תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן ס
ע"ד השאלה. בשמן זית שנתערב בו מעט שומן חזיר ויש ספק אם היה בשמן ששים כנגדו. אם כשר להדלקת נר חנוכה. או יש לפוסלו דבעינן מן המותר בפיך ולא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורה בלבד. ומעלתו הביא מ"ש בספר שנות חיים למהרש"ק שהביא ראיה להתיר מגמרא דשבת (דכ"א רע"ב) דאמר רב שמנים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה כו'. ובכלל השמנים שאין מדליקין בשבת הוי ג"כ שמן קיק במתני'. ולחד מ"ד בגמרא הוא מין חיה ובודאי הוא מין טמא ומ"מ משמע דכשר להדליק בו לנר חנוכה. עכ"ד:
א הנה מ"ש בשם ספר הנ"ל אינה ראיה כלל. וכפי שהעתיק מעלתו ל' המחבר הנ"ל תמוה מאד ושגה הרבה. דמ"ש דלחד מ"ד בגמ' הוא מין חיה ליתא כלל. רק דשמואל אמר עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. ולאינך מ"ד ר"י ור"ל הוי קיק דבר טהור. ואליבא דשמואל דמפרש דקיק הוא מין עוף הוא עוף טמא. ולא הוצרך לומר כן מסברא דנפשיה. דלהדיא איתא בירושלמי והובא ברא"ש שם ואת הקאת זו קיק. וכן איתא בגמרא דחולין (דס"ג ע"א) לגירסת הערוך שם קאת זו קיק. הרי בהדיא דקיק הוא עוף טמא. ומ"מ אין שום ראיה להכשירו לנר חנוכה מהך דשבת דאמר רב דשמנים שאין מדליקין בשבת מדליקין בהן בחנוכה. די"ל דרב לא סבר כשמואל בפירושא דשמן קיק שהוא עוף טמא רק כר"י דהוא מישחא דקאזא דהיינו צ"ג או כר"ל דהיינו קיקיון דיונה. ומש"ה כייל כל השמנים שאין מדליקין בשבת דכשירין לנ"ח. אבל שמן של טמא לא הוכשר לנ"ח:
ומלבד זה יש לדחות עוד. דהנה נודע מ"ש בתשו' ש"א (סי' ל"ח) לענין נ"ח אי שרי להדליק כשנאסרו משום בב"ח דהוי איסורי הנאה דכיון דנ"ח בעי שיעורא שידלק משתשקע החמה עד דכליא רגליהון דתרמודאי וא"כ באיסורי הנאה י"ל כתותי מיכתת שיעוריה כו'. והביא ראיה ג"כ מהא דאמרו דשמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה ושמן שריפה הוא ג"כ אחד מהשמנים שאין מדליקין בהם בשבת ומוכח דמדליקין בו בחנוכה ואע"ג דתרומה טמאה נמי כתותי מיכתת שיעוריה. ושוב העלה דתרומה טמאה דשריא בהנאה להסיקה תחת תבשילו לא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה כו'. עכ"ד הש"א. ובאמת יש בזה סתירה בד' התוס'. דבסוכה (דל"ה ע"א ד"ה לפי) מבואר בתוספות דבתרומה טמאה נמי אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה ומה"ט הקשו שם באתרוג של תרומה טמאה דפסול מטעם דלית ביה היתר אכילה תי"ל מטעם כתותי מיכתת שיעוריה כו'. אך בסוטה (דכ"ה ע"ב סד"ה לאו) מבואר מדבריהם דלרבנן לא אמרינן כתותי מיכתת שיעורים רק באיסורי הנאה דלא הוי אלא כעפרא בעלמא ע"ש. ואמנם בירושלמי סוף תרומות איתא להדיא דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה. ומסיק שם מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שריפה בחנוכה. (ובפ"מ שם פירש דמיירי שהישראל מדליק שלא ברשות כהן דלזרים אסור הנאה של כילוי רק דלענין נ"ח מדליקין משום דמלל"נ ומש"ה לא שרי רק באין לו שמן של חולין. אבל לכהן ודאי שרי ולא שייך הכא כתותי מיכתת שיעוריה כו'). והיה י"ל לפי מה שמבואר מד' הרא"ש בפ"ג דסוכה סי' ט"ו גבי אתרוג של אשירה דלא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה רק בדבר שצריך שיעור בעצם. והביא שם ד' הסוברים דבאתרוג של אשירה ל"ש למיפסל משום דמיכתת שיעוריה כיון דהא דבעינן באתרוג שיעור כאגוז או כביצה הוא רק משום דבפחות לאו גמר פירא הוא. ואף שהרא"ש מסיק אח"כ שם דבאתרוג שייך מיכתת שיעוריה היינו כיון דבעינן השיעור שיהא מינכר הלקיחה בעצם ומה"ט פסלינן פלפלין כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל דגם גבי נ"ח ל"ש מיכתת שיעוריה דהשיעור א"צ בעצם רק כדי שיהא נראה לאנשים שמצויים אז והא מ"מ יהיה נראה להם הדלקתו. ולא דמי לאתרוג דהמצוה של תורה בעצם שיהא לקיחה הניכרת ולא משום מראית בני אדם. וגם י"ל לפמ"ש בס' תו"ג ר"ס קכ"ד דל"ש לומר כתותי מיכתת שיעוריה רק בדבר שצריך שיהיה השיעור מחובר ביחד בשלימות כשופר ולולב משא"כ לענין ט"א שאפילו הוא מפורר מטמא טומאת אוכלין ל"ש כתותי מיכתת שיעוריה. (ובזה מיושב ג"כ קושיית השעה"מ בפ"ד מהלכות גירושין במתניתין דספ"ק דפסחים ע"ש). ועכ"פ יהיה איך שיהיה קשה בממ"נ בגמרא דשבת שם. דאמר ר"ה פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בחול כו'. והוי בכלל זה שמן שריפה דאין מדליקין בו לנ"ח. אף דבנר חנוכה ל"ש הני טעמי שאמרו בשבת (דכ"ג סע"ב) ע"ש. ואחר כך מדברי ר"ח דאמר דשמנים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהן בחנוכה בחול משמע להיפך דשמן שריפה שרי להדליק לנ"ח ול"ש מיכתת שיעוריה. ופשיטא דהני אמוראי לא יחלקו בזה אי שייך בנ"ח מיכתת שיעוריה כו'. (ול"פ רק בדין כבתה זקוק לה ואי שרי להשתמש לאורה). ואף שמדברי ר"ח לא מוכח כ"כ. די"ל דרב חסדא לטעמיה דהוא ס"ל לקמן (דכ"ג סע"ב) הכא ביו"ט שחל להיות בע"ש עסקינן כו'. אבל בע"ש דעלמא שפיר מדליקין בשמן שריפה. וממילא לדידיה לא הוי שמן שריפה בכלל השמנים שאין מדליקין בהם בשבת כלל. מ"מ מדברי רב דאמר ג"כ דשמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בחנוכה איכא למישמע ג"כ שמן שריפה. ומדברי רב הונא להפך (ודוחק לומר דהני אמוראי סוברים ג"כ כר"ח לקמן ולא כאביי). אלא י"ל בפשיטות דהא דאמר רב הונא דשמנים שאין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה וכן הא דאמר רב דמדליקין בהן בחנוכה הכל קאי לענין השמנים שאסרו בשבת משום שאין נמשכין אחר הפתילה (וכדאמר שמנים ופתילות שאמרו אין מדליקין בהן בשבת ומשמע שמנים דומיא דפתילות דטעם איסורם הוא משום שאין השמן נמשך אחריהן). דבזה שייך לדון ג"כ אם יאסרו לנ"ח. אבל לענין שמן שריפה דמטעם אחר אסור להדליק בו בשבת מזה לא מיירו כלל הני אמוראי לענין נ"ח. ולא נכלל זה בכלל שאר השמנים הנ"ל. ולפ"ז ה"נ י"ל לענין שמן קיק אפילו תימא דיש בו איסור ג"כ מצד אחר משום שאינו מותר בפיך. מזה לא מיירו כלל הני אמוראי לענין נ"ח. ולא מוכח מידי מכאן:
ואין לומר דמ"מ יש להוכיח בנ"ד להיתר מגופה דמתניתין בשבת שם דקתני שמן קיק בהדי שאר שמנים שאין מדליקין בהם משום שאין נמשכין אחר הפתילה ולמ"ד דשמן קיק הוא מעוף טמא א"כ מוכח ממתניתין דאם היה נמשך אחר הפתילה היה כשר לנר שבת דמצוה היא ולא אמרינן בזה דלא הוכשר למצות נר שבת אלא טהורה בלבד. ומינה נשמע ג"כ דשמן טמא כשר ג"כ לנ"ח כמו דכשר לנר שבת. ז"א. דלעולם י"ל דגם במצות הדלקת נר של שבת נמי לא יי"ח רק מן המותר בפיך ולא מדבר טמא. ומ"מ לא תיקשי אמתניתין דתנא שמן קיק בכלל שמנים שאין מדליקין בשבת מטעם שאין נמשכין אחר הפתילה. משום דנ"מ לדינא בין הטעמים. באם אין לו שום שמן כשר להדליק בשבת. אי שרי להדליק בשמן קיק דאם נימא טעמא משום שאינו מותר בפיך ולא יי"ח הדלקת נר בשבת בשמן זה מ"מ אין איסור להדליקו דאל"כ ישב בחושך לגמרי. ומותר לו להדליק לו שמן זה. משא"כ מחמת הטעם שאינו נמשך אחר הפתילה ואסור להדליק בו שמא יטה בשבת. א"כ אף כשאין לו שום שמן אחר מ"מ אסור להדליק בשמן זה כלל שלא יבא לידי מכשול דהטייה בשבת. וכן נ"מ לדינא עוד באם עבר והדליק בשמן זה דאסור להשתמש לאורו כמ"ש הרמ"א ר"ס רס"ד בשם הרשב"א. וכן יש עוד נ"מ לדינא באם יש לו נר כשר להדליק בשבת שיוצא בו י"ח מצות נר שבת. אם מותר לו להדליק עוד נר משמן זה ג"כ. דמטעם שאינו נמשך אחר הפתילה מ"מ אסור לו להדליק שמן זה בשבת. אלא דזה תליא בפלוגתא. דהתוס' ישנים בשבת (דכ"א ע"א) כתבו דבאם יש לו נר אחד כשר בבית שרי להדליק בשאר שמנים שעי"ז יזכור ולא יטה שאר נרות שבחדר ושבמרתף. ולפ"ז ליתא לנ"מ הנ"ל. מיהו הסמ"ג והסה"ת ושאר פוסקים פליגי ע"ז וס"ל שכל הנרות שבבית צ"ל מדבר שמדליקין בו. ולדידהו איתא לנ"מ הנ"ל ג"כ. וכדבריהם מוכח ג"כ מד' הרשב"א שבתוספות בשבת (דכ"ו ע"א ד"ה רי"א) שהקשו שם בהא דא"ר ישמעאל במתני' אין מדליקין בעיטרן מפני כבוד השבת וטעמא משום גזירה שמא יניחנה ויצא כיון שריחו רע ותיפוק לי משום דאינו נמשך אחר הפתילה וכדא"ר ישמעאל גופיה בברייתא דכל היוצא מן העץ אין מדליקין בו דטעמא שאינו נמשך אחר הפתילה ועיטרן יוצא מן העץ הוא. והניחו התוס' בקושיא. ומזה מוכח דס"ל להתוס' כהסמ"ג והסה"ת הנ"ל. דאם נימא כד' הת"י הנ"ל דכשיש לו נר אחד כשר שרי להדליק עמו עוד נרות משמנים שאין נמשכין אחר הפתילה כנ"ל. א"כ לא מקשו התוס' הכא מידי. דהא דאיצטריך ר' ישמעאל לומר הטעם שאין מדליקין בעיטרן בשבת משום שמא יניחנה ויצא. היינו דמה"ט אסור להדליק בו בשבת אפילו יש לו נר אחר כשר עמו ג"כ. דמ"מ גזרינן שמא מחמת הריח רע יניחם ויצא. משא"כ משום שאינו נמשך אחר הפתילה היה שרי להדליק בו כשיש עמו נר אחר כשר ג"כ שעי"ז יזכור ולא יטה שאר נרות כנ"ל. א"ו דהתוספות ס"ל כדברי הסמ"ג והסה"ת הנ"ל דאף כשיש לו נר כשר מ"מ אסור להדליק עמו שמנים שאין נמשכין אחר הפתילה וכנ"ל. וראיתי בב"י באו"ח ר"ס רס"ד שהביא ראיה לד' הסמ"ג והסה"ת הנ"ל מהא דשמנים ופתילות שאין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בשבת ג"כ למ"ד דמותר להשתמש לאורה ואסור להדליק לנ"ח שעל פתח ביתו מבחוץ כו' מיהו מזה אין ראיה רק דחוץ לבית אין היתר בשמנים שאין מדליקין בהם אף שיש לו בבית נר כשר אבל באותו בית גופיה י"ל דכשיש לו נר כשר יהיה שרי להדליק שם עוד נר מהשמנים שאין מדליקין בהם. וגם אולי יש לדחות ראיה זו לגמרי דמה שאמרו דבשמנים שאין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם בחנוכה בשבת ג"כ. מיירי כשאין לו שמן כשר כלל. (דאם היה לו נר אחד קיי"ל דשלום ביתו עדיף מנר חנוכה כדאיתא בשבת (דכ"ג ע"ב). ומ"מ י"ל דכיון דא"א בע"א הוי כשעת סכנה דמניחה על שולחנו כמ"ש המג"א סי' תרע"ח סק"ב וא"ל). ועכ"פ מבואר דממתני' דשבת אין שום ראיה להתיר בנ"ד:
ועתה נבא לבאר בעיקר הדין. בהא דתני רב יוסף (בשבת דכ"ח ע"א וע"ב) דלא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. והמג"א באו"ח (סי' תקפ"ו סק"ג) ס"ל כן להלכה בכל המצות משום דאיתקש כל התורה לתפילין כדאיתא בקידושין ובכולהו בעינן מן המותר בפיך. ומה"ט מסיק שם הרמ"א בשם הר"ן דשופר מבהמה טמאה פסול. מיהו בר"ן שם כתב וז"ל אפשר דדוקא בטהורין אבל בטמאין לא דהא אמרינן בשבת לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של טהורה בלבד ושופר מלאכת שמים הוא דהא אמרינן לעיל כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ומיהו לאו ראיה גמורה היא דהתם בפ' במה מדליקין משמע דמשכן גופיה לא גמרינן מההיא דלא הוכשרו למלאכת שמים דהא אמרינן בההיא שמעתא מאי הוי עלה דתחש כו' ולפיכך צ"ע. עכ"ל הר"ן. ושתים זו שמענו מדברי הר"ן. חדא דחזינן דמספקא ליה בשופר מבהמה טמאה אי יש לפוסלו דלמסקנא דגמרא דשבת דבעי מאי הוי עלה דתחש משמע דבמשכן גופיה לא אמרינן הך דלא הוכשר אלא טהורה בלבד וממילא במצות שופר וכדומה ג"כ יש להכשיר מטמאה. ועוד שנית שמענו דאף אם נימא לפסול שופר מבהמה טמאה היינו רק משום דאמרינן כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ומזה משמע דבשאר מצות דלא שייך הך סברא דכלפנים דמי כשר מטמאה ג"כ וא"צ שיהא מטהורה דוקא ולא מספקא ליה להר"ן כלל בזה. וראיתי בתשובת נו"ב (מ"ת סי' ג') שכתב דמקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך לא שייך למילף רק בדבר שהיא תורה עצמה דהיינו שיש בו כתב כמו ס"ת תפילין ומזוזות ובתים של תפילין שיש בו שי"ן ורצועות ג"כ הואיל והן נטפלין לבתים. ואין סתירה לדברי הנו"ב מהא דבגמרא דקידושין (דל"ה ע"א) לענין לפטור נשים ממ"ע שהז"ג מקשינן כל התורה לתפילין מהך קרא שיהיו פטורות מכל מ"ע שהז"ג. דמ"מ י"ל דכאן מסתבר להקיש רק דברים התלויים בכתיבה וכמו דבמכות (די"א ע"א) לענין ספר שתפרו בפשתן דמייתי ג"כ הך קרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש כל התורה כולה לתפילין כו'. והיינו רק לענין כתיבת ס"ת בלבד. ובנו"ב שם הביא ראיה לדבריו דלענין מן המותר בפיך לא מקשינן רק דברים התלויים בכתיבה ולא בכל המצות. דלפ"ד המג"א דס"ל דאיתקש כל התורה לתפילין לענין זה ובכל המצות בעינן שיהא מן המותר בפיך. א"כ תיקשי מגמרא דסוכה (דכ"ג ע"א) בפלוגתא דר"מ ור"י התם דאמר שם הגמרא בפיל קשור כ"ע ל"פ דכשר לדופן סוכה. והא פיל חיה טמאה הוא ואינו מן המותר בפיך ומ"מ כשר למצוה לעשות ממנו דופן לסוכה. ואף שראייתו זו אינה מוכרחת כלל. מלבד דמזה אין ראיה לומר דהא דבעינן מן המותר בפיך אינו רק בדברים התלויים בכתיבה לבד. ויותר י"ל ולחלק בין תשמישי קדושה לתשמישי מצוה דדוקא בתשמישי קדושה בעינן מן המותר בפיך דומיא דתפילין משא"כ בתשמישי מצוה. וכמ"ש שם בעצמו אח"כ. ומלבד זה י"ל סברא אחרת דהא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. והיינו דהיכא דבעינן עור בהמה צ"ל העור ממין בהמה המותרת באכילה. כיון דעיקר דרשא דמן המותר בפיך היינו שיהא רק ממין המותר בפיך וכמ"ש התוס' בשבת (דק"ח ע"א ד"ה איזה) וכ"ה להדיא בירושלמי (פ"ק דמגילה ה"ט). א"כ י"ל דזה שייך בתפילין וספרים שנכתבין על עור בהמה וכן רצועות של תפילין שהם מעור וכן בשופר שהוא מקרן בהמה. בזה צריך שיהיה העור או הקרן ממין בהמה שיש בה היתר אכילה שיהא ממין המותר לפיך. משא"כ במצוה שאין צריך שום עור מבהמה וכמו דפנות של סוכה שהן כשרים מעצים ואבנים דלאו מידי דבר אכילה נינהו כלל בזה לא שייך כלל שיהא מן המותר בפיך. וממילא אין לפסול חיה טמאה ג"כ לדופן סוכה ומה שייכות לומר שיהא ממין המותר בפיך כיון דמצוה זו מתקיימת בדבר שאינו מין אוכל כלל שיהא ראוי לבא לפיו ולא קאי הדרשא דמן המותר בפיך רק במצוה הצריכה להיות ממין אוכל כמו עור בהמה וכנ"ל. ומלבד זה י"ל עוד לפ"ד המג"א דכל המצות צ"ל מן המותר בפיך משום דאיתקש כל התורה לתפילין. דלא תיקשי מגמרא דסוכה הנ"ל דבפיל קשור כ"ע ל"פ כו'. דהתם קאי הגמרא על פלוגתת ר"מ ור"י שם בעשאה לבהמה דופן לסוכה. וע"ז אמר הגמרא דפיל קשור כשר לדופן סוכה בין לר"מ ובין לר"י. והיינו דר"מ ור"י אינהו לטעמייהו דלא ס"ל הך היקשא דאיתקש כל התורה לתפילין ומש"ה לדידהו בכל המצות א"צ שיהא מן המותר בפיך. דבקידושין (דל"ה ע"א) דאמרינן דנשים פטורות מכל מ"ע שהז"ג משום דאיתקש כל התורה כולה לתפילין כו' ופריך הניחא למ"ד תפילין מ"ע שהז"ג היא אלא למ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג מא"ל ופירש"י א"כ איפכא איכא למילף דשלא הז"ג נשים פטורות כו'. (דרש"י מפרש בגמרא הכא דאף מ"ד דתפילין הוי מ"ע שלא הז"ג מ"מ ס"ל דנשים פטורות. ובת"י פי' בע"א והובא במהרש"א שם). ומשני הגמרא מאן שמעת ליה דאמר תפילין מ"ע שלא הז"ג ר"מ כו' ולר"י דאמר שכהבכ"א מלמדין ותפילין מ"ע שלא הז"ג כו', הרי דלר"מ ור"י דהם ס"ל דתפילין הוי מ"ע שלא הז"ג אינהו ס"ל דהא דמ"ע שהז"ג נשים פטורות היינו משום שכהבכ"א או ג' כהבכ"א. והא דבמ"ע שלא הז"ג חייבות ולא ילפינן מתפילין לפטורא ע"כ דאינהו לא ס"ל הא דהוקש כל התורה לתפילין כו' וכ"כ הפ"י שם. וע"ש שכתב דאף למסקנא דעירובין (דצ"ו ע"ב) דלר"מ ור"י דתפילין הוי מ"ע שלא הז"ג לדידהו באמת נשים חייבות בתפילין (וע' בשבת דס"ב ע"א) מ"מ לא ס"ל הך דהוקש כל התורה לתפילין כו'. (וי"ל דלר"מ ור"י ס"ל דהא דהוקש כל התורה לתפילין היינו רק לענין כתיבת ס"ת גופה לחוד וכדמוכח במכות די"א הנ"ל לר"מ ור"י גופייהו. וס"ל דשאר מצות לא הוקשו כלל לתפילין). וכיון דלר"מ ור"י לית להו הא דהוקש כל התורה לתפילין מש"ה א"ש הגמרא דסוכה דלר"מ ור"י לטעמייהו ממילא כשר לדופן סוכה פיל קשור ולא בעינן מן המותר בפיך לדידהו דלא מקשינן כל המצות לתפילין משא"כ לדידן דקיי"ל שהוקש כל התורה לתפילין שפיר סובר המג"א דבכל המצות בעינן מן המותר בפיך מה"ט. ולק"מ. אמנם בעיקרא דמילתא מ"ש המג"א כאן דבכל המצות בעינן מן המותר בפיך משום היקשא שהוקש כל התורה לתפילין אין דבריו מובנים. דבשלמא לענין מ"ע שהז"ג דנשים פטורות שפיר צריך למילף בכל התורה מהיקשא דתפילין דבהו גלי קרא אחרינא דנשים פטורות. משא"כ הכא דמקרא דבפיך נפ"ל דבעינן שיהא מותר בפיך א"כ בממ"נ אי הך קרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך קאי על כל המצות א"כ מפורש בקרא זה גופיה דבכל המצות בעינן שיהא מותר בפיך. ולמה לי להקיש כל המצות לתפילין. ובאמת משמע בשבת (דכ"ח ע"ב) דהך בפיך מן המותר בפיך מיירי רק מתפילין לחוד. וא"כ מהכ"ת לומר כאן להקיש כל התורה לתפילין לענין זה. דבממ"נ או דנימא דמפורש בקרא זה על כל המצות דבעינן מותר בפיך. או דמיירי קרא רק מתפילין וממילא לא מקשינן כלל לענין זה לתפילין (וע' בריש מסכת סופרים דאיתא שם דזהו הלמ"מ שכותבין על עורות בהמה טהורה כו'. ולכאורה למה לי הלמ"מ הא זה נלמד מקרא. וע' בט"ז או"ח סי' ל"ב ס"ק כ"ז ובפמ"ג שם. וי"ל ואכמ"ל):
ד ובמ"ש הר"ן להוכיח מגמרא דשבת דבמשכן גופיה לא גמרינן מהא דלא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורה בלבד מהא דבעי התם מאי הוי עלה דתחש כו'. ולכאורה היא ראיה ברורה דאם נימא דבכל התורה בעינן שיהא מן המותר בפיך א"כ היאך מספקא ליה אי תחש טהור היה. הא ע"כ טהור היה מדהוכשר למלאכת המשכן. ואף שהיה י"ל לפ"ד המג"א דבכל המצות ילפינן מהיקשא לתפילין דבעינן מותר בפיך ומ"מ לענין תחש שהיה בימי משה מיבעיא ליה דשמא טמא היה וי"ל דשעה מדורות לא ילפינן. וכמו דאיבעיא בגמ' בפ"ק דסנהדרין (דט"ו ע"ב) שור סיני בכמה מי גמר שעה מדורות או לא. ומ"מ לפמ"ש תוס' במנחות (די"ט ע"ב ד"ה ושמואל) דהיכא דהוי גילוי מילתא בעלמא ילפינן שעה מדורות ע"ש. וכאן י"ל דג"כ הוי כמו גילוי מילתא דלמלאכת שמים טהורה בעינן. וגם מאחר דחזינן דמתחלה פריך רב יוסף בפשיטות על ר' אבא (שם דכ"ח ע"א) מאי תיבעי ליה תנינא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורה בלבד. הרי דפשיטא ליה דגמרינן שעה מדורות לענין זה. ולמה אח"כ שוב איבעיא בגמרא מאי הוי עלה דתחש. ולא נזכר כלל מאומה מסברא זו אי גמרינן שעה מדורות כו'. אלא משמע דלסתמא דגמרא ס"ל דהך דלא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורה בלבד אין זה כלל על כל המצות. ומוכח מזה לומר א' מהחילוקים הנ"ל או בין מצוה דכתיבה לשאר מצות או לחלק בין תשמישי קדושה לתשמישי מצוה או חילוק אחר. אלא שקצת יש לדחות. משום דבלא"ה כבר הקשו שם אהא דאיבעיא בגמרא מאי הוי עלה דתחש. דמאי נ"מ מאי דהוה הוה. (וכדפריך כן הגמרא ביומא (דף ה' ע"ב) בבעיא דכיצד מלבישן מאי דהוה הוה. וכן פריך אבעיא דרב חסדא בחגיגה (ד"ו סע"ב) וע"ש בתוס' ובסנהדרין (דט"ו ע"ב). וכאן ליכא לשנויי דנ"מ למסבר קראי כו' וע' בחידושי הר"ן בסנהדרין שם מ"ש דנ"מ לנודר כו' ע"ש. וכה"ג כתבו בתוס' ב"ב דפ"ד ע"א ד"ה האי שמשא. מיהו דוחק לומר כאן בכה"ג). אלא י"ל דזה גופא איבעיא להגמרא אי נימא דהא דלא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורה בלבד הוא כלל בכל המצות וממילא מוכח דתחש טהור היה מדהוכשר למשכן. או דתחש הוא טמא ומ"מ הוכשר למשכן וממילא יהיה מוכח דהא דלא הוכשר אלא טהורה בלבד אין זה רק בתפילין ולא בשאר מצות. ופשיט דתחש טהור היה. ולפ"ז שפיר י"ל דבכל המצות בעינן טהורה דוקא. אך יותר מזה יש לומר ולדחות ראיית הר"ן מהא דאיבעיא מאי הוי עלה דתחש כו'. ע"פ מ"ש בחידושי הרשב"א בשבת בשם רב האיי גאון אהא דפריך הגמרא אלא הא דתני רב יוסף כו'. וז"ל השתא קמיבעיא לן הואיל וקם ליה ק"ו דרבא מברניש דלית ליה פירכא ולמדנו ממנו דעור מטמא טומאת אוהלים הילכך כמו דגמרינן אוהל המת ממשכן בג"ש דאהל אהל כו' ה"נ גמרינן אוהל המשכן מאוהל המת מה להלן עור בהמה טמאה אף באהל דמשכן עור בהמה טמאה. הרי מן הדין הזה הוכשר לאהל המשכן עור בהמה טמאה וא"כ הא דתני רב יוסף לא הוכשר כו' למאי הילכתא עכ"ל. ולפ"ז י"ל דהא דאיבעיא אח"כ מאי הוי עלה דתחש היינו ג"כ כיון דגמרינן מג"ש בהדיא דעור בהמה טמאה הוכשר למלאכת המשכן וגזה"כ הוא כאן א"כ שפיר בעי אם תחש טהור היה או טמא. ולעולם שאר כל המצות ילפינן מתפילין דבעינן מן המותר בפיך דוקא. ולא ילפינן ממשכן כלל דדורות משעה לא גמרינן כדאיתא בכ"ד. וראיתי בנו"ב מ"ת (חאה"ע סי' קנ"ב וקנ"ג) שהביא קושיא ע"ד הר"ת בתוספות יבמות (דק"ב ע"ב) שפסק דמנעל של חליצה צריך שיהיה מעור טהורה דומיא דתחש שהיה טהור דכתיב ואנעלך תחש דא"כ מאי פריך הגמרא בשבת אהא דתני רב יוסף לא הוכשר כו' למאי הילכתא הא יש נ"מ למנעל של חליצה ע"ש מה שתירץ בזה. וכן הקשה בתשו' ח"ס או"ח (סי' ל"ט). ומה שתירץ הח"ס ע"ז שם דכיון דקרא דואנעלך תחש ביחזקאל כתיב וקשה עד דאתא יחזקאל מאן אמרה וע"כ הלמ"מ היה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא ומקשה הגמ' הכא אדרב יוסף דה"ל להזכיר הלמ"מ כו' ע"ש. אין זה תירוץ מספיק כלל. דהא דפריך הגמ' בתענית (די"ז ע"ב) ובסנהדרין (דכ"ב ע"ב) ובזבחים (די"ח סע"ב) ובש"ד עד דאתא יחזקאל מאן אמרה היינו הכל רק בדין מחודש שנכתב ביחזקאל מה שלא נכתב ד"ז בתורה. אבל כאן קרא דואנעלך תחש הוא רק גילוי מילתא בעלמא דלא חשיב מנעל אלא דומיא דתחש שהיה טהור. ובכה"ג ליכא למיפרך כלל עד דאתא יחזקאל מאן אמרה. וכדאיתא בריש ב"ק (ד"ב ע"ב) לענין אין נגיחה אלא בקרן דמייתי מקרא דד"ק וכ"ת ד"ת מד"ק לא ילפינן כו' והאי מילף הוא גילוי מילתא בעלמא הוא כו'. וכ"כ התוס' בחולין (דקל"ז ע"א). וה"נ הכא הוי גילוי מילתא למילף רק דאין חשוב מנעל אלא מטהורה כנ"ל. וא"צ לחדש ולומר שזהו הלמ"מ כלל. וא"כ הדק"ל. רק י"ל לפ"ד הרשב"א בשם רב האי גאון הנ"ל דכיון דמג"ש דאהל אהל גמרינן דהוכשר למשכן עור מבהמה טמאה ג"כ. ומה"ט הדר איבעיא להגמרא מאי הוי עלה דתחש אי טהור היה או טמא. א"כ ל"ל כלל דהא דתני רב יוסף לא הוכשרו כו' יש נ"מ למנעל של חליצה דבעינן דומיא דתחש. כיון דאכתי לא קים לן כלל אם תחש גופיה היה טהור או טמא. עד אח"כ למסקנא דנפשטה הבעיא דתחש טהור היה באמת י"ל הנ"מ למנעל של חליצה כנ"ל. והא דפריך אהא דתני רב יוסף למאי הילכתא היינו קודם שנפשטה הבעיא מאי הוי עלה דתחש. ולק"מ:
ויש לתמוה על הח"ס שם שהביא הקושיא ע"ד הר"ת בתוס' יבמות כנ"ל. ובאותה תשובה גופה מייתי ג"כ ד' הרשב"א הנ"ל ולא תירץ כנ"ל. וראיתי בח"ס שם שג"כ הסכים לחלק בדין זה בין תשמישי קדושה לתשמישי מצוה דלענין מצוה בעלמא כמו ציצית וכדומה כשר אף מטמאה וא"צ שיהיה מן המותר בפיך. ולענין דינא. מאחר דעיקר ד"ז להצריך בשופר שיהיה מטהורה דוקא הוא מד' הר"ן בר"ה שם. והר"ן גופיה כתב זה שם רק דרך ספק על שופר דכיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי. אבל בשאר מצות משמע דלא מספקא ליה להר"ן כלל ובודאי מותר אף מטמאה כנ"ל. וכמה סברות וחילוקים שי"ל בזה כמו שביארנו. ולענין מצות נ"ח דהוי דרבנן בודאי י"ל דא"צ כלל שיהיה מן המותר בפיך. ואף לפ"ד המג"א הנ"ל דס"ל משום שהוקשה כל התורה לתפילין דכ"ז הוא רק במצות דאורייתא הוא שהוקשו לתפילין מקרא הנ"ל. משא"כ במצות דרבנן י"ל דלענין זה לא נימא כ"כ דכעין דאורייתא תיקנו בכל תנאי המצוה בכה"ג. וע' בגיטין (דס"ה רע"א) דאיכא למ"ד דבמצוה דרבנן שאין לה עיקר בדאורייתא לא אמרינן כלל כעין דאורייתא תיקנו כו'. ואף אם נגבב כל החומרות ולומר דאולי צ"ל גם במצות נ"ח מן המותר בפיך עכ"פ הוי ספיקא דדינא לכל היותר. ולפ"ז בנ"ד שיש עוד ספק אולי יש ס' בהשמן זית נגד השומן חזיר והוא היתר גמור. א"כ יש כאן ס"ס להתירו להדלקת נ"ח. ובפרט שיש כאן כמה צדדים וסברות להתיר בלא"ה. וע"כ אין להחמיר בד"ז כלל. ויש להתיר:
סוף הספר