אור ברסלב
תורת חסד סימן נב

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן נב

סימן נא

לבאר דברי התוס' שילהי חולין (דקמ"א ע"א) מ"ש בשם הריב"א דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה וליכא מלקות. ולכאורה יש להקשות לדעתו סתירות רבות מכמה סוגיות ונבא ליישב דעתו דלא תיקשי עליה מכולהו דוכתי. וכמו שיתבאר בעזה"י:

א ומתחלה נבאר במה שהקשו עליו האחרונים מגמ' דביצה (די"ב ע"א) תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבודימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה א"ל דאמר לך מני ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך כו'. ולדברי הריב"א הנ"ל אף לב"ש דלית להו מתוך מ"מ אמאי לוקה נהי דיו"ט הוי עשה ול"ת מ"מ עשה דהקרבת נדרים ונדבות דוחה את הל"ת דיו"ט לענין שלא ילקו עליו. ולכאורה י"ל עפ"י דברי התוס' ביבמות (דף ה' ע"ב ד"ה כולה) שהקשו דניליף דאין עשה דוחה ל"ת משריפת קדשים דלא דחיא יו"ט. ותירצו התוס' דש"ה דלא בטלה מצותו בכך. ויכול לשורפו לאחר יו"ט. ע"ש. וכ"כ הת"י בשבת (דכ"ה ע"א). ומשמע דבאמת ילפינן מהכא דבעלמא נמי כל מ"ע שאפשר לעשותה למחר אינה דוחה כלל לל"ת בכה"ג וכן מבואר ברש"י שבת (סוף דכ"ד) ובפסחים (ר"ד פ"ד) דמצוה שיכול לעשותה מחר אינה דוחה יו"ט. וכ"ד בעל המאור בפסחים בפ' תמיד נשחט. ע"ש. ואף דהרשב"א בחידושיו בשבת שם כתב בשם הרמב"ן דאע"ג דאפשר להמתין עד למחר מ"מ כיון דהיום א"א לקיים העשה בע"א לא מיקרי אפשר לקיים שניהם ודחי העשה להל"ת. מ"מ מדברי רש"י ותוס' ובעה"מ מוכח דפליגי ע"ז. (ובמ"א העירותי לפמ"ש התוס' ביבמות שם דזהו לפי האמת דגלי קרא בשריפת קדשים דאינו דוחה יו"ט ואי לאו קרא זה ה"א דאפי' בכה"ג דחי ע"ש בדבריהם. א"כ י"ל דזהו שייך רק להני אמוראי דילפי מקראי דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט. משא"כ לרב אשי שם דאמר טעמא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולית ליה כלל הדרשות מקראי בזה. א"כ לדידיה י"ל דנשאר הסברא החיצונה בזה דעשה דוחה ל"ת אף שאפשר לקיימו למחר כל שהיום א"א לקיים בע"א. ושמה ביארתי). ולפ"ז י"ל דלק"מ על הריב"א שבתוס' חולין הנ"ל מגמרא דביצה הנ"ל. די"ל דהריב"א נמי ס"ל כן דכל מצוה שאפשר לעשותה למחר אינה דוחה כלל אף הל"ת דיו"ט לחודיה מלבד העשה שעם הל"ת. ושפיר לוקה השוחט עולת נדבה ביו"ט דהל"ת דיו"ט נמי לא נדחה כלל כיון דאפשר להקריבה למחר. וכדאמרו להם ב"ש לב"ה בביצה (דף כ' ע"ב) דהא דנו"נ אין קרבין ביו"ט הוא משום שאין קבוע להם זמן כו'. אלא דלכאורה אין זה מספיק ועדיין הקושיא במקומה. דלא דמי כלל לשריפת קדשים וכדומה דהתם שפיר יכול להמתין עד למחר שיקיים המצוה כדינה. אבל הכא דקיי"ל כרבא דאמר בר"ה)ד"ו ע"א) ובתמורה (די"ח ע"א) דכיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה דובאת שמה והבאתם. א"כ לא אפשר להמתין כאן עד למחר דכל שלא יקריב היום עובר בעשה (דמסתמא מיירי הברייתא אף ביו"ט האחרון). ואף דהמניעה שאינו מקריב היום היא רק מצד איסור יו"ט דאסרינן ליה להקריב ביו"ט. מ"מ אין לומר דבכה"ג אינו עובר בעשה כיון שהוא רוצה להקריבו היום רק דאיסורא הוא דרביע עליה וחשיב בזה אנוס ואינו עובר בעשה כלל. (וכעין מ"ש התוס' בשבת ד"ד ע"א ד"ה קודם וכה"ג בש"ד). דזה אינו דלהדיא איתא בירושלמי בפ"ק דר"ה ר' בון בר חייא בעי שלמה שנתו בעצרת אפשר לומר הוא אינו כשר ועובר. דהיום אינו יכול להקריבו משום דנו"נ אין קרבין ביו"ט ולמה יעבור עליו). ומסיק שם הקריבהו מבע"י כדי שלא יבא לידי בל תאחר. הרי מבואר דעובר בלאו על שלא הקריבו קודם יו"ט כדי שלא יבא לידי בל תאחר. ע"ש. וא"כ ה"נ לענין מה שברגל אחד עובר בעשה ג"כ י"ל כן דאף שאינו מקריבו היום מחמת איסור יו"ט מ"מ עובר בעשה על שאיחר עד היום שאינו יכול להקריבו ביו"ט וכנ"ל. ומ"מ לפמ"ש במ"א לחלק בזה בין הל"ת דבל תאחר שחל החיוב מקודם שלא יבא לידי איחור ובין העשה דובאת שמה והבאתם דאין חיוב זה חל רק בהגעת הזמן וכמבואר ברמב"ם. וי"ל בזה דמאחר שהגיע זמן חיובו אז הוא אנוס מחמת איסור יו"ט בכה"ג אינו עובר בעשה. (ושם העירותי ג"כ להוכיח דהבבלי פליג על הירושלמי בדין זה לענין בל תאחר ג"כ). לפ"ז לק"מ הכא ע"ד הריב"א הנ"ל. ומלבד זה י"ל דהך מ"ע שעובר ברגל ראשון מקרא דובאת שמה והבאתם הא זה הוי עשה שאינו שוה בכל דנשים פטורות ממ"ע זו שהז"ג. ולענין הל"ת דבל תאחר הוא דאיבעיא בר"ה (ד"ו ע"ב) אי נשים מוזהרות בל"ת דב"ת. אבל מהעשה דובאת כו' ודאי פטורות. ובזה י"ל דמודה הריב"א דאם העשה שכנגד העשה ול"ת היא עשה שאינו שוה בכל והל"ת היא שוה בכל אז גם הל"ת לא נדחה ולוקין עליו. ויש בזה אריכות דברים ואכמ"ל:

ב ועוד י"ל דבלא"ה לק"מ הכא. דאין העשה דהקרבת נו"נ דוחה ל"ת דיו"ט משום דנו"נ יכול לישאל עליהם. (ואף אחר שחיטה קודם זריקת הדם יכול לישאל עליהם כמבואר בתוס' כריתות די"ג סע"ב). ואין עשה שישנו בשאלה דוחה ל"ת שאינו בשאלה. וכמו דאמרינן ביבמות ד"ה ע"א דלא גמרינן מנזיר דעשה דוחה ל"ת ועשה דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה. ה"נ י"ל בהא דגמרינן דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית היינו דוקא דומיא דהתם דאינו בשאלה. משא"כ עשה שישנו בשאלה אינו דוחה ל"ת שאינו בשאלה. ומצאתי בט"א בפ"ג דר"ה (דכ"ח ע"ב) שהעלה כן ותירץ בסברא זו קושיית התוס' בעירובין (ד"ק ע"א) גבי הניתנין מתן א' שנתערבו בניתנין במתן ד' שהקשו התוס' דליתי עשה דמתן ד' ולידחי ל"ת דבל תוסיף. וע"ז תירץ הט"א דאין עשה שישנו בשאלה דוחה ל"ת שאינו בשאלה והתם בניתנין מתן א' מיירי בבכור דאינו בשאלה ומש"ה לא דחי ליה עשה דמתן ד' שישנו בשאלה. ואין להוכיח איפכא מדברי התוס' דעירובין שהקשו דעשה דמתן ד' לידחי ל"ת דבל תוסיף ולא תירצו כסברת הט"א הנ"ל דס"ל דעשה שישנו בשאלה נמי דוחה ל"ת שאינו בשאלה. דז"א. די"ל דהתוס' נמי מודים בעיקר סברא זו דעשה שישנו בשאלה אינו דוחה ל"ת שאינו בשאלה. רק שהתוס' לשיטתם בכריתות (די"ג ע"ב) שכתבו שם דלאחר שנשחטו ונזרק דמן כהלכתן ליתיה בשאלה. ומש"ה שפיר הקשו בעירובין דעשה דמתן ד' לידחי ל"ת דבל תוסיף דכיון שנתן מתנה א' כיפר ושרי הבשר באכילה וממילא שוב אינו בשאלה ויבא עשה דמתן ד' וידחה ל"ת דבל תוסיף.)ומ"ש הט"א שם ע"ד התוס' דכריתות שנעלם מהם גמרא ערוכה בשבועות (דכ"ד ע"ב). וכבר קדמוהו בתמיה זו הבה"ז והמהרש"א בכריתות שם. ובס' מ"ל ושעה"מ וש"ה יישבו דברי התוס' על נכון. ותוכן דבריהם הוא זה. דלדידן דקיי"ל כאמימר בשבועות (דכ"ח ע"א) דאפי' אכלה כולה נשאלין עליה לפ"ז שפיר י"ל במתני' דכריתות דמידי דאיתיה עכשיו בשאלה לא קתני משא"כ קדשים דלאחר זריקה אינם בשאלה שפיר קתני ליה וכתירוץ התוס' שם. אבל בגמרא דשבועות הנ"ל שם קאי לשנויי אליבא דרבא ולרבא לטעמיה דס"ל אכלה כולה אין נשאלין עליה א"כ הא דלא קתני במתני' דכריתות שבועה ובכה"ג דליתא בשאלה עכצ"ל בזה דאעפ"י שעכשיו ליתא בשאלה מ"מ כיון שמקודם היה אפשר בשאלה לא קתני ליה. וע"כ דקדשים דקתני מתני' מיירי בבכור דוקא. וא"ש). והרי מבואר די"ל דאף התוס' ס"ל כן דעשה שישנו בשאלה אינו דוחה ל"ת שאינו בשאלה ולק"מ ע"ד הריב"א. אך לכאורה יש לסתור דברים אלו והדק"ל ע"ד הריב"א הנ"ל. דכיון דהך ברייתא דהשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה מוקי לה הגמרא כב"ש דלית להו מתוך. והא ב"ש גופייהוס"ל דאין שאלה בהקדש (כדאיתא בנזיר ד"ט ע"א ודל"א ע"א. וב"ב דק"כ ע"ב. וערכין דכ"ג ע"א). וא"כ הדק"ל לב"ש אמאי לוקה הכא הא לדידהו הוי זה עשה שאינו בשאלה וידחה הל"ת דיו"ט ושוב לא ילקו עליו לפ"ד הריב"א הנ"ל. אמנם לפי פירש"י בשבת (דכ"ה ע"ב) דסדין בציצית ב"ש פוטרין משום דלא דרשי סמוכין וס"ל דלא שרא רחמנא כלאים בציצית כלל ולכאורה לפ"ז לב"ש מנא להו דעשה דוחה ל"ת בעלמא דלדידן גמרינן זה מכלאים בציצית ואטו מי לא מודו ב"ש דבעלמא עשה דוחה ל"ת והשתא מנ"ל הא.)וע' בתוס' במנחות (ריש דף מ') שפי' לשיטת רש"י דב"ש ס"ל כהך תנא דמפיק ליה מקרא דראשו דעשה דוחה ל"ת). ואולם לכאורה י"ל בזה בפשיטות. דהא ביבמות (דף ה' סע"א) דבעי הגמרא למילף דעשה דוחה ל"ת מנזיר דעשה דגילוח מצורע דחי לה ופריך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה. וא"כ ב"ש לטעמייהו דס"ל בנזיר (ד"ט ע"א) דכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות. והשתא לדידהו דנזיר אינו בשאלה שפיר יש למילף מנזיר דעשה דוחה ל"ת וליכא למיפרך מידי, אלא דלפ"ז הא ביבמות שם אמרינן דאלת"ה הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר דדחי כו' שכן ישנו בשאלה. וא"כ לב"ש דס"ל דנזיר אינו בשאלה כלל ממילא יש למילף נמי מנזיר דעשה דוחה ג"כ ל"ת ועשה. והא דב"ש ס"ל דנו"נ אין קריבין ביו"ט היינו משום דגלי קרא לאסור ולא משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דהא לדידהו עשה דוחה ל"ת ועשה רק משום דהכא גלי קרא דלא דחי. (וע' בתוס' ביצה די"ט ע"א ד"ה אמר. ומ"מ לב"ש שפיר אמרינן דבנו"נ אהדריה קרא לאיסורא קמא. משא"כ לב"ה דלא אמרינן אהדריה לאיסורא קמא דכיון דשייך מתוך כו' והוי כמו הותרה בהדיא כמ"ש התוס' שם די"ב ע"א ד"ה השוחט. ע"ש). ומעתה א"ש הא דלב"ש השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. ולא קשיא כלל מזה על דברי הריב"א הנ"ל. דלדידן דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה בזה סובר הריב"א דמ"מ הלאו נדחה וליכא מלקות. משא"כ לב"ש דס"ל דעשה דוחה ל"ת ועשה רק שכאן גזה"כ הוא שאינו דוחה ממילא הל"ת דיו"ט נמי לא נדחה ולוקין עליו, וכמו דעכצ"ל כן להני אמוראי בשבת שם דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא ומ"מ השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה כיון דהכא גלי קרא שאין הל"ת נדחה. וה"נ לב"ש דבעלמא עשה דוחה ל"ת ועשה רק דהכא גלי קרא דלא דחי ואין הגילוי מקרא בזה בהעשה יותר מבהל"ת וממילא הל"ת נמי לא נדחה ולוקין עליו. והא דהגמרא מוקי הך ברייתא כב"ש דל"ל מתוך ולא הוכיח בלא"ה דאתיא כב"ש דאין שאלה בנזירות וכנ"ל, היינו משום דלדידן דיש שאלה בנזירות בלא"ה ניחא דאין לומר כאן עשה דוחה ל"ת משום דאין עשה שישנו בשאלה דוחה ל"ת שאינה בשאלה. ולב"ש ג"כ א"ש הכא דלוקה דלשיטתם דאין שאלה בנזירות וממילא הכא ע"כ גזה"כ הוא שלא ידחה כאן לא העשה ולא הל"ת כנ"ל. ורק צריך לאוקמי כב"ש דלית להו מתוך. וא"ש. ואמנם באמת י"ל באופן אחר בשיטת ב"ש דאינהו ג"כ ס"ל בעלמא דעשה דוחה ל"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה כמו לדידן. דב"ש לא ס"ל כלל כהך תנא דדריש קרא דראשו דקאי על נזיר מצורע רק כהך תנא דדריש ראשו על הקפת הראש. (דס"ל דהקפת כל הראש שמה הקפה). והא דקיי"ל דעשה דוחה ל"ת. (דמלאו דהקפה ליכא למיגמר דהוי לאו שאינו שוה בכל כדאיתא התם ביבמות). י"ל דב"ש לטעמייהו ילפי דעשה דוחה ל"ת משריפת קדשים, לפמ"ש התוס' ביבמות (דף ה' ע"ב סד"ה כולה) שהקשו דלמה לי למילף דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית נילף משריפת קדשים מדאיצטריך קרא התם דלא דחי משום דיכול להמתין מכלל דבעלמא דחי עשה לל"ת, ותירצו דהתם איצטריך קרא שלא תאמר דדחי משום דאפי' אוכל נפש שרי ולמ"ד נו"נ אין קרבין ביו"ט לא איצטריך הכא קרא אלא אליבא דמ"ד קרבין. עכ"ד התוס' ביבמות שם. ומעתה י"ל דב"ש לטעמייהו דס"ל נו"נ אין קרבין ביו"ט. וא"כ מדאיצטריך קרא בשריפת קדשים דלא דחי יו"ט משום דיכול להמתין מוכח דבעלמא עשה דוחה לל"ת מיהו זהו להני אמוראי דדרשי מקראי דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט. משא"כ לרב אשי דאמר משום דיו"ט הוי עשה ול"ת א"כ ל"ל כנ"ל. ומלבד זה הנה לפמ"ש התוס' בפסחים (דפ"ד ע"א ד"ה ולא) דיש להשיב מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת שלמחר לא יהיה זה מצוה כו'. לפ"ז נסתרו דבריהם ביבמות הנ"ל שכ' דמש"ה איצטריך קרא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט שלא תאמר דדחי משום דאפי' או"נ שרי, דז"א דמה לאו"נ שכן מצוה עוברת כו' ויש להאריך בזה. רק שאכ"מ. ועכ"פ י"ל דהריב"א הנ"ל ס"ל כדעת רש"י דלב"ש ילפינן דעשה דוחה ל"ת מראשו. ובאופן שכתבתי לעיל דב"ש לטעמייהו דאין שאלה בנזירות ולדידהו יש למילף מהתם דעשה דוחה ל"ת ועשה. ובנו"נ הוי גזה"כ שלא ידחו יו"ט. וממילא הל"ת ג"כ לא נדחה ושפיר לוקה בשוחט עולת נדבה ביו"ט וכנ"ל. והנה בענין זה אין להקשות בהא דפריך הגמרא בנזיר (דמ"א סע"ב) ור"א דאתי עשה ודחי ל"ת מנליה יליף מגדילים. ופירש"י דקושיית הגמרא לר"א היא משום דליכא למילף מראשו דמצורע דדוחה ל"ת דנזיר דאיכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה. ולכאורה קשה דמאחר דר"א ס"ל בערכין (דכ"ג ע"א) כב"ש דאין שאלה בהקדש. וא"כ כיון דאמרינן לב"ש דכמו דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות. ה"נ י"ל כן לר"א. והיכי שייך למפרך הכא לר"א מה לנזיר שכן ישנו בשאלה. דהא לדידיה נזיר אינו בשאלה. דהא לק"מ. דר"א ודאי ס"ל יש שאלה בנזירות ואע"ג דס"ל כב"ש דאין שאלה בהקדש מ"מ בנזירות פליג עלייהו וס"ל דיש שאלה בנזירות. וכדמוכח מהא דאמרינן בנזיר (דל"ב ע"ב) שטפוהו רבנן לר"א ואוקמוהו בשיטתייהו כו' והתם בנזירות מיירי וכמבואר בס' ט"א בספ"ק דחגיגה (דף י' ע"א) גבי הא דר"א אומר יש להם על מה שיסמוכו כו'. ע"ש. ומש"ה א"ש פירש"י בנזיר שם דלר"א נמי איכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ולא ס"ל כב"ש בהא:

ג אלא שיש לבאר במה שהקשו המפרשים בהא דהשוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה. והא קיי"ל כרבה דהאופה מיו"ט לחול אינו לוקה משום הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים כו' ומבואר בפסחים (דמ"ו ע"ב) בפירש"י ותוס' לענין חלה טמאה ביו"ט דמצי לאפותה משום הואיל ואי בעי מתשיל עלה. וא"כ בנו"נ נמי הא י"ל הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו ויהיו ראויין להדיוט ואמאי לוקה. (והיינו לפמ"ש התוס' בפסחים (דמ"ז ע"ב ד"ה אהבערה) דלרבה אמרינן הואיל אפילו לב"ש דל"ל מתוך כו' ע"ש). וכן הקשה ג"כ בט"א בפ"ק דחגיגה (דף ז' ע"ב). רק דלמאן דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה אסורין באכילה ובהנאה מה"ת א"כ ל"ל כאן הואיל דאי בעי מתשיל עלה דא"כ ה"ל למפרע חולין שנשחטו בעזרה ואינן ראויין לאכילה מה"ת. משא"כ למ"ד דחולין בעזרה מותרין באכילה מה"ת א"כ אמאי לוקה הכא. ולמאי דמוקי הגמרא הך ברייתא כב"ש ניחא דב"ש לטעמייהו דאין שאלה בהקדש וכנ"ל. אבל מ"מ קשה דלא מה"ט אוקי לה כב"ש רק בהא דב"ש לית להו מתוך כו'. ולא משום דסברי ב"ש אין שאלה בהקדש. ומשמע דבלא סברת מתוך שפיר לוקה הכא אף לדידן דיש שאלה בהקדש). והיה י"ל בזה דבעיקר הענין מה שמבואר מדברי התוספות בכריתות הנ"ל דיש שאלה בקדשים עד אחר זריקת דמים. וכ"כ התוס' בסוטה (ד"ו ע"ב ד"ה כי) לענין מנחה דמהני בה שאלה ע"ש. כבר העיר ע"ז המל"מ (בפי"א מהלכות מעה"ק ה"ד) מהא דאמרינן בנדרים (דנ"ט ע"א) דבתרומה ביד כהן לא מצי מיתשיל עלה. ולמה לא נימא כן בקדשים אחר שהביאן לכהן וכש"כ אחר שחיטה דלא מצי לאיתשולי עלייהו. וגם יש להקשות בזה סתירה בדברי התוס' גופייהו. דמדברי התוס' בפסחים (דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל) שכתבו שם בשם ר"י דהיכא דאתי הקדש ליד גיזבר לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל כו'. ומשמע דכוונתם דהקדש שבא ליד גיזבר לא מצי מיתשיל עליה וכמו בתרומה שבא ליד כהן. (וכ"כ הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה בשם הרשב"א והנ"י דהקדש שבא ליד גיזבר שוב אינו יכול לישאל עליו כמו בתרומה ע"ש). וע"כ נראה לחלק בזה בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית. דבקדשי בדק הבית אחר שבאו ליד גיזבר לא מהני שאלה משא"כ בקדשי מזבח מהני בהו שאלה עד אחר זריקת דמים וכנ"ל. ולכאורה י"ל הסברא בזה דתליא בפלוגתא דתנאי דאיפלגו ר"י ור"ש במעילה (די"ט ע"א). דר"ש ס"ל התם דמי שמחוייב חטאת או אשם חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה. ור"י ס"ל דלעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרוק הדם. והרמב"ם פסק בזה כר"י דקיי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י. ומעתה י"ל דמש"ה מהני שאלה בקדשי מזבח קודם זריקת הדם כיון דעדיין יש עליו חיוב אחריות מש"ה חשוב עדיין בעלים של ההקדש. ויכול לישאל עליו עד אחר זריקה דנפיק מרשותיה לגמרי ואין עליו עוד חיוב אחריות ואינו בעליו עוד. (וכמו דמה"ט בעלמא סבר ר"ש דקדשים שחייב באחריותן חשיבי ממון בעלים. ובסנהדרין דקי"ב ע"א לענין פקדונות של עיר הנדחת אמרינן מ"ד כיון דקביל עליה אחריות כדידיה דמי כו'). משא"כ בקדשי בדק הבית דתיכף שמסרו ליד גיזבר שוב אין עליו חיוב אחריות מש"ה לא חשיב בעלים כלל ולא מהני ביה שאלה. ולפ"ז היה י"ל בהך ברייתא דהשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ולא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה וכנ"ל. דבקרבן נדבה שאינו חייב באחריותו כלל י"ל דלא מהני ביה שאלה אחר שהביאו לעזרה וכמו בקדשי בדק הבית כשבאו ליד גיזבר כנ"ל. וכש"כ דלא מהני שאלה אחר שחיטתו. ולפ"ז נסתר מ"ש לעיל ביישוב דברי הריב"א דמש"ה לא נדחה כאן הל"ת דיום טוב מפני העשה דנו"נ דאין עשה שישנו בשאלה דוחה ל"ת שאינו בשאלה. ולהנ"ל הא בכה"ג שוב לא מהני שאלה להעשה וה"ל לדחות את הל"ת:

ד אמנם באמת אין הכרח לדברים הנ"ל. דיש לחלק באופן אחר בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית. דהא דבקדשי בדק הבית לא מהני בהו שאלה אחר שבאו ליד גיזבר משא"כ בקדשי מזבח מהני בהו שאלה עד אחר זריקה. היינו משום דקדשי מזבח יש בהן טובת הנאה לבעלים משא"כ בקדשי בדק הבית כדאיתא בתמורה (דף ל"ב ע"א). ומש"ה בקדשי בדק הבית אחר שבאו ליד גיזבר אין להבעלים שום צד זכייה בגווייהו ומש"ה לא מצי מיתשיל עלייהו דלא חשיב כלל בעלים ואין לו שום זכות בהם. משא"כ בקדשי מזבח כל שיש לו בהם זכייה של טובת הנאה מצי מיתשיל עלייהו. ועוד י"ל בזה סברא אחרת. דנשובה ונחקורה בטעם הדבר במה דלא מהני שאלה בתרומה אחר שבא ליד כהן. דהש"ך בח"מ שם כתב הטעם בזה משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ע"ש. ויש לפקפק בזה. גם בנו"ב (מה"ת חיו"ד סימן קנ"ד) חקר למצוא בזה טעם אחר. וי"ל בזה באופן אחר. דידוע פלוגתא דאמוראי בשבועות (דכ"ח ע"א). דרבא ס"ל דנשבע על הככר לאכלה כולה אין נשאלין עליה. ואמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה משום דמחוסר מלקות כו'. ולענין אם לא התרו בו למלקות. פליגי הפוסקים. דהרא"ש ס"ל דמהני שאלה משום דעדיין יש עונש מלקות. והראב"ד ס"ל דלא מצי מיתשיל עליה מאחר דליכא מלקות בפועל). אבל לאחר שכבר לקה פשיטא דלכ"ע אינו יכול לישאל עליה כיון שאינו מחוסר כלום. וי"ל לפ"ז דבעיקר הדבר מה דמהני שאלה בנדרים ובהקדשות היינו הכל היכא דשייך עדיין שום צד חיוב על להבא ואז יכול לעקור כל הנדר מעיקרו אף לשעבר ג"כ. משא"כ כשנשלם לגמרי כל ענין הנדר או השבועה ולא נשאר בו שום צד חיוב על להבא כלל אז אמרינן מאי דהוה הוה ושוב אינו יכול לישאל עליו עוד ומעתה מבואר נמי הטעם בתרומה שבא ליד כהן שאינו יכול לישאל עליה היינו ג"כ מש"ה דכיון שנגמר כל החיוב דידיה ואין עליו מה לעשות עוד אחר שכבר עשהו בשלימות. ומאי דהוה הוה. ושוב לא מהני שאלה בכה"ג וכנ"ל. ולפ"ז מבואר ג"כ החילוק בזה בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית. דבקדשי מזבח שעדיין יש עליו חיוב מצותו על להבא בחיוב עבודתו בשחיטה וזריקה כהלכתו מש"ה מהני ביה שאלה כ"ז שלא נשלם חיובו. משא"כ אחר זריקה תו לא מהני ביה שאלה. משא"כ בקדשי בדק הבית דכשבאו ליד גיזבר כבר נגמר חיובו ומצותו לגמרי ואין עליו מעתה שום חיוב על להבא עוד לעשות מאומה וכמו בתרומה שבא ליד כהן מש"ה לא מהני ביה שאלה. ועכ"פ לפ"ז בעולת נדבה ג"כ מצי לאיתשולי עלה עד אחר זריקה וכמבואר. (ומיהו בתוספות ב"מ (דנ"ג ע"א סד"ה ה"ל) מבואר הטעם שאינו יכול לישאל בתרומה שביד כהן משום שאינו ברשותו. וזה טעם אחר לגמרי. ואולי יש לכוין זה עם מ"ש לעיל):

ה ולענין קושיית המפרשים הנ"ל דאמאי שוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. ואמאי לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. י"ל בכמה אופנים דלק"מ. חדא דכבר כתבתי לעיל דלמ"ד חולין שנשחטו בעזרה אסורין באכילה ובהנאה מדאורייתא לא שייך למימר כאן הואיל. דאי מיתשיל עלה ה"ל למפרע חולין בעזרה ואסורין באכילה מה"ת ואינן ראויים לכלום. (ובזה יש מקום ליישב מה שהרגישו התוס' בביצה שם דאוקי הגמ' הך ברייתא כב"ש דלא אמרינן מתוך כו'. ולא אוקמה כר"ע דלית ליה מתוך בפסחים דף ה' רע"ב. ולפי הנ"ל י"ל דהא דלוקה ולא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל היינו משום דאז יהיה למפרע חולין בעזרה וכמ"ד דחב"ע אסורין מה"ת, ומש"ה לא אוקמוה כר"ע דר"ע משמע קצת דס"ל חב"ע לאו דאורייתא בחולין די"ז ע"א. וע"ש ברש"י סד"ה בשר נחירה. ועוד י"ל דאף אם נימא דר"ע נמי סבר חב"ע אסורין מדאורייתא. מ"מ מבואר בפירש"י בפסחים דכ"ב ע"א די"ל דאיסור הנאה דחב"ע הוי מדרבנן וא"כ י"ל דר"ע לטעמיה דס"ל בביצה (דכ"א ע"ב) דנפש אפי' בהמה במשמע. וא"כ אף שאסורין באכילה מה"ת מ"מ כיון שמותרים בהנאה מה"ת שרי לשחוט ביו"ט לדידיה, וא"כ לר"ע אינו לוקה הכא). ועוד י"ל דאף למאן דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא מ"מ שפיר לוקה הכא, מלבד שידוע שיש בזה מחלוקת אחרונים בדבר שאסור באכילה מדרבנן אם אפה ביו"ט אי לוקה מה"ת. די"ל דכיון דאי מיקלעי ליה אורחים מ"מ לא יאכלו ממנו מחמת האיסור דרבנן וממילא אזיל ליה ההיתר דהואיל ושוב לוקה עליה מה"ת. (וע' בתשובת רע"א סי' ה'. ובפמ"ג ויתר אחרונים וא"כ להסוברים דמחמת איסור דרבנן שאסור באכילה ג"כ בטל ההואיל ולוקה מה"ת. א"כ ה"נ בחולין שנשחטו בעזרה אף למ"ד שאסורין מדרבנן באכילה מ"מ ליכא הואיל ולוקה כאן מה"ת. ועוד דאף אי נימא דמשום איסור דרבנן לא בטל ההואיל (וכדעת הש"א סימן ס"ד). מ"מ הכא י"ל דבלא"ה אף למ"ד דחולין בעזרה איסור אכילתם מדרבנן מ"מ עצם האיסור שלא להביא חולין בעזרה הוא מדאוריי'. וכיון דהכא אי מיתשיל עלה נעשה למפרע איסור חולין בעזרה י"ל דבכה"ג אין נזקקין כלל לישאל על נדרו ולגרום עי"ז איסור הבאת חולין לעזרה. (אף שעי"ז יופקע איסור מלאכת יו"ט). וגם לפ"ד התוס' בפסחים (דס"ו ע"א ד"ה תוחב) וכן בזבחים (דמ"ז ע"א) ושאר דוכתי דס"ל דשחיטת קדשים צ"ל בסכין שהוא כלי שרת. (וכ"מ בגמ' דסוטה די"ד סע"ב. וע"ש ברש"י ד"ה סכין). ואם ישאל עכשיו על ההקדש ומשוי ליה חולין למפרע א"כ הרי מעל במה ששחט חולין בכלי שרת. ומאחר דע"י שאלה לחכם משוי ליה בידים איסור חולין בעזרה ואיסור מעילה בודאי בכה"ג אין נשאלין לו. ולא שייך למימר בזה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. ושפיר לוקה הכא. ומלבד כל זה י"ל עוד באופן אחר. דלא שייך כאן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. לפמ"ש בספר מחנה אפרים בהל' צדקה (סי' ה') מדברי הרמב"ם דבשאלה על נדרי הקדש אין להתיר רק ע"י פתח אבל לא בחרטה בעלמא. (וכ"כ בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' ט"ו רק שלא כ"כ בדעת הרמב"ם). ומש"ה לא הוי זה בידו לישאל עליו דשמא לא ימצא לו פתח של חרטה. ומה שאמרו ביבמות (דפ"ח ע"א) גבי הקדשות דבידו לאיתשולי התם מיירי באומר נשאלתי על הקדשי והותר דאית ליה מיגו דאי בעי מיתשיל עכשיו אצל חכם ויאמר אדעתא דהכי לא הקדשתיו ויתיר לו. עכ"ד המחנה אפרים. ומבואר שם דדוקא הקדש אין להתיר רק ע"י פתח אבל בתרומה יש לו שאלה אף בחרטה בלבד כיון שעי"ז לא יפקיע המצוה שיצטרך אח"כ לחזור ולתרום ע"ש. ומעתה י"ל כאן דדוקא בהך דפסחים גבי חלה טמאה אמרינן שם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה דחלה דינה כתרומה דיש לו שאלה אף בחרטה בלבד ובכה"ג הוי בידו לישאל עליה ומש"ה שפיר אמרינן הואיל. משא"כ גבי הקדש דאין להתיר רק ע"י פתח א"כ אינו בידו לישאל עליו דשמא לא ימצא לו פתח. וממילא י"ל דבכה"ג לא אמרינן הואיל במה שאינו בידו. ואף דאמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה אף שאין זה בידו. מ"מ הואיל ואי בעי מיתשיל שאני שהוא מחוסר מעשה דשאלה. וכדאמרו בפסחים (דס"ב ע"א) דרבה גופיה לית ליה הואיל היכא שמחוסר מעשה. (וע' ביומא דס"ב (סע"ב) וברמב"ן במלחמות בפ"ג דפסחים). רק דהיכא דהוי בידו י"ל דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי (כדאיתא בקידושין דס"ב ע"א). ורק במעשה דמילה דחשיב טפי לא אמרינן הואיל. משא"כ בשאר מחוסר מעשה בכה"ג כמו שחילקו התוספות בפסחים שם (ר"ד ס"ב). משא"כ במחוסר מעשה שאינו בידו כלל י"ל דלא אמרינן הואיל. ולפ"ז בהקדש שאינו ניתר אלא בפתח דוקא ולא הוי בידו לאיתשולי עליה מש"ה ל"ל כאן הואיל. ולק"מ. ומה שהקשו התוס' בפסחים דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל) דשל גבוה נמי יהא חשוב כשלו הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ולא תירצו דבהקדש לא אמרינן הואיל מחמת שאינו בידו לישאל שמא לא ימצא לו פתח וכנ"ל. היינו משום דהתוס' לשיטתם בערכין (דכ"ג סע"א) דמוכח מדבריהם דס"ל דהקדש נמי ניתר בחרטה בלא פתח והוי בידו לאיתשולי עליה בהקדש ג"כ. משא"כ לפ"ד הרמב"ם והסוברים דהקדש אינו ניתר בלא פתח לדידהו שפיר י"ל דבהקדש לא אמרינן הואיל מה"ט. ולפ"ד התוס' דבהקדש נמי שייך הואיל ואי בעי מיתשיל הא דהשוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה היינו מטעמים שכתבתי לעיל. (ומה שאמרו בבכורות דל"א ע"א ורואה את קדשיו דאי בעי מיתשיל עלייהו. זה אינו ענין לכאן. דהתם אמרינן מה לי לשקר דאם משקר במה שאומר שהוא מום קבוע. א"כ טפי ה"ל לישאל עליו ולומר שהיה הקדש בטעות אף דבאמת אין לו פתח. וקצת לא משמע כן מלשון רש"י שם. וי"ל בע"א ואכמ"ל):

ו והנה אחר שביארנו דלק"מ ע"ד הריב"א בחולין מהך דביצה דהשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. מעתה י"ל עוד דאדרבה מכאן ראיה לדעת הריב"א דבעלמא היכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה ואינו לוקה. דהתוספות בביצה שם הקשו בתימה דכיון דמוקמינן הך ברייתא כב"ש א"כ ליתני השוחט עולת חובה ביו"ט לוקה דהא ב"ש בהדיא אית להו דעולת ראייה נמי אינה קריבה ביו"ט. ותירצו דהא דתני בברייתא עולת נדבה לדיוקא נקטיה כו' ע"ש. והוא דוחק. אמנם לפ"ד הריב"א הנ"ל א"ש. דדוקא קתני השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. דבעולת נדבה שפיר לוקה משום דהל"ת דיו"ט ג"כ אינו נדחה כלל מחמת העשה דנדרים ונדבות דמאחר שהעשה ישנה בשאלה אינו דוחה לל"ת דיו"ט דאינו בשאלה ומש"ה לוקה. וכמבואר מדברינו. משא"כ השוחט עולת חובה ביו"ט אינו לוקה. דאף דאסור להקריב ביו"ט אף עולת חובה לב"ש. מ"מ אם עבר והקריב אינו לוקה. דהעשה דוחה לל"ת דיו"ט שהרי העשה ג"כ אינה בשאלה והיא מצות עשה חיובית עליו. ורק משום דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה לל"ת ועשה וא"כ אם עבר אינו לוקה וכדעת הריב"א הנ"ל. אלא דזה ניחא לר"א דס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת. אבל לאינך אמוראי דילפי מקראי דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ומשמע דס"ל דיו"ט הוי ל"ת לחוד וכמבואר בתוס'. וא"כ להך מ"ד הא דהשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה היינו משום דכאן גלי קרא שלא נדחה הל"ת דיו"ט וא"כ הה"נ בשוחט עולת חובה ביו"ט לב"ש דלוקה ג"כ. (וי"ל דהריב"א שפיר הוכיח דעתו מהכא וס"ל כשיטת היראים שמפרש דכולהו אמוראי ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת. ולא פליגי בזה. וכבר כתבתי במ"א דהר"ת ג"כ ס"ל כהך פירושא. ולקמן בסימן שלפנינו יבואר בזה פירוש אחר לדעת הריב"א הנ"ל). ובעיקר קושיית התוס' בהא דלא תני בברייתא השוחט עולת חובה ביו"ט לב"ש דס"ל דעולת ראייה נמי אינה קריבה ביו"ט. היה י"ל משום דטעמא דב"ש דעולת ראייה אינה קריבה ביו"ט הוא משום שאין זמנה קבוע ויכול להביאה כל ימי החג. ולפ"ז י"ל דביו"ט האחרון מודים ב"ש דשרי להקריב עולת ראייה כיון שאז זמנה קבוע ואינו יכול לדחותה למחר. ואף שהיה אפשר לו להביא מאתמול מ"מ כיון שעכשיו זמנה עוברת מודו ב"ש דשרי להקריבה ביו"ט האחרון. וכעת ראיתי בצל"ח שהעיר קצת בסברא זו. וכ"מ ג"כ מפירש"י בחגיגה (די"ז רע"א) דבש"א מביאין שלמים כו' אבל לא עולות ופירש"י אבל לא עולות באותן שיכול להביא לאחר יו"ט כו'. ומשמע דמודים דשרי להקריב עולת ראייה ביו"ט האחרון שאינו יכול להביאה אחר יו"ט דעבר זמנה. וכ"מ מלישנא דב"ש בברייתא בביצה (דף כ' ע"ב) שאמרו להם לב"ה דעולת ראייה נמי אין קבוע לה זמן דמי שלא חג ביו"ט הראשון של חג חוגג כל הרגל כולו ויו"ט האחרון של חג. ואי נימא דב"ש אוסרים להקריב ביו"ט האחרון של חג ג"כ א"כ למה נקטו דחוגג ביו"ט האחרון של חג. (ודוחק לומר דלדבריהם דב"ה קאמרי זה). ולפ"ז דביו"ט האחרון מודים ב"ש דשרי להקריב עולת ראייה. א"ש בפשוטו הא דנקט הברייתא השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה ולא עולת חובה. דמילתא דפסיקא נקט דעולת נדבה לוקה בכל יו"ט. משא"כ אי הוה תני עולת חובה היה צריך לחלק בזה דביו"ט האחרון שרי. ומש"ה נקט עולת נדבה דפסיקא ליה:

ז איברא דלבר מכל דין לק"מ ע"ד הריב"א הנ"ל מגמ' דביצה הנ"ל. וי"ל בכמה גווני. חדא דהפ"י הקשה שם לדעת הרמב"ם דס"ל דחובל בשבת חייב משום מפרק א"כ בשוחט נמי יש חיוב משום מפרק מלבד חיוב נטילת נשמה. רק דבשחיטת חולין אינו חייב משום מפרק למ"ד דמשאצ"ל פטור עליה כיון שהוא א"צ לדם. אבל בשחיטת קדשים דלדם הוא צריך לצורך זריקה א"כ בודאי חייב משום מפרק ג"כ. ולשיטת הירושלמי דמלאכות או"נ שקודם לישה לא הותרו ביו"ט א"כ י"ל דלב"ה דס"ל מתוך ג"כ השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה משום מפרק שהיא תולדה דדש ובדישה לא הותר לצורך או"נ כלל ולא שייך מתוך כו'. וע"ש בפ"י מה שתירץ ע"ז. ולפי דבריו י"ל דכיון דבשחיטת קדשים ביו"ט יש חיוב נטילת נשמה וחייב משום מפרק ועובר בשני לאוין. מש"ה שפיר לוקה. דאע"ג דהקרבת נו"נ הוי עשה. מ"מ אין עשה דוחה שני ל"ת. כמ"ש הר"ש מקינון בספר כריתות (בל"ל ס"ס קס"ד). ואף שמדברי התוספות בכ"ד משמע דס"ל דעשה דוחה אף שני ל"ת (כמבואר מדברי התוס' ריש יבמות ד"ג סע"ב וע' תוס' נזיר דמ"א ע"א ד"ה ופריך. ודנ"ח ע"ב ד"ה ולמאן). מ"מ י"ל דהריב"א שבתוס' חולין הנ"ל הוא ס"ל כדעת ספר כריתות הנ"ל דאין עשה דוחה שני ל"ת ומש"ה השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ולק"מ. ואין לסתור סברא זו דאין עשה דוחה שני ל"ת הכא. דהרי קיי"ל דאין חילוק מלאכות ליו"ט כדאיתא בפסחים (דמ"ח ע"א) ובמכות (דף כ"א סע"ב). דז"א. דהא דאין חילוק מלאכות ליו"ט הוא רק לענין מלקות דאינו לוקה אלא אחת. אבל מ"מ פשיטא דכשעושה שתי מלאכות ביו"ט יש בזה שני איסורים. וממילא לפ"ד הכריתות הנ"ל אין עשה דוחה בכה"ג שני איסורי ל"ת דלענין זה אינו תלוי במלקות כלל ועוד דאף אם היינו אומרים דכיון דאין חילוק מלאכות ליו"ט מש"ה עשה דוחה שני ל"ת בכה"ג. מ"מ עדיין לא נסתרו דברינו הנ"ל. דהרי מפירש"י בסוגיא דביצה (די"ב רע"ב) מבואר דאיכא מ"ד דס"ל דיש חילוק מלאכות ביו"ט. וזהו דלא כדברי המפרש במכות שם דמשמע מדבריו דלכ"ע אין חילוק מלאכות ליו"ט. וע"ש בצל"ח שהעלה ג"כ דהך מילתא דאין חילוק מלאכות ליו"ט במחלוקת שנויה. ולפ"ז י"ל דברייתא דשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ג"כ אתיא כמ"ד יש חילוק מלאכות ליו"ט ואין עשה דוחה שני ל"ת כנ"ל ומש"ה לוקה (ובזה יש מקום ליישב קושית התוספות שם דלא אמר הא מני ר"ע היא כו'. ואכמ"ל):

ומלבד כל זה יש לדחות בפשיטות הקושיא ע"ד הריב"א מגמרא דביצה הנ"ל. די"ל דהשוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה מיירי שלא הבעלים בעצמם שחטו רק אחר שחט בשבילם ולא שייך לומר דהעשה של הקרבת נו"נ שהיא רק על הבעלים שיהיה היתר לאחר לדחות בשבילו הל"ת דיו"ט. (ולא שייך כאן לומר חטא כדי שיזכה חבירך כו'). (ובלא"ה לפמ"ש הצל"ח שם בריש הסוגיא דלרבא דלקמן (דף כ' ע"ב) בעולה שעבר ושחטה ביו"ט מ"מ אסור לזרוק הדם ביו"ט והדם נפסל בשק"ה כו' ע"ש. א"כ בפשיטות לק"מ הכא ע"ד הריב"א בחולין הנ"ל דהריב"א לא קאמר רק היכא שמקיים העשה כדינו. אז נדחה הל"ת ואינו לוקה אבל הכא שאף שעבר ושחט עדיין לא נתקיים העשה כלל א"כ פשיטא דלוקה. ולק"מ:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה