תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן נז
ואחר שביארנו ליישב דברי הריב"א שבתוס' חולין הנ"ל מכל מה שהקשו עליו. נשוב לבאר במה שנוגע לדינא מדברי הריב"א, הנ"ל. לענין פסול עדות דקיי"ל שאינו נפסל לעדות אא"כ עבר בלאו שחייבין עליו מלקות שהתורה קראתו רשע אם בן הכות הרשע כו'. ולפ"ד הריב"א הנ"ל דבהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה. א"כ לא נפסל בזה לעדות ג"כ מה"ת. וכמו כשחרש ביו"ט לצורך כיסוי דם צפור או שעבר ומל מילה שלא בזמנה ביו"ט. ואף שי"ל דגם להחולקים על הריב"א אינו נפסל לעדות כלל בכה"ג. וכמו שאמרו בסנהדרין (דכ"ו סע"ב) בהנהו קבוראי דקבור נפשא ביו"ט הראשון של עצרת שמתינהו ר"פ ופסלינהו לעדות ואכשרינהו ר"ה בריה דר"י א"ל ר"פ והא רשעים נינהו סברי מצוה קעבדי כו'. וכ"פ שם ברמב"ם ובטוש"ע. וא"כ ה"נ י"ל בכל מ"ע שחילל יו"ט בעבורה דהוא סבר דמצוה קעביד ולא נפסל לעדות. (וע' ברמ"א בחו"מ סי' ל"ד ס"ד) אמנם מלבד שעדיין אין זה מוכרח. ואף אם נימא כן בכל חילול יו"ט משום מצוה. אכתי יש כאן נ"מ טובא לדינא. כשיודעין בו שיודע הדין שאסור לעשות כן ביו"ט. דגבי הנהו קבוראי גופייהו נמי אם יודעין בהם בבירור שהמה ידעו האיסור מתחלה אז נפסלין לעדות מה"ת. וכן מבואר במל"מ פ"ד מהלכות מלוה ה"ו. (ולא נסתפק שם רק אם העדים בעצמם אומרים אח"כ שידעו מתחלה שיש איסור אי מאמינים להם לפסול א"ע או דלא מפיהם אנו חיים כו'. וע' בתשו' חו"י סי' ק"ד. ובתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' מ"ג ובתומים סי' ל"ד סקי"א). משא"כ לפ"ד הריב"א הנ"ל כשחילל יו"ט לקיים מ"ע אע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה. וממילא לא נפסל לעדות בכה"ג אף שידוע שעשה במזיד והיה יודע האיסור. ואין להקשות לפ"ז לדעת הריב"א א"כ בהנהו קבוראי דאכשרינהו ר"ה בריה דר"י מטעם דסברי מצוה קעבדי. ולמה לי ה"ט תיפוק ליה דבלא"ה אין נפסלין לעדות דהא קבורת מתים נמי הוי מ"ע ואף שאינו דוחה יו"ט דהוי ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה ומה"ט לא נפסל לעדות כנ"ל. דהא לק"מ. חדא די"ל דהוא נקט טעמא שכשרים לעדות אף מדרבנן משום דסברי מצוה קעבדי. משא"כ מטעם דבכה"ג אם עבר אינו לוקה מ"מ הא בעבירה שאין בה מלקות אף שלא נפסל לעדות מה"ת מ"מ פסול מדרבנן כמ"ש הרמ"א בסי' ל"ד ס"ב בשם רבינו ירוחם. ובזה יש ליישב מה שתמה הב"י על ה"ר ירוחם שכתב דקוברי המת ביו"ט א' פסולין לעדות מדרבנן. ואי סבר הרי"ו כגירסת הרי"ף בסנהדרין שם ופוסק כר"פ דהתם דפסלינהו לעדות. א"כ מדאורייתא הוא דפסילי לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא. ולפי הנ"ל י"ל דה"ר ירוחם סובר כגירסת הרי"ף ופוסק כר"פ. ומ"מ מדאורייתא כשרים לעדות משום דהרי"ו ס"ל כדעת הריב"א הנ"ל דבכה"ג אינו לוקה ולא נפסל לעדות מה"ת רק מדרבנן. והרי"ו לטעמיה דבעבירה שאין בה מלקות פסול לעדות מדרבנן. ועוד י"ל דלפמ"ש לעיל דהריב"א סובר כהתוס' דיבמות וסיעתם דכל מ"ע שאפשר לקיימה למחר מבלי דחיית ל"ת אינו דוחה את ל"ת מחמת שרוצה לקיים את המצות עשה היום. וא"כ ה"נ הך מ"ע דקבורה הא יכול להמתין עד הלילה דאין איסור רק להלין את המת אבל עד הלילה יכול להמתין. וא"כ אין הל"ת דיו"ט נדחה ג"כ מפני מ"ע דקבורה שרוצה לקוברו היום ושפיר לוקה בכה"ג ונפסל לעדות ג"כ ועוד י"ל. דהרי רש"י פירש בסנהדרין שם בהנהו קבוראי דר"פ פסלינהו לעדות דמשום שכר ממון עוברים על דת וה"ל כרשע דחמס. וברשע דחמס שעושה איסור מחמת חימוד ממון נפסל לעדות אף בלאו שאין בו מלקות כמבואר בתומים ובנתיבות ריש סי' ל"ד בשם המהרי"ק שורש קכ"ו. ומיהו מה שפירש"י כן דנפסלין לעדות משום שעשו זה מחמת שכר ממון וה"ל רשע דחמס. ולכאורה הל"ל בפשיטות משום שעברו עבירה שיש בה מלקות ואפילו היו קוברין בחנם ולא משמע לומר מטעם דרש"י ס"ל כהריב"א דבכה"ג ליכא מלקות כנ"ל דא"כ לא היה רש"י סותם דבריו כ"כ. אלא טעמא דרש"י שפירש כן משום דאביי ורבא פליגי התם (בדכ"ז ע"א) דרבא ס"ל דמומר אוכל נבלות להכעיס כשר לעדות דאינו פסול רק רשע דחמס. ואף דאנן קיי"ל כאביי שם. מ"מ בעי רש"י לפרושי הכא דיש לפוסלם לעדות לכ"ע אף לרבא. ובפרט דר"פ ור"ה בריה דר"י דאיפלגו הכא בהנהו קבוראי תרווייהו הם תלמידי רבא כנודע מש"ה פירש"י שעשו כן בשכר וה"ל רשע דחמס דהוי פסול לכ"ע. ומ"מ ממילא א"ש אף להריב"א הנ"ל דבחימוד ממון נפסלין לעדות אף בלאו שאין בו מלקות וכנ"ל. אך ראיתי בתשובת מהרי"ק שם שכ' דהא דעד חמס פסול לעדות אף בלאו שאין בו מלקות היינו דוקא בלוקח ממון שאינו שלו אבל אם עובר על ד"ת בשביל ממון שאינו רוצה לפרוע בכה"ג לא נפסל כל שאין בו חיוב מלקות. והא דלוה בריבית פסול לעדות אף שאינו לוקח ממון שאינו שלו היינו משום שעבירת לקיחת הממון של המלוה ע"י הלוה נעשית וא"א מבלעדו מש"ה חשיב נמי כעד חמס. עכ"ד המהרי"ק ולפ"ז בהנהו קבוראי שקברו ביו"ט בשביל שכר ממון אם אין בו חיוב מלקות וכדעת הריב"א הנ"ל לא ה"ל לפוסלן לעדות מחמת רשע דחמס כיון שאינו לוקח ממון שאינו שלו. רק דבלא"ה לכאורה יש סתירה ע"ד המהרי"ק בזה מדברי התוס' בסנהדרין (דכ"ד ע"ב ד"ה ואלו) וכ"כ עוד התוס' בר"ה (דכ"ב ע"א) דהא דסוחרי שביעית פסולין לעדות מדרבנן מיירי בשביעית בזה"ז דרבנן או משום שממציאין מעות לעניים כו'. ומבואר דבלא"ה סוחרי שביעית פסולין לעדות מה"ת אף שאיסור סחורה בשביעית הוא רק איסור עשה מקרא דלאכלה ולא לסחורה וע"כ דכיון שעושין כן מחמת חימוד ממון נפסלין לעדות אף באיסור שאין בו מלקות. וה"נ אין לוקחים ממון שאינו שלהם. ואולי י"ל דמודה המהרי"ק במשתכר בדבר שאסור להשתכר בו דהוי לענין זה כמו לוקח ממון שאינו שלו ונפסלו לעדות אף באיסור שאין בו מלקות. וה"נ י"ל בהנהו קבוראי כו' ועכ"פ מבואר דלק"מ ע"ד הריב"א מגמרא דסנהדרין. ואין להאריך יותר: