תורת משה - אלשיך· רבי משה אלשיך
ויקרא
פרק א
פסקה א
ויקרא אל משה. הנה ראוי לשית לב. (א) כי מהראוי יאמר ויקרא ה' אל משה וידבר אליו. כי למה זה הם שלא להזכיר כי ה' קורא לו ואך באומרו וידבר הזכיר שמו ית'. (ב) כי אחר שהקריאה גם היא מאהל מועד מהראוי יאמר ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר אליו. (ג) אומרו מאהל מועד ולא אמר באהל מועד כי שם ידבר עמו כי הקול היה נפסק ובלתי יוצא מהאהל וחוצה:
והנה ארז"ל (ויקרא רבה פ"א) כי גדול כבוד הנעשה למשה מלאברהם כי את אברהם קרא על יד המלאך והקב"ה דבר אח"כ עמו. אך למשה הקב"ה הוא קראו והוא דבר לו. והנה לפי זה תכפל הקושיא ראשונה שא"כ טוב טוב היה יאמר ויקרא ה' אל משה:
אך אפשר לדעתם ז"ל. כי בעל המאמר ההוא הוקשה לו כי מלת אליו מיותרת. כי ע"כ יש דורשין שהוא אליו למעט את אהרן. אך בעל מאמר זה מפרש שכוונת הכתוב הוא לומר שכיבדו הוא ית' כבוד גדול מה שלא עשה כן לאברהם. והוא כי ברצות מלך לדבר עם א' מאוהביו אינו כבוד מלך לקרא אותו ע"י עצמו שיבא לפניו או להודיעו שחפץ לדבר עמו. כי אם שלח ישלח אחד מהנערים משרתי פניו לקרא לו. ובבואו לפניו פה אל פה ידבר בו כמשפט לאוהבי שמו. כמעשהו ית' עם אברהם ששלח מלאך וקוראו מן השמים ואח"כ הוא ית' דבר עמו. אמר כי רק במשה אפי' הקריאה שהיה הכנה אל הדבור. היה ע"י עצמו. וזה יאמר ויקרא אל משה וגם וידבר ה' בעצמו. שהיתה הקריאה והדבור ע"י ה' בעצמי. זה עשה אליו בלבד מה שאין כן לאברהם:
או כוונו ז"ל. שאמר ויקרא אל משה. ולא נזכר מי היה הקורא. יורה ודאי שחוזר אל אומרו למעלה ולא יכול משה לבא וכו' וכבוד ה' מלא את המשכן. שהיה ירא מלבא. על כבוד ה' שהיה מלא את המשכן. ע"כ ה' הנז' באומרו וכבוד ה' מלא קרא את משה שיבא פנימה וידבר ה' אליו. ומה היה שסמך אל ה' הנזכר בפסוק ההיא לבלתי הזכיר כאן את הקורא. ולא סמך אל הפסוק ההוא לבל הזכיר פה שם הקרוין על שגם נזכר משה בפסוק ההוא. והיה די יאמר פה ויקרא אליו וידבר ה' וכו'. ע"ד (בראשית י"ח) וירא אליו ה' באלוני וכו' ולא אמר אל אברהם כי סמך על פסוק סוף פרשה הקודמת שנזכר בו. וא"כ למה נזכר משה בפירוש. אלא ודאי כיוון לרמוז כי את משה לבדו עשה ית' את הכבוד הזה משא"כ לזולתו הוא אברהם. שנא' בו ויקרא גם הוא. והצד השוה שבשני דרכים אלו הוא כי למה שאין כבודו יתברך להיות גם הקריאה ע"י עצמו. ע"כ לא הטיל הזכרה בפירוש אצל הקריאה רק אצל הדבור אך הכתיב באופן שיובן כי גם הקריאה על ידו ית'. עם היות שאינו כבודו להיות גם הקריאה על ידו. ע"כ בדבור שהוא כבודו הכתיבו בפירוש מה שאין כן בקריאה כי אם שיובן דחד ייתור או סמוכות כלומר כי גם מה שאינו כבודו ית'. עשה לפני משה. כי גדול הוא לפניו ית':
וע"ד הפשט להשיב על כל הכתוב מעין הקודם בבחינה אחרת. והוא בהזכיר מאז"ל (ויקרא רבה פ"א) באומרם מאהל מועד. שאמרו מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק ואינו יוצא חוץ לאהל וכו'. והוא כי אינו כבודו יתברך להיות בתוץ קולו רק במקום הוכן לשבת:
ובזה נבא אל הענין. והוא כי הנה היה משה חוץ למשכן כי לא יכול לבא. וע"כ לקרא אותו היה צריך. אם הוא ע"י עצמו יצא הקול חוצה ולא יפסק פתח האהל. ע"כ מפני כבודו ית' לא אמר ויקרא אל משה מאהל מועד שזה יהיה או' בפירוש מה שאינו כבוד אלהים. ע"ב מאומר בהסתר ויקרא אל משה סתום. ומאליו יובן כי יצא הקול לחוץ. כי שם משה אך לא אמר מאהל מועד כי אם אחר או' וידבר ה'. שהוא אחר שנכנס בפנים אז אמר מאהל מועד. שפירושו כמ"ש ז"ל שלא היה הקול יוצא חוץ מאהל לומר כי מה שהיה דבור שהוא אחר הכנסו היה מאהל מועד ולא יצא הקול חוצה. ושעור הכתוב ויקרא. שהוא שקראו עודנו בחוץ שהוא כי יצא הקול לחוץ. זה היה אל משה שהוא מפני כבוד משה. אך מה שוידבר ה'. עם היות הדבור אליו. עם כל זה היה דוקא מאהל מועד ולא יצא הקול לחוץ. תדע למה מפני שהוא לאמר לזולתו. וע"כ לא עשה ית' בשביל מה שהוא לאחרים כאשר מה שהיה נוגע אל משה עצמו:
פסקה ב
דבר אל וכו'. ראוי לשים לב. (א) שאחר אומרו דבר אל בני ישראל למה חזר ואמר ואמרת אליהם. וגם הא' בלשון דבור והב' בלשון אמירה. (ב) אומר אדם ולא איש: (ג) מלת מכם שהיא מיותרת:
ויתכן יאמר דבר אל בני ישראל דבור של קושי. ושוב אמור להם דברי פיוס וחבה. הדברים של קושי הוא אדם כי יקריב. לומר כי למה שהוא אדם שמאדמה קורץ וערב אל לבו לחטא לה'. כאשר יבא להקריב מכם היה ראוי ליקרב כיצחק על גבי המזבח. ולא יתרצה יתברך בקרבן בהמה. כלומר כי במה יקדם ה' הירצה ה' באלפי אילים וזהו דברי קושי ברמז באומרו דבר אל בני ישראל. כי הראוי היה להקריב את עצמו. ומה שאמרתי ואמרת לשון חיבה הוא כי אע"פ כן אני מתפייס מחיבתי אליכם. כי מן הבהמה מן הבקר כו' תקריבו את קרבנכם. שאעלה עליכם בהקריבכם בהמה כאלו תקריבו קרבנכם של עצמכם:
או יאמר מענין זה. מאמר דוד המלך ע"ה באומרו (תהילים כ״ה:א׳-ב׳) לדוד אליך ה' נפשי אשא לומר למה שאני דוד ב"ו. והמשאת והמנחה אליך ה' הוא. כי אין ערוך אליך. ע"כ ראוי הוא כי נפשי אשא. משאת מאת פני אליך. כי אין לאיש נכבד בנפשו להציג לפניו ית' לכפר עונו. ולא יקשה בעיני להשיא נפשי אליך שאמות. מדאגה פן אבוש בהציג נפשי לפניך מבושת עוני שעדיין לא טהרתי מעוני. כי הלא במה שאתה אלהי בך בטחתי אל אבישה. אך ירא אני שאל יעלצו אויבי לי אם אמותה הפעם שיעלצו במיתתי ויתחטאו לך. כלומר ולא אמות כי אחיה ותתקנני בחיים:
ועל דרך זה יאמר נא הוא יתברך. דבר אל בני ישראל דברים של קושי. ואחרי כן ואמרת אליהם דבר של חבה ופיוס. ומה שאמרתי דבר של קושי הוא כי אדם. כלומר למה שאיש האדמה הוא. כי יקריב מכם הוא ראוי כלומר ממה שהוא מתוככם. בכם הוא הנפש. למה שהוא קרבן לה'. כי מה דורון תערכי לו ית' ראוי אם לא הנפש. כי רוחני היא באופן שהמות ראוי לאשר חטא לו וזהו הקושי אשר אמרתי דבר אל בנ"י אך אשר אמרתי אחרי כן ואמרת אליהם ל' חיבה. הוא כי שבתי וראה לרחמכם כי חביבים אתם לפני. ואתן תמורת נפשכם בעל חי בלתי מדבר. מן הבהמה ומן הצאן תקריבו את קרבנכם המיוחד לכם הוא הנפש. שאעלה עליכם בהקריבכם מן הבהמה כו' כאלו קרבנכם המיוחד אתם מקריבים והיו קדש:
עוד יתכן בשום לב אל הכנסו בלשון יחיד אדם כי יקריב. וצאתו בלשון רבים שאומרו תקריבו את קרבנכם. והוא כי אמר אלהים דבר אל בנ"י דברי קושי ושוב ואמרת אליהם דברי חבה. והקושי הוא אדם כי יקריב מכם. כלומר אדם א' מכללות מרובים שהיא מכללותכם הוא הראוי שיקריב ואקבלנו. כלומר אך לא כי יחטאו רבים שקרבן לא ארצה מידם כי גדול עון של רבים. ועם כל זה הנני שב ואו'. שאפי' של רבים לא אגעל בו. ומן הבהמה וכו' תקריבו את קרבנכם של רבים. וכן תחלה החל לפרש קרבנות יחיד ואחרי כן של רבים:
או יאמר אדם וכו'. ענין כל ישראל ערבים זל"ז וחטא הא' על הכלל יחשב. ומה גם על הראוי להזהיר ולהיישיר. כמאמרו ית' ליחזקאל (יחזקאל ג') ואתה כי לא הזהרת רשע וכו' וע"כ כי יחטא איש גם זולתו יאשמו. וזה אדם כי יקריב שהוא על אשר חטא. הנה מכם נמשך לו זה שהוצרך להקריב שלא הזהרתם אותו. וא"כ גם כלכם הייתם חייבים ולא יכופר בקרבן א' שיקריב הוא לבדו. אך זה חסד כי קרבן א' לה' די. וגם שיהיה מן הבהמה וכו' אקבל כאלו גם כולכם תקריבו את קרבנכם של כלכם. שלא הזהרתם אותו באופן שלא יבא לידי חטא. נמצא שבהקריב הקרבן את כלכם הוא מטיב:
או יאמר. בשום לב אל רבוי האת. אדם כי יקריב. ויהיה מכם שהשבתם אותו בתשובה ועל ידיהם הוא שב. ומקריב קרבן לה' מן הבהמה כו'. מעלה אני עליכם כאלו תקריבו כלכם. את קרבנכם כאלו אתם גם אתם מקריבים. ולא קרבן א' כ"א שנים. (א) את האיש שהשבתם בתשובה כי היה רחוק והקרבתם אותו עד ה'. (ה) הקרבן עצמו. וזהו תקריבו את קרבנכם כי האת מרבה את השני. באופן שהמקריב מקריב קרבן א' שהוא מן הבהמה. ואשר השיבו אותו בתשובה וגרמו שיקריב מן הבהמה הם מקריבים שנים שהם אדם ובהמה. וזהו אדם כי יקריב בהיות מכם על ידכם. האדם הנזכר עצמו הוא קרבן לה'. נמצא שמן הבהמ' כו' שהוא מקריב. אתם מקריבים שנים. כי תקריבו את קרבנכם. כי באומרו את מרבה הא' ובאומרו קרבנכם הוא האדם אשר תקריבו הם לה':
או שעור הכתוב אדם כי יקריב ונמשך מכם שהשבתם אותו. הוא מקריב קרבן אחד לה' וקרבנו ב"ח מן הבהמה כו'. ואתם שהשבתם אותו תקריבו שנים. והא' הוא אדם. וזהו תקריבו את קרבנכם. כי באו' את ואו' קרבנכם הרי כאן שנים:
עוד יתכן. בשום לב אל החילי שלא לנוכח אדם כי יקריב. ומסיים לנוכח תקריבו את קרבנכם. אך יאמר. כי הנה אם איש א' יחטא בקרב כל ישראל. הלא נפרד יקרא בין מה' (ישעי' נ"ט) כד"א עונותיכם היו מבדילים. וגם מרעיו הפרד נפשו. ולא יחשבו גוי א'. כי המליץ רע הוא שטן יצה"ר יפריד ביניהם. כי כל ישראל קדושים והוא טמא:
ונבא אל הענין. אמר אדם כי יקריב על אשר חטא. הנה שלא לנוכח אדבר בו כי בחטאו רחק מה' ומישראל. אך יתקרב מעט מעט ובישראל יתחיל. כי במה שבא לקרב קרבנו כי גמר בדעתו להקריב. וזהו או' יקריב ל' עתיד. הנה ע"י המחשבה טובה נעשה מכם שמכם ואחדותכם יחשב. אך עדיין לא דבק בה. אך בעשותו קרבן לה'. כי ע"י עשות קרבן לה' נעשה הוא לה' כי נתקרב אליו. ואז כמוהו ככם אדבר לנוכח. ואומר לכם מן הבהמה כו'. שעם שאשר תקריבו היא בהמה אח'. אתם מקריבים שנים את האדם הנזכר שהי' נפרד מאתו ית' והקרבן בהמה. וזה רבוי האת. ולא בלבד הוא כ"א גם אתם. כי קריבתו גם לכלכם מטיב. כאלו אתם גם אתם מקריבים כמוהו את קרבנו כי כל ישראל גוי א':
או יאמר אדם כי יקריב כו'. והיא בשום שכל והבין כי הלא כמו זר נחשב שאיש א' יחטא ועל הבהמה יקצוף כי הנפש החוטאת ראוי שהיא תמות. ותהי נא יד ה' באדם אשר חטא לו. ולא יחליפנו ולא ימיר אותו בהמה באדם. כי אלה הצאן מה עשו. כי איננו ית' כמלך הארץ שיביאו לו מנחה. ויהיה כמחריש על אשר חטאו לו באלפי אילים וצאן לרוב. כי בהמה שמן חלקו מאכלו בריאה. אך לא כאלה ה' אלהים אמת כי אין לו יתב' חלק באוכל ושתה חלילה. כי רם ה' מכל הנאה גשמית והוא בורא כל ואדון הכל. ואיככה נוכל וראינו פה קדוש יצו עלינו להקריב לפניו קרבן מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן ולא יחרד לבנו. והן זאת החרדה אשר חרד הוא ית' עצמו ע"י אסף ברוח קדשו באומרו (תהילים נ׳:ח׳) לא על זבחיך אוכיחך כו'. לומר אל יעלה על רוחך כי למען הנאת קרבנותיך אני מוכיחך על חטאתיך. למען תביא לי קרבנות ליהנות מהם חלילה ומה גם שתחשוב כן על העולה שכולה כליל. כי הלא לא על זבחיך שתקריב אוכיחך למען תזבח לפייסני בזבחיך. כי הלא אתה דע לך כי לא בלבד אשר לא תקריב על מזבחי רק חלב ודם. כ"א אפי' עולות אשר כולם כליל לא אחפוץ כי טוב היה שלא להרהר רע להביאם. ואם פעם הרהרת ותביא עולה חפצתי בה לתקון נפשך. אך אם תתמיד בהרהורים רעים תמיד ומעלה לי עולות תמיד עולה על כל הרהור. הלא אקוץ בך. כי טוב שלא תהרהר. משתהרהר ותביא ברבוי. וזהו ועולותיך כו' שעולותיך נגדי. כמנגדים לי אחשיבם בהיותם תמיד. כי ההתמדה בהרהורים רעים אקוץ בם. עם שעולות תמיד תעלה לי. עם שכלם כליל. לא יעלה על רוחך יש לי הנאה בקרבנותיך. כי לו הונח הייתי נהנה מהם. לא אקח מביתך פר בהמות בייתיית. שיראה בעיניך שאני צריך לך. במקום שיש לי מן ההפקר כי לי כל חיתו יער כו'. ואם הוא להיות יותר עריבות הבייתיות. הלא ידעתי כו' וזיז שדי כו'. שארז"ל שנקרא זיז שיש בו מכל טעמים שבעולם מזה ומזה. וכ"ש שאם הונח שארעב חלילה ואצטרך אליה. לא אומר שתהיה האמירה לך. כי לי תבל ומלואה אתה ומקנך. ולא אניח הדבר ברצונכם אדם כי כו'. ומה גם עתה כי אעיקרא דדינא פירכא. כי האוכל בשר אבירים וכו'. הנה כי גם בעיניו יתברך יפלא ומוכיח לאדם. בל יעלה על רוחו שלהנאתו הוא עושה ולא עוד כ"א בני אדם גם בני איש. היו מן המתמיהין על הדבר לפניו ית'. באמת באמור. כי מה המה כל צאן ובקר ישחט. אשר יחטא איש. האם יש בהם די כפר אשר חטא על נפש הרוחניות. והוא אשר הנביא דבר בשם ישראל לפניו ית'. באומרו (מיכה ה') במה אקדם ה' אכף וכו'. והוא כי למעלה מדבר הוא ית' עם עמו ואו' עמי מה עשיתי לך כו' אשר העליתיך כו' עמי זכר נא מה יעץ כו'. נמצא העם כאשר על בלתי החזיקו טובה על כל הטובה ואדרבה חוטא לפניו. ועל ב' הדברים יאמר נא ישראל כמשיב העם אל ה' אשר היא כמדבר בו לנוכח. ואומר אל הנביא כנגד אשר הטיב לי. במה אקדם ה' כלומר במה אתראה לפניו כנותן לו תודה והחזיק לו טובה במה שאני אדם. והמקבל הוא ה' שאין קץ לגדולתו. ועל החלוקה הב'. והיא על שחטאתי לו וצריך להכנע תחתיו שיסלח לי. אמר בתמיה אכף לאלהי מרום. כי במה שהוא אלהי מרום באיזה דבר תתייחס אלי הכנעה אצלו. והוא כי כאשר לא יחזיק האדם טובה לצפור דרור אם יצוייר שישתחוה לו ויכנע לפניו. כי אדרבא ישחק לו באמת באמור במה נחשב הוא לפני. שאחשוב הכנעתו אלי כי איש אנכי. וכי שיח וכי שיג לו ונחמד להשכיל. והיא בריה קלת האיכות עוף יעופף על הארץ ועאכ"ו תמיהה כפולה ומכופלת. שיחשוב ה' אלהי הצבאו' בורא כל העולמו'. אשר יכרע אנוש רמה חרש מחרשי אדמה לפניו ית'. כי ה' ישחק לו ומאפס ותוהו יחשב הכנעתו לפניו יתברך:
וזה מאמר עם בנ"י כמתמיהין. ואומר אכף לאלהי מרום. כי האכף לאשר הוא אלהי מרום. ופירש על ראשון ראשון על או' במה אקדם ה' אמר האקדמנו בעולות כו'. והוא כי בהחזיק אהרן טובה ביום הוקם המשכן על שהקימו ה' לכהן גדול. לאמר יביא עגל וכבש בני שנה לעולה. וע"ז תפס על כיוצא בו פה עולות ועגלים בני שנה. והכונה כאמור כי למה שאני אדם וגם שהמקבל הוא הקב"ה איך אתראה לפניו בב"ח. ועל הב' אמר הירצה ה' כו' האתן בכורי פשעי כו'. ר"ל האתן בכורי שאזבחהו על פשעו אשר פשעתי אני והלא הוא לא פשע מאומה וכנפש האב וכנפש הבן לו ית' המה. נפש החוטאת היא תמות. ועוד טענה אחרת וגדולה היא. והיא כי האתן פרי בטני כלומר שהחלק שיש בו מג' שותפין שבאדם. הקב"ה ואביו ואמו. באופן כי אין הנפש מאתי רק פרי הבטן. פרי המתייחס מהבטן הוא הגוף. אך הנפש מאתו ית' היא. וא"כ איך אתן פרי בטני הגשמי בעד חטאת נפשי. והלא אינו כדאי שבנפש שטמאתי יכפר:
או יאמר האתן בכורי פשעי כלומר בכורי א' יספיק לפשע א'. וכן א' משאר בני יספיקו לחטאת נפשי א'. אך לשאר פשעים וחטאות מה אעשה. ומאין לי בנים כשיעור פשעי וחטאתי. באופן היו דברי אלו דברי תשובה והגזמה בהעלות ישראל על לבן. גודל עונש החוטא לפניו ית' וגודל השערתו. שיש להחזיק לו טובה על אשר היטיב לו. ומתבהל באומרו כי מה יספיק לרצותו. ע"כ משיב הוא ית' אל הנביא ואומר הגיד לך אדם מה טוב. לומר במה שהגיד לך אדם הדברים אמורים. שמורה כי שב עדי בלב שלם ומתחרט וכ"כ גדול חטאו לפניו. שאינו מוצא דבר לרצותו ולכפר בעדו שיספיק. הלא מה טוב הוא. כי בזה לבד אני מתפייס. ואומר לו כי מה ה' דורש ממך לא זבחים ולא עולות. כ"א על הנוגע אל מה שבין אדם לחבירו. הוא שתאהב את רעך כמוך לבלתי עשוק והצר לו. כ"א שאדרבה תיטיב לו אם תוכל. ועל בלתי עשוק והצר לו אמר עשות משפט. כלומר לא תייחל אם יש לך דין ודברים עם רעך עד יביאך לשער הזקנים למשפט. כ"א שאתה בעצמך תעשה לך המשפט וזהו עשות משפט. ועל הטיב לו אמר ואהבת חסד. לכלול גם אשר אין לו במה להיטיב כי דל הוא. כי לא תאמר הנה אם היה לי הייתי נותן ומרבה להטיב. כי הלא תהיה לך אהבת חסד. גמור בלבך לעשות חסד אם יהיה לך. ובכלל הדבר הוא. כי יבקש לו למי שיצטרך מהזולת. ועל הנוגע בין אדם למקום אמר והצנע לכת עם אלהיך. שלא בלבד תעבוד את ה' בכל לב במקום רואים כ"א גם במקום שאין אנשים. והוא מאז"ל שגדר חסיד הוא מי שבסתר ימנע מעשות מה שלא יעשה במקום שיש אנשים. והוא מאמר הכתוב (תהלים ק') אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי. הדרך ההיא של תמימות. ומה שאשכיל. הוא כי היא תבא אלי והיא תהיה עמי. כאשר אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי במקום שאין רואים. והוא מריב"ז לתלמידיו (ברכות ד' כ"ח) י"ר שיהיה מורא שמים עליכם כמורא ב"ו. כי אדם עובר עבירה בסתר ואומר שמא יראני שום אדם ואינו אומר שמא יראני המקום. וזה יאמר והצנע לכת עם אלהיך. שתהיה לך הצנע לכת במקום שאתה עם אלהיך בלבד. ואין ירים אתך ואין רואך זולתי ית':
כלל הדברים כי הלא כמו זר נחשב. ירצה ה' באלפי אילים ורבבות נחלי שמן לרצות בהם את קונו. וא"כ איפה מה דבר ה' שכאשר יחטא איש יביא קרבן ויתכפר כי במה נחשב הוא לכפר עליו:
והנה הרב בעל העקידה כתב. כי עיקר הדבר היה למען יכנע לבב החוטא. בראותו זביחת הב"ח ההוא ונתוחו ושרפתו. ואמור יאמר הן כל אלה הדברים היו ראויים לעשות בגופי ובאיברי על אשר חטאתי וישר העויתי. ואז יכנע לבבו הערל וישוב אל ה' וירחמהו. ובחר השי"ת בהעשות הדברים ההם בב"ח ההוא. ע"ד כי אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ולבעל חי נחשב הוא. והנה לכאורה יראה טעם מתקבל בצד מה. ויתכן שאל זה הביט המלך דוד באומרו (תהלים נ"ח) כי לא תחפוץ זבח אתנה וכו' זבחי אלהים וכו'. והוא כי אחרי אומר ה' שפתי וכו' אמר כי לא תחפוץ וכו' לומר מה שאבחר בתפלה ולא קרבנות הוא כי לא תחפוץ וכו' והוא בשום לב אל אומרו ואתנה בוי"ו. והנ"ל כי לא תחפוץ זבח אתנה. אך יאמר כי הנה אחר שהזבח שהאדם מביא אין עיקרו שור או שה. רק מה שאדם נכנע ע"י כן בעלות על לבו שכל הנעשה בב"ח ההוא היה ראוי ליעשות בו. והוא הזבח האמתי. כי ההקרבה האמיתית הוא האדם עצמו. ואם יצויר לב האדם ישבר בלי קרבן ככל הראוי. לא היה חפץ היא ית' יותר מזה. וימחל לו הש' כענין (ירמי' ו') עולותיכם ספו על זבחיכם וזהו כי לא תחפוץ שני הדברים יחד. זבח. ושג"כ אתנה. כ"א יצוייר זבח בבלי אתן יספיק. כי אינך כמלך ב"ו שחפץ לקבל. כי הלא אין קרבן שהכל עולה כליל לה' כעולה. ועם כל זה עולה לא תרצה. ואשר אמרתי שיש זבח מבלי אתן. הוא כי זבחי אלהים אינו הקרבן. רק רוח נשבר השנשברת ע"י הקרבן לא הקרבן עצמו. וע"כ אמרתי שלא תחפוץ שעם זה ג"כ אתנה. וראה נא ה' כי גם שלא נשברה רוחי בעצם. הלא נשבר לבי. יקבל נא כפל שברון בלב במקום שברון אחד ברוח כי ברוח נשברה בלבד תחפוץ. והנה בלב שברון ודכוי. וזהו לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ר"ל לב נשבר ונדכה וע"כ אלהים לא תבזה:
וזה יתכן יאמר. אדם כי יקריב מכם כלומר מכם היה ראוי למה שהוא קרבן לה'. ולא מהב"ח. אך חסתי עליכם לומר כי מן הבהמה כו' לו' ממה שתראו שנעשה בבהמה ובבקר ובצאן תוציאו ממה שהיה ראוי לכם. וזהו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. מן הנעשה בהם. ימשך תקריבו את קרבנכם. מעצמכם ובשרכם ודמכם. כי תבינו כי כן היה ראוי ליעשות בכם. ותכניעו עד יהיה לכם רוח נשברה כפי הערך ההוא. ויחשבו כמקריבים עצמכם. ומאומרו לשון רבים. יתכן יהיה שיעור הכתוב. כי גם הכלל יתנו אל לבם ליכנע ולשוב מעון וזהו אדם כי יקריב מכם כו'. כי ממה שהאדם א' מקריב מכם תתנו גם כלכם אל לבכם. עד שאתם גם אתם מן הבהמה כו' שיקריב האדם ההוא. תקריבו את הנוגע לכם עצמכם ובשרכם לה'. ולכן זאת יעשה לירצות. כ"א עולה קרבנו יביאנו מעצמו. וזהו זכר תמים יקריבנו. וחזר ואמר יקריב אותו. וגם אמר מלת את בכל דבר. ושחט את וכו' ולקחו את הדם וכו'. הלא הוא כי אמר יקריבנו בעצמו את הבקר הנזכר ועוד יעשה כי אל פתח אהל מועד יקריב אותו הוא האדם עצמו המביאו לרצונו לפני ה'. כלומר מה שיקריבנו אל פתח אהל מועד בלבד וישוב לביתו. הנה רצונו של האדם להיות הוא לפני ה' לקרבן. כשורו ובקרו אשה לה'. כי יאמר לפניו ית'. הנני אני ושורי שהבאתי בעצמי מוכן את אשר תחפוץ. כי ידעתי כי אשר יעשה בשור היא הראוי ליעשות בו. ואז ע"י הכנעה זו וסמך כו' ונרצה לו הבקר במקומו לכפר עליו. כי יחשב לפניו ית' כאלו בשחוט את השור כאלו גם את בעליו הוא שוחט. וז"א את לרבות אותו. וכן באומרו את הדם מרבה כאלו היא גם דם בעליו. וכן באו' וזרקו את הדם כו' והפשיט כו':
או עד"ז אדם כי יקריב מכם. ממש תחלה קרבן לד' טרם עשות קרבן בהמתו. שיכוין כאלו את עצמו הוא מקריב. ומי יתן ובחר בו קונו לקרבן ויכנע בחשבו כי אליו יאתה ההקרבה בעצם וראשונה ואח"כ ע"י הקדמה זו שיקדים ויכוין כי את עצמו הוא מקריב. כי אליו יאתה לעשות בי כאשר יעשה בבהמה. ויכנע בתשובה שלמה ויקרב אל ה' לתקן אשר נתרחק בחטאו. אז ע"י כן בהקריבכם מן הבהמה כו'. אנכי מעלה עליכם כאלו תקריבו ב' קרבנות. אדם ובהמה. וזהו את קרבנכם ברבוי האת:
והנה עד כה כתבנו על דרך אשר כתב בעל העקידה שכל כוונת הקרבנות אינה. כ"א מה שמקרבנו ירא וישפוט מה שראוי ליעשות בו. ואז יכנע וישוב אל ה' וירחמהו. ברמז הרמוז אל האדם באדם. וגם ה' יפן אל מנחתו. בראותו שגם האיש החוטא נחשב כבהמה כי גם דעה חסר בהעוותו. כי אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות כאשר האריך ז"ל:
אך אמנם הנה בכל זאת לא שבעה לה נפשנו. גם לפי פשט הענין זולת דרך סוד ה'. והוא כי הנה לפי"ז גם על המזיד היה ראוי יביא קרבן ויתכפר כי על המזיד הוא אשר אומר שנכנס באדם רוח שטות. וגם אין להשיב כי לא צוה ה' להביא קרבן על המזיד. דהיה כל אדם אומר אחטא ואביא קרבן ואתכפר ונמצא ע"י זה מרבה לפשוע. כי הנה זה היה טעם מספיק אל העונות החמורים אך לא על הקלים. ועוד נשים לב אל היות העולה כלה כליל. והיא באה על הרהור הלב הקל. והחטאת הבא על חטא הנעשה בפועל. נאכל לכהנים אחר אשר יקטירון את החלב. וגם על מה זה החטאות הם נקבות כשבה או שעירת עזים והעולה זכר תמים. וע"פ דרכנו נתן טעם גם אל שאר חלוקי הקרבנות בס"ד. וגם אל צורך היות אש מן השמים ולא יספיק מן ההדיוט. וגם או' ז"ל (ברכות מ"ב) תכף לסמיכה שחיטה מה ענין צורך התכיפות ההוא:
והנה הן האדם היה כא' ממלאכי השרת אם לא יחטא ואשם. כי יהיה קרוב אל ה' כי נשמתו דבקה בו ית' גם עודנו בחיים חיותו. ואין דבר מספיק בינו לבין אביו שבשמי' כנודע. אך בהעוותו יבדיל כדבר שנאמר (ישעיהו נ״ט:ב׳) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם נמצא החוטא מתרחק מאתו ית'. ולא זה בלבד כ"א גם מן העון יברא ויעשה מלאך רע המקטרג עליו תמיד. עד המס ימס ע"י תשובה הראויה כנודע. וגם רוחו ונשמתו ינקו מן טומאת העון חלאת טומאה. המתייחסת אל טומאת המשחית אשר ברא בהעוותו. וע"כ בגלל הדבר הזה. אשר נתרחק האדם ממנו יתברך בחטאו. יצטרך עשו באופן ישוב יתקרב אליו יתב'. והוא ע"י הקרבן. כי ע"כ נקרא פה ע"ש שמתקרב בעליו אל ה'. ולהיית שהמשחית אשר ברא בהעוותו מעכב. צריך עשות אופן מחה ימחה את זכר המשחית ההוא. ע"י תשובה ווידוי בסמיכה ובשחיטה. אז יתוקן אשר עוות ויתקרב אליו ית'. והדבר הזה הוא הנתקן ע"י הקרבן. בהיות החטא בלתי גדול מנשיא. והוא כי כאשר יסמוך החוטא את ידיו על ראש קרבנו. וישוב אל ה' מלבו ויתודה עונו. אז בסמיכתו את ידיו בתשובה ווידוי על ראש קרבנו. יסיר ויפשוט מאתו חלאת טומאת חטאתו אשר חטא והכח הטמא אשר ברא יסיר ממנו ויתלבש בב"ח ההוא. וע"כ נצטוינו מיד תיכף לסמיכה שתיט'. בל יהיה הפסק מההשרא' בב"ח אל התשת כחו. פן ישוב לאיתנו ע"י צד הרהור זר. כ"א להחל מיד להכניע הכח הטמא ההוא. ואותו הכח ההוא מתמרק ונאכל מאכילת אש על גבי המזבח:
וע"כ אחשוב יהיה זה א' מהטעמים הנאותי'. אל השפיעו יתב' מלמעלה אש מן השמים. כי להיות דבר הנאכל כח טומאת משחית ורוחני. צריך כח גדול מהאש של מטה. כי אש של מעלה קדוש וחזק להכניע הטומאה. והוא הממרק ומתיך אותו התכה גדולה וגמורה. מה שלא זכינו בבית שני שלא היה הטוב גמור. ובכלל הדבר הזה. כאשר יחטא במזיד איש אשר יכלול בעונו מחשבה ומעשה. וידוע כי המחשבה נמשכה מפאת הנפש. והמעשה יתייחס אל הגוף. נמצא כי כאשר יחטא איש במזיד. שחשב ועשה. הוא חוטא בגוף ונפש בהתקשרות א'. אז יהיה קשר אמיץ לברא בהצטרפות שניהם משחית לחבל. גדול מהכיל כפרתו קרבן חטאת או עולה. כי קשה ליכנע עדי אובד במזבח. ומה גם כי לא יומר שור או כשב או עז באיש בעל שכל. אשר בשלמות מחשבות ושכלו פשע ועוה. אכן בהיות החטא בא' מן החלקים משני חלקי האדם. או בחלק המחשביי לבדו ולא יהיה הדבר ולא יבא לפועל להעשות. או אשר בפועל בבלי דעת ומלאכת מחשבת. הלא הוא השוגג. דרך משל חשב על החלב שהיה שומן ואכלו. כי נמצאת מחשבתו מסולקת מהעון ההוא. אז יש כח ע"י חרטה וידוי וסמיכת ידו על ראש קרבנו. להפשיט מעצמו הכח הטמא אשר הוליד בחטאו. ולהלבישו על יד סמיכה בב"ח ההוא. אך כל א' ואחד לפי הדרגת חטאו. והוא כי אשר אין חלק למחשבה אשר היא מצד הנפש. רק נעשה בשוגג ע"י החומר. ההוא יהיה כח חלוש מאשר נעשה על המחשבה לבדה. על כי במחשבה שהוא מצד הנפש חטא. ע"כ בעד השוגג יביא כבשה או שעירת עזים. שהוא כח שיש בו תשות כנקבה. אך אשר הוא במחשבה שהיא מבחינת הנפש. גדול וחזק כחו ממנו ויתייחס לזכר. וע"כ עליו יקריב את קרבנו זכר תמים לעולה. ולהיותה באה על מחשבה אשר איננה נתפסת. לכן גם אין בה תפיסת ידי אדם. כי היא העולה כלה כליל לאישים. משא"כ לחטאת הנאכלת לכהנים אחר הקטרת אימורים. ואשר עולה לגבוה חלב ודם. הנה הוא כי אך גם שהיא באה על השוגג. לא יבצר מהיות חלק לנפש. והגיע לה פגם מה כנודע. נוסף ע"ז כי גם בלא דעת נפש לא טוב שאלו נפשו לא מטומאה בזולת זה והיה לה חלאת עכירות מה. לא היה חטא בא ע"י האיש ההוא. ע"כ כנגד זה עולה הדם על המזבח. כי הדם הוא הנפש. וכנגד זה החומר. הוא החלב שהוא מיטב הגוף. ואם אמור יאמר אומר. על מה זה יומת ב"ח על עון מחשבה. גם כי תהיה לבדה. הלא המחשבה מתייחסת אל הנפש. ואיך המר ימירום בחומר עכור בלתי מרגיש. אך הנה גם שהמחשבה היא נמשכה מכח הנפש יותר מכל כח הגוף. כי הנה המחשבה כוללת שתי הלבבות. היצ"ט שמצד הנפש והיצה"ר המתייחס אל צד החומר. והוא כי ב' מינים נמצאים במחשבה. מתייחסים אל ב' לבבות והם ב' יצרים. כארז"ל (ברכות נ"ד) בכל לבבך בב' יצריך. ובבא מחשבת עין אשר חטא. הוא ע"י התגבר מחשבת כח היצה"ר על היצ"ט. לחשוב מחשבות לעשות א' מכל מצות אשר לא תעשינה. באופן כי גם שמפאת היותו כח חיוני. מתייחס אל הנפש על דבר היותו מהתגברות מחשבת היצה"ר מתייחס אל עכירות חומר בצד מה. להתכפר ע"י ב"ח. ולהיות שעי"ז יתחבר האדם אל מקורו אשר נפרד ממנו. ע"כ בחר ה'. יהיה על המזבח אשר הוא במקום שער השמים. אשר שם הוא מקום התחברות העה"ז אל העליון. כי משם יורק שפע העליון למטה לארץ. ונצטוינו יהיה מזבח אדמה. על כי האדם עפר מן האדמה ומאותה אדמה עצמה. כמשז"ל (ב"ר פ' י"ד) ממקום כפרתו נברא. והוא בשום לב שלא אמרו ממקום שנברא תהיה כפרתו. להורות כי מאז היתה כונתו ית' לברא אותו מאדמה. אשר בהחיבור עם קדושה עליונה. למען יקל שוב להתקרב אל הקדושה. שכפרה ממנה כאשר חטא. כי לא יהיה לו כמו זר לשוב מחטאתו. כי אדמתו ממקום חבור הקדושה הוא. וגם תקל לקנות שם קדושה. ולרמוז זה לא נא' איש כי יקריב כ"א אדם כי יקריב. לרמוז אל אדמתו כאמור כי ממקום כפרתו נברא. אך כ"ז איננו שוה רק על הרהור או שוגג. אך לא על המזיד כמ"ש למעלה שהוא חטא בגוף ונפש. ואין די בב"ח לכפר. ואפשר שע"כ תשובה תולה ויה"כ מכפר. והיה צריך שהאדם עצמו יהיה עולה או חטאת. לכן תליה כפרתו עד יום הועל יצחק לעולה הוא יה"כ שמעלה הוא ית' כאלו זרעו נקרב והוא קרבן אדם ממש. ולפי ענין זה יתכן יאמר הכתוב אדם כי יקריב מכם. שהוא מכם ולא כל עצמכם אך הוא מקצת מכם. שהוא שיקריב הנפש על עון מחשבה. או החומר על עון שוגג. או מן הבהמה כו' תקריבו את קרבנכ' שמרבה האת: את כח הטומאה שנברא בחטא. אך כי יקריב את כל עצמו נפש וגוף. שהוא על עון מזיד שפגם נפש וגוף במחשבה ומעשה אין כח בבהמות בקר וצאן להמשיך את הכח החזק ההוא. לישרף וליקרב עמו כי רב הוא. ואמר אם החלק הא' עולה הוא שהוא המחשבה. כד"א העולה על רוחכם. כי מכאן דרשו ז"ל שבאה על המחשבה. מן הבקר זכר תמים יקריבנו. כי חזק הוא כח המחשבה וצריך זכר תמים. ושידיו תביאנו אל פתח אוה"מ. ולמה צריך כ"כ שיהיה זכר תמים ושבעצמו יביאנו על מחשבה בעלמא שעלה על רוחו ולא פעל ועשה עון אשר חטא. הלא הוא לרצונו לפני ה' שהוא כי למה כי רצונו אשר רצה במחשב' לעשות את הרע אל ימעט בעיניך. כי הלא אותו הרצון הוא לפני ה'. כי ה' יראה ללבב וקשה חטא המחשבה. ולמ"ד לרצונו היא למ"ד בעבור. וע"כ סמך ידו על ראש העולה הוא על כח טומאה הנעשה ממחשבה שהוא ראש העולה על רוחו. שע"כ לא אמר על ראש הקרבן או הבקר. ואז ע"י סמיכה זו ונרצה לו אותו ראש הנז' לכפר עליו. ואז אותו ראש עצמו יהפך לו לזכות. וז"א ונרצה לו לכפר עליו ולא אמר ונרצית לו לשון נקבה. והוא כי ע"י וידוי והכנעה עד יחול כח חטא הרהורו בו. ונרצה לו בשבילו לכפר עליו. וגם במחשבת השחיטה. שיכוין שאת הכח ההוא הוא שוחט. וזהו ושחט את בן. ריבה האת גם את הכח ההוא. כאלו אותו נשחוט לפני ה' הרואה ללבב. וכן והקריבו את הדם ריבה את הדם את פנימיות הכח ההוא. וכן זרק את הדם כאלו גם את דמו נזרק. וכן והפשיט את. שריבה האת שיחשיב על עצמו כי עי"כ מפשיט את בעליה מבגדים הצואים הנעשים בחטא. וע"י הפשטה זו א"צ בנתוח כאלו אותו הוא מנתח. כ"א לנתחיה. כי הופשט הכח ההוא מבעליו וחל על הקרבן. ונתח אותו לנתחיה. שגם המחשבה ישבר לשברים. ותאכלנה אש של מעלה כמדובר:
או יאמר. כי אוי לו למי שנתרחק בחטאו וצריך קרבן מן הבהמה לקרבו לפני ה'. כי מי יתן ולא חטא והיה קרוב תמים אליו ית' בלי הפסק. והוא מאמר שמואל הנביא אל שאול באומרו (שמואל א ט״ו:כ״ב) החפץ לה' בעולות כו' הלא שמוע מזבח טוב. והכנה להקשיב מטרם יקשיב טוב מחלב אילים. וז"א להקשיב בלמ"ד. וקובלני עליך שאול. שאת אשר היקל הוא יתב' החמרת ואת אשר החמיר הקלת. והוא כי החמרת לבער אוב וידעוני מן הארץ. והקלת להפציר על מאמר ה'. שחטאת והפצרת לו' שלא חטאת זה פעמים. לחפות ולומר כי חמל העם כו' כדי לזבוח. והוא כי הנה חטאת קסם של אוב וידעוני שהחמרת ויגעת לבערו. הוא מרי א' כשאר עונות שהם בלאו ואינו שקול כעובר כל התור'. אך און ותרפים שהיא ע"ג ששקולה כעובר כל התורה שהם מרדים רבים. כך הוא ההפצר שאתה מפציר בזה ששקולה ככל העונות ולא כמרי א'. הנה כי קל לפניו יתברך לחטא והביא קרבן. וטוב טוב הוא לחדול מלחטא. וזה מאמר ית' דבר אל בנ"י ואמרת אליהם לנוכח. כ"א שאינכם מקריבי' קרבן לי אתם. ואוי למי שחטא מכם שהוצרך להקריב שאדבר בו שלא לנוכח כי רחק ממני בחטאו. שע"כ אומר כי יקריב וראה רעתו רבה. כי הוא נקרא אדם והושוה לבהמה. כי ליקרב קרבן צריך שמן הבהמה כו'. וגם בכם פגם וצריכים תיקון. כי לאחדותכם גם בקרבנו תקריבו את קרבנכם וכדאי ביזיון יהיה האדם בבחירתו נמשל כבהמת שע"י יתוקן. ולא הוא לבדו כ"א גם כל יתר ישראל עמו כמתקרבים. כי כל ישראל ערבים זל"ז כמדובר.
עוד יתכן בהמשך הכתובים. בשום לב על זולת אשר הערנו בפסוק ראשון עוד נעיר קצת על שאר כתובים. והוא כי על אשר עולה קרבנו מן הבקר אומר לרצונו לפני ה'. משא"כ באשר אמר אח"כ באומר ואם מן הצאן קרבנו. ועוד כי בשניה אינו אומר רק קרבנו סתם ובעולת העוף הוא אומר קרבנו לה'. ועוד כי בעוף חוזר וכופל ואומר בסוף הפסוק את קרבנו. ועוד כי בבקר וצאן ועוף. לא אמר כ"א תואר אדם. ובקרבן מנחה סולת אומר ונפש כי תקריב. ועוד כי בכל הקרבנות ובמנחת סולת מדבר שלא לנוכח ובשאר מנחות מדבר לנוכח ואם מנחה על המחבת קרבנך. וע"ד זה דקדוקים כאלה יתיישבו בדרך אשר נדרוך בכתובים בכונה כוללת דרך קצרה:
ולבא אל הענין נזכירה מקראי קדש אשר הנביא דבר (ישעיהו מ״ג:כ׳) הלא המה תכבדני חית השדה כו' עם זו יצרת כו' ולא אותי קראת כו'. מבלי נעיר בכתובים לבלתי האריך. והוא שאומר הוא יתברך כקובל ומתלונן על עמו ישראל. ואו' צר לי על מיעוט ד"א אשר לכם. מי יתן ותחזיקו לי הטובה על כל הטובה אשר הטבתי לכם. בד בבד עם חית השדה. כי הלא י' ידות להם עליכם. כי הלא הביטו וראו ק"ו רב ועצום. כי הלא חיות השדה שלא בראתי להלל ולשרת אותי רק בעבור האדם כל מה שלא הטבתי להם רק לכם. עכ"ז למה שמברכתכם שהשפעתי אתכם נמשך להם טובה מאליה. הם מכבדים ומחזיקים לי טובה. ואתם שכל אשר בראתי אתכם לא היה רק לספר תהלתי על מה שאני מטיב לכם לא תחזיקו לטובה. וזהי תכבדני חית השדה כו'. לומר הנה בהיותכם במדבר על יד הבאר השפעתי לכם מים רבים. והוא הנודע מרז"ל. כי נהרי נחלי מים רבים היו יוצאים ממני עד שהיו הולכים בציו' נהר. והן אמת כי כל אשר עשה אלהים לא היה רק בשביל האדם. אלא שעל פי דרכו הי' נמשך שחיות השדה היו שותים בצמא ממימיהם. ואמר הוא ית' מי יתן והייתם אתם שבשבילכם עשיתי. כחית השדה שמאליהם נהנו כי הלא תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה. על אשר נתתי במדבר מים נהרות בישימון. עם היות שלא בשבילם עשיתי כ"א להשקות עמי בחירי. עכ"ז מכבדים ומחזיקים לי טובה על שנהנים ע"פ דרכם. ועם זו יצרתי לי כדי שתהלתי יספרו. ולא אותי קראת אפי' קריאה בעלמא להחזיק לי טובה. ע"כ אכנך בשם יעקב. וש"ת כי יגעת בי בשבילי בעבודתי וע"כ בשם ישראל תכונה. כי עשית הטוב והישר כי חלף טובתי יגעת בעבודתי. לא כן הוא. כי הנה לא הבאת לי שה עולותיך כלומר בשבילי שאהנה חלילה. רק בשבילך שתתכפר על עון מחשבה או על עשה או לאו הניתק לעשה למ"ד. וזבחיך שזבחת לפני לא כבדתני. שלא היו של תודה אשר הם בלי עון הנקראים כבוד. כמשז"ל בויק"ר פ' צו על זובח תודה יכבדנני שנקרא זבח של תודה כבוד. ויאמר לא כבדתני. כי לא זבחת רק של חטאים. ואם היות מביא מנחה אשר איננה על חטא. לא העבדתיך במנחה שתביא לי דורון מתייחס אל מלך גדול לפחות. רק לא העבדתיך כי אם מעט סולת וכיוצא. ולא הוגעתיך בלבונה שצויתיך לתת על המנחה. כי אינה דבר שדמיה יקרים. כי לא קנית לי בכסף קנה רק לבונה שהיא בזול. וחלב זבחיך לא הרויתני. כלומר אם תאמר נא ישראל. הלא אתה ה' אמרת שבזבחינו לא כבדנוך. שלא היו רק על חטא. והנה לא יבצר מהיות גם קצת של שלמים ותודה. לז"א הן אמת שהקרבת. אך מעט. וזהו וחלב זבחיך הם מבחר הזבחים שהם תודה. לא הרויתני כי מעט היו. אך אדרבא העבדתני בחטאתיך. שעשית ששפתה תירש גבירתה. שהשכינה תריק ותתן השפע והברכה אל השרים החיצונים. ולא אל נשמות ישראל בניה. וזה כשהאשמות הם קלים שהם חטאים. ואם עונות הוא גדר גדול המתייחס ליגיעה. וזהו הוגעתני בעונותיך. וגם עתה אחר החרבן שאין קרבנות. אנכי שהיית מוחל לך בקרבנות. אנכי הוא גם עתה בלי קרבנות. וק"ו הדברים. כי הפשעים שאין קרבן מועיל להם מוחה אותם למעני. כ"ש שוחטאתיך שהיו מתכפרים בקרבן שלא אזכור אותם. וש"ת במה יכופרו. אחר שגם קרבנות אינם. ולא עוד אלא שאפילו לא תזכור. ה"ה בזאת שתהיה תשובתם שלמה. והוא שתזכרני מה שתתעתד. שיבא זמן שנשפטה יחד שהוא אחר מותך. כי בהזכירך זה תרעד ותשוב תשובה שלמה. והוא זמן שאומר לך ספר אתה למען תצדק. היא כי כן הוא. שמלמדים אותו כל התורה ומשפטים ומזכירים לי מעשיו. ושואלים לו העושה כך וכך מה משפטו ונותן את הדין. ואח"כ אומרים לי הלא אתה הוא אשר עשית. ונפשו מספרת כל מעשיו הרעים אשר עשה. והוא מאמר התנא (אבות פ"ג) באומר אתה עתיד ליתן דין וחשבון. כי תחילה הוא נותן הדין ואח"כ נותן החשבון. וזהו ספר אתה למען תצדק שהוא זמן שאומרים לך ספר אתה כו'. וש"ת כי העונות בטבע הם לכם. כי אדם הא' היחל ואחריו כל אדם ימשיך כי ממנו חוצבתם. אינו דומה. כי הלא הוא חטא בלבדו שהוא חטא קל. אך אתה פשעת ולא בלבד אתה כ"א ומליציך פשעו בי. והם האומרים לך אל תירא מהכשדים. זה אמר להקיף את ירושלים מים וזה להקיפה אש. עד שהוצרכתי לחלל שרי קדש. והיא מאז"ל על פסוק (איכה ב׳:ב׳) חלל ממלכה ושריה. ששינה מינוי המלאכים לבל יועיל השבעתם. וזהו ואחלל שרי קודש. והיה סיבה שואתנה לחרם כו'. ואין להם פשע גדול מזה. ומדבר כ"ז על מה שאחר החרבן. שכ"ז כתוב אחר פסוק למענכם שולחתי בבלה שהיא אחר החרבן. וכן כל הנחמות הם על החרבן שאומר (ישעיהו מ׳:א׳) נחמו נחמו על החורבן שעדיין לא היה:
ואחשבה כי מעין הדברים האלה דבר ה' אל ישראל בפסוקים אלו. והוא שאומר דבר כו' אדם כי יקריב כו' לו' דבר אל בנ"י כי אין רצוני בהוצאה מרוב'. כ"א אפי' דבר קל שאדם נוט' מהזולת בתורת צדק' ומקריבו ארצה בו. וזהו אדם כי יקריב ואינו משלו רק מכם שנתתם לו. עם שמלך גדול הוא יתב' על מלכים אחשיבהו לקרבן לה'. ולא עוד כ"א שאתם גם אתם שנתתם לו לזכותו. אעלה עליכם כאלו שותפים אתם עמו שיש לכם חלק. כאלו מן הבהמה כו' שהוא מקריב תקריבו את קרבנכם. לכן אל יתהלל עשיר בעשרו שנותן לו. ולא עוד אלא שאם עולה קרבנו מן הבקר שדמיו יקרים. וגם שזכר תמים יקריבנו שייקר דמיו בעיניו. וגם שיטפל בו להביאו בכבודו ובעצמו לפני ה' אל פתח אוהל מועד. וזה יעשה בפועל בבחינת רצונו. לא בלבד עד פתח אוה"מ כ"א גם לפי רצונו היה מביאו לפני ה'. אל יראה בעיניו כי על כל אלה יש להחזיק לו טובה. כי כל זה אינו בשבילי כי לעצמו הוא מטיב. ואלי יש לו להחזיק לי טובה שאקבלנו. כי הלא איני צריך לו. כי הנה וסמך ידו על ראש העולה על ידי וידוי. ואז ימצא חן בעיניו ית' שונרצה לו. לו לה' הנז' לכפר עליו. הנה כי הוא צריך אל קרבנו. להנאתו ולעצמו הוא מטיב ולא לה':
והוא כמאמר הנביא (שם מג) לא הבאת לי שה עולותיך. לומר לא הבאת לי בשבילי רק להנאתך ולטובתך. כי ע"י קרבן זה. בתשובה ווידוי וסמיכה. תנצל מכל דינים המעותדים לבא עליך אחר סלוקך מן העולם והוא כי אחרי מות אשר לא שב ולא נטהר מאשר חטא על הנפש. הלא יקדמו פניו להאחיז בנפשו מלאכי הרוגז ויזרקום זה אל זה בחמת כחם כאבן בתוך כך הקלע. ואח"כ כל המשחיתים אשר נעשו בכל אשר חטא בכל אבר ואבר. יסתבכו כל א' במקום אשר נעשה בו וחלק הנפש המתייחס אל האבר אשר חטא בו. באופן שלא יבצר מכל חלק למרק חגקו. ויתייחס הדבר לנתוח. ואז יקבל כפי רשעתו בכל חלקיו. יערכו אש ועצים מדורות גיהנם עליו. אך עתה כי ישוב האיש מחטאו וסמך ידו על ראש קרבנו והתודה אז ינצל מכל הדברים הרעים ההם יתחת אשר ימות בפני כל כחות הטומאה המקוים לאחוז בה להקלע אותה עתה ידמה למעשה הקרבן הזה. כי ישחט אותו לפני ה'. כי כך עתה ישחט בסלוקו בעליו לפני השכינה. ולא לפני הכחות זרים. וגם שהשחיטה לא יחויב גם עתה שתהיה ע"י כהן כ"א זר שוחט. כן במקריב אפשר יהיה זר שוחט. הוא שטן הוא מלאך המות. אך כל עבודות שאחריו הם ע"י כהן. כי והקריבו בני אהרן הכהנים. שהוא משל אל מה שעתה ע"י קרבן ווידוי בסמיכ' לא יקרבו לאחוז במקריב כחות חצונים. רק מלאכי החסד שהם נמשלו אל הכהנים. או הדם הוא הנפש. ותחת אשר היו מקלעים וזורקים את נפשך בתוך כף הקלע. עתה וזרקו את הדם. שהוא משל אל הנפש. על המזבח סביב. שאפי' אם איזה אשמת דבר ישאר שלא נגמרה טהרתו. לא היה נזרק אל החצונים. כ"א סביב למזבח העליון אשר פתח אוה"מ. כי תזרק הנפש ההיא לפני פתח ב"ה של מעלה. שלא יניחוה מיד ליכנס כנמצא בספר הזוהר מכמה צדיקים. שעל אשמות קלות שהיו עליהם היו דוחין אותם קצת זמן חוצה. עד תנוקה אשמתם. באיחור מקבלת טובם חוצה. ואח"כ תחת הפשוט בגדי הנפש היא חלוקא דרבנן. להוריד את הנפש לגיהנם. עתה יתהפך ע"י קרבן ותשובה. כי והפשיט את העולה מבגדים הצואים מחלאת טומאת איזה עון כדי שתעלה וזהו והפשיט את העולה. וקראה עולה. כי הפשטה זו היה למען העלות אותם עי"כ. ותחת הנתוח שהיה נעשה לך אם לא שבת. שהיא כל אבר מאבריך. וכל כח בחינת נפשך המתייחס לכל אבר שבו חטאת. עתה ונתח אותה לקבל כל נתח טוב. אור מתייחס אל כל מעשה הטוב אשר עשה בכל אבר ואבר. וזהו והפשיט שהוא הכח הנזכר. שהוא משל אל מלאך החסד. והוא ינתח אותה לנתחיה. ואח"כ תחת מדורת אש ערכתה בגיהנם. עתה ונתנו בני אהרן הכהנים. שהם משל אל מלאכי החסד. אשר על המזבח הוא משל אל אש עליון אור רוחני שמצד החסד. וערכו סדר הזכיות כעצים על האש ההוא. וערכו הנתחים הם כל בחינות הנפש. על העצי' אשר על האש אשר על המזבח העליון. וקרבו וכרעיו שהם איברים קשים ליטהר. גם בנמשל אשר הוא מקצת הרהורין שבקרב איש. וכן כרעיו מאיזה זרע לבטלה. או מרבה במותר לו וכיוצא בזה. על אלה ירחץ הוא ית' במים הם מימי חסדו. שיקרב חסד מאליו יתב'. ואז הקטיר המזבחה ופה רמז בה"א יתירה את המזבח העליון. כי ע"י האור ההיא תעלה מעל' מעלה הנפש ההיא. ע"י הכהן העליון הוא מיכאל. נמצא הוא ית' ברמז הזה. כאומר אל המקריב את קרבנו. וסמך את ידו והתודה. היה עי"כ אתה נצול מכל הרעות המתרגשות לך אחרי מותך. וא"כ איפה או' מעתה. אם הקרבן אשר אתה מביא. האם להנאתי הוא או להנאתך:
הנה עד כה דברתי בעשיר כי רב חילו. ועולה קרבנו מן הבקר זכר תמים שהוצאתו רבה. ואם לא מהעשירים הוא מן הצאן קרבנו. הנה זה לא יתגאה כ"כ. שאין הוצאתו רבה כקודם המביא מן הבקר. וע"כ לא אצטרך לספור כל מה שעולה על רוחו. שיש לי להחזיק לו טובה. שעל הוצאתו הרבה. גם מטפל בו להביאו עד פתח אוה"מ. ושהי' רצונו להביאו גם עד לפני ה'. ע"כ אינו מזכיר רק העיקר ושחט כו'. אמנם אם דל הוא ואין ידו משגת כ"א להביא עוף כי עני הוא. הנה זה אדרבא יעלה על רוחו כי קטן הוא הדורון שלו כדי שאקבלנו. ואיש כזה בא בלב נשבר ונדכא. אומר בלבו אוי לי כי עוניתי ולא השיגה ידי די שה. האם יקבל הוא יתברך ממני. ע"כ אומר הוא יתב' ואם מן העוף עולה קרבנו. זה חשוב יותר בעיני. כי בזה אומר קרבנו לה'. מה שלא אמרתי בראשונים. כי זה כוונתו יתירה לשמים. ולא עוד כ"א שזה מקריב קרבן כפול מהעוף. וגם הכנעה ושברון לבו. וזהי והקריב כו' את קרבנו. שמרבה האת גם את שברון לבו. והוא מה שכתבנו כי למה שקרבנו מועט. הוא סבת שברון לבו. וע"כ לשנים יחשב. וזהו והקריב מן התורים. וע"י היות דבר זה שמעט הוא. ע"כ את קרבנו אני אומר בו ארבה באת. הכנעתי לחשבו לקרבן שני. וע"כ מיד והקריבו הכהן אל המזבח. לרמוז כי קרוב הוא למזבח העליון. כי ע"י היותו עני ונכה רוח. הוא חרד על דברו ית' ויהיה צדיק. וע"כ גם כי שחיטת קרבן העשיר הוא ע"י זר שוחט. בקרבן העני הוא בגופו של כהן בצפורנו. וכל כך למה. ומפני שהוא חשוב כמת. לפי שמבושתו והכנעתו פניו למטה וראשו כפוף. והכל דורסים על מול ערפו. ע"כ יחשב כנמלק ממול ערפו. והגיע עד הסימנים וכהרוג יחשב. וזה רמז לו באומרו ומלק את ראשו כו'. ולא עוד אלא שמחסרון מזונו נתמעט דמו ולחותו. עד שכמעט אין לו דמים כי צפד עורו על עצמו. וזה הורה ית' בצוותו שלא יתקבל דמו בכלי כ"א ונמצה דמו על קיר המזבח. שכובש בית השחיטה ודוחק אותו בקיר המזבח. וגם רמז כי כן דם העני מתמצה מדאגתו בקירות לבו בהרהור דלותו:
פסקה טו
והסיר את מוראתו בנוצתה כו'. ארז"ל (ויק"ר פ' ג') שעל שהעוף אוכל גזלות מאשר ימצא משא"כ הבקר וצאן. ע"כ זפק העוף לא היה עולה על המזבח להקטיר. משא"כ קרבן הבהמה שמתמלא מאבוס בעליו. ע"כ הי' נרחץ במים ונקטר ע"ג המזבח. ואפשר לפי דרכם שהוא לרמוז לדל אל יפותה בדלותו לפשוט ידו במה שאינו שלו. שע"כ זפק מקרבנו על שבו מן הגזל נדחה מעל המזבח:
עוד אחשוב רמז לו. יעשה כל יכלתו ליזון ולהתפרנס מיגיעו. וע"כ זפק מקרבנו. וכסותו הוא נוצתו. יוסר חוץ למזבח. לרמוז לו. לא יקח לחם לאכול ובגד ללבוש רק משלו. כי ע"כ לפי שדרך העני לאכול וללבוש מאחרים. ע"כ קרבנו זפק. מאכלו ולבושו ידחה מעל המזבח. ולרמוז לדל אל יתן עיניו במאכלי העשיר ולבושו הטוב. משא"כ בהיות הדל נהנה מיגיעו. כי לא יאכל לשבעה ולא יכסה עתק. ע"כ רמז לו יתב'. כי ישית לבו כי הנאה זו הבאה לו מן העשיר הוא דבר עובר. ומדי עברו יהיה כלא היה. ואך יהיה בריא אחרי אכלו ארוחת ירק משלו. כאשר אכלו תרנגולת פטומה ויין ישן מהעשיר. כי יהיה כדבר נשכח ונבלע כל השבע ההוא. ע"כ לרמוז לו זה צוה ית' להשליך מוראת ונוצת קרבנו. שהם רמז אל מאכל וכסות. אצל המזבח אל מקום הדשן. הוא מקום אשר ינתן שם תרומת הדשן. ויבלע במקומו והיה כלא היה:
ובאומרו ושסע אותו כו'. ארז"ל (שם) שנוצת הכנפים היתה נשארת על המזבח להקטיר אע"פ שריחו קשה. כדי שיהי' המזבח מהודר בקרבנו של עני:
ולנו אפשר ירמוז. כי אינו כעשיר. שבהסתלקו מן העולם יכבד עליו לעלות מהרה השמימה אל המזבח העליון. אך העני שתי כנפים אשר בהם יכסה פניו בם מבושת דלותו והכנעתו. השמים יעלה אשר לו כנפים כנשר יעוף השמים. וגם ישסע אותו. להורות כי בעיניו יהיה תוכו כברו שיגלה תוכו ולבו. אך לא יבדיל חלק מחלק. כי אינו כעשיר שאם יעשה מצוה באחד מאבריו לא יהיה בכל עצמו. ע"כ יהיה קרבנו מנותח. אך העני כי דל חלקו. כל מצוה אשר יעשה תהיה בהכנעת גופו ונפשו. באופן יהיו כל אבריו לאחדים ע"כ לא יבדיל:
עוד ירמוז. כי השתי כנפים הם נפש ורוח. כי הדל יראה בהם באחדות ה'. ע"כ להורות זה לא ישסע לגמרי. בל ישאר כל כנף בפ"ע. וזהו ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל. והוא כי לו רוח נשברה ותקנתו קלקלתו. להתאחד עם נפשו יותר מאיש עשיר. וע"כ קל מהרה יעלה המזבחה אשר בעולם העליון להיות עולה ריח ניחוח לה':
והנה עד כה דבר על העני שמקריב עוף. ויש אשר לו דלי דלות ולא תשיג ידו לתור או גוזל. ויביא סולת אומר הוא ית' אל זה אביט יותר. כי איש זה נפשו הוא מקריב וז"א ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. ושיעור הכתוב לומר הנפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. תדע מי היא הנפש ההיא הלא היא אשר סלת יהיה קרבנו. כי אין זה רק מרוב דלותו. כי איש כזה שסלת בלבד הוא קרבנו ונפשו. ודאי היא המקרבת עצמה. ובזה אבחר. כי הוא סלת נקי מקמח וסובין ומורסן. שהוא משל אל שלילת הפניות. יהיה קרבנו כי דל הוא. וע"י היות קרבנו משולל מפניות יהיה סבה שעי"כ ויצק עליו שמן. שמן שהוא משל אל אור השופע. שיערה עליו על הנפש הנז'. רוח מלמעלה לקדשו לטהרו. לכהנו לו ית'. אז יותר ע"י הרוח. ואז עי"כ יזכה שיעלה עליו נשמה על הרוח. שהיא תתייחס אל לבונה. שהיא הנשמה בעלת לבנות זכה ורוחניות ספיריי עד מאד. ואיש זה כאשר והביאה במותו לא יביאנו ע"י מלאך המות. רק אל א' מהכהנים שיהם משל אל מלאכי החסד. כסילוק חסידי עליון. וקמץ הכהן הוא מיכאל בב"ה של מעלה. מלא קומצו שהם ג' אצבעות. מסלתה ומשמנה שהם הרוח והנפש. ומשני אלו ישאיר מהם בחינה שפלה מהם למטה עם הגוף. ומה גם אשר צדיק יהיה. שמבחינת הרוח הדבקה וסמוכה אל מדרגת הנפש. תשאר למטה עם בחי' הנפש השפלה. יותר תשאר עליו. אך הנשמה תעלה כולה לגמרי. וזהו ואת כל הלבונה. ואת שלשתן יקטיר הכהן הנז' במזבח העליון. והנותרת מן המנחה בקבר גם הוא קדושה תהיה בו. כי לצדקתו קדש קדשים. שהוא מן הנפש. וקצת מן הרוח. יהיו בה בכח. מעין אשר עליו במזבח העליון באשה ה':
והנה עד כה דבר על העני כי אין צרה זולת עניותו. ועליו אמר ונפש כי תקריב. כי עני חשוב כמת והנפש היא המקרבת עצמה. ועדיין דבר בה שלא לנוכח. כי לא תבצר ממנו אשמת דבר קודם הקריב עצמו לה' כנז' במנחה. אך יש עני שגם נאפה נפשו בגופו בצרות כסלת תוך התנור. ואיש כזה ראוי לנוכח ידבר. כי זך מכל חלאת הוא כי יסורין מירקוהו. ואיש זה מנחה מאפה תנור יביא מעין עניינו. ועד כה דבר על אשר בייסורין. ואינו מוסיף מעש"ט על הנהוג מקודם. שהוא נמשל אל הנאפה בתנור יבש. אך למעלה הימנו הוא אשר ידמה לסלת מטוגן במחבת בשמן. שהוא נאפה בייסורין בלחות רב של שמן. שהוא נמשל אל רבוי שמן טוב מעש"ט שמרבה בהם. והנה יש מרבה בינו לבינו בחשאי. כטיגון שבמחבת שהיא עמוקה והשמן הרבה בלתי נרגש. שהוא בבחינה א' טוב שהוא בחשאי. ובחינה אחרת לא ישתלם כי לא ילמדו ממנו. אך נהפוך הוא הדומה לנעשה במרחשת. שמעשיה רוחשין ומתפשטין. שהכלי רחב ונרגש כרוחש בעת הטיגון. שהוא משל אל המרבה בגלוי נרגש לכל ולמדין ממנו. ואל שתי אלה ידבר יותר לנוכח אתו הוא ית'. ואומר לו ואם מנחה וכו' קרבנך ואם מנחת מרחשת קרבנך כו':
פרק ד
פסקה א
וידבר ה'. דבר אל בנ"י פי'. ראוי לשום לב. (א) אל אומרו לאמר פעם שנית. באו' דבר אל בנ"י לאמר. ומה גם כי אינו לאמר לזולת. (ב) כי אומרו ועשה מאחת מהנה הוא מיותר. אחר אומר מכל מצות ה' כו' יובן ששגג בא' מכל מצות. (ג) אומר ועשה מאחת מהנה כי מהראוי ואומר ועשה אחת מהנה. (ד) כי אמר שהתחיל בשגגה א' מעם הארץ. היה לו לגמור עניינו ולומר הקרבן שיביא. ולא שיניח הענין ויאמר דין אם הכהן המשיח יחטא וכל משפטי קרבנו. ואחרי כן ענין אם כל עדת ישראל ישגו בכל משפטי קרבנם. ואח"כ אשר נשיא יחטא וכל משפטו. ואח"כ חוזר אל ענין ראשון מחדש כאלו לא דבר בו עד כה. ואומר ואם נפש אחת תחטא וכו'. והוא הדבר הראשון אשר בו היחל ואומר דבר אל ישראל כו' נפש כי תחטא וכו'. ויותר היה ראוי לבלתי הזכירו מתחילה עד מקומו שאחר הכל: (ה) אומר הכהן המשיח יחטא לאשמת כו'. מה לעם כי יבכו על הכהן המשיח שחטא. והן אמת כי ע"ז ארז"ל (שם פ' ו') כשכ"ג חוטא אשמת העם הוא. שזה שהעם תלויים בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם נעשה מקולקל ע"כ. ועוד נאמר דרך עפ"י דרכנו ביתר ההערות. (ו) אומרו על חטאתו אשר חטא. כי אומרו אשר חטא הוא מיותר. (ז) למה על שוגג יביא זכר. כן כאשר כל עדת ישראל ישגו וכן אשר נשיא יחטא. משא"כ על שגגת א' מעם הארץ. כי אם קרבן נקבה. (ח) אומר בסוף ענין קרבן כל עדת ישראל. חטאת הקהל הוא. כי מי לא ידע כי מה שעדת ישראל ישגו שחטאת הקהל הוא. (ט) אומר אשר נשיא יחטא. שמהראוי יאמר ואם נשיא יחטא מאי אשר. והנה על זה ארז"ל (הוריות י') שאשר הוא מלשון מאושר. שאמרו אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו ק"ו שמתחרט על זדונותיו ע"כ.
ולפי דרכנו נשיב. גם בהיות אומר אשר כמשמעו. (י) מה נשתנה קרבן נשיא מקרבן כהן משיח. שזה מביא פר וזה מביא שעיר. (יא) מה נשתנה הנשיא שנאמר ונסלח לו. וכן בנפש אחת מעם הארץ. משא"כ בכל הקודמים. (יב) אומר ואם נפש א' תחטא כו' ואשם. כי נכנס בלשון נקבה ויצא בלשון זכר באומרו ואשם. וגם נכנס בשגגה ויצא באשמה שהוא מזיד. (יג) או' בעשותה כו' שיראה מיותר. כי מאומר תחטא יובן. (יד) אומר או הודע כו' והראוי יאמר אם הודע או והודע ולא יאמר מלת או שהוא כמספק:
אמנם הנה כונתו יתברך להעיר אזן עם בני ישראל הקטנים עם הגדולים. ישמרו פן ואל יאמרו ללבבם. אם המצא תמצא בידם חטא שוגג. ברוך ה' ואעשיר. כי לא ברשע ולא בפשע פעלתי עולה. ולא אתעצב אל לבי על שגגה שיצאה מתחת ידי ואנכי לא ידעתי. ואנכי אדם ולא אל שלא אוכל להתעלם או לשכוח כי דרך אנשים לי. וכל עדת ישראל ישגו כי השגגה מצויה בכל אדם. והנה יהיו הדברים האלה שומה בפיהם ובלבם להקל מעליהם אשמת דבר כל עון שוגג. ולא מזער הוא. כי קו לקו הולך ילך ופושט ידו בכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם. ע"כ למען ולבעבור הסיר תועה זו מלבנו בא האלהים ויאמר. דבר אל בני ישראל לאמר נפש כו'. לומר הנה ידעתי דרך אנשים. שהוא לדבר ולומר כי יחטאו שוגג מה עשיתי ובמה נחשב הוא. כי לא לבי הלך במעשה הרע ואם נעשה ולא מלבי. מהבל ימעט חטאתי זה. ע"כ וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר. כלומר דבר אל בני ישראל. כי מה שראוי להם לאמר. אינו כדרך אנשים. כי אם מה שראוי להם לאמר. נפש כי תחטא בשגגה. והוא כי אין זה לו. כי אם שגם בלא דעת נפש לא טוב. שאם יחטא איש שוגג. אין זה כי אם שנפשו לא טובה היא מאיזה עון שעשה תחלה ואותה עבירה גרמה לו זאת. והוא כי אשר אין בידו עון אשר חטא אין שוגג בא על ידו. כי הוא ית' אפילו בהמתם של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמם לא כל שכן והוא מאמר הכתוב רגלי חסידיו ישמור. והוא מאמר ר' מאיר (אבות פ"ה) על העוסק בתורה לשמה ומרחקתו מן החטא. וזהו מה שראוי לאמר. הוא נפש כי תחטא בשגגה מהיכן נמשכה לו תקנה זו הלא הוא מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה. כי אשר כבר עשה אחת מהנה גרם לו תבא תקלת שגגה זו מתחת ידו:
או שעור הכתוב בשום לב אל החילו בנפש שהיא נקבה וסיים בלשון זכר. ואומר ועשה מאחת מהנה ולא אמר ועשתה:
אך יאמר דבר אל בני ישראל לאמר כו'. מה שראוי לאמר הוא נפש כי תחטא. לו' הלא תאמר בלבבך הנה נפשי לא מטומאה. כי הנה המחשבה שיש לה שייכות עם הנפש לא היה לה חלק ונחלה בדבר הרע הזה. כי אם הגוף בלי מחשבה. כי חשבתי על החלב שהיה שומן ואכלתי. חטאת הגוף היא אך הנפש לא נטמאת. ע"כ אמר מה שראוי לאמר. אינו איש כי יחטא אלא נפש כי תחטא בשגגה. כי גם שעתה הנפש לא חטאת הנה נמשך לה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה. כלומר שאחת מהנה עשתה הנפש תחלה שהוא בזדון. כי גם שעתה הגוף עשה ולא היא. מה שעשה הגוף נמשך לו מאחת מהנה שהוא מאחד מהמצות אשר לא תעשינה שעשתה הנפש. וממנה נמשך גם לגוף. כי גם בלא דעת נפש לא טוב. כי מתחלה חטאו גוף ונפש כי זדון היה. וז"א מאחת. שהוא מפאת אחת מהנה שהזכרתי נמשך לו זה. וזהו שהיחל בנפש ואח"כ אמר ועשה לא אמר ועשתה אם היה חוזר אל הנפש:
כלל הדברים כי אם לא נטמאה נפשו בפעם הזאת נטמאה בראשונה. ואותה הטומאה גרמה לו כי עבירה גוררת עבירה. ובכן כאלו גם עתה היא החוטאת תחשב. והנה טרם יאמר הגזירה שהיא להביא שעירת עזים. ראה והנה נפלא לאמר לאחרי כן. על הכהן המשיח שיביא פר בן בקר זכר תמים. מה נשתנה זה מזה אחר שזה שוגג וזה שוגג. על כן סמך ואמר טרם יגלה קרבן היחיד. מה בין עבירה הגורמת עון היחיד לגורמת עון המשיח. וזה גם היא יחס סמיכות גם הוא. והוא לומר הלא אמרתי לך כי מה שעשה כבר איש עבירה אחת גרמה לו שגגה זו. עוד אודיעך כי לפעמים עבירת זולתו גורמת לאדם גרמת נזק גדול ורב מזה ומצריכו להביא כפרה גדולה מזו. והוא אם הכהן המשיח יחטא כי זה ימשך לו בשביל אשמת העם. והוא כי לא קיים הוא מקרא שכתוב (מלאכי א') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. שהוא להוכיח במישור. לא היתה תקלה יוצאת מתחת ידו עתה. אך מאשר לא הזהיר ועל העדר הזהרתו. חטאו זה גדול ממזיד של עצמו כי חטא הרבים תלוי בו. כמאמרו יתברך אל יחזקאל הנביא (יחזקאל ג׳:י״ח) ואתה כי לא הזהרת רשע וכו' הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש. וע"ד זה הוא אומר ואם הכהן המשיח יחטא. זה נמשך לו בשביל אשמת העם שלא הזהירם. ואשמו. וע"כ שגרמתו רבה יביא פר בן בקר זכר תמים ולא נקבה. כי חזקה שגגתו כמדובר. ואמר על חטאתו אשר חטא. לומר חטאתו אשר חטא. שהוא בשביל חטאתו שלא מיחה גרם לו אשר חטא עתה:
או יאמר דבר אל בני ישראל לאמר נפש כו'. והוא כי רצה הקב"ה להביא בהדרגה. תחלת שגגת כהן משיח. וכל עדת ישראל. ששניהם מביאים פר בן בקר. ואחרי כן קרבן נשיא שמביא שעיר שגם היא זכר. ואח"כ של כל האדם שהיא של עזים נקבה. אך ראה יתברך שאם יתחיל לו' ענין כהן המשיח. שמביא פר על חטאתו שוגג על אשמת העם שלא מיחה בהם. ולכן עון העם על כהן המשיח. הלא יצא עתק מפי איש לאמר א"כ איפה אכן סר מר חטאתי ממני. כי לא עלי תלונתו ית' כי אם על הכהן המשיח שלא למדני להועיל. ע"כ עשה הקדמה. וכדי לאמר אח"כ ענין קרבן כהן משיח. הקדים ואמר דעו איפה. כי נפש אדם כי תחטא בשגגה. ממה נמשך לו זה. הלא הוא מכל מצות ה' וכו'. ועשה מאחת מהנה. ואחר הקדמה זו שאמר ששגגת כל אחת מהנה מהעם. נמשך לו מעון של עצמו. אחרי כן אמר אם הכהן המשיח יחטא. הוא משך לו לאשמת אשר לא מיחה בעם. באופן שעל ידי מה שהקדים. נבין כי גם שאשמת העם על הבלתי מוחה. לא יבצר שעון בל א' מהעם עונו חקוק על עצמו שהוא בעל הדבר. כאשר הקדים לו' שעון עצמו גרם לו שגגתו. אלא שג"כ מי שלא מיחה בו נכשל גם הוא וגורם לו גם הוא שגגת חטאתו. נמצא כי הקדים ענין היחיד להיות הכנה אל מה שהיה בא לומר אח"כ מענין כהן משיח. וז"א דבר אל בני ישראל לאמר. לומר שכדי לאמר מה שאחר זה אמר תחלה נפש כי תחטא כו'. אך עיקר קרבן היחיד הוא לפניו. אחר קרבן הנשיא. שהיא הסדר כאשר כתבנו. ואחר אומר ענין כהן משיח. אמר ואם כל עדת ישראל ישגו. שהוא טעות הסנהדרין בדין. ואם הדבר תלוי במה שתחלה הזידו. והזדון הגורם והקודם גרם זה להם. הלא זה לא יצדק בסנהדרין שחטאו שבעים סנהדרין במזיד. לז"א ואם כל עדת ישראל ישגו. אלא טעם אחר יש להם. והוא כי הלא ואשמו הקהל הנזכר. והוא מחז"ל (הוריות ב) כי אין הסנהדרין מביאין פר אא"כ עשו ישראל מעשה ע"פ הוראת טעות הב"ד. וזהו ואשמו באופן כי ע"כ שעל ידם חטאו כל ישראל. שהם חטא רבים נשאו. ע"כ ראוי יביאו פר בן בקר זכר תמים גם הם. וזהו אומרם ונודעה החטאת אשר חטאו עליה שהוא החטא של הסנהדרין. אשר חטאו הקהל הנז' עליה כו'. והנה גם שלא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהבאת הקרבן של כהן משיח ושל הסנהדרין. הוא שנגרר בסיב' גרמ' העם. זה על שלא מיחה ולא נודע מה שחטאו העם על העדר תוכחתו. והסנהדרין על שגגת הוראתם שחטאו בה העם. ונודעה החטא' עצמו של העם שחטאו על שגגת הב"ד. וע"ד זה היה אפשר לומר שגם כאשר נשיא יחטא היה ג"כ על אשר לא מיחה בעם. והיתה גרמתו גם היא לאשמת העם. וא"כ איפה היה ראוי יביא גם הוא פר בן בקר. לז"א אשר נשיא יחטא. לומר אשר נשיא יחטא לא תתייחס אותו לאשמת העם כ"א שודאי יחטא. כי למה שהוא נשיא והשררה מביאה לידי עבירה א"צ לתלות שגגתו על אשמת העם. כי אם על של עצמו שודאי הוא כי מקודם זה עשה אחת מכל מצות ה' כו' ואשם בה מזיד וגרם לו את זאת:
או שעור הכתוב אשר נשיא יחטא עתה. הוא בגרמת מה שעשה תחלה אחת מכל מצות ה'. ועתה ואשם בעצמו. שהכיר עתה שגגתי זאת ובא לשוב ממנה. או שלא הכיר אשמתו מאליו. כ"א הודע אליו ע"י אחרים. וקבל מהם ושב. ע"כ שאין ענין חטאתו לאשמ' העם. כ"א לאשמת עצמו. והוא יחיד ע"כ לא יביא פר כראשונים רק שעיר עזים. וגם לא יהיה נקבה כיתר העם. יען כי גרמת שגגה זה היא גדולה. כי למה שנשיא הוא ורמה ידו. לא יבצר ממנו קדימת עון עצום מעון כל אדם. ע"כ יהיה שעיר זכר. וז"א ונסלח לו בסוף הענין לומר כי הכל תלוי בו. משא"כ בקוד' שאמר תטאת הקהל היא:
פסקה כז
ואם נפש אחת כו'. הנה כתבנו ההערות שבכתובים אלה למעלה. אך הנה עודנו מדבר כאשר היחל בכתובים הקודמים להסיר מלב בני אדם גם בני איש. העולה על רוחם כי קל מאד אשר יחטא בשגגה. באומרם שלא מלבם נעשתה התועבה. ולא כן הוא. כי גם בלא דעת נפש לא טוב. שאלמלא נפשו לא מטומאה בעבירה תחלה לא היתה תקלת שגגה יוצאה מתחת ידו וזהו נפש כי תחטא כו'. לומר אל יעלה על רוחך לומר. כי אין לנפש חלק ונחלה בחטא שגגתו. כי לא במחשבה המתייחסת אל הנפש חטא. ע"כ אמר. דע לך כי גם לנפש יש חלק. וזהו נפש כי תחטא. וש"ת הלא אם אכל חלב במחשבת שומן. הלא אין כאן זולתי הנאת הגוף בעלמא. דע איפה כי ג"ז לא היה. אם לא העשות מקודם אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה בידיעה אשר היה לנפש חלק בה. וע"י כן נמשך שגם הגוף עתה ואשם. וז"א בלשון זכר. נמצא כי ע"י בחינה זו. כי גם על השגגה זאת יש חלק לנפש. כי מטומאתה בשוליה מהמזיד שקדם. נגרר שגגה זו. והנה בכלל אומרו ואשם. היא כי אחר שחטא בשגגה. נזכר ונמצא אשם בדבר מעצמו ואמר או הודע אליו. שהוא ע"י אחר:
ובשום לב. אל כפל אומר חטאתו אשר חטא. ומה שחזר ואמר על חטאתו אשר חטא עליה. יאמר הלא יחסתי הדבר אל הגוף להביא כבשה. ולא אל הנפש להביא זכר. עם שהיא גרמ' ויהיה כעולה שעל מחשבה שהיא זכר. ואמרתי שהוא על כי הגוף הוא האשם בזה. וז"א ואשם ל' זכר שהוא על החומר. אמר עתה הלא תאמר אחר שחטא זה אל החומר לא בא. אם לא ע"י הנפש שהזידה ונטמאת תחלה. אם כן למה יביא כבשה נקבה על בחינת החומר. האם גרע מהעולה. שע"י היות יחס לנפש במחשבה לבדה מביא זכר תמים. וגם עתה שמה שחטא הגוף היה מאשר עותה תחלה הנפש במזיד. יביא ג"כ זכר. ע"כ אמר תדע למה לא נעשה עיקר בקרבן. רק משגגת החומר. הלא הוא על פי מה שאשם מעצמו. או הודע אליו. כדי להביא קרבן. הוא חטאתו אשר חטא. הוא הגוף. אך לא נודע אליו העון אשר לנפש גם היא. וגרם השגגה הזאת. ע"כ והביא שעירת עזים על ייחס החומר ולא דבר מתייחס אל הנפש. וזהו שחזר ואמר נקבה על חטאתו אשר חטא עליה. לו' מה שהיא נקבה ולא זכר. כעולה המתייחס העון על הנפש. כי היה על הרהור. הלא היא על אשר חטא הוא עליה. והיא האמור:
פרק ה
פסקה א
ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וכו', הנה בהחילו בנפש שהוא לשון נקבה, ומסיים בלשון זכר באומרו והוא עד וכו', אפשר רמז כי שבועת העדות אינה בנשים, ועוד ראוי להעיר: (א) כי הנה מהראוי יאמר נפש כי תשמע קול אלה, אך אומרו כי תחטא מיותר: (ב) שיורה כי קודם שמיעת הקול אלה חטאה, אך לא כן הוא רק אחרי שומעו שלא יגיד: (ג) אומרו ונשא עונו והיה ראוי יאמר ונשא עון גם מלת ונשא יראה בלתי צודקת:
אך יאמר, הנה אמרתי למעלה כו' עבירה מטמאה את הנפש, וגורמת לבא תקלת אשמת שגגה מתחת ידו, אמר עתה כי עוד מעט ויעלה גם אל מזיד בשב ואל תעשה, שיכבוש עדות היא שבועת העדות, ומתעתד לעבור אם לא יגיד, ואז ונשא עונו, לא אמר ישא עונו כ"א ונשא, לומר זולת מה שגורם שיגזול ראובן את שמעון על בלתי הגיד מדות חובת ראובן. גם ישא עון עצמו, וז"א ונשא בוי"ו, לו' ונשא ג"כ עונו נוסף על עון זולתו, כי גם יש לו חלק מעון ראובן:
או יאמר אוי לעני הלז. כי אשר הפסיד ממון על כבוש זה עדותו, לא נשא עון, אך זה במה שלא יגיד ונשא עונו, או תחלה נקרא חטא שהוא בשב ואל תעשה, אמנם ימשך מזה. כי ושמעה קול אלה ועבר על השבועה, נמצא עתה שחטא ועשה עון, כי החטא של העדר הגדה שקראתיו חטא נעשה עון. וזהו אם לא יגיד ונשא עונו, שהוא עונו שקדם מאז כבש עדותו ואמרתי עליו נפש כי תחטא:
או יאמר גם אחר שכבש עדותו ונשבע לשקר, טוב לו שיגיד עתה שאם לא יגיד ונשא עונו על עצמו. משא"כ אם יודה ויגיד אפי' עתה שיסלק מעליו עונו ע"י מה שיביא אשמו, ובזה יתכן מה שלא אמר אם לא יגיד מתחילת הענין על שכבש עדותו:
או ירמוז, נפש כי תחטא, שיכבוש עדותו טרם ישביעוהו. עוד מעט שאחר השבועה ששמעה קול אלה גם כן. יתעתד שינשא עונו הראשון גם הוא נוסף על השבועה, ואחרי אומרו כי נפש כי תחטא, תגרום למעול בעמיתו, שעל יד כבוש עדותו גוזל ואוכל ראובן משל שמעון. זולת השבועה שאין בעברו הנאה ממשיית. אמר כי מזה ימשך, כי נפש כי תמעול מעל בה'. לומר כי מאשר תמעול תחלה באדם ימשך ג"כ מעל בה', שהוא למעול בקדשים לאכול מקדשי קדשים. וזהו כפל אומרו ומעלה מעל:
פסקה יז
ואם נפש כי תחטא וכו': (א) הנה מהראוי היה יאמר. ואם נפש אחת תחטא וכו' או נפש כי תחטא. אך לומר ואם נפש כי תחטא הוא לשון בלתי מובן. (ב) אומרו ונשא עונו. כי זה לא יצדק רק בעון מזיד. כענין שבועת העדות שאמר למעלה ונשא עונו. שהוא על מי שכפר ונשבע בזדון. אך במי שלא ידע ושגג. איך ישא עון:
אמנם הנה ענין הכתוב ידבר. במי שהיו לפניו חתיכת חלב וחתיכת שומן. ואכל אחת מהן ולא ידע אם של חלב אכל אם של שומן אכל. וגזרה חכמתו יתברך. יביא איל מן הצאן תמים לאשם. והוא אשם תלוי שמגין עליו מן הייסורין עד שיודע אליו אם חלב אכל או שומן. ואם יודע לו אחר זמן כי חלב היה מה שאכל. מביא אח"כ קרבן חטאת ויכפר. והנה קרבן זה בדבר זה כל השומע יתמה. באמת באמור מריה דאברה' אם לא היתה רק חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן ואכלו. ונעלם ממנו אם חלב או שומן אכל. עם היות שאח"כ נודע אליו שחלב אכל ודאי. עם כל זה קרבנו כשבה או שעירת עזים שדמיה קלים. אפילו פטרוזא בת דנקא. וכשהיו שני חתיכות לפניו וחשב ששל היתר אכל. ואח"כ הוא מסופק אם אכל היתר או איסור. מביא איל תמים מן הצאן שדמיו מרובים. ועדיין הדבר תלוי עד שיודע לו שאכל ודאי חלב ויביא חטאת. והלא כמו זר נחשב. והנה על זה אמר רבי יוסי הגלילי (כריתות כ"ו). הרי הכתוב ענש על מי שלא ידע. על אחת כמה וכמה על מי שידע שיענש. והנה לא יבצר שהתימה במקומה עומדת. למה ענש על ספק זה מבאחר. ומה גם כי ק"ו והוא מאשר לא היה לפניו רק חתיכה אחת ואכלה בחזקת שומן. ואח"כ נודע אליו כי חלב היה. בודאי שבשעיר' עזים מתכפר:
והנה אחשבה. כי הן אלה דברי מקרא שכתוב ואם נפש וכו'. לומר הלא כתבתי לך שהנהנה מן ההקדש בשגגה. מביא אשם איל תמים מן הצאן. וזהו מחומר ההקדש. שאלו שגג על איסור אחר היה מביא שעיר לחטאת. אמר עתה אודיעך. כ"א נפש כאשר תחטא יהיה ביתר איסורין. ולא ידע אם היה איסור. גם בו לעון יחשב לו. עם שאינו מן ההקדש. כ"א יתר מצות. ונשא עונו. ואמר עליו והביא גם היא איל תמים:
וזהו שעור הכתובים ואם נפש כאשר תחטא. יהיה שועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה. עם היות שאינו ענין הקד' וגם אינו איסור ודאי כ"א ולא ידע עם כל זה ואשם ונשא עונו יאמר עליו קרוב לזדון והביא איל תמיה וכו' ולא חטאת נקבה. וזהו והביא וכו'. והוא כמפורש בקבלה. כי על שתי חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן. וחשב שהיו היתר ואכל מאחד מהן. ואח"כ נודע אליו שהאחד היה של איסור. ועדיין אינו יודע אם האיסור אכל. שמביא איל תמים והוא אשם תלוי כמדובר. והנה הלא על כל הדברים האלה תתחזק הקושיא. ע"כ להשיב עליה. אמר אשם הוא אשום אשם לה'. והוא לומר מה שיפלא בעיני כל שומע למה זה שנודע אליו שהאחד הי' של איסור ועדיין אפשר שמה שאכל היה היתר. יהיה חמור ממי שלא היתה לו רק חתיכה אחת ואכלה בחזקת היתר. ונודע אליו בודאי שחלב אכל. אינו קושיא. כי הלא אין תימה. רק בהביט אל מה שאחר שנודע אליו שהיה איסור. שעל זה יקשה למה אשר נודע אליו שודאי אכל חלב יהיה קל. מאשר לא נודע אליו רק שחתיכה אחת היה איסור. עם היות שעדיין אפשר שהיתר אכל. אך בהביט אל עת שאכל. שעדיין לא נודע דבר לא בזה ולא בזה. יותר יאשם אשר היו לפניו ב' חתיכות ואכל מבלי שום לב אם היתר או איסור היה. יותר מזה שיאשם אשר היתה לפניו חתיכה אחת בלבד וחשב שהיתה שומן ואכלה. והוא כי באחת אין לפניו דבר שיבחין בו חלב או שומן היא. ולכן לא תגדל אשמתו כ"כ. אך אשר לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן. אם היה שת לבו לעמוד ולהתבונן בשניהם. ודאי היה מכיר החלב. כי בהיות חלב ושומן לפניו סמיכות קל להבחין החלב מהשומן. כי ניכר למראית העין בהיות שניה' יחד מה שאין כן בהיות אחד בלבד שאין שכנגדו לפניו להבחין בו. ע"כ קרוב למזיד יחשב כאשר היו ב' חתיכות בעת שאכל אפילו שלא נודע אליו רק שאחד חלב. מאשר אכל חתיכ' לבדה שהיתה לפניו בחזקת היתר. וידע שאיסור היה באחד. וזה מאמרו ית' באומרו. אשם היא אשום אשם לה'. לומר אל תתמה להקל באשמות זה שהיו לפניו שני חתיכות. יותר מאשר לא היתה לפניו רק אחת. כי הלא דע כי אשם הוא בעצם. והטעם כי לא תביט אל עת שנודע מה שהיה אם חלב או שומן. כי זה ודאי שחלב אכל למפרע וזה ספק. כי אם אל עת אשמו' אכילתו. וזהו אשום אשם לה' לומר בעת האשום אז אשם לה'. כי אז היו לו במה להבחין ולא שת לבו וקרוב למזיד הוא מה שאין כן האחר' שחתיכה אחת היתה לפניו ולא היה לו במה יבחין:
פסקה כ
וידבר ה' וכו'. נפש כי תחטא ומעלה וכו'. יאמר אל ימעט בעיניך החוטא לחבירו. כי דע מאשר יחטא לחבירו יבא למעול מעל בה'. וזהו נפש כי תחטא. ולא לה' מזה יבא שומעלה מעל בה'. ופירש ואמר. שהוא כי וכחש בעמיתו בפקדון וכו' הרי חוט' לחבירו. מזה יבא למעול מעל בה'. כי מזה יבא יוסף לחטא בהנה שהוא כי ישבע על שקר. שהוא שבועות הפקדון והיא מעל בה', נוסף על חטא עכבו ממון חבירו אצלו. הנה כי מחטא איש לחבירו יבא למעול בה' לכן כאשר ישוב בתשובה. שאחר שכפר ונשבע הודה שנשבע על שקר על כן לעומת הדרגת חטאו תהיה הדרגת תשובתו. כי תחלה יתקן מה שהיה עושק את עמיתו. ושלם את הקרן וחמשיתו. ואחר כך ואת אשמו יביא לה' למד כי כאשר החוטא לעמיתו ימשך לחטא לה'. כי השב ומתקן מה שבינו לחבירו יתקן גם כן מה שבינו לשמים כי זה יביאנו לזה. באופן שלא ימעט לאיש תיקון מה שבינו לחבירו. כי השב ממה שבינו לחברו ישוב גם במה שבינו למקום. ולא עוד אלא שחפץ הוא ית' שבשל חבירו יתחיל האיש לתקן ואח"כ ואת אשמו יביא לה'. ואחרי הודיע אלהים לנו את זאת. אל תאמר בלבבך. בראותך אשר החמרתי במה שבין אדם לחבירו. ואו' אליך בממנו מתחיל לתקן. כי א"כ איפה מהנוגע אל חבירך תעשה עיקר. כי דע לך כי לא נגמר תיקון אשר היית חוטא לחבירך. עד אשר תקנת מה שנוגע לה'. כי הנה וכפר עליו הכהן לפני ה'. שהוא כקרבן שמביא על השבועה. ובזה ונסלח על אחת מכל אשר יעשה לאשמה. שהוא על חטא שחטא לחבירו. לאשמה אגבו גם בשבועת ה'. כי גם הקרבן גומר כפרת הראשון. כיון שעל יד האחד נמשכה אשמת השנית. וזהו לאשמה בה:
או בדרך אחרת. שאומר לא בלבד החמרתי לך במה שבינך לחבירך. מפני שהדבר קל ותבא לזלזל בו. כי אם שגם הוא חמור. כי הלא גם האשם הבאה על השבועה היא מצטרך. גם למה שהיחלת וחטאת בחבירך. וזהו וכפר כו' ונסלח לו. על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בשנית. היא השבועה:
פרק ו
פסקה א
צו את אהרן וכו'. (א) ראוי להעיר בשנותו את טעמו שלא אמר דבר אל אהרן וכו' אלא לשון צו. וידועים מאמר' ז"ל (קדושין נ"ט) שהוא לשון זירוז מיד ולדורות. ושהוא כי ביותר צריך להזהיר בכל מקום שיש בו חסרון כיס. ולפי זה יהיה על מה שנדרש ממלת היא. שאם עלו ירדו אשר לא היה פסולן בקדש. או שהקדים זה על מה שמצוה את אהרן בסמוך באומרו זה קרבן אהרן וכו'. (ב) אומרו ואל בניו לאמר. מה ענין אומרו לאמר פעם שנית. (ג) אומרו זאת תורת העולה היא העולה. כי הן אמת שמלת תורה ומלת היא נדרשות. זו לרבות אותם שאם עלו לא ירדו וזו למעט אותם שאם עלו ירדו. אך עדיין אין הבנת המקרא מתיישב. כי איזו היא גזרת אומרו זאת תורת העולה. אינה לא גזירה ולא ענין ולא הבנה. כי מי לא ידע כי העולה הוא העולה. וגם שכונתו יתב' ללמד לנו דיני התורה ע"י ייתורי תיבות. עם כל זה אין דרכו ית' בתורתו הקדושה לאמר ייתורין משוללי ישוב הבנת המקרא. (ד) כי כאשר באומרו ואת תורת המנחה מפרש דיני המנחה ובאומרו זאת תורת החטאת מפרש דיני החטאת. כך היה ראוי גם פה באומרו זאת תורת העולה שיאמר דיני עולה. ולא שיאמר זמן עכולה שהוא עד הבקר. ולא ידבר במשפטי העולה בעצמה. (ה) כי מן הראוי היה. שכל האמור בפרשת ויקרא יאמר לאהרן ובניו ולא דברים אחרים בלבד: (ו) אומרו על מוקד' על המזבח. מה בא ללמד. אם הוא על אברים ופדרים שמתעכלים כל הלילה. למה מתחיל בדין שיורי עולת הערב. ולא התחיל בעיקר עולת בקר ועולת הערב. (ז) שלא היה צריך. כי הלא מט' שעות וחצי והלאה אין זמן להתעכל. אם לא בקצת מהלילה. (ח) אומרו ואש המזבח תוקד בו. מי לא ידע כי בו תוקד אש המזבח. (ט) למה צריך בגדי כהונה לתרום הדשן. כי אינה עבודה. (י) אומרו אשר תאכל האש וכו'. מי לא ידע שהדשן ההוא היה מאשר תאכל האש את העולה. ושהיה על המזבח. (יא) למה יושם אצל המזבח. ולמה לא יהיה בכל המון הדשן אשר בתפוח, שכשהיה רבה היו מוציאין אותו חוצה אל שפך הדשן. (יב) אומרו ופשט וכו'. שהוא שיעביר בגדי קדש וילבש חול להוצא' הדשן. ומה נשתנה דשן זה מאשר הורם. שלהרום את הדשן היה חייב ללבוש בגדי קדש. ולהוציא דשן שבתפוח הוא פושטן ולובש של חול. עם היות כי זה וזה מאשר תאכל האש את העולה הוא. (יג) או' והאש על המזבח תוקד בו. מה בא ללמד. ואם הוא ללמד על מנין המערכות. עם כל זה לא תכבה שאומר הוא מיותר כי איך היה אפשר לכבות אם היה אש מן השמים. ואם הוא להזהיר על המכבה אש המזבח. הרי אומרו שעובר על שני לאוין. שנ' ב"פ לא תכבה. אם לא באו כ"א לזה למה הפריד בין שניהם. בענין וביער עליה הכהן עצים וכו' וערך עליה וכו'. והקטיר עליה חלבי השלמים. (יד) כי הלא על העולה ידבר. למה הכניס בנתי' הענין חלבי השלמים. ומהראוי היה לאומרו אחרי כן. באו' וזאת תורת זבח השלמים. (טו) אומרו אש תמיד תוקד. כי הרי נאמר ואם לא היה רק ללמד שנר התמיד יוקד על המזבח. היה ראוי יאמרו נר ולא אש. וגם הל"ל מעל המזבח:
אמנם הנה אין ספק. כי כל סדר הקרבנות האמור בפרשת ויקרא. שלא נפל דבר אשר לא אמר לאהרן. וע"כ בכלל אומרו זאת תורת העולה היה ענין העולה. שהיה תחלת דבריו ית' למשה בקרבנות שבפרשה הקודמת. ואמר זאת תורת העולה. כלומר זאת האמורה למעלה. ובכלל הדבר הוא מה שהוסיף לו עתה. לומר היא העולה וכו' כאשר יבא ביאורו בס"ד:
או גם שנאמר שלא הוצרך פה להזכיר שאמר לו ענין האמור למעלה. יהיה הענין הנמשך עם כל המקראות הללו. ויותרו בו כל ההערות שהזכרנו. והוא כי רצה הקב"ה לזרז את אהרו ואת בניו. בעבודת הקרבנו' כלן כסדרן שנית. ועליה היא עיקר הזירוז. הלא היא להעיר אזנו בקדושת המזבח אשר לפני ה'. והוא בל יעלה על רוחו שהיה מעין שאר במות. שהיה אדם בונה במה ומקריב בה קרבן. כי לא היה הענין. רק דרך הוראת היותו תחת אדמתו ית'. ומביא דורון לפניו. כן היה עולה על רוח איש. ומה גם בראות שגם במזבח ה'. מצוה להביא אש מן ההדיוט. ע"כ בא האלהים להורות לפני אהרן ובניו. כי לא כן היא מזבח ה' חלילה. רק קדושתו גדולה. כי מעין מזבח העליון הוא. וע"כ פתח דבריו ית' לאהרן על העבודה. העיר לו אוזן בדבר למען ידע לפני מי הוא עומד ומשרת. ויקר בעיניו מזבח ה' והעבודה אשר יעשה בה. וזה אומרו צו את אהרן ואת בניו שהוא לשון זרוז. לזרוז בעבודת מזבח ה' כי רבה היא מאד מעין של מעלה. והנה מהראוי היה להתחיל מתרומת הדשן. שהוא מאומרו ולבש הכהן מדו בד וכו'. שהיא העבודה הקודמת לאברים של עולת הבקר. ולסדר אחריה כל סדרי העבוד'. או להתחיל מהטבת הנרות. מדם התמיד. ויסדר עבודת היום. אך כדי להודיע אליו קדושת המזבח למען יהי' מזורז בדבר. הקדים ענין אברים ופדרים של תמיד של בין הערבים הנאכלים כל הלילה עד הבקר. למה שעי"כ יעמידהו על קדושת המזבח טרם ישמע כל יתר הקרבנות. שהיא למען הכן לבו ע"י הקדמה זו אל כל עבודה. וז"א לאמר. כלו' כי לאמר כל ענין העבודה. הקדים אמר לו מעתה זאת תורת העולה היא העולה וכו'. כי זו הכנה והקדמה אל הזירוז כאשר יבא בס"ד. והוא לומר כי הנה ידוע. כי עיקר העבודה ביום היא. כי הלילה ומה גם טרם אשמורת הבקר או לפחות עד חצי הלילה. הוא זמן פליטת חצונים ועדת רוגז. ע"כ היה מקום יעלה על רוח איש לדבר ולומר. כי קרבן התמיד של בין הערבים. אשר כל אברים ופדרים יתאכלו קודם הלילה הוא הקרבן אשר יהיה לרצון לפני ה'. אך לא אשר תאכלו אבריה בהמשך הלילה. ע"כ היחל בהסיר תועה מלב העולה על רוחו כדבר הזה. למה שעל ידי כן ממוצא דבר. יזדרזו אהרן ובניו בעבודה. כי יקר בעיניהם אין ערך קדושת המזבח. וז"א את תורת העולה וכו'. לומר אל יעלה על רוחכם. כי אין שווי העולה הבלתי נאכלת עד חלק מהלילה. דומה לנאכלת טרם יחשיך. כ"א זאת תורת העולה. והוא כי העולה כהווייתה וקדושתה. עם היותה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. והטעם כי אש המזבח שהוא קדושה מן השמים תוקד בו. גם אחר שנתאכלה אש עצי המערכה. כי אחר שאחזה בה אש המזבח שהוא מן השמים. בעוד היום גדול אין כח להיות שייכות לכח הטומאה. או הרוגז שבלילה. להיות לו מבוא שם. כי אש המזבח שאחזה בה לא תרפה ממנה. ולא יניח אל החציניות למשול: