אור ברסלב
תורת חסד סימן נא

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן נא

סימן נ

עוד בענין הנ"ל.

א ועתה נבא ליישב באופן אחר בסוגיא דיומא הנ"ל דלא תיקשי במקטיר קטורת חסירה דתי"ל משום הבערה. וכבר הבאתי לעיל (בסי' הקדום) דברי הש"א שתירוצו בזה אינו מספיק. וגם במה שרצה לפרש מתחלה דהברייתא דסוגיין אתיא כמ"ד הבערה ללאו יצאה וכיון דהבערה אינה אלא לאו גרידא מש"ה שפיר איצטריך קרא למקטיר קטרת חסירה דחייב מיתה בידי שמים. יש לסתור דבריו בזה ג"כ. דהא הברייתא דיומא שנויה בסיפרא וסתם סיפרא הוא ר' יהודה ור' יהודה ס"ל כמ"ד הבערה לחלק יצאה. וכדמוכח בירושלמי בפ"ב דשבת (שהובא בדברינו לעיל) בהבעיר ובישל דר' יהודה אמר דחייב רק משום מבעיר. וע"כ דהא דקאמר דחייב משום מבעיר היינו דבשוגג חייב חטאת ובמזיד חייב מיתת ב"ד. (ול"ל דחייב מלקות קאמר. דהא במבשל לכ"ע חייב חטאת בשוגג ובמזיד מיתת ב"ד. ופשיטא שא"א לומר שאם הבעיר ובישל שיהא פטור ממיתה או מחטאת ול"נ להאמר כלל). ואף שביארנו לעיל דהירושלמי פליג אגמרא דידן בהא דאמר הגמרא דלר' יוסי הבערה ללאו יצאה. מ"מ במה שמפורש בירושלמי בדברי ר' יהודה דס"ל דהבערה לחלק יצאה וכנ"ל. דע"ז ליכא סתירה מגמרא דידן אליבא דר' יהודה. בודאי אין לעשות פלוגתא בחנם בין הבבלי והירושלמי בזה. ואף אם נדחוק לומר דפלוגתת ר' יהודה ור' יוסי בירושלמי בהבעיר ובישל אינם התנאים שבגמרא רק אמוראי נינהו. מלבד שזה דוחק עצום. הנה עוד יש להוכיח דר' יהודה ס"ל דהבערה לחלק יצאה. לפ"ד הריב"א שבתוס' פסחים הנ"ל דלמ"ד הבערה ללאו יצאה ליכא ביו"ט איסור הבערה כלל. כיון דלאו שם מלאכה עלה ולפ"ז צ"ל במתני' דמגילה (ד"ז ע"ב) דתנן אין בין שבת ליו"ט אלא או"נ בלבד. ע"כ אתיא כמאן דס"ל הבערה לחלק יצאה דלמ"ד הבערה ללאו יצאה דלדידיה ביו"ט שריא הבערה כנ"ל. א"כ יש עוד חילוק בין שבת ליו"ט לענין הבערה דבשבת אסורה וביו"ט מותרת לגמרי. והרי התם בברייתא דתניא אין בין שבת ליו"ט אלא או"נ בלבד ר' יהודה אומר, אף מכשירי או"נ א"כ מוכח מזה דר"י נמי ס"ל דהבערה אסורה ביו"ט דאל"כ הל"ל ג"כ דעוד חלוק שבת מיו"ט לענין הבערה. ומדמוסיף ר"י רק מכשירי או"נ ש"מ דבהבערה מודה דאסורה ביו"ט. וממילא מוכח דר"י ס"ל הבערה לחלק יצאה לפ"ד הריב"א וכנ"ל. אך י"ל דבעיקר דברי הריב"א שבתוס' פסחים הנ"ל וכ"כ התוס' בביצה (ר"ד כ"ג) סתמא בפשיטות דלמ"ד הבערה ללאו יצאה שריא הבערה ביו"ט ולא הביאו חולק ע"ז. ואמנם לכאורה יש סתירה בזה ממה שמבואר בפירש"י ותוס' בחגיגה (די"ז רע"ב) דלמ"ד תחומין דאורייתא בשבת ה"ה נמי ביו"ט. (וכן להי"מ שבתוס' שם לענין תחומין די"ב מיל לדידן דס"ל דהוי מדאורייתא מוכח ג"כ דה"ה ליו"ט). וכן מבואר נמי בתוס' בפסחים (דצ"ג ע"ב ד"ה רי"א). ולכאורה לפי סברת הריב"א הנ"ל דהבערה למ"ד ללאו יצאה כיון דלאו שם מלאכה עלה שריא ביו"ט א"כ ה"נ באיסור תחומין דהוי ג"כ רק בלאו ה"ל להתיר ביו"ט ג"כ מה"ט. ושוב מצאתי שעמד בזה הפר"ח בהל' יו"ט והניח בצ"ע. (ומסברא אדרבה טפי י"ל כן לענין תחומין להתיר ביו"ט שאיסור זה מעולם לא היה בכלל מלאכה. משא"כ הבערה דמסברא הוי מלאכה כמו כל המלאכות רק שגזה"כ הוא לפוטרו מחיוב מיתה והוי רק בלאו. ודוחק לומר בזה משום דתחומין למ"ד דהוי מדאורייתא היינו מלאו דאל יצא איש ממקומו שנאמר לענין ירידת המן. ובהאי פרשתא הוי יו"ט בכלל שבת שלא ירד מן ביו"ט ג"כ. וגם דבזה גופיה יש מדרשים חלוקים אם ירד מן ביו"ט כמבואר בתוס' ריש ביצה ד"ב ע"ב ד"ה והיה). אך י"ל דמ"מ אין בזה סתירה בדברי התוס' לדינא. דאף אם לא נסבור סברת הריב"א להתיר הבערה ביו"ט מטעם דלאו שם מלאכה עלה (וע' בב"י סי' תצ"ה מ"ש מד' הראשונים לענין איסור מחמר ושביתת בהמתו דאסור ביו"ט ג"כ). מ"מ י"ל מטעם אחר דאין איסור הבערה ביו"ט למ"ד הבערה ללאו יצאה. משום דבקרא דלא תבערו כתיב בהדיא ביום השבת. ומהך קרא ממעטינן יו"ט. כדאיתא בירושלמי דביצה (פ"ה בהל' ב'). וכן איתא במכילתא ס"פ ויקהל. וכדאמר הגמרא בביצה (די"ב ע"א) לענין הוצאה דכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביו"ט לא. ואף למאן דלא דריש התם הכי גבי הוצאה היינו משום דההוא קרא דביום השבת כתיב רק בדברי קבלה אבל בעיקר קרא שבתורה באיסור הוצאה לא כתיב שם מיעוטא למעט יו"ט. אבל באיסור הבערה דבגופיה דקרא כתיב ביום השבת ודאי ממעטינן מיניה יו"ט לכ"ע. רק דלמאן דס"ל דהבערה לחלק יצאה דלדידיה עיקר קרא דלא תבערו לא נכתב לגופיה כלל דבלא"ה ידענו איסור הבערה דהוי בכלל כל המלאכות. רק הך קרא דלא תבערו נכתב להורות חילוק מלאכות לשבת בלבד. ממילא לדידיה כמו כן דרשינן הך מיעוטא דקרא דביום השבת דממעט יו"ט ג"כ קאי רק לענין חילוק מלאכות שזהו בשבת אבל ביו"ט ליכא חילוק מלאכות. וכ"כ רש"י במכות (דכ"א סע"ב) דהא דאין חילוק מלאכות ליו"ט הוא מה"ט דלא יצאה הבערה לחלק רק בשבת ולא ביו"ט. ולפ"ז לא ממעטינן יו"ט מאיסור הבערה גופיה כיון דקרא דלא תבערו לא נכתב כלל לגוף איסור הבערה וכנ"ל רק לחלק יצאה. משא"כ למ"ד הבערה ללאו יצאה דלדידיה ע"כ הך מיעוטא דקרא דביום השבת דרשינן למעט יו"ט דאפי' לאו ליכא בהבערה ומש"ה לדידיה שריא הבערה ביו"ט וכמו לדעת הריב"א הנ"ל. ולפ"ז יש לדון בדבר החדש. דאפי' למ"ד דלא ס"ל הבערה ללאו יצאה וחייבין מיתת ב"ד על הבערה ככל המלאכות. רק דיליף חילוק מלאכות לשבת מקראי אחריני ולא מקרא דלא תבערו ולדידיה ג"כ אין איסור הבערה ביו"ט. דכיון דקרא דלא תבערו נכתב לגופיה ממילא יש למעט יו"ט מעיקר דין איסור הבערה וכנ"ל. והיינו אליבא דר"ש דלדידיה איצטריך קרא דלא תבערו לחייב מקלקל בהבערה. ור"ש לא ס"ל הבערה ללאו יצאה ולא לחלק יצאה וכמ"ש התוס' בשבת (דק"ו ע"א ד"ה מה) אלא נפקא ליה חילוק מלאכות בשבת מקרא דמחלליה (וכדשמואל לעיל דף ע' ע"א). לפ"ז י"ל דלר"ש נמי שריא הבערה ביו"ט וכנ"ל. וכן י"ל ג"כ אליבא דר' יהודה אע"ג דר"י ס"ל ג"כ דחייבין מיתת ב"ד על הבערה וכמו שהוכחנו לעיל. מ"מ י"ל לפמ"ש התוס' בשבת שם דהא דלא ילפינן חילוק מלאכות מבחריש וקציר תשבות היינו משום דהוו שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין וממילא דלר"י דס"ל בכל דוכתא דשני כתובים הבאים כא' מלמדין שפיר יליף חילוק מלאכות מבחריש וקציר. וקרא דלא תבערו איצטריך לדידיה לאסור הבערת ב"כ דה"א דדחיא שבת מק"ו כדאיתא ביבמות (ד"ו ע"ב). ולפ"ז י"ל שפיר דלר' יהודה הבערה שריא ביו"ט כיון דלא נפקא ליה חילוק מלאכות מקרא דלא תבערו וכנ"ל ובדברינו אלה יתיישבו דברי התוס' בביצה (ר"ד כ"ג) שם. במ"ש התוס' שיש ליזהר מלהבעיר ביו"ט שלא לצורך מדאמר בירושלמי לא תאסור ולא תשרי. (והנה מדברי תוס' האלו מבואר דס"ל דלמ"ד הבערה ללאו יצאה שריא הבערה לגמרי ביו"ט אף מדרבנן. וכ"מ ג"כ בראש דבריהם שכתבו התוס' שם דה"ט דמאן דשרי להדליק נר של בטלה ביו"ט). ולכאורה יש לתמוה ע"ד התוס' בזה. דמאחר שהתוס' שם תלו הך פלוגתא אי הבערה אסורה ביו"ט דתליא בפלוגתא דתנאי אי הבערה ללאו יצאה או לחלק יצאה. וא"כ בפשיטות ה"ל לאסור ביו"ט הבערה שלא לצורך דכל הפוסקים פסקו כמ"ד דחייבין מיתת ב"ד על הבערה בשבת ולא כמ"ד דללאו יצאה. וכ"מ מדברי התוס' גופייהו בכ"ד. ולדברינו הנ"ל ניחא. דלהני תנאי דילפי חילוק מלאכות מקראי אחריני ולא מקרא דלא תבערו (וכן לשמואל כנ"ל) לדידהו אע"ג דיש בהבערה חיוב מיתת ב"ד מ"מ שריא הבערה ביו"ט לדידהו וכנ"ל:

ב ומעתה לפ"ז נבא ליישב בסוגיין דיומא הא דלא פריך הגמרא ותי"ל משום הבערה וכנ"ל. דהנה בתשובת ש"א (סי' ע"א) נסתפק לפ"ד הריב"א דלמ"ד הבערה ללאו יצאה שריא הבערה ביו"ט. אם כמו כן נימא נמי לענין יוהכ"פ דלית ביה איסור הבערה מה"ת ג"כ. כיון דהבערה לאו שם מלאכה עלה ואינה בכלל לאו דמלאכה שנאמר ביוהכ"פ. ולמילף יוהכ"פ משבת לא ילפינן לאסור בו הבערה דאין דנין קל מחמור דשבת חמירא שיש בה מיתת ב"ד. והשתא י"ל ולהוכיח כן מסוגיין דמש"ה לא פריך ותי"ל משום הבערה וכנ"ל משום דסתם סיפרא ר' יהודה ור' יהודה לטעמיה דס"ל דהבערה ביו"ט שריא כיון דר"י יליף חילוק מלאכות מבחריש ובקציר וכנ"ל וממילא דביוהכ"פ נמי שריא הבערה מה"ת לדידיה כמו ביו"ט וכנ"ל. ואף שהש"א שם במסקנתו הוכיח דהבערה אסורה ביוהכ"פ מה"ת לכ"ע מגמרא דיומא (דמ"ו ע"א) דאר"א משום ב"ק אומר היה ר"מ איברי עולה שניתותרו עושה להן מערכה בפ"ע וסודרן ואפי' בשבת ופריך הגמרא ואפי' בשבת תנינא והיום חמש. והשתא אם איתא דאיכא למ"ד דשריא הבערה ביוהכ"פ א"כ אין ראיה ממתני' דר"מ יהיה מתיר בכה"ג אפי' בשבת דדילמא סבר ר"מ כהך מ"ד דביוהכ"פ לית ביה איסור הבערה מה"ת ושרי רק ביוהכ"פ משא"כ בשבת. ומאי פריך הגמרא. א"ו דביוהכ"פ אסור הבערה מה"ת לכ"ע. עכ"ד הש"א. וכתב שזה ראיה ברורה. ואין ראיה זו מכרחת כלל. חדא די"ל דקושיית הגמרא שם תנינא והיום חמש ופירש"י והרי יוהכ"פ כשבת כו'. י"ל דהגמרא סמך על סתם מתני' דמגילה (ד"ז ע"ב) דתנן אין בין שבת ליוהכ"פ כו'. וכמו שמצינו בכ"ד בגמ' דרמי הגמרא על דברי ר"מ מסתם מתני' דהיינו ר"מ. (וכדאיתא בעירובין דל"ה ע"ב. ובחולין דקל"ד ע"א. ובב"ק דל"ח סע"ב. ובגיטין דנ"ד ע"א. ובדוכתי טובא וזה ידוע ורגיל בסוגיית הש"ס בכ"מ. וא"כ ל"ל הכא דר"מ ס"ל לחלק בהבערה בין שבת ליוהכ"פ דהא בסתם מתני' דמגילה מבואר דאין חילוק ביניהם. (ואף לפמ"ש במ"א לפרש במתני' דמגילה שם דבדבר שבשבת אסור מה"ת וביוהכ"פ מדרבנן לא חשיב חילוק זה במתני' שם כיון דמ"מ לכתחלה יש איסור בשניהם. מ"מ כאן שיש חילוק גדול בדין זה ומצותו במקדש בכל יוהכ"פ שחלוק משבת זה ודאי סותר למתני' דמגילה הנ"ל). ומלבד זה אם נימא כמ"ש לעיל (בראש דברינו בסי הקדום) דבהקטרת איברים יש ג"כ חיוב משום מכבה. א"כ בלא"ה י"ל בקושיית הש"א מגמרא דיומא הכא דהא כיון דר"מ מתיר ביוהכ"פ לסדר מערכה בפ"ע לאיברי התמיד דיש בזה מחדש איסור הבערה ואיסור כיבוי ובכיבוי לא שייך לחלק בין שבת ליוהכ"פ (ובירושלמי בפ"ז דשבת בעי למימר דר"מ ס"ל כר"י דמשאצ"ל חייב). מיהו בלא"ה לק"מ קושיית הש"א הכא. דהא לראב"י דמשני ביומא שם איצטריך סד"א ה"מ היכא דחל כו'. א"כ הא עדיפא קמשני דאף על יוהכ"פ גופיה אין ראיה ממתני' שמתיר ר"מ לסדרן בפ"ע. ולרבא דמחזק הקושיא משום דהא בכל יום תנן. א"כ שפיר מוכח מר"מ דמתני' דהוא מתיר כן בשבת גופיה ואינו מוכיח כלל מיוהכ"פ לשבת וכמבואר:

ג אך לכאורה יש סתירה על דברינו אלה. דל"ל כן ביישוב סוגיא דשמעתין. דאף אם נימא דלמ"ד הבערה ללאו יצאה דלדידיה הבערה שריא ביו"ט וכדעת הריב"א הנ"ל דהה"נ דלדידיה שריא הבערה ביוהכ"פ מה"ת ג"כ. מ"מ למ"ד דס"ל דחייבין מיתת ב"ד על הבערה רק דיליף חילוק מלאכות מקראי אחריני ולא מקרא דלא תבערו אף אם נימא דלדידיה נמי שריא הבערה ביו"ט מקרא דביום השבת וכדברינו לעיל, אבל זה ודאי דביוהכ"פ ע"כ הבערה אסורה מדאורייתא לדידיה. דאי נימא דלהך מ"ד ג"כ שריא הבערה אף ביוהכ"פ. א"כ תיקשי מגמרא דשבועות (דל"ג ע"א) במתני' דמשביע אני עליכם כו' ושהדליק את גדישי ביוהכ"פ חייבין. ואמרינן התם אהך מתני' לאפוקי מדר' נבה"ק דתניא רנבה"ק היה עושה יוהכ"פ כשבת לתשלומין כו'. וכבר כתב בעל ש"א שם דאי נימא דלמ"ד הבערה ללאו יצאה לדידיה שריא הבערה אף ביוהכ"פ מ"מ ניחא שפיר הכא דל"ל דמתני' אתיא כר' נבה"ק רק דס"ל כמ"ד דהבערה ללאו יצאה דלדידיה שריא הבערה ביוהכ"פ. ומש"ה העדים חייבין ע"ז בשבועת העדות דז"א דא"כ היכי קתני במתני' שם בהדליק גדישי בשבת דפטורין. הא למ"ד הבערה ללאו יצאה בשבת נמי כיון דליכא חיוב מיתה בהבערה א"כ בהדליק את גדישי בשבת נמי ליחייבו בשבועת העדות. וזהו נכון לתרץ בזה דברי הריב"א אם נימא שגם ביוהכ"פ ליכא איסור הבערה למ"ד הבערה ללאו יצאה. אבל אם נימא כדברינו לעיל שבאנו לומר דלהני תנאי דילפי חילוק מלאכות לשבת מקראי אחריני אע"ג דס"ל דיש בהבערה בשבת חיוב מיתת ב"ד מ"מ ס"ל דביו"ט הבערה שריא משום דבהבערה כתיב ביום השבת דממעט יו"ט וכנ"ל. א"כ אם נימא דיוהכ"פ דינו כיו"ט לענין הבערה ונתמעט ג"כ מביום השבת. א"כ הדק"ל בגמרא דשבועות שם דמנליה להגמרא להוכיח ממתני' דהתם לאפוקי מדר' נבה"ק. דילמא מתני' א"ש כר' נבה"ק רק דמתני' אתיא כהני תנאי דילפי חילוק מלאכות מקראי אחריני וס"ל דבשבת חייבין מיתת ב"ד על הבערה ומש"ה פטורין העדים בהדליק גדישי בשבת כיון דקלב"מ ופטור מתשלומין ומ"מ ביוהכ"פ שריא הבערה כנ"ל. ומש"ה בהדליק גדישי ביוה"כ חייבין. אע"כ דלמאן דמחייב מיתת ב"ד על הבערה א"א לומר לדידיה דהבערה שריא ביוהכ"פ. ויש להסביר הענין כך. די"ל דודאי אם נימא דהיתר הבערה ביו"ט הוא מגזה"כ ממיעוטא דביום השבת לא ממעטינן מיניה רק יו"ט אבל יוהכ"פ דהוי טפי בכלל שבת (וכמ"ש הראשונים) י"ל דלא נתמעט מהך קרא והבערה אסורה ביוהכ"פ כיון דמלאכה גמורה היא. משא"כ לפי דעת הריב"א גופיה דס"ל היתר הבערה ביו"ט למ"ד הבערה ללאו יצאה הוא מטעם דלאו שם מלאכה עלה י"ל דה"ה ליוהכ"פ דהא ביוהכ"פ נמי לא אסר רחמנא רק עשיית מלאכה והבערה לאו שם מלאכה עלה. ואם באנו למילף יוהכ"פ משבת שהזהיר על הבערה בלאו. הא ליכא למילף קל מחמור כיון דשבת חמירא יותר שיש בה חיוב מיתת ב"ד משא"כ ביוהכ"פ,, ואולם לטעמו של הריב"א לא שריא הבערה ביו"ט אלא למ"ד הבערה ללאו יצאה. אבל למאן דמחייב מיתת ב"ד בהבערה אפי' אי יליף חילוק מלאכות לשבת מקראי אחריני מ"מ הבערה אסורה ביו"ט להך טעמא דשם מלאכה עלה. ולפ"ז ניחא סוגיא דשבועות דשפיר מוכח ממתני' דהתם לאפוקי מדר' נבה"ק. דל"ל דבהדליק גדישי ביוהכ"פ חייבין משום דהבערה שריא ביוהכ"פ כנ"ל. דזה אינו. דממ"נ אי טעמא דהיתר הבערה מקרא דביום השבת הא יוהכ"פ לא נתמעט כלל מהך קרא ואסור בו הבערה וכנ"ל. ואי נימא מטעמו של הריב"א הנ"ל דלאו מלאכה היא הא זהו רק למ"ד הבערה ללאו יצאה וכנ"ל. ומתני' דשבועות ע"כ ס"ל כמ"ד דחייבין מיתת ב"ד על הבערה בשבת מדפוטר מתני' שם בהדליק גדישי בשבת וא"כ הבערה הוי מלאכה ואסורה אף ביו"ט וכנ"ל. ומעתה לפ"ז הדק"ל בסוגיא דיומא דתיקשי ותי"ל משום הבערה כיון דסתם ספרא ר' יהודה ור"י ס"ל דיש חיוב מיתת ב"ד בהבערה וכנ"ל. וא"כ אפי' נימא אליבא דר"י דהבערה שריא ביו"ט ממיעוטא דביום השבת כו'. מ"מ הא עכ"פ ביוהכ"פ אסורה הבערה לדידיה וכמו שהוכחנו. וא"כ הדק"ל ותי"ל משום הבערה כו'. ואף שלכאורה יש לדחות ולומר דלעולם נימא דלמאן דיליף חילוק מלאכות מקראי אחריני וקרא דלא תבערו נכתב לגופיה ממילא כיון דכתיב וביום השבת למעט יו"ט מאיסור הבערה ממעטינן מיניה אף יוהכ"פ ג"כ ושריא הבערה ביוהכ"פ. והא דמוכיח הגמרא בשבועות שם ממתני' לאפוקי מדרנבה"ק כו'. לא מוכח כן מהא דתנן שהדליק את גדישי בלחוד אלא מהא דתנן נמי במתני' התם ושחבל בי חבירי ביוהכ"פ שג"כ פטורין משבועות העדות. (ובפירש"י שם נקיט כן ההוכחה מחבל בי חבירי ביוהכ"פ ג"כ. ע"ש. וכעין זה כתבו התוס' בכ"ד דאף דהגמרא נקט תחלת הבבא מ"מ הוי כמו וכו'). אך יש להוכיח דהא דמוכיח ממתני' לאפוקי מדרנבה"ק הוא דוקא מהדליק את גדישי ביוהכ"פ מוכיח כן והיינו מהא דאיתא בכתובות (דל"ה ע"ב) א"ל רב מתנא לאביי לריש לקיש דאמר בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקות כחייבי מיתות מאן תנא דפליג עליה דרנבה"ק אי ר"מ אי רבי יצחק ופירש"י שם דההוכחה ממתני' דשבועות הנ"ל דבהדליק גדישי ביוהכ"פ חייבין דלר"ל ה"ל למיפטר משום הלאו אפי' בשוגג. ומשני דאתיא כר"מ דס"ל לוקה ומשלם או כר' יצחק דאין מלקות בח"כ. והשתא הא קושיית הגמ' בכתובות הכא ע"כ צ"ל שמקשה מהך דהדליק את גדישי ביוהכ"פ שחייבין. ולא מחבל בי חבירי ביוהכ"פ. דבחובל בחבירו לכ"ע אין הלאו פוטר מתשלומין. דאף למאן דס"ל דכל היכא דאיכא ממון ומלקות לוקה ואינו משלם מ"מ בחובל בחבירו בפירוש ריבתה תורה לתשלומין. (כדאיתא שם בדל"ב ע"ב). ומש"ה נמי אף כשיש לאו אחר בהדי לאו דחובל מ"מ משלם ואינו לוקה. ומה"ט קיי"ל דחובל בחבירו ביו"ט או ביוהכ"פ חייב בתשלומין ג"כ. וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ד מהל' חובל ה"ט) וז"ל החובל בחבירו ביוהכ"פ כו' והלא כל המחוייב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם כו' חוץ מחובל בחבירו שהוא משלם שהרי בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין. עכ"ל. וכ"פ בטוש"ע ח"מ סי' תכ"ד ס"ב. וא"כ ע"כ דקושיית הגמרא בכתובות שם לר"ל ממתני' דשבועות הנ"ל היינו רק מהדליק גדישי ביוהכ"פ דמזה לחוד פריך שבזה יפטור הלאו מתשלומין. אבל מחובל בחבירו לא קשיא כלל. ומש"ה מסיק הגמרא דאתיא מתני' כר"מ או כרבי יצחק. אבל כרבנן לא אתיא מתני' דשבועות הנ"ל דלדידהו הלאו פוטר מתשלומין אף בשוגג לר"ל. והשתא אם איתא אמאי לא משני הגמרא דמתני' דשבועות אתיא אף כרבנן דפליגי אר"מ ואר' יצחק רק דאינהו ס"ל כר"י או כר"ש דנפ"ל חילוק מלאכות לשבת מקראי אחריני ולא מקרא דלא תבערו כו' דלדידהו הבערה שריא ביוהכ"פ כנ"ל ומש"ה בהדליק את גדישי ביוהכ"פ חייבין. א"ו מוכח כמ"ש לעיל דמביום השבת אין למעט רק יו"ט אבל יוהכ"פ לא נתמעט והבערה אסורה ביוהכ"פ. אמנם ראיה זו ג"כ אינה מוכרחת מגוף דברי הגמרא רק דמוכח כן מפירש"י בכתובות שם דנקיט בזה ההוכחה ממתני' דשבועות הנ"ל אבל בעצם דברי הגמרא בכתובות הנ"ל אין ראיה כלל די"ל דקושית הגמרא שם היא ממתני' דכתובות דתנן דהבא על אחותו יש לה קנס. (ורש"י שם נקיט נמי הא. וע"ש בתוס' ד"ה מאן תנא). ולא ממתני' דשבועות כלל. אך יש לחזק ראיה זו מהא דאיתא בירושלמי פ"ד דשבועות הל' ו' דאמר שם אמתני' דהתם לית הדא פליגא על ר"ל דאמר אין ממון אצל מכות. (וזהו בעצמו קושיית הגמרא בכתובות לפירש"י הנ"ל). ומשני התם. ר"ל פתר קרייה כר"מ דאמר לוקה ומשלם. הרי מוכח דכרבנן דר"מ לא אתיא הך דהדליק גדישי ביוהכ"פ דחייבין. ומזה מוכרח לומר דאין למעט יוהכ"פ מאיסור הבערה מקרא דביום השבת וכנ"ל. וא"כ הדק"ל בסוגיין דיומא דתי"ל משום הבערה. אלא מוכח לכאורה כמ"ש לעיל (בסי' הקדום) דמקטיר קטרת חסירה הוי מקלקל בהבערה ור' יהודה לטעמיה דס"ל מקלקל בהבערה פטור וכנ"ל:

ד אמנם יש להשיב ע"ז ולחזק דברינו דלעיל. דלמאן דיליף חילוק מלאכות מקראי אחריני אע"ג דס"ל דיש חיוב מיתת ב"ד בהבערה בשבת מ"מ ביו"ט שריא הבערה ממיעוטא דביום השבת כנ"ל. ואף ביוהכ"פ נמי שרי דנתמעט ג"כ מביום השבת. ויש להביא סייעתא לזה. שהרי למ"ד הבערה לחלק יצאה וילפינן ממיעוטא דקרא דביום השבת דאין חילוק מלאכות ליו"ט וכמ"ש לעיל. הא קיי"ל לענין זה דאין חילוק מלאכות ליוהכ"פ ג"כ כיון דכתיב בקרא ביום השבת דוקא. וכדאיתא בירושלמי בפ"ד דשבועות ה"ד שאם עשאן כולם בהעלם אחת ביוהכ"פ אינו חייב רק אחת על כולן. (והארכתי במ"א בביאור דברי הירושלמי שם. והבאתי שם ג"כ דברי הש"א והפנ"י. ומה שי"ל בזה מדברי הגמרא בכ"ד). וממילא נשמע דה"ה למ"ד דהבערה איצטריך לגופיה דכיון דמביום השבת ממעטינן יו"ט ה"נ ממעטינן מיניה יוהכ"פ ג"כ. (ואף שיש לחלק בזה דדוקא לענין חילוק מלאכות שלא ידענו זה מסברא רק מקרא והך קרא כתיב בשבת לחוד ואין למילף יוהכ"פ מיניה משא"כ לענין עצם איסור הבערה דאדרבה מסברא הוי מלאכה רק גזה"כ הוא למעט יו"ט בזה י"ל דיוהכ"פ לא נמעט מיניה. מ"מ אין הדברים מוכרחים). ומה שהקשינו לפ"ז מגמרא דשבועות ודכתובות הנ"ל. דא"כ מנליה להגמרא שם להוכיח ממתני' דהתם לאפוקי מדרנבה"ק דילמא הא דחייבין בשבועת העדות בהדליק את גדישי ביוהכ"פ היינו משום דאין איסור הבערה ביוהכ"פ וכנ"ל. הנה אם באנו לדחות קושיא זו בדרך פשטות י"ל בפשוט. דהגמרא מדייק ממתני' דשבועות דמסתמא אשמעינן בזה רבותא לענין חיוב ממון דכרת אינו פוטר מתשלומין לאפוקי מדרנבה"ק. אבל אם נימא דטעמא דמתני' דחייבין בהדליק גדישי ביוהכ"פ הוא משום דהבערה שריא ביוהכ"פ א"כ אין כאן שום רבותא לענין ממון דפשיטא דחייבין. רק אשמעינן רבותא לענין איסורא דקמ"ל מתני' דהבערה שריא ביוהכ"פ. ולא מסתבר לומר כן דמתני' דקאי במס' שבועות יהיה נחית להשמיענו שם דיני או"ה ולאו בדיני יוהכ"פ עסקינן שם (וכה"ג כתבו התוס' בכ"ד אך אף אם ננקוט תירוץ זה לדוחק. (וכמו שבעל ש"א לא נחית שם לזה). מ"מ בלא"ה קושיא זו לא מכרעא כלל. דבלא זה יש להקשות שם טובא ובחדא מחתא יתיישב הכל כמו שיבואר. דהנה כבר הקשו מהך גמרא דשבועות לפ"ד רש"י בפסחים (דכ"ט ע"א ד"ה את יוהכ"פ) דס"ל דלרנבה"ק דכרת פוטר מתשלומין מ"מ אינו פוטר רק במזיד אבל לא בשוגג (והתוס' שם חולקים עליו וס"ל דכמו דחייבי מיתות שוגגין פטורין ה"ה בחייבי כריתות לרנבה"ק. וע' בבעל המאור ובמלחמות להרמב"ן בפ"ג דכתובות). דא"כ קשיא מנליה להגמ' בשבועות שם להוכיח ממתני' לאפוקי מדרנבה"ק דילמא הא דתנן במתני' בהדליק את גדישי ביוה"כ דחייבין ובשבת פטורין מיירי בהדליק גדישו בשוגג דביוה"כ חייב בתשלומין אף לרנבה"ק משא"כ בשבת דבשוגג נמי פטור מתשלומין כדין חייבי מיתות שוגגין. וראיתי בספר ישועות יעקב שתירץ ע"ז משום דלכאורה קשה אמאי פטורין העדים משבועת העדות בהדליק גדישי בשבת כיון דהא דהמדליק פטור מתשלומין הוא משום דקלב"מ וכל היכא דקלב"מ אי תפיס לא מפקינן מיניה לפ"ד רש"י בב"מ (דצ"א ע"א). והרי הרשב"א בחידושיו לשבועות (דל"א ע"א) כתב גבי פסולי עדות דרבנן דכיון דמהני עדותן לענין דאי תפיס לא מפקינן מיניה מש"ה חייבין בשבועת העדות. וא"כ ה"נ בהדליק גדישי בשבת דפטור משום דקלב"מ מ"מ כיון דמהני עדותן לענין דאי תפיס לא מפקינן מיניה מה"ט יהיו חייבין בשבועת העדות. אלא מוכח מזה כד' המהרש"ל דהא דבקלב"מ אי תפיס לא מפקינן מיניה היינו היכא דלא עבדינן החומרא כגון ח"מ שוגגין דפטורין בזה מהני תפיסה אבל במזיד דעבדינן החומרא אף אי תפיס מפקינן מיניה ומתני' דשבועות מיירי בהדליק את הגדיש במזיד בשבת דבכה"ג אף אי תפיס מפקינן מיניה מש"ה פטורין משבועת העדות. ולפ"ז ממילא מוכח נמי דהא דקתני בהדליק גדישי ביוה"כ דחייבין היינו ג"כ אף בהדליק במזיד ושפיר מוכח ממתני' לאפוקי מדרנבה"ק עכ"ד הישיע"ק. ודבריו דפח"ח. ומ"מ לקושטא דמילתא ליתא לדבריו כלל וכמה תשובות בדבר. חדא דאף הרשב"א בחידושיו שם שכתב בחד תירוצא הך סברא לענין פ"ע דרבנן דחייבין בשבועת העדות דמהני עדותן לענין דאי תפס לא מפקינן מיניה. מ"מ לא כ"כ רק לר"פ דאמר למעוטי מלך ולדידיה אמרינן אבל משחק בקוביא מיחזא חזי כו'. אבל אנן קיי"ל כראב"י התם דאמר למעוטי משחק בקוביא כו'. (וכ"פ הרמב"ם וכל הפוסקים דפ"ע דרבנן ג"כ פטורים משבועת העדות). וכ"מ מסתמא דגמרא ביומא (ר"ד ע"ד) דמקשה בפשיטות מהך דראב"י ע"ש. ולפ"ז ממילא מוכח דאף אי מהני עדותן לענין דאי תפיס לא מפקינן מיניה מ"מ פטורין משבועת העדות דמי יימר דתפיס. (דבודאי אין סברא לומר דבהא גופה פליגי ר"פ וראב"י בפ"ע דרבנן אי מהני עדותן באם תפס כו'). וא"כ הדק"ל בגמ' דשבועות הנ"ל מנלן להוכיח ממתניתין לאפוקי מדרנבה"ק דילמא מיירי בהדליק גדישו בשוגג דביוה"כ חייבין אף לרנבה"ק לד' רש"י בפסחים הנ"ל. ובשבת פטורין משום דקלב"מ דח"מ שוגגין פטורין ג"כ. ומשום דאי תפיס לא מפקינן מיניה אין חייבין בשבועת העדות כנ"ל. ודוחק לומר דסתמא דגמ' דשבועות דאמר לאפוקי מדרנבה"ק הוא אליבא דר"פ ולא אליבא דראב"י דהלכתא כוותיה וכמבואר. ועוד דאף לר"פ נמי אפילו נימא כסברת הרשב"א הנ"ל דחייבין בשבועת העדות כיון דמהני עדותן לענין אי תפיס לא מפקינן מיניה. מ"מ לא דמי לדהכא. דהתם הטעם דחייבין משום דמדאורייתא מהני עדותן לגמרי כשאר עדים כשרים. רק דמ"מ אחר דרבנן פסלוהו ולא היה מהני בהגדתו כלל יש לפוטרו משבועת העדות כיון דהגדתו לאו כלום הוא. וע"ז מהני הסברא כיון דמ"מ מועיל עדותן אף מדרבנן דנאמנים לענין דאי תפיס לא מפקינן מיניה ושוב אזלינן בתר דאורייתא שהוא עד גמור. (רק דמדרבנן לא האמינוהו כ"א לענין אי תפס כו'). שזהו סברת ר"פ וכמבואר בגמ' שם מדאורייתא מיחזא חזי כו'. משא"כ במעידין שהדליק גדישו בשבת דעיקר עדותן אין בו שום חיוב תשלומין כלל בעצם רק לענין אי תפס כו' פשיטא דמה"ט לא יתחייב בשבועת העדות. (ובעיקר קושיית הרשב"א בהא דאמרינן לר"פ דוקא מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו דמ"מ כיון דלא מהני מידי בהגדתו ואינו מפסיד לתובע בכפירתו למה יתחייב. היה י"ל לפמ"ש המשנה למלך בדרך מצותיך ודייק מלשון המשנה דשבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. דלענין עדות אשה אף היכא דמהני העדות שלה כמו בעדות מיתה דמהימנא וכן בעדות טומאה שאחר קו"ס מ"מ פטורה משבועת העדות בזה כיון דאינה בתורת עדות בשאר דברים מש"ה אף בעדות טומאה ומיתה דמהימנא ליתא בשבועת העדות דלאו שם עד עלה. ובירושלמי רפ"ד דשבועות מבואר כן לענין ע"א שקבלוהו עליהם כשני עדים דמ"מ פטור משבועת העדות שנאמר והוא עד את שכשר להעיד עדות תורה כו' (וכן בעד פסול שקבלוהו עליהם לעד כשר). לפ"ז י"ל פלוגתא דר"פ וראב"י במשחק בקוביא היינו היכא דנאמן ומועיל בהגדתו כגון בעדות טומאה ומיתה או כגון שקיבלוהו עליהם הבע"ד שיהיה כשר להעיד להם. דבזה סובר ר"פ כיון דמדאורייתא חזי לעדות הוי שם עד עליו ואף דרבנן פסלוהו מ"מ בכה"ג שיועיל בעדותו ויהיה נאמן בכה"ג הנ"ל שוב שפיר חייב בשבועת העדות שהרי הפסידו ממון. וראב"י סבר דאף שנפסל לעדות מדרבנן ג"כ לאו שם עד עליה ופטור משבועת העדות אף היכא שנאמן ומועיל בעדותו כנ"ל). ובעיקר ד' המהרש"ל הנ"ל דס"ל לפ"ד רש"י דהיכא דקלב"מ אי תפיס לא מפקינן מיניה דמ"מ היכא דעבדינן החומרא אז אפילו תפס מפקינן מיניה כנ"ל. לכאורה יש לזה סתירה במקומו מפירש"י דב"מ (דצ"א ע"א) הנ"ל שכ"כ בהא דאמר רבא בחוסם את הפרה דלוקה ומשלם דהוא משום דאי תפס לא מפקינן מיניה כו'. והתם ע"כ מיירי בחוסם את הפרה במזיד דאי בשוגג הא קיי"ל כר"י דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין. הרי מבואר דאף במזיד והתרו בו למלקות מ"מ אי תפיס לא מפקינן מיניה. ומצאתי באו"ת שהקשה כן על מהרש"ל ובקצוה"ח בסי' ל"ח רצה לפרש דרבא ס"ל כר"ל דחייבי מלקיות שוגגין פטורים מתשלומין. ולפ"ז היה מיושב קושיא זו על מהרש"ל דבב"מ שם לרבא קיימינן. אבל דבריו תמוהין ולא ראה דברי הר"ש במשנה ספ"ו דתרומות שכ' שם וז"ל ואי המ"ל דרבא סבר כר"ל דאמר חייבי מלקיות שוגגין פטורין כו'. אבל א"א לומר כן דהא רבא לא סבר כר"ל אלא בתלת ור' יוחנן פליג עליה בחייבי מלקיות שוגגין עכ"ל. והיא תמיה גדולה על הקצוה"ח דהיאך אפשר לומר דרבא פסק כאן כר"ל נגד ר' יוחנן ורבא גופיה אמר ביבמות (דל"ו ע"א) דהלכה כר"י לגבי ר"ל בר מתלת (ובמה שהוקשו שם בגמ' דמכות ד"ג ע"א דפריך כל כמיניה כו'. ע"ש בריטב"א מה שפירש בזה וכ"כ במהרש"א שם. ובמ"א מבואר ליישב בע"א). ומאחר שהוכחנו מפירש"י דב"מ שם דהיכא דקלב"מ אי תפיס לא מפקינן מיניה היינו אף במזיד דעבדינן החומרא כנ"ל. א"כ נסתרו ג"כ, דברי הישועות יעקב הנ"ל. וכבר נתבאר סתירת דבריו מכל צד והדק"ל ע"ד רש"י דפסחים הנ"ל א"כ דילמא מיירי מתני' דשבועות במדליק גדישו בשוגג דביוה"כ חייב אף לרנבה"ק. ומנליה להגמרא להוכיח ממתני' לאפוקי מדרנבה"ק כנ"ל. וכעין זה יש להקשות עוד באופן אחר לפ"ד רש"י בב"ק (דל"ה ע"א) דבמדליק את הגדיש בשבת בא"צ לאפרו דהוי מקלקל דינו לענין תשלומין כמו שוגג (ע"ש, ברש"י ד"ה רבא אמר וד"ה ה"ק. ובתוס' שם ד"ה מתני' הקשו עליו ע"ש) וא"כ היאך מוכיח הגמרא ממתני' דשבועות לאפוקי מדרנבה"ק דילמא מיירי מתני' בא"צ לאפרו דדינו כשוגג ומש"ה בשבת דחייבי מיתות שוגגין נמי פטורין מש"ה מקלקל נמי פטור לשיטת רש"י בב"ק הנ"ל. משא"כ ביוה"כ אף לרנבה"ק דכרת פוטר מתשלומין מ"מ בשוגג אינו פוטר מתשלומין לפ"ד רש"י הנ"ל מש"ה בא"צ לאפרו דהוי מקלקל ג"כ חייב בתשלומין לדידיה וא"ש מתני' כרנבה"ק. רק שדברי רש"י בב"ק בלא"ה צריכין ביאור טובא מכמה דוכתי ואכמ"ל. (ובמ"א ביארתי ג"כ ליישב ע"ד רש"י דב"ק הנ"ל ממה שמקשין העולם מכתובות דל"א ע"א בזרק סכין כו' וקרע שיראין בהליכתו דפטור משום שעקירה צורך הנחה היא. ובמעביר סכין וקרע שיראין כו' פליגי שם תרי לישני ע"ש. ולפ"ד רש"י דב"ק הנ"ל תיפוק ליה משום קריעת שיראין גופיה דפוטר מתשלומין אע"ג דהוי מקלקל. ושם מבואר). וקצת היה י"ל בזה לפמ"ש הרמב"ם ברפי"ב מהל' שבת דהמבעיר גדישו של חבירו חייב מפני שכוונתו להנקם משונאיו והוי מתקן ע"ש. וביאר דבריו בספר מרכבת המשנה (בפ"ח מהלכות שבת ה"ח) דבשורף טליתו של חבירו לא שייך לומר דהוי מתקן משום הנקמה דכיון שיצטרך לשלם נזקו אין כאן נקמה וה"ל מקלקל רק במבעיר גדישו חייב משום הנקמה דיפטר מתשלומין על הטמון באש ע"ש. (ומיהו למאן דס"ל דמשאצ"ל פטור לדידיה אף במבעיר גדישו לא חשיב כלל מתקן משום הנאת נקמה וכמבואר בד' הה"מ בפ"ח מהלכות שבת שם. ורק הרמב"ם לטעמיה דפוסק כר"י דמשאצ"ל חייב ולדידיה חשיב תיקון בכה"ג. משא"כ לר"ש דמשאצ"ל פטור). ולפ"ז היה י"ל דרש"י ג"כ ס"ל סברת הרמב"ם בזה. והא דמוכח בב"ק שם לשינויא דרבא דהדליק גדישו ג"כ חשיב מקלקל לפירש"י שם. י"ל משום דרבא לטעמיה דרבא ס"ל כר"ש דמשאצ"ל פטור כדאיתא בהדיא בשבת (ס"ד קמ"א) ע"ש ולפ"ז י"ל בהא דסתמא דגמרא בשבועות מדייק ממתני' לאפוקי מדרנבה"ק. ולא מוקי לה דהא דביוה"כ חייב בתשלומין הוא מטעם מקלקל דנידון כשוגג לפירש"י הנ"ל וח"כ שוגגין חייבין בתשלומין אף לרנבה"ק וכנ"ל. דהא מדנקט במתני' דשבועות שהדליק את גדישו ולא נקט שורף טליתו וכה"ג משמע משום דמדליק גדישו מסתמא חשיב מתקן וכסברת הרמב"ם הנ"ל, ואשמעינן מתני' דאף דהוי מתקן מ"מ ביוה"כ חייב בתשלומין ודלא כרנבה"ק. ויש להשיב ע"ז וא"ר להאריך. ועכ"פ קושיא קמייתא עדיין צריכה יישוב דדילמא מיירי מתני' דשבועות בהדליק גדישו בשוגג דביוה"כ חייב אף לרנבה"ק לד' רש"י הנ"ל:

ה ועוד יש לבאר בגמרא דשבועות שם. במה שהקשה שם בספר מח"ל מהא דאיתא בספ"ק דשבועות (די"ג סע"א) דרבי ס"ל דיוה"כ מכפר בלא תשובה ואמר רבא התם דמודה רבי בכרת דיומא דאלת"ה כרת דיומא דיוה"כ לרבי לית ליה ודחי ליה הגמרא דמשכחת לה כגון דאכל אומצא וחנקתיה ומית א"נ דאכל סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות לכפורי ליה. ומשמע דלפום דיחויא דסתמא דגמרא מכפר יוה"כ בלא תשובה לרבי אף בכרת דיומא. וא"כ היאך מוכיח הגמרא ממתני' דשהדליק את גדישי ביוה"כ דחייבין דמוכח לאפוקי מדרנבה"ק כו'. הא י"ל כמו דמוקי הגמרא סתם מתני' דפ"ק דשבועות כרבי דיוה"כ מכפר בלא תשובה ה"נ י"ל דסתם מתני' דשהדליק את גדישי ביוה"כ ג"כ כרבי אתיא ומש"ה אפילו נימא כרנבה"ק דכרת פוטר מתשלומין מ"מ כאן לא חל עליו חיוב כרת כלל כיון דיוה"כ מכפר מיד בלא תשובה ומש"ה חייב בתשלומין. כן הקשה בס' הנ"ל והניח בקושיא. ואף דבאמת לק"מ בגמ' דשבועות שם. דהא שפיר מוכיח הגמ' לאפוקי מדרנבה"ק כיון דרנבה"ק אמר בהדיא דיוה"כ פוטר מתשלומין. וע"כ דרנבה"ק לא ס"ל כרבי בהא דיוה"כ מכפר בלא תשובה (אם נימא כסברתו דכיון דיום הכפורים מכפר ממילא נשאר עליו חיוב תשלומין). וא"כ שפיר מוכח ממתני' לאפוקי מדרנבה"ק יהיה מאיזה טעם שיהיה. אם משום הך דרבי דיוה"כ מכפר בלא תשובה. או משום דחיוב כרת אינו פוטר כלל מתשלומין כרבנן דרנבה"ק. ומלבד זה י"ל דסתמא דגמרא בשבועות דדחי להך הוכחה דרבא בדיחויא בעלמא (במה שהוכיח רבא כן דמודה רבי בכרת דיומא משום דאלת"ה ליכא כרת דיומא לרבי כו'). מ"מ לא פליגא הגמרא על רבא בעיקר סברתו דמודה רבי בכרת דיומא. אף דהוכחתו אידחיא לה. ולק"מ קושיית המח"ל הנ"ל. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בתשו' הר הכרמל (חא"ח סי' י"ז) בהא דתנן בכריתות (דף י"ג סע"ב יש אוכל אכילה אחת וחייב ד' חטאות כו'. דהא באכילת נותר וחלב מוקדשין דלשריפה והקטרה קאי א"כ כתותי מיכתת שיעוריה וליכא שיעורא כלל. ואם אכל מעט מעט בכא"פ א"כ לרבי מיד כיפר לו יוה"כ ותו ליכא צירוף שיעור שלם לפי סתמא דגמרא דלרבי לא מיחייב בכרת דיומא רק באכל סמוך לשקיעת החמה או בחנקתיה אומצא וליכא שהות ביום לכפורי כו'. ולדברינו הנ"ל ניחא דסתמא דגמ' ל"פ לדינא על רבא דמודה רבי בכרת דיומא וכנ"ל. מיהו להך אב"א בגמ' דכריתות (די"ח ע"ב) דיוה"כ לא מכפר אפלגא דשיעורא בלא"ה לק"מ קושיית הר הכרמל הנ"ל, אבל לפמ"ש במ"א בד' הרמב"ם דלא ס"ל להלכתא הך אב"א כו' מוכח כנ"ל. אך יש לדחות ולומר דבכה"ג לא אמרינן כלל כתותי מיכתת שיעוריה לענין זה (וכמ"ש במ"א ביישוב קושיית השעה"מ פ"ד מהל' גירושין ה"ב על מתני' דספ"ק דפסחים כו'). אך קושיית המח"ל הנ"ל אף דבגמ' דשבועות שם לק"מ. מ"מ קושיא זו תיקשי בגמרא דכתובות הנ"ל דא"ל רב מתנא לאביי מאן תנא דפליג עליה דרנבה"ק כו'. ופירש"י שם דמקשה ג"כ ממתני' דשבועות הנ"ל. והשתא מאי מקשה כאן לאביי. הא אביי גופיה בספ"ק דשבועות שם משני לא קשיא הא רבי הא ר"י. ומוכח דאביי לא ס"ל כרבא לומר דמודה רבי בכרת דיומא וא"כ לדידיה י"ל דמתני' דשהדליק את גדישי ביוה"כ אתיא כרבי וכנ"ל. ולעולם שאר כרת פוטר מתשלומין וכרנבה"ק (ובכתובות שם מוכיח לענין שאר כרת ג"כ ע"ש). ואין לדחות דמש"ה מוכח ממתני' דשבועות לאפוקי מדרנבה"ק משום דמסתמא מיירי מתני' בכל ענין דחייבין בשבועת העדות אף באופן שהמדליק את הגדיש לא הספיק יוה"כ לכפר לו וכדנקט הגמרא בפ"ק דשבועות דמית מיד א"נ סמוך לשקיעת החמה וכנ"ל. דזה אינו. דהכא במתניתין דשבועת העדות שהדליק את גדישי ביוה"כ ע"כ לא מיירי כלל בהנהו גווני דל"ל דמיירי במית מיד דא"כ זה שמשביע עדיו היינו לתבוע הנזק מהיורשין של המדליק וכגון שהניח קרקעות שנשתעבדו נכסים ושיעבודא דאורייתא), והא בכה"ג ליכא שבועת העדות כלל דקיי"ל כר"י בשבועות (דל"ז ע"ב) דמשביע עדי קרקע פטור, (וכן איתא שם דל"ב ע"ב דפריך הגמרא גבי כתובה דה"ל משביע עדי קרקע ומשני דתפסה מטלטלי. והכא ל"ל כן). וגם ל"ל הכא שהדליק גדישו ביוה"כ סמוך לשקיעת החמה דלא הוה ליה שהות לכפורי ליה וכנ"ל. דז"א. דבכה"ג לא פלטינן מספיקא. דאם הדליק מבע"י יש ספק שמא נתכפר לו ברגע האחרון של היום. ובאם התחיל להדליק בבין השמשות הוי ספיקא שמא הוא לילה ולא עשה מלאכה ביוה"כ כלל וא"כ אף לרנבה"ק בכה"ג אינו פוטר מתשלומין כלל. (וכן לר"ל דס"ל חייבי מלקיות שוגגין פטורין). ואף לענין חיוב מיתת ב"ד דפוטר מתשלומין לכ"ע מ"מ בספק חיוב מיתה י"ל דאינו פוטר מתשלומין. (וכמ"ש לקמן באות ז' אי"ה וא"כ הדק"ל. אלא דעיקר סברתו של בעל מח"ל הנ"ל שפשוט אצלו דלרבי דיוה"כ מכפר בלא תשובה ממילא עי"ז חייב בתשלומין. אין זה מוכרח כלל. די"ל דמ"מ נפטר מתשלומין בשעה שהדליק שנתחייב כרת דפוטר מתשלומין לרנבה"ק. (וכן משום חיוב מלקות של הלאו לר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין). ואף שאח"כ תיכף יוה"כ מכפר לו ונמחל לו הכרת והלאו. מ"מ מאחר שבשעת מעשה לא נתחייב בתשלומין בשעת העבירה שעשה שוב לא יחול עליו אח"כ חיוב תשלומין מחדש אח"כ כשנמחל לו העבירה וכמו בחובל בחבירו דקיי"ל דמשלם ואינו לוקה דנפטר ממלקות ע"י החיוב תשלומין דבזה ודאי אף אם הנחבל מחל לו אח"כ התשלומין מ"מ שוב אינו לוקה מאחר שבשעת מעשה לא חל עליה החיוב מלקות כיון שהיה עליו חיוב תשלומין בעת המעשה ממילא תו לא מתחייב אח"כ במלקות אחר שנמחל לו התשלומין. (והא דאמרינן בכתובות דל"ב ע"א ביתומה ומפותה דמדעתה עבד דכיון דאין כאן חיוב ממון מש"ה לוקה. היינו משום דהתם הוי המחילה קודם המעשה ומעיקרא לא חל כלל עליה חיוב תשלומין מש"ה לוקה. משא"כ במחילה שאחר המעשה לא יבא עי"ז לחיוב מלקות. וכמבואר בקצה"ח ר"ס תר"ד). וה"נ י"ל כן ביוה"כ לענין פטור תשלומין דאף שאח"כ נמחל לו העבירה אחר המעשה מ"מ שוב לא יתחייב אח"כ בתשלומין כיון דמעיקרא בשעת מעשה לא חל עליו חיוב תשלומין. מחמת העבירה שיש בה כרת ולאו. והמחילה שאח"כ מילתא אחריתי היא ולא מהני כלל להביא עליו חיוב תשלומין אח"כ. (ולכאורה היה יש להוכיח כסברא זו מהא דאיתא בירושלמי פ"ג דב"ק ה"ד דבעי התם בן סורר ומורה מהו שיהא חייב בתשלומי כפל בגניבה הראשונה או מאחר שהוא בהתריית מיתה יהא פטור. והקשה בפירוש הפ"מ שם דמאי איבעיא ליה להירושלמי הא כיון דבר מיתה הוא והרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין א"כ בלא"ה כל נכסיו לאביו. ותירץ שם דמיירי שמחל לו אביו כדקיי"ל דבן סו"מ אם רצה האב למחול מוחל. ומיירי שמחל לו על מיתתו ולא על גניבתו ע"ש הרי מבואר מזה דלהך צד בעיא דמאחר שהוא בהתראת מיתה יהא פטור מתשלומין. היינו אף אם מחל לו האב אח"כ ונפטר ממיתה מ"מ לא יחול עליו אח"כ חיוב תשלומין מחדש וכסברתנו הנ"ל. וכמו כן נימא לרנבה"ק דח"כ פוטר מתשלומין דאף אם אח"כ נמחל לו החיוב כרת מ"מ תו לא יתחייב אח"כ בתשלומין וכנ"ל. רק שדברי הפ"מ בירושלמי שם אינם מוכרחים. דבלא"ה א"ש הבעיא דירושלמי שם בבן סו"מ שאחר גמר דינו נולדו לו בנים שיורשין אותו וכמ"ש בגליון הירושלמי שם ע"ש). אך יש לפקפק בסברא זו. דהרי בברייתא במכות)די"ג רע"ב) רע"א חייבי כריתות ישנם בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה ב"ד שלמעלה מוחלין להם כו'. ופירש"י דמש"ה אין כאן חיוב שתי רשעיות לפי שיכול לפטור עצמו מעונש הכרת מב"ד של מעלה ע"י תשובה כו'. א"כ חזינן דסברא הוא דהואיל שבידו לשוב ויכול לפטור א"ע מהכרת מש"ה לא חשיב ב' רשעיות ולא נפטר מהמלקות. ונהי דהתם בגמרא אח"כ פריך מאי אמרת שאם עשו תשובה השתא מיהת לא עבדי כו'. וכן מוכח מדרנבה"ק דס"ל דיוה"כ פוטר מתשלומין אף שיכול לפטור מכרת ע"י תשובה. מ"מ כל זה היכא דצריך תשובה דוקא והשתא מיהת אכתי לא עבד תשובה ואפשר שלא ישוב וישאר עליו החיוב כרת. משא"כ אם נימא כרבי דיוה"כ מכפר בלא תשובה וכשיטת אביי דפליג ארבא וס"ל דאף בכרת דיומא מכפר יוה"כ בלא תשובה לפ"ז י"ל דבכה"ג לכ"ע אין חיוב כרת פוטר מתשלומין כיון שידוע לנו בבירור דתיכף אח"כ יהיה יוה"כ מכפר לו אף בלא תשובה ולא חשיב ב' רשעיות בכה"ג. ובהיות כן הדק"ל מנליה להגמרא בכתובות אליבא דאביי שם להוכיח ממתני' לאפוקי מדרנבה"ק וכנ"ל. (ובפרט במה דקיימינן התם לר"ל דחייבי מלקיות שוגגין פטורין די"ל שזהו היכא דמ"מ יש עליו קצת חטא גם בשוגג משא"כ היכא שידוע שיתכפר לו מיד ולא יהיה עליו רושם חטא כלל. מנלן לומר דגם בכה"ג יהיה פטור מתשלומין):

וע"כ היה י"ל בפשיטות הכא דאמר הגמרא לאפוקי מדרנבה"ק. היינו כמו דבכתובות (ד"ל ע"א) נמי קאמר הגמ' אמתני' דאלו נערות ולאפוקי מדרנבה"ק כו'. (ע"ש בפירש"י ד"ה ולאפוקי). והתוס' הקשו שם לפירש"י מנ"ל דמפקא מדרנבה"ק דילמא רנבה"ק מודה דח"כ יש להם קנס מריבויא דקרא כו'. ובת"י שם תירצו בשם מהר"ם דהגמ' סמיך בזה אברייתא דתוספתא דכתובות דאיתא שם בהדיא דרנבה"ק ס"ל דח"כ אין להם קנס כו'. וכמו כן י"ל בגמרא דשבועות דמוכח ממתני' דשהדליק את גדישי ביוה"כ חייבין לאפוקי מדרנבה"ק. אף דמסברא ג"כ היה י"ל דאתיא נמי כרנבה"ק ורנבה"ק נמי מודה בהדליק גדישו ביוה"כ דחייב ולא נפטר מחמת קלב"מ לדידיה מטעמים הנ"ל. מ"מ הגמרא סמך בזה אברייתא דתוספתא דפ"ט דב"ק דאיתא שם גבי חובל באביו ואמו דאפילו שוגג פטור מפני שהוא נידון בנפשו ותניא התם בהדיא בתר הכי הדליק גדישו של חבירו ביוה"כ אפילו בשוגג פטור מפני שהוא נידון בנפשו. והך ברייתא ע"כ אתיא כרנבה"ק דעושה יוה"כ כשבת לתשלומין. ובאמת לכאורה קשה מהך תוספתא לשיטת רש"י בפסחים הנ"ל וכד' הרמב"ן בכתובות דרנבה"ק אינו פוטר מתשלומין בח"כ רק במזיד אבל לא בשוגג. דהא הכא בתוספתא מפורש דאפילו בשוגג נמי פוטר ביוה"כ. (ודוחק לומר דשוגג דתני בתוספתא הכא אינו שוגג ממש כו'). רק י"ל דהנה כבר הקשו לשיטת רש"י הנ"ל מהא דפריך הגמ' בכתובות (דל"ה ע"ב) לרבה מתני' כמאן מוקים לה כו' אי כרנבה"ק קשיא אחותו והשתא לוקמה כרנבה"ק ומיירי בשוגג דחייב בתשלומין. ותירץ בש"מ בשם הרא"ה וכ"כ בספ"י ג"כ דהא קושיית הגמרא לרבה בהדיא מקשינן אם נימא דרבה ס"ל כר"ל דחייבי מלקיות שוגגין פטורין. ולדידיה ודאי לרנבה"ק נמי ח"כ שוגגין ג"כ פטורין מתשלומין. ודברי רש"י בפסחים הנ"ל דרנבה"ק אינו פוטר רק במזיד ולא בשוגג הוא אזיל התם לר' יוחנן דס"ל חייבי מלקיות שוגגין חייבין כו'. ע"ש והתוס' שם (דל"ה ע"א סד"ה רבא) הקשו לר"י דחייבי מלקיות שוגגין חייבין אמאי לא דריש, מכה מכה הא ברייתא היא בהחובל כו' ותירצו דסבר כאידך תנאי דהתם כו'. וא"כ אליבא דהך תנא בב"ק שם דדריש מכה מכה מודה ר"י דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין. וא"כ י"ל דברייתא דתוספתא הנ"ל דמדליק את הגדיש ביוה"כ בשוגג פטור אתיא כהך תנא דמכה מכה ואליבא דרנבה"ק דלדידיה ח"כ בשוגג נמי פוטר מתשלומין משא"כ לדידן וכנ"ל. ועכ"פ שפיר קאמר הגמרא בשבועות אמתניתין לאפוקי מדרנבה"ק דסמך אברייתא דתוספתא הנ"ל דבהדיא פוטר רנבה"ק מדליק גדישו ביוה"כ וכנ"ל. וגם בסוגיא דכתובות הנ"ל דא"ל רב מתנא לאביי מאן תנא דפליג עליה דרנבה"ק כו' היינו נמי כיון דמצינו דרנבה"ק פוטר בהדיא במדליק גדישו ביוה"כ. ממילא מסתבר דמתניתין אתיא לאפוקי מדרנבה"ק משום דחכמים פליגי ארנבה"ק בעיקר דינו וס"ל דכרת אינו פוטר מתשלומין. ולא משמע לומר פלוגתא חדשה בין רנבה"ק וחכמים בהך דרבי ורבנן אי יוה"כ מכפר בלא תשובה. או לומר דפליגי בדין איסור הבערה ביוה"כ כו' וכנ"ל דלא מצינו בשום דוכתא שיפלגו בזה רנבה"ק וחכמים. ובודאי מתני' דשבועות דמפקא מדרנבה"ק היינו מחמת דס"ל דכרת אינו פוטר מתשלומין וכמו מתניתין דאלו נערות דג"כ אתי לאפוקי מדרנבה"ק מה"ט וכנ"ל. ובהיות כן שוב אפשר להחזיק בסברא הנ"ל (באות ב') דלמ"ד דיליף חילוק מלאכות מקראי אחריני ולא מקרא דלא תבערו אף אי ס"ל דיש חיוב מיתת ב"ד בהבערה בשבת מ"מ אין איסור הבערה ביוה"כ מה"ת וכנ"ל. ומגמרא דשבועות ודכתובות הנ"ל אין לסתור זה וכמבואר מכל הנ"ל:

ז והך מילתא דאמרן לעיל. הואיל ואתא לידן נבא לבאר בזה לדינא. בספק של חיוב מיתת ב"ד או ספק של חיוב מלקות אי פוטר מתשלומין. וכבר חקר בזה קצת הפמ"ג בהקדמתו לאו"ח בפתיחה כוללת. ועיקר הסברא מה שיש להסתפק בזה. היינו אי נימא דאף בספק חיוב מיתת ב"ד או מלקות ג"כ יהיה פטור מתשלומין משום דהמע"ה ולימא ליה אייתי ראיה דאין כאן חיוב מיתה ולא מלקות ואשלם לך. או דילמא דבזה כיון דמחמת ספיקא דדינא אין ב"ד יכולין לחייבו מיתה או מלקות וא"כ מאחר שנפטר מחיוב זה ע"י הספק ממילא אין להפקיע התשלומין עי"ז. דהא עיקר הא דקלב"מ ילפינן מקרא שא"א לחייבו שתי רשעיות וכאן אין אנו מחייבין אותו שתי רשעיות. ואף דקיי"ל דחייבי מיתות שוגגין ג"כ פטורין מתשלומין אף דליכא כאן שתי רשעיות. התם ה"ט כיון דאילו אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור. והיינו שבמעשה זה עצמו יש מציאות חיוב מיתה אילו התרו בו וא"א לחלק לענין חיוב תשלומין בחד מעשה גופיה בין אתרו ביה ללא אתרו ביה ומש"ה אף בלא אתרו ביה פטור כיון שהמעשה מצד עצמו יש בו חיוב מיתה. משא"כ בכה"ג דאין מציאות חיוב מיתה כלל במעשה זה מחמת הספק שבו מש"ה אין להפקיע התשלומין. ולכאורה צד זה נראה יותר מסברא. אך מד' המג"א (בסי' רע"ח) שעמד שם בסתירת ד' הטור דבהלכות שבת משמע מדברי הטור דס"ל דמשאצ"ל פטור ובח"מ סי' תכ"ד פסק הטור דחובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין משום שחייב מיתה. והביא שם המג"א חד תירוצא דספוקי מספקא ליה להטור כמאן הלכתא וגבי ממון המע"ה. מזה מבואר דס"ל דספק חיוב מיתת ב"ד ג"כ פוטר מתשלומין משום דהמע"ה. ואף שמד' הטור שם אין להוכיח כן דיש תירוצים אחרים על סתירת דבריו בזה. מ"מ מהמג"א מוכח דלא פליג על עיקר סברא זו דבספק חיוב מיתה אמרינן המע"ה ופטור מתשלומין. וע"ש בפמ"ג. מיהו יש לחלק בזה בין הספיקות. דשאני ספיקא דידן במה שאין בידינו להכריע להלכה דזה הוי כמו ספק בחסרון ידיעה ושייך לומר בזה המע"ה דאם היה בזה"ז ב"ד שדנים ד"נ אפשר שהיו מבררים ההלכה והיו מכריעים הדין בבירור שחייב מיתה ומש"ה פטור מתשלומין מספיקא. משא"כ בספיקא דדינא שבתלמוד החליטו זאת לספיקא (עד ביאת אליהו). וכן בספק המציאות באופן שא"א להתברר עוד (וכן בספק בה"ש דמיירינן מיניה לעיל באות ה') י"ל שפיר דלא נפטר מתשלומין כיון שהוא פטור ממיתה או מלקות ע"י ספק כזה שאין שום ב"ד יכולין לחייבו. (וע' במנחת יעקב כלל א' סק"ו ובדיני ס"ס מחודש ס'). ויותר מזה מצינו שמחלק המהרש"ל ביש"ש בפ"ב דב"ק (סי' ה') לענין אם מהני תפיסה בספיקא דדינא שיכול המוחזק לטעון ולומר קים לי. דהיכא דאיתמר בגמרא תיקו שנסתמה הבעיא בתלמוד ואין רשות לשום גאון לפושטה בזה אין מועיל תפיסה משא"כ בבעיא דלא איפשיטא ולא אמרו בה בגמרא תיקו דיש רשות לחכם לפושטה א"כ בספק עומד עד שיתברר הדין ומצי לומר בזה קים לי ומהני תפיסה אף למי שאינו יודע הדין כו'. ומכש"כ היכא שאין הדיין יודע להכריע בין הגדולים דיכול לומר קים לי כו'. עכ"ד המהרש"ל ע"ש בדבריו. והפמ"ג באו"ח (סי' קס"ב בט"ז ס"ק ה') למד מזה ג"כ לחלק לענין ספק דרבנן לקולא בבעיא דלא איפשיטא דהיכא דלא איתמר תיקו הוי ספק בחסרון חכמה כו'. (מיהו ביש"ש גופיה בביצה פ"ק סי' מ"ג מבואר להפך מדברי הפמ"ג ע"ש. ואכמ"ל). ולפי דבריהם ניחא ג"כ הא דאיתא ביומא (דמ"ז ע"ב) דבעי ר"י בן עוזאה בין הביניים של מלא קומצו מהו כו' הדר פשטה בין הביניים ספק נינהו. והקשו שם בתוספות דהא מעיקרא נמי כדאיבעיא ליה ספק הוא ומאי קאמר הדר פשטה. ולהנ"ל ניחא דנפשט לו שזהו ספק גמור והוי כמו תיקו שאין שום אדם יכול לפושטה וכנ"ל (וקצת י"ל כן בכוונת התוס' בתירוץ קמא ע"ש). ולפ"ז ה"נ יש לחלק לענין פטור תשלומין בספק חיוב מיתה. דמ"ש המג"א בד' הטור הנ"ל דמספקא ליה בדין משאצ"ל אי הלכה כמ"ד משאצ"ל חייב או פטור בזה שפיר הספק פוטר מתשלומין דהוי כמו ספק בחסרון ידיעה דאפשר שיתברר ההלכה והחיוב מיתה בכה"ג. משא"כ בספק שא"א להתברר כלל ואין שום ב"ד יכולין לחייבו בשום אופן ממילא לא נפטר כלל מתשלומין עי"ז וכנ"ל. ולפ"ז י"ל ג"כ דאין ראיה מהא דבפ"ק דשבת (ד"ו ע"ב) דאיסי בן יהודה אומר אבות מלאכות מ' חסר אחת ואינו חייב על אחת מהן. והיינו דעל אחת מהן אינו חייב סקילה כמ"ש התוס'. וברייתא דהתם אשמעינן דמלאכת הוצאה היא מהנך דלא מספקן וע"ש בדצ"ו ע"ב דפליגי לענין מקושש איזו מלאכה היה ואמרינן התם דנ"מ להך דאיסי ב"י כו'. ולכאורה הא פשיטא בכמה דוכתי דכל מלאכת שבת פוטרת מתשלומין משום דקלב"מ. והשתא אם נימא דספק של חיוב מיתה אינו פוטר מתשלומין. א"כ כיון דעל כאו"א מהמלאכות מספקא לן דילמא היינו הך דאיסי ב"י דאין בה חיוב סקילה וממילא י"ל בכולן דמספיקא לא נפטר מתשלומין. (וגם בהנך מלאכות המפורשות במשנה דפוטרות מתשלומין כמו טבח בשבת דתנן בב"ק דפטור מתשלומי ד' וה'. וכן חובל בחבירו בשבת דתנן דפטור מתשלומין. וכן מדליק גדישו של חבירו. א"כ הל"ל בגמ' ג"כ דהנך מלאכות ג"כ לא מספקא לן בדאיסי ב"י וכדאמר כן בשבת הנ"ל. וגם לא משמע כן בשבת (דצ"ו ע"ב הנ"ל) דאמרינן התם לרב יהודה דאמר מקושש מעביר ד"א ברה"ר היה לדידיה פשיטא ליה דמעביר חייב ולא מספקא ליה בדאיסי משא"כ לשאר אמוראי דהתם משמע בהדיא דמספקא להו במעביר ג"כ ע"ש. והא בסתמא דגמרא דכתובות שהובא לעיל מבואר דפשיטא להגמרא דמעביר ד"א ברה"ר בשבת ג"כ פוטר מתשלומין. הן אמת דנראה דהרמב"ם דחה דברי איסי ב"י מהלכה. אבל מד' התוס' ל"מ כן. וגם לכאורה הני אמוראי דר"פ הזורק הנ"ל דפליגי לענין מקושש משמע דס"ל ג"כ כאיסי ב"י הכא). אמנם לפי מה שביארנו לעיל לחלק בדין זה בין ספק שאפשר שיתברר ובין ספק שא"א לפושטו כלל ושום ב"ד אין יכולים לחייבו כנ"ל. א"כ ה"נ י"ל בהך דאיסי ב"י דאמר דעל אחת מהן אינו חייב סקילה ולא פירש כוונתו על איזו מהמלאכות קאמר מ"מ לא החליט ספק זה על כל אחת מהמלאכות רק שאנו מעצמנו אין בנו כח לפשוט ולברר על איזו מהמלאכות כיון איסי ב"י. וגם בתלמוד לא החליטו ספק זה בתיקו. ובכה"ג ספק כזה שפיר פוטר מתשלומין ושייך לומר המע"ה דאם היו כעת סנהדרין אפשר שהיו מבררים להלכה החיוב על כאו"א מהמלאכות שבא לפנינו. משא"כ בספק שא"א לברר עוד שפיר י"ל דאינו נפטר מתשלומין וכנ"ל. אלא שקצת היה י"ל בזה בהא דאמרינן בב"ב (ד"נ רע"ב) דרי"א שניהם ישנן בדין יום או יומים כו' מספקא ליה אי ק"פ כקנין הגוף דמי וספק נפשות להקל. ופירש"י דנפ"ל מושפטו העדה והצילו העדה. והקשו עליו התוס' דבלא"ה נמי לא קטלינן מספיקא דאפילו ממונא לא מפקינן מספיקא. ובפרק קמא דפסחים (די"ב ע"א) דאמר רבא ומה אילו דייקינן בהני סהדי כו' ואנן ניקום ונקטול מספיקא ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה. וראיתי בצל"ח שם שתמה בזה ג"כ על לשון הגמרא דמשמע דבלאו הך קרא הוה קטלינן מספיקא אתמהה. ותירץ שם דנ"מ לדינא היכא דאיכא ס"ס דהוה קטלינן ליה אי לאו קרא דוהצילו העדה כו' וה"נ י"ל בפירש"י דב"ב הנ"ל דנ"מ לדינא ג"כ לענין ס"ס וכגון היכא דהוי ספק אם שהה יום או יומים אחר ההכאה דבכה"ג ה"ל הכא ס"ס לחייבו מיתה ואפ"ה פטור מקרא דוהצילו העדה כנ"ל. והסברא בזה היה י"ל דמחמת קרא דוהצילו העדה כל ספק בד"נ חשיב כמו פטור בודאי. ומש"ה לא מצרפין לס"ס ג"כ. וכעין זה י"ל ג"כ דמה"ט כל ספק בד"נ אינו פוטר מתשלומין שנתחייב בשעת מעשה דהוי כודאי אין עליו חיוב מיתה וכנ"ל. ולפ"ז יש לחלק בין ספק חיוב מיתה לספק חיוב מלקיות לענין זה. ובמה שי"ל בדברי הצל"ח הנ"ל אכמ"ל פה. ובמ"א יבואר אי"ה:

ח ולכאורה היה יש להביא ראיה דספק חיוב מיתה אינו פוטר מתשלומין. וכמו בעושה מלאכה בבה"ש דמיירינן לעיל. מהא דאיתא במכילתא פ' ויקהל כל העושה בו מלאכה יומת ולא בו ובחבירו הרי שחל יוהכ"פ להיות בע"ש ועשה מלאכה בבה"ש יכול יהא חייב ת"ל כל העושה בו מלאכה ולא בו ובחבירו. (ויש גורסים זה במכילתא ע"פ כל העושה בו מלאכה ונכרתה כו'. וקצת מברייתא זו הובא בירושלמי פ' כלל גדול). וכבר תמהו מאד בפשט מכילתא זו. דמאי אשמעינן קרא בזה. דל"ל דאשמעינן לענין חיוב מיתת ב"ד דאין ממיתין אותו כשעשה מלאכה בבה"ש שבין יוהכ"פ לשבת. דהא בלא"ה פשיטא דפטור מספיקא דשמא בה"ש יום הוא ועשה מלאכה ביוהכ"פ דלית ביה מיתת ב"ד כלל. ולמה לי קרא ע"ז. וכן ל"ל דקרא אשמעינן דפטור ממלקות. דהא נמי פשיטא דבלא"ה פטור מספיקא דשמא בה"ש לילה וכבר הוא שבת דלית ביה מלקות דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ואם נימא דהך קרא ממעט ליה לענין כרת גרידא הא זהו קמי שמיא גליא וידוע אי הוא חייב כרת בידי שמים אי לא ואין זה נוגע לדיני אדם ומה נ"מ בזה לדידן דאיצטריך קרא להשמיענו זה. וראיתי באו"ח לפסחים שפירש דהך מכילתא אתיא כרנבה"ק דס"ל דיוהכ"פ פוטר מתשלומין. וקמ"ל הך קרא דבבה"ש שבין יוהכ"פ לשבת לא נחייביה כרת משום ממ"נ וממילא נ"מ לדינא במדליק גדישו של חבירו בבה"ש שבין יוהכ"פ לשבת דחייב לשלם. ואם נפרש במכילתא כדבריו לפ"ז יש להוכיח מכאן לפשוט ג"כ הך דנ"ד דספק חיוב מיתה אינו פוטר מתשלומין דכיון דמשום הספק נפטר ממיתה ממילא חייב בתשלומין. דאי נימא דספק חיוב מיתה ג"כ פוטר מתשלומין א"כ במדליק גדישו של חבירו בבה"ש של שבת לחוד שהוא ספק שבת ספק חול ג"כ פטור מתשלומין וא"כ א"א לומר שיהא הדין בבה"ש שבין יוהכ"פ לשבת שיהא חייב לשלם. דאטו גרע יוהכ"פ מיום חול דבבה"ש של שבת דעלמא ג"כ פוטר מתשלומין. א"ו מוכח דספק חיוב מיתה אינו פוטר מתשלומין וכנ"ל. אך עיקר פירושו של האו"ח הנ"ל בדברי המכילתא אין נראה כלל לפרש כן דתיתי המכילתא כרנבה"ק וכל הנ"מ לדינא דאשמעינן קרא בזה הוא רק לענין חיוב תשלומין כנ"ל. דכ"ז דוחק. אלא י"ל דפירוש המכילתא בכאן הוא באם אינו ענין למזיד תנהו ענין לשוגג לענין חיוב חטאת בבה"ש שבין יוהכ"פ לשבת דפליגי בזה תנאי בכריתות (די"ט ע"א). ואף דבגמרא שם דריש לה מקרא אחרינא. מ"מ תנא דמכילתא דריש כן מהך קרא ומצינו כן בכ"ד. או אפשר לומר דהמכילתא ס"ל כאיסי ב"י הנ"ל דיש מלאכה א' שאין חייבין עליה מיתת ב"ד בשבת ושפיר איצטריך קרא לאשמועינן שאם עשה אותה מלאכה בבה"ש שבין יוהכ"פ לשבת דאינו לוקה אף דבשבת בפ"ע וכן ביוהכ"פ בפ"ע לוקין על אותה מלאכה מ"מ בבה"ש דהוי ספק אם הוא יוהכ"פ או שבת אינו לוקה. ומיהו י"ל ע"ז דלאיסי ב"י בהך מלאכה שאין חייבין מיתת ב"ד אפשר דליכא מלקות ג"כ מחמת לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. (דהלאו דל"ת כל מלאכה כולל ג"כ שאר מלאכות שבמיתת ב"ד). וכמו מחמר בשבת (דקנ"ד סע"א) וע"ש בתוס' סד"ה בלאו. אך י"ל בלא"ה דמחבר המכילתא הוא ר' ישמעאל. ור' ישמעאל לטעמיה דס"ל במכות די"ג סע"ב דלאו שניתן לאזהרת מב"ד לוקין עליו. ע"ש. ולפ"ז א"צ לומר כלל דס"ל כאיסי ב"י כו'. (וכן היה י"ל ג"כ לענין הבערה ואליבא דמ"ד הבערה ללאו יצאה. וכמו דבעי הגמרא ביבמות (ד"ו ע"ב) לאוקמי דר' ישמעאל ס"ל כר"י דהבערה ללאו יצאה. וע"ש בתוס' והארכתי במ"א רק דבמכילתא שם אח"כ בסמוך מבואר דהבערה לחלק יצאה. וע"כ אין לפרש במכילתא הנ"ל דתיתי כמ"ד הבערה ללאו יצאה). אלא דעיקר הסברא אינו נוח לומר כן שיהיה גזה"כ לפטור בכה"ג ממלקות בעושה מלאכה בבה"ש שבין יוהכ"פ לשבת. כיון דבכל א' בפ"ע שפיר לוקה. והתראת ספק לא שייך הכא כמ"ש התוס' בזבחים (דע"ח ע"א ד"ה הפיגול) אם התרו בו משום שניהם היכא דודאי עבר בלאו רק דאין יודעים על איזה לאו עבר. ע"ש. ונצטרך לומר כאן דהוי גזה"כ בלא טעמא לפטור בבה"ש שבין יוהכ"פ לשבת כו'. ואולם לפי' האו"ח במכילתא הנ"ל קשה עוד יותר שיהיה גזה"כ בלא טעמא לפטור בדיני שמים מכרת שבין יוהכ"פ לשבת אף דאיכא ממ"נ וכנ"ל. וע"כ יותר נוח לפרש דהמכילתא קאי בשוגג לענין קרבן שאינו מכפר כל שלא נודע לו באיזה איסור חטא. וכדאמרינן כן בכריתות (די"ט ע"א) מקרא אחרינא וכנ"ל. ואין להאריך יותר.

ט והנה אין להביא ראיה מגמרא דכתובות (דל"ב ע"א) דיליף עולא התם דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי מחובל בחבירו כו' ופריך מה לחובל בחבירו שכן חייב בחמשה דברים ואי ממונא לקולא הוא שכן הותר מכללו בב"ד. והקשה שם בס' הפלאה דכיון דמספקא ליה להגמרא אי ממונא לחומרא או לקולא והשתא אי ממונא לקולא הא דחובל בחבירו משלם ואינו לוקה הוא משום גריעותא דקיל איסורו כיון שהותר מכללו בב"ד וא"כ היכא דאיכא בהדיה לאו אחר כגון חובל בחבירו ביו"ט או ביוהכ"פ מנלן להקל לענין הלאו האחר ג"כ שיתחייב רק תשלומין ולא מלקות דחמיר יותר. (ומתני' דב"ק דחובל בחבירו ביוהכ"פ חייב לשלם י"ל דמיירי בלא התרו בו דקיי"ל כר"י דחייבי מלקות שוגגין חייבין לשלם). ותירץ שם בס' הפלאה דמ"מ כיון דאי ממונא, לחומרא ממילא אפי' כשיש עמו לאו אחר ג"כ משלם ואינו לוקה ואי דילמא ממונא לקולא א"כ הא קיי"ל דבכל ספק אי אתה רשאי להחמיר עליו אלא להקל עליו וממילא דנידון בקל ומשלם ואינו לוקה ולא שייך למיפטריה לגמרי מספיקא והוי כמו חייבי מלקיות שוגגין דחייבין לר' יוחנן. עכ"ד בעל הפלאה שם. ולפ"ז יש להוכיח לכאורה דבספק חיוב מלקיות לא נפטר מתשלומין כמו בחייבי מלקיות שוגגין אלא דמ"מ י"ל לענין ספק חיוב מיתת ב"ד דשפיר, פוטר מתשלומין כמו דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין. ועדיין לא מוכח מכאן לומר הסברא שאמרנו לעיל לחלק דספק חיוב מיתה גרע מחייבי מיתות שוגגין וכנ"ל. אך באמת לא מוכח כלל מהכא מידי ואף לעניין ספק חיוב מלקיות ג"כ אין ראיה מכאן שלא יפטור מתשלומין. חדא דאף לדברי בעל הפלאה הנ"ל י"ל דזה בודאי אין סברא לומר דכל חובל בחבירו היכא שיש עמו עוד לאו אחר יהיה תמיד נידון כספק לפוטרו ממלקות וגם מתשלומין. ועכ"פ יש לו לשלם כדין חובל לחודיה. משא"כ כשבא במקרה ספק חיוב מלקות במקום תשלומין י"ל דפטור מתשלומין כנ"ל. ועוד דברי בעל הפלאה הנ"ל אין מוכרחים כלל. (מלבד מה שדחה דבריו בעצמו בדיבור שאחריו מגמרא דב"ק ע"ש). והנה בפשוט י"ל כעין מ"ש התוס' בכתובות שם (בד"ה דאין לוקה ומשלם) לענין עדים זוממין דאין לוקין ומשלמין בין בממון בין בקנס דמקרא מלא דיבר הכתוב כדי רשעתו כו' אפי' כגון בשעה שהעידו טבחו או מכרו שור של גניבה כו' ה"נ בכל מלקיות כו'. עכ"ל התוס'. וה"נ לענין חובל בחבירו דמקרא מלא דיבר הכתוב דמשלם ואינו לוקה י"ל דה"נ מסתמא מיירי בכל גווני אף שעבר עוד לאו אחר בשעת מעשה. וממילא הה"נ לחובל ביו"ט וביוהכ"פ. ועוד י"ל בזה. דהא במתני' דאלו נערות קתני ג"כ הבא על אשת אחיו דמשלם קנס. ומבואר בחידושי הרשב"א (הובא בש"מ שם) דאיסור אשת אחיו חשיב ג"כ הותרה מכללה במקום מצוה. והא דקאמר הגמרא ואי ממונא לקולא שכן הותר מכללו בב"ד. פריך רק אשארא אבל אשת אחיו שפיר איכא למילף מחובל בחבירו לקולא שג"כ הותרה מכללה. ע"ש בדבריו. ולפ"ז מוכח דכל השקלא וטריא דהגמרא שם הכל אליבא דעולא התם. אבל לר' יוחנן דמשני התם כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו כו' וחובל בחבירו בפירוש ריבתה תורה לתשלומין. וא"כ ל"ל לדידיה דאי ממונא לקולא הטעם דבחובל בחבירו משלם ואינו לוקה הוא משום שהותר מכללו בב"ד. דז"א דהא לר' יוחנן בכל הני דמתני' אם התרו בו לוקה ואינו משלם בכולהו ואף באשת אחיו ששנויה במתני' ג"כ דלוקה ובזה האיסור הותר מכללו כנ"ל. וע"כ לומר לר' יוחנן דלדידיה פשיטא ליה דממונא לחומרא. או נימא לדידיה דאף אי ממונא לקולא מ"מ בחובל בחבירו טעמא אחרינא איכא דחס רחמנא אממונא של נחבל. או נימא דהוי כן גזירת הכתוב בחובל בחבירו דמשלם ואינו לוקה. אבל לא מטעם דממונא לקולא הואיל והותר מכללו בב"ד דזה א"א לומר לדידיה כנ"ל. ועכ"פ ממילא ידעינן דאף בדאיכא לאו אחר בהדיא לא שייך לומר בחובל בחבירו שיהא לוקה ואינו משלם כיון דלית ביה קולא הנ"ל דזה ליתא לר' יוחנן. והרמב"ם פסק כר' יוחנן בכתובות ולא כעולא שם. וכמבואר מדברי הרמב"ם פ"א מהל' נערה בתולה הל' י"א. (וע"ש בכ"מ). וא"כ א"ש פסק הרמב"ם והטוש"ע הנ"ל. ולק"מ קושיית הפלאה וכמבואר. וראיתי בת"י בכתובות שם שכ' דלר' יוחנן דס"ל דכל היכא דאיכא ממון ומלקות לוקה ואינו משלם איהו ס"ל דממונא לקולא דאי ממונא לחומרא וכי איתגורי איתגר כו'. ואין זה מוכרח. דהתוס' שם הקשו דאי נימא ממונא לקולא א"כ איתגורי איתגר שנידון בקלה דהכי פריך פ' הנשרפין כו'. ותירצו דש"ה דחס רחמנא על ממונו של נחבל. והמהרש"א שם כתב דלר' יוחנן ג"כ תיקשי בממ"נ אי ממונא קולא הוא איתגורי איתגר בחובל ובעדים זוממין ואי ממונא חומרא הוא איתגורי איתגר בעלמא. עכ"ד. ובאמת לכאורה קשה על התוס' מיניה וביה לפי תירוצם דאי ממונא לקולא ה"ט הכא דחס רחמנא על ממונו של נחבל. לפ"ז תיקשי הכא גופה איפכא אי ממונא לחומרא א"כ למה ליה לעולא למילף כלל דהיכא דאיכא ממון ומלקות משלם ואינו לוקה הא ממילא ידענו זאת מסברא דכיון דממונא לחומרא א"כ א"א לומר שיהא נידון במלקות שקל מממון לפי הך סברא ותיקשי וכי איתגורי איתגר כו' ולפ"ז מאי פריך הגמרא שם לעולא מה לחובל בחבירו שכן חייב בחמשה דברים. הא אי ממונא לחומרא א"צ למילף כלל מחובל בחבירו. וע"כ נראה דודאי הסברא בזה כמ"ש בש"מ שם וכ"כ הפ"י דהא דפריך הגמרא בפ' הנשרפין אטו איתגורי איתגר היינו דהתם בעבר ב' עבירות ושני מעשים דכיון דמשום עבירה אחת נידון בחמורה היאך אפשר דמשום שעשה עוד מעשה עבירה הב' נקל את דינו. אבל הכא דמשום מעשה עבירה אחת נתחייב ממון ומלקות והתורה פטרתו מא' מהן משום דרשעה א' אתה מחייבו כו' שפיר י"ל דלהקל עליו באת תורה ונידון בקלה. ומ"מ התוס' הקשו שפיר גבי חובל בחבירו דקיי"ל בהכהו הכאה שאין בה ש"פ דלוקה ועכשיו שהוסיף על חטאתו פשע והכהו הכאה גדולה יהא משלם ואינו לוקה דאי ממונא לקולא א"כ היאך אפשר דמתחלה יתחייב בחמורה וכשהוסיף על חטאתו יקילו עליו. והוי דומיא דהתם. משא"כ אי ממונא לחומרא שפיר י"ל הכא שנידון בקלה ויהיה לוקה ואינו משלם. ואיצטריך ליה לעולא למילף מקרא דמשלם ואינו לוקה. ולפ"ז לר' יוחנן דקיי"ל כוותיה שפיר י"ל דס"ל דממונא לחומרא וכמו שהוכחנו לעיל. ולק"מ. ועוד י"ל דאף אם ננקוט בזה כפשוטו כדברי המהרש"א הנ"ל ויותר מפרשים דאף במעשה א' נמי שייך למיפרך וכי איתגורי איתגר כו'. ולא כדברינו הנ"ל. מ"מ ניחא הכא שפיר פסק הרמב"ם והש"ע. דהתוס' במתני' דאלו נערות (בד"ה ועל אשת אחיו) הקשו לר"פ בסנהדרין דמוקי למתני' במפותה א"כ באשת אחיו דהיא נתארסה ונתגרשה ובמפותה אין לה קנס. וכן הקשו התוס' בסנהדרין (דע"ג סע"ב) ושם מסקי התוס' דר"פ ס"ל כמ"ד בירושלמי דביתומה מפותה פטור רק מבושת ופגם אבל קנס אינה יכולה למחול כו' וניחא מתני' דשפיר משלם קנס. ולכאורה קשה לפמ"ש התוס' בכתובות (דל"ה ע"ב ד"ה מתני') דר"פ משני מתני' כעולא. א"כ אליבא דר"פ הדק"ל קושיית התוס' אי ממונא לקולא אמאי במתני' משלם ואינו לוקה וכי איתגורי איתגר (ולפי דברינו דלעיל דקושיית התוס' וכי איתגורי איתגר לא שייך רק בחובל בחבירו כנ"ל היה ניחא זה. זולת להי"מ שבתוס' בסנהדרין שם (ד"ה ממונא) קשה הכא. אבל אנן קיימינן השתא לדעת המפרשים שאינם מחלקים כדברינו ולעולם קשה וכי איתגורי איתגר). דהנה המהר"ם שיף כתב ע"ד התוס' שתירצו דחס רחמנא אממונא של נחבל דה"נ הכא במתני' חס רחמנא על בושת ופגם של הנערה דמיחסרא ממונא כו'. ואף דלענין הקנס שלה לא שייך לומר דחס רחמנא על ממונה דהא לא מיחסרא מידי והתשלומין רק בתורת קנס מ"מ ממילא כיון דמשלם לה בושת ופגם ואינו לוקה חייב נמי בתשלומי קנס. עכ"ד המהר"ם שיף. משא"כ לר"פ דמוקי מתני' במפותה ובאשת אחיו לית לה כלל בושת ופגם כנ"ל. ורק משלם קנס לחוד וכיון דבקנס לא שייך הסברא דחס רחמנא על ממונה כנ"ל א"כ ה"ל ללקות ולא ישלם כיון דממונא לקולא וכי איתגורי איתגר וכאן ל"ש לומר דחס רחמנא כו'. אלא מוכח דר"פ פשיטא ליה באמת דממונא לחומרא. ולק"מ. וכיון דסתמא דגמרא אליבא דעולא מספקא ליה אי ממונא לחומרא או לקולא. ולר"פ דהוא אמורא בתרא פשיטא ליה דממונא לחומרא. יש לפסוק כוותיה. וממילא בחובל בחבירו אף כשיש עמו לאו אחר ג"כ משלם ואינו לוקה. וא"ש. (ומר' יוחנן ג"כ לא מוכח כלל אי ס"ל ממונא לחומרא או לקולא וכדעת מהרש"א הנ"ל ולא כהת"י). ועוי"ל בכמה אופנים ואין להאריך יותר:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה