיסור לתוך איסור נפל והמנוהו לקטנים וכדומה הרבה דברים שהקילו בדרבנן, והיינו דכל עניני דרבנן לא עשאו רק משום גדר וסייג כדי שלא יבאו ליגע בנקל באיסור תורה ואם כן כיון שכבר עשו את החובה המוטלת עליהם ועשו משמרת מה שאסרו את הדבר כשהוא עומד בפני עצמו, ואולם בספק ובשאר מאורעות ומקראות אשר יזדמנו רק לפעמים ולזמנים רחוקים, שוב גזירתם ותקנותיהם אך למותר כיון שכבר הועילו למה שכיוונו בתחילה והעם נשמר כבר על ידי הסייג המבורר, והספיקות והמאורעות לא נגלו לעין כל העם רק להחכמים יושבי על כסא ההוראה בלבד והמה יודעים חומר עיקר האיסור, וזה הוא בעצמו הענין שאמרו חכמינו ז"ל (כתובות נ"ו ע"ב) לכל יש כתובה ולא לכל יש פירות מלתא דשכיחא עבדו בי' רבנן חיזוק למלתייהו יותר משל תורה במלתא דלא שכיח לא עבדו חיזוק, וכן אמרו שם דבספק דדבריהם לא עבדו חיזוק, והיינו משום דדבר אשר נמסר לרוב ההמון והוא מלתא דשכיח גם כן הנה הסכנה גדולה ומפחדת פן יראו העם איך החכמים עצמם מקילים בתקנתם ויעשה הדבר אצלם בהיתר, וכן אמרו (עירובין ע"ו ע"א) אי לגבי דהאי בי' להאי בית אי לגבי דהאי בי' שע' לגבי דהאי נמי בית שער ומנכרא מילתא ופירש"י והויין מילי דרבנן כי חוכא ואטלול' ולא נתן פה לצדיקים לרדות63 ומזה הענין יצא נמי להרמב"ם פ"ג מה' נדרים ה"ט גבי הנשבע להתענות בחנוכה ופורים דאין חל השבועה משום דחכמי' עשו חיזוק לדבריה' יותר משל תורה והיינו דגם תענית ושבועה לכל נמסר ויבאו להקל בעיקר התקנה אבל בדבר דלא נמסר לכבל כגון דהוא לא שכיח רק בזמנים מועטים, וכן בספיקות וכדומה דלא נמסרו רק להחכמים ולהם כור הבחינה לדעת להבחין הדברים, בודאי אצלם יש חילוק גדול בין איסור תורה לאיסור דרבנן, כי דברי תורה אסורים מצד שהקב"ה אסר זאת עלינו, בודאי הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו וצריכין להרחיק עצמו מן האיסור אפילו על צד היותר רחוק שלא יגע באיסור, משא"כ במצות חכמים כל עיקרם אינם רק מפני משמרת וגדר לד"ת, ודי שאסרו איסור ברור ולא דבר ספק וכדומה שאר הקולות שהקילו בדרבנן: וזה הוא הענין בבל תוסיף אשר התעוררנו לעיל פ"א איך אפשר בל תוסיף אצל מצות חכמים דאם באו מכח דרכי הדרוש בודאי אין זה בכלל לא תוסיף דהרי הרבה פעמים מצינו בש"ס פלוגתות תנאים ואמוראים, דמאן דס"ל הדרש אוסר הדב' מה"ת, והשני דלס"ל דרש זה אומ' דאינו אסור רק מדבריהם כמו בחצי שיעור וכדומה, ואם החכמים בעצמם מודים דדבר זה מותר מה"ת כמו שיודע בעצמו דעוף אין בכלל גדי, וא"כ איך שייך שיאמר דהוא אסור מה"ת אחר שמודה בעצמו שהוא מותר מה"ת, אבל לפי הנ"ל ניחא דכיון שראינו דחכמים בעצמם הקילו בתקנותיהם ובגזרותיהם מה שהקילו בספק ובכ"מ שיזדמן שיפגשו עצמם איסור תורה עם איסור דרבנן לא העמידו דבריהם כלל, וא"כ זה החכם שרוצה לאמור על דבר שהוא רק מדרבנן כמו בשר עוף בחלב א"כ מקלינין בספק כמו בנשפך (יו"ד סי' צ"ח ס"ק כ') והוא יבא לדמו' תקנת חכמים לדין תורה ויאמר דכל החומרות שמחמירים בדבר תורה, איתא נמי בתקנתם של חכמים, הנה זה מוסיף מקרי דאסור להדמות ולהשוות שום דבר לתורת משה, כי זה אסור מצד עצמו, וזה לא נאסר רק משום משמרת לד"ת, ומשכחת שוב בחכם נמי אזהרת בל תוסיף בהשוה תקנות חכמים לדברי תורה אף שיודה שדבר זה מותר מה"ת, אולם ידמה תקנ' חכמים לד"ת ויעמוד תקנתם אף נגד איסור תורה במקום שיזדמן הפגשם זה בזה כמו שלא יתיר לרדות פת מן התנור קודם שיבא לידי אפיה והוא איסור סקילה, או דיתיר לאכול מצה ומרור בזמן הזה וידמה כיון דמרור בזמן הזה הוא מצוה דרבנן ודינו כדאורייתא שאינו מבטל המצה, ככל מצו' דאורייתא שאינן מבטלים זא"ז (פסחים קט"ו ע"א) וכדומה, וזאת הוא גדר ענין ב"ת אשר תזהיר לחכם ע"ז שידע בכל עת ההפרש בין ד"ת לתקנות חז"ל:

ועפ"ז תדע ליישב דברי רבינו הרמב"ם ולהסיר מעליו הקו' הרבות שהקיף עליו הרמב"ן מכל צד דלשיטת הרמב"ם דכל תקנות חכמים המה בכלל לא תסור, א"כ למה הקילו חז"ל בכ"מ בעניין דרבנן כמו שהזכרנו קצ' ענינים למעלה, והרי אדרב' יש חומר בדברי סופרים מד"ת, כי העובר על רוב איסורי תורה אינו עובר רק בלאו או בעשה משא"כ אם עובר על דבריהם עובר בלאו ועשה לא תסור והעשה דע"פ התורה אשר יורוך והרמב"ן כ' בעצמו בשורש ראשון מס' המצות, וז"ל ואולי תתעקש לדע' הרב כי מה שאמרו בכ"מ להקל בדבריהם הוא בתנאי מאתם שהתנו בגזירות ובסייגים ובמצות שלהם שנלך לקולא כדי לחלק ולהפריש בין מה שהוא ד"ת ובין מה שהוא מדבריהם ולא היו ספיקו' הללו ראוי להתיר רק כמני התנאי ואין אלו דברים הגונים ולא של עיקר עכ"ל הרמב"ן, אבל אני אומר דברי רבינו ושיטתו עיקר דכיון דאזהרת בל תוסיף מורה לנו שלא לדמות מצות חכמים לדברי תורה, א"כ בע"כ נחוץ היה התנאי זה להם להקל בדבריהם בכ"מ שיזדמן דאם יהיו דברי סופרים שווים לדברי תורה בכל צד שוב עוברים החכמים בתקנותיהם וגזירותיהם משום ב"ת אחר שמשוים אותם לדברי תורה, ומפ"ז הוכרחו לעשות גבול המפריד בין מצותיהם לדברי תורה, מה שהקילו במצותיהם גבי ספק ושאר המקראות וההזדמנות בפנים רחוקות דכולי האי לא עשו וגזרו:

ועפ"ז תבין נמי ליישב סוגי' הש"ס (מגיל' י"ד ע"א) מ"ח נביאי' לא פחתו ולא הוסיפו על מ"ש בתור' חוץ ממקר' מגיל' מאי דרוש מה מעבדו' לחרו' אומרים שירה ממות לחיים לא כ"ש וכתב רש"י הא דלא נקט חנוכה משום דכבר פסקו הנביאים, אבל לפי הנ"ל ניחא דהנה באמת מעיקר ימי שמחה אין ראיה כלל דהרי ימים האמורים במגילת תענית כלם ימים טובים ואסורים בהספד ותענית ולא נקראו הוספה כמו שאר התקנות שלא עשאו רק מפני הנס שאירע בימיהם, כמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו למנין המצות על ס' הי"ד על סדר ספרו שהרי לא אמרו שהקב"ה צוה לקרות מגילה בעונתה, ואלו אמרו כן היו מוסיפין על התורה אלא כך אנו אומרים שהנביאים עם ב"ד תקנום וצוו להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועו שעשה לנו והיה קרוב לשועתינו כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה ומי גוי גדול אשר לו אלהים וגו' ועד"ז היא כל מצוה מד"ס בין עשה ובין ל"ת עכ"ל:

והנה בכאן אמרו דלמדו ק"ו מה מעבדו' לחירו' אומרים שירה ממות לחיים לא כל שכן ולכאורה ק"ו דאורייתא וניתן לדרוש לכל אדם ואיך אמרו דלא פחתו והוסיפו על מ"ש בתורה חוץ ממקרא מגילה, הרי כיון דלמדו ק"ו שוב הוא דבר תורה ממש ולא מקרי הוספה וע' בר"א מזרחי על הסמ"ג בה' מגילה דהתעורר בזה וכ' דהאי ק"ו אינו רק אסמכתא בעלמא ע"ש, ואולם קשה כיון (מגילה ז' ע"א) אמרינן דשלחה אסתר כתבוני לדורות ומצאו מקרא כתוב כתוב זאת זכרון בספר, ושוב הוא מה"ת דהרי נכללה בתורה דמותר להזכיר נסים של עמלק ואיך אמרה הגמרא דהנביאים הוסיפו על מ"ש בתורה, וע' טורי אבן דהתעורר בזה וע' בתשובות בית אפרים ח' או"ח סי' ס"ד ס"ה וס"ו מה דהאריך בזה, ועוד קשה לפי מה דמסיק הש"ס דקריאת מגילה זו היא הלל והנה (תענית כ"ח ע"ב) אמרינן הלל בר"ח מנהג הוא וכ' רש"י שם אבל של חנוכה כיון דנביאים תקנוהו שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צר' שלא תבא עליהן כשנגאלין הם אומרין אותו על גאולתן וכדאורייתא דמי עכ"ל רש"י, ראינו אע"ג דחנוכה גופא בודאי אינו רק מדרבנן ואינו אפילו תקנו' נביאים דכבר נפסקה הנבואה ומ"ט אמירת הלל בו הוא דאורייתא דבכל עת שיארע לנו נס מחויבים להגיד שירות ותשבחות לה', וא"כ גם קריאת מגילה שהיא כמו הלל נמי כן:

ונ"ל דהנה אע"ג דמגילה ברוה"ק נאמרה מ"מ מרדכי ואסתר שתקנו קריאת המגילה לא תקנו זאת ברוה"ק, ומטעם דכ' אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש רק הם למדו ק"ו זה מה עבדות לחרות אומרים שירה, וכן אמרי' (מכות כ"ג ע"ב) שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידן, מכלל דב"ד של מטה עשו מקוד' מכח: הכרע דעתם והיינו מכח הק"ו הלז דניתן לדרוש, ורק אח"כ באה הסכמה מב"ד של מעלה, והנה מרדכי ואסתר השוו את ימי הפורים ליום טוב של תורה לכל דבר דהרי אסרו את יום הפורים בעשיית מלאכה רק חכמים לא (קבילו) [קיבלו] לאסור בעשיית מלאכת (מגילה ה' ע"ב) מעיקרא כתיב שמחה ומשתה וי"ט ולבסוף ימי משתה ושמחה ואלו י"ט לא כתיב ע"ש, וכן חוץ מענין קריאת המגילה רצו מרדכי ואסתר שיהיו נכתבים בספר, שיהיה דינו ג"כ ככתבי קודש דמטמא את הידים וניתן לדרוש ובק"ו זה בא מרדכי ואסתר לפני חכמים, אולם לחז"ל לא נתכנו מעשי מרדכי ואסתר כמו שאמרו בש"ס בבלי דהשיבו לה דכ' הלא כבר כתבתי לך שלשים במועצות ודיעות שלשי' ולא רבעים64 וכן לא רצו לקבל את איסו' עשיית מלאכה, ורק לענין להכניסו בתוך כתבי קודש מצאו מקרא בתורה, וכן הא שאמרו בירושלמי פ"ק ומגילה דפ"ה זקנים ושלשים וכמה נביאי' נצטערו על חידוש מגילה משום דכ' אלה המצות שאין נבי' רשאי לחדש היינו נמי דק"ו זה מעבדות לחרות לא הספיק להם רק על קריאת המגילה ולא על הכתיבה בספר להיות ככתבי קודש, והצריכו נמי לקרא דכתיב זאת זכרון בספר, וא"כ שוב ניחא שני הסוגיות דהך דמ"ח נביאים לא הוסיפו על מ"ש בתורה חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש מה מעבדות לחרות זה מדבר מתקנ' מרדכי ואסתר דהם דרשו ק"ו זה על קריאת המגילה ועשיית י"ט בפורים, אולם לחז"ל לא נראו דברי מרדכי ואסתר והם דרשו מקרא דכתב זאת זכרון, עכ"פ מרדכי ואסתר רצו לדמות מעשה נס פורים ליום טוב של תורה, משא"כ חנוכה ושאף ימי' דכתיבי' במגיל' תענית דהמה אסורים רק בהספד ותענית ומחולקים מן יום טוב של תורה ואינם רק תקנות בעלמא, בודאי כל אלו התקנות וסייגים אינם בכלל בל תוסיף כיון דחכמים עשו הפרש בין ימים אלו ליום טוב של תורה, אבל יום הפורים וקריאת המגיל' קראו שפיר הוסיפו על מ"ש בתורה כמ"ש לעיל דחז"ל אין בידם רק לעשות תקנות וסייגים אף שיתמידו לנצח באומה, אולם צריכים לעשות גבול המפריד לחלק בין ד"ת לדבריהם:

ודע כי הקו' שהתעוררנו לעיל דאיך יש אפשרות בל תוסיף בהוראת החכם לומר על תקנה דרבנן שהוא דבר תורה, הנה זאת היא בעצמה השגות הראב"ד על רבינו פ"ב מה' ממרים ה"ט וז"ל שכל דבר שגזרו עליו ועשאוהו לסייג ולמשמרת אין בו משום בל הוסיף אפילו קבעוהו לדורו' ועשאוהו כשל תורה וסמכוהו למקרא כדאשכחן בכמה דוכתי קרא אסמכתא בעלמא ומרן בכסף משנה כ' דלא ידע כונת הראב"ד דהרי הרמב"ם ג"כ מודה דבדבר דעשאו משום סייג אינו בכלל בל תוסיף, ואם סמך השגתו במה שאמר וסמכוהו למקרא והלא רבינו אינו אומר שאסור אלא כשאומרים שהוא של תורה ממש ע"ש, אולם כונת הראב"ד דע"כ מיירי דיש להחכם ראי' לדרשותיו מקרא רק דרך אסמכתא עובר לדעת הרמב"ם על ב"ת דאם יש לו ראי' גמורה הנה כל המחלוקת בש"ס הולכים על דרך זה דאחד ס"ל דרשא אחת והוליד מזה דין חדש ומפ"ז הוא אסור מה"ת והשני לא יסבור דרשא זו ואומר דאינו רק דרבנן, ואם אין לו סמך כלל בתורה איך אפשר שהחכם יאמר שהוא אסור מה"ת, וע"כ היכי דהחכם אומר דיש לו אסמכתא ואינו דרשה גמורה ג"כ עובר לדעת הרמב"ם על ב"ת והקשה הראב"ד שפיר דהרי דרך האסמכתות נהוגים בכל הש"ס והיינו כיון שאינו אומר שהוא של תורה ממש מותר לסמוך דבריו לתורה, וגם על הפי' שפרשנו לעיל בדברי רבינו דעיקר בל תוסיף היינו שהחכ' מודה דאינו אסור מה"ת רק שמדמה תקנות חכמים לדברי תורה בכל הענפים המסתעפים כגון להחמיר בספק וכדומה וע"ז כיון הראב"ד בהשגתו שכל מה שעשו משמרת לד"ת אין בו ב"ת אפילו עשאוהו כשל תורה היינו, אפילו במקום דהשוו חז"ל תקנותיהם לדברי תורה ממש נמי ליכא ב"ת זאת הוא כונת ההשגה, אולם לא בירר הראב"ד ז"ל היכן מצינו זאת בש"ס דחז"ל השוו דבריהם ממש לד"ת, אולי כיון להך דחז"ל עשו חיזוק לדבריה' יותר משל תורה, ומ"ש הראב"ד ולא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב וציצית בין לשעה בין לדורו' בין קבעה בדב' תור' או לא, דעתו כי רק להיחיד הזהיר' התור' שלא יוסיף בתיקון והכשר המצו' כרצונו ומפ"ז לא משכחת רק בב"ע לבד אבל בל"ת לא משכחת הוספה כלל, ובין שהיחיד לא הוסיף במצוה רק לשעה לבד, או שעושה זאת מצד דעתו ואינו אומר דהוא מצוה מה"ת מ"מ עובר בב"ת, (ושטות) [ושיטת] הראב"ד כשיטת הרב העקרים שהזכרנו למעלה דב"ת אינו רק אזהרה להיחיד ולא להב"ד המוסיפין מצוה חדשה: והעולה מן כל המשא ומתן של דברים שהארכנו עד כה שיש לנו שלשה שיטות באזהרת בל תוסי ף:

שיטת הרמב"ם והסמ"ג ב"ת אינו רק להוראת ב"ד שלא יחדשו מצוה חדשה שלא בא זכרה בתורה ולהחמיר בכל ענינה כדבר תורה ממש ומפ"ז משכחת ב"ת בין במ"ע בין במל"ת:

שיטת הראב"ד והרב העקרים דב"ת לא תזהיר על מצו' חדשו' שמתחדשין הב"ד רק אזהר' זו היא לכל יחיד שלא יוסיף בפרטי המצות כרצונו כגון שיעשה ה' טוטפות בתפילין או ה' מינים בלולב ועל איזה צד שיעבור בין אומר שהוא מה"ת או עושה מדעת עצמו ואפי' מוסיף רק לשעה בכל אלו לקי נמי על ב"ת אולם לא אפשר רק במ"ע לבד:

שיטת הרמב"ן דבין ליחיד ובין לב"ד תזהיר התורה ובין עשה ה' ציצית בטליתו או בדא חג מלבו בכל אלו עובר משום ב"ת והיינו כמ"ש לעיל דשני אזהרות יש בתורה על בל תוסיף: אולם בעשיות יחיד צריך להיות ההוספה במ"ע לבד, אבל בהוסיף מצוה עובר בין במ"ע בין במל"ת, ודעת רש"י לכאורה הוא ג"כ שב"ת היא אזהרה ליחיד דהרי בהך (ר"ה ל"ג ע"א) אין מעכבין את התינוקת לתקוע הא נשים מעכבים ופירש"י ואי תקעו עברו על בל תוסיף, ראינו אע"ג דהמה עושים זאת מצד עצמם בלי שום הוראה עוברים על בל תוסיף, ואולי יש לומר גם שם כיון דתקיעת שופר הוא עכ"פ שבות ביום טוב, ורק הנשים רוצים לתקוע משום שדעתם דגם הם מצווים על תקיעת שופר וא"כ מוסיפים עליהם מצות חדשות ממה שלא נצטוו בתורה65 ובגוף שיטת רש"י כבר התעוררו התוספות (ערובין צ"ו) הקשו מפ' החובל דסומא אף על גב דפטור מן המצות מותר לברך על כל פנים:

מאמר לא תסור פרק שלישי

יבאר מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם כל מצות דרבנן המה נכללים בלאו דלא תסור או לא, וגם אם דוקא דבר שנגזר ונתקן במנין כל או רוב חכמי ישראל, או אף מאמר יחיד שנמצא בש"ס בלי שום חולק ג"כ נכנס בכונת אזהרה זאת:

לשון הרמב"ם בספר המצות שורש א' דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו כי אחר שאמרו (מכות כ"ג ע"ב) תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין, אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצות עשה וכו', ומה שיראה לי שהביאם אל זה היותינו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו ושאל' התלמוד (שבת כ"ג ע"א) היכן צונו ואמרו מלא תסור, ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנו כל דבר שצונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירונו ממנו וכו', ואם ימנה כל אלו מפני שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור, מפני מה פרט אלו ולא מנו זולתם וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה, היה להם למנות נטילת ידי' ומצות עירוב כי הנה מברכין על אלו אשר קדשנו במצותיו וכו' והנה הרמב"ן בהשגותיו האריך לחלוק על דעת רבינו דאם נימא שכל התקנות וסייגים שמוזכרים בתלמוד המה בכלל לא תסור, הנה לדעתו המשתמש במחובר בשבת כגון שנסמך על האילן, או שאמר לעכו"ם ועשה ואפילו הפסיע פסיעה גסה עובר הוא על עשה ועל ל"ת של תורה לא תסור ועשה דעל פי התורה אשר יורוך, וראוי שכל איסורים של דבריהם חמורי' הם מכל חייבי לאוין וחייבי עשה מפני שבאיסו' של דבריהם יש לאו ועשה, ואולם רבותינו אומרים בכ"מ בהיפך דבדברי סופרים הולכים לקולא והאריך בקו' אלו לכן העלה הרמב"ן דבתקנות וסייגי' שאין להם שורש מדברי תורה בודאי ליכא לאו דלא תסור ומפ"ז אמרו (ברכו' י"ט ע"ב) כל מידי דרבנן אסמכוהו על לאו דלא תסור היינו דוקא דרך אסמכתא אבל עיקר הדבר דלא תסור מורה שהדב' אשר דרשו חז"ל בגזירה שוה או בק"ו או בשאר המדות הנדרשות וכן מה שקבלו הם הלכה למשה מסיני בכל אלו חייבים לשמוע להם מכח לאו דלא תסור, אבל מה שעושים החכמים תקנות או סייגים כל אלו אינם נכללים בלאו זה ע"כ תוכן דברי הרמב"ן, ולדעתי נראה דגם הרמב"ם מודה דלאו לא תסור ועשה דע"פ התורה אשר יורוך לא נאמרו רק בב"ד הגדול אשר יושבים בלשכת הגזית, ורק במשפט אשר יוצא מפיהם צותה התורה באזהרות אלו לשמוע להם ובין בדבר שלמדו בדרכי המדות הנדרשות ובין בדבר שעשו משום תקנה וגזירה מ"מ כיון שב"ד הגדול עמדו למנין, והסכימו בעשיית התקנות הללו או בסייגים הללו, שוב נתחקה עשייתם לחוק קבועה בישראל לנצח, וזה דוקא בדבר שנתקן או נגזר במנין כל החכמים הנמצאים אז בישיבת לשכ' הגזית, אבל במאמרי יחידים שנמצאו בש"ס וכל אח' תיקן לעירו ולמקומו, או אמר דעתו בבית המדרש הן אם רבו אז בזמנו חולקים כמו רוב פלוגתות התנאים והאמוראים, ואח"כ נפסק בש"ס הלכה כדברי אחד מהן, או שבזמנים אחרונים עשו כללים לפסק הלכה כמו ר' מאיר ור' יהודא הלכה כר"י, או הכלל אין הלכה כר' שמעון, וכן באמוראים הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני, הלכתא כרבה נגד ר' יוסף הלכתא כרבא נגד אביי, ואחר הכללים הללו אנו הולכים בכל המחלוקת הרבות שנמצאו מפוזרי' בש"ס, משפט כל אלו ההלכות אינם בכלל לא תסור כיון שלא נאמרו ונתקנו ונגזרו במנין כל החכמים, ומפ"ז תראה דהרמב"ם דקדק על דברי הלכו' גדולות מה שמנה חנוכה ומגילה ולמה לא מנה נטילת ידים ועירוב ובאזהרות למה לא מנה שניות לעריות, והיינו כיון שכל אלו נתקנו בבית דינו של שלמה והיה אז ב"ד יושבים בלשכת הגזית (שבת י"ד ע"ב) שלמה וב"ד תקנו עירובין ונטילת ידים, וכן שניות לעריות שלמה גזר (יבמות כ"א) ואם כן כיון שעכ"פ עמדו למנין והסכימו כל חכמי הדור, א"כ כל מי שעובר על התקנות וגזירות עובר בלאו דלא תסור ועשה דע"פ התורה אשר יורוך, אבל איסור אכילת בשר עוף בחלב או איסור חליצה לכהן הדיוט או פרטי השבותין כגון הפוסע פסיעה גסה, או תחומין, או בדיקת חמץ או איסור רדיית הפת בשבת, או לענין טומאת בית הפרס, או יום טוב שני של גליות, או מצות מרור בזמן הזה או איסור שמנו של גיד, ואיסור אבר המדולדל או איסור סחורה בדברים האיסורים וכדומה הרבה דברים בין שנמצאו בש"ס פלוגתא ונפסקה ההלכה לאסור, או שנאמרו בש"ס בסתם בלי שום חולק מ"מ כל שלא יצא הפסק דין מבית הגדול ולא עמדו למנין אין עליהם חובה מלא תסור, וכן תראה לשון הרמב"ם בהקדמתו לס' הי"ד למנין המצות על סדר ספרו וז"ל ויש מצות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה ופשטו בכל כגון מקרא מגילה ונר חנוכה תשעה באב עירובין ונטילת ידים, כל אלו המצות שנתחדשו חייבים אנו לקבלם ולשמרם שנאמר לא תסור מן הדבר וגו' משמע דוקא מצות אלו המה בכלל לא תסור אבל שאר מצות ואיסורי דרבנן אשר ירבו לאלפי' ולרבבות אינם בכלל לאו זה, תדע לך שהוא כן דהרי קי"ל דאין מברכין על החרוסת וגם על שני טיבולים בלילי פסח אף על גב דהמה מצות דרבנן66 והטעם כיון דמצוה זו לא היתה בזמן המקדש והיא פלוגתא פסחים (קי"ד ע"א) אם אפילו בזמן המקדש היתה מצוה, ובע"כ דלא היתה מעולם שום מצו' רק מנהגא, וכן לא מברכינן על אמירת מלכיות זכרונות שופרות בר"ה, והיינו דברכות הללו אינם רק דרבנן דלא אשכחן תקנה זו בהסכמת הב"ד הגדול, ומפ"ז תמצא ישוב לכל ההשגות של הרמב"ן דכל הני שהקילו בדרבנן היינו דוקא דברים שלא היו במנין, אבל ספק בתקנות וסייגי חכמים ונביאים שתקנו וגזרו בבית דין הגדול אפשר דג"כ ספיקא אסור ומחמרינן בכל הענינים כמו של תורה חוץ מזה היכי דתקנתם וגזירתם פוגשים עם איסור תורה ואינו יודע מי נדחה מפני מי ע"ז אפשר דתקנתם אף שנגזר ונתקן במנין כל החכמים בלשכת הגזית מ"מ נגד דין תורה ע"ז לא היה כח ביד חכמי לשכת הגזית לתקן ולגזור כלל, ומפ"ז אמרו שפיר דמרור בזמן הזה דרבנן ומבטל מצה דאורייתא (פסחים קט"ו ע"א) והיינו אם היה מצות מרור בזמן הזה דבר שנתקן במנין מ"מ לענין זה שיתבטל עי"ז טעם מצה דאורייתא אין ביד כל החכמים כח ועוז לתקן ולהעמיד דבריהם נגד איסור תורה:

וטעם הדבר הזה דהנה מצינו בספרי פ' שופטים לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל שמע להם, ואולם מריש הוריות משמע הורו ב"ד שטעו וידע תלמיד שטעו ועשה על פיהם חייב ומבואר בירושלמי ריש הוריות דדוקא על ימין שהוא ימין שומעין להם ולא על ימין שהו' שמואל וראיתי להרמב"ו בהשגותיו לשורש ראשון הרגיש על הסתירה הלזו וכ' בזה"ל ויש תנאי בענין שמועה לב"ד הגדול המסתכל בריש הוריות בעין יפה והוא שאם הי' בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה והורו ב"ד הגדול והוא סבור שטעו בהוראתם אין עליו לשמוע להם, ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו אבל ינהג חומר לעצמו, וכ"ש אם היה מכלל הסנהדרין יושב עמהם בבית דין הגדול ויש עליו לבא לפניהם ולומר טענותיו והם ישאו ויתנו עמו, ואם הסכימו כלם בבטול הדעת ההוא שאמר, ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהג כדעת' אחרי כן לאחר שסלקו אותו ועשו הסכמה בטענתו וזה העולה מן ההלכות ההם, ומ"מ חייב לקבל דעתם אחר ההסכמה עכ"פ עכ"ל הרמב"ן וע' ר"ן בחי' לסנהדרין לסוגיא דזקן ממרא שכ' נמי כן, הנך רואה שיטתם דהיכי שלא הי' החכם בישיבתם ולא נמנה עמהם ולא הרצה סברותיו שוב אף דגזרו ותקנו אסור לנהוג כהוראתם אם ידע דטעו, אבל היכי שהי' עמהם במנין והרצה טענותיו והם בטלו דעתו אף שידע בודאי שטעו מ"מ ע"ז כתבה התורה לא תסור, וגם אחרי רבי' להטות שמחויב היחיד לבטל דעתו נגד הרבים, אולם אם לא היה במנין הזה בזה אין שייך דנתבטלה דעתו וסברתו ברוב אחר שלא הי' בישיבתם, ועל זה לא כתבה התורה לא תסור, ואסור לנהוג כסברתם היכי שידע שטעו:

ודברי הרמב"ן נכונים בטעמם ע"פ דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב והקשו בתוס' (ב"ק כ"ז ע"ב) ד"ה קא משמע לן וכן הוא (סנהדרין ג' ע"ב) דהרי גבי רובא דדייני' הולכים אחר הרוב ששנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי מוציאין ממון מזה ונותנים לזה, ותירצו התוספות דמיעוט דדיינים לא חשיב מיעוט כלל, ולכאורה דבריה' אינם מובני' אבל סברתם הוא דגבי סנהדרין ע"כ מוכרח המיעוט לבטל דעתם נגד הרוב, ואסורים לעמוד בדעתם לעשות כהוראתם דהרי יהיה נדונים בעונש זקן ממרא, והתורה כ' לא תסור מכל אשר יגידו לך ימין ושמאל, ומפ"ז לא נשאר כאן מיעוט כלל כיון שנשאו ונתנו עם הרוב והסכימו הרוב בביטול דעת המיעוט, וע' בכללי' שבסוף ס' גט פשוט למהר"מ בן חביב דפי' נמי כונת התוס' כן וע' בקונטרס הספיקות להרב קצות החושן שמביא ג"כ דבריו, ועפ"ז הבנתי נמי דברי הרמב"ן בס' תורת האדם שער הסכנה דהקשה כיון דקיימא לן דאין הולכין בפקוח נפש אח' הרוב דאפי' מא' אומרי' אינו צריך לאכול וב' אומרי' צריך לאכול ביום כפו' מאכילין אותו, וא"כ למה הולכין בדיני נפשות אחר רוב סנהדרין הרי בפקוח נפש אין הולכין אחר הרוב, וכ' דהתם כלם דיינים נינהו ומדינא לא היו ראוי להיות דנים עד שיסכימו כלם, אלא דרחמנא אמרה אחרי רבים להטות ע"ש, והיינו ג"כ כיון דמדינא צריך שיסכימו כלם והתורה כ' לילך בתר רוב א"כ ליכא מיעוט כלל דהמיעוט צריך להתהפך לדע' הרוב ואסור לעשות כהוראתו, דיהיה זקן ממרא בהוראתו, וכ"ז לא מיירי רק כשהמיעוט היה עם הרוב בישיבה אחת והמיעוט אומרים דעתם והרוב שומעים סברתם של המיעוט ורק מבטלים דעתם מן הראיות שמביאים לאמת סברתם, אבל כשהמיעוט אינו כאן או שאינו יושב עמהם כמו (תלמוד) [תלמיד] שהגיע להוראה וידע שהב"ד טעו, אולם לא היה בין הסנהדרין ולא טען טענותיו בכה"ג לא שייך בטול ברוב דילמא אלו היה המרובים שומעין סברותיו וטענותיו היו חוזרים לדעתו, וכ"כ הרשב"א בתשובה הביאו מרן הבי' יוסף טור ח"מ סי' י"ג וז"ל שאלת ראובן ושמעון שבררו להם י' אנשים לראות בדינם הן בדין הן בפשר ונשבעו לקיים עליהם כל אשר יגזרו אומר, והותנו שאם לא יסכימו הנבררי' לדעת אחת שילכו אחר רוב ובין כך נסתלק אחד ולא רצה להיות באותו ברירה ואינו רוצה לומר דעתו, תודיענו אם ראובן חייב לקבל מה שאמרו הט' הנותרים או רובם. תשובה דבר ברור כיון שנתפרד אחד מהם בטלה חבילה ולא עוד אפילו אמר אחד מהם אינו יודע, אינם יכולים לגמור הדין ע"פ תשעה הנותרים שאין הולכים אחר הרוב אלא כשרבו מתוך משא ומתן של כולם אבל כשהמיעוט איננו כאן לא, שאלו היה שם אותו האחד הי' מראה טעם הפך מה שהסכימו הרוב וכן כשהיחיד אומר אינו יודע כדתנן א' אומר אינו יודע יוסיפו הדיינים עכ"ל הרשב"א, הרי בהדיא דכל שהחכם אינו במעמד אחד עם שא' הדייני' לא שייך ביטול ברוב, ולפ"ז כל הדינים הרבים הנמצאים במשנה ובתלמוד פלוגתות התנאים והאמוראים אף דאיפסק הלכתא כחד מנייהו, ואף הדינים הנמצאים סתמא בלי חולק כל זמן שלא עמדו למנין עליו אינו בכלל לא תסור, דכל שלא הי' האומר ביחד עם רוב ישראל והסכימו על סברתו לא שייך ביטול ברוב דהרי אף אינו יודע מוסיפין דיינים: וראי' ברורה לשיטת רבינו דכל איסורי דרבנן המה ג"כ בכלל לא תסור דהרי (יומא ע"ד ע"א) מקשה הש"ס לריש לקיש דס"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן, והרי ר"ל מוקי למתני' דשבוע' שלא אוכל ואכל נבלו' וטריפות וכו' בחצי שיעור וכיון דאסור מדרבנן הרי הוא מושבע ועומד, ואס"ד דתקנות וגזירות אינם בכלל לא תסור א"כ אין התחלה לקו' הש"ס דבודאי לר"ל כיון דאינו אסור מה"ת רק מדרבנן א"כ בודאי לא הוי עליו מושבע ועומד מהר סיני, דהרי לא נאסר אלא מגזירת חכמים ולא מסיני אלא ודאי כשיטת רבינו דאיסורי דרבנן המה כלם בכלל לא תסור וכיון דחכמי' אסרו חצי שיעור שוב אנו מושבעים ועומדים מסיני בחוק המצו' דלא תסור לקיי' כל תקנותיה וגזירותיה' וכן פירש"י בהדיא שם וז"ל ואי ס"ל לר"ל דח"ש אסור מדרבנן א"כ היכי מוקי דהא דקתני חייב באוכל ח"ש והרי אף עליו מושבע משום לא תסור, ומשני הש"ס כיון דאית לי' היתר מן התור' חייב עליו שבוע', היינו החילוק שכתבנו כיון דאף אם ח"ש אסו' מדרבנן, מ"מ לא שמענו בשום פעם דב"ד הגדול נמנו עליו לאוסרו ובכה"ג אינו בכלל לא תסור כלל ושוב לא הוי מושבע ועומד, משא"כ בחנוכה ופורים כיון דימים אלו לעשות אותם ימי משתה ושמחה נתקנו במנין כל החכמים שהיו אז יחד בארץ, והמה לחובה עלינו במצות לא תסור, ומפ"ז פ' הרמב"ם שפיר פ"ג מה' נדרים ה"ט דהנשבע להתענות בחנוכה ופורי' לא חלה השבועה, והטעם כיון דהמה בכלל לא תסור שוב מקרי מושבע ועומד מהר סיני ולא חיילי שבוע' כלל, ואע"ג דהרמב"ם ס"ל דעל חצי שיעו' לא מקרי מושבע ועומד ואע"ג דפסק כר"י דח"ש אסור מה"ת, וא"כ בודאי מושבע ועומד מקרי, דהרי אסור מטעם דהתורה ריבתה דכ' כל חלב, אולם מש"ס (שבועות כ"ב ע"ב וכ"ג ע"ב) דקאמר הש"ס בפשיטות בשלמא ר' יוחנן לא מוקי כר"ל דמתני' שבועה שלא אכל ואכל נבלות וטריפות מיירי בח"ש משום דמוקי מתניתין כדברי הכל, והקשו בתוס' שם דבלא"ה א"א לאוקמי ר"י בח"ש דהרי הוא ס"ל דח"ש אסור מה"ת ושוב מקרי מושבע ועומד, ותי' דעל ח"ש לא הוי מושבע ועומד, וכ"כ התוספות לעיל בהך איבעיא נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן כו' כיון דכזית איסור תורה כי קא משתבע אהיתירא קא משתבע ודעתו אמשהו הרי דפשוט דמשהו מקרי התירא אע"ג דח"ש אסור מה"ת67 ואולם על ר"ל דס"ל דח"ש אינו רק מדרבנן מקשה הש"ס ר"פ בתרא דיומא בפשיטות דהוי מושבע ועומד משום לא תסור, ראינו דאיסור דרבנן מפורש חמור מחצי שיעור וע' בש"ך י"ד ה' שבועית סי' רל"ט ס"ק ך' מה שהביא בשם הרלב"ח בתשובה סי' ק"ג, וע' בתשובת הרמב"ם מכונה פאר הדור סי' ב' מה ששאלוהו לפרש להם סוגיות הש"ס דיומא שזכרנו: עוד ראי' לשיט' הרמב"ם דעל דבר שנגזור במנין ישנו לאו דלא תסור, דהרי ראינו בשמן של עובדי כוכבים שהתירו ר' יהודא הנשיא ובית דינו ואמרינן בירושלמי פ"ק דשבת ופ"ב דעבודה זרה דשמואל אכל ורב לא רצה לאכול וא"ל שמואל אכול ואי לאו אנא כתוב עליך זקן ממרא וע' רמב"ם פי"ז מה' מאכלות אסורות הך"ב, עכ"פ שם לא היה רק תקנה דרבנן ומ"מ קרי לי' משום זה זקן ממרא והיינו כיון שהותר הדבר בארץ ישראל בישיבת כל החכמים שהי' בארץ א"כ אסור למרות מוציא שפתיהם בחוק לא תסור, ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל לשיטת רבינו דנעשה זקן ממרא ע"פ תקנות חז"ל א"כ למה לא הרגוהו לאלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים והרי הוא דבר שיוכל לצמוח זדונו כרת - הרב בעל מגיל' אסת' כ' דלא הבין כונת הרמב"ן בזה ואיך אפשר בנטילת ידים זדונו כרת ואולם כונת הרמב"ן דיוכל לצמוח זדונו כרת ע"י קידושי אשה דקדשה בדבר שנגעו בו ידים עסקניו' ונגעו במשקים דנעשים ראשון לטומאה, וא"כ אי צריכין ליטול ידים אם כן נטמאו המשקין הללו וא"כ אם נתן לה דבר מועט אפשר דאינו שוה פרוטה כלל (ואינו) [ואינה] מקודשת, וע' רמב"ם פ"ד מה' ממרים המציאות הרחוקו' מענין אפשרות לכרת לחייב זקן ממרא - אולם עיקר הדבר לא ידעתי מהיכן דייק הרמב"ן דר"א בן חנוך נהג כן בעצמו או הורה לעשות שלא יהיה נוטלי' ידי' לחולין, דילמא גם הוא עצמו נטל ידיו בכל עת והיה נוהג במעשה כדינו, אולם הורה בבטול נט"י להלכה ולא למעשה, ובכה"ג קי"ל בסנהדרין פ"ז דחזר לביתו ושנה כמו שהיה רגיל מתחילה פטור, הורה לעשות חייב ואצל ר"א בן חנוך לא היה רק אפקירותא מפני שהקיל בכבוד החכמים ונביאים הראשונים, לזלזל בכבודם במה שלא נראה לו תקנת שלמה ובית דינו, ומפני זה לא היה עליו רק עונש נדוי, אבל אי היה נוהג כן למעשה בודאי היה דנין אותו דין זקן ממרא, ולשון המשנה שפקפק בנט"י ולא נקטה שביטל נט"י משמע דלא ביטל בעצמו ורק בעיון הלמוד אמר דלא היה נחוצה גזרה זו:

עוד יש לפרש טעמא דמלתא שלא דנו את ר"א בן חנוך בעונש זקן ממרא, דהנה מצינו בספרי פ' שופטים הביאו הרמב"ן בהשגותיו והר"ן בחי' לסנהדרין על פי התורה חייבים ואינן חייב' ע"פ דברי סופרים וע"כ האי דברי סופרי' היינו ענינים שהם כלם מדרבנן ורק על פירוש של דברי סופרים בד"ת כמו בחמש טוטפות אז חייב משום זקן אבל על דרבנן פטור ומזה מוכח דלא כשיטת הרמב"ם דגם על איסורי דרבנן נעשה זקן ממרא עכ"ל הרמב"ן, והנ"ל לפרש לדעת רבינו דהנה יש שני עניני דברי סופרים, האחד הוא מה שעשו גזירות וסייגים לדברי תורה כדי שלא יבאו ליגע בנקל באיסור תורה והם שנכללי' כל' במצו' התורה ושמרת' את משמרתי דהזהיר' התור' לחכמי' שיעשו גדר ומשמרת וכ"כ הרמב"ן עצמו בסוף השגותיו לשורש ראשון על מה דהקשה רבינו דלמה לא מנה בעל ההלכות אחת ועשרים שניות לעריות וכ' ודעת בעל הלכות בזה לא נפלאת ולא רחוק' שכל גזירות שגזרו חכמים לעשות סייג לתורה אינה מצוה בעצמה שתהיה ראויה להמנות בפ"ע, אבל מקרא מגילה ונר חנוכה שנצטוינו מפי ב"ד הגדול אין בהם שום גזירה והרחקה משום איסור תורה ע"ש, וא"כ הרמב"ם לא מיירי רק מחמץ בשש שעות ולמעלה דאינו רק הרחקה כדי שלא יגע באיסור תורה בשעות דאורייתא עצמו אז דינו שאם יצמח זדונו כרת נדון מיתת זקן ממרא משום דעכ"פ יש להם שייכו' לתורה ונגזרו להחזיק את התורה משא"כ במצו' חדשו' מדברי סופרים אשר לא נעשו משום הרחקה כלל כמו מגילה חנוכה נטילת ידים כיון דאין להם שום ענין עם התור' באלו בודאי לא נדוני' דין זקן ממרא דכתיב ע"פ התור' אשר יורוך ומצות אלו חדשות המה לגמרי, ומפ"ז בר"א בן חנוך שפקפק בנטילת ידים דהוא מצו' חדשה לא דנוהו בעונש זקן ממרא משא"כ בשמן שהתירו ר"י הנשיא וב"ד כיון דלא נאסר רק משום בנותיהם, והיו נושאים ונותנים בדבר שיש לו ענין עם התורה וכן כל גזירות וסייגים נעשה לשיטת רבינו זקן ממרא ולא בתקנות:

ודע שהחידוש שחידשתי דלאו דלא תסור אינו מורה לנו רק על משפט יוצא מפי ב"ד הגדול, ועמדו למנין והסכימו כלם או רובם, בחידוש תקנות או גזירות או בחיתוך ובירור הדינים והספיקות שיובא לפניהם, מצאתי ג"כ מבואר בס' המורה לרבינו פמ"א לשלישי וז"ל אומר כי כאשר ידע השם יתעלה שמשפטי זא' התור' יצטרכו בכ"ז, לפי התחלף המקומו' והחדושים, ולפי הנראה מן הענינים להוסיף על קצת' ולגרוע מקצתם, הזהיר מן התוספות ומן המגרעות, ואמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו כי הי' זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת ה', והותר ג"כ לחכמי כל דור ר"ל ב"ד הגדול לעשו' סייגים כדי לקיים משפטי התורה האלו בענינים שיחדשום לשמור התורה, וישאירו הסייגים ההם קיימים לנצח כמ"ש ועשו סייג לתורה, וכן היתר להם לבטל קצת מעשה התורה ולהתיר קצת הנזהר ממנו, לפי ענין אחד ולפי מאורע אחד אבל לא יעמידוהו לדורו' כמו שבארנו בסדר פי' המשנה בהוראת שעה, וכזאת ההנהגה תתמיד התורה אחת ויתנהג בכל זמן ובכל מאורע כפי הצריך לו, ולו היה זה העיון החלקי נמסר לכל אחד מן החכמים היו בני אדם נפרדים לרוב המחלוקת והסתבכות הדיעות, והזהיר יתעלה שלא יעשו זה שאר החכמים אלא ב"ד הגדול לבד וצוה להרוג מי שיחלוק עליהם, שאם יחלוק עליה' כל מעיין בטלה הכונה המכוונת ובטלה התועלת עכ"ל רבינו הזהב בס' מורה נבוכים, ראינו מדבריו ששינה ושילש דעשיית הסייגים והתקנות לא נמסרו רק לב"ד הגדול, אבל משחרב בי' המקדש ובטלו הסנהדרין וב"ד הגדול מלשכת הגזית ורבו הגליות, ולא יכלו כל חכמי ישראל להתאסף במקום אחד ולפקח בטובתן של ישראל, והי' עם ה' מפוזרים בקצוות הארץ, וכל חכם שבזמנו ובמדינתו מורה לעדתו ע"פ התור' ולפי סברתו בהוצאות המשפטים והדינים, ולא ידע כלל כי חכם אחר הוציא מסברתו ומן המדרשו' היפך ממה שלמד הוא, לכן הדיני' הללו אינם לחוב עלינו במצו' לא תסור, כיון שהחכמים בעצמם חולקים זה עם זה ולא נדע בעצמינו, למי משפט הבכורה שנאזין אליו בחוק התורה דלא תסור אולי דברי השני צדקו יותר וע' בלחם משנה פ"א מהלכות ממרים ה"א שהביא בשם המבי"ט ג"כ דלאו דלא תסור לא נאמר רק בזקן ממרא ואף אם בזמנים האחרונים נתחדשו בבה"מ כללים במשפטי ההוראה כמו כ"מ ששנה רבן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו, הלכה כר"ע מחברו, משנת ר"א בן יעקב קב ונקי, ר"מ ור' יהודא הלכה כר"י פסקי הלכות הללו נאמרו רק בזמן אחרון וכבר מתו הצדדים המתלוחמים ואין משיבין את הארי לאחר מותו אולי אם היה לפנינו הגיד לנו טעמו ונימוקו היו החכמים מסכימים לסברתו:

ומפ"ז תבין נמי ליישב מה שהתעורר הרב בעל חות יאיר בתשובה סי' קצ"ב כיון שאמרו (סנהדרין פ"ז) שבראשונה לא היה מחלוקת בישראל רק כל דבר אשר היה ספק להם הקריבו משפטם לפני ב"ד הגדול ונמנו וגמרו אחר רוב וא"כ למה הי' מחלוק' הראשון בסמיכה, ולמה לא נמנו גם על סמיכה ומה שיהיה דעת הרוב כן יקום, דהרי היה המקדש קיים בזמן יוסי בן יועזר ובית דין יושבים בלשכת הגזית, אולם אמיתות הדבר כי לא היה אז כל החכמים ביחד מפני המחלוק' תוקף הצרות שנתרבו אז בימי היוונים וגזירות רעות שהי' ורוב החכמים ברחו מהם למצרים ומהם לבבל כמו יהושע בן פרחיא ושמעון בן שטח כמו דאמרינין בירושלמי ספ"ב דחגיגה דכתבו אנשי ירושלים לאנשי אלכסנדריא עד מתי ארוסי יושב אצלך, וכן אמרינן שם בבבלי (חגיגה י"ז ע"ב) דיהודא בן טבאי קיבל עלי' שלא להצטרף עם שמעון בן שטח, ולא יכלו חכמי ישראל להתקבץ במקום אחד בלשכת הגזית, וכבר בארתי דכל זמן שאין החכם החולק עמהם בישיבה ובמעמד אחת, וידע שטעו אסור לעשות כהוראתם, ובזמן אחרון שאירע שעמדו למנין ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום, בודאי משפט אלו הגזירות כדאורייתא המה מטעם לא תסור וכבר אמרו דבי"ח דבר אפילו אתי אליהו אין שומעין לו מפני שעמדו בנפשותם היינו מה שנעצו חרב בבית המדרש (שבת י"ז ע"א) ואי אפשר לבטל הגזירות כיון שכבר נגזרו במנין שוב חזרו לדין תורה ועיין רמב"ם פי' המשניות שבת פ"א על משנת ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה וכ' בזה"ל חנניה גדול הדור וכו' והיו החכמים עליהם השלום מבקרין אותו תמיד והוא מתעסק בחיבורו של יחזקאל ופעם אחת בקרו אותו ונתקבץ שם קבוץ גדול מתלמידי שמאי והלל ולא נשאר באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה ולא היה באותו מעמד ונמנו והי' ב"ש יותר מתלמידי הלל והתורה אמרה אחרי רבים להטות עכ"ל רבינו, הנך רואה כי עיקר תוקף של י"ח דבר היינו מפני שנתקבצו כל חכמי ישראל שהיו אז ראוים להוראה במעמד אחת, וא"כ כיון שיכלו לעמוד במנין והתורה אמרה אחרי רבים להטות, בודאי משפט אלו ההלכות דין תורה להם מטעם לא תסור, אבל בזמנים האחרונים שנחלקו בית שמאי וב"ה בשתי בתי דינים, או משום דבית שמאי מחדדי טפי (יבמות י"ד ע"א) והיינו דבשלמא אם יושבים במסיבה אחת לא שייך מחדדי טפי דהתורה כ' אחרי רבים להטות ובודאי בין אחד ושבעי' חכמים היושבים בלשכת הגזית לא היו שווים במדרגתן ובחריפות, מ"מ לא מצינו חילוק ואם היותר גדולי' בחכמה המה רק מיעוט בודאי לא אזלי' בתרייהו כלל רק בתר רוב, וא"כ מ"ט לא עשו ב"ש כדברי ב"ה אחרי שב"ה היו הרוב, ומאי ענין חידוד וחריפות להילוך אחר רוב דיעות, אבל האמת כיון שב"ש וב"ה אף בעיר אחת נחשבים כשתי בתי דינים ולא נתקבצו בפעם אחת, א"כ אע"ג דב"ה המה הרוב מ"ט כיון דב"ש הוי מחדדי טובא דלמא אמרו טעמא והיו ב"ה חוזרים לדעתם, וזה היה הענין בסמיכה בזמן אחרון שחברו תלמידי ב"ש על תלמידי ב"ה וגברה ידן של ב"ה על ב"ש (ביצה כ' ע"א) ומפ"ז כשמצא תלמיד אחד מתלמידי ב"ה לתלמידי ב"ש אחר המעשה שעמדו למנין במעמד אחד ורבו תלמידי ב"ש על ב"ה ותלמיד זה אמר מה זו סמיכה שתקו בנזיפה, כמו שעשו ונדוהו לר' אליעזר הגדול בעובדא דתנור עכנאי (כ"מ נ"ט ע"ב) ואע"ג דר' אליעזר שמותי הי' מתלמידי שמאי, מ"מ כיון שהיה במנין א' עם שאר החכמים צדקו דברי ר' יהושע שאמ' אין משגיחין בבת קול התורה כ' אחרי רבים להטות, וכן בעובדא דסמיכה דג"כ אירע במקרה שהיו חכמי ישראל יחד ונמנו וגמרו לסמוך בי"ט, ותלמיד זה שעמד על דעתו, אלו היה הורה לעשות היה חייב מיתה כזקן ממרא, אבל כיון שלא הורה ע"ז לעשות או שלא היה דבר שזדונו כר' הנה עונשו בנדוי כמו שעשו לר"א בן חנוך ומפ"ז שתקוהו בנזיפה וזה אמת:

תוכן העניינים

תורת נביאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה