אור ברסלב
תורת חסד סימן נ

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן נ

סימן מט

יומא דף נ"ג ע"א. ת"ר ונתן את הקטורת כו' הא אם לא נתן בה מעלה עשן כו' ותי"ל משום ביאה ריקנית כו' אמר מר ומניין כו' תניא ר"א אומר כו'. וכל הסוגיא:

א הנה מתחלה נבאר כאן במ"ש הב"י באו"ח סי' קל"ג דבחיסר מעלה עשן אינו חייב מיתה והוא רק מצוה מן המובחר שלא לחסרו. והאחרונים תמהו עליו וכתבו דאשתמיטתיה סוגיא דידן דאמרינן בהדיא דחיסר מעלה עשן חייב מיתה. (וע' ט"ז סי' קל"ב ס"ק ב' ובמג"א שם ס"ק ה'). וכבר ביארו הפר"ח והמל"מ דל"ק דהא דחיסר מעלה עשן חייב מיתה הוא רק ביוהכ"פ ולא בשאר ימות השנה. ושכן נראה דעת הרמב"ם ג"כ. ויש לתמוה על כל האחרונים שלא ראו דברי התוס' ישנים בסוגיין שכ"כ להדיא בשם ה"ר מנחם דחיסר מעלה עשן אינו חייב מיתה רק ביוהכ"פ ומפרש כן בירושלמי בהא דאר"ז בהכנסה יתירה כו'. והתוס' ישנים הקשו עליו מהברייתא דתניא יכול יהיו שניהם אמורים קודם מיתת שני בני אהרן ת"ל אחרי מות כו' דמשמע דאילו נאמר העונש מקודם ה"א שנענשו ומתו על שחיסרו מעלה עשן בקטורת. (וכן פירש"י בגמרא). והא עובדא דמיתת בני אהרן היה בניסן ולא ביוהכ"פ. אך י"ל דהא דחיסר מעלה עשן חייב מיתה אינו רק בק"ק כדכתיב בהדיא בקרא דמיניה ילפינן חיוב מעלה עשן דהיינו קרא דוכסה ענן הקטורת את הכפורת. וממילא לא משכחת לה רק ביוהכ"פ דכה"ג נכנס לק"ק להקטיר ולעולם ה"ה בשאר ימות השנה אם אירע שעבר ונכנס לק"ק להקטיר. וממילא לק"מ מהך דבני אהרן שהם נכנסו לק"ק להקטיר כמ"ש התוס' בעירובין (דס"ג ע"א) בשם הת"כ. ואף דהברייתא דיכול שניהם אסורים כו' הוא דברי ר' אליעזר שם. ור' אליעזר גופיה ס"ל בת"כ פ' שמיני דבחוץ מתו מקום שהלויים יכולים ליכנס לשם. ופליג בזה עם ר"ע שם. מ"מ הא ר"א גופיה מסיק שם א"כ למה נאמר כו' ודחפן לחוץ והוציאם והיינו דנכנסו לק"ק להקטיר רק דאח"כ בחוץ מתו וכמ"ש הק"א שם. וכ"מ בתוס' עירובין שם דלר"א נמי נכנסו לק"ק. ע"ש. דאל"כ לא מקשו התוס' מידי לר"א שם. או די"ל דלפי הה"א שהעונש נאמר ג"כ קודם מיתת בני אהרן הוה מסתבר לומר שע"ז נענשו שלא היתה הקטורת כהלכתה (כדמשמע מפשטיה דקרא). ואפילו תימא שהיה מוכח מזה דחיוב מיתה דחיסר מעלה עשן הוא אף בשאר ימות השנה. מ"מ למסקנא לא מוכח מידי. ולק"מ. ובמ"ש הב"י ראיה לדבריו מגמרא דיומא (דל"ח ע"א) שהביאו אומנין מאלכסנדריא כו' ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן כו'. והאחרונים פלפלו בדבריו. ג"כ לא ראו שם דברי הת"י במקומו. ע"ש ונראה להוכיח מסוגיין כדברי ה"ר מנחם והב"י הנ"ל דחיסר מ"ע אינו חייב מיתה רק ביוהכ"פ ולא בשאר ימות השנה. ומקודם נבאר דעת הרמב"ם (סוף הל' עבודת יוהכ"פ) דיליף שם חיוב מיתה בחיסר א' מסממניו או בחיסר מ"ע מקרא דולא ימות כי בענן וגו'. ותמה עליו הלח"מ דהא בגמרא מוכח דזה ילפינן מאידך קרא דוכסה כו' ולא ימות. וקרא קמא מיירי מחיוב מיתה אביאה ריקנית ולא מחיסר סממניה כו'. והא משכחת חיסר א' מסממניה באופן דלא הוי ביאה ריקנית כמבואר בגמרא. ונראה דלק"מ. דבהא דפריך הגמרא בסוגיין ומניין שנותן בה מעלה עשן ת"ל וכסה. קרא לקרא. ומשני רבא חד לעונש וחד לאזהרה. ואינך כולהו אמוראי משמע דפליגי עליה בהא. דלרב ששת שם דמשני אין לי אלא יוהכ"פ שאר ימות השנה מניין ת"ל וכסה. מוכח דלדידיה ילפינן ליוהכ"פ מקרא קמא ואידך קרא רק לשאר ימות השנה. וכן לרב אשי דמשני חד למצוה וחד לעכב. (וכתבו התוס' שם דלדידיה ג"כ אצטריך רק לשאר ימות השנה. ע"ש בתוד"ה חד). ומשמע דאינהו לא ס"ל הך דרבא דחד לעונש וחד לאזהרה. אלא דמקרא קמא ילפינן ג"כ עונש בחיסור מעלה עשן ביוהכ"פ. אע"ג דקרא מיירי מביאה ריקנית כדכתיב ברישא דקרא ואל יבא כו'. מ"מ מקרא נדרש לאחריו ג"כ. דהך ולא ימות קאי נמי אהא דכתיב בתריה כי בענן אראה דדריש מיניה בברייתא מעלה עשן אבל לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה ביוהכ"פ. ואידך קרא רק לשאר ימות השנה. וא"ש דברי הרמב"ם. אך קשה בסוגיין דפריך הגמרא ותיפוק לי משום ביאה ריקנית ומשני רב ששת הב"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה. ורב אשי משני דעייל שתי הקטרות כו'. וקשה דהא לרב ששת ורב אשי מעיקרא לק"מ קושיית הגמרא ותי"ל משום ביאה ריקנית. כיון דרב ששת ורב אשי אינהו גופייהו מפרשי בסמוך בברייתא הא דקתני ומניין שנותן בה מעלה עשן היינו לשאר ימות השנה דביוהכ"פ כבר ילפינן מקרא קמא וכנ"ל. א"כ הא דמסיק הברייתא דאם לא נתן בה מ"ע חייב מיתה קאי ג"כ לשאר ימות השנה שנכנס להקטיר בהיכל דהתם ליכא חיוב מיתה כלל בביאה ריקנית רק עובר בלאו כמבואר בגמרא דמנחות (דכ"ז ע"ב) וחייב מיתה רק משום חיסר א' מסממניה או חיסר מ"ע כו'. ומה פריך הגמרא. אמנם לשיטת ה"ר מנחם והב"י הנ"ל דחיסר מעלה עשן אינו חייב מיתה רק ביוהכ"פ. א"כ ע"כ צ"ל בפירוש הברייתא דאע"ג דהא דקאמר ומניין שנותן בה מ"ע כו' קאי בשאר ימות השנה לרב ששת ורב אשי. מ"מ הא דמסיק אח"כ דאם לא נתן בה מ"ע חייב מיתה ע"כ איירי רק ביוהכ"פ. וארישא קמהדר. וא"כ שפיר מקשה הגמרא ותי"ל משום ביאה ריקנית דביוהכ"פ שנכנס לק"ק הא בלא"ה חייב משום ביאה ריקנית. וא"ש. אבל אי נימא דאף בשאר ימות השנה חייב מיתה בחיסר מ"ע א"כ קשה מאי פריך הגמרא כנ"ל. וא"כ מוכח כדברי ה"ר מנחם והב"י הנ"ל:

ב ומיהו אין להביא ראיה לדברי ה"ר מנחם והב"י הנ"ל. מהא דאמר רבא בשבועות (די"ג סע"א) דמודה רבי בכרת דיומא (דאין יוהכ"פ מכפר בלא תשובה). דאלת"ה כרת דיומא לרבי לית ליה בתמיה. והקשו המפרשים דאף אי מודה רבי בכרת דיומא אכתי תיקשי לרבי מיתה בידי שמים דכתיב גבי קטורת ביוהכ"פ בחיסר א' מסממניה או בחיסר מ"ע היכי משכחת לה. דהך חיוב מיתה הוא ג"כ בשאר ימות השנה ול"ד לכרת דיומא. ולשיטת ה"ר מנחם והב"י הנ"ל דחיסר מ"ע אינו חייב מיתה רק ביוהכ"פ ניחא דזה הוי מיתה דיומא וכמו כרת דיומא דמודה רבי דאינו מכפר בלא תשובה. אבל ז"א. דאכתי תיקשי מחיסר א' מסממניה דחייב ג"כ בכל השנה. (וכבר תמהו הב"ש והמל"מ על לשון רש"י בכריתות ד"ו ע"א ד"ה חייב). וכן קשה מביאה ריקנית דחייב ג"כ בכל השנה כשנכנס לק"ק. ול"ק דבאמת נימא אליבא דרבי דבזה החיוב מיתה הוא בשאר ימות השנה אבל ביוהכ"פ מכפר לו מיד. דא"כ תיקשי בסוגיין מה פריך הגמרא ותי"ל משום ביאה ריקנית הא משום ביאה ריקנית יוהכ"פ מכפר בלא תשובה משא"כ בחיסר מ"ע דאינו חייב מיתה רק ביוהכ"פ לשיטת הר"מ והב"י הנ"ל וה"ל מיתה דיומא דאינה מכפר בלא תשובה לרבי. (דהא בשבועות שם רמי הגמרא ברייתות דסתם ספרא אהדדי. ומשני רבא הא והא רבי ומודה רבי בכרת דיומא כו'. והך ברייתא דסוגיין נמי היא שנויה בספרא (ע"פ ונתן כו') ויש לאוקמי נמי כרבי, ובחידושי הריטב"א בשבועות כתב דלרבא ר' יהודה ג"כ ס"ל כרבי וסתם ספרא ר"י). מיהו הא לא קשיא דהא בברייתא דבסוגיין קתני להו בחדא מחתא דאם לא נתן בה מ"ע או שחיסר א' מכל סמניה חייב מיתה. וכיון דהך דלא נתן בה מ"ע חייב מיתה הוא רק ביוהכ"פ. ה"נ בחיסר א' מסממניה מיירי ג"כ ביוהכ"פ. (דודאי ל"ל בברייתא דלצדדין קתני. וכמובן). והא חיסר א' מסממניה לא הוי מיתה דיומא דחייבין עליו בכל השנה ג"כ ואהא פריך הגמרא שפיר ותי"ל משום ביאה ריקנית. אלא דבלא"ה ל"ל לדעת הר"מ והב"י הנ"ל חשיב חיסר מ"ע מיתה דיומא. לפמ"ש לעיל (אות א') דמוכח מהברייתא דיכול יהיו שניהם אמורים קודם מיתת ב"א כו'. דאף בשאר ימות השנה אם עבר ונכנס לק"ק חייב מיתה ג"כ משום חיסר מעלה עשן כו'. (מיהו לפמ"ש שם תי' אחר תו לא מוכח כ"כ כן). והעיקר נראה דחיובי מיתה דקטורת דכתיבי גבי יוהכ"פ אפי' אי הוי חיוב מיתה זה בכל השנה ג"כ מ"מ מודה רבי בזה כמו בכרת דיומא. דעיקר הסברא דמודה רבי כו' הוא משום דבזה גלי קרא שחיוב זה אין יוהכ"פ פוטרו כיון דאל"כ לא משכחת לה כלל הך חיוב דכתיב ביוהכ"פ וה"נ לענין חיוב מיתה דביאה ריקנית אע"ג דחייבין ע"ז בכל השנה ג"כ וכן לענין קטורת חסירה או חיסר מ"ע כיון דבענינא דיוה"כ כתיבי, (ויש יתורא בקראי דדרשינן ליוהכ"פ ולשאר ימות השנה. וה"נ לענין ביאה ריקנית ג"כ כמבואר בת"כ פ' אחרי ע"ש). מש"ה י"ל דלכ"ע מודה רבי בזה כמו בכרת דיומא. אך לפ"ז קשה קושיא אחריתי בשמעתין דמאי פריך הגמרא ותי"ל משום ביאה ריקנית הא נ"מ טובא. דקיי"ל דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. וה"ה לחייבי מיתה בידי שמים (וכמ"ש לקמן אות ג'). והשתא לפמ"ש בתשובת הרלב"ח בסופו דדוקא בחייבי כריתות שנתחייבו ג"כ מלקות עם הכרת בזה גלי קרא דאם לקו נפטרו מן הכרת ג"כ. משא"כ אם אין חייבין כלל מלקות רק כרת לחודיה אף אם לקו לא נפטרו מן הכרת דלאו כל כמינייהו להחליף חיוב כרת דידהו במלקות מאחר שהתורה לא חייבתם ללקות. וא"כ חיוב ביאה ריקנית שהיא מחייבי מיתה בידי שמים שלוקין עליהם (וכמבואר ברמב"ם פי"ט מהל' סנהדרין). ובזה אם לקה נפטר מחיוב מיתה ג"כ. משא"כ חיוב מיתה דמקטיר קטורת חסירה דאין לוקין עליו וממילא אם לקה לא נפטר כלל וחיוב מיתה במקומו עומד. אלא דכה"ג מצינו בגמרא דשבועות (די"ז ע"א) דמתקיף ר"ז התם אלא דקיי"ל טמא ששימש במיתה המ"ל אי דשהה בר כרת הוא והקשה הר"ת בתוס' שם דנ"מ בהא דקיי"ל דכל ח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה. (לכאורה משמע מלשון התוס' דהכא דחיוב מיתה בידי שמים לא נפטר ע"י מלקות. מיהו י"ל בכוונתם דנ"מ דבחד מלקות לא נפטר ויצטרך ללקות עוד ליפטר מחיוב מיתה ג"כ). הרי דחזינן דהתם נמי לא בעי הגמרא לשנויי נ"מ זו לענין אם לקה אי נפטר מחיובו כו'. אלא דבלא"ה דברי הרלב"ח הנ"ל אין מוסכמים. וע' במל"מ ספ"ז מהל' סנהדרין שכ' בדעת הרמב"ם (להפך מסברת רלב"ח הנ"ל) דהא דח"כ שלקו נפטרו מכרת היינו במי שחילל שבת בזדון בלא עדים כו'. אבל האוכל חב"פ וכיוצא דנתחייב מלקות וכרת לא נפטר מהכרת ע"י מלקות כו'. וא"כ א"ש הכא. (אלא דלא משמע כדבריו במגילה ד"ז ע"ב ובמכות דכ"ג ע"ב. וע' שם ברש"י ד"ה ואם איתא). ובלא"ה קשה בשמעתין דמה פריך ותי"ל משום ביאה ריקנית. הא נ"מ דמשום חיוב ביאה ריקנית אם בא לק"ק בדרך משופש פטור כדאיתא במנחות (דכ"ז ע"ב) ופי' רש"י שם (בד"ה למעוטי) כגון כו' א"נ נכנס בפתח וצידד באלכסון כו' ע"ש. והתוס' שם פירשו דהיינו כשנכנס דרך לול שהיה בעליית בית ק"ק שבו היו משלשלין את האומנין בתיבות כו'. ובזבחים (דפ"ב ע"ב) פי' עוד כגון דרך לול שהיה אחורי בית הכפורת. ע"ש. והשתא איצטריך הכא לחייב מיתה במקטיר קטרת חסירה בכה"ג דלא מיחייב משום ביאה ריקנית. והמל"מ (פ"ג מהל' ביאת מקדש הל' י"ט בסופו) הוכיח מדברי התוס' בנכנס בדרך משופש דאע"ג דשהה שם פטור כיון דהכניסה היתה בדרך משופש. ע"ש. אך י"ל בהא דאמרינן במנחות שם ור"י מ"ט אי ס"ד כדקאמרי רבנן כו' ורבנן ה"נ דל"צ והאי דכ"ר אל פני הכפורת למעוטי דרך משופש כו' ור"י לימא קרא פני מאי אל ש"מ אל דוקא והיינו דאי נימא דקרא אתי למעוטי משופש הל"ל רק פני ומדכתב אל ש"מ דוקא. (ורק התם במיתה ולא מבית לפרוכת). אבל השתא דדריש ר"י מהך קרא להך דרשא דאל דוקא א"כ לא סגי דלא לכתוב אל פני הכפורת וליכא שום ייתור בקרא למעט משופש. וא"כ שפיר מקשה בשמעתין אברייתא דסתם ספרא דהוא ר"י ולר"י אף אם בא בדרך משופש י"ל דחייב וכנ"ל, (וכעת ראיתי בס' ים התלמוד בהקדמתו שהקשה בגמרא דיומא מאי פריך ותי"ל משום ביאה ריקנית הא נ"מ דמשום מקטיר קטורת חסירה הוי כרת דיומא דאין יוהכ"פ מכפר בלא תשובה וכנ"ל. ותירץ דכיון דאיסור ביאה ריקנית קודם לאיסור הקטרה אין איסור חל על איסור. עכ"ד. ודבריו תמוהים דלא שייך לומר אין אחע"א בשני מעשים נפרדים הבאים בזאח"ז כמו הכא. וכבר ביארנו דקושיא הנ"ל לק"מ):

ועתה נבא לבאר בסוגיין בהא דפריך הגמרא ותי"ל משום ביאה ריקנית. ומשני רב אשי דעייל שתי הקטרות כו'. והקשו המפרשים דאכתי קשה ותי"ל משום הבערה שלא לצורך דכיון דקטורת חסירה היא ממילא הוי הבערה שלא לצורך כלל דביוהכ"פ חייב עליה כרת וכרת חמיר ממיתה בידי שמים כדאיתא בגמרא דשבת (דכ"ה רע"ב). ובפסחים (דל"ב סע"ב) וע"ש ברש"י ד"ה אל וביבמות (דע"ג ע"ב) ובכריתות (דכ"ג ע"ב) וע' בחגיגה (דכ"ה ע"ב). מיהו לשינויא דרב ששת דמשני כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה. ה"נ י"ל דמיירי כגון ששגג בהבערה ג"כ. רק לשינויא דרב אשי דמשני שהזיד בזו ובזו כו' ולא בעי לשנויי בדוחק ששגג באיסור א' והזיד בא'. וא"כ תיקשי ותי"ל משום הבערה וכנ"ל. ובס' שאגת אריה (סי' ע"א) עמד ג"כ בקושיא זו ודחאה בדברים שהחליט שם דלא קשיא להגמרא רק ותי"ל משום ביאה ריקנית דהחיוב בשעת ביאה קודם הקטרה משא"כ הך חיוב כרת משום הבערה שלא לצורך דאין החיוב אלא בשעת הקטרה משום חילול יוהכ"פ ולא תליא החיוב בביאה כלל מש"ה לא קשיא זה להגמרא כלל. ואין דבריו מספיקים דמ"מ הקושיא במקומה עומדת מאחר דמקטיר קטורת חסירה חיובא דידיה ג"כ בשעת הקטרה. וא"כ סוף סוף מה נ"מ בחיוב מיתה דידיה כיון דבלא"ה חייב כרת משום מבעיר ביוהכ"פ. (ומ"ש עוד בדבריו די"ל דהברייתא אתיא כמ"ד הבערה ללאו יצאת, יש להשיב ע"ז. דסתם ספרא ר' יהודה. ור' יהודה ס"ל כמ"ד הבערה לחלק יצאה. כמ"ש לקמן אי"ה). אך אם נימא דהא דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן היינו דוקא בחייבי כרת אבל חייבי מיתה בידי שמים שלקו לא נפטרו. היה י"ל בזה הקושיא הנ"ל דלהכי לא פריך הגמרא ותי"ל משום הבערה דבזה יש נ"מ דמבעיר ביוהכ"פ דחייב כרת אם לקה נפטר משא"כ מקטיר קטורת חסירה דחייב מיתה בידי שמים לא נפטר במלקות ופריך רק ותי"ל משום ביאה ריקנית דהוי ג"כ חיוב מיתה בידי שמים ופריך שפיר. אבל ל"נ לומר כן. מאחר דפשיטא להגמרא בכ"ד דכרת חמיר ממיתה בידי שמים. ואם איתא דמצינו חומר במיתה בידי שמים יותר מכרת שאינו נפטר ע"י מלקות וא"כ בחייבי מיתה בידי שמים שלוקין עליהם (שחשבם הרמב"ם פי"ט מהל' סנהדרין) חייבים להלקותם ומ"מ לא נפטרו מחיוב מיתה דידהו. וא"כ אמאי פסיקא להגמרא ד"ז דמיתה ביד"ש קיל מכרת. ועוד דהא רחב"ג דס"ל דכל ח"כ שלקו נפטרו מידי כרת יליף לה מקרא דונקלה אחיך כו' כיון שלקה ה"ה כאחיך. ומנא תיתי לומר בהך קרא דמיירי רק בכרת דחמיר שנפטר ע"י מלקות ולא במיתה ביד"ש דקיל. (ואף דבמכות (די"ג ע"ב) אר"א בפירוש ריבתה תורה ח"כ למלקות דגמר לעיני מלעיניך הא לא קאי זה למסקנא ומסיק מכדי רשעתו כו' ע"ש וגם שם קאי רק לר"ע). והכ"מ רפי"ח מהל' סנהדרין כתב בטעמו של הרמב"ם דחייבי מיתה בידי שמים לוקין שזה נלמד מדר"ע שאמר שח"כ ישנם בכלל מלקות כו' שאם עשו תשובה כו' וה"ה לחייבי מיתה בידי שמים כו'. ופשיטא דה"ה שנלמוד הקולא דח"כ שנפטרו במלקות דה"ה בחייבי מיתה בידי שמים. וכיון שביארנו דחייבי מיתה ביד"ש שלקו ג"כ נפטרו מחיובם. א"כ הא דפריך הגמרא ותי"ל משום ביאה ריקנית. ע"כ דהגמרא לא בעי לשנויי בדוחק דנ"מ אי נפטרו במלקות (שיצטרך עוד מלקות ליפטר מאידך חיוב מיתה דקטורת חסירה). וא"כ הדק"ל ותי"ל משום הבערה וכנ"ל. ומאי קשיא להגמרא מחיוב מיתה ביד"ש יותר מחיוב כרת וכמבואר. (ותו דבלא"ה קשה לפ"ד המל"מ בדעת הרמב"ם שהובא לעיל (אות ב') דס"ל דבאוכל חב"פ וכיוצא שנתחייב מלקות וכרת לא נפטר מהכרת ע"י מלקות. א"כ ה"ה במבעיר ביוהכ"פ ג"כ דלא נפטר במלקות והדק"ל כנ"ל. וע' במל"מ רפ"ב מהל' ביאת מקדש במ"ש שם בהא דפריך ותי"ל משום ביאה ריקנית היינו משום דבקטרת חסירה ליכא מלקות רק חיוב מיתה ביד"ש. ולפ"ד יש להשיב על דבריו). אך לפ"ד הכ"מ בהל' ביאת מקדש (פ"ד ה"ד) בקושיית הראב"ד שם בט"י ששימש במיתה המ"ל. וכתב הכ"מ שם בחד תירוצא דיש חומר במיתה ביד"ש מה שאין בכרת. לפ"ז היה י"ל הכא ג"כ. אך לא משמע בגמרא כדבריו בזה. וגם המל"מ שם (בפ"ג הל' י"ט) פיקפק על דבריו. ע"ש:

ד אמנם י"ל בפשיטות דלא קשיא כלל במקטיר קטורת חסירה דתי"ל משום הבערה כנ"ל. כיון דהך ברייתא דסוגיין היא שנויה בספרא. וסתם ספרא ר' יהודה. ור' יהודה לטעמיה דס"ל מקלקל בהבערה פטור כדאיתא בשבת (דק"ו ע"א) ובכ"ד. ובהבערת בת כהן ס"ל דחשיב תיקון משום מצוה כו'. אבל במקטיר קטורת חסירה הוי מקלקל גמור דלא תיקן מידי. אלא דעדיין קשה מגמרא דביצה (דכ"ב ע"ב) איבעיא להו מהו לעשן כו' ר"ה אמר אסור מפני שמכבה. א"ל ר"נ ונימא מר מפני שמבעיר א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר. ופירש"י דר"ה מפרש טעמיה דרב מפני שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהם והוי אב מלאכה. (ע"ש ברש"י ד"ה אסור וד"ה מפני). וא"כ קשיא הכא במקטיר קטורת חסירה נהי דאינו חייב משום מבעיר לר' יהודה דהוי מקלקל בהבערה מ"מ יתחייב משום מכבה בנתינת הבשמים על הגחלים דהא ר"י ס"ל משאצ"ל חייב ולדידיה מכבה חייב. ולר"ש דס"ל מכבה פטור משום דהוי משאצ"ל הא ר"ש גופיה ס"ל מקלקל בהבערה חייב. (ולשיטת רש"י בשבת שם דס"ל דהא בהא תליא דמאן דס"ל משאצ"ל פטור ע"כ ס"ל מקלקל בהבערה חייב. ע"ש). וא"כ בממ"נ קשיא הכא דחייב משום מכבה או מבעיר. אך זהו לגירסת רש"י בשבת (דקל"ד ע"א) גבי אין ממתקין את החרדל בגחלת דא"ל אביי לר"י מ"ש מבישרא אגומרי א"ל התם לא אפשר הכא אפשר ע"ש בפירש"י. אבל לגירסת הרי"ף שם דגריס בגמרא א"ל התם לא קמכבה הכא קמכבה. וכתב הרמב"ן והר"ן בביצה שם בדעת הרי"ף דס"ל דכיון שסופו מבעיר אין כאן מכבה כלל. א"כ ה"נ בנותן קטורת על הגחלים דלא הוי מכבה כלל מה"ט. ושפיר י"ל כנ"ל דסתם ספרא ר' יהודה דס"ל מקלקל בהבערה פטור. ומשום מכבה ליכא כלל הכא. ואין לומר דמ"מ תיקשי לרב ורב הונא בביצה שם דס"ל דהוי מכבה בכה"ג. די"ל דלדידהו נמי הוי רק איסור דרבנן משום מכבה. וחיוב דאורייתא אין כאן לכ"ע כיון דסופו מבעיר וכנ"ל. (ומ"מ לא התירו בזה ביו"ט לרב ולרב הונא אע"ג דהוי רק איסור דרבנן. וכמו דאח"כ אמר שם דאסור משום אולודי ריחא אע"ג דזהו ודאי רק איסור דרבנן). אמנם לפירש"י בביצה הנ"ל דס"ל דבכה"ג הוי מכבה גמור דהוי אב מלאכה א"כ קשה בסוגיין כנ"ל. אלא דבאמת נראה דאין סברא לומר דלרב בביצה שם ס"ל דבכה"ג חייב מדאורייתא משום מכבה. דאף דנראה דרב ס"ל כר"י דמשאצ"ל חייב. (וכמו דסבר רב כר"י בהא דדשא"מ אסור כדאיתא בכ"ד). וכן מוכח לשיטת רש"י בשבת הנ"ל דס"ל דהא בהא תליא דמאן דס"ל מקלקל בחבורה פטור ע"כ ס"ל דמשאצ"ל חייב. ובפ"ק דכתובות (ד"ו ע"א) אמרינן דרב ס"ל דמקלקל בחבורה פטור וממילא מוכח דס"ל דמשאצ"ל חייב. וגם לפמ"ש בעל המאור בשבת ס"פ כל כתבי דרב הונא שם ס"ל כר"י דמשאצ"ל חייב ע"ש ומסתמא רב נמי ס"ל כן. דבכ"ד רמי הגמרא מדרב אדרב הונא. (כדאיתא בשבת דקכ"ח ע"א ושילהי ביצה ובב"ק דקט"ו ע"א ובריש סנהדרין). מ"מ יש להוכיח דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה מודה רב דפטור (ואסור רק כדין דשא"מ לדידיה. ומזה לכאורה יהיה מוכח כדעת הערוך שהביאו התוס' ביומא דל"ה ע"א ובשבת דק"ג ע"א ובכתובות ד"ו ע"א ע"ש. דלפ"ד התוס' החולקים עליו משמע דפ"ר דלא ניחא ליה הוי כמו משאצ"ל ואין חילוק ביניהם. וכדמוכח ממ"ש שם התוס' מגמרא דשבת דקל"ג ע"א ובסוכה דל"ג ע"ב. וכן מגמרא דכריתות ד"ך רע"ב. וע' בשבת דמ"א ע"ב תוד"ה מיחם. אך לפמ"ש שם במקומו בביאור דברי התוס' בזה לק"מ. ואכמ"ל). ואופן החילוק בין משאצ"ל ובין פ"ר הוא דגדר משאצ"ל הוא כשמכוין לגוף המלאכה שעושה אלא שאינו מתכוין לתכליתה רק לתכלית אחר (וכמ"ש הר"א הובא בכ"מ פ"א מהל' שבת ה"ז. והובא ג"כ במג"א סי' רע"ח). משא"כ באינו מכוין למלאכה כל עיקר רק שהמלאכה נעשית ממילא בהכרח ע"י פעולה אחרת שעושה זה הוי בגדר פ"ר ובזה אינו חייב רק בניחא ליה עכ"פ. משא"כ בפ"ר דלא ניחא ליה. (והן אמנם יש עוד סברות והבדלים בין משאצ"ל ובין פ"ר. ואין עסקנו כעת בביאור ד"ז והדברים ארוכים ואכמ"ל). ויש להוכיח כן דרב גופיה אע"ג דס"ל משאצ"ל חייב כנ"ל מ"מ מודה בפ"ר דלא ניחא ליה דפטור. מהא דאמר רב בשבת (דע"ה ע"ב) דשוחט בשבת חייב אף משום צובע. ואמר רב התם מילתא דאמרי אימא בה מילתא דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי צובע במאי ניחא ליה כו' וליתו וליזבנו מיניה והשתא תיקשי לפמ"ש לעיל דרב ס"ל בכ"ד כר"י דמשאצ"ל חייב. א"כ למה חשש בכאן דליחכו עליה. ונהי דרב בעי למימר כאן דטעמא דניחא ליה בהך צביעה וחייב אף לר"ש. מ"מ כיון דלדידיה דסבר כר"י בלא"ה חייב לא שייך דליחכו עליה. וגם דמשמע כאן מדברי רב דאיהו מודה היכא דלא שייך ה"ט דניחא ליה בצביעה זו כי היכי דליזבנו מיניה בזה אינו חייב כלל משום צובע קא בתוי"ט פ"ז מ"ב במ"ש דלרב דוקא בשוחט ע"מ למכור אבל בשוחט לביתו לא מיחייב כו' ע"ש). ובזה ניחא ג"כ דלא תיקשי לרב מה שהקשו המפרשים מהברייתא דשוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות. ואילו משום צובע לא קחשיב. (ול"ל דרב מוקי הך ברייתא כר"ש דס"ל משאצ"ל פטור ומש"ה כיון דהתם לא שייך טעמא דניחא ליה בהך צביעה הוי משאצ"ל ופטור. ז"א. דבפסחים (דע"ג ע"א) מוכח דהך ברייתא אתיא ככ"ע ואף כר"י. דאל"כ לא פריך מידי שם. ע"ש). ואף שיש לתרץ זאת מ"מ טפי א"ש בפשיטות לפמ"ש לעיל החילוק בין משאצ"ל ובין פ"ר דהכא שהשוחט אינו מכוין כלל לעשות מלאכת צביעה והוי בגדר פ"ר ולא בגדר משאצ"ל מש"ה אינו חייב רק בדניחא ליה בכך משא"כ בפ"ר דלא ניחא ליה פטור בכה"ג. וא"ש. (וע' בלח"מ ספ"ז מהל' שגגות מ"ש בדברי הרמב"ם בחותה גחלים דחייב בו דוקא בנתכוין לכבות ולהבעיר כו' ע"ש). ולפ"ז בנתינת הבשמים על הגחלים אף לפירש"י דס"ל דזה חשיב מכבה גמור מ"מ כיון שאינו מתכוין כלל לכבות וגם לא ניחא ליה כלל בהך כיבוי ליכא חיוב מדאורייתא אף לרב דסבר כר"י דמשאצ"ל חייב. (שוב ראיתי בס' תוס' שבת (סי' רע"ק) שהביא בשם סא"י שהקשה אהא דאמר רב בשבת (דע"ה הנ"ל) דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי צובע במאי ניחא ליה כו'. דמאי חוכא איכא דהא ר"י ס"ל משאצ"ל חייב וא"כ דילמא רב כר"י ס"ל. (והוא לא אסיק אדעתיה להקשות בחזקה כדברינו לעיל שהוכחנו דרב כר"י ס"ל). והתוס' שבת תירץ לקושייתו משום דבלא ניחא ליה בצביעה הוי פ"ר דלא ניחא ליה ופטור לכ"ע. ע"ש. אך ראיתי בס' הנ"ל ס"ס ש"ך שכתב דאם לא ניחא ליה בהך צביעה ה"ל דבר שאין דרכו לצבוע ופטור. ולפ"ז אין ראיה להנ"ל). והילכך י"ל דאף לפירש"י בביצה שם שכ' דהך כיבוי הוי אב מלאכה היינו כיון דבעצמותו הוי אב מלאכה אע"ג דפטור משום פ"ר דלא ניחא ליה מ"מ חמיר טפי מאיסור דרבנן. וכמ"ש התוס' בכ"ד. (וע' בתוס' בשבת דמ"ז ע"ב ד"ה מפני. במ"ש רש"י שם דהוי מכבה ממש. דל"ד הוא רק דמש"ה החמירו כו' וע"ד הנ"ל). ובזה א"ש הא דא"ל ר"נ לרב הונא בביצה שם ונימא מר מפני שמבעיר. ופי' שם בש"מ דעיקר הקושיא משום דמכבה פטור ומש"ה עדיפא לומר משום מבעיר. (וזהו מוכרח לפרש כן דאל"כ מה פריך הגמרא הא חיוב מכבה קודם. וקיי"ל דאין חילוק מלאכות ליו"ט). וי"ל בזה עוד איזה קושיות בסוגיא שם. ואכמ"ל. אלא דמפירש"י בשבת (דע"ה ע"א ד"ה טפי) משמע דס"ל דבפ"ר דלא ניחא ליה ג"כ חייב אא"כ ניחא ליה בהפך. והתוס' הקשו עליו שם ממזרד בארעא דחבריה. יעו"ש. וא"כ לפירש"י ל"ל כדברינו וי"ל בזה. אך מלבד כל הנ"ל י"ל מטעם אחר דליכא כאן חיוב מכבה מדאורייתא. דהך כיבוי דנתינת הבשמים על הגחלים או בבישרא אגומרי ה"ל מכבה כלאחר יד דאין דרך כיבוי בכך. ומש"ה אסור רק מדרבנן. אפי' נימא דפ"ר דלא ניחא ליה אסור מדאורייתא. (ובזה ניחא דברי התוס' בביצה (דכ"ג ע"א סד"ה ע"ג) שכתבו דכיבוי לעולם אינו לתיקון צורך או"נ. וקשה דהא בבישרא אגומרי וכן במיתוק גחלת דבשבת שם הוי הכיבוי צורך או"נ. ולהנ"ל ניחא דכוונת התוס' דבכיבוי כדרכו דאסור מדאורייתא ליכא לצורך או"נ לעולם. משא"כ בבישרא אגומרי ומיתוק גחלת דהוי הכיבוי כלאחר יד דלא הוי דרך כיבוי בכך והוי רק איסור דרבנן. וכן ניחא בזה מ"ש ע"ד הה"מ בדברי הרמב"ם דבכיבוי לא שייך מתוך כו'. וע"ש בפ"י בביצה שהעלה בצ"ע):

ה העולה מדברינו. דבהקטרה לכ"ע אינו חייב משום מכבה וכנ"ל. וה"נ נשמע דבבישרא אגומרי ג"כ אינו חייב משום מכבה לכ"ע. (וכ"מ מדברי התוס' ביצה (דכ"ג רע"א) ממ"ש שם התוס' דבכיבוי לעולם ליכא צורך תיקון אוכל נפש). ונבא לברר ד"ז מסוגיות הגמרא והנה בתשובת שאגת אריה סי' ע"א הוכיח דליכא בהקטרה רק איסור הבערה מגמרא דיבמות (דל"ג ע"ב) דפריך הגמרא התם זר ששימש בשבת במאי כו' ואי בהקטרה והאמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת כו'. ולכאורה זה ראיה ברורה לדברינו דבכה"ג אינו חייב משום מכבה. דאי נימא דבבישרא אגומרי חייב מדאורייתא משום מכבה. א"כ בהקטרת איברי הקרבן יש ג"כ חיוב משום מכבה דהיינו בישרא אגומרי. ואף לר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת מ"מ מודה דמכבה חייב (כדאיתא בגמרא דכריתות דף כ' רע"ב. וכ"כ הת"י בשבת סוף דף כ"ט). אלא ש"מ מהכא דבישרא אגומרי אינו חייב משום מכבה. אבל פשוט הוא דיש לדחות דאין מכאן ראיה לדברינו. דלעולם י"ל דבבישרא אגומרי חייב משום מכבה למאן דס"ל משאצ"ל חייב. (ולא נחלק בין משאצ"ל ובין פ"ר דלא ניחא ליה כנ"ל. וגם לא חשיב מכבה כלאחר יד בכה"ג). אלא דהא בלא"ה קשה בגמרא שם דפריך מהא דא"ר יוסי הבערה ללאו יצאה. (דאין זה קושיא כ"כ כמ"ש התוס' שם דהא הברייתא חשיב שם נמי לאוין גרידא. רק דקושיית הגמרא היא משום דס"ל דאיסור כולל אינו חל בקל על איסור חמור יע"ש. ומקשה כן מסברא דנפשיה ולא מכח הוכחה). ואמאי לא מקשה הגמרא עדיפא מינה דזר שהקטיר ה"ל מקלקל בהבערה ואפי' חיוב לאו ליכא. אלא דזה תליא בפלוגתא דאמוראי בשבת (דל"א ע"ב) דלעולא דמפרש התם דר"י ס"ל כר"י דמשאצ"ל חייב. וממילא ס"ל דמקלקל בהבערה פטור לשיטת רש"י דהא בהא תליא. וסוגיא דיבמות הנ"ל לא אתיא כוותיה דעולא. דא"כ הל"ל התם דמקלקל בהבערה פטור לר' יוסי ואפי' לאו ליכא. וגם דא"כ הו"ל לשנויי דחייב משום מכבה דבבישרא אגומרי חייב משום מכבה. אלא דהסוגיא דיבמות קאי שם אליבא דר' יוחנן בשבת דמפרש התם דר' יוסי ס"ל כר"ש דמשאצ"ל פטור והא דמחייב בפתילה מיירי בצריך להבהבה כו'. ע"ש. (וה"נ איתא בסתמא בירושלמי בפ"ב דשבת ה"ה ופ"ז דשבת ה"ב ופ"ג דיומא ה"ה). וממילא סבר ר' יוסי דמקלקל בהבערה חייב לשיטת רש"י הנ"ל. וא"ש גמרא דיבמות הנ"ל. דלא משני שם דחייב משום מכבה דהא לר' יוסי פטור על הכיבוי משום משאצ"ל. אבל משום מבעיר חייב אע"ג דמקלקל בהבערה הוא. ומקשה הגמרא רק דהא א"ר יוסי הבערה ללאו יצאה וכנ"ל. (והיינו דהגמ' ביבמות שם בעי לשנויי הברייתא לכ"ע אף אליבא דר' יוחנן. ולעולא דשבת באמת בלא"ה ניחא די"ל החיוב משום מכבה וכנ"ל). ומעתה י"ל דאדרבא מסוגיא דיבמות הנ"ל מוכח דבבישרא אגומרי חייב משום מכבה. ולא כדברינו הנ"ל. והיינו מהא דהתם משני ראב"י בשחיטת פרו של כה"ג וכדברי האומר שחיטת פרו של כה"ג בזר פסולה. וקשה דהא זהו פלוגתא דאמוראי ביומא (דמ"ב ע"א) וא"כ למ"ד שחיטת פרו של כה"ג בזר כשירה. תיקשי ליה הך ברייתא דיבמות זר ששימש בשבת במאי. ואף דמסיק ביומא שם תסתיים דרב הוא דאמר שחיטת פרו של כה"ג בזר כשירה ואמרינן בעלמא רב תנא הוא ופליג. מ"מ ידוע דלא משני הגמרא כן אלא מדוחק. (כמ"ש בס' כריתות וכ"כ הריטב"א) ובכ"ד פריך הגמרא מברייתות על רב. והיכי משני ראב"י הכא בפשיטות וכדברי האומר שחיטת פרו של כה"ג בזר פסולה ותיקשי לרב מהך ברייתא. אמנם אם נימא דבבישרא אגומרי חייב משום מכבה א"ש הכא. דכל קושיית הגמרא ביבמות הוא רק אליבא דר' יוחנן דמפרש דר"י ס"ל כר"ש דמשאצ"ל פטור. וע"ז משני שפיר דלר' יוחנן י"ל דס"ל כדברי האומר שחיטת פרו של כה"ג בזר פסולה. ולרב דס"ל ביומא דכשירה בזר י"ל לדידיה דס"ל כעולא בשבת דמפרש דר' יוסי ס"ל כר"י דמשאצ"ל חייב ובהקטרת איברים חייב משום מכבה לדידיה ולק"מ. אבל לדברינו דלכ"ע ליכא חיוב משום מכבה בכה"ג. א"כ הדק"ל לשינויא דראב"י בשחיטת פרו של כה"ג כו'. עדיין תיקשי הברייתא לרב וכנ"ל. ואין לומר ע"פ דברי המל"מ (פי"א מה"ש ה"ה) דבמליחת איברים בקרבנות יש חיוב משום מעבד. (ובזה מתרץ שם הא דאיצטריך קרא במנחות (דכ"א ע"ב) תקריב מלח אפי' בשבת כו'). ולפ"ז י"ל דהא דלא משני הגמ' ביבמות שם דזר ששימש בשבת היינו במליחת איברים דבעיא כהונה כדאיתא במנחות (ריש דף כ'). ובשבת חייב משום מעבד. (וע' בנו"ב מ"ת חיו"ד סי' מ"ג מה שהוקשה בזה). היינו משום דכיון דמולחו לשם מצותו והעיבוד נעשה ממילא הוי משאצ"ל. ותליא בפלוגתא דעולא ור' יוחנן בשבת אי ר' יוסי ס"ל במשאצ"ל כר"ש או כר"י. וא"כ לרב ביומא שם י"ל דס"ל כעולא בשבת ולק"מ. אבל זה אינו. דהא לפי דברינו דבבישרא אגומרי אינו חייב משום מכבה אף למ"ד משאצ"ל חייב משום דזה הוי בגדר פ"ר דלא ניחא ליה לענין הכיבוי. וה"ה לענין מלאכת העיבוד לפ"ד המל"מ הנ"ל (מיהו אי נימא הטעם דפטור משום דהוי מכבה כלאח"י כנ"ל. זהו ל"ש לענין העיבוד). ותו דבלא"ה אין נראה כלל לומר לשינויא דראב"י שם דאליבא דרב יש אוקימתא אחרת ששימש הזר במליחת איברים מה שלא הוזכר בגמ' כלל. ועוד דכבר הקשו על המל"מ דאף אי שייך עיבוד במליחת איברים מ"מ הא לענין חיוב מעבד צריך שישהה במלחו שיעור עיבוד (וע' בהה"מ פ"ו מהל' מ"א), ולענין מצות מליחת קרבן א"צ לשהות במלחו כלל. (וביותר תיקשי כן בסוגיא דיבמות שם דפלוגתא דר' יוסי ור"ש בברייתא התם הוא בדין אין אחע"א. והשתא בזר ששימש במליחת איברים הא בשעת מליחה עובר על איסור זרות לחוד. ואחר ששהה במלחו שיעור עיבוד אז עובר על איסור שבת לחודיה ואיסור הראשון כבר הלך לו. ובכה"ג י"ל דלא שייך כלל אין אחע"א). אך אם נימא דהך מילתא אי חייב משום מכבה בבישרא אגומרי תליא בפלוגתא דאמוראי. דלרב בביצה שם דס"ל דחייב משום מכבה בכה"ג. וכפשטות לשון רש"י שם דהוי אב מלאכה. רק דאנן קיי"ל כאינך אמוראי דפליגי עליה התם ולדידהו ליכא חיוב משום מכבה בכה"ג. הוה א"ש הכא. דלרב דס"ל ביומא שחיטת פרו של כה"ג בזר כשירה. י"ל דרב אזיל לטעמיה דס"ל בביצה דבכה"ג חייב משום מכבה. וניחא לדידיה הברייתא דיבמות כדאמר מעיקרא שהזר שימש בהקטרה וחייב בשבת משום מכבה כו'. אבל כבר ביארנו לעיל דלרב נמי אינו חייב משום מכבה בכה"ג וכנ"ל. והיה י"ל כאן בע"א. ואין להאריך:

ו ואמנם לכאורה יש להוכיח דבבישרא אגומרי חייב משום מכבה. לפמ"ש התוס' פסחים דף ה' ע"ב) בשם הריב"א דלמ"ד הבערה ללאו יצאה לדידיה ביו"ט ליכא איסורא כלל בהבערה כיון דלאו שם מלאכה עלה. וכ"כ התוס' בביצה (ר"ד כ"ג). וקשה טובא ע"ד הריב"א בזה. חדא מה שהקשה בספר שאגת אריה (סי' ע"א) מגמרא דשבת (דקי"ד סע"א) ת"ר עולת שבת לימד על חלבי שבת שקריבין ביוה"כ כו' דברי ר' ישמעאל רע"א כו' לימד על חלבי שבת שקריבין ביו"ט כו'. כשתימצי לומר לדברי ר' ישמעאל נו"נ קריבין ביו"ט וכי איצטריך קרא ליוה"כ. לדברי ר"ע נו"נ אין קריבין ביו"ט כו'. והשתא לפ"ד הריב"א בפסחים הנ"ל קשה הכא דילמא ר' ישמעאל נמי ס"ל דנו"נ אין קריבין ביו"ט אלא דס"ל הבערה ללאו יצאה וא"כ שריא הבערה ביו"ט וא"צ קרא להתיר חלבי שבת ביו"ט וכי איצטריך קרא ליוה"כ. (ואף שהתוספות ביבמות דף ו' ע"ב הוכיחו דר' ישמעאל ס"ל הבערה לחלק יצאה מהא דשבת (די"ב ע"ב) דר' ישמעאל קרא והטה ואמר לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמינה. מיהו לפמ"ש התוספות ביבמות דק"ד סע"א דתרי ר' ישמעאל בן אלישע הוו א"כ לא מוכח מידי. וע' בתוס' זבחים דקי"ט ד"ה זו וזו). ועוד יש להקשות בפסחים שם במקומו דאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת כו'. וחשיב נמי דש"מ מדר"ע דהבערה לחלק יצאה. והא כבר מוכח כן מברייתא דשבת הנ"ל דר"ע ס"ל הבערה לחלק יצאה מדיליף ר"ע התם מקרא דעולת שבת דחלבי שבת קריבים ביו"ט. הרי דס"ל בהדיא דהבערה אסורה ביו"ט וממילא מוכח דהבערה לחלק יצאה לפ"ד הריב"א הנ"ל. ול"ל דמ"מ חשיב לה רבא הכא בהני תלת דמוכח מדר"ע הכא אע"ג דכבר מוכח זה מדברי ר"ע בדוכתא אחרינא. דא"כ תיקשי דהוה ליה לרבא למימר הכא ש"מ מדר"ע ארבע. דש"מ נמי מדר"ע הכא דס"ל דחב"פ אסור בהנאה ודלא כריה"ג. (דאי כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה הוה שרי לבער חמץ ביו"ט ולהסיקו תחת תבשילו. ודוחק לומר בזה כעין מ"ש התוספות שם דף ה' סע"א בתירוצם הראשון ע"ש). אלא דצ"ל דהא דלא חשיב ליה רבא הכא דש"מ מדר"ע דחב"פ אסור בהנאה היינו משום שכבר שמענו זאת מדברי ר"ע בדוכתא אחרינא דס"ל חב"פ אסור בהנאה. והיינו בברייתא דהאוכל תרומת חב"פ בפסחים (דל"ב ע"א). וא"כ הדק"ל דלא הוה ליה לרבא הכא למיחשב נמי הא דמוכח מדר"ע דהכא דהבערה לחלק יצאה כיון דמוכח כן מדברי ר"ע בברייתא דשבת וכנ"ל ובממ"נ קשה על רבא דהל"ל ש"מ מדר"ע ארבע. ואי לא קחשיב הכא מה דמוכח מדר"ע בדוכתא אחרינא א"כ לא הל"ל כאן רק ש"מ תרתי וכמבואר. (ובדוחק היה י"ל דלענין הא דחב"פ אסור בהנאה דזאת שמענו מדברי ר"ע בהדיא בברייתא לקמן מש"ה לא חשיב ליה רבא הכא. משא"כ לענין הבערה לחלק יצאה דאף דמוכח כן מדר"ע בשבת הנ"ל מ"מ אין זה מפורש כ"כ בדבריו שם. ודוחק ועוד י"ל דבלא"ה לק"מ הא דלא חשיב רבא הכא דש"מ מדר"ע דחב"פ אסור בהנאה. דכיון דמוכיח כאן מדר"ע דס"ל אב"ח אלא שריפה. ממילא נשמע מכלל זה דחב"פ אסור בהנאה ג"כ. דהא דאב"ח אלא שריפה ילפינן מנותר (לקמן דכ"ז ע"ב). ואי נימא דחב"פ מותר בהנאה א"כ א"א למילף חמץ מנותר דמה לנותר שכן אסור בהנאה ומש"ה לא חשיב רבא הכא דש"מ מדר"ע נמי דחמץ בפסח אסור בהנאה. כיון דמהא דמוכיח רבא דסבר ר"ע אב"ח אלא שריפה ממילא ידענו ג"כ בכלל זה דס"ל דחב"פ אסור בהנאה וכנ"ל. וכבר כתבתי במ"א לדקדק בלשון רש"י בפסחים שם בהא דמוכיח רבא דס"ל לר"ע אב"ח אלא שריפה ופירש"י ויליף לה מנותר כו'. דלכאורה מאי בעי רש"י בזה. וכתבנו שם שבזה מיושבים כמה קושיות בגמ' שם. ואכ"מ. מיהו כ"ז דוחק. וכבר ביארתי מזה במ"א. ע' בסי' מ"ב אות ו'). ועוד קשה לפ"ד הריב"א הנ"ל דמבואר בתוס' בשבת (דקי"ד ע"א ד"ה חלבי) בהא דדריש ר' ישמעאל התם מקרא דחלבי שבת קריבין ביוה"כ. דכל היכא דקתני תרי שבי בהדדי אתיא כאחרים דאין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד כו'. והתוס' חולקין בזה ע"ד הרמב"ם שדעתו שבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה היה אפשר דמיקלע שבת ויוה"כ בהדדי (וכמ"ש הה"מ ספ"ה מהלכות שבת). וכ"כ התוספות עוד בהדיא בפסחים (דנ"ח ע"ב ד"ה כאילו) דאף בזמן שהיו מקדשין על פי הראייה לא הוה מיקלע שבת ויוה"כ בהדדי וכדמוכח בגמ' דסוכה (דנ"ד ע"ב). ור' ישמעאל דדריש מקרא דחלבי שבת קריבין ביוה"כ ע"כ ס"ל כאחרים כו'. (ולא ניחא להו להתוספות למימר דקרא מיירי באם לא נזהרו בזה בקביעות השנה ואיקלעו שבת ויוה"כ בהדדי דזה דוחק לומר כן). ולפ"ז קשה טובא (ומצאתי שהקשה כן בספר אור חדש בפסחים) דלר' יוסי דס"ל הבערה ללאו יצאה דלדידיה הבערה שריא ביו"ט לפ"ד הריב"א הנ"ל. וא"כ לר' יוסי ע"כ דדריש קרא דעולת שבת לחלבי שבת שקריבין ביוה"כ וכר' ישמעאל. דל"ל שידרוש קרא כר"ע לחלבי שבת שקריבין ביו"ט דלמה לי קרא כיון דביום טוב שריא הבערה לדידיה. וקשה דהא מבואר בגמרא דשבת (דפ"ז סע"ב) דר' יוסי פליג על אחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד. וכדפירש"י התם. וא"כ לר' יוסי לא מיקלע כלל שבת ויוה"כ בהדדי. והשתא מאי דריש ר' יוסי הך קרא דעולת שבת דאיהו לא מצי למידרש לא כר' ישמעאל ולא כר"ע וכמבואר. אלא דלכאורה קושיא זו עצמה תיקשי לר' ישמעאל ור"ע גופייהו דמוכח דתרווייהו ס"ל דאפשר דמיקלע שבת ויוה"כ בהדדי. (כמבואר בשבת דקי"ד הנ"ל דר' ישמעאל דריש מקרא דחלבי שבת קריבין ביוה"כ ור"ע דריש שם מקרא דחלבי שבת אין קריבין ביוה"כ ע"ש). והא מסקינן בשבת (דפ"ו סע"א) דר' ישמעאל ור"ע ס"ל כר' יוסי דבז' סיון ניתנה תורה לישראל. וה"נ אמרינן ביומא (ד"ד ע"ב) דר"ע ס"ל כר"י בהא ע"ש. ולר' יוסי מוכיח הגמרא שם מכח הך ברייתא דעשר עטרות כו' דז' חסרים עבוד ופליג אהך דאחרים וכנ"ל. ולהתוס' דס"ל דלא משכחת תרי שבי בהדדי רק לאחרים כנ"ל. א"כ קשיא לר' ישמעאל ור"ע מדידהו אדידהו. אך י"ל דודאי ר"י ור"ע שפיר ס"ל כאחרים הנ"ל ולית להו הך ברייתא דעשר עטרות אלא ס"ל דלא היה אז ר"ח ניסן בא' בשבת. (דבלא"ה מוכח כן דר"ע לית ליה הך דעשר עטרות כו'. דר"ע ס"ל דהמילואים היה לאחר הקמת המשכן. וכמ"ש בתשו' הרדב"ז סי' שני אלפים רכ"ב וברא"ם פ' שמיני). אבל לר' יוסי קשיא כנ"ל. דהגמ' בשבת שם בהדיא מוקי לה להברייתא דעשר עטרות כר' יוסי ג"כ ומוכיח מינה דר' יוסי פליג אאחרים. דה"נ איתא כן בדדיא בסדר עולם דאותו יום אחד בניסן היה ראשון למע"ב, ע"ש. ותנא דסדר עולם הוא ר' יוסי כדאיתא ביבמות (דפ"ב ע"ב) וא"כ קשיא דר' יוסי אדר' יוסי כנ"ל (ואע"ג דמצינו בשבת ר"ד פ"ח דמייתי הגמרא ג"כ ברייתא דסדר עולם ומשני אמר לך ר' יוסי הא מני רבנן היא. וצ"ל דאע"ג דס"ע ר' יוסי תנא לה מ"מ לא סבר לה וכדאמרינן בנדה דמ"ו סע"ב וש"ד. מ"מ כמה דאפשר לאוקמי ברייתא דס"ע כרבי יוסי מוקמינן כידוע). אשר ע"כ מפאת כל קושיות אלו היה נראה להוכיח דלפ"ד הריב"א והתוס' דס"ל דלמ"ד הבערה ללאו יצאה שרי הבערה ביו"ט. ע"כ צ"ל בשיטתם דאינהו ס"ל דבישרא אגומרי חייב משום מכבה. ובזה יהיה ניחא הכל. ורווחא שמעתתא ליישב כל הקושיות הנ"ל. דאף לר' יוסי דס"ל הבערה ללאו יצאה מ"מ שפיר דריש קרא דעולת שבת כר"ע דחלבי שבת קריבין ביו"ט. דאע"ג דהבערה שריא ביו"ט לדידיה מ"מ צריך קרא להתירו משום חיוב מכבה דבישרא אגומרי. ומש"ה שפיר מוכיח הגמרא מדר' ישמעאל דס"ל נו"נ קריבין ביו"ט. ומיושב קושיית הש"א הנ"ל. וניחא נמי הא דמוכיח רבא בפסחים מדר"ע דהבערה לחלק יצאה דמר"ע דברייתא דשבת הנ"ל לא מוכח מידי וכמבואר. (רק דמ"מ עדיין צ"ל לר' יוחנן בשבת דל"א ע"ב הנ"ל דמפרש דר' יוסי ס"ל כר"ש דמשאצ"ל פטור. וא"כ הדק"ל לר' יוסי דהא ל"ל בקרא דעולת שבת שלימד על חלבי שבת שקריבין ביו"ט. (דהא בלא"ה לדידיה ליכא איסור דאורייתא בהקטרה ביו"ט דהבערה הא שריא ביו"ט לדידיה לפ"ד הריב"א הנ"ל. ומשום מכבה נמי ליכא חיובא לדידיה דס"ל משאצ"ל פטור וכנ"ל. וע"כ צ"ל דלר' יוחנן אליבא דר' יוסי דריש קרא דעולת שבת כר' ישמעאל לחלבי שבת שקריבין ביוה"כ וס"ל כאחרים דאין בין עצרת לעצרת כו' דלדידיה מיקלע שבת ויוה"כ בהדדי והא דמשני הגמרא (בשבת דפ"ז ע"ב הנ"ל) דלר' יוסי ז' חסרים עבוד ופליג אאחרים כו'. היינו רק משום דהגמ' מהדר לאוקמי ברייתא דס"ע כר' יוסי היכא דאפשר כו'. ולעולא אליבא דר' יוסי (בדל"א ע"ב הנ"ל) א"ש כן אף למסקנא. אבל לר' יוחנן אליבא דר' יוסי הברייתא דעשר עטרות אתיא כרבנן דר' יוסי. וכדמסיק הגמרא אאידך ברייתא דס"ע (ברדפ"ח הנ"ל). דאמר לך ר' יוסי הא מני רבנן היא כו' ור' יוסי לנפשיה כאחרים ס"ל. ועכ"ז יש בזה קצת דוחק לומר דסתמא דגמרא דשבת דמוקי הברייתא הנ"ל כר' יוסי הוא רק לעולא ולא לר' יוחנן כו'. ולפמ"ש לקמן א"ש כאן בפשיטות אף לר' יוחנן). אבל אם נימא כדברינו דלעיל דבבישרא אגומרי ליכא חיוב משום מכבה כנ"ל. הדק"ל כל הקושיות הנ"ל. ואין לדחות ולומר ביישוב הקושיות הנ"ל באופן זה. דאף למ"ד הבערה ללאו יצאה דלדידיה שריא הבערה ביום טוב לפ"ד הריב"א הנ"ל. מ"מ אסור מדאורייתא להקטיר איברי קרבן ביו"ט משום דרחמנא אחשבה להבערתן. וכעין מ"ש רש"י בביצה (דכ"ז ע"ב) דאסור לבער קדשים טמאים ביו"ט אף ע"י אכילת בהמה דרחמנא אחשבה להבערתן הילכך מלאכה היא. וכ"כ רש"י ג"כ בפסחים (דמ"ו סע"א) ובשבת (דקכ"ו ע"ב). דזה אינו דסברת רש"י שייך רק למ"ד דהבערה ממש אסורה ביו"ט (אם לא משום דאמרינן מתוך כו'). דלדידיה שייך לומר דבקדשים אף שאר ביעורים אחשבינהו רחמנא כמו שריפה דהוי מלאכה. (וכ"מ לשון רש"י שם). משא"כ למ"ד דס"ל דעיקר הבערה שריא ביו"ט לא שייך לומר בשריפת קדשים דרחמנא אחשבה להבערתן דמ"מ היכא אשמעינן איסור חדש דהבערה מה שלא נאסר כלל ביו"ט. ואף דבירושלמי ברפ"ב דשבת מבואר דאסור להצית את האור במדורת קדשים מבעוד יום שתהא דולקת והולכת בשבת או ביו"ט דאע"ג דאין. כאן עשיית מלאכה בשבת ויו"ט דממילא נעשית עי"ז שהדליק מבע"י מ"מ גזה"כ הוא שלא יהיו קדשים מתבערין ביו"ט. והנה מלבד דבגמ' דידן לא משמע כן רק דמבע"י שרי להתחיל לשרוף קדשים שיהיו מתבערים אח"כ בשבת ממילא. (וכדמוכח בשבת דכ"ג סע"ב. וש"ד). אלא דאף לפי הירושלמי דאסור להצית את האור במדורת קדשים פסולים מבע"י היינו משום דגלי קרא התם לאיסור בזה. אבל זה ודאי דעכ"פ לא צריך קרא הכא למישרי הקטרת איברי קרבן למ"ד דהבערה שריא ביו"ט. דמהיכא תיתי לאסור. והדק"ל כל מ"ש לעיל

ז ונראה לומר באופן אחר. דודאי העיקר להלכה כמ"ש לעיל דבבישרא אגומרי לכ"ע אינו חייב משום מכבה וכנ"ל. ומה שהוכחנו לעיל דאף לפ"ד הריב"א הנ"ל דלר' יוסי שרי הבערה ביו"ט. דמ"מ מוכח מכמה דוכתי דבהקטרת איברים יש עוד איסור דאורייתא מצד אחר זולת איסור הבערה. י"ל דהיינו משום דבהקטרת איברים יש חיוב משום מבשל ג"כ. וכדאמר בירושלמי בפ"ב דשבת הל' ה'. אהך ברייתא דזר ששימש במקדש בשבת כו'. ע"ד דר' יוסי דאמר משום בישול מה מבשל יש כאן מכיון שהוא רוצה בעיכולן הוא כמבשל. אלא דלכאורה מוכח איפכא מגמ' דידן ביבמות שם דפריך ואי בהקטרה והא א"ר יוסי הבערה ללאו יצאה. ומזה מוכח דהגמ' פליגא על הירושלמי בזה וס"ל דאין כאן משום מבשל. ובהגהות הגרע"א שם רמז להירושלמי הנ"ל. אבל זה לא מיסתבר כלל לומר שהבבלי והירושלמי יפלגו בזה בגוף הסברא אם בכה"ג חשיב כמבשל. (ולפמ"ש לעיל אות ד' דזר שהקטיר ה"ל מקלקל בהבערה. רק דהגמ' ביבמות שם קאי למאן דס"ל מקלקל בהבערה חייב וכנ"ל. לפ"ז י"ל על הירושלמי דאמר הכא דיש חיוב משום מבשל והא לכאורה מקלקל בבישול פטור לכ"ע. מיהו י"ל דכיון דמ"ד מקלקל בהבערה חייב יליף לה מהבערת ב"כ. ושם יש מלאכת בישול ג"כ כדאמר הגמ' בשבת שם (דק"ו ע"א) מה לי לבשל פתילה או סממנים כו'. רק דמאן דיליף מקלקל בהבערה חייב ס"ל דלא חשיב כאן מתקן בבישול זה וע"ש בתוס'. וממילא כמו דילפינן דמקלקל בהבערה חייב י"ל דה"נ לענין בישול ומלבד זה בלא"ה י"ל בזר שהקטיר דיש לדון אי חשיב בזה מקלקל וכמ"ש לקמן אי"ה). ולכאורה י"ל פלוגתת הבבלי והירושלמי באופן זה. דהירושלמי התם הא קאי בשיטת ר' יוסי שהביא שם מקודם. דאמר התם הבעיר ובישל אית תנא תני חייב שתים אית תנא תני חייב אחת כו'. הידא היא ר' יהודה אומר משום מבעיר ר' יוסי אומר משום מבשל. ומייתי עלה הך דזר ששימש בשבת כו'. ומסיק דה"נ חייב משום מבשל בלבד לר' יוסי. אבל בגמרא דידן לא נזכר בשום מקום הך פלוגתא דהבעיר ובישל כו' ואדרבה משמע בגמ' דפשוט הוא דהבעיר ובישל חייב ב' ובהדיא תניא בברייתא דהמבשל ג"ה בחלב ביו"ט דחייב משום מבעיר ומשום מבשל (ביצה די"ב ע"א ופסחים דמ"ז ע"ב ובמכות דכ"א סע"ב). והגמ' במכות שם שקיל וטרי עלה אי יש חילוק מלאכות ליו"ט. ומשמע דבשבת בודאי חייב שתים כשהבעיר ובישל וכן מפורש בדברי רבא בשבת (דע"ד ע"ב) דבעבד חביתא חייב ז' חטאות וחשיב מבעיר ומבשל בתרתי. וע"ש בפירש"י. וכ"כ הה"מ ברפי"ב מהלכות שבת דכן קיי"ל דהבעיר ובישל חייב שתים. וע"כ דהיינו משום דהפלוגתא הנ"ל לא נזכר בגמ' ולפום גמרא דידן לא פליג ר' יוסי כלל בזה. והנה בברייתא דיבמות הנ"ל דזר ששימש בשבת דר' יוסי מחייב שתים. כבר כתבו התוס' שם דהברייתא חשיב נמי לאוין גרידא. והדבר מוכרח דאל"כ מאי מתיב שם הגמרא לבר קפרא מהך ברייתא מדשייר זר שאכל מליקה כו'. ולפ"ז י"ל דהגמ' לא הוה מצי לפרושי בברייתא כהירושלמי בזר ששימש בהקטרה דחייב משום מבשל כיון שהוא רוצה בעיכולן כו'. דא"כ תיקשי לר' יוסי אמאי מחייב שתים הוה ליה לחייב שלש. משום זרות ומשום מבשל ומשום הבערה. דאע"ג דהבערה דהוי לאו גרידא אינו חל על איסור זרות בכולל דהוי קל על חמור כמ"ש התוס' שם לפרש כן קושיית הגמ' שם. מ"מ י"ל מיגו דחל איסור שבת על איסור זרות לענין בישול חל נמי עליו לענין הבערה. וכעין מ"ש התוס' בכה"ג בחולין (דק"ג ע"א סד"ה דאיסור) דמיגו דאתי איסור טריפה וחייל אאיסור חלב חייל נמי עליה איסור אמ"ה. וכש"כ הכא די"ל כן לענין מבשל ומבעיר דתרווייהו איסורי שבת נינהו. (ובתשו' נו"ב מ"ת חא"ח סי' קי"ז למד מדברי התוס' חולין הנ"ל דה"ה להפך לומר בדין אחע"א דמיגו דחייל על איסור אחותו חייל נמי על איסור בתו שהיא חמורה מכולם כו' ע"ש. וטפי ה"ל לאתויי ע"ז דברי התוספות בחולין דל"ז ע"ב ד"ה ומה כו' שכתבו שם די"ל דמיגו דחייל איסור נבלה אאיסור מסוכנת חייל נמי אאיסור חלב כו' ע"ש). ואף דלכאורה היה י"ל דסברת התוס' בחולין הנ"ל דמיגו דחייל איסור טריפה אאיסור חלב חל נמי עליה איסור אמ"ה היינו דוקא כששני האיסורין באים כאחד בב"א ברגע אחד ומיגו דחל אחד מהאיסורים על איסור הקדום ה"נ חל עליה נמי איסור השני שעמו בב"א. משא"כ הכא דאיסור הבערה דשבת חל קודם לבישול וכמו שנבאר בסמוך מש"ה כיון שאיסור הבערה לבדו שחל קודם ואינו יכול לחול על איסור זרות מצד עצמו שוב לא יחול עליו אף אח"כ כשחל איסור בישול על איסור זרות מ"מ לא יחול עליו עי"ז איסור הבערה עוד. אבל מ"מ הסברא פשוטה דאם עוסק בהבערה עד שעה שנגמר איסור הבישול וכל שעה ישנה לאיסור הבערה עדיין א"כ אף שמתחלה לא חל עליה איסור הבערה מ"מ עי"ז לא יגרע כחו מלחול עליו אח"כ בשעה שחל עליו איסור הבישול שיחול עמו איסור הבערה ביחד וכנ"ל. (וגם עוד היה י"ל לכאורה דסברת התוספות בחולין הנ"ל היינו רק בשני איסורים שוים כמו איסור טריפה ואיסור אמ"ה דמיגו דהאי חייל האי נמי חייל. משא"כ דהבערה לר' יוסי בלאו גרידא ואיסור בישול יש בו חיוב מיתת ב"ד י"ל דבכה"ג לא נימא דמיגו דחייל איסור החמור על איסור זרות יחול עליו איסור הקל ג"כ ומ"מ יש ללמוד דכמו דאמרינן איפכא (בתוס' חולין דל"ז ע"ב הנ"ל) דכמו דחייל איסור נבלה אאיסור מסוכנת חייל נמי אאיסור חלב שהוא בכרת כו'. וכ"מ בגמ' דכריתות גבי בתו ואחותו כמ"ש הנו"ב הנ"ל דצ"ל דמיגו דחייל על אחותו חל נמי על בתו החמורה שיש בה חיוב מיתת ב"ד. וה"נ י"ל בהא דאמרינן בשני איסורין החלין כאחד על איסור הקדום דמיגו דהאי חייל האי נמי חייל דאף שאיסור אחד מהני שני איסורים שביחד קל מחבירו מ"מ חל עמו ג"כ בב"א. וכמבואר בנו"ב שם שמדמה שני הענינים האלו להדדי. ע"ש בדבריו). ומעתה י"ל דגמ' דידן לא פליגא על הירושלמי בעיקר הדין דבהקטרת האיברים כיון שרוצה בעיכולם חייב משום מבשל. רק דבהך ברייתא דזר ששימש בשבת דר' יוסי מחייב שתים א"א לומר שהחיוב משום מבשל וכנ"ל. והיינו דידוע דשיעור החיוב בשבת במבעיר הוי בכל שהו כמ"ש הרמב"ם ברפי"ב מהלכות שבת. ושיעור החיוב במבשל הוי כגרוגרת כמ"ש הרמב"ם שם ברפ"ט וכדאיתא בירושלמי בפ"ז דשבת. וא"כ י"ל דהברייתא מיירי שלא שימש הזר בהקטרה כ"כ כשיעור בישול. (ואין להקשות דלמה לא מיירי הברייתא באמת כשהקטיר כשיעור בישול וליתני ר' יוסי מחייב שלש. דפשוט דלק"מ. דעיקר הרבותא שמשמיענו הברייתא הוא רק מה שחל שבת על זרות לר' יוסי. ובזה הוא דפליג עליה ר"ש התם). אבל בהקטיר כשיעור בישול חייב משום מבשל. וא"כ א"ש בפשיטות כל הקושיות דלעיל לפ"ד הריב"א הנ"ל דשרי הבערה ביום טוב לר' יוסי. דמ"מ יש איסור בהקטרת איברים ביו"ט דחייב משום מבשל וא"ש. והירושלמי לטעמיה דס"ל לר' יוסי דהבעיר ובישל חייב רק משום מבשל. ושפיר משני הירושלמי אהא נמי דבהקטרת איברים חייב משום מבשל. ולק"מ. אך דברי הירושלמי שם צריכין ביאור. מאי פריך הירושלמי אהך דזר ששימש בשבת, ע"ד דר' יוסי דאמר משום בישול מה בישול יש כאן והא כיון דליכא בישול שפיר ניחא דחייב משום מבעיר. ול"ל דקושיית הירושלמי משום דר' יוסי ס"ל הבערה ללאו יצאה דזהו לא נזכר כלל שם בירושלמי ועוד דההפך מבואר מתחלת דברי הירושלמי שם אהא דאמר ר' יוסי דבישל והבעיר חייב משום מבשל. דאמר עלה הירושלמי וקשיא ע"ד דר' יוסי הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה כו'. ובפירוש הקה"ע תמה דהא ר' יוסי ס"ל הבערה ללאו יצאה. אך באמת לא נזכר בירושלמי בשום דוכתא הך דר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאה. ומוכח שם דהירושלמי ס"ל דר' יוסי נמי ס"ל דהבערה לחלק יצאה. וכמו שבכ"ד מצינו דפליגי הבבלי והירושלמי אליבא דחד מ"ד גופיה. וכמ"ש התוס' בכתובות (דק"ב סע"א) וביבמות (דקי"ג ע"ב ד"ה יצתה ע"ש) וכן בשאר דוכתי. (ובספר מרכבת המשנה רפי"ב מהל' שבת כתב דר' יהודה ור' יוסי דבירושלמי הכא אמוראי נינהו ולא התנאים שבגמ'. ועם היות שמצינו בירושלמי ר' יוסה סתם (בה"א לבסוף) שהיה אמורא. וגם לפי הגירסא בירושלמי דביצה שהובא בתוס' ביצה ר"ד כ"ג מוכח, שם דר' יוסי האמורא ס"ל הבערה לחלק יצאה ויהיה כאן ר' יוסה לטעמיה. מיהו ברא"ש בביצה שם העתיק הגירסא בירושלמי ר' חזקיה ולא ר' יוסי. וכ"ה בירושלמי שלפנינו בפ"ה דביצה סוף ה"ב. ואמנם מ"מ כזאת לא מצינו שיחלקו ר' יהודה עם ר' יוסי ושנאמר שהמה שניהם היו אמוראים כשמות התנאים שרגילין לחלוק יחד זע"ז. ואין לנו לחדש דבר כזה. וגם אף לפ"ד המרכה"מ הנ"ל עדיין התמיה במקומה מה פריך הירושלמי הכא על ר' יוסי מה מבשל יש כאן וכנ"ל):

ח וליישב דברי הירושלמי הנ"ל. הנה מתחלה נבאר דלכאורה קשיא בגמ' דידן ביבמות שם גבי זר ששימש בשבת בהבערה דהגמ' נקט בפשיטות דאיסור זרות קודם לאיסור שבת ופליגי ר"י ור"ש רק אי אתי איסור שבת וחייל על איסור זרות. ור"ש דאינו מחייב אלא משום זרות בלבד משום דס"ל אין אחע"א. וקשה דהא בהבערה איסור שבת חל קודם לאיסור זרות. דחיוב הבערה בשבת שיעורו בכל שהו (כמ"ש לעיל מהרמב"ם רפי"ב מהל' שבת) וחיוב זרות ליכא עד שיקטיר כזית כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מהלכות ביאת מקדש ה"ד) דאין הקטרה פחותה מכזית. (וכעת ראיתי שהקשה כן בספר תועפת ראם חאה"ע סי' ט"ו. ולא כתב שם שום תירוץ). בשלמא לפ"ד הירושלמי דחיוב שבת בזה הוא משום מבשל ומבשל שיעור חיובו בכגרוגרת (כמ"ש הרמב"ם ברפ"ט מהלכות שבת). א"כ חיוב זרות קודם לחיוב מבשל בשבת. דשיעור גרוגרת הוא יותר מכזית כדמוכח בגמ' דשבת (דצ"א סע"א) וכמ"ש כן להדיא בתוספות ביומא (דע"ט ע"ב ד"ה לומר) ובעירובין (ד"פ ע"ב ד"ה אגב) ובחולין (דק"ג ע"ב ד"ה חלקו) ע"ש. (וזהו דלא כהמג"א בסי' שס"ח סק"ב לפ"ד הרמב"ם. וע"ש סי' תפ"ו). וכיון שהקטיר כזית נתחייב משום זרות ואח"כ חל עליו חיוב מבשל כשהגיע לשיעור כגרוגרת. אבל לפי גמ' דידן דחיוב שבת הוא משום הבערה א"כ חיוב שבת קודם לחיוב זרות וכנ"ל. ואין לומר דר"ש דאמר הכא דאינו חייב אלא משום זרות בלבד היינו משום דאזיל לטעמיה במכות די"ז ע"א דסבר ר"ש דכל שהו למלקות וא"כ חיוב זרות בהקטרה ג"כ בכ"ש. וממילא איסור זרות שחל עליו קודם השבת חשיב קודם לאיסור שבת כסברת הגמ'. דזה אינו. חדא דנראה דלא אמר ר"ש דכ"ש למלקות רק באיסורי אכילה. ועוד דהא ודאי דר"ש אמר דכ"ש למלקות אבל לא אמר ר"ש דכ"ש למיתה. והא ר"ש גופיה ס"ל בסנהדרין (דפ"ד סע"א) דזר ששימש בחנק. ובודאי דלענין זה בעינן שיעורא ולא בכ"ש. (ומלבד זה לפמ"ש הריטב"א במכות שם דטעמא דר"ש דס"ל כ"ש למלקות משום דבאכילתו אחשביה לכ"ש ומש"ה לענין קרבן דאכל בשוגג בעי כזית לחשיבות. ולפ"ז י"ל דאף במזיד כשאוכל כזית שלם אין החיוב עד לבסוף שהשלים הכזית אף לר"ש. דהא לא אחשביה כלל לאכילת כ"ש בכה"ג כיון שמתחלה היה דעתו על כזית שלם. וי"ל בזה). ועוד דבלא"ה קשה טובא בגמ' דיבמות שם דפריך ואי בהקטרה והא אר"י הבערה ללאו יצאה. ופירשו התוס' דקושיית הגמ' היא משום דאיסור כולל לא חל בקל על חמור כנ"ל. והשתא מאי פריך הגמ' והא לר' יוסי ודאי איסור שבת קדים לאיסור זרות כנ"ל דאיסור הבערה בכ"ש ואיסור זרות בכזית. (דר' יוסי לא ס"ל כר"ש דכ"ש למלקות). ואח"כ אתי איסור זרות וחייל אאיסור שבת דהוי איסור כולל ואיסור חמור על איסור קל. (כיון דלר' יוסי הבערה בשבת רק בלאו. וגם הוי קל משום שהותרה מכללה במקדש כמ"ש התוס'). ואיסור זרות הוי ג"כ כולל על איסור שבת דכולל ג"כ שאר עבודות דלאו מלאכה נינהו לענין חיוב שבת. וא"כ לא מקשה הגמ' מידי. ואין לומר משום דאע"ג דחיוב זרות ליכא עד שיקטיר כזית מ"מ איסורא איכא בכ"ש דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת. דזה אינו. דהא מבואר בתוס' שבועות (דכ"ב ע"א ד"ה אהיתרא. ושם דכ"ג ע"ב ד"ה דמוקי) דח"ש אע"ג דאסור מה"ת מ"מ לא חשיב עליו מושבע ועומד שלא יחול עליו איסור אחר. וא"כ מ"מ הכא חיוב דשבת קודם לחיוב דזרות. ועוד דלפמ"ש בתשו' ח"ץ (סי' פ"ו. והובאו דבריו בהגהת המל"מ ברפי"ח מהלכות שבת) דלא אסיר ח"ש מה"ת אלא באיסורי אכילה כיון דאיסור ח"ש נפ"ל מקרא דכל חלב כו'. אבל באיסורי שבת פחות מכשיעור או בתולש שער אחת בנזיר וכה"ג בזה שרי ח"ש מה"ת. וכ"מ בתוספתא דביצה ברפ"ד. וכמו שנ"ב שם. וא"כ באיסור זרות לענין הקטרה י"ל דח"ש שרי מה"ת. אלא דבזה י"ל לפי מה דאיתא בירושלמי רפ"ו דתרומות בהא דסבר ר"ל דח"ש מותר מה"ת דמודה ר"ל בעתיד להשלים. והיינו דכיון שהיה דעתו מתחלה להשלים לכשיעור אע"פ שעדיין לא אכל אלא ח"ש חל האיסור עליו. וע"כ דזה ידעינן מסברא דאסור מה"ת. דהא ר"ל ס"ל ביומא (דע"ד ע"א) דהך דרשא מכל חלב לרבות ח"ש אסמכתא בעלמא הוא. אלא דבעתיד להשלים ס"ל מסברא דאסור מה"ת. וא"כ ה"נ לדידן דקיי"ל דח"ש אסור מה"ת באיסורי אכילה מקרא דכל חלב כו' משא"כ באיסורי אחריני דלאו אכילה דלא ילפינן מכל חלב ובזה ח"ש מותר מה"ת. מ"מ בעתיד להשלים אסור מה"ת אף באיסורי אחריני מסברא כמו לר"ל וכנ"ל. ואע"ג דבמה דאמר עוד התם בירושלמי דתרומות ג"כ דמודה ר"ל ביוה"כ דח"ש אסור מה"ת. בזה מצינו ההיפך מבואר בגמרא דידן ביומא (דע"ג ע"ב) דנקט בפשיטות דלר"ל אף ביוה"כ ח"ש שרי מה"ת. ע"ש. מ"מ בהך מילתא דאמר הירושלמי דמודה ר"ל בעתיד להשלים בזה לא מצינו בגמ' דידן סתירה לזה. וגם מסברא נראה כן דאלת"ה א"כ לר"ל יהיה מותר מדאורייתא לאכול איסור במזיד עד גמר הכזית ואח"כ יהיה נעשה איסור למפרע ולא מסתבר כן. וה"נ לדידן באיסורי אחריני דלאו אכילה דבעתיד להשלים ח"ש אסור מה"ת. ולפ"ז ניחא הכא באיסור זרות כיון שמתחלה דעתו להקטיר כשיעור ממילא הוי איסור דאורייתא תיכף כשמתחיל להקטיר כדין ח"ש בעתיד להשלים דאסור מה"ת אף לריש לקיש וכנ"ל. מ"מ קשה כדאמרן לעיל דהא איסור ח"ש לא חשיב מושבע ועומד כמ"ש התוס' בשבועות הנ"ל ולמה לא יחול עליו איסור אחר. אם לא נימא שהתוס' בשבועות שם כ"כ רק לענין שבועה שחלה על ח"ש כיון דלא הוי מושבע מסיני ע"ז ולא שייך בזה לומר אין שבועה חלה על שבועה משא"כ לענין שני איסורים שאין אחע"א י"ל דעל ח"ש נמי לא חל משום דהסברא בזה שא"א שיחולו שני איסורים בדבר אחד. ושאני שבועה דהוי איסור גברא ולא איסור חפצא. והא דאין שבועה חלה על איסור הוא רק משום דמושבע ועומד עליו מסיני ומש"ה חל על ח"ש דע"ז לא הוי מושבע ועומד. ויש להאריך בזה ואכמ"ל. (ואף דבתוספות חולין (דק"ב ע"ב ד"ה שאין) מבואר בהדיא דאיסורין ג"כ חלין על ח"ש. ע"ש. י"ל משום דהתוס' קיימי אליבא דר"ל התם כמבואר בדבריהם ור"ל הא ס"ל דח"ש מותר מה"ת. משא"כ לר"י דח"ש אסור מה"ת). מיהו כ"ז דוחק ולא משמע כן בדבריהם. אך י"ל ברווחא. דקושיית הגמרא ביבמות שם היא משום דמשמע ליה דהא דר' יוסי מחייב שתים בזר ששימש בשבת מסתמא מיירי בכל ענין אף היכא דלא קדים איסור שבת לאיסור זרות. (וכדמשמע בהדיא מדברי ר' יוסי דקאמר בהדיא חייב שתים משום זרות ומשום שבת דמשמע מדבריו אע"ג דאיסור זרות קדים. ול"ל כלל דהיכא דאיסור זרות קדים לא יתחייב שתים לר' יוסי שזהו הפך משמעות דבריו) ומשכחת, לה בכה"ג דאמרינן בשבועות (די"ז ע"ב) דזר שהפך בצינורא בשבת חייב מיתה משום דמקריב עיכוליה ע"ש. והשתא בכה"ג שהפך הזר הצינורא בשבת בשעת גמר הקטרת הכזית הרי איסור שבת ואיסור זרות באין כאחד וממילא הא איסור זרות חשיב קדים לאיסור שבת שחל עליה מקודם. וזה ודאי דלענין שבת ג"כ חייב בשהפך בצינורא וקירב בישולו והבערתו. וכמו באחד נותן את האור ואחד מגיס בגמרא דביצה דל"ד ע"א דהמגיס חייב ג"כ משום שמקרב בישולו כמש"ש הרמב"ן והרשב"א וש"פ. (ובלא"ה י"ל דהא בשבועות שם אמרינן היכי דמי אי דלא הפיך לא מיעכל פשיטא כו'. והכא י"ל בכה"ג דודאי חשיב מבעיר או מבשל בשבת). ומקשה הגמ' ביבמות שפיר דר' יוסי מחייב שתים מיירי ודאי בכל ענין אף בשקדם איסור זרות לאיסור שבת כנ"ל. והא בכה"ג ה"ל איסור קל על איסור חמור דלא חל אפילו בכולל כמ"ש התוס'. וא"ש:

ט ולפי דברינו יתבאר דברי הירושלמי דשבת שם נכון היטב. דהתם בפלוגתא דר"י ור' יוסי בהבעיר ובישל דר' יוסי סבר דחייב משום מבשל. מייתי עלה הך דזר ששימש בשבת כו'. והיינו דר' יוסי דמחייב שתים היינו ג"כ כשיטתו דהבעיר ובישל חייב משום מבשל. (דבלא זה לא שייכא מידי התם הך דזר ששימש בשבת דמייתי הירושלמי שם). והא ודאי בהבעיר ובישל אע"ג דחיוב הבערה קודם לחיוב בישול כיון דהמבעיר חייב בכ"ש והמבשל שיעורו בכגרוגרת (כמ"ש לעיל מהרמב"ם רפ"ט ורפי"ב דשבת) ובירושלמי דשבת פ"ז ה"ב נמי איתא דמבשל שיעורו בכגרוגרת. מ"מ סבר ר' יוסי בהבעיר ובישל דאינו חייב רק משום מבשל דמלאכת הבישול הוא העיקר ונפק מכלל חיובא דמבעיר לכלל חיוב מבשל וכדמוכח בירושלמי שם. וכן מוכח נמי מהא דר' יוסי מחייב שתים בזר ששימש בשבת במקדש. מלבד דלפי פשוטו מוכח כן דהא ר' יוסי לא פליג בהא אר"ש דאיסור זרות קדים הכא לאיסור שבת (וכדמוכח ג"כ מלישנא דר' יוסי דנקט אחד משום זרות וא' משום שבת וכנ"ל). ואי היה החיוב משום מבעיר הא בזה איסור שבת קודם לאיסור זרות כיון דהמבעיר חייב בכ"ש כנ"ל. (ול"ל דמיירי בכגון שהפך הזר בצינורא בגמר הכזית כנ"ל. דפשיטא דר' יוסי מיירי בכל ענין. ולא נימא דמיירי רק בכה"ג דוקא דזהו דוחק. ולא ניחא ליה להירושלמי לפרש כן). וע"כ דהחיוב משום מבשל דאיסור שבת בא אח"כ דשיעור כגרוגרת גדול יותר מכזית וכנ"ל מהתוספות דעירובין ויומא הנ"ל. אלא שהוכחה זו היא רק מלישנא דר' יוסי. אבל יותר מוכח זה בהוכחה חזקה מהא דר' יוסי מחייב שתים. והיינו דהא לשיטת הירושלמי דר' יוסי נמי ס"ל דהבערה לחלק יצאה וכמ"ש לעיל. א"כ אם איתא דבזר ששימש בשבת החיוב משום מבעיר ואיסור שבת חל מקודם ואח"כ איסור זרות כנ"ל. אמאי חל איסור זרות על איסור שבת לר' יוסי. והא הוי איסור קל על איסור חמור דחיוב זרות הוא מיתה בידי שמים וחיוב שבת הוא בסקילה. (כיון דר' יוסי נמי ס"ל הבערה לחלק יצאה לפ"ד הירושלמי כנ"ל). ואמאי מחייב ר' יוסי שתים. (ואף שהתוספות ביבמות שם ס"ל דשני איסורים שיש בכל אחד חומר שאין בחבירו כמו חלב ונבלה חלין זע"ז. מ"מ אם האחד יש בו מיתת ב"ד חשוב חמור לגבי חבירו. ולשיטת רש"י בחולין (דק"א ע"ב) זהו חשוב ג"כ איסור מוסיף ע"ש. ולדעת התוספות מ"מ ודאי חשוב חמור). אלא משום דר' יוסי לטעמיה דס"ל בהבעיר ובישל דחייב משום מבשל. וה"נ מכיון שהוא רוצה בעיכולן מבשל הוא. ואיסור זרות קודם הכא לאיסור שבת וכנ"ל. והירושלמי מתחלה לא אסיק אדעתיה הא דהכא חשיב מבשל. ופריך דמה שייך זה לפלוגתא דר"י ור' יוסי. ומה מבשל יש כאן. ומשני מכיון שרוצה בעיכולן מבשל הוא. וא"ש הכל:

ומעתה נחזור לעניננו לבאר הסוגיא בשמעתין ביומא דמיושב היטב הקושיא דלעיל למה לא פריך הגמרא ותי"ל משום הבערה כנ"ל. משום דסתם ספרא ר"י. ואיהו ס"ל מקלקל בהבערה פטור ומקטיר קטורת חסירה הוי מקלקל בהבערה. ומשום מכבה ליכא חיובא הכא. כמו שביארנו באורך. (ול"ל דבקטורת נמי יהיה חיוב משום מבשל כמו בהקטרת איברי קרבן כנ"ל. דלא דמי כלל וכמובן למעיין. וגם בלא"ה אפילו נימא דשייך כאן מבשל מ"מ בקטורת חסירה הוי מקלקל בבישול ופטור ופשוט. ואמנם הלום ראיתי בשו"ת חמדת שלמה (חאה"ע סי' י"ז) שהקשה שם בגמרא דיבמות הנ"ל (כקושייתנו הנ"ל) דזר ששימש בהקטרה הא הוי ליה מקלקל בהבערה ותירץ שם בסברא מחודשת דכל היכא שהוא עושה כן במזיד והוא רוצה בדבר זה ואצלו יקרא תיקון תו לא ה"ל מקלקל אע"ג דבאמת הוי קלקול ועשה איסור. והא דפריך הגמ' בפסחים לענין קרבן פסול מה תיקן היינו משום דהתם מיירי בשוגג וכוונתו לקרבן כשר וכיון שבאמת הוא פסול ה"ל מקלקל. משא"כ בעושה במזיד ורוצה בכך וכנ"ל והביא ראיה לזה מהברייתא דהמבשל ג"ה בחלב ביום טוב ואכלו דלוקה משום מבשל ביו"ט ומשום מבשל בב"ח. אע"ג דע"י הבישול נאסר הגיד בהנאה וה"ל מקלקל (דמדמחייב משום בב"ח ע"כ ס"ל יש בגידין בנו"ט. וממילא ג"ה מותר בהנאה). וע"כ לומר כיון שהוא רוצה בכך מיקרי תיקון. עכ"ד הח"ש. ולפי דבריו יהיה נסתר כל יסוד דברינו מ"ש בכאן ביישוב הקושיא בשמעתין דהכא והדק"ל. דהא בסוגיין מיירי במזיד. (וכדאמר בהדיא בשינויא דר"ש ובשינויא דר"א). וא"כ לא הוי כלל מקלקל בהבערה לפ"ד הח"ש הנ"ל. וע"כ מההכרח לבאר שדברינו נכונים וליתא לדברי הח"ש הנ"ל ואין מקום לסברתו בזה. דעיקר קושייתו בגמרא דיבמות בזר שהקטיר דה"ל מקלקל בהבערה כבר ביארנו לעיל (אות ה') דלק"מ וראייתו מהמבשל ג"ה בחלב ביו"ט ג"כ אינה ראיה כלל. דהא מבואר בפסחים דע"ג ע"א בברייתא דהשוחט בשבת בחוץ לע"ז דמשני הגמ' דחשוב מתקן משום דתיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ שאם אכלו אינו נהרג וכדפירש"י שם. הרי דאע"ג דלישראל אסור בהנאה ואסור לישראל ליתנו לנכרי. (וע' תוס' פסחים בדכ"ב ע"ב ד"ה ואמ"ה). מ"מ כיון דהוי תיקון לגבי הב"נ עצמו שאם אכלו פטור מש"ה חשיב מתקן. א"כ במבשל ג"ה בחלב הא ודאי חשוב מתקן גמור דתיקן לב"נ דחזי ליה להב"נ לאוכלו ע"י בישול זה. דאפילו לר"י דס"ל דג"ה נאסר לב"נ (בחולין ד"ק ע"ב. וע"ש דצ"א ע"א) מ"מ הא אמרינן בסנהדרין (דנ"ט ע"א) דלר' יהודה כיון דלא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ, ופשיטא דלב"נ שרי ג"ה וא"כ הוי מתקן גמור וכנ"ל. ומלבד זה אף לפי הבנתו של הח"ש שהבין דהכא חשיב מתקן משום שרוצה לאוכלו כך אכתי לא דמי כלל לזר שהקטיר במקדש. דלענין אכילה שייך לומר דאחשבה לאכילה זו שרוצה לאכול באיסור והוי מתקן בבישול לענין הנאת הגוף דאכילה. (וכמ"ש שם התוס' כה"ג בביצה די"ב רע"ב. דמש"ה חשיב צורך יו"ט). אבל בהקטרה שכל עיקרה הוא ענין מצוה ולא הנאת הגוף. א"כ אם הקטיר בעבירה וההקטרה פסולה מה תיקון שייך כאן במה שעושה בזדון לבו ענין רע מבלי שום תכלית ולא דמי לקורע בחמתו דעושה נח"ר ליצרו לשכך חמתו דחשיב תיקון. וגם בלא"ה יש להשיב ע"ד הח"ש. במה שהוכיח שם מברייתא הנ"ל מדמחייב משום בב"ח ע"כ ס"ל יש בגידין בנו"ט וממילא ג"ה מותר בהנאה וע"י הבישול נאסר בהנאה והוי מקלקל כו'. ואין דבריו מוכרחים לפ"ד הרמב"ם שפסק כמ"ד אין בגידין בנ"ט ומ"מ פסק באוכל ג"ה של נבלה דחייב שתים (בפ"ח מהמ"א ה"ו) ותירוץ האחרונים דס"ל דכיון דרחמנא אחשבה לאכילתו לענין ג"ה חשיבא נמי אכילה לענין שאר איסורים כו' ע"ש. ואכמ"ל. ועוד יש לדחות דבריו בזה וא"ר להאריך יותר. ומעתה נתבררו דברינו דבמקטיר קטרת חסירה הוי מקלקל בהבערה וכנ"ל. ומיושב שפיר סוגיין דיומא וכמבואר.

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה