אור ברסלב

תורת משה - אלשיך· רבי משה אלשיך

במדבר

ויקרא

פרק א

פסקה א

וידבר ה' וכו'. במדבר סיני. ראוי לשים לב (א) למה הודיענו מקום האמירה מה שלא עשה כן בזולת מקום זה. (ב) אומר באהל מועד מי לא ידע כי שם ידבר עמו. (ג) אומרו באחד לחדש השני מה צורך הודעת פרטות הזמן לענין זה. וגם אומרו שהיה בשנה השנית לצאתם מאמ"צ. (ד) אומרו שאו את ראש מה ענין ייחסו ית' את קבלת החשבון בלשון נשיאת ראש. (ה) למה הקפיד יהיה למשפחותם לבית אבותם וגם מה שמדקדק שיהיה במספר שמות ושיהי' לגלגלות'. (ו) שאחר שלא לצאת לצבא היה המספר למה נמנו מבני ך' שנה. (ז) אומרו לצבאותם והל"ל תפקדו את צבאותם אך באומרו אותם לצבאותם נראה שהם דבר אחד וצבאותם דבר אחר. (ח) למה לא צירף את ראשי אבות המטות עם משה ואהרן ויאמר אתה ואהרן וראשי האבות ולא לומר ואתכם יהיו כנטפלי' בלבד וגם אומרו איש ראש לבית אבותיו הוא אומרו הוא הוא מיותר. (ט) למה פירש שמותם ועוד אומרו ויקח משה וכו' והל"ל ויקח אות' משה וידוע כי הם האנשי' האלה אשר נקבו בשמות. (י) אומרו כאשר צוה ה' את משה ודאי כי כאשר צוה ה' היה וגם אומרו ויפקדם במדבר סיני כי היה לו לומר ויפקדום כאומרו למעלה תפקדו אותם. (יא) מי לא ידע שהיה במדבר סיני. (יב) באומרו ויהיו וכו' מה שלא נאמר לשון זה בכל השאר וגם מה היה שבראובן ושמעון נאמר לגלגלותם מה שלא נאמר בשום אחד מהשבטים זולתם וגם בשמעון נתוסף מלת פקודיו מה שלא נאמר בשום שבט. (יג) למה מזכיר יוצא צבא בכל אחד מהשבטים אחר שנאמר למעלה על כלם. (יד) למה נזכרו השבטים כסדרן ראובן שמעון לוי ויהודה ולא יכנס גד בנתים ואם הוא על סדר הדגלים עדיין לא נצטוו עליהם. (טו) באומרו אלה הפקודים אשר פקד משה וכו' איש אחד לבית אבותיו היו כי מאומרו איש אחד והלאה הוא מיותר. (טז) אומרו ויהיו כל פקודי בני ישראל כי הנה כל פסוק זה הוא מיותר ולא היה לו לומר רק פסוק שאחריו ויהיו כל הפקודים שש מאות וכו' כי ידוע היה שהיו לבית אבותם ומבן ך' ושהם כל יוצא צבא. (יז) באומרו והלוים למטה אבותם לא התפקדו וכו' כי לומר שלא התפקדו מה צורך לומר למטה אבותם שיורה שהתפקדו אך לא למטה אבותם והל"ל לא התפקדו וגו'. (יח) ראוי לשום לב מה היה שבכל שבט ושבט הוא אומר ולבני כאומרו ולבני שמעון ולבני יהודה וכן כלם זולתי בראובן ונפתלי שנא' בני בלא למ"ד וגם לשים לב אל הבנת הלמ"ד שבכל שבט שיראה משולל הבנה כי יותר צודק אומרו בני בלא למ"ד:

אמנם בסבת המנין הלזה פרש"י שהוא על שבא להשרות שכינתו במשכן מנאן וקשה שא"כ קודם ניסן או בניסן עצמו היה ראוי למנותם ולא באחד לחדש השני אך הנה הערנו מה ענין הכניס את מספר שבט גד בין שמעון ליהודה אך הנה זה הוראה כי מעתה היה רמז אל ענין הדגלים שהיו גד ושמעון בדגל מחנה ראובן ונבוא אל הענין והוא כי הנה ארז"ל על פסוק ודגלו עלי אהבה כי כשהיו ישראל בסיני ראו שכינה שורה על ארבע מחנות מלאכי' עשויי' ד' דגלים דגל מיכאל דגל גבריאל דגל נוריאל דגל רפאל ונתאוו ואמרו מי יתן ותשרה שיכינ' עלינו בד' מחנו' וזהו ודגלו עלי אהבה כי אז גדלה הכנת' בזכו' התורה לולא שנתקלקלו בקרוב במעשה העגל ומשנתקנו למחרת יום הכפורים שבא משה בלוחות שניות ובבשורות מעשה המשכן ונטפלו בעניינו עד ראש חדש ניסן שבשנה השנית לצאתם מארץ מצרים ול' יום אחר הקמת המשכן בא הוא יתברך להשלים להם שאלתם להשרות שכינתו בהם והם עשויים ד' דגלים מעין מה שהיה במלאכי השרת והוא כי למה שבמעמד הר סיני באה להם ההשפעה שלא בהדרגה שעל כן לא יכלו לסבול כי שרתה עליהם שכינה ורוח נבואה בהקיץ והיו כל העם רואים את הקולות עד שפרחה נשמתם מגופם שלא עצרו כח גויותם לסבול קדושה כ"כ גדולה ונשארים פגרים מתים ע"כ מה עשה עתה הוא ית' הביא להם השראתו הגדולה הזאת בהדרגה וחילק הדבר לג' מדרגות למען ישתלשל התפשטות השראת הקדושה בהדרגה המוכן יותר קודם על כן גזרה חכמתו ית' לעשות ג' מחנות מחנה שכינה בתוך המשכן וסביב למשכן מחנה לויה ועד י"ב מיל מחנה ישראל בד' דגלים כמחנה אלהים וראשינ' התחיל לקדשם במעשה המשכן והיחלה השראת השכינה באהל מועד תחלה שהוא מחנה שכינה ואחר שהוחזק בגדר השראת שכינה במשכן חדש ימים ונתחנכו בזה ל' יום באה להם הדרגה גדולה זו להיות נעשים הם עצמם מרכבה כמלאכי השרת עשויים ד' מחנות ולהמשיך הקדוש' בהדרגה עד כל המון ישראל הכניס מחנה לויה בנתים וצוה יתברך שסביב למשכן יחנו ואח"כ צוה על מחנות דגלי כל המון ישראל והנה ידענו מספר הזוהר שבכל מחנה מרכבה ג' ראשים מיכאל וב' ראשים למטה הימני במחנהו וכן גבריאל עם ב' ראשים תחתיו וכן רפאל וכן נוריאל כנודע שהם י"ב מלאכים מעין זה דגל מחנה יהודה בשני נשיאים עם נשיא יהודה וכן שני נשיאים עם נשיא ראובן וכן עם נשיא אפרים ועם נשיא בני דן שהם י"ב נשיאים בד' מחנות. עוד ידענו כי עם שנמצאו שעורים חלוקים במלאכי המרכבה רבותים אלפי שנאן שהם למ"ד כ"ב אלף ולמ"ד י"ח אלף אל תקרי שנאן אלא שאינן אלפים שאינן ולפעמים ס' רבוא והוא בהיות זמן הפלגת רצון וקדושה וכן היה במ"ת כמז"ל שירדו עם השכינה ס' רבוא מלאכי השרת וקשרו שני כתרים בראש כל אחד מישראל וכאשר נתאוו ישראל להיות מרכבה כהם היה להם כשיעור ההוא כי הפלגת קדושה יש בישראל בהיותם כשיעור הזה כנודע כי ע"כ נתייחד ברכה לאמר על ס' רבוא ברוך חכם הרזים כי יש בכל נפשותם כל בחינות כל חלקי התורה על פי אחיזת כל רוח ונפש בקדושה אורות עליונות שבה והוא כוללת הקדושה המתפשטת מלמעלה והנה זה דרכו ית' להפיק רצון יראיו ככל אשר שאלו מאתו ית' בעת רצון לפניו ית' וע"כ להיות כי אז ס' רבוא היו ישראל כמלאכים שירדו לסיני לקשור הכתרים כאמור במסכת שבת והיה במדבר סיני שם צוה ית' למנותם להראותם כי הנה הנם כשיעור אשר היו בעת התאוו תאוות היותם דגלים ומצוה במקום ההוא למלאת שאלתם לרוממם במעלה ההיא. ובזה נבא אל ענין הכתוב והוא שאומרת התורה ראו נא מעלת ישראל ע"י התורה עד גדר שעודם מלובשים בגוף דומים למלאכי השרת ולבחור במרכבת המשנה הזה יותר מבמלאכים שהוא ע"י תורה ומצות שקבלו בסיני כי ע"כ יתר שאת לישראל על מלאכי השרת וזהו במדבר סיני ששם קבלו התורה על כן שם ייעד להם היתרון הלז כמדובר:

או יאמר ראו עתה חפצו ית' להפיק רצוץ עמו ותאותם הביא להם כי הנה וידבר ה' אל משה במדבר סיני שהוא מקום אשר שם התאוו תאות היותם מרכבה ד' דגלים לפניו יתברך כי שם בא למלאות תאותם כאשר התאוו וש"ת למה איחר עד כה ולא היה מקודם לז"א באהל מועד כלומר כי היה בהדרגה שהוא אחר היות להם אוהל מועד שהיה להם בחינת השראת שכינה שהיה לו ית' בית מועד ואחרי זאת יעלה אותם מדירגה גדולה עליה והוא השראת שכינה עליהם שזהו מרכבה מיוחדת לו ית' תמיד כמרכבת מלאכי השרת לכן היתה באחד לחדש השני שהוא ל' יום אחרי קנות מעלות היות בתוכם אה"מ וז"א באה"מ בא' לחדש שהוא לתת ריוח בין מדרגת קדש לקדש להחזיק ל' יום במדרגה א' ויוכנו לקבל הב' וש"ת עם כל זה הלא היה אפשר יהיו כל ההדרגות האלה יותר בקרוב לז"א בשנה השנית וכו' לומר מה שהיה בשנה השנית ולא קודם הלא היא להיות בצאתם מאמ"צ כי שם היו במקו' גילולים וא"א לקנות קדושה גדולה כזאת אם לא בהדרגה אחר הדרגה בהמשך זמן בל יקרם כמתן תורה שהיה נ' יום לצאתם שמיד קלקלו בעגל שארז"ל שאמר משה לפניו ית' אמשול לך משל למה הדבר דומה לחכם שהיה לו בן בחור יפה תואר ומראה וישם אותו בחנות בשם בשוק של זונות שהבחרות עשה את שלו וריח בשמי החנות עשה את שלו והמקום עשה את שלו ויטמא בזמה כן החכם זה הקב"ה והבן בחור אלו ישראל כי נער ישראל וכו' ושוק של זונות זו מצרים ונטמאו שם בגלוליהם ע"כ עשו את העגל כי קני קנין רע זה במצרים לכן יתכן כי זה מאמר הכתוב פה שמה שענין זה היה בשנה השנית לאמר שאי וכו' ולא מקודם שבהמשך זמן ובהדרגה יוכלו לקנות הקדושה כזאת שיהיו הולכים ומפשיטים הטומאה וקונים הקדושה קו לקו ואחר הקדמה זאת פירש הענין ואמר מה שאמרתי בשנה השנית לאמר הוא שאו את ראש להורות כי כוונת החשבון הלא הוא לנשא את ראשם של כל העדה כאחד שכל העדה יזכו למעלה א' שהוא מה שיפרש אח"כ מענין הדגלים כאשר היחל לרמוז מעתה בהזכיר מנין בני גד עם ראובן ושמעון כי שלשתן דגל אחד וכן יהודה ויששכר וזבולון וכן אפרים מנשה ובנימין שהם דגל אחד וכן דן ואשר ונפתלי דגל אחד כי זה יורה על כונת המספר כאשר ידוקדק עוד בכתובים. והנה ידוע מרז"ל כי אין השכינה שורה אלא במשפחות המיוחסות שבישראל שלא היה בהן פיסול וע"כ אמר להורות היותם ראוים להשראת שכינה כי הנה צריך שני דברים (א) אחדות כמלאכי המרכבה (ב) העדר פיסול בזרעם ע"כ על האחדות אמר את ראש כל עדת כי כלם ראש אחד המה כל עדתם והוא מאמר הכתוב ויחן שם ישראל נגד ההר במתן תורה שע"י אחדות זכו לנבואה כי ע"כ לא אמר ויחנו כמפורש במקומו פן אומרו פה ראש כל עדת והטעם הוא להיותם בני ישראל שהם בני יעקב כי כל יוצאי ירכו נפש אחת יקראו כאו' כל הנפש לבית יעקב ששים ושש כי כלם נפש א' יקראו מה שאין כן בעשו שנ' בו נפשות ביתו והוא כי כל יוצאי ירך ייעקב נפשותם ממקום האחדות מאתו יתברך וגם השנית כי פיסול אין בהם כי אם כלם יתייחסו למשפחותם הם השבטים איש אחר שבטו והטעם כי כלם לבית אבותם נגררים ומתייתסים אחרי אבותם כל איש ואיש מיוחס אחר אביו כי לא היה בו פיסול כי לא נטמאה אשה במצרים כי אחת היתה ופרסמה הכתוב וזהו במספר שמות כל זכר וכו' לומר כי אין הענין שהולך אחר הרוב כי לא זנתה אמם כי אם כל גלגולת מהם בפרטות אין בה פיסול כלל כי אם יתייחסו לבית אבותם וז"א לגלגלותם לא שנמנו גלגלותם ממש שלא ע"י בקע אי כיוצא בו חלילה.

עוד יתכן רמז כי כל עדת ישראל ראש אחד יקראו כי כלם כאיש אחד יחשבו שאע"פ שנפרדו למשפחותם ושבטיהם עודם מתייחסים לבית אבותם הוא יעקב ולא תאמר שלא יחשב כל איש ואיש בחשיבות אם לא בהצטרף כל העדה כי לא כן הוא כי אם שכל זכר אני מחשיבו בפני עצמו כל אחד וא' לגלגלותם ועל כן נצטוו למנות כל אחד ואחד בפני עצמו:

פסקה ג

מבן ך' שנה ומעלה וכו'. לבא אל הענין נזכירה מאמרנו פרשת בא אל פרעה על פסוק ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם כי הנה אומרו על צבאותם היא משולל הבנה ופירשנו שם שהיא ענין מקרא שכתוב ואשא אתכם על כנפי נשרים והיא מז"ל כי נשרים הם מלאכי השרת והוא מרעמסס סכתה מהלך כמה ימים נשאום המלאכים על כנפיהם לשעה קלה וזה מאמרנו שהוא אומרו על צבאותם כי מרכבת מלאכיו ית' ס' רבוא חשבם יתב' כאלו היו צבאותם של ישראל חיל שלהם שעל כפים נשאים כמדבר אצלנו שם וזהו הוציא ה' וכו' על צבאותם:

ונבא אל הענין והוא היא כי הנה אין ספק כי בעשיתו ית' את ישראל ד' דגלים מעיין ד' מחנות שכינה שהוא למען עשות מרכבה מישראל דוגמת מלאכיו יתב' והלא כמו זר נחשב יתבטלו מלאכי מרכבתו מהיות מרכבה אל השכינה כי למה יגרעו ומה גם כי לא היה דרך עראי כ"א בקבע כל הארבעים שנה אך הנה אין ספק כי גם שהיות בישראל ס' רבוא יש בנפשותם כללות כל בחינות כוחות עליונים כנודע ליודעי' חן כי ע"כ נתייחדה עליהם ברכת ברוך חכם הרזים כי כל רזי התורה יוצאים מהכוחות שאותן הנשמות יצאו משם ויונקות כל רזי תורה משרשן וכן המלאכים בהיותם ס' רבוא הם משתלשלים ס' רבוא כוחות עליונים הנאמרים אלא שהוא ית' עושה עיקר מישראל ולא שיגעל במלאכי מרכבתו אך הוא שיהיו ס' רבוא מלאכים נטפלים לישראל ושכינה שורה על כלם באופן שהס' רבוא מלאכים חוזרים לקדמות' ליקרא צבאותם של ישראל אלא שאין מוליכים אותם על כנפיהם והוא ע"ד מה שבמקום אחד יראה כי שכינה היתה שורה במקדש ובמקום אחר יראה כי היכל ה' המה אך הוא כי עיקר השראת שכינה היא בנפשות הצדיקים כי חלקו ית' הן ומהן תתפשט אל המקדש ע"ד זה עיקר המרכבה הן נפשות בני ישראל כי חלקו ית' הן ומהן תתפשט אל המלאכים שהן כמספרם והוא אומרו לצבאותם כי תפקדו אותם בשביל המלאכים שהם צבאותם של ישראל כמלכים שהעם נקרא צבאות שלהם ומושפעים ממלכיהם. ונבא אל הענין והוא כי הנה יש שני מיני צבא יש צבא למלחמה ויש צבא להשראת שכינה בהיותם צבאות ה' אמר מה שאני מצוה מבן עשרים שנה ומעלה ולא פחות לא מבלי אין מקום להשרות שכינה בפחות מכ' אם הם ראויים כ"א על כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע וע"כ כמו שהוא דרך כל יוצא צבא בארץ כן תפקדו אותם עם היות שאינו להלחם עם צבא זולתם כדרך יציאת צבא כי אם אדרבא הוא בהפך כי צבא המלאכים שהיו עד כה מרכבה אל השכינה הם נעשים צבאותם של ישראל נטפלים אליהם וזהו תפקדו אותם לא לבטל מ' שנה מחנה אלהים מהיותם מרכבה אלא שתפקדום בהיותם עיקר כי המלאכים יהיו צבאות ישראל נטפלים אליהם וזהו תפקדו אותם לצבאותם שהיו אז המלאכים כמספרם להשפיע בהם שהוא בשביל צבאותיכם כי אתם הם.

או שעור הענין תפקדו אותם בעד צבאותם הם אשר היו צבאותם שעתה מחליפם ה' שישרה על ישראל בעד המלאכים ובמקומם וזהו שימוש הלמ"ד כד"א תהיה לו לאלהים שהוא בעד במקום אלהים וזהו לצבאותם כלומר אל יקפידו המלאכים כי הלא גדולים הם מהם בהיותם צדיקים כי ע"כ צבאותם של ישראל נקראו וזה לצבאותם שהוא בעד אשר היו מאז צבאותם:

עוד אפשר שאמר מה שתפקדו אותם אין המנין צורך אליו ית' חלילה כי הכל גלוי לפניו כ"א לצבאותם בשביל צבאותם שצבאות ישראל עצמם ידעו עתה סכום מניינם שהם ס' רבוא מוכנים להשראת שכינה באופן גדול האיכות מכל יתר מספרים כאשר כתבנו למען ידעו וישמחו שהוא מה שהתאוו:

ונחזור אל שיעור הכתובים שהוא מה שכתבנו למעלה כי רצה הקב"ה לרומם את עמו ישראל ולישא את ראשם והוא כי כאשר הוא ית' משרה שכינתו על ד' מחנות מלאכים שבכל מחנה ג' ראשים מיכאל עם שני ראשים אחרים במחנה הא' ועל דרך זה בשאר כן בדגל מחנה יהודה והיה ג' ראשים נשיא יהודה ונשיא יששכר ונשיא זבולן וההיקש בשאר. עוד רמז הוא ית' באומרו שאו את ראש ולא אמר לשון מנין להורות כי ע"י מה שימנו אותם משה ואהרן מנשאים את ראשם ומכינים אותם להיותם ראוים להיות מרכבה אל השכינה נמצא כי ג' הדרגות היו אחד כללות ישראל שהם יהיו מרכבה. ב' נשיאיהם י"ב שהם במקום י"ב ראשים שבד' מחנות שכינה. ג' בכל מחנה ג' מעלות משה ואהרן שהם המשפיעים שפע קדושה בהם כי אין צ"ל ששכינה אתם כי הם גדולים על שבט הלוי שהם לגיון של מלך למעלה ממדרגת שבטי הדגלים שעל כן סביב למשכן יחנו ומה גם עתה משה ואהרן שעליה' יאמר שהם מוסיפים כח בפמליא של מעלה כענין ואנכי מלאתי כח את רוח ה':

ונבא אל הענין אמר מבן עשרים כו' למה הוא השעור הזה ולא פחות או יותר להיות כי כן הוא כל יוצא צבא בישראל ולכן הוא מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא כי עתה נעשים ישראל צבא השכינה ע"י מה הם זוכים להיות צבא של מעלה הלא הוא ע"י מה שתפקדו אותם נעשו מוכנים לצבאותם להיות עם צבא של מעלה מרכבה אל השכינה טפלים לישראל כי יקראו המלאכים צבאותם להיותכם משה ואהרן המונים אותם שע"י שפע קדושתם מנשאים את ראשם להכינם לכך הנה שע"י בהיות כללות ישראל נמנים ע"י משה ואהרן זוכים להיות מרכבה ולמען יזכו הי"ב ראשים להיות למעלה מכללות העם ממוצעים בין משה ואהרן לישראל מעין י"ב ראשים שבמחנה המלאכים ג' בכל א' לז"א ואתכם יהיו איש איש למטה שישראל להיותם נמנים על ידכם יזכו להיות מרכבה וי"ב נשיאים הללו להיות שנוסף על היותם נמנים ע"י משה ואהרן וגם יהיו אתם בשעת המנין יזכו להיות ג"כ ראשים על ישראל במרכבה כראשים שבמחנות השכינה וזהו ואתכם יהיו איש איש למטה כי מה שעד כה הם נשיאים אינו אלא שאיש ראש לבית אבותיו הוא אך לא שיהיו בערך שרי מחנות שכינה אצל שאר המלאכים שהוא יתרון קדושה כנודע על כן צריך הכנה ע"י היותם עם משה ואהרן אך לא שיהיו גם הם המונים כי הלא המה צריכים לקבל ממשה ואהרן ואיך יהיו בכלל המשפיעים שפע בנמנים.

או יאמר מה שאמרתי אתכם יהיו ולא אמרתי שאתם והם תפקדו את ישראל הוא כי אפי' משבט לוי שהם לגיון של מלך אינם אלו כ"א איש ראש לבית אבותם הוא שהם משאר השבטים לא מערך שבט הלוי ואיך ישתוו אליכם שאתם משבט לוי וגבוהים עליהם.

או יאמר מה שאני משוה אותו אליכם הוא כי איש ראש לבית אבותיו הוא ולא לכל יתר בתי אבות ישראל מה שא"כ אתם שאתם ראש כל הבתי אבות של כל ישראל דרך כלל:

פסקה טז

אלה קרואי העדה וכו' ויקח משה וכו'. אמר שמא תאמר מה צורך היה לו ית' להזכירם בשמות לז"א הנה אלה קרואי העדה כי מבלי היות כל איש ראש לשבטו אלא שהיו כל העדה בלתי מוחלקת לשבטים היו קרואים מאת העדה דרך כלל ולא בלבד על שכל שבט בחר בנשיא ועל כי אין כמוהו בשבטי עם שבשבט זולתו רבים גדולים הימנו נוסף על כל זה כי הם נשיאי מטות אבותם. ועוד כי ראשי אלפי ישראל הם חכמיו הממונים לשרי אלפים על חכמתם המה ועכ"ז מה שויקח אותם משה את האנשים האלה ולא את זולתם הלא הוא כי נקבו בשמות מאתו יתב' מה שא"כ אם לא היה הוא מזכירן בשמותם שלא היה משה לוקח אותם שלא להטיל קנאה בינם ליתר רשומים שבעדה לומר עם היות שאלה קרואי כו' מה שויקח משה את האנשים האלה עם היותם בעלי התוארים הנזכר לא היה רק על שנקבו בשמות שאם לא כן לבלתי הטיל קנאה ביניהם לא היה לוקח אותם לבד עמו ועם אהרן. עוד שנית עשה עלסבה זו והו' כי לא התחיל להקהיל העד' כלה ואח"כ לקח אלה למנו' העדה רק ויקח כו' ואח"כ ואת כל העדה הקהילו וכו' והוא כ"א היה מקהיל כל העדה תחלה ואח"כ מפריש את אלה מביניהם לעיני הכל לא יבצר מלהתמץ לבב גדולים וטובים כאלה באומרם גם אנו כהם לכן טוב טוב היה לקוראם טרם ימצאו שם כיוצא בהם ג"כ אתם בקרב כל איש ישראל:

פסקה יט

כאשר צוה כו'. אמר אל תתמה איך מנה אותם משה והנה נצטוו בסיני עצמו מקום אשר הם עתה שלא ישא את ראש בני ישראל לגלגלותם כ"א ע"י מחצית השקל לז"א כאשר וכו' לומר מה שאמרתי ויתילדו כו' הנה היה כאשר צוה ה' את משה ויפקדם מאז במדבר סיני עצמו שהיה על ידי תת כל א' מחצית השקל כן היה גם זה על ידי נתינה:

פסקה כ

ויהיו וכו'. הנה כתבנו של היותם ראוים להיות צבאות ה' למרכבתו היה צריך יהיו ישראל משוללי פיסול כי אם כלם מיוחסים אחר אבותם על כן אמר כי ויהיו בני ראובן וכו' לבית אבותם ולהיות כי מה שהיה מקום לחוש אל המצא פיסול היה בשבט ראובן ובשבט שמעון בראובן על כי באשת דתן נמצא פיסול היא שלומית בת דברי שילדה בן איש מצרי היה אפשר לחשוד אולי היתה כיוצא בה בשבטה וכן בשמעון על מה שאחרי זאת נמצתו כ"ד אלף שטופי זמה בשוטי' היה מקו' לומר יוכיח סופן על תחלתן אולי גם במצרי' היה זאת להם ולא יהיו כלם לבית אבותם לזה ייתר בראובן ושמעון מלת לגלגלותם לומר כי מה שהיו לבית אבותם לא היה באומד או על רובם כי אם לגלגלותם בייחוד ופרטות כל גלגולת וגלגולת היו לבית אבותם ובשמעון נאמר גם מלת פקודיו מיותרת לומר גם שנמצא צד זמה אחרי כן בשבט זה הנה פקודיו עתה שכולל גם הכ"ד אלף שנפלו בשיטים כלם היו אז לגלגלותם א' לא' לבית אבותם אך בשבטים האחרים לא הוצרך לפרט כ"כ כי לא היה בהם חשד ובזה יתכן מה שהתחיל בראובן ולא ביהודה שהיה דגל הראשון אחר שהכונה היתה על דבר הדגלים כי על כן הקדים גד ליהודה להיות מדגל ראובן ושמעון כמו שכתבנו:

עוד כיון באומרו ויהיו בני ראובן וכו' לומר גם ששלומית בת דברי ילדה שלא מבעלה מה שאני מעיד הוא כי אשר היו בני ראובן הם לבית אבותם כלומר אך לא אשר היה בן איש מצרי על כן שינה בזה מבכל השאר והנה מקום לומר כי על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה היה העדות שהיו לבית אבותם אך לא על אשר לא הגיעו לכלל עשרים על כן בכל אחד הוא אומר מבן וכו' כל יוצא צבא ושעור הכתובים ויהיו בני ראובן מקטן וגדול לבית אבותם ואשר תראה במספר וכו' כל זכר מבן עשרים וכו' שנראה ששולל הקטנים והנקבות אף שלמעלה מעשרים היינו להיותם כל יוצא צבא שהמספר הוא לאלו לא שאין כל השאר גם הם בני אבותם וכן בשמעון לבני שמעון הקטנים עם הגדולים הם לבית אבותם אלא שבמספר שמות כעת היא כל יוצא צבא וכן בכל השאר ועל כן בכלם שב לומר מבן וכו' כל יוצא צבא:

פסקה מד

אלה הפקודים וכו' ויהיו וכו'. אחר הזכיר סכום כל שבט ושבט ומעיד כי כלם היו לבית אבותם כי לא נמצא פיסול בהם ראה והנה היה מקום לומר כי פקידי בני ישראל הם לבית אבותם ומי יעיד גם על הי"ב נשיאים שאינן מכלל פקודי ישראל שגם הם לבית אבותם על כן התחיל ואמר אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל שנים עשר איש איש אחד לבית אבותיו היו. לומר הי"ב נשיאים שאינן מהפקודים מעיד תחלה הוא ית' כי לבית אבותיו היו כל איש מהם ואח"כ כולל יחד את כולם ואומר ויהיו כל פקידי בני ישראל לבית אבותם כלם והנה דרך כלל מעיד על כל פקודי ישראל פה כי כלם היו לבית אבותם ואחשוב כי על ראובן ונפתלי מעיד שתי פעמים אחד כאמור למעלה בראובן ויהיו בני ראובן וכו' לבית אבותם וכן בנפתלי הוא אומר בני נפתלי תולדותם למשפחותם לבית אבותם כי על כן לא נאמר לבני ראובן וכו' ולבני נפתלי וכו' כאשר בשאר ויהיה כי היה מקום לפקפק על ענין ראובן ובלהה פן יחשבו הדבר האמור בהם כפשוטו ויהרהרו אחרי זרע ראובן ואחרי זרע בלהה לפחות זרע בנה האחרון הסמוך אל מעשה ראובן וע"כ בשניהם אמרה תורה העדות שתי פעמים אחד בכל שבט בפני עצמו ואחד בכלל השאר אך באחרית נאמר לבני ויהיה פירושו שאמר על זה ויתילדו על משפתותם שהוא שהביאו ספרי ייחוסיהם ואמר למי הספיק זה לבני שמעון כו' לבני יהודה כו' אך בראובן ובנפתלי גם שהתילדו גם הם נאמר בהם גם לשון הודעה מאת ה' שהם לבית אבותם כאומר ויהיו בני ראובן וכו' לבית אבותם ובאומרו בני נפתלי וכו' לבית אבותם כמדובר.

ואחר עדותו יתב' כי כל הפקודים הם לבית אבותם אמר שמא תאמר מה היה שבמנין זה נא' לבית אבותם משא"כ בכל הפעמים שנמנו כענין בצאתם ממצרים ואחר שחטאו בעגל באופן שיש מקום להרהר אולי במנין ההם לא חשו על כך ועתה אלו אשר לא היו לבית אבותם אז כבר מתו ואלה שבמנין זה הם מיוחסים אחר אבותם ע"כ אמר ויהיו כל פקודי בני ישראל בכל זמן לבית אבותם וגם בבלתי נמנים גם שם שהם הפחותים מבני עשרים כי מה שנזכר מבן עשרים שנה ומעלה לא שיש הפרש בין בני עשרים לקטנים כי מה שמזכיר מבן ך' אינו רק להיותם כל יוצא צבא אך לא לשלול הקטנים מלהיות גם הם לבית אבותם כי אין הענין רק להיות כל יוצא צבא בישראל כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע ואח"כ חוזר אל ענין א' על מנין זה ואו' ויהיו כל הפקודים וכו' ואמר אל יעלה על רוחך כי מה שאני מעיד שכל פקודי בני ישראל הם לבית אבותם לא תוציא מזה כי בני לוי שאינן מפקודיהם שאינן לבית אבותם כי הנה גם עדות הוא כי והלוים למטה אבותם גם כן הם אלא שלא התפקדו בתוכם:

פסקה מט

אך את מטה לוי וכו'. הנה במדרש רבו הטעמים למה לא נמנו הלוים עם ישראל ולא אמרו על דבר שהם נמנים מבן חדש וישראל מבני ך' שנה ויהיה טעמם על כי היה אפשר למנותם מבני עשרים ואחר כך למנותם מבן חדש ולצרפם עם הגדולים לפדיון בכורי ישראל והנה א' מהטעמים אשר במדרש הוא כי כדאי הוא לגיון של מלך לימנות בפני עצמו ומעין זה אחשוב שכיונה תורה לתת טוב טעם אל הדב' והוא כי אחרי אומרו לא התפקדו בתוכ' אמר וידבר ה' וכו' אך את מטה לוי לא תפקוד בתוך בני ישראל לו' כי גם שנשיאות ראש הוא המספר הזה להם אין נשיאות ראשם דומה לשל ישראל והוא כי אין קדושת ישראל שוה לקדושת מטה לוי והראיה כי הלא ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות וכו' כי הם נושאי כלי מושב השכינה והם ישרתוהו והנה זה הוא בעת הנסיעה וגם בעת וזמן החניה לא ישתוו כי הנה אלה סביב למשכן יחנו באופן שהם קרובים יותר אל ה' שהם לגיון של מלך לא ימנו עם ישראל ואחר אומרו שני הטעמים האלה ראה והנה היה אפ"ל כי אין זה ראיה על היות יתרון באיכותם של לוים על שאר ישראל כי הלא דרך המלך שיחלק משרתיו לעבודותיו מהם למלאכה רחוקה מארמונו ומהם במלאכת היכלו ולא יעשה כן על היות לדעתו איכות יתר לאלו על אלו רק לפי הכנת כל חלק מהם מתייחס אל חלק השירות ומציאותו ולפעמים יחזור ויעביר מלאכת אלו לאלו כן יעלה על לב איש יהיה ג"כ בענין זה כי לא מיתרון איכות אשר ללוים על שאר השבטים ייחד להם משא מלאכת המשכן לז"א ראו עתה כי לא כן הוא כי אם כן היה לא יאשם איש הישראלי כי יקרב לעזור ללוי במשאו ולא כן הוא כי אם ובנסוע המשכן יקימו אותו הלוים ובחנות וכו' והזר הקרב יומת ולמה יחייב את ראשו כי ישלח ידו אל מלאכת הגוי אם לא שאיכות הקדושה לא תצדק רק בקדושים בני לוי מה שאין כן לשאר ישראל והנה זה הוא על הענין הא' ממשאם וגם על השני והוא בזמן שהמשכן שרוי באיזה מקום שאמרתי שהלוים סביב למשכן יחנו אל יעלה על רוחך לומר שאין זה יתרון כי הלא יחנו בני ישראל איש על מחנהו שהוא י"ב מיל רחוק מהמשכן גם שהם נושאי דגל שהם איש על דגלו היינו לצבאותם שלהם הם מלאכי השרת שכל דגל הוא במקום דגל מלאכים מחנה ראובן כנגד דגל מיכאל וכן כל אחד ואחד וזהו לצבאותם שאין גדרם רק היותם למחנה מלאכים שהם בעד צבאותם של ישראל שהם המלאכים כמפורש למעלה אך הלוים יחנו סביב למשכן העדות ועל יד שישראל לא יחנו סביב למשכן כי אם הלוים לא יהיה קצף. על כל עדת בני ישראל ואין זה רק על איכות קדושת הלוים כי מקום חנייתם יהיה בו קצף לישראל אם יחנו שם ועל הטענה השנית אמר כי הנה ישראל הם בלבד לצבאותם אך הלוים שומרים משמרת המקדש והמשכן עצמו ששם עיקר השכינה וזהו ושמרו הלוים וכו':

פסקה נד

ויעשו בני ישראל וכו'. ראוי לשים לב אם אומרו ויעשו וכו' הוא על ענין המספר הרי נאמר למעלה כאשר צוה ה' את משה ויפקדם וכו' ומה גם כי לא אל ישראל נוגע הענין כ"א למשה ולאהרן ואם היא על מ"ש וחנו בנ"י איש על מחנהו ואיש על דגלו הרי עדיין לא נצטוו על המחנו' ועל הדגלים ואיך יאמר ויעשו וכו' ועוד שאחר אומרו ויעשו למה חזר ואמר כן עשו.

אך יחזור אל אומרו וחנו בני ישראל וכו' והוא ללמדנו כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה באופן כי אשר יצוה על דבר מאתו יתברך ויקבל על עצמו לעשותו ואח"כ יעשנו בפועל שתי עשיות בידו אחד אשר קבל במחשבתו לעשו' ב' המעשה אשר עשה בפועל וזה יאמר ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה שהוא אומרו וחנו וכו' שעדיין לא היתה רק הגדה שיחנו איש על מחנהו ואיש על דגלו ועדיין לא ידעו סדר חנייתם ודגליהם ומעתה קבלו לעשות ולבלתי הקפיד המאוחרים מהקדומים וזה למה שהם בני ישראל כי להם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה וזהו ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה גם שעדיין לא צוה משה לישראל רק הגדה שיחנו איש על מחנהו וכו' ואח"כ כן עשו בפועל כשנצטוו על סדר חניתן לדגליהם באופן כי שתי עשיות בידיהם:

פרק ב

פסקה ב

איש על דגלו באותות וכו'. ראוי לשית לב אל אומר איש ל' יחיד ועוד באומרו והחונים קדמה מזרחה למה לא אמר בדגל זה כאשר אמר בשאר דגלים דגל מחנה ראובן תימנה וכו' והחונים עליו מטה שמעון וכו' וכן דגל מחנה אפרים ימה וכו' ועליו מטה מנשה וכו' וע"ד זה היה ראוי יאמר דגל מחנ' יהודה מזרחה וכו' ועל יששכר יאמר והחונים עליו מטה יששכר ולא שעל יהודה שהוא הראשון ובעל הדגל יאמר והחונים וכו'. ועוד יתור הוא"ו שהראוי יאמר החונים. ועוד כי בכלם אומר לפקודיהם וביששכר וזבולון אומר פקודיו ל' יחיד ושמחנה דן הוא אומר לדגליהם ובשאר לא נזכר תיבה זו רק ראשונה שניים יסעו ושלישים יסעו ולא נא' לדגליהם. וגם נשית לב כי בכלן נזכר רוח חנייתם ואחר כך נאמר לצבאותם באומרו קדמה מזרחה לצבאותם תימנה לצבאותם צפונה לצבאותם ובאפרי' אומר לצבאות' ימה. והנה במד"ר נאמרו שני דברים (א) כי כל שבט ושבט היה לו אבן בחשן לפי עניינו ומפת דגלו כצבע מעין גוון אבנו (ב) אומרו כי ראה ית' כי היה קנאה בדבר בין השבטים בסדר דגליהם וחנייתם ונסיעתם ואמר למשה שיאמר להם שלא ישיתו לב כי הלא לא היה עתה שינוי מהקודם בימי יעקב כי כאשר חילקם יעקב לישא את מטתו יהודה ויששכר וזבולון במזרח ראובן שמעון גד בדרום וז"א באותות לבית אבותם ונבא אל הענין אמר הוא יתברך אל תהי להם קנאה כי הלא איש על דגלו כו' והוא כי שתים הנה מיני הקנאות האפשריות. א' שבטי הדגל בינם לבינם כענין יששכר שיקנא על יהודה על היותו נטפל אליו וכן שמעון אל ראובן ובנימין ומנשה לאפרים וההיקש בשאר. שנית קנאת בעלי דגלים אחרונים על הראשונים כענין אפרים יקנא את יהודה שהוא שלישי ויהודה ראשון וכן דגל ראובן על יהודה ודן על כלם לכן לתקן את הכל בא האלהים ויאמר איש על דגלו באותות לאמר אל יקנא נשיא יששכר ונשיא זבולון על יהודה וכן נשיא שמעון ונשיא גד על ראובן וההיקש בשאר כי הלא איש על דגלו כלומר כל נשיא בהם הוא על דגלו כי לכל שבט יש דגל בסימניו כמפורש ברבה צבע מפה שבדגל את כל אחד מהשבטים מעין גוון אבנו אלא שהיו השנים שבכל עבר נטפלים אחר הא' יששכר וזבולון אחר דגל יהודה וההיקש בשאר וזהו איש על דגלו באותות כל אחד על דגל שלו עצמו לפי האות והגוון שלו ואינו נטפל בעצם אחר האחד שבשלשה והנה עדיין היה מקום לומר כי סוף סוף אין יששכר וזבולון נקראים רק על שם יהודה ושמעון וגד על שבט ראובן וכן קנאת מעמד שלשת נשיאים שבמחנה השני על הראשון וכן השלישית ושני על שלפניו אל תחושו כי הנה הוא לבית אבותם כמ"ש ז"ל שהיא מיעקב כי גם ביעקב היה ראובן לדרום ושמעון וגד נטפלים אליו וכן במזרח יהודה בתחלה ויששכר וזבולון אחריו וההיקש בשאר ועוד עשה הוא יתברך בתורתו בל יתגאה יהודה באומרו אני ראשון לכלם על כן אמר והחנים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה כלומר לא עתה יבושו השאר פן יאמר יהודה גדול אנכי כי אני ראשון לכלם כי הלא אינו לפני רק כאלו האחרים קדמוהו ובתוספת וי"ו כאלו הוא נוסף עליהם אני אומר והחונים בוי"ו כאלו הוא אחרון ונוסף על האחרים וגם נזכר דגלו כלאחר יד ולא כאחרים שמתחילה אומר דגל מחנה ראובן דגל מחנה אפרים כו' כ"א והחנים קדמה כו' דגל מחנה יהודה כו' לבל יזוח דעתו על הקדימה וכן כמדבר על לב דן הבא באחרונה אמר באחרונה יסעו לדגליהם שאם יסעו באחרונה לא שהם טפלים אליו כי אדרבה אני קורא את האחרים דגליהם של בני דן וגם כיון בלמ"ד לומר בשבילם כמאספם שאל יקפיד כי הלא יחשב כאלו הוא נוסע עם כלם שהוא כמאסף את כל המחנות וכלם נטפלים אליו:

ואמר לפקודיו ביששכר ובזבולון להורות אחדות יתירה שכל כך יחוייב אחדות שניהם שכל אחד בפני עצמו יחיד ונפרד מחבורו יחשב כאלו יששכר וזבולון אחדים כל שבט בפני עצמו מחשיב עצמו ליחידי עד יתחברו זה עם זה כנודע שיששכר עוסקים בתורה וזבולון פרנסו ובצל החכמה בצל הכסף:

ואומרו לצבאותם ימה באפרים מה שאין כן בשאר כ"א מזרחה צבאותם תימנה לצבאותם וכו' הוא כי הנה כתבנו למעלה כי אומרו לצבאותם הוא כי חיל המלאכים נעשים צבאות של ישראל אשר הם מחנה מלאכים אשר לצד מזרח במרכבה שלהם הם המה עם דגל מחנה יהודה בצבא דגל מחנהו והשכינה שורה עליהם ועושה עיקר מישראל וכן בכל ארבע מחניהם ובזה יצדק שינוי זה והוא כי בצד מערב המתייחס אל השכינה חולק כבוד למלאכים המתייחסים ימה להקדים זכרונם תחלה טרם הזכיר מקומם שאשר הם מבחינת שכינה היה קשה יותר יהיו מקבלי' השראתה בהם באמצעות ישראל:

פרק ג

פסקה א

ואלה תולדות אהרן ומשה כו'. ראוי לשים לב למה כלל את משה ואח"כ לא הזכיר רק בני אהרן לבד ואם הוא מאמרם ז"ל מכאן שהתלמידים הם כבנים שעל כן בני אהרן גם הם יקראו תולדות משה והנה אם כל כונת הכתוב אינו זולת זה יקשה שאם כן גם אהרן אביהם וכל ישראל מגדול ועד קטן בניו הם כי כלם תלמידיו ומימיו היו שותין וגם למה נאמר פה שהתלמידים כבנים מבמקום זולת זה. ועוד ראוי להעיר אומרו ביום דבר ה' וכו' האם ביום ההוא היו תולדותיו ולא ביום אחר. ועוד אומרו ואלה שמות בני אהרן כי אחר שבאומרו אלה תולדות עליהם הוא אומר היה ראוי יאמר ואלה שמותם. ועוד כי בפסוק הא' הכניס את משה בכלל ובשני הוציאו מן הכלל ועוד אומרו הבכור נדב מה לנו ביום הזכיר מיתתן לדעת מי הוא הבכור. ועוד כי מה צורך להזכיר פה לא מציאותם ולא מיתתם. ועוד למה חזר ואמר אלה שמות בני אהרן אחר שכבר הזכירם בשמותם ולא עוד אלא שאינו חוזר אחרי כן להזכירם. ועוד מה צורך להודיענו שהיו משוחים אשר מלא ידם לכהן והרי נאמר זה במקומו פרשת פקודי. ועוד למה מזכיר עונם באומרו וימת וכו' בהקריבם וכו' וגם הל"ל וימותו ולמה נאמר לפני ה' שני פעמים. ועוד למה נאמר שהיה בהר סיני ושבנים לא היה להם וששימש אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם ולמה לא ישרתו בחיי אביהם ככל בני כהנים:

אמנם הנה כתבנו למעלה כי רצה הקב"ה להורות בכל משפחות ישראל שלא היה בהם פיסול ככל אשר כתבנו והנה אשר יראה מיתת בני אהרן לפני ה' הלא יתמה כמז"ל על פסוק אך לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו שעל מיתת נדב ואביהוא ידבר כדברי המד' והמתרגם וזה לשון מדרש טיטוס הרשע נכנם לבית קדש הקדשים וכו' ויצא בשלום ונדב ואביהוא נכנסו להקריב ויצאו שרופים כי הנה ענין האש ההוא לא היה די חייב את ראשם וי"א אמר שעל שהורו הלכה בפני רבן מתו ולר' ישמעאל על שהיו שתויי יין באופן שהיה מקום לומר שאולי מאשר פגעה בם יד ה' ולא הגיעו לבא בכלל פקודי שבט הלוי אשר נמנו לבית אבותם משוללי פיסול אולי חלילה איזה שמץ פיסול היה בהם וימיתם ה' לז"א דעו איפה כי אלה תולדות אהרן ומשה כלומר מתייחסים אליה' חשובים וגדולים כהם ואיך יבחן זה הלא הוא ביום דבר ה' אל משה בהר סיני והוא כי שם נאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלהי ישראל וכו' הנה כי השוה אותם הקב"ה למשה ולאהרן ועל כן הוזכרו קודם לשבעים זקנים וגם לא הפסיק בוו"ו לומר נדב ואביהוא כמו שהפסיק בינם לזקינים וגם קראם הכתוב אצילי בני ישראל:

או קרוב לזה והוא הנכון והוא כי ביום ד' לסיון אמר לו הקב"ה למשה עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ולא עלו באותו היום ולא היה רק דבור בלבד אך ביום המחרת היה הענין כי וישכם משה בבקר ויבן מזבח וכו' וביום ההוא ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וע' מזקני ישראל ויראו את האלהים וכו' ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו וכו' והוא כי נדב ואביהוא נהרסו לראות ולהסתכל ביותר ונתחייבו למות לולא הוא יתברך אמר שלא רצה לערבב שמחת בתו והניח הדבר אל יום שמחתו באוה"מ וז"א ואל אצילי וכו' לא שלח ידו וכו'. ונבא אל הענין אמר הנה ואלה תולדות אהרן וכו' מתייחסים לשניהם אך זה היה ביום דבר ה' אל משה בהר סיני כי אז אמר לו הקב"ה עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא כי אז היו חשובים כהם לעלות אל ה' וליזכר בפני הזקנים וגם לבלתי הטגת וו"ו בינם למשה ואהרן לומר ונדב כאשר הטיל בזקנים לומר וע' זקנים אך זה היה ביום הדבור אך לא ביום הפועל שהוא ביום שוישכם משה וכו' כי אז הפסידו לבלתי התייחס למשה והיא כי נתייחדה מדה למשה להיותו ענו מכל האדם שהיה הוא יתברך מתראה אליו ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים אך אלו ויחזו את האלהים יותר ממה שראו תחלה מאז לא נתייחסו למשה רק אלה שמות בני אהרן בלבד וגם אז לא ירדו מהדרגת אלעזר ואיתמר כ"א הבכור נדב ואחריו ואביהוא ואחריהם אלעזר ואיתמר ושמ"ת הרי מאז חלתה עליה' גזר' מות מאז חזו אל האלהי' וכמתים היו חשובים לז"א לא כן הוא שא"כ למה משחם ה' ומילא ידם לכהן כי הלא אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מילא ידם לכהן ושמ"ת הלא לעומת זה נראה מאשר בעבודה הראשונה מתו כי ה' לא רצה לז"א וימת נדב ואביהוא לפני ה' לומר כי באחדות ה' מתו ובמותם נמצאו מיד לפני ה' כי דבקו בקונם וז"א וימת ל' יחיד ואומרו לפני ה' ולא הוחלטה להם מיתה בעצם מאז כ"א עתה בהקריבם אש זרה לפני ה' שאם לא היה עון זה כבר הוא יתברך מילא ידם לכהן והורתם וצדקתם היה להם למגן על מה שויחזו את האלהים כי מה שהאריך להם הקב"ה בכלל האריכות היה שאם יעשו איזו זכות בנתים יפטרו מהמות וזהו אומרו במדבר סיני כלומר כי מה שהיה במדבר סיני הוא מה שעליו מתו כי מה שהיה בהר סיני היה נתקן אם לא היה נוסף עליו ולא עוד כי אם על שובנים לא היו להם ע"כ ויכהן אלעזר ואיתמר בלבד ולא בניהם של נדב ואביהוא שאם בנים היו להם היו ג"כ עושים עבודה אע"פ שבעת שמשחו את אבותם כבר היו נולדים כי שום צד פיסול לא היה בהם והוא שמה שאומרו בספר הזוהר שלא הפסיד פנחס על שנולד קודם למשיחת אלעזר שמה שהוצרך לומר והיתה לו ולזרעו כו' והוא לומר שלא הפסיד כהונתו על שהרג את הנפש ולדעת האומר שלא היה מכהן פנחס על הולדו קודם המשחות אביו לולי מעשה זמרי נאמר כי אומרו ובנים לא היו להם נולדים אחר שנמשחו הם שאם היו להם בנים לא היה מכהן אלעזר ואיתמר בלבד וראה נא עוד גדולת נדב ואביהוא כי מה שכיהנו אלעזר ואיתמר ולא נדב ואביהוא הוא על פני אהרן כי אחרי מות אהרן גם נדב ואביהוא כיהנו והוא כמאמר ספר הזוהר כי כאשר דקר פנחס את זמרי וכזבי שבקשו להורגו פרחה נשמתו מאימת בני שמעון ואז נכנסו בקרבו נשמות נדב ואביהוא ויהיו בו נמצא כי בכהנו פנחס הם היו כהנים עובדי עבודה וזהו ויכהן וכו' ולא נדב ואביהוא היה על פני אהרן כי אם אלעזר ואיתמר כי אחרי כן גם כן כיהנו הם שהוא פנחס:

פרק ד

פסקה כא

וידבר ה' וכו'. נשא את ראש וכו' ראוי לשום לב (א) מה נשתנו הלוים מישראל כי בישראל נאמר שאו את ראש וכו' ובלוים נאמר נשא את ראש. (ב) למה במררי לא נאמר נשא כלל. (ג) אומרו בגרשון גם הם שהיא מיותר. ועוד שלא נאמר כן בבני מררי שנמנו אחריהם: (ד) למה שנה בבני גרשון כי בקהת אמר למשפחותם לבית אבותם ובגרשון היפך ואמר לבית אביתם למשפחותם ובמררי חוזר אל סדר האמור בקהת ואח"כ כשמספר הכתוב מה שנמנו ומה שעלה סכום כל משפחה אומר בכל אחד משלשת' למשפחותם לבית אבותם. ועוד למה בקהת אומר וידבר ה' אל משה ואל אהרן ובגרשון לא נזכר אהרן. (ה) מה היה כי בקהת לא נזכר מנין כ"א נשא את ראש בני קהת וכו' ובגרשון נאמר גם ל' מנין באומרו תפקוד אותם ובמררי אחר אומרו תפקוד אותם חוזר ואומר תפקדם. (ו) כי בקהת נאמר כל הבא לצבא ובגרשון היא אומר כל הבא לצבא צבא ובמררי אומר לצבא. (ז) כי בקהת נאמר לעשית מלאכה ובגרשון הוא איומר כל הבא לצבא לעבוד עבודה ובמררי הוא אומר לעבוד את עבודת אהל מועד. (ח) כי בקהת ובגרשון נאמר באהל מועד ובמררי נאמר אוהל מועד. (ט) כי לא היו לא אלו ולא אלו עושים מלאכה ולא עבודה באהל מועד כי אם נושאים משכן וכליו:

אמנם הנה לכלות עם בני ישראל אחת היתה נשיאת ראשם במספר הפרשה הקודמת הלא היא לעשותם ארבע מחנות בד' דגלים מעין ד' מחנות שכינה על כן נאמר בם בפקוד אותם לכך שאו את ראש כמדובר למעלה אך משפחות הלוי בלעדי זה היתה להם נשיאת ראש כי לגיון של מלך המה כי ה' הוא נחלתם וגם סביב למשכן יחנו על כן מה שעתה הוא יתברך חוזר לפקוד אותם לייחד עבודה לכל א' ממשפחותם הוא נשיאות ראש נוסף על החדש ע"כ לא יאמר שאו את ראש כ"א נשא ל' מקור שיצדק על המשך נשיאת ראש הולך ומתנשא מדרגה אל מדרגה והנה הי' הדעת נוטה שבה יתחיל ובשני ישנה כפי סדר לידתם לבל הטיל קנאה ואם ככה היה עושה בגרשון היה מתחיל ואחריו קהת ואחריו מררי אך לא עשה הוא יתברך כ"א בקהת התחיל והנה תשובת דבר זה בצדו יען כי עבודת בני קהת היתה עיקר המשכן ארון ומנורה ושלחן אך עדיין אעיקרא דדינא פירכא למה לקהת שהוא השני נתנו עיקר הקדושה ולגרשון אחיו הגדול יריעות המשכן ומכסהו ע"כ לתקן את הכל בא האלהים מהפרשה הקודמת ואמר נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי לומר הראוי הוא נשא את ראש בני קהת מתוך כל יתר בני לוי כי לזה תהיה נשיאת ראש על גבי כלם שהוא ע"ד לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל שהוא כי הם תוכיות ועיקר כך קהת הוא בערך שאר הלוים כתוכיוח ועיקר שלהם והוא בין לימנות ראשון בין למלאכת עבודתם ולמה תעשה כה לאלה והם בני קהת שהוא השני לז"א למשפחותם לבית אבותם והוא כי הצד השוה שבגרשון קהת מררי הוא כי בית אבותם הוא לוי אך במשפחות הנמשכות מכל אחד מהם נפרדות בסוג. כי אין משפחות קהת כמשפחות השאר כי הלא גם שכלם צדיקים אינם דומים לקהת ועמרם ומשה ואהרן שהם גדולי עולם ע"כ ראויה המעלה לבני קהת מבני יתר אחיו וזה מאמר הכתוב נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי כלו' כי להם תהיה נשיאות ראש על כלם והטעם היא כי משפחותם גברו על בית אבותם עד גדר הזכר משפחותם קודם לבית אבותם שהיא על היות במשפחותם גדולי עולם וז"א למשפחותם לבית אבותם וע"כ בקהת נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן משא"כ בגרשון רק משה לבדו למען הראות יתרון משפחותם שגם כהונה בהם עם גדולת משה שהיו בם מלך וכהן משא"כ בגרשון שלא היה כן ע"כ לא הזכיר רק את משה שא"א בלתו ע"כ בגרשון שכבוד היותם בני לוי גדול מכביד משפחותם מצד עצמם שם נאמר לבית אבותם למשפחותם ועל כן ראוי להקדיש את קהת ולתת לו עיקר קדושת המשכן שהוא לעשות מלאכה באהל מועד כי עבודתם שהיא לשאת ארון שלחן ומנורה ומזבח הזהב היתה נעשית עודנו אהל מועד על מתכונתו ומכונו בקדושתו ונושאים משם את כלי הקדש והוא יתרון גדול וזהו לעשות מלאכה באוהל מועד כי מלאכתם הותה עודנו אהל מועד ועוד יתרון שני והוא כי לפי האמת אין עבודתם מתייחסת בעצם לעבודה כי הלא בלא עמל ויגיעה היו נושאים את הכלים ההם כי הארון אדרבה היה נושא את נושאיו ויתר הכלים הקדושים ההם גם שלא ישאו את נושאים לא יבצר מקדושתם שלפחות לא יכבדו עליהם על כן אמר לעשות מלאכה ולא אמר ל' עבודה וגם זה יתרון גדול שהיתה עבודת משאם קדושה גדולה נכרת בנשיאתם את כלי משאם אך בגרשון לא היתה כ"א אחד שהוא כי לא היה משאם דבר בלתי מתייחס לעבודתם כנשיאות ארון ושלחן וכו' כי עבודה ממש בשני מינים. (א) מה שהיו מעמיסים אותם על עצמם לשים על העגלות. (ב) שים איתם בעגלות וזה אומרו בבני גרשון לעבוד עבודת עבודה על שני הסוגים אך הדבר השני שהוא היות עבודתו באוהל מועד עדיין היה זה בהם כי הלא בבואם לעבוד עבודתם עדיין היה אהל מועד על מכינו קרשיו ועמודיו אהלו ומכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה ואז היו מפרקים המכסה והיריעות ונותנים על העגלות אך בבואם לעבוד עבודתם עדיין היה נקרא אהל מועד וז"א לעבוד עבודה באהל מועד שהוא כי גם כי גרע מהם תואר מלאכה האמור בקהת אך עדיין עבודתם באהל מועד מתייחס וזה לעבוד עבודה באהל מועד אך בבני מררי לא זה ולא זה כ"א לעבוד עבודת אהל מועד כי בבואם לעבוד עבודתם לא היה כבר אוהל מועד כי כבר הוסרו יריעות תחתונות ואמצעיות ומכסה התחש ולא היה רק הקירות לבדם ולא יקראו שמו אז אהל מועד וז"א במררי עבודת אהל מועד אך לא היה באהל מועד ולספר הכתוב יתרון בני קהת חזר ואמר זאת עבודת בני קהת באהל מועד וכו' לומר תדע למה קראתי מלאכה לעבודת בני קהת הלא הוא כי ראה נא כי זאת עבודת בני קהת מלבד היותם באהל מועד גם היא קדש הקדשים וא"כ מי שנושא קדש הקדשים לא תקרא עבודה לפי האמת כ"א בדרך השאלה כלומר ועל כן קראתיה מלאכה ואחר החילו לרמוז טוב טעם אל יתרון בני קהת בפקוד אותם ובא בפרשה זו לצוות על נשא את ראש בני גרשון בא לגמור הענין ולדבר על לבם פן יתחמץ לבבם באומרם כי אביהם הבכור ולא נמנה ראשונה וגם יתר שאת כלי הקדש לא ניתן למו כ"א לבני קהת על כן לבעבור הסר קנאתם זאת בא האלהים בפרשה זו ואמר נשא את ראש בני גרשין גם הם כלומר נשיאות ראש יש לבני גרשון גם הם כבני קהת לפי ערכם אלא שמה שלא ניתן למי יתרון בני קהת הלא הוא כי הקהתים היתה בהם בחינת האמור גם למשפתותם לבית אבותם על יתרון אשר למשפחותם הם עמרם ומשה ואהרן על לוי בעצמו היא בית אבותם כמדובר למעלה אך בני גרשון אלה נהפך הוא כי שלימות בית אבותם גברה על משפחותם כלומר כי ע"כ זכו הקהתים אל הכבוד ההיא משא"כ בבני גרשון וז"א בהם לבית אבותם למשפחותם הפך האמור בקהתים אך בבני מררי חזר אל סדר ראשון לומר למשפחותם לבית אבותם. ולבא אל הענין נשים לב אל אומר תפקוד אותם במררי סמוך אל למשפחותם וכו' משה"כ בגרשון שנאמר בפסוק שני מבן שלשים וכו' תפקוד אותם אמנם שני דברים הם א' הנשיאת ראש במדרגת העבודה שני מציאות המנין שהיא לייחסם לבית אבותם והנה בקהת וגרשון שנאמר בהם נשא לרמוז הנשיאת ראש על בחינה זו אשר לקהת ניתנה לו מעלה יתירה על גרשון הגדול ע"כ לרמוז הטעם שינה להקדים בקהת המשפחות לאבות והיפך בגרשון אך במררי שלא נאמר נשא מה שמקדים המשפחות לאבות אינו על בחינת הנשיאת ראש כ"א על המנין מצד עצמו וז"א למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם לומר מה שאני מקדים המשפחות לאבות הוא למה שהמשפחות הן הנמנים וזהו תפקוד אותם כי אומרו לבית אבותם אינו אלא שהנמנים שעליהם ידבר ימנו לבית אבותם ע"כ נאמר באחרונה ושיעור הכתוב מה שאני מקדים המשפחות לאבות הוא כי תפקוד אותם על כן מהם אני עושה עיקר ואין הענין פה על בחינת נשיאות ראש כי איננה במררי בעצם כקהת וגרשון:

עוד אפשר כי עם היות שבצד מה יש קצת נשיאת ראש במררי רמזו ברבוי הגם שבבני גרשון באומר נשא את ראש בני גרשון גם הם וז"א מלת הם שהל"ל נשא את ראש בני גרשון מאי גם הם לרמוז כי יש רבוי באחרים מלבד הם אך אינו כ"כ לומר בפ' נשא את ראש ועל כן לא דבר במררי רק על בחינת המנין כי על כן נאמר תפקוד אותם סמוך למשפחותם לבית אבותם כמדובר ועל פי דרכנו להורות חשיבות בנמנים בבני גרשון על בני מררי אתם שבמררי חסר וא"ו ואותם שבגרשון מלא:

ואמר עוד להפיס דעת בני גרשון שלא הושוו לבני קהת הקטן ממנו. רמז כי נשיאות ראש יתר בצד מה על הקודם לבני גרשון והוא כי מבן שלשים וכו' כל הבא לצבא צבא והוא כי הנה בקהת נאמר בא לצבא והענין כי בבא בבני קהת לקחת ארון ומנורה ושולחן ממזבח הזהב הלא ימצאו שם כל צבא של מעלה עם ארון העדות אשר שם השכינה עם מלאכי המרכבה נמצאו בני קהת מתייחסים לבאים לצבא הוא צבא של מעלה אך בצאתם עם הארן השכינה יוצאת עמו גם היא וכצאתה גם כל צבא השמים אשר היו עמה יצאו אתה ללכת אל המקום אשר יבחר ה' להקים שם את המשכן נמצא שבבא בני גרשון אל אהל מועד לשאת את היריעות לא ימצאו שם צבא עליונה כי יצאו אך ע"י בואם שמה לעשות מצותם לא יבצר מלבא שמה גם מהמלאכים שרפי קודש כי הלא זה דרך כל מקום אשר היתה בו שכינה כי בנוסעם משם לא יתרוקן המקום מהשאר שם בחינת קדושת שכינה כי אם שע"י צאת הארון אשר אתי עיקר שכינה יצאו ללותה כל צבא של מעלה לגמרי אך בבא בני גרשון שם לשאת את השולחן המשכן אהלו ומכסהו אז ישובו ויבאו אתה קצת צבא עם בחינת השארות שכינ' בצד מה שנשאר שם וזה כי בקהת נאמר כל בא לצבא כי היו באים אל הצבא העליינ' אשר הוא שם וז"ש לצבא אך בבא אחריהם בני גרשון כבר הצבא יצאת כ"א שלכבודם שבאים לעשות עבודת משרה שם הוא יתב' גם צבא עליונה על ידם להיות עם צד השכינה הנשארה וז"א בבני גרשון לצבא צבא שעל ידם נעשות הצבא מחדש ועל כן רב טוב להם שעל ידם נעשה צבא עליונה חוזרת ומתחדשת שם הצבא עד הסתלק משם המשכן לגמרי באופן כי בבא אחריהם בני מררי ימצאו שם הצבת ההוא וזהו מה שבמררי אומר לצבא כי שם ימצאו צבא כי לא יצת הצבא ההוא שנעשה על יד בני גרשון בצאת בני גרשון כאשר יצא בצאת הקהתים כי שם היה לכבוד עיקר השכינה היוצאת אתם עם הארון כמדובר ומה שנאמר בבני גרשון לעבוד עבודת עבודה ובבני מררי אמר לעבוד את עבודת אהל מועד הוא כי הנה שתי עבודות היו בבני גרשון אחד על שכמם שהיו נושאים היריעות על כתפם עד מקום העגלות וטוענים אותם וזה שפירש ואמר זאת עבודת משפחות הגרשני לעבוד ולמשא לומר מה שאמרתי שתי עבודות הוא כי יש בהם לעבוד וגם משא על שכמם שהוא כי תחלה ונשאו את יריעות המשכן וכו' ואת קלעי וכו' את כל כלי עבודתם אשר יעשה בהם שהוא מעשה בגופם ואח"כ ועבדו על ידי העגלות כי לא היה אפשר ממקומם לתתם בעגלות עד ישאום ויקפלום ויתנום בעגלות אך בבני מררי סמוך למשכן היו באים העגלות ונושאים הקרשים ויטענו בעגלות ועל כן לא נאמר בהם ונשאו וכו' ועבדו רק משמרת משאם כי המשמרת והמשא היה בא כאחד היה הטעינה בלבד שבו משא ומשמרת יחד וג"כ לא נאמר עבודת עבודה רק לעבוד את עבודת אהל מועד כי לא היו שתי עבודות לשאת על כתפם ואח"כ לטעון כי אם הטעינה מיד כאמור:

ואחר שאמר תפקוד אותם חזר ואמר תפקדם לא היא כי אשר יראה שלא נאמר נשא במררי יעלה על רוחו כי לא עלה גדר נשיאות ראשם ממדרגת המון עם בני ישראל שנא' בהם שאו את ראש כל עדת בני ישראל ולא כן הוא כאשר כתבנו למעלה כי ע"כ נאמר בשבט לוי נשא ולא שאו את ראש כאשר בישראל כי ישראל היתה להם נשיאת ראש א' אך ללויים היו שתים כמדובר למעלה וע"כ נמנו ישראל מבני עשרים שנה יוצאי צבא מלחמה אך הלוים היה להם נשיאת ראש כפולה ודמים אל לגיון מיוחד של מלך שע"כ הם נושאי המשכן וע"כ להיותם באים אל הקדושה יותר לא ימנו רק מבן שלשים כי אז יהיו בעלי שלימות יותר וע"כ הנמנים מבני עשרים נאמר בהם כל יוצא צבא כי הם דומים ליוצאים לצבא אך הלוים יתייחסו לבאי צבא כאו' כל הבא לצבא שהם כנכנסים פנימה אל הקדושה במקום עיקר פמליא של עיקר שכינה שהוא באהל מועד כי אינו דומה השראת שכינה שבמחנות הדגלים שהם מחנה ישראל להשראת שכינה שבמחנה שכינה או מחנה לויה ומה גם בהכנס הלוים שבמחנה הלויים אל עבודת אהל מועד שהיא מחנה שכינה ועל כן יאמר אומר אחרי כי במררי לא נאמר נשא כ"א תפקוד בלבד אולי אין להם נשיאות ראש רק כשאר המון ישראל ע"כ בא הכתוב. ואחר אומרו במררי תפקוד אותם אמר מבן ל' שנה תפקדם אמר אל תדמה את משפחות מררי להמון ישראל על שאין עבודתם רק קרשי המשכן וכו' כי הלא מבן שלשים שנה תפקדם ואלו היו בישראל היו נמנים מבני עשרים והטעם כי הלא אלה הם כל הבא לצבא שהם באים ממחנה לויה פנימה אל הצבא של פמליא של שכינה מה שאין כן ישראל שהם ככל יוצא צבא ועוד שנית שהוא לעבוד את עבודת אהל מועד משא"כ ישראל.

ומה שלא נזכר לשון מנין בקהת כי אם בגרשון ומררי אפשר כי למה כי בני קהת היה הארון מכלה בהם כנודע מרז"ל והיה מקום לומר כי המנין היה גורם על כן בקהת לא הזכיר אפילו שם מנין כי אם בגרשון ובמררי למען יראו כי לא המנין גורם בזה כי הלא מי שאפילו לא נזכר בו מתים מהם ומי שנזכר פעם אחת ומי שנזכר פעמים שהם בני מררי לא היתה מיתה מצויה בהם הוו אומר כי אין זה רק מהאחרון כענין פרץ עוזא:

ומה שבקהת נאמר כל בא לצבא ובגרשון ובמררי נאמר כל הבא יתכן כי בגרשון ומררי לא היה גם אחד מבן שלשים שנה ומעלה שלא היה נכלל בדבר ע"כ נאמר כל הבא לכלול כל יחיד ויחיד אך בקהת אהרן ובניו לא היו בכלל כי מעלתם גברה על כל יתר המשפחה ולא אחד בהם היה מהנושאים כלי המשכן כי אם לשים אותם בנרתקן בלבד משא"כ כל יתר המשפחה שאפילו אם יבאו לראות מחייבים את ראשם כמאמר הכתוב לא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו על כן נאמר כל בא בלי ה"א הידיעה כי לא על כל אחד מזרע קהת ידבר:

פסקה לד

ויפקד משה וכו'. אחרי אומרו יתברך למשה הפרש הדרגות בשלש משפחות הלוי בקהת הקדים המשפחות באומרו למשפחותם לבית אבותם מה שאין כן בגרשון וכן בקהת אמר לצבא ובגרשון לצבא צבא וכן בקהת אמר מלאכה ובגרשון ומררי עבודה וכן בקהת ובגרשון אמר באהל מועד משא"כ במררי מגיד הכתוב כי כשבא משה לפקוד אותם לא גלה להם הפרשים אלו כי חש על הקפדת קנאה כ"א בשלשתם אמר למשפחות' ואח"כ לבית אבותם ובשלשתם אמר לצבא לעבודה באהל מועד עוד עשה הוא יתברך אחר כן מפני חשש קנאת המאוחר על המוקדם בא ועשה כללות א' משלשתן ואמר כל הפקודים אשר פקד כו' למשפחותם כו' לומר שכל שלשתן יחשבו למוקדמים משפחותם לבית אבותם והעובר משא בכתף הם בני קהת והעובדים עבודת עבודה שהיא על העגלות כלם שוים לפניו יתברך כי לב כלם לשמים וזה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא כלומר אלו ואלו שוים כמשא בכתף כעבודת עבודה וגם באה"מ כי כלם יחשבו לענין השכר כעושים מלאכה באהל מועד גם שבני מררי לא היתה עבודתם באהל מועד כמדובר למעלה ועל כן עשה סך הכל ואמר ויהיו פקודיהם שמנת אלפים שהוא לצרפם ולכוללם כאחד:

פרק ה

פסקה א

וידבר ה' וכו' צו את בני ישראל וכו'. ראה הוא יתברך והנה יאמר נא ישראל אין שכינה שורה רק במשכן וסביביו במחנה לויה כי על כן עשה עיקר מנשיאת ראש בני לוי ומחנותם סביב למשכן ככל הכתוב במקראות על כן למען ידעו בני ישראל כי גם במחניהם שכינה שוכנת אתם על כן צוה למו וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב כו'. והטעם הוא אשר אני שוכן בתוכם ויעשו כן וכו' חזר ואמר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל יתכן כי כאשר דבר ה' אל משה טרם יספיק לאמר להם עשו כן ב"י מסברא באומרם כי לא על חנם עשאם דגלים ממין מחנות מלאכי מרכבתו אם לא לשכון בתוכם עם שלא יבצר היות יותר קדושת במחנה שכינה ומחנה לוי כנודע כי מה שבישראל הוא התפשטות שכינה כמדובר למעלה בסמוך כי על כן בישראל נאמר כל יוצא צבא ובלוים כל הבא לצבא:

פרק ו

פסקה א

וידבר ה' כו' איש או אשה כי יפליא כו'. ראוי לשים לב אל אומרו ואמרת אליהם שהוא מיותר. ועוד אומרו כי יפליא לנדור ומהראוי יקצר ויאמר איש או אשה כי ינדור נדר נזיר ומה גם כי אומרו כי יפליא לנדור משמעו הכנה לנדור ועל כן לא הל"ל רק כי ידור וגם אומרו להזיר לה' יראה ייתור. ועוד למה חילק כמה חלוקות מיין ושכר יזיר חומץ כו' כי לא ישתה וענבים וכו' לא יאכל מכל אשר יעשה מגפן היין כו' ומהראוי לכלול הכל לומר יזיר מיין ושכר וחומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים וענבים לחים ויבשים וכל אשר יעשה מגפן היין כו'. ועוד אומרו כל ימי נדר נזרו תער כו' כי אומרו נדר הוא מיותר. וכן אומרו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' הוא מיותר וכן אומרו גדל פרע שער ראשו הוא בכלל אומרו תער לא יעבור על ראשו וגם יותר היה צודק אומרו יגדל לשון צווי. ועוד אומרו כל ימי הזירו כו' למה לא אמר ימי נזרו כקודם. ועוד למה אמר על נפש מת לא יבא ואח"כ אמר לאביו ולאמו וכו' ולא אמר מתחלה לאביו ובכלל מאתים מנה. ועוד למה חזר ואמר כל ימי נזרו קדוש כו' והרי נאמר פעמים שלש:

אמנם הנה רצה הקב"ה ללמד דעת את עמו ישראל עם קדושו בל יאמר נא ישראל הלא הוא יתברך הבדיל את שבט הלוי ומהם את זרע אהרן ומתוכ' את הכהן הגדול מאחיו כי קדוש יאמר לו והאם תלוי הקדושה במולידם ולא בבחירה הטובה היא והלא כמו זר נחשב על כן בא האלהים וילמדנו כי לא כן הוא כי הנה ביד כל איש ואיש לפרוש מענייני העולם ולקדש עצמו עד גדר שבטוב בחירתו קדוש יאמר לו וככהן גדול אשר לא יטמא לאביו כו' גם הוא יחשב ועוד לו כי הנה בכהן גדול נא' לאביו כו' כי נזר שמן משחת אלהיו על ראשו מיוחס הדבר אל מה שחוץ ממנו הוא השמן אך בזה לא יתייחס כי אם אל עצמו כי דבק בו הוא יתברך לאמר עליו כי נזר אלהיו על ראשו כאשר יבא בס"ד. והנה הורה הוא יתברך כי חיוב מוטל על גדול הדור להזהיר את עצמו לפרוש ולקדש עצמו גם במותר להם למען זכותם לקדשם עד יהיו קדושים לאלהיהם וזה אם הדור ראוי לא יחוש מלזרוק מרה ולדבר בקושי ככל אשר עשה אל בני ישראל סמוך למיתתו כי ראה שצדיקים היו ויכבד את עול סבל מוסרו עליהם בדברים קשים מקציפים הייתם ממרים הייתם אך אם יראה כי יבעטו ידבר להם בלשון חבה ודברי מוסר השכל ואם כל אלה לא יסכון לו לא יתייאש וימשוך ידו כי אם הכלל לא יקבלו יבקש לו יחידים אחד אחד ולא יבצר מהמצא איש אחד מעיר ושנים ממשפחה ישמע בקולו ואם יוציא יקר מזולל. כפיו יתברך יהיה. וזה מאמרו יתברך פה דבר אל בני ישראל שהוא דבר לשון קושי לקדש עצמם ואם תיראו שיבעטו בקושי אז ואמרת אליהם בלשון אמירה הוא לשון חבה וזהו ואמרת אליהם ואם גם זה לא יסכון למו לך אל הפרטים ובקש איש או אשה כי יפליא וכו' או קרוב לזה והוא כי הנה דרך הבא לקדש עצמו לשמו יתברך הלא צריך תחלה לפרוש עצמו מכל המביא לידי עבירה קו לקו וממנו ימשך אחר הקדושה והנה הדבר המרגיל לאדם לבלבל את מוחו וליכנס בו רוח שטות להחטיא והוא היין בוגד כמאמר הכהן לסוטה הרבה יין עושה כו' ואחז"ל הרוא' סוטה בנוולה יזיר עצמו מן היין ע"כ תחלת הפרישה צותה תורה יהיה פרוש מן היין והנה לבא אל הענין נשית לב האם כ"כ מאוס יין לפניו יתברך וקדוש לה' יקרא הפורש ממנו למה לא צוה לכל עמו לאמר היאורה תשליכוהו ויאסור אותו לישראל ואדרבה משמח אלהים ואנשים קראו הכתוב כי כמה מצות נעשות בו ואתת מברכותיו יתברך הוא ובציר ישיג את זרע ותירוש יקביך יפרוצו ואשר חטא על הנפש נאמר על שענה עצמו מן היין ועוד נשית את לב אל מקרא שכתוב בסוף הענין ואחר ישתה הנזיר יין כי הלא בשתותו אחרי כן יין כבר אינו נזיר:

אך אמנם אין ספק כי לא יקשה לפניו יתברך השותה יין שלא בדרך שכרות ומה גם המטיב לבבו לפקח שכלו בתורה כדברי האמור בגמרא חמרא וריחני פקחין וכמאמר הבו לדרדקי חמרא כי היכי דלימרו אך הענין הוא כי בא הוא יתברך לירא מיצרו הבא להתגבר עליו ורוצה לפרוש עצמו מדרכי העולם ולהתבודד ולקדש עצמו למען תחול עליו קדושה ע"י בחירתו והתקרבו לה' ולאיש כזה אומר הוא יתברך דבר כו' כי יפליא וכו' לומר אל יעלה על רוחך לומר כי הנזירות אשר חפץ בו ה' הוא אשר אין דעתו רק לפרוש מן היין או כדרך נודרי נזירות מתוך כעס עם בני ביתו או זולתם או דרך הגזמה כי לא כן הוא רק אשר יראה סוטה בנוולה יזיר עצמו וכיוצא ויירא פן יצרו ידיחנו לעשות את הרע ורוצה לפרוש עצמו מהנאות העולם ולהתקדש לשמים וע"י התעוררותו זה חפץ לידור נדר נזיר כי היין בוגד הוא המתחיל לבלבל הדעת הנה איש כזה אשר חפץ בו ה' וז"א דבר ואמרת וכו' לומר הנה צריך לדבר הקדמה אחת כדי שאחרי כן ואמרת המצוה והקדמה היא איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר לומר כי כאשר יפליא ויפרוש עצמו מענייני העה"ז ורוצה להתבודד ולקדש והתעוררות זה הוא המביא לנדור נדר נזיר ולא מתוך כעס או מחמת בחינה אחרת אז הוא לשמה להזיר לה' שהוא לפרוש מענייני העולם להתקרב ולהיות לה' והנה זו היא ההקדמה שעליה אמרתי דבר כו' ואחר הקדמה זו שהיא לשלול בחינות נזירות שלא לשמה אמר מה שאמרתי ואמרת אליהם הוא מיין ושכר יזיר כו' ושיקנה כל הקדושות כאשר יבא בכתובים והוא מרז"ל במדרש רבה על פ' למה זה תשאל לשמי והוא פלאי שאמר לו כי המלאך משתנה שמו ונקרא ע"ש שליחותו ולפיכך אמר לו למה זה תשאל לשמי כי אין לי שם קבוע כ"א לפי המצוה והשליחות אני נקרא וע"כ עתה שבאתי על עסקי נזירות נקראתי פלאי כד"א כי יפליא לנדור וכו' והלא כמו זר נחשב למה על יחס נזירותם לא נקרא בשם מתייתס אל נזירות רק אל שם הפלאה אך הוא על כי אין הנזירות האמתי לפניו יתברך רק הבא מחמת פרישה והפלאה כאשר כתבנו והוא מז"ל כי שמעון הצדיק אמר מימי לא אכלתי מקרבן נזיר אלא פעם אחת שבא אלי בחור מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו תלתלים כו' אמרתי לו בני מה ראית שנדרת בנזיר אמר לי פעם אחת הלכתי עם צאן אבי וראיתי על עין המים בבואה שלי וקווצותי והתחיל יצרי להתגבר עלי אז קפצתי ונדרתי לגלח' לשמים אז חיבקו ונשקו ואמר לו כמותך ירבו נודרי נזירות בישראל והוא מאמרינו כי אין כוונתו יתברך רק על הבא לפרוש ולהכניע יצרו כמדובר וכוונת הענין כאשר יתבאר בהמשך הכתובים כי ע"י הפרישות יקנה נזר קדושה כל ימי נזרו וישאר לו הפרישות והנזר בקנין כי גם אחרי מלאת ימי נזרו וישתה יין עדיין תואר נזירות יצדקו בו כי נזר קדושה עליו ולא יבגוד בו היין עוד וז"א בחתימת הענין ואחר ישתה הנזיר יין כי הלא בשתותו אחרי כן יין אינו נזיר ואיך יאמר ישתה הנזיר יין אך הוא לומר כי עוד תואר וצודק בו גם אחר שתותו יין.

או יאמר דבר ואמרת מה שהקדמנו כי כוונתו יתברך להודיע כי יש לאל יד כל איש ישראל לעשות עצמו בבחירתו ככה"ג בל יאמר איש כי אין פרישה מענייני העולם יאות רק לגברים ולא לכלם רק לאנשי החכמה תופשי התורה ומחזיקים בה יום ולילה לא ישבותו אך לא ליתר אנשים ע"כ אמר כי לא כן הוא רק איש או אשה מכל הכללות מוכן לכך באשר הוא יהודי וזה יאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כלומר אל כלם כו' כישראל כי כל איש ואשה מוכנים כי יפליא וכו' ונחזור אל דרכנו אמר מיין ושכר יזיר כו' אמר הנה האיש הזה בא לקראת האלהים לפרוש מדרכי העה"ז ולקנות קדושה הנה אלה הם הגדרים אשר צריך לגדור קו לקו עד בואו אל גדר הקדושה. ראשונ' לפרוש מהדבר המחטיאו והעיקר וזה מיין ושכר שהוא חמר חדת ועתיק יזיר וזה הוא עיקר הנזירות ומזה לומר אל כל דבר הגורם חטא כיין ועוד גדר שני והוא חומץ יין וכו' והענין כמו שכתבנו כי עיקר הכונה האלהות ללמד דעת אל הבא ליטהר לשמור עצמו מן החטא לקדש עצמו ועל כן כל הדברים האלה הם דוגמא אל כל מיני הרחקים אשר יעשה האדם וחי בהם:

והנה היחל ביין המערבב ומחטיא ואחריו בחומץ והוא כי היין הוא משל אל הדבר המחטיא וידמה אליו המתחבר לרשע ובא ללמד לאדם דעת ירחק מן השיעור המחטיאו ואחרי כן לא בלבד ירחק מהדבר המחטיא כיון שהיה בו כח לכך הרחק ממנו כענין אדם רע עושה פעולת שקר והזקין ותשש כחו מעשות רע אל תאמר אתחבר לו כי אינו עושה רע אל תעש כן אחר שהיה לו כח לעשותו ועשה בבחרותו וזהו חומץ יין וחומץ שכר שאחר שבהיותו יין או שכר היה בו כח להחטיאך גם שעתה הכח ההוא איננו בו ונתקרר חמימותו הרחק ממנו והוא כנמשל שכתבנו וכן הרחק מן הכיעור ומכל הדומה לכיעור וזהו וכל משרת ענבים עם שאינו יין ולא חומץ יין רק משרת ענבים בין יהיה בו טעם יין או חומץ הוא דומה לכיעור ואחר הרחקה זו עוד תוסיף והוא כי אפילו ממה שאינו כיעור ולא דבר מחטיא לא בעבר ולא בהוה ולא דומה לכיעור כ"א דבר שכעת הוא טוב אלא שאפשר לימשך ממנו דבר מכוער תפרושו ממנו וזהו אומרו ענבים לחים שהם דבר שאפשר להוציא מהם יין בוגד ועוד מעט תפרוש גם מהדבר שהיה אפשר לימשך ממנו דבר רע עם שנשתנה ונעשה דבר שאינו מוכן לצאת ממנו הדבר הרע ההוא כיון שהיה מתחלה אפשר. גם ממנו תפרוש והוא אומרו ויבשים שכעת אין יוצא מהם עסיס כ"א שמתחלה בהיותם לחים היו מוכנים להוציא יין בוגד מהם שהוא משל אל הדברים ומדות שירחק מהן האדם גם מה שאינו מכוער כ"א גם ממה שהיה אפשר לימשך ממנו כיעור גם שכעת אינו מוכן לכך ומאלה תבא אל הרחקת גדולות מהן והיא אפילו מה שהדבר המוכן לצאת ממנו דבר רע גם שמזה אינו יוצא ממנו עצמו דבר רע יוציא ממנו והוא משל כל אשר יצא מגפן היין למה שהענבים שהם אפשריים להוציא מהם יין יצא מהם ולא זו בלבד כ"א עוד יתר על כל זה והיא מי שהיה בשכינת הדבר רע גם אחר שהופרש מהרע וזה מחרצנים הם גרעיני זרע הגפן שהיו שכנים לתירוש באשכול גם שהוסר ממנו אל תא' כי אין זה רק על כי מהגרעין יוכל לצאת ממנו היין גפן כשיזרע לז"א ולא זה בלבד כ"א גם מי שהרע נתאכסין אצלו והוא הזג שהיה היין כנוס בתוכו והנה המתרחק מן העבירה ומן הגורם אליה ומן הכיעור כל מיני הרחקות הללו אין ספק כי קדוש יאמר לו:

פסקה ה

כל ימי נדר נזרו כו'. הנה אחר התרחק מן העבירה ומכל הגורמים אליה ככל הכתוב הרחקים שלמים וכן רבים למען אז יכנע יצרו מאד מאד אם יתגאה לפניו ויתיפה להסתפר ולהתקשט הלא יתגבר יצרו עליו ורם לבבו ע"כ לבלתי רום יצרו כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו ומזה ילמד לכל סוגי קישוטין כיוצא בו ולבל יאמר איש הלא במילי דחסידותא ופרישות המיצוע הוא טוב ולא המותרות פן ימאס בעיני הכל ומה גם בעניינים שמתכער בהם כי הלא אין דבר שמתנוול בו האדם כגידול פרע כי הוא מותר הגוף ועם כל זה דע לך כי הנה עד מלאת ימי נזרו קדוש יהיה גדל פרע וכו' והוא בשום לב אל אומרו יהיה ולא אמר קדוש אך אמר שמהחילו ימי נזרו להתנהג בחסידות ופרישות עד מלאת ימי נזרו קדוש יהיה הולך וקונה הוויית קדושה כי יום יום תהיה בו קדושה מחודשת יום על יום וז"א יהיה אפילו עד גדל פרע וכו' שהיה ראוי יהיה להפך כי הלא בכל יום הולך וגדל נוול הפרע והיה ראוי יהיה גורע בחשיבות וקדושה והוא בהפך כי אדרבה יהיה הולך ומתקדש על יד גדל פרע וכו' כיון שהכוונה לשמים לפרוש מן החטא ולהתנהג בחסידות:

עוד יכוון באומרו גדל כו' ולא אמר יגדל לומר ראו נא איך על ידי הפרישות הנזכר קונה קדושה כי הלא קדוש יהיה כי גם גופו קדש ולא בלבד עצמותו כ"א גם את מותר הגוף הוא שערו יספיק להקנות בה קדושה וז"א קדוש יהיה ולא תאמר כי הגידול שער בעצמו נוול הוא אלא שמה שנמשך ממנו שיכניס הוא הטוב אמר לא כן כ"א גם הגידול פרע קדוש יהיה שעם היותו דבר מנוול עושהו נזר קדושה דזהו גדל וכו' כי מציאות הגידול הוא קדוש ועל כן לא אמר יגדל לשון ציווי ועל כן בראש הפסוק לא אמר ימי נזרו רק נדר נזרו למה שהשאיר הפרע הוא הנזר ואיך יקדים השם אל הצווי ע"כ ייחס אל הנדר:

או שעור הכתוב כל ימי נדר נזרו שמה שנדר היה לשם שמים שיהיה לו נזר ע"כ קדוש יהיה כל עצמו וע"י כן גם שגדל פרע הוא נוול. אחרי שהיא קדוש יהיה על ידי הפרישה כל היוצא מן הטהור קדוש יחשב וזהו קדוש יהיה כיון שכן ראוי הוא גדול פרע כי שער ראשו הוא של הקדוש הנזכר וכל היוצא מראש אשר הוא קדוש יהיה קדוש כמוהו.

וגם דרך רמז ירמוז בל יאמר איש מה יתן ומה יוסיף לי הזיר עצמי והלא כהתם נזירות יבא תער היצר הרע ויגלח את כל כשרוני כי הלא לפחות כל ימי נדר נזרו תער הוא היצה"ר לא יעלה על ראשו כי עד מלאת הימים כו' קדוש יהיה כו' וטוב לגבר יהיה ימים קדוש לה' ומה גם עתה כי לא כן הוא כי אם כאשר תכבשני תחתך ימי מספר ישאר כבוש גם אחרי כן כאומרו אחרי כן בסוף הענין ואחר ישתה הנזיר יין כי גם אחר שתותו יין עודנו שם נזיר בו מופרש מענייני העולם יקרא עליך כמדובר למעלה:

פסקה ו

כל ימי הזירו כו'.

הנה נוסף על מציאות שפע קדושה אשר יורק בפורש עצמו ומתקדש בחסידות יש עוד קדושה קניינית והוא כקדושת כהן שעל כן נזהר מליטמא למתים ועליה עוד מעלה יתירה והוא קדושת כה"ג שאפי' לאביו וכו' לא יטמא על כי נזר שמן וכו' על ראשו אמר כי את כל אלה יקנה האדם על יד פרישותו וחסידותו כי יעלה במעלות עד גדר כה"ג וזה מאמרו יתב' הנה כל ימי הזירו לה' במה שמזיר עצמו לה' מהראוי הוא יעלה למעלת כהן הדיוט שעל נפש מת לא יבא אך עוד זאת אעשה לו כי לאביו וכו' לא יטמא שהוא גדר כה"ג והטעם כי נזר אלהיו על ראשו ככה"ג והותר כי שם מתייחס הנזר אל שמן משחת קדש ובזה הוא עצמו אליו ית' יתייחס:

פסקה ח

כל ימי נזרו וכו' וכי ימות וכו'. הנה ארז"ל באומר אשר חטא על הנפש ק"ו ומה זה שלא פירש אלא מן היין נקרא חוטא על הנפש השרוי בתענית מכל מאכל על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא והלא יקשה כי לא על מי שקיים נזירותו הכתוב מדבר כי אם על מי שנטמא בימי נזרו והנה אין ספק שהכריחם לזה מה שלא נאמר וכפר עליו על אשר נטמא אך באומרו חטא על הנפש יורה שעינה את עצמו אך עדיין קשה שאם כן הנזיר יקרא חוטא ואדרבה קדוש קראו ה' באופן שאין הכפרה רק על מי שנטמא אמנם לזה נשים לב אל אומרו כל ימי נזרו קדוש הוא שהרי נאמר למעלה.

ועוד אומרו והימים הראשונים יפלו איך תצדק הנפילה בימים אמנם הנה אין ספק כי מה שברא הוא ית' פירות וטובות מעדני עולמו היה ליהנות בני אדם אך להשב נפש ולא למותרות כי הלא גם היין משמח אלהים ואנשים קראו הכתוב וכל נפש איש כי תאוה טוב בעיני ה' לבלתי סגפה ולמונעה לגמרי ממנה כי הוא עינוי נפש בצד מה אך אם לכפרת עון יתענה איש מכל מאכל ואותו העינוי הוא צריך אליו לכפרת נפשו ומתענה בתשובה שלימה הנה אין ספק כי לא יחשוב ה' לו עון מה שמענה כי הלא בערך מה ששב מאשמותיו ומתכפרים לו מיעוט חלבו ודמו קרבן לה' יחשב לו ועל הדרך הזה בנדר כי מה שמענה נפשו מן היין בערך מה שמקדש עצמו לעבודת קונו וקונה נזר אלהיו על ראשו לקדושה יחשב לו ענויו אך אין זה רק במי שמשמר נזירותו בקדושה עד מלאת ימי נזרו אך אשר לא נשמר ונטמא וביטל ספירת ימי נזרו אומר הוא יתב' חבל על הימים שפירשת מן היין שהתענית לבלתי הועיל ועל כן יביא שתי תורים וכו' אחד לחטאת על שגגת טומאתו ואחד לעולה לכפר על אשר חטא על הנפש כי העולה באה על הרהור הלב ואלו היו הרהור נקי וטהור תמיד ולא היה מסיח דעתו מהזהר מן הטומאה לא היה נארע לו כי היה הוא ית' מרחיקו מן החטא כי גם בלא דעת נפש לא טוב נמצא על יד היותו מסיח דעתו נמצא חוטא על הנפש שענה את עצמו מן היין חנם וזה הוא ענין הק"ו ומה זה שלא פירש אלא מן היין כלומר שנתענה לבלי צורך נקרא חוטא מי שפירש עצמו מכל דבר כלומר והוא לבלי צורך שהוא איש חסיד משולל עון למרק או שאינו שב בתשובה על אשמותיו בתעניתו פתח חרצובות רשע וכו' באופן שאינו מתענה להועיל איש כזה חוטא על הנפש יקרא וע"כ למד מהנטמא בימי נזרו למה שהוא בענין כיוצא בו כמדובר והנה עדיין היה מקום לומר למה יתייחס לבלתי מועיל אשר ימות מת עליו בפתע פתאום והלא לא יבצר שנהג כמה ימים בקדושת נזירות ויצא הפסדו שפירש מן היין בשכר מה שנהג נזירות באותן הימים ע"כ הקדים ואמר כל ימי נזרו קדוש וכו' ואמר אח"כ והימים הראשונים יפלו וכו'. ולבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל בספר הזוהר האומרים על פסוק ויקרבו ימי יעקב ויקרבו ימי דוד כי כל הימים אשר יעסוק האדם בהם בתורה ובמעשים טובים כל אותן הימים חיים וקיימים לעולם כי יקנו קדושה רבה מאד ויקרבו ויאתיון בקרוב איש להשתחוות לקונו בעת סילוקו. ונבא אל הענין כי הנה אם כל יום ויום מהימים אשר הנזיר מונה נזירותו בקדושה אשר אין ספק שקונים הויית קדושה אם גם כשנטמא באמצע הימים הראשונים עומדין בקדושתו אשר קנו בנזירות אשר נהג בהם טרם יטמא לא היה נחשב לחוטא על הנפש מה שהתענה מן היין בימים ההם ומצוה תחשב לו אך הענין הוא כי נהרס בניינם מתבטלת הויית קדושתם אשר קנו על יד הטומאה הזאת וז"א כל ימי נזרו קדוש הוא לה' כלומר כל הימים כאחד הם קדושה אחת ועל כן כי ימות מת עליו כו' לא תאמר אם מנה ט"ו ימים טרם יטמא יטהר וימנה ט"ו ימים אחרים וישלים נזירותו כי לא כן הוא רק והזיר לה' את ימי נזרו מחדש ולא יצטרפו ט"ו ימים עם הט"ו שקדמו והטעם כי הימים הראשונים יפלו כלומר מה שעלו במעלה בימי ספירת הנזירות טרם יטמא כדרך כל הימים שנעשה בהם תורה ומצות אין אותה המעלה קיימת להם כי אם יפלו ממעמדם ויהרסו מבניינם כי לא תתקיים מעלתם רק בהמנות כולם בקדושה ובטהרה אך עתה יפלו מקודם ועל כן לא יפלא מה שחוטא על הנפש יקרא על שהתענה מן היין כיון שלא שמר עצמו וההיקש במתענה מכל דבר על הדרך הזה כמדובר:

פסקה יג

וזאת תורת הנזיר כו' ביום מלאת כו'. יתכן זולת סוד הדבר יהיה רמז כי ביום מלאת ימי נזרו אשר קבל עצמו להזהיר עצמו מן היין להכניעו את יצרו על ראותו סוטה בנוולה או על ראותו יצר סמוך היחל להתגבר עליו כדרכו וכעלילותיו ומה גם כי החילו חמת מיין בוגד המחטיאו ווקונה. אותו בשלשה דרכים. (א) כי יתפוש אותו בלבבו להרהר אשר לא טוב כמאמר איוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה כו' כי אמר אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם והיא מחשבה בלי מעשה. (ב) והוא מעשה בלי מחשבה והוא כי יבלבל דעתו ביין ולא ישית לבו לדקדק בין שומן לחלב וכיוצא בו. (ג) והוא טעות גדולה המביאו לידי מעשה אשר יעשה זדון והוא מאמרם ז"ל שהוא ענין בן סורר ומורה שעל ידי משוך ביין את בשרו ואוכל בשר בא יבא עד ככר לחם וילסטם את הבריות וגם יטמא בזמה ועל כן טוב הוא ימות זכאי ואל ימות חייב ועל כן נגד שלש אלה רמזה תורתינו הקדושה כי טרם ישוב הנזיר לשתות יין ישוב לבו לבער שאור שבעיסתו של שלשת הבחנות האלה על ענין המחשבה יביא כבש לעולה שיהיה מתנהג בתמימות ככבש והוא כיעקב איש תם הנקרא שה ועל כן נאמר בו תמים וכמאמרם ז"ל בויקרא רבה אמרו למה נמשלו ישראל לשה על שאנו נמשכים אחר הקב"ה כשה בתמימות ופירשו על זה פסוק משכני אחריך נרוצה כמפורש מאמר זה אצלנו בספר שושנת העמקים שפירשו ז"ל על מה שאין ישראל מהרהרים על ששכר מצות בהאי עלמא ליכא ועל השוגג מה צוה ית' יביא כבשה תמימה שהוא קרבן מיוחד לשוגג בתום לבו ועל השלישית שהיה כאויב לקונו יעשה שלום עמו ית' ע"י קרבן שלמים כללות הדברים שע"י שלש אלה יתן אל לבו לבטל יצרו משלשת בחינות רעות המתרגשות ע"י היין בוגד ועוד שנית יעשה כי ישית לבו לבער יצה"ר מכל רמ"ח איבריו בלי עשה בשום אחד מהם דברים אשר לא תעשינה וזהו וכל מצות וכו' כי יעשה את עצמו כסל מצות שיחשיב עורו המחזיק בתוכו את כל אבריו כסל המקיף את מצות רבות משוללי שאור שבעיסה ולא עוד אלא משוחים בשמן שיהיו כל אבריו מלומדים ומושרשים ע"י מעשים טובים שיעשה בכל אחד מהם שיהיו כטבולים בשמן אור הקדושה הנעשית בכל מעשה טוב וזה בין באיברים הגסים המשולים לחלות שבלילן עבה בין לאברים דקים המשולים לרקיקים כל' לדבר טוב או כוליא ליעץ או טחול וכיוצא בכלם יסיר יצה"ר מהם ויעשה טוב בפעולת המתייחסות אליהם כנרמז באומרו ורקיקי מצות משוחים בשמן ורמז עוד כי כל מה שיחנך כל א' מאיבריו בעבודת שמים לא יסכון לו אם ירדוף אחר המותרות ע"כ יגלח שער ראש נזרו שהוא משל אל כריתת המותרות והגאות עד שלא יזכרו ולא יעלו על לב ע"כ ישליכם באש לאבד כל זכר למו וגם ישית על לבו לקיים ג' דברים שהעולם עומד עליהם שהם תורה ועבודה וגמילות חסדים ובאחרון היחל והוא שיעשה כל כח זרועו לגמול חסד ולא בהפכו לכן יקח הזרוע בשלה מן האיל שהוא משל אל היד הנטויה לפעול בל תהיה לו זרוע נטויה לפעול אשר לו כדת אלא אדרבה לגמול חסדים ע"כ יקח הזרוע בשלה במים רמז למימי החסד כי לעשות חסד תהיה זרועו מושלת לו ולא על הפכו ועל העבודה רמז בתלת מצה רמז אל העבודה שכל שאור וחמץ פוסל בה ועל התורה אמר ורקיק אחד כי התורה עולה תרי"א ורקיק עולה תר"י ועם התיבה או עם הרקיק שהוא א' עולה תרי"א היא התורה שבה הג"ח ועבודת כל המצות שלש אלה יהיו קדש ויתן אותם על כפי הנזיר לרמוז לו כי בכפו יחתום הוא ית' כל אשר יעשה בשלש אלה ואז והניף אותם כו' לרמוז שלא יניעם ולא יניפם רק על מה שיהיה קדש ולא על הפכו חלילה ואמר כי אחר כל ההכנות הטובות האלה ישתה הנזיר יין ולא יירא פן יחטיאו כמדובר:

תוכן העניינים

תורת משה - אלשיך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה