אור ברסלב
תורת חסד סימן נג

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן נג

סימן נב

א ע"ד מה שהקשה בשעה"מ פ"ג מהלכות נדרים ע"ד הריב"א שבתוס' שילהי חולין דס"ל בהא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה ואם עבר ועשה אינו לוקה. והקשה השעה"מ מגמרא דב"מ (דל"ב ע"א) ת"ר מניין שאם א"ל אביו היטמא או שא"ל אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו כו' אני ה' כולכם חייבין בכבודי. ופריך הגמרא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי ה"א ליציית ליה ואמאי האי עשה והאי ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולדעת הריב"א הנ"ל מאי מקשה הגמרא אימא דאיצטריך קרא לאשמועינן דבכה"ג ליתא כלל לעשה דכיבוד אב ואם ואם עבר לוקה עליו. משא"כ אי לאו קרא אע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה עכ"ד השעה"מ (וכן הקשה ג"כ מגמ' דב"מ דף ל' סע"א דפריך הגמ' אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא כו' ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. רק דהתם בלא"ה כתבו התוספות דעיקר קושיית הגמרא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ע"ש). ומה שנראה לומר בזה. דמתחלה יש לבאר בקושיית הגמרא בסוגיין דפריך דבלאו קרא נמי ידענא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. דמבואר מפי' רש"י דהקושיא היא אהא דא"ל אביו אל תחזיר דהשבת אבדה היא עשה ול"ת. אמנם בתוס' לעיל דף ל' רע"ב מבואר שמפרשים קושיית הגמרא הכא אהא דא"ל אביו היטמא דאיסור טומאת כהנים הוי עשה ול"ת. ומזה הוכיחו שם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אף שאינם שוים בכל. אך ביבמות (דף ה' ע"א ד"ה ואכתי) ס"ל להר"י בתוספות שם דעשה השוה בכל דוחה עשה ול"ת דטומאת כהנים שאינו שוה בכל. ופירש שם בהדיא דקושיית הגמ' הכא קאי רק אהא דא"ל אביו אל תחזיר ולא אהא דא"ל אביו היטמא כו' ע"ש. (ובנזיר דמ"א ודנ"ח). וי"ל דרש"י בסוגיין נמי ס"ל כהר"י ביבמות בזה ומש"ה מפרש כאן קושיית הגמ' רק מעשה ול"ת דהשבת אבדה דוקא, ולפ"ז לק"מ מהכא ג"כ ע"ד הריב"א בחולין הנ"ל. דהריב"א י"ל נמי דס"ל כן ובהכרח דקושיית הגמרא הכא היא רק מא"ל אביו אל תחזור. ובזה ל"ל דאיצטריך קרא למלקות אם עבר ושמע לאביו שלוקה. דהרי בלאו דהשבת אבדה ליכא מלקות כלל אם לא החזיר. (ועם שבלאה"נ י"ל דהריב"א מפרש קושיית הגמרא הכא רק אהא דא"ל אל תחזיר לחוד מ"מ עדיף לשנויי כדברינו דבלא זה מוכרח לפרש כן בקושיית הגמרא וכנ"ל). אמנם באמת א"צ לזה דשפיר י"ל דהריב"א נמי מפרש כאן בקושיית הגמרא דקאי ג"כ אהא דא"ל אביו היטמא וס"ל כשיטת התוס' לעיל (דף ל' ע"ב) דאין עשה דוחה עשה ול"ת דטומאת כהנים ג"כ אף שאינו שוה בכל. ומ"מ לק"מ ע"ד הריב"א לומר דאיצטריך קרא כאן למלקות וכקושיית השעה"מ הנ"ל. דהנה רש"י ביבמות (דף ו' ע"ב) פירש בברייתא דא"ל אביו היטמא, היינו היטמא להשיב אבדה שהיא בבה"ק.)ובשמעתין בב"מ לא הוצרך רש"י לפרש כן כיון דאמתניתין קאי דמיירי בהדיא בהכי). וכ"מ מלישנא דברייתא דנקט הני תרתי בהדדי א"ל היטמא או שא"ל אל תחזיר ומשמע דתרווייהו לענין השבת אבדה (דאל"כ מה שייכות למינקט הני תרתי) וכמו דתנן במתני' הכא תרווייהו בהדדי. ולפ"ז ממילא נמי לק"מ ע"ד הריב"א הנ"ל. דל"ל הכא דאיצטריך קרא למלקות אם עבר ושמע לאביו ונטמא בבה"ק להשיב אבדה דזה אינו. דבודאי אינו לוקה בכה"ג, דהא מלבד העשה דכיבוד אב יש כאן עשה ול"ת דהשבת אבדה נגד עשה ול"ת דטומאת כהנים. ונהי דאין עשה ול"ת דוחה לעשה ול"ת מ"מ אם עבר אינו לוקה לפ"ד הריב"א הנ"ל. וא"כ ל"ל דקרא קמ"ל שאם עבר ושמע לאביו שלוקה. דזהו, נגד המושכל ראשון. דפשוט הוא דאם א"ל אביו היטמא אף שא"צ לשמוע לו מ"מ לא ניתוסף בזה שום חיוב ואיסור ודל אמירתו מהכא וכאילו לא אמר לו כלל אביו שום דבר דמ"מ אם נטמא כהן להשיב אבדה אינו לוקה. (זולת מה שי"ל בזה לשיטת ה"ר יהוסף שהובא בנ"י לעיל בפירקין דס"ל באבדה בבה"ק לא הוי בעידנא דמיעקר כו', ומה שהקשה הגמרא משום דהוי עשה ול"ת הוא רק לרווחא דמילתא כו' ע"ש. לפ"ז שפיר י"ל הכא דאם נטמא הכהן להשיב אבדה לוקה. מיהו י"ל דהריב"א לא יסבור בזה כה"ר יהוסף הנ"ל רק כדעת הרנב"ר שהובא בנ"י שם דכאן בהשבת אבדה שבבה"ק חשיב בעידנא דמיעקר כיון שהתחיל להתעסק במצות השבה כו' ע"ש. ובסברא זו דפליגי ה"ר יהוסף והרנב"ר יש קצת סתירה בדברי התוס' ממ"ש ביבמות (דף צ' רע"ב) למ"ש בב"ב (די"ג ע"א) ויש להאריך בזה. ואכמ"ל). וראיתי בחידושי הריטב"א בב"מ (דל"א ע"א) בהא דאמרינן התם שלח תשלח דכתיב בשילוח הקן שלח אפילו מאה פעמים במשמע תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מניין ת"ל תשלח מ"מ. וכתב הריטב"א וז"ל. וק"ל והא אין עשה דוחה ל"ת ועשה דשילוח הקן כו', א"נ י"ל דמשכחת לה דבר מצוה דאיכא תרי עשה כגון שאמר לו אביו אל תשלחם שלטהרת מצורע הם צריכים ואיכא תרי עשה כיבוד אב וטהרת המצורע ותרי עשה דוחין ל"ת ועשה. וההיא דמתני' אמר לו היטמא כו' אין שומעין לו כו' דא"ל היטמא לחודיה בלא השבת אבדה דליכא אלא חד עשה כו' אבל כי איכא תרי עשה ודאי ישמע לו וידחה טומאה דאיכא עשה ול"ת כו' עכ"ל הריטב"א שם. ודבריו תמוהין. דעיקר קושייתו אהא דאיצטריך תשלח לומר דאפילו לדבר מצוה דהא בלא"ה אין עשה דוחה עשה ול"ת דשילוח הקן. זוהי בעצמה קושיית הגמרא בשילהי חולין (דקמ"א ע"א) אלא טעמא דכ"ר תשלח כו' עשה ול"ת הוא כו' ומסיק סד"א הואיל ואמר מר גדול השלום כו'. והריטב"א מסיק כן בעצמו שם ומ"מ מעיקרא מאי קסבר הריטב"א ומי בקש זאת מידו לתרץ קושיית הגמרא בתירוצים אחרים דלא כדמשני הגמ'. ואדרבה מדלא מתרץ כן הגמרא בחולין כדבריו. מוכח דבאמת שני עשה נמי אין דוחין ל"ת ועשה. והא דאמר לו אביו היטמא אל ישמע לו היינו אפילו א"ל היטמא להשיב אבידה וכדפירש"י ביבמות שהבאתי בסמוך. וכן משמעות לשון הברייתא דא"ל אביו היטמא היינו להשיב אבדה. דאל"כ למה נקט הני תרתי דוקא א"ל אביו היטמא או שא"ל אל תחזיר. ולא נקט ל"ת אחרים. ומה שייכות יש להני תרתי בהדדי. אם לא דנקט לשון המשנה בב"מ דמיירי לענין השבת אבדה וכנ"ל. וגם הא בהדיא כתבו התוספות ביבמות (ד"כ ע"ב ד"ה א"ק). דשני עשה נמי אין דוחין עשה ול"ת. ע"ש דמשמע כן בגמרא. וע"כ נראין דברי רש"י שפירש הא דא"ל אביו היטמא היינו להשיב אבדה וכנ"ל. וממילא נמי לק"מ על הריב"א הנ"ל וכמבואר. ודברי הריטב"א הנ"ל עוד המה תמוהים מטעם אחר דאף לפי סברתו דס"ל דשני עשין דוחין ל"ת ועשה. מ"מ כ"ז אי לאו דכתיב קרא דאת שבתותי תשמורו. אבל השתא דגלי קרא בהדיא שלא לשמוע לאביו בדבר איסור. ממילא כל מה שאסור לעשות בלא צווי האב זהו אסור ג"כ אף אם צוהו אביו ואין לשמוע לו. כיון דגלי קרא דבכה"ג אין שום מצוה לשמוע לאביו. ולא שייך כלל לצרף מ"ע דכיבוד אב בהדי עשה אחריתי ולומר שהן שני עשין. דמ"ע דכיבוד אב ליתא כלל הכא. וכל מה שאסור לעשות בעצמו גם צווי האב אינו כלום בזה. (וכמבואר ברמב"ם ובטוש"ע דאפילו אם אמר לו אביו לעבור על מצוה של דבריהם ג"כ לא ישמע לו. וכש"כ נגד שום איסור דאורייתא). ומעתה היאך כתב הריטב"א בפירוש מתניתין דא"ל אביו היטמא דהיינו רק בלא השבת אבדה אבל בא"ל היטמא להשיב אבדה ישמע לו משום דאיכא תרי עשה. והרי מתניתין קמ"ל זה בתר דגלי קרא דאת שבתותי תשמורו כו'. ובודאי בכה"ג נמי לא ישמע לו. ודברי הריטב"א תמוהים וכמבואר:

ב והנה במ"ש לעיל בטעמו של רש"י שפירש דקושיית הגמרא בב"מ דלמה איצטריך קרא והא אין עשה דוחה ל"ת ועשה. דהקושיא קאי רק אהא דא"ל אביו אל תחזיר ולא אהא דא"ל היטמא. דהיינו משום דרש"י ס"ל כדעת הר"י בתוספות יבמות דעשה ול"ת דטומאת כהנים שאינן שוים בכל נדחין מפני עשה השוה בכל. ומש"ה ההכרח לפרש כאן קושיית הגמרא רק אהא דא"ל אביו אל תחזיר וכנ"ל. ויש לפקפק ע"ז ולהוכיח דרש"י לא ס"ל כדעת הר"י ביבמות הנ"ל. דהתוס' כתבו (במכות דט"ו ע"א ד"ה אם כהן) באונס שגירש אם כהן לוקה ול"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה שאין שוין בכל דהא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. עכ"ל התוס'. ובכתובות (ריש דף מ') בהא דאמרינן כן התם אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל פירש"י התם וז"ל השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה. ומשמע מדבריו דבעינן דוקא שתאמר איני רוצה. וזהו דלא כדעת כל המפרשים שפירשו דכיון דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ממילא אע"ג דלא אמרה לא בעינא ג"כ אינו דוחה ל"ת דלא הוי דומיא דסדין בציצית וכדומה שהעשה הוא מוחלט וא"א לו ליפטר ממנה משא"כ הכא כו'. ולפי זה מוכח מהך דמכות הנ"ל דאין עשה דוחה עשה ול"ת שאין שוין בכל. דל"ל כתירוץ התוס' שם משום דאי אמרה לא בעינא כו'. דא"כ אמאי הוא לוקה הא איהי קמבטלא ליה לעשה. (כדפריך כה"ג שם בדט"ז ע"א). ותיקשי הך ברייתא לר' יוחנן דס"ל ביטלו ולא ביטלו כו' ומיהו אין זה הוכחה. די"ל דרש"י ס"ל כסברת התוספות בב"מ וביבמות שחילקו בין איסור גילוח דחשיב טפי אינו שוה בכל ובין אלמנה לכה"ג שהיא מוזהרת ג"כ עליו מש"ה חשיב קצת שוה בכל ובכה"ג אין עשה ול"ת נדחין מפני עשה השוה בכל. וממילא מיושב בזה קושיית התוס' דמכות באונס שגירש דאם כהן לוקה וכמבואר. (ומה שי"ל ע"ד התוס' במכות דמוכח דלית להו הך חילוקא וא"כ תיקשי להו מאלמנה לכה"ג כמו שהקשו ביבמות וב"מ שם אכמ"ל). ועוד י"ל לפמ"ש בשט"מ בכתובות שם לפ"ד רש"י דמלמדין אותה לומר איני רוצה דאם מ"מ לא רצתה לומר לא בעינא י"ל שכופין אותה לומר לא בעינא. וא"כ י"ל דמש"ה באונס שגירש אם כהן הוא לוקה. כיון דע"י מעשיו הוא גרם לבטל העשה. ולא שייך לומר איהי קמבטלא ליה במה שאומרת לא בעינא כיון שכופין אותה לומר כן. ובתוספות ישנים בכתובות שם פירשו סברת הגמרא דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל היינו דכיון דגבי דידה ליכא הך עשה ועל הלאו היא מוזהרת כמותו מש"ה אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה. וזהו דלא כדברי בעל תוס' יוה"כ בסוף יומא שכתב שם דכל מ"ע דרמיא על איש אחד ומוטלת עליו לעשותה בחברת אחר דוחה את הל"ת אע"ג דלגבי האחר ליכא עשה. ע"ש בדבריו. (אם לא שנחלק בזה דכשהאחר בידו להפקיע המצוה לגמרי גם ממנו כשיאמר לא בעינא אז עכ"פ אסור להאחר לעבור בלאו משום עשה שיקיים הוא). ומיהו מדברי הרמב"ם ריש הלכות יבום דמשמע מדבריו דהעשה דיבום הוא רק על היבם אבל היבמה לא מיפקדא במ"ע זו. וכ"כ בתשו' הרשב"א. ולפ"ז מהא דפשיטא להגמרא ביבמות דמ"ע דייבום דוחה ל"ת אע"ג דאיהי לא מיפקדא במ"ע דיבום והיאך תעבור היא על הל"ת שגם היא מוזהרת. מזה מוכח כסברת בעל תוספת יוה"כ הנ"ל. רק דיש מקום לחלק בסברא בין זה ובין הך דכתובות לפי התירוץ הנ"ל. וכמבואר למעיין. ומבואר במ"א. ולא רציתי להאריך:

ג ואמנם י"ל באופן אחר בדעת רש"י. דקושיית הגמ' בב"מ שם א"א לפרש רק אהא דא"ל אביו אל תחזיר ולא אהא דא"ל אביו היטמא. דע"ז לא מצי הגמ' להקשות כלל. דכבר הבאתי לעיל דרש"י ביבמות פירש הא דא"ל אביו היטמא היינו להשיב אבדה שהיא בבה"ק. ושכן משמעות הברייתא כנ"ל. ומעתה י"ל דלא שייך להקשות ע"ז משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה של טומאת כהנים. דז"א. דכיון דיש כאן עשה ול"ת של השבת אבדה מלבד העשה דכיבוד אב. וי"ל דשני עשין ול"ת שפיר דוחין לל"ת ועשה. אף דלעיל סתרנו דברי הריטב"א דס"ל דשני עשין דוחין עשה ול"ת והבאתי דברי התוספות ביבמות שכתבו בהדיא דשני עשין נמי אין דוחין עשה ול"ת. מ"מ שני עשין ול"ת יחד שפיר דוחין לעשה ול"ת. והיינו ע"פ מ"ש הרמב"ם בפי"ג מהלכות שחיטה הי"ט דעשה ול"ת דוחין עשה. (כן הוא הגירסא בכל ספרי הרמב"ם לבד ברמב"ם ד' ברדיטשוב ששינו הגירסא והשמיטו זה. וראיתי בש"א סי' ל"ג שהביא ג"כ הגירסא ברמב"ם כנ"ל דעשה ול"ת דוחין לעשה. ובמה שמחלק שם הש"א דיותר דוחה בקום ועשה מבשוא"ת כו'. אכמ"ל כעת). וכן ראיתי בחידושי הר"ן לחולין (דקל"ט ע"א) שהביא ג"כ בשם יש מפרשים דעשה ול"ת דוחין לעשה. (והר"ן פיקפק ע"ז והניח בצ"ע). ולפ"ז י"ל דרש"י נמי ס"ל כן דעשה ול"ת דוחין עשה. וא"כ בכהן שנטמא כדי להשיב אבדה הרי העשה והל"ת דהשבת אבדה דוחין את העשה דטומאת כהנים ונשאר רק הל"ת דטומאת כהנים לחוד וממילא כיון דליכא כאן רק הל"ת גרידא א"כ אם א"ל אביו היטמא יהיה העשה דכיבוד אב דוחה הל"ת דטומאת כהנים. והעשה דאיסור טומאת כהנים הא בלא"ה כבר נדחה מחמת העשה ול"ת דהשבת אבדה כנ"ל. וא"כ שפיר איצטריך קרא בזה לומר שלא ישמע לאביו. וע"כ צ"ל דקושיית הגמרא דלמה לי קרא קאי רק על הך דא"ל אביו אל תחזיר דבזה שפיר איכא עשה ול"ת ובלאו קרא נמי ידענו דאינו דוחה. אלא דלפ"ז יש לבאר דברי התוס' לעיל שמפרשים קושיית הגמ' הכא אהא דא"ל אביו היטמא. ותיקשי מאי מקשה הגמרא הכא וכמבואר. ולזה י"ל דהתוספות ס"ל כדעת הסוברים דאין עשה ול"ת דוחין עשה כלל. וכמ"ש הרי"ף לעיל בפירקין דלענין לדחות לא מצרפין כלל הל"ת והעשה כו'. (והובא במג"א סי' תמ"ו ס"ק ב' ע"ש). אלא שיש סברא לומר באופן אחר. והוא דאף להסוברים דעשה ול"ת דוחין לעשה היינו בעשה גרידא. אבל אם יש כנגדו ג"כ עשה ול"ת י"ל כמ"ש התוס' בקידושין (דל"ד ע"א סד"ה מעקה) דהעשה מאלם גם הלאו שעמו שלא ידחה מפני עשה. ומש"ה ה"נ לא נדחה כלל בזה לא העשה ולא הל"ת. דהעשה והל"ת אלומי מאלמי אהדדי ואינן נדחין כלל ושפיר מקשה הגמרא הכא. ואמנם לדעת הריב"א הנ"ל דס"ל גבי אין עשה דוחה ל"ת ועשה דמ"מ הלאו נדחה וליכא מלקות ולא ס"ל לומר דהעשה מאלם הלאו שעמו ג"כ שלא ידחה כסברת התוס' בקידושין הנ"ל. ולפ"ז כמו כן י"ל להפך דהלאו אינו מאלם העשה שעמו לענין שלא ידחה מפני העשה ול"ת כנ"ל. ואולם בעיקר ד"ז שכתב הרמב"ם הנ"ל דעשה ול"ת דוחין לעשה. נראה שזהו דלא כדעת הריב"א הנ"ל. דאם אמרי' דעשה נדחה לגמרי מפני העשה ול"ת שכנגדו וכמאן דליתא להך עשה כלל. ממילא אם עבר ועשה לוקה ג"כ על שעבר הל"ת שעם העשה. מאחר דהך עשה גרידא נדחה מפני העשה ול"ת כנ"ל. (ולענין זה כתב הרמב"ם הך מילתא דעשה ול"ת דוחין עשה. דמה"ט אם עבר לוקה. ולא נימא כהריב"א דמ"מ הל"ת נדחה כאן. וע"ש ברמב"ם). ולפ"ז מוכח מד' הריב"א דס"ל דאין עשה ול"ת דוחין עשה ודלא כדעת הרמב"ם הנ"ל. ומעתה לפמ"ש בדעת רש"י שפירש קושיית הגמרא כאן רק אהא דא"ל אביו אל תחזיר הוא משום דס"ל כהרמב"ם דעשה ול"ת דוחין עשה כנ"ל. א"א לומר כן לפ"ד הריב"א הנ"ל וכמבואר:

ד ועוד י"ל באופן אחר להכריח פירש"י דקושיית הגמרא הכא קאי רק אהא דא"ל אביו אל תחזיר כו'. ומתחלה נבאר מה דקשיא על פירש"י דהכא. והקושיות מבוארות בשט"מ. חדא מהא דאיתא לעיל (דכ"ו ע"ב) המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם כו'. וא"כ מאי מקשה הגמרא הכא דילמא איצטריך קרא היכא שאמר לו אביו להמתין עד אחר ייאוש דליכא רק ל"ת לחוד וה"א דאתי עשה דכיבוד אב ודחי לל"ת ושפיר איצטריך קרא. ותירץ בדוחק דאל תחזיר דאתאי לידיה משמע. (וכ"כ בתשובת חו"י סי' ז' מסברא דנפשיה. וע' בפירש"י במתני' בד"ה אל תחזיר). אך נלע"ד ליישב ברווחא. דהנה בירושלמי אהך מתני' דתנן א"ל אביו היטמא או שא"ל אל תחזיר לא ישמע לו פריך הירושלמי בכל אתר את אמרת מ"ע קודם למל"ת (פי' שדוחה לל"ת) והכא אין מ"ע קודם למל"ת, ומשני הירושלמי שנייא היא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום. והדבר יפלא. דבגמרא דידן פריך דלמה לי קרא ע"ז כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. והירושלמי פריך בהפך אמאי לא דחי הכא עשה לל"ת. וכי לא ידע הירושלמי דבהך דמתני' יש כאן עשה ול"ת בין לענין השבת אבדה ובין לענין טומאת כהנים. וגם למה לא משני שאני כאן דגלי קרא דאת שבתותי תשמורו דהיא ברייתא מפורשת בסיפרא פ' קדושים. ואמנם הדבר נכון. דבריש יבמות (ד"ו רע"א) פריך הגמרא אלא דקיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא לידחי. (היינו מקרא דאת שבתותי תשמורו). ומסיק שם דאיכא למיפרך שכן הכשר מצוה. ופירש"י שם דלעולם דא"ל שחוט לי בשל לי כו' ע"ש. והשתא א"ש בסוגיין ולק"מ קושיית השט"מ הנ"ל לפירש"י. וגם ניחא דברי הירושלמי הנ"ל. וכך היא הצעת הקושיא. דתנא דברייתא יליף שלא ישמע לאביו להיטמא או שלא להחזיר מקרא דאת שבתותי תשמורו. וקשה בממ"נ היכי מיירי. אי מיירי בגוונא דעובר בעשה ול"ת א"כ למה לי קרא תיפוק ליה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ואי מיירי בגוונא דליכא אלא ל"ת לחוד. וכגון בא"ל אביו להמתין עד אחר ייאוש דבכה"ג ליכא רק ל"ת לחוד וכנ"ל ובטומאת כהן י"ל כמ"ש לעיל דהעשה נדחה מחמת העשה ול"ת דהשבת אבדה ונשאר רק ל"ת לחוד. א"כ תיקשי בהפך דניליף מהך קרא דבעלמא נמי לא יהא עשה דוחה ל"ת. וכדמקשה כן הגמרא ביבמות הנ"ל. ומעתה יבואר דגמרא דידן נקט מה"ט בפשיטות בפי' הברייתא (וכן בפי' מתני' דהברייתא מפרש למתני') דמיירי בשיש עשה ול"ת והא דאיצטריך קרא ע"ז משני דסד"א הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום כו'. (והתוס' ביבמות שם הקשו וא"ת מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפי' לאו גרידא כו' וי"ל כיון דגלי קרא דלא אלימא טעמא דהוקש כבודם כו'. ולפ"ז להמקשה בסוגיין דב"מ דלא ידע עדיין סברא זו דהוקש כבודם כו' באמת הוה סבר דכיבוד דחי ל"ת גרידא. ולהמסקנא ידענו זה דלא דחי אף ל"ת גרידא ג"כ). והירושלמי מקשה ג"כ הקושיא בעצמה כמו בגמרא דידן. רק דמפרש במתני' וכן בברייתא לאידך גיסא. דבמקום עשה ול"ת א"צ להשמיענו שלא ישמע לאביו וגם א"צ קרא ע"ז. אלא דמיירי במקום ל"ת גרידא. וקשה ניגמר מיניה בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת וכנ"ל. ומשני שנייה היא דהוא ואביו חייבין בכבוד המקום. וש"ה דסברא היא שלא ישמע לו מה"ט. והיינו כמ"ש התוס' ביבמות (ד"ה ע"ב ד"ה כולכם) דסברא זו משום דהוא ואביו חייבין בכבוד המקום ילפינן מקרא דאת שבתותי תשמורו כו' וא"ש. ובזה ניחא ג"כ דעת הרמב"ם (פי"א מהל' גזילה ואבידה הי"ט) דאם א"ל אביו אל תחזיר כו' נמצא בעת שקיים מ"ע של כבד את אביך ביטל מ"ע של השב תשיבם ועבר על לא תוכל להתעלם. עכ"ל. מבואר מדבריו דהטעם דלא ישמע לאביו בזה הוא משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. (וע"ש בהל' י"ח). ולכאורה י"ל דמדוע שינה את טעמו. דהא בגמרא מבואר הטעם דלא ישמע לאביו בזה הוא מקרא דאת שבתותי תשמורו דאי לאו הך קרא ה"א דדחי אף עשה ול"ת וכמבואר בסוגיין. והרמב"ם עצמו ספ"ו מהל' ממרים כתב הטעם בא"ל אביו לעבור על ל"ת לא ישמע לו שנאמר כו' ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי. ולפי דברינו ניחא. דלהירושלמי מיירי הך קרא לענין ל"ת לחוד דלענין עשה ול"ת ידענו מסברא דלא דחי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וכנ"ל. וכ"מ בת"כ. וגם בגמרא דידן י"ל דלהמסקנא דיבמות ג"כ נימא כשיטת הירושלמי הנ"ל. וא"צ להך שינויא דבסוגיין דסד"א הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום כו'. ואין להאריך יותר:

ה ומעתה נבא ליישב מה שהקשה עוד בשט"מ על פירש"י מהא דאמרינן לעיל (דף ל' ע"א) מי דחינן איסורא מקמי ממונא כו'. וא"כ ה"נ דילמא מש"ה עשה ול"ת דהשבת אבדה נדחה מפני כיבוד אב שהוא כמו איסורא ועשה ול"ת דהשבת אבדה הוא ממון. ומלבד שי"ל ע"ז בפשוט דסברא זו לא מהני לדחות עשה ול"ת. בלא"ה נמי לק"מ. דהנה כבר נתחבטו בדין זה אי איסורא חמיר מממונא או ממונא חמיר מאיסורא. והתוס' בספ"ק דב"מ (דף כ' רע"ב) כתבו וא"ת טפי אנן מחמרינן בממונא דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסור אזלינן בתר רובא כו' ע"ש. וכבר האריכו בזה האחרונים. (וראיתי בתשובת קול בן לוי שכ' אהא דאמר הגמרא בברכות (די"ט ע"ב) איסורא מממונא לא ילפינן דזהו משום דהגמ' קאי התם אליבא דרב ורב ס"ל הולכין בממון אחר הרוב. והוא תימה דמה יענה מדוכתי אחריני בגמרא דל"ל הכי). אמנם בכאן נראה לומר דהא דאמרו בב"מ (דף ל' ע"א) הנ"ל מי דחינן איסורא מקמי ממונא. אין זה שייך כלל משום שיותר חמור איסור מממון. אלא דפירושו הוא כמ"ש הר"ן בספ"ג דכתובות משום דכיון שאם בא בעל האבדה ואמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל. מש"ה אינו בדין שידחה איסור אלא כופין הלה לדחותו כו'. והיינו דלענין דיחוי לדחות איסור אין דוחין מאחר שהאיסור מוחלט ואין להשיב ומש"ה אינו נדחה מפני ממון שביד בעלים לומר לא בעינא. ולפ"ז י"ל דלגבי עשה דכיבוד אב שג"כ ביד האב לומר לא בעינא ממילא יש לו לדחות עשה זו מחמת עשה ול"ת דממון דמאי אולמא דמצות כיבוד מממון לענין זה. ובאמת התוספות ישנים בכתובות (ד"מ ע"א) הקשו ג"כ גבי כיבוד כיון דאי בעי האב אמר לא בעינא לכיבוד א"כ ל"ל קרא שלא ידחה את ל"ת, וע"ש מה שתירצו לחלק בזה. ולכאורה קשה לדעת הרשב"א בתשו' (סי' י"ח) שכתב בהדיא דעשה דכיבוד אב דמי לההיא דאנוסה דאי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל וכיון שאפשר למעקריה ה"ל כמאן דליתיה כו'. הרי דלא ס"ל החילוקים שכתבו בזה בתוס' דכתובות שם. וא"כ תיקשי לדידיה קושיית התוס' דלמה לי קרא דאת שבתותי תשמורו כיון דעשה דכיבוד אב דמי לעשה דאנוסה דאינו דוחה אפי' ל"ת גרידא כיון דאי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל והה"נ לכיבוד אב לפ"ד הרשב"א. וי"ל דבזה ג"כ מוכרח פירש"י בסוגיין. (ורש"י ס"ל בזה ג"כ כהרשב"א הנ"ל דכיבוד דמי לעשה דאנוסה כנ"ל). שמפרש קושיית הגמרא הכא רק אהא דא"ל אביו אל תחזיר כו'. דבממון שייך ג"כ אי אמר לא בעינא כו' וכסברת הר"ן בכתובות הנ"ל. ומש"ה ה"א דעשה דכיבוד דחיא ליה. (ואף דרש"י בכתובות שם פי' דמלמדין אותה לומר איני רוצה וכנ"ל. מ"מ כבר כתבתי לעיל בשם השט"מ דלפירש"י כופין אותה לומר איני רוצה וכ"מ בר"ן הנ"ל. וכיון דכופין סברא הוא שלא ישמע לו ועכ"פ אף לסברת התוס' הנ"ל מ"מ י"ל דהא דאין איסור נדחה מקמי ממון היינו אם האיסור הוא דבר מוחלט שא"א כלל לומר לא בעינא וכנ"ל. ומיושב קושיית הש"מ על פירש"י הנ"ל:

ו אך מלבד כל הנ"ל יש ליישב באופן אחר דעת הריב"א בחולין הנ"ל דלא תיקשי עליו מסוגיא דהכא דהנה כבר נודע קושיית החזקוני דלמה לי קרא הכא שלא ישמע לאביו אם אומר לו לעשות דבר איסור תי"ל דהוי האב אינו עושה מעשה עמך ואינו חייב בכבודו כלל. וראיתי בסמ"ג (עשין קי"ב) שהביא הך גמרא דב"מ הנ"ל וכתב וז"ל ולמדנו מכאן שבדיבור לעבור אינו נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין שאם היה נחשב רשע בדיבור פשיטא שלא ישמע לו ולא היה צריך פסוק לזה עכ"ל הסמ"ג. ולכאורה דבריו תמוהין במ"ש הטעם שבדיבור אינו נחשב רשע משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. דזה שייך היכא שבאמת הדין נותן שהשליח א"צ לשמוע לדברי המשלח במקום עבירה ומש"ה אם עבר השליח ועשה כדברי משלחו אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד כו' דכיון דלא הוה ליה לשמוע לו בטלה שליחותו וכמו דקיי"ל מה"ט דאין שלד"ע. אבל בכאן דאי לאו קרא ה"א שהבן מחוייב לשמוע לאביו אף במקום איסור דעשה דכיבוד אב דוחה ל"ת. א"כ לא שייך כאן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כיון דדינא הכי שהוא מחוייב לשמוע לו וממילא יש שליחות בכה"ג ונחשב להמשלח כאלו הוא עשה איסור זה וה"ל אינו עושה מעשה עמך ואינו חייב בכבודו כלל והדק"ל. ועכצ"ל בכוונת הסמ"ג דבאמת לגבי הבן אין זה דבר עבירה כלל כיון דהותר לו זה מחמת מ"ע דכיבוד אב והוא אינו עושה בזה שום איסור כלל. רק לגבי האב שמצוהו לעשות איסור והאב אינו מקיים בזה שום מצוה וא"כ הוי אינו עושה מעשה עמך במה שע"י רצונו מעביר את בנו לעבור בל"ת. (אף שעי"ז ממילא נפקע האיסור לגבי בנו וכנ"ל). וע"ז א"ש תירוץ הסמ"ג דמחמת רצונו לחוד ומשום לתא דידיה לא היה הבן רשאי לשמוע לו דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ורק מחמת מצות הבורא שצוהו לכבד אביו עי"ז בטל האיסור מחמת המצוה וכמו בכל דוכתא דעשה דוחה ל"ת ולא איהו קמבטל את האיסור רק המצוה היא שמבטלת האיסור. ומש"ה אין הדיבור שלו חשיב כמעשה רשע לומר שהוא אינו עושה מעשה עמך וא"ש. אלא דלולא דברי הסמ"ג טפי י"ל בפשיטות דאדרבה נימא דגם בדיבור שמכשיל את בנו בדבר איסור עי"ז ג"כ חשיב אינו עושה מעשה עמך. רק דכיון דאמרינן דעשה דכיבוד דוחה את ל"ת ואין זה דבר עבירה כלל לגבי הבן כנ"ל. ממילא האב נמי לא חשיב רשע עי"ז כיון דלא הכשיל את בנו באיסור כלל ולא עשה בנו שום עבירה בזה. וזהו שייך היכא דליכא רק ל"ת לחוד דעשה דכיבוד אב דוחה ל"ת ואין על בנו שום איסור כשישמע לו אבל היכא דאיכא עשה ול"ת כנגדו ואין עשה דכיבוד דוחה עשה ול"ת. ואסור לבנו לשמוע לו בזה. ממילא אם עבר ועשה כן לוקה עליה ג"כ. שהרי העשה דכיבוד אב ליתא הכא כלל. דהאב הוי בזה אינו עושה מעשה עמך כיון שבדיבורו זה רוצה להכשיל את בנו באיסור עשה עכ"פ וממילא ליתא למ"ע דכיבוד הכא. ושפיר לוקה על הל"ת ג"כ. ואף דבעלמא סובר הריב"א היכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה והל"ת נדחה. אבל הכא לוקה שפיר וכמבואר. ומיהו גם לדברי הסמ"ג הנ"ל יש מקום לומר דבכה"ג לוקה שפיר אף לדעת הריב"א הנ"ל. דדוקא היכא שהמ"ע דכיבוד דוחה ומבטלת כל האיסור והוי היתר גמור לבנו לשמוע לו בזה אמרינן דלא הוי אביו בגדר אינו עושה מעשה עמך וכנ"ל. אבל כל שיש עשה ול"ת כנגדו ואסור לבנו לשמוע לו מחמת איסור העשה עכ"פ. שוב לוקה ג"כ על הל"ת. ולא שייך לומר שהל"ת נדחית מפני מ"ע דכיבוד אב. דהרי אם האב רשע אינו חייב בכבודו וליתא למ"ע דכיבוד כלל. וכל מה שאנו אומרים כאן דלא נחשב האב לרשע בזה הוא מחמת שבנו אסור לשמוע לו בזה דדברי הרב ודברי התלמיד כו' כנ"ל. א"כ כל מה שמחוייב עדיין במ"ע דכיבוד אב הכא הוא רק מחמת שבזה אין לו לשמוע לאביו. (דהמצוה לא ביטלה את האיסור בשלימות). והיאך נימא שידחה הל"ת מחמת קיום מ"ע דכיבוד אב כיון דאינו חייב בכבודו רק מחמת שאסור לשמוע לו בזה. וה"ז דבר סותר עצמו. ונהי דמחמת הסברא דדברי הרב ודברי התלמיד כו'. מש"ה מחוייב עדיין בכבודו על להבא. אבל במעשה זה עצמו עכ"פ נפקע ממנו מ"ע דכיבוד אב ע"ז גופיה ולוקה שפיר וכנ"ל:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה