אור ברסלב
תורת חסד סימן נט

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן נט

סימן נח

הנה ראיתי להעתיק פה סנסן אחד הנוגע לענינים הנ"ל בסימנים הקודמים מחידושי בני המנוח הרב החריף מוהר"ר שלמה ז"ל. אשר נלקח ממני בדמי ימיו. בהיותו בן כ"א שנה נאסף אל עמיו. יהי שם ה' מבורך. ולמען היות לו למזכרת, הבאתי מקצת דבריו למשמרת, ואור תורתו תהיה לראשו עטרת:

תמן תנינן. שבת (דכ"ד ע"ב) אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. ובגמרא מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט. מנא הני מילי אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר שאין ת"ל עד בוקר מה ת"ל עד בקר בא הכתוב ליתן לו בוקר שני לשריפתו. אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט. רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בקל וחומר. רב אשי אמר שבת שבתון עשה וה"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה. עכ"ל הסוגיא הנצרך לעניננו:

ובתוס' ד"ה ולא מילה שלא בזמנה (ובביצה ד"ח) הקשו דהכא משמע דרבא ל"ל דיו"ט עשה ולא תעשה דרב אשי הוא דמשני הכי. ובביצה (ד"ח) משמע דרבא אית ליה דיו"ט עשה ול"ת גבי אפר כירה דפריך סוף סוף יו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דכיסוי דוחה ל"ת ועשה. אלא אמר רבא כו' עכ"ל. והנלע"ד ליישב קושית התוס' ואבאר תחילה כל הקושיות והדקדוקים אשר רבו כמו רבו בסוגיא זו ואבאר אותם אחת לאחת בעז"ה ומתוך פלפולנו יתיישב ג"כ קושיית התוס' בס"ד. הנה התוס' בקידושין (דל"ד ד"ה מעקה) הקשה ה"ר יוסף מארץ ישראל שתהיה אשה מותרת לשרוף קדשים ביו"ט כיון שאשה אינה במ"ע דיו"ט משום דהוי מ"ע שהז"ג. ותמהו כל המפרשים דא"כ הרי גם מ"ע דשריפת קדשים ג"כ ליכא באשה דה"ל נמי מ"ע שהז"ג דאין שורפין קדשים בלילה ולכאורה עלה בדעתי ליישב דברי ה"ר יוסף מא"י הנ"ל. דהנה לכאורה קשה בסוגיא דילן על הא דאמר רב אשי דיו"ט הוי עשה ול"ת הא אף אי הוי רק ל"ת ג"כ אינו יכול לדחות דכיון דעשה דשריפת קדשים הוי מ"ע שהז"ג ונשים פטורות וא"כ הוי עשה שאינו שוה בכל ואינו יכול לדחות וכן הקשו המפרשים. אמנם הדבר נכון. דהנה בלא"ה לכאורה קשה לשיטת התוס' בחגיגה (ד"ב) ובגיטין (דמ"א) וב"ב (די"ג) דמש"ה לא אתי עשה דפ"ו ודחי לאו דלא יהיה קדש דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפ"ו אינו מקיים עד גמר ביאה דחזיא להתעבר עיי"ש. וא"כ קשה למה הוצרך רב אשי למימר דיו"ט עשה ול"ת הא אף אי הוי רק ל"ת לחוד תי"ל דלא הוי בעידנא דזה ברור דעשה דשריפת קדשים אינו מקיים רק בסוף הבערה בעת שמבוער מהעולם וא"כ הרי ללאו עקר בתחילת הבערה והעשה אינו מקיים עד לבסוף הבערה וא"כ הא לא הוי בעידנא לשיטת התוס' הנ"ל וא"כ אמאי איצטריך רב אשי למימר משום דיו"ט עשה ול"ת. וזו קושיא עצומה לכאורה לשיטת התוס'. אבל באמת לק"מ. עפ"י דברי הרשב"א המובא בשעה"מ הלכות יו"ט שכתב דמש"ה לא אמרינן בשריפת קדשים מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך משום דרחמנא אחשבה להבערתן במה שמצווה ועומד לשורפן והיינו דהמצוה מיחשבא למלאכה. וא"כ ע"כ הוצרך רב אשי לומר דוקא דיו"ט הוי עשה ול"ת דאי לא הוה רק ל"ת לחוד שפיר הוה צריך לדחות וליכא למימר הא לא הוי בעידנא, ז"א דהא בתחילת הבערה שעדיין אינו מקיים המצוה הרי לא עקר ללאו כיון דאז איכא למימר מתוך שהותרה כקושיית הרשב"א הנ"ל, דליכא למימר רחמנא אחשבה להבערתן כיון שעדיין לא עשה שום מעשה מצוה ואימת מתחיל האיסור דל"ל מתוך משום דרחמנא אחשבה לסוף הבערה כשמקיים המצוה ואז שפיר הוי בעידנא והוי צריך לדחות. ומש"ה קאמר רב אשי דוקא משום דיו"ט עשה ול"ת וזה ברור. ולפ"ז ממילא מיושב קושיא הנ"ל דלמה הוצרך רב אשי למימר דיו"ט הוי עשה ול"ת תי"ל דלא הוי עשה השוה בכל כיון שאינו נוהג בנשים כנ"ל. ז"א. דהא לגבי נשים דליכא גבייהו מ"ע דשריפת קדשים הרי מותרות לשרוף מטעם מתוך דליכא למימר רחמנא אחשבה כיון שלא עשתה מצוה כלל וא"כ גם הלאו בכה"ג הוא אינו שוה בכל דאשה מותרת לשרוף אף ביו"ט כנ"ל. ושפיר היה הוא צריך לדחות. ומש"ה הוצרך רב אשי דוקא למימר דיו"ט עשה ול"ת. ודוק בזה. ואין להקשות לפ"ז דלמה קאמר רב אשי די"ט עשה ול"ת אכתי תי"ל אף אי הוי רק ל"ת לחוד ג"כ אינו יכול לדחות, דכיון שאשה מותרת לשרוף מטעם מתוך דלגבה ליכא קיום מצוה כנ"ל. וא"כ הרי יכול לקיים שניהם לשרוף ע"י אשה והיכא דאפשר לקיים שניהן גם ל"ת לחוד אינו יכול לדחות כמבואר בכמה דוכתי. ז"א. דהנה כבר נודע פלוגתת הראשונים אם הא דעשה דוחה ל"ת הוא מטעם דחויה או הותרה. והנה אי נימא דהוא מטעם הותרה וא"כ לפי המבואר בש"ס ריש מסכת יומא דלמ"ד טומאה הותרה בציבור דא"צ לחזור אחר טהורים ועבדינן בטמאים. וא"כ ע"כ הוצרך ר"א למימר דוקא משום דיו"ט עשה ול"ת דאי לא הוי רק ל"ת היה מותר לשרוף ביו"ט ואף שיכול לקיים ע"י אשה מ"מ כיון דהוא מטעם הותרה א"כ א"צ לחזור אחר היתרא כמו גבי טומאה למ"ד הותרה. ומש"ה הוצרך דוקא למימר דיו"ט עשה ול"ת וא"ש ונכון. ולפ"ז ממילא מיושב דברי הרר"י הנ"ל דשפיר הקשה שתהא אשה מותרת לשרוף ואי דעשה דשריפת קדשים ג"כ ליכא באשה כנ"ל דאדרבה כיון דשריפת קדשים אשה פטורה הרי יכולה לשרוף מטעם מתוך כיון דלא שייך גבה לומר רחמנא אחשבה כנ"ל:

אולם ראיתי דא"א להעמיס זה בכוונת הרר"י מא"י הנ"ל. וארבע תשובות בדבר. חדא דא"כ לא ה"ל למימר משום דעשה דיו"ט ליכא באשה והכי ה"ל למימר אשה שאינה חייבת בעשה דשריפת קדשים דהוי ז"ג וכו'. תוכל להדליק בשמן שריפה ביו"ט כיון דעיקר היתרא דמותרת לשרוף הוא מטעם מתוך כנ"ל. ותו דמאי שייך קושיא זו לפירוש הי"מ שהובא שם בתוס', ועוד דא"כ טפי ה"ל למיפרך דאפי' לאנשים ג"כ יהיה מותר לשרוף כיון דלגבי אשה לא שייך למימר רחמנא אחשבה כנ"ל וא"כ גבי אנשים ג"כ לא שייך לומר רחמנא אחשבה לפי מ"ש הנו"ב מ"ק חא"ח סי' ט"ו דמש"ה גבי חמץ ליכא למימר רחמנא אחשבה משום דמצות שריפת חמץ הוא על בעל החמץ אבל מי ששורף חמצו של חבירו לא עשה מצוה כלל וא"כ לא שייך למימר רחמנא אחשבה דלגבי בעל החמץ יהיה נחשב למלאכה ולגבי אחר לא יהיה נחשב למלאכה ולא מצינו בשבת ויו"ט שיהיה מלאכה לזה ולא לזה עיי"ש. וא"כ גבי שריפת קדשים נמי כיון דלגבי נשים לא שייך לומר רחמנא אחשבה וא"כ גבי אנשים ג"כ ל"ל רחמנא אחשבה לסברת הנוב"י הנ"ל. וא"כ ה"ל להר"י הנ"ל טפי להקשות שיהיה גם לאנשים מותר לשרוף. ואף שיש לחלק מ"מ דוחק הוא. ועוד דאי נימא דזה כוונת הרר"י הנ"ל שתהיה לאשה היתר לשרוף מטעם מתוך א"כ לא תירץ כלום כמובן. וא"כ ע"כ לומר דכוונת הרר"י היא שתהיה אשה מותרת לשרוף מטעם דעשה דשריפת קדשים ידחה ללאו דיו"ט כיון דעשה דיו"ט לא שייך לגבה וא"כ קשה קושיית המפרשים הנ"ל הא גם עשה דשריפת קדשים ליכא באשה כנ"ל. וראיתי בפנ"י שם שתירץ דשריפת קדשים לא הוי כלל מ"ע שהז"ג כיון דע"כ בשמן של תרומה שנטמאת איירי וא"כ עיקר מצותה בלילה עיי"ש. אבל אכתי יקשה דמאי הקשה הרר"י הא עשה דשריפת קדשים אכתי הוי מ"ע שהז"ג כיון שאין שורפין קדשים ביו"ט. (ואין לומר דכוונתו שתהיה מותרת לשרוף מטעם מתוך כנ"ל דל"ל הכי כנ"ל). לזאת עלה ברעיוני לומר כדברי הט"א במגילה (ד"כ) דמש"ה לא הוי מילה מ"ע שהז"ג כיון שמילה אינו נוהג באיש אחד אלא פעם אחת ואם היה מל היום א"צ למולו יותר אלא שאם לא מל רמי חיובא עליה לעולם אע"ג דאין מילה בלילה אינה מפסקת ולא מבטלת דהא לכי האיר היום אותה מצוה גופה הדרא וחיילא עליה. עכ"ל. עיי"ש ובפ"ב דחגיגה שהאריך בזה. ולפ"ז איכא למימר נמי נהי דשריפת קדשים אינה נוהג בלילה וביו"ט מ"מ לא הוי מ"ע שהז"ג דלא הוי מפסקת דבהאיר היום או לאחר יו"ט אותה מצוה גופה הדרא וחיילא עליה ובכה"ג לא הוי מ"ע שהז"ג כדברי הט"א הנ"ל. אולם ז"א דאכתי יקשה לסברת התוס' דע"כ ל"ל האי סברא דאל"כ לא הוה מקשה מידי בקידושין (דכ"ט). וא"כ דבכה"ג ג"כ הוי מ"ע שהז"ג תהא אשה מותרת לשרוף מטעם מתוך דלא שייך לומר רחמנא אחשבה כיון דהוי ז"ג ונשים פטורות. ובלא"ה בעיקר סברת הט"א אף שהיא קילורין לעינים עכ"ז איכא למישדי בה נרגא. ולהביא ראיה דבכה"ג ג"כ הוי מ"ע שהז"ג. דהנה הרמב"ם פ"ב מהל' מילה כתב מצוה על האב למול את בנו ואם לא מל על הב"ד למולו והשמיט הא דאשה פטורה משום דכתיב אותו ולא אותה כמבואר בקידושין (דכ"ט) וא"כ אמאי לא הביא הרמב"ם הטעם דאשה פטורה משום דכתיב אותו. אולם באמת הדבר נכון. דהנה התוס' הקשו למ"ל קר דאשה פטורה תי"ל דהוי מ"ע שהז"ג דאין מלין בלילה. ותירצו דאתיא כמ"ד מילה שלא בזמנה בין ביום בין בלילה ולפ"ז איכא למימר דהרמב"ם לשיטתו שפסק דאף מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום וא"כ לא איצטריך למיפטר אשה ממצות מילה משום דכתיב אותו ולא אותה דהא בלא"ה פטורה דהוי ז"ג ולא הוצרך לבאר זה דסמך על מה שכתב כמה פעמים דמ"ע שהז"ג נשים פטורות. (והא דכתיב קרא אותו ולא אותה כבר כתב הפנ"י דלאו על הקרא קא קשיא להו להתוס' רק על הש"ס דלמה הוצרך להביא זה. עיי"ש דפח"ח). וא"כ מבואר היפך דברי הט"א הנ"ל דבכה"ג ג"כ הוי מ"ע שהז"ג דאי נימא דבכה"ג לא הוי כלל מ"ע שהז"ג וא"כ ע"כ הא דאשה פטורה הוא משום דכתיב אותו וא"כ קשה על הרמב"ם דלמה השמיט זה וע"כ דבכה"ג נמי הוי ז"ג וא"ש דברי הרמב"ם. וא"כ כיון דבכה"ג הוי מ"ע שהז"ג קשה דאף לדברי הפנ"י הנ"ל דאכתי הוי ז"ג כיון שאין שורפין קדשים ביו"ט. ובכה"ג ג"כ הוי מ"ע שהז"ג כמ"ש התוס' לעיל ד"ה תפילין:

לזאת תרתי בלבי ליישב בדרך אחר דמשום הא דאין שורפין קדשים ביו"ט לא הוי כלל מ"ע שהז"ג. ול"ד למה שכתבו התוס' גבי תפילין דמשום שאין נוהגין בשבתות ויו"ט הוי ז"ג. דלא שייך למיפטר נשים משום דהוי ז"ג רק היכא דאי נימא דנשים חייבות ג"כ יהיה מ"ע שהז"ג כמו תפילין דאף אי נימא דנשים חייבות בתפילין הרי ג"כ יהיה מ"ע שהז"ג כיון שאין נוהגין ביו"ט, משא"כ הכא דכל עיקר הטעם שאין שורפין קדשים ביו"ט הוא מטעם מלאכה וא"כ אי נימא דנשים חייבות במ"ע דשריפת קדשים לא יהיה כלל ז"ג שהרי יכולין לשרוף גם ביו"ט ע"י אשה דפטורה ממ"ע דיו"ט ואתי עשה דשריפת קדשים ודוחה לאו דיו"ט והא דהוי ז"ג הוא רק משום דנשים פטורות וא"כ איך שייך למימר דנשים יהיו פטורות משום דהוי ז"ג הא משום כך הוי ז"ג כיון דנשים פטורות ואי נשים חייבות לא הוי כלל ז"ג ומש"ה לא הוי כלל ז"ג דהוי כמערכה על הדרוש. וא"כ לא הוי ז"ג רק משום דאין שורפין קדשים בלילה. וע"ז תירץ הפני יהושע שפיר. וא"כ שפיר הקשה ה"ר יוסף מארץ ישראל הנ"ל. (הנה לכאורה הדברים מופרכים. דמכל מקום הוי שריפת קדשים מצות עשה שהז"ג משום דאין שורפין קדשים בשבת. ומה בכך דנימא דשורפין קדשים ביו"ט ע"י נשים כנ"ל. והעיקר בזה כמ"ש המהרי"ט לענין מילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת ויו"ט דמ"מ לא הוי מ"ע שהז"ג כיון דבשבת ויו"ט נמי המניעה רק משום איסור מלאכה דרביע עליה כו' ואם עבר על האיסור מ"מ נתקיימה המצוה בדיעבד ע"ש. ומה שי"ל בזה דלכאורה אמאי קיים המצוה כשעבר האיסור הא ה"ל מהב"ע. וע' בנו"ב מ"ק בסוף ספרו). אך אכתי קשה דמה הועיל הרר"י הנ"ל במה שחידש דלאו שיש עמו עשה גם הלאו אלים ולא דחי ליה עשה דנהי דשפיר הוכיח זה דלאו שיש עמו עשה גם הלאו אלים מ"מ קושיא הנ"ל בתקפה עומדת שתהיה אשה מותרת לשרוף קדשים ביו"ט דכיון דהלאו אלים שיש עליו עשה וא"כ הרי אי נימא דנשים חייבות במ"ע דשריפת קדשים ג"כ יהיה ז"ג דל"ל דיכולין לשרוף ע"י אשה ז"א דהא גם אשה אינה יכולה לשרוף דל"ל אתי עשה ודחי ל"ת כיון דהלאו אלים. וא"כ דבכה"ג דאף דאשה חייבת יהיה ג"כ ז"ג א"כ הוי שפיר מ"ע שהז"ג ונשים פטורות כמ"ש התוס' ג"כ גבי תפילין וא"כ כיון דאשה פטורה הרי יכולה לשרוף מטעם מתוך דלא שייך למיסר מטעם אחשבה כיון שפטורה ולא עשתה מצוה כלל כנ"ל. ולכאורה יש ליישב הכל באופן אחר והוא דר"א ל"ל כלל מתוך כו'. וכבר העיר בזה האו"ח ריש פסחים וא"כ לא קשה כלל שתהיה אשה מותרת לשרוף מטעם מתוך כיון דר"א דאמר הטעם משום דיו"ט עשה ול"ת ל"ל כלל דאמרינן מתוך וא"כ שפיר תירץ הרר"י הנ"ל. אלא דא"כ תסובב קושייתי הנ"ל לשיטת התוס' דמש"ה לא אתי עשה דפ"ו ודחי לאו דלא יהיה קדש משום דלא הוי בעידנא וא"כ אמאי קאמר רב אשי דיו"ט הוי עשה ול"ת הא אף אי הוי רק ל"ת ג"כ אינו יכול לדחות כנ"ל דל"ל כנ"ל דבתחילת הבערה שעדיין לא קיים המצוה לא עקר כלל ללאו דאיכא למימר מתוך דל"ל רחמנא אחשבה כנ"ל. ז"א דכיון דר"א לית ליה כלל מתוך וא"כ בתחילת הבערה עקר ללאו והעשה אינו מקיים רק לבסוף וא"כ לא הוי בעידנא לשיטת התוס' הנ"ל:

אמנם ג"ז ניחא דבאמת איכא למימר דר"א ל"ל מתוך והא דהוצרך רב אשי לומר משום דיו"ט עשה ול"ת תי"ל דלא הוי בעידנא כנ"ל. דהנה רש"י בביצה (דכ"ז) במתניתין גבי חלה שנטמאת כו' פירש"י דלאו דוקא שריפה הוא דאסור אלא ה"ה בשאר השבתות ג"כ אסור משום דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא עיי"ש. ולפ"ז א"ש הכל דבאמת משום שריפה לא הוה צריך רב אשי לומר דיו"ט עשה ול"ת דאף אי לא הוי רק ל"ת ג"כ לא הוה דחי דלא הוי בעידנא כנ"ל. רק הא דקאמר רב אשי משום דיו"ט עשה ול"ת הוא משום שאר השבתות דמצד עצמם לא הוו מלאכה רק משום רחמנא אחשבה כפירש"י הנ"ל וא"כ קודם קיום המצוה לא עשה שום איסור כלל כיון דלא הוי מלאכה מצד עצמה ורק משום רחמנא אחשבה וקודם קיום המצוה לא שייך רחמנא אחשבה ואימת מתחיל המלאכה משום רחמנא אחשבה לסוף הבערה ואז שפיר הוי בעידנא ומש"ה הוצרך רב אשי לומר דיו"ט עשה ול"ת והיינו משום שאר השבתות כנ"ל אבל בשריפה שהאיסור הוא מצד עצמו לא צריך כלל לטעמא דעשה ול"ת כנ"ל. ולפ"ז במתניתין דקתני אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט והיינו שריפה דהוי מלאכה מצד עצמה גם באשה אסור דל"ל שתהיה מותרת מטעם מתוך כיון דר"א ל"ל מתוך וא"ש הכל בס"ד:

וממוצא דברים הנ"ל יתיישב לנכון קושיית התוס' שהקשו דל"ל לרבא קרא דלבדו כיון דרבא ס"ל בביצה דיו"ט עשה ול"ת. דאף דרבא ס"ל דיו"ט עשה ול"ת מ"מ הוצרך קרא דלבדו דכיון דרבא אית ליה מתוך אליבא דרב פפא כמבואר בכתובות (ד"ז) ואף אליבא דרב פפי כתבו התוס' דבדבר הרגיל א"ל מתוך וא"כ כיון דרבא א"ל מתוך וא"כ אי לאו קרא דלבדו ורק משום דיו"ט עשה ול"ת יקשה שתהיה אשה מותרת לשרוף מטעם מתוך כיון דלדברי הרר"י הנ"ל הוי שפיר שריפת קדשים מ"ע שהז"ג כנ"ל וא"כ לא שייך לומר רחמנא אחשבה כנ"ל וא"כ תיהדר קושיית הרר"י הנ"ל שתהיה אשה מותרת לשרוף ומש"ה הוצרך רבא דוקא לומר משום דכתיב לבדו. וא"ש הכל בס"ד. ודוק בכ"ז היטב כי הדברים נכונים בעזה"י:

ואם כנים אנחנו בדברינו אלה נבא ליישב בדרך הזה דברי הש"ס ר"ה (דכ"ח) אר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה דבת מעילה הוא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו ולא נפקי לחולין. ותמהו המפרשים דאמאי לא אתי עשה דשופר ודחי לאו דהקדש. ונלע"ד ליישב דהנה לכאורה יש ליישב קושיא הנ"ל דמש"ה לא מצי עשה דשופר לדחות לאו דמעילה כיון דעשה דשופר הוי עשה שאינו שוה בכל שנשים פטורות כמבואר בקידושין שם. אך דע"ז יקשה דא"כ לקמן דקאמר שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום כו' ומפרש בגמרא משום דשופר עשה ויו"ט עשה ול"ת ולדבריי הנ"ל למה קאמר משום דיו"ט עשה ול"ת תי"ל דעשה דשופר הוי עשה שאינו שוה בכל. ונלע"ד לומר דהתם הוצרך הש"ס בע"כ לומר דיו"ט הוי עשה ול"ת ואי משום דעשה שאינו שוה בכל הוא הוי צריך לדחות. דהנה בש"ס שם (דכ"ט) יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ובגמרא מנה"מ אר"ל בר לחמא אר"ח בר חנינא כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם ל"ק כאן ביו"ט שחל להיות בחול וכאן ביו"ט שחל להיות בשבת. אמר רבא אי מדאורייתא במקדש היכי תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי כו'. ונתקשה בזה הט"א שם דמשמע דלר' לוי הוי מלאכה א"כ לקמן דתנן דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום כו' ומפרש בגמרא משום דיו"ט עשה ול"ת הא לר' לוי בר לחמא דתקיעת שופר עצמה הויא מלאכה א"כ ע"כ גלי קרא דדחי עשה דשופר ללאו ועשה דיו"ט מדאמר רחמנא יום תרועה יהיה לכם. ותירץ דלר' לוי הא דאין דוחה בכל הני דמתניתין דע"כ לא שרי רחמנא אלא לתקוע ביו"ט דבעידנא דמיעקר לאו ועשה דיו"ט מקיים לעשה דתקיעה כו' ועוד שאני הני דאפשר להו למיעבד מערב יו"ט משא"כ בתקיעה. הנה מה שתירץ דהתם יכול לעשות מעיו"ט צריכין לעיוני ביה. דהא כל עיקר הטעם דהיכא שאפשר לקיים את שתיהן אין עשה דוחה ל"ת הטעם כתבו המפרשים דהוי כעין דוגמא למאי דאמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דכיון דאתה יכול לקיים שניהן אמאי תדחה הל"ת וא"כ כ"ז היכא שעתה בעת עשיית המצוה יכול לקיים שניהן כגון מה שהקשו התוס' בפסחים (דפ"ה) היאך אמר דעשה דאכילת פסח ידחה לאו דשבירת עצם והא אפשר לקיים שניהן דמנח גומרתא וקלי ליה כו' היינו דבעת עשיית המצוה יכול לקיים שניהן. משא"כ הכא שכבר עבר והיום ביו"ט עדיין לא הכין השופר מאי שייך לומר דעשה דשופר לא ידחה הל"ת ועשה דיו"ט כיון שאפשר להו לעשות מעיו"ט הרי כיון שהזמן כבר עבר וא"כ כעת בעת עשיית המצוה אי אפשר לו לעשות כלום וא"כ אמאי לא ידחה עשה דשופר ללאו ועשה דיו"ט. ול"ד למכשירי או"נ דמחלקינן בין אפשר לעשותן מעיו"ט ולא אפשר. שאני התם דבאפשר לעשותן איכא קרא למעט שלא הותרה עיין ש"ס ביצה (דכ"ח) ומגילה (ד"ז) ושבת (דקל"ז). משא"כ הכא מאי איכא למימר דכיון שהיה יכול לעשות מעיו"ט ולא עשה אמאי לא ידחה הא בודאי גם עתה חייב במ"ע דשופר ולא שייך כלל למפטר מטעם דאפשר לעשותן מעיו"ט. וזה ברור בסברא. וא"כ ע"כ לומר כתירוץ הראשון של הט"א דשאני התם במתניתין דלא הוי בעידנא אבל הכא הוי בעידנא. וא"כ קשה לשיטת התוס' שהבאתי לעיל דמש"ה לא אתי עשה דפ"ו ודחי לאו דלא יהיה קדש משום דלא הוי בעידנא וא"כ לפי המבואר לקמן (דל"ב) במתניתין דשיעור תקיעה כשלש תרועות וא"כ ה"נ הרי לא הוי בעידנא דלאו ועשה דיו"ט קעקר בתחלת תקיעה והעשה אינו מקיים רק לבסוף כשתקע השיעור:

לזאת אמרתי ליישב זה גם ליישב שאר קושיות הט"א שם שהניח בקושיא ויתבארו בסמוך. דהנה לכאורה צריכין להבין במאי פליגי ר' לוי בר לחמא עם רבא דלדידיה הוי תקיעת שופר מלאכה ולרבא לא הוי מלאכה דלא שייך לומר דיפלגו בעצם הדבר אי הוי מלאכה אי לא דהוי כעין מציאות. אך י"ל באופן זה. דהנה בס' שלום ירושלים להגאון מוהר"נ טריביטש ז"ל הקשה דמאי פריך רבא הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי דאמאי לא נימא ג"כ כמו דאמרינן בהבערת קדשים שמתוך שרחמנא צוה לשרוף זה גופיה מיחשבא מלאכה וא"כ ה"נ נימא כיון דהתורה צותה לתקוע זה גופיה מיחשבא למלאכה. אולם באמת לפמ"ש הפנ"י בשבת דרבא ל"ל כלל סברת אחשבה וא"כ רבא לשיטתו שפיר פריך הא לאו מלאכה היא דל"ל דמשום זה גופיה שמקיים המצוה מיחשבא למלאכה כיון דרבא ל"ל כלל סברת אחשבה וא"כ רבא לשיטתו שפיר פריך. וא"כ לפ"ז איכא למימר דבהא פליגי ר' לוי עם רבא דבאמת גם ר' לוי סובר דלא הוי מלאכה רק דר"ל סובר סברת אחשבה וא"כ בזה גופיה דהתורה צותה לתקוע בזה גופיה הוי מלאכה ורבא ל"ל האי סברא כנ"ל. ולפ"ז ממילא רווחא שמעתתא ליישב ג"כ קושיית הט"א הנ"ל דשאני התם במתניתין דאינו יכול לדחות משום דלא הוי בעידנא כדברי הט"א הנ"ל. וליכא למיפרך הא הכא נמי לא הוי בעידנא שבתחילת תקיעה עקר ללאו ועשה דיו"ט והעשה אינו מקיים רק לבסוף כנ"ל. ז"א דהא בתחילת תקיעה לא עקר כלל ללאו כיון דמצד עצמו גם ר"ל מודה דלא הוי מלאכה ורק משום דרחמנא אחשבה וא"כ בתחילת תקיעה שעדיין לא קיים המצוה לא שייך לומר רחמנא אחשבה ולא עשה מלאכה כלל ואימת מתחיל המלאכה לבסוף התקיעה כשמקיים המצוה ואז הוי שפיר בעידנא ומש"ה יכול לדחות. וא"ש נכון וברור בס"ד:

נמצא לפ"ז מיושב עוד מה שהקשה עוד שם הט"א מהא דחולין גבי תקיעת שופר דאין ודאו דוחה שבת וספיקו דוחה יו"ט כו' ואי תקיעה שלא במקום מצוה מה"ת אסור איך ספק דוחה יו"ט. ז"א דממ"נ דאי מחוייב הוא בשופר הרי שפיר דחי ולא קשה מידי דילמא פטור הוא דכיון שפטור וא"כ לא עשה מצוה כלל א"כ לא עשה שום מלאכה כלל כיון דמצד עצמו לא הוי מלאכה רק משום דרחמנא אחשבה בזה שמקיים המצוה וא"כ היכא שלא עשה מצוה לא עשה מלאכה כלל דלא שייך רחמנא אחשבה וא"כ מותר לתקוע ביו"ט. ומה שהקשה עוד שם מהא דאמרינן לקמן ושלש תקיעות נאמרו בר"ה ב' מד"ת ואחת מד"ס ואי תקיעה שלא במקום מצוה ביו"ט איסורו מד"ת וכי ב"ד מתנין לעקור ד"ת בקום ועשה. ע"כ. ולהנ"ל ניחא דכיון דמדאורייתא לא עשה מצוה כלל לא עשה מלאכה ג"כ כנ"ל. והא דהקשה מהא דשבת (דקל"א ע"ב) דאמרינן תמן שופר וכל מכשירין דוחין את השבת דברי ר"א ונפ"ל מדכתיב ביום ולמאי אילימא לתקיעת שופר הא תני ד"ש כל מלאכה כו' וא"כ אי תקיעת שופר מלאכה היא מנ"ל לאוקמי לר"א האי ביום אפי' בשבת למכשירין דילמא להתיר התקיעה גופה בשבת אע"ג דמלאכה היא ע"כ. ולהנ"ל י"ל דודאי דר"ל בר לחמא סובר דהוי מלאכה שפיר קשה היכי פליג על ר"א אבל לפי דבריי דר"ל ג"כ סובר דלא הוי מלאכה רק משום דרחמנא אחשבה כנ"ל שפיר איכא למימר דר"א ל"ל סברת אחשבה וא"כ לא הוי כלל מלאכה ושפיר אוקמיה קרא למכשירין ולא שייך לומר היכי פליג ר"ל בר לחמא ואית ליה סברת אחשבה כיון דתנאי פליגי בזה. וע' נו"ב מ"ק חא"ח סי' ט"ו שהעלה דר"ע ג"כ ל"ל סברת אחשבה וזה ברור. גם מה שהקשה מחולין דכ"ו יו"ט שחל בע"ש תוקעין פי' לבטל העם ממלאכה להבדיל בין קודש לחול והא חיוב תקיעות הללו אינן אלא מד"ס ואי תקיעות ביו"ט אסור מה"ת א"א לתקיעות הללו לדחות יו"ט עכ"ל. ובאמת היכא דהוי תקיעות מה"ת הוי ג"כ מלאכה מה"ת והיינו משום רחמנא אחשבה אבל היכא דתקיעות אינן מה"ת לא עשה ג"כ איסור מה"ת ולא שייך רחמנא אחשבה וא"ש הכל בעזה"י:

והשתא דאתית להכי איכא ליישב קושיית הט"א הנ"ל לר"ל בר לחמא מהא דתנן לקמן דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום וכל הני דחשיב שם ולר"ל הא ע"כ גלי קרא דדחי. ועפמ"ש א"ש התם אינו יכול לדחות משום דהוי עשה שאינו שוה בכל כיון דנשים פטורות ורק הכא הוא דדחי והיינו כיון שהמלאכה שעושה הוא רק במה שתקע וא"כ כיון שתקיעת שופר ל"ה מלאכה מצד עצמה רק משום דרחמנא אחשבה וא"כ לגבי נשים דפטורות משופר הרי גם הלאו ליכא גבייהו דלא שייך למימר רחמנא אחשבה וכמבואר כ"ז לעיל וא"כ גם הלאו אינו שוה בכל ושפיר דחי משא"כ התם במתניתין דהעשה אינו שוה בכל והלאו שוה בכל כיון דהתם האיסור מצד תחומין או מצד שאר מלאכות דהוי מלאכה מצד עצמו דשייכי גם בנשים וא"כ הלאו שוה בכל ומש"ה אינו יכול לדחות ול"ד כלל לדהכא דהוי הלאו ג"כ אינו שוה בכל. וכנ"ל:

והא דלא משני התם משום דהוי אינו שוה בכל ע"כ לומר דמשום דהוי עשה דרבים הוי צריך לדחות לפמ"ש הר"ת במג"א סי' תמ"ו על הא דלא משני משום דלא הוי בעידנא עיי"ש אבל לר"ל איכא למימר דעשה שאינו שוה בכל אינו יכול לדחות אף דהוי עשה דרבים וכמו דצריכין לומר לר"ל לענין בעידנא לדברי הט"א הנ"ל. וא"כ איכא למימר לר"י הנ"ל דמש"ה בשופר של שלמים לא יצא דאיהו ג"כ סובר סברת אחשבה וא"כ צ"ל דעשה שאינו שוה בכל אינו יכול לדחות כמו לר"ל הנ"ל ומש"ה לא אתי עשה דשופר ודחי ל"ת דהקדש משום דהוי עשה שאינו שוה בכל כנ"ל:

אולם אכתי קשה דידחה עשה דשופר לאו דמעילה ואי דהעשה אינו שוה בכל הא כיון שעיקר המעילה הוא במה שיוצא בו ונהנה מזה שמקיים מצות התורה וא"כ לגבי נשים דפטורות משופר הרי לא הוי מעילה כלל וא"כ הרי הוי ג"כ לאו שאינו שוה בכל. אפשר לומר דלא דמי כלל להא דלעיל. דבשלמא התם אמרינן שפיר כגון לענין תקיעת שופר ואף דעשה אינו שוה בכל מ"מ כיון דלגבי נשים דליכא העשה הרי גם הלאו ליכא כיון דלא שייך רחמנא אחשבה והיינו דכיון דעיקר הרצון שהעשה לא ידחה הלאו הוא משום דאם יתקע לא יעשה מצוה השוה בכל ע"ז שפיר איכא למימר הרי אם יתקע לא יעשה ג"כ עבירה השוה בכל דהא לגבי נשים לא הוי עבירה כלל כיון דל"ל רחמנא אחשבה ואף דאשה ג"כ מוזהרת על לאו דיו"ט מ"מ זה לא הוי כלל מלאכה לגבה כנ"ל ומש"ה כיון דמלאכה זו ג"כ ליכא באשה וא"כ הרי אם יתקע כמו שיעשה מצוה שאינו שוה בכל הרי יעשה מלאכה שאינו שוה בכל וא"כ שפיר צריך לדחות משא"כ הכא מאי אימא הרי עשה ג"כ עבירה שאינו שוה בכל והיינו דלאשה ליכא מעילה הא מ"מ לדידיה הרי אם יתקע שפיר ימעול ומ"ל דאם אשה תתקע לא תמעול מ"מ הא הוא בודאי ימעול ויעשה מצוה שאינו שוה בכל ומש"ה אינו יכול לדחות. ול"ד כלל לדהתם דעיקר צריכין אנו לראות אם יעשה מלאכה וא"כ הרי שפיר הא לא יעשה מלאכה השוה בכל כנ"ל. משא"כ הכא דעיקר צריכין אנו לראות אם ימעול והא בודאי ימעול ומש"ה אינו יכול לדחות כנ"ל וא"ש ודוק בזה כי זה ברור בסברא. ועוד י"ל דאשה אף דאם תתקע לא תעשה מצוה מ"מ תמעול. דהנה הקשו האחרונים על הא דפריך רבא לאימת מעל לבתר דתקע ביה כו'. הא לפמ"ש התוס' בקידושין (דמ"ג) דבעולה והקדש מועל ע"י הגבהה וא"כ הא שפיר א"ל דמעל בהגבהה ותקע בהיתרא וי"ל עפ"י דברי הרמב"ם בהל' שופר דבשופר הגזול יצא משום דאין המצוה אלא שמיעת הקול ובקול ל"ש גזל. וכתב המ"מ שם לחלק בין שופר ללולב ומצה מפני שבשופר המצוה אינו אלא בשמיעה והשמיעה בלא נגיעה והגבהה מן השומע כו' אלא שומע הקול ויוצא ואין בקול דין גזל כו' ע"ש ולפ"ז ע"כ לומר דהכא מיירי שלא נתכוין לגוזלו מן ההקדש דאי נימא שנתכוין לגוזלו הרי בלא"ה יש לפסול הכא אי נימא דהמעילה הכא הוא מצד ההגבהה וא"כ יש לפוסלו הכא מצד שופר הגזול דדמי ממש ללולב ומצה. דל"ל כמ"ש הכ"מ דמשום דא"צ לנגיעה מש"ה יצא בו ז"א דהכא ע"כ צריך לנגיעה דאי לאו דנגע בו לא הוי יוצא לחולין לפי סברת המפרשים הנ"ל דנימא דעיקר המעילה הכא מצד ההגבהה וכיון שצריך לנגיעה שפיר יש לפוסלו מצד שופר הגזול וע"כ אי נימא דהכא מועל מצד הגבהה ע"כ שלא נתכוין לגוזלו לחלוטין וכיון שלא נתכוין לגוזלו לחלוטין לא אמרינן מעידנא דאגבהיה מעל ודינו כמו גזבר. וכן תירצו המפרשים. אכן לא הביאו דהכא ע"כ מוכח שלא נתכוין לגוזלו דאל"כ אכתי מאי פריך רבא דילמא ר"י מיירי בנתכוין לגוזלו אולם לפ"ז א"ש דבנתכוין לגוזלו יש לפוסלו מצד שופר הגזול כנ"ל וא"ש. אך אכתי קשה הא מעל מצד ההגבהה ואף שלא נתכוין לגוזלו מ"מ כיון שנטלו שלא מדעתו והשופר מתקלקל וא"כ שפיר בהיתרא תקע. אמנם המג"א סי' תקפ"ו כתב דמותר ליטול שופר של חבירו שלא מדעתו ואף שמתקלקל משום דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו כמו גבי ציצית וא"ש. ולפ"ז שפיר מיושב קושיא הנ"ל דאיכא למימר דמש"ה לא אתי עשה דשופר ודחי ל"ת דהקדש משום דהוי עשה שאינו שוה בכל דל"ל דהא לגבי נשים דפטורות משופר הרי גם הלאו ליכא כנ"ל. ז"א דהא לגבי נשים אף שלא עשה מצוה מ"מ מעלה מצד ההגבהה כיון דאסור ליטול שלא מדעתו והשופר מתקלקל דל"ל דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו כיון דנשים פטורות ולא עשתה מצוה כלל וא"כ מעלה מצד ההגבהה וא"כ לגבי נשים הרי לאו דמעילה איכא אף בהנאה זה והעשה אינו שוה בכל. ומש"ה אינו יכול העשה דשופר שאינו שוה בכל לדחות לאו דמעילה השוה בכל אף בדבר זה. ודוק היטב. (עכ"ד בני הרב ז"ל):

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה