תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן מט
מתני' פסחים דף קי"ד ע"א. הביאו לפניו מטבל בחזרת כו'. ובגמ' אמר ר"ל ז"א מצות צריכות כוונה כו'. עד סוף הסוגיא. הנה בסוגיא זו יש לעורר כמה תמיהות וספיקות. ונבא לבאר בהמשך הענין כמה פרטים בדיני מצות צריכות כוונה ובדיני מרור. וממילא רווחא שמעתתא. ויתישב הכל בחדא מחתא. בס"ד:
א התוס' במתני' הקשו (בד"ה אע"פ) אמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה. ותירצו דכיון דכל עיקרו של מרור לא נתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא הוי ביטול בכך. וכתב המהרש"א דה"ה דהתוס' הוו מצו להקשות כן לראב"צ דאמר חרוסת מצוה דהא ראב"צ בזמן הבית היה והוי מרור מדאורייתא ואתי חרוסת דרבנן ומבטל למרור מדאורייתא כדאמר הגמרא לקמן דלכ"ע אתי דרבנן ומבטל דאורייתא. ולכאורה משמע דמ"מ בתירוצם של התוס' הנ"ל מה שתירצו אליבא דת"ק ממילא בזה מתורץ לראב"צ ג"כ. אך בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקמ"ד מבואר דלראב"צ לא שייך כלל סברת התוספות בתירוץ הנ"ל. והיינו דכיון דלדידיה עיקרו של חרוסת נתקן רק משום מצוה בפ"ע דהוי זכר לתפוח או לטיט ולא משום קפא. ומרור בזמן הבית הוי מ"ע מדאורייתא. א"כ חרוסת דרבנן מבטל למרור דאורייתא. והדרא לדוכתה קושית התוס'. ואף די"ל בזה סברא אחרת וכמ"ש הר"ן דכל מילתא שאינו אכילה בפ"ע רק עביד לטבל בו לא מבטיל ליה להדבר שמטבילין אותו בו. (ובזה י"ל ג"כ קושית הטור סי' תע"ה על הרמב"ם שכתב דמטביל מצה בחרוסת כו'). מ"מ מלשון התוס' לא משמע לומר שכיוונו לזה, ואין להעמיס זה בכוונתם. וע"ש ברדב"ז. ואין לדחות קושית המהרש"א הנ"ל מהא דראב"צ בזמן הבית היה. ע"פ מה שכתב הרא"ש בר"פ מקום שנהגו דראב"צ אחר חורבן היה. וא"כ מרור נמי הוי דרבנן ולא מבטל חרוסת דרבנן למרור דרבנן למ"ד אין מצות מבטלות זא"ז כדאמרינן לקמן. דז"א. דראב"צ היה בזמן הבית ג"כ. כדמוכח בסנהדרין (דף נ"ב ע"א) והיה מהדור שראו החרבן כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לזרעים. ומסתמא הא דראב"צ הכא היינו אף בזמן הבית ג"כ. והדק"ל:
ב בהא דאמר ר"ל ז"א מצות צריכות כוונה כו'. דאי ס"ד מצות א"צ כוונה למה לך תרי טיבולי הא טביל ליה חדא זימנא. וידוע קושית מהר"ל מפראג ע"ד הפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דטבול ראשון א"צ כזית (וכ"פ בש"ע). א"כ מאי מוכיח ר"ל דילמא לעולם מצות א"צ כוונה. והא דבעינן טיבול שני משום דדילמא בטיבול ראשון לא אכל כזית. והפר"ח תירץ ע"ז דא"כ היא גופה קשיא דהיה להם לחכמים לתקן לאכול כזית בטיבול ראשון ושוב לא יצטרך לטיבול שני. אבל דבריו ל"נ כלל דהא מדאורייתא בעינן מצה קודמת למרור כדכתיב על מצות ומרורים כו'. רק דלא הוי לעיכובא בדיעבד דאם אכל מרור קודם למצה יצא (כמ"ש התוס' רע"ב) אבל לכתחילה צ"ל מצה קודם למרור. (וע' תוס' רפ"ד דמנחות דל"ח סע"א דלית לן למימר דאסדר לבד יקפיד הכתוב לעכב בדיעבד ע"ש). וכמ"ש התוס' במתני' בהא דקרי למרור פרפרת הפת להורות דמצה קודמת למרור. וכ"כ התוספות בגמ' (דקט"ו ע"א ד"ה מתקיף). וכן אמר הגמ' בהדיא בסוף הסוגיא דמצה קודמת למרור. וכ"כ הרשב"ם במילתיה דר"ל דאמר כיון דלאו בעידן חיובא דמרור הוא דאכיל ליה שאין חיוב המרור עד לאחר המצה. וכ"כ הרמב"ן במלחמות מקרא מצות ומרורים כו'. ומעתה ל"ל כד' הפר"ח הנ"ל דהיה להם לחכמים לתקן לאכול כזית בטיבול ראשון ולא יצטרך לטיבול שני. דא"כ יהיה תמיד אכילת מרור קודמת לאכילת מצה. והיאך מצו חכמים לתקן כן הפך התורה שהצריכה לאכול מצה קודם למרור. (ומכש"כ בזה"ז דמצה דאורייתא ומרור דרבנן. וידוע דיש להקדים מצוה דאורייתא למצוה דרבנן). ולפ"ז הדק"ל קושית מהר"ל מפראג הנ"ל. דמנ"ל לר"ל להוכיח דמצות צריכות כוונה ודילמא צריכין לטיבול שני דדילמא בטיבול ראשון לא אכל כזית וכנ"ל. (ול"ל איפכא דלמה לי טיבול ראשון בטיבול שני לחוד סגי. דא"כ זה קשיא גם לר"ל דאמר טעמא משום דמצות צריכות כוונה. וע"כ דלר"ל נמי הוי טיבול ראשון משום היכרא וכמ"ש המהרש"א. ע"ש):
ג בגמרא דנזיר (דכ"ג ע"א) דאמר רבב"ח א"ר יוחנן מ"ד כי ישרים דרכי ה' כו' משל לשנים שצלו פסחיהם א' אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה כו' א"ל ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא עבד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד אלא אמר ר"ל משל לשנים זה אשתו ואחותו עמו בבית כו'. והקשה בט"א בפ"ג דר"ה דקשיא דר"ל אדר"ל דהא ר"ל גופיה בפסחים ס"ל דמצות צריכות כוונה וא"כ זה שאכלו לשם אכילה גסה ולא אכלו לשם מצוה לא קיים כלל מצות אכילת פסח מה"ת ושפיר מיקרי פושע ורשע שאינו מקיים מ"ע של תורה. ול"ל דמיירי התם באכלו אכילה גסה ומ"מ כיון לשם מצוה דא"כ למה נאדי ר"ל לגמרי מהך משל דאכילת הפסח והל"ל באכילת פסח גופיה דהשני אכלו שלא לשם מצוה דה"ל רשע לר"ל וכנ"ל. עכ"ד הט"א שם וביותר תיקשי קושיתו לפמ"ש התוס' (בב"ק דק"י ע"א ד"ה אכילה) בחד תירוצא לפרש בגמרא דנזיר שם דקאמר שאכלו לשם אכילה גסה, ולא קאמר שאכלו אכילה גסה דהאכילה בעצם לא היה אכילה גסה כלל רק שלא אכלו לשם פסח אלא כדי להיות שבע. וא"כ מיירי התם בהדיא שלא כיון לשום מצוה וא"כ ה"ל רשע לר"ל דס"ל מצות צריכות כוונה וכנ"ל. אך התוס' בפסחים (דק"ז ע"ב ד"ה ודילמא) שכתבו וז"ל ועוי"ל דאין לו ליקרות רשע כיון שקיים מצות פסח אע"פ שלא קיים מצות אכילה דאכילת פסחים לא מעכבא עכ"ל, מזה מבואר דס"ל להתוס' דאע"פ שלא קיים כלל מ"ע דאכילת פסחים מ"מ לא מיקרי רשע לענין זה כיון דאכילת פסחים לא מעכבא ועכ"פ קיים מצות עשיית הפסח. וכ"מ מד' התוס' בב"ק הנ"ל בתירוץ הא' ע"ש. (ובפר"ח או"ח סי' תרי"ב סק"ו פירש בד' התוס' דמשום ביטול מ"ע דואכלו את הבשר לא מיקרי רשע. (ולדבריו צ"ל דאף דאמרינן ביבמות (ד"כ ע"א) ובנדה (די"ב ע"א) דהעובר על איסור, דרבנן נמי מיקרי רשע. מ"מ כ"ז שעובר בקום ועשה אבל לא בשוא"ת. וכ"כ בתשו' חוט השני סי' י"ח. ואפילו בביטל מ"ע בשוא"ת לא מיקרי רשע. ומ"מ אין זה מוסכם כ"כ). מיהו הכא בלא"ה י"ל דמשמעותא דקרא דצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם דמשמע דהפושעים מלבד דלא ילכו בם בקיום המצוה הוי לו עוד למכשול. וכיון דאכילת פסחים לא מעכבא ולא ביטל עי"ז למפרע מ"ע דעשיית הפסח שקיים מקודם רק לא קיים מ"ע דאכילה בשעת מעשה מש"ה לא בעי ר"ל לפרש כן בקרא הכא רק משל דאשתו ואחותו כו'). רק די"ל דזה תליא בחילופי גירסאות. שד' התוס' הנ"ל א"ש לפי הגירסא שלפנינו בנזיר שם דא"ל ר"ל נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד. י"ל כפירוש התוס' דעכ"פ קיים מצות עשיית הפסח. אבל לפי הגירסא שלפנינו בגמרא דהוריות (דף י' ע"ב) בהך מילתא דאיתא התם אמר ליה ר"ל כו' פסח מיהא קאכיל. משמע שקיים ג"כ מצות אכילת הפסח. ובזה תיקשי קושית הט"א הנ"ל מדר"ל אדר"ל וכנ"ל דלדידיה לא קיים המ"ע בלא כוונה וכנ"ל. אלא דלכאורה בלא"ה לק"מ קושית הט"א הנ"ל. מתרי טעמי. חדא די"ל דר"ל ס"ל דמצות א"צ כוונה אע"ג דר"ל בפסחים מדייק לה ממתני' ז"א מצות צריכות כוונה מ"מ י"ל זאת ולא ס"ל. (וכן איתא בכמה דוכתי ביבמות דט"ז רע"ב וכן בנדה ובתוס' יומא דף ו' סע"ב ובעירובין דל"ו סע"א. ושאר דוכתי). ובפרט דמבואר להדיא בירושלמי בפסחים בהך סוגיא דר"ל ס"ל מצות א"צ כוונה. ואין לעשות סתירה בחנם בין הבבלי וירושלמי אליבא דר"ל. ומסתבר יותר לומר דבגמ' דידן נמי דאמר ר"ל ז"א מצ"כ הוי זאת ולא ס"ל וכנ"ל. (מיהו הרמב"ן במלחמות פ"ג דר"ה מוכיח דר"ל גופיה ס"ל כן הכא דמצ"כ. אבל דבריו אין מוכרחין לפמ"ש התוס' בסוגיין דקי"ד ע"ב ד"ה אכלו ע"ש). ועוד י"ל דבלא"ה לק"מ מדר"ל אדר"ל. דאע"ג דס"ל גבי מרור דמצ"כ מ"מ מודה גבי פסח דא"צ כוונה. דהא בר"ה (דכ"ח ע"א) דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ואמר רבא ז"א התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כו'. ופירש"י דכיון דנהנה באכילתו הילכך לאו מתעסק הוא כו'. והר"ן שם העלה בד' הרמב"ם שפסק (בפ"ב מהלכות שופר) דלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ופסק ג"כ (בפ"ו ה"ג מהלכות חו"מ) דכפאו ואכל מצה יצא, ולכאורה דבריו סתרי אהדדי ותירץ הר"ן דכיון דחזינן דר"ז אמר לשמעיה איכוון ותקע לי נקטינן כוותיה דצריך כוונה. ובהך דכפאו ואכל מצה לא אשכחן פלוגתא בזה נקטינן דיצא. וע"כ לחלק מטעם דבמצה יצא שכן נהנה. (ולא כרבא דלא ס"ל הך חילוקא). עכ"ד הר"ן. ולפ"ז צ"ל הא דגבי מרור פליגי אי צריך כוונה, היינו דבמרור לא שייך שכן נהנה (שאוכלו בפסח משום מצות מרור לחוד ובל"ז אין דרך לקבוע אכילה על מרור ולא הוי הנאה כמו מצה). וכ"כ הפ"י בר"ה שם. ולפ"ז ממילא לא קשיא כלל מדר"ל אדר"ל. דגבי אכילת הפסח א"צ כוונה דשייך שכן נהנה כמו גבי מצה. משא"כ גבי מרור שפיר סבר ר"ל דמצ"כ דאכילת מרור הוי כמו עשיית מצוה אחרת דלא שייך שכן נהנה. אלא שמד' התוס' בפסחים (דקט"ו ע"א סד"ה מתקיף) שכתב שם בהא דלא מייתי הגמרא בר"ה מהך ברייתא דאכלו בלא מתכוין יצא משום דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי כמו בתפלה ותקיעה. מזה משמע דס"ל דגבי אכילת מרור נמי י"ל דמש"ה א"צ כוונה כ"כ כמו בתפלה. (מיהו לפמ"ש לקמן אות ד' בביאור דברי תוס' אלו אין מזה סתירה ע"ד הפ"י הנ"ל דבאכילת מרור לא שייך שכן נהנה כו'). רק דכ"ז ניחא לפ"ד התוס' שמפרשים בהך דנזיר דהך אכילה גסה לא הוי אכילה גסה ממש שקץ באכילתו אלא הוי אכילה שיש בה טעם ע"ש משא"כ לחד תירוצא בתוספות דהוי אכילה גסה ממש י"ל דבכה"ג ג"כ לא שייך שכן נהנה כו', והדק"ל. וי"ל בעיקר קושיית הט"א הנ"ל שביארנו דלא קשיא כלל מדר"ל אדר"ל וכנ"ל. מ"מ יש להקשות קושיא זו עצמה מדר' יוחנן. דהתם בנזיר פריך ליה ר"ל כן לר' יוחנן האי רשע קרית ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר כו'. וקשה דמאי פריך לר' יוחנן הא ר' יוחנן לטעמיה דס"ל מצות צריכות כוונה ומש"ה בלא כיון לשם מצוה לא יצא והוי רשע וכנ"ל. דאף דבירושלמי בפסחים בסוגיין משמע לכאורה דפליגי בזה אמוראי אליבא דר' יוחנן אי מצ"כ. דאיתא התם חבריא בשם ר' יוחנן צריך לטבול בחזרת שתי פעמים. ופירש בק"ע שם דס"ל מצות צריכות כוונה. וכ"מ שם בירושלמי דפריך עליה מברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. ע"ש. ור"ז בשם ר' יוחנן אמר דא"צ לטבל בחזרת ב"פ. ומשמע דס"ל מצות א"צ כוונה. אך י"ל כמ"ש הפ"מ שם דס"ל רק דבטיבול הראשון א"צ חזרת דוקא רק שאר ירקות נמי סגי. ולפ"ז י"ל דלעולם ליכא פלוגתא בהא דר' יוחנן ס"ל מצות צריכות כוונה. וכן מוכח מהא דאיתא בירושלמי (פ"ב דסוכה ה"ז) דא"ר יוחנן בשם ר"י לענין אכילה דסוכה דלילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות. ור' הושעיא אמר כל שבעה חובה. ר"ב אמר פליגין. ר"א אמר לא פליגין מה דאמר ר' יוחנן כשנתן דעתו מה דאמר ר"ה כשלא נתן דעתו. והיינו דהא דאמר ר' יוחנן לילה הראשון חובה כו' היינו כשכיון לצאת י"ח סוכה באכילת לילה הראשון תו לא צריך אבל בשלא כיון לצי"ח סוכה אז חובה עליו בשאר כל הימים פעם אחת ליתן דעתו לצאת י"ח סוכה. הרי מוכח מזה דר' יוחנן ס"ל מצ"כ. ומהכא משמע דאף במידי דאכילה סבר ר' יוחנן דמצ"כ אף שכן נהנה. אלא שקצת י"ל ולחלק דהא דאמרינן במידי דאכילה דמצות א"צ כוונה שכן נהנה היינו דוקא היכא שגוף האכילה מצד עצמה היא מצוה כמו מצה ופסח והוי נהנה מעיקר המצוה. משא"כ באכילת סוכה דעיקר המצוה היא מה שאוכל בסוכה ולא הוי בזה נהנה מחמת המצוה דאילו היה אוכל בבית היה לו ג"כ אותה הנאה עצמה ומש"ה ס"ל דמצ"כ באכילת סוכה. ומ"מ אין זה מוכרח. כיון דיליף שם בג"ש מפסח דלילה הראשון חובה והוי כאן נמי גוף האכילה מצוה. וגם יש להוכיח לפמ"ש בהג"א בפ"ג דר"ה שהביא ראיה דמצות א"צ כוונה מהא דקיי"ל כרב בחולין (דל"א ע"א). דאמר בנדה שנאנסה וטבלה דטהורה לביתה ע"ש. ולפ"ז מוכח מהתם דר' יוחנן בחולין שם דאמר אף לביתה לא טהרה מזה מוכח דר' יוחנן ס"ל מצות צ"כ. ואף שד' הג"א תמוהין בזה דאף למ"ד דמצ"כ י"ל שזהו רק במצוה חיובית המוטלת על כאו"א בחיוב. משא"כ טבילת נדה דהוי רק להפקיע איסורה ודמי לשחיטת חולין דא"צ כוונה (אף למ"ד בעלמא דמצ"כ) דאין זה מצוה חיובית כלל דאי בעי לא לישחוט ולא ליכול. וה"נ בטבילת נדה דאף למ"ד דס"ל טבילה בזמנה מצוה מ"מ אין זה מ"ע גמור להצריך כוונה. ועוד דאף אם נימא בזה ג"כ דמצ"כ מ"מ בלא כוונה נהי דלא קיים מצוה זו דטבילה בזמנה אבל אין זה מונע הפקעת איסורה שהוא ענין בפ"ע ומצאתי בפמ"ג שהרגיש קצת מזה. מ"מ מוכח מדר' יוחנן דס"ל דאף בנדה שנאנסה וטבלה דלא טהרה לביתה א"כ כש"כ במצוה חיובית דס"ל מצ"כ. (מיהו מד' הר"ן בחידושיו לחולין שם משמע דאינו ענין כלל להך דמצ"כ. ואפשר שאין להוכיח ג"כ מהתם להא דר' יוחנן ס"ל מצ"כ). מ"מ כבר הוכחנו לעיל דר' יוחנן ס"ל מצ"כ. ותיקשי בהך דנזיר מאי פריך ר"ל לר' יוחנן וכנ"ל. אלא דבזה י"ל דהנה הט"א תירץ על קושייתו הנ"ל מדר"ל אדר"ל דיש לחלק דאפילו למ"ד מצ"כ הוא דוקא בדבר שכל המין כשר למצותו כמו מצה ושופר דקיום המצוה אינו תלוי דוקא בחתיכת מצה זו רק במין זה ומש"ה מסתמא אין עומדין לשמן וצריך כוונה אבל בדבר פרטי המיוחד בגופו דוקא אמרינן דסתמא לשמו עומד וכמו אכילת קדשים ופסח ומש"ה בזה א"צ כוונה עכ"ד הט"א. ובלא"ה היה יש לחלק בזה בין אכילת קדשים לשאר מצות וכמ"ש הרמב"ן במלחמות להוכיח דלענין שחיטת קדשים לא בעינן כוונה דמצוה (רק כוונת שחיטה) אף למ"ד בעלמא דמצ"כ ע"ש. וה"נ י"ל לענין אכילת קדשים רק דזה אינו מספיק דאכתי תיקשי בגמ' דנזיר שם דא"ר יוחנן משל לשנים שצלו פסחיהם כו' ופריך ליה ר"ל האי רשע קרית ליה אלא אר"ל משל לשנים זה אשתו ואחותו עמו בבית כו'. והשתא אכתי למה נאדי ר"ל לגמרי מהך משל דר' יוחנן והל"ל הך משל גופיה לשנים שאכלו מצה אחד אכל לשם מצוה כו'. דבאכילת מצה בלא כוונה לא יצא וה"ל רשע שביטל מ"ע וכנ"ל. ולפ"ז נסתר ג"כ תירוצו של הט"א דאכתי למה לא אמר ר"ל הך משל גופיה מאכילת מצה וכנ"ל והדק"ל אמנם לפי דברינו דלעיל י"ל דלק"מ דהא דפריך ר"ל לר"י האי רשע קרית ליה כו' אף דר"י ס"ל מצ"כ מ"מ פריך ליה שפיר אהך מילתא משום דשאני אכילת קדשים וכנ"ל. והא דנאדי ר"ל לגמרי מהך משל דר"י ולא אמר הך מילתא גופה לענין אכילת מצה וכנ"ל. היינו משום דר"ל לנפשיה ס"ל דמצות א"צ כוונה וכנ"ל ולשיטתו גם באכילת מצה בלא כוונה ג"כ לא הוי רשע ופושע. ור"ל לנפשיה איצטריך למימר משל אחר לגמרי מהך דאשתו ואחותו בבית כו'. אלא שעכ"ז עדיין לא פלטינן מקצת דוחק. ויותר נראה לשנויי ברווחא וכמ"ש לקמן:
ד בדברי הרא"ש בסוגיין שהביא בסתם הברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. ואח"כ הביא ג"כ בסתם הברייתא דר' יוסי אומר אע"פ שטובל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת כו'. דמזה מוכיח הגמ' דתנאי היא דר' יוסי ס"ל מצ"כ ופליג אברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. והיאך מביא הרא"ש בסתימות שתי ברייתות הסותרות זא"ז. וגם בר"ה שם פוסק הרא"ש דמצ"כ. והב"י בסימן תע"ה רוצה לדחוק בד' הרא"ש דמייתי להך ברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא דרך אגב משום אכלן לחצאין ואכלן דמאי דמיתני בה. וזה דוחק גדול. ובפרט שהרי"ף השמיט הך ברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. והיינו משום דהרי"ף פסק כמ"ד מצ"כ כמבואר בר"ה שם. והרא"ש שם הסכים לדעתו ג"כ. וכאן שינה מד' הרי"ף והביא ברייתא זו ולכה"פ הל"ל דר' יוסי פליג עלה וכנ"ל. ומיהו בד' הטור שהב"י הניח שם בקושיא שמתחלה הביא הטור בסתם דאכלן בלא מתכוין יצא ואח"כ לענין מצה הביא הטור ד' הפוסקים דמצ"כ. י"ל דלק"מ על הטור די"ל דס"ל כהפוסקים הסוברים לחלק דהא דמצ"כ הוא רק במצוה דאורייתא אבל במצות דרבנן א"צ כוונה, (ומרור בזה"ז דרבנן). וכמ"ש המג"א (בסי' ס' סק"ג) בשם כמה פוסקים וכ"כ התוס' בר"ה (דכ"ח סע"א) בהא דלא הביא רבא שם מברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא משום דה"א דהיינו משום דהוי מצוה דרבנן אבל מצוה דאורייתא בעי כוונה. רק שבד' התוס' י"ל שכ"כ רק בדרך ה"א ולא שלמסקנא יהיה כן ההלכה לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. ובתוס' פסחים (דקט"ו ע"א ד"ה מתקיף) מוכח דס"ל לדינא דגם במרור בעי כוונה. ושם כתבו התוס' דהא דהגמרא שם בר"ה לא מייתי מברייתא דאכלן בלא מתכוין משום דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כ"כ. ומשמע דלא ס"ל כלל לחלק כמ"ש בר"ה בין מרור שהיא מידי דרבנן כו'. והמהרש"א בפסחים שם הניח בצ"ע ד' התוס' דהא רבא בר"ה שם מייתי מכפאו ואכל מצה אתקיעה. ומוכח דלא ס"ל לחלק בין מידי דאכילה כו'. ולכאורה היה י"ל על קושית המהרש"א. דלעולם רבא נמי ס"ל לחלק די"ל דבמידי דאכילה א"צ כוונה שכן נהנה. והא דאמר רבא ז"א התוקע לשיר יצא כו' מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא כו' קמ"ל, י"ל דסברת רבא בהך קמ"ל הוא דס"ל דבכפאוהו ואכל מצה באונס לא שייך לומר בזה שכן נהנה. (ומש"ה מוכיח מזה דתוקע לשיר ג"כ יצא). וכמבואר ברמ"א באו"ח (סי' ר"ד ס"ח) דאם אנסוהו לאכול ולשתות אע"פ שהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו. ומבואר הטעם בד' הרא"ה והובא במגן אברהם שם משום דזה דמי לאשה שתחלתה באונס וסופה ברצון דגם הרצון שבסוף חשיב אונס ושריא לבעלה וה"נ לענין אכילה לא חשיב הנאה כלל בכה"ג. (וכ"מ בירושלמי פ"ד דסוטה סוף ה"ד דיש לדמות בזה לענין אכילה שתחילתו באונס כו' כמו באשה שתחילתה באונס כו'). ולפ"ז י"ל דבמצה ומרור שאדם אוכל ברצון רבא נמי מודה שיש לחלק ולומר שבזה א"צ כוונה שכן נהנה. ומש"ה לא מייתי מברייתא דפסחים דאכלו בלא מתכוין יצא וכד' התוס' פסחים שם אך לפ"ז קשה דא"כ היאך מוכיח רבא מהך דכפאו ואכל מצה דתוקע לשיר יצא. כיון דהך מילתא דבכה"ג שכפאוהו לאכול לא חשיב הנאה למדוה הפוסקים מאשה שתחלתה באונס וסופה ברצון דמותרת לבעלה דהרצון שבסוף ג"כ חשיב אונס. והא בכתובות (דנ"א ע"ב) אמר אבוה דשמואל דאשה שתחלתה באונס וסופה ברצון אסורה לבעלה דשפיר חשיב רצון אף שתחלתה באונס. ונהי דקיי"ל כרבא דפליג עליו התם בזה. מ"מ מנליה לרבא בר"ה שם להוכיח דז"א התוקע לשיר יצא. דילמא הא דשלחו ליה לאבוה דשמואל התם כפאו ואכל מצה יצא. היינו רק לאבוה דשמואל לטעמיה דס"ל בכתובות באשה שתחילתה באונס וסופה ברצון שהרצון שבסוף חשיב שפיר רצון אע"פ שתחילתה באונס. וממילא ה"נ לענין אנסוהו לאכול נמי חשיב שפיר האכילה הנאה אע"פ שנאנס. שהרי הפוסקים מדמין בזה הענינים הך דאנסוהו לאכול לאשה שתחלתה באונס וסופה ברצון וכנ"ל. ומש"ה בכפאוהו ואכל מצה לאבוה דשמואל יצא שכן נהנה לדידיה דחשיב הנאה בזה ומש"ה א"צ כוונה. (ולדידן דקיי"ל דבכה"ג ל"ח הנאה י"ל דלא יצא). משא"כ בתוקע לשיר י"ל דלכ"ע לא יצא. ומנליה לרבא להוכיח דהתוקע לשיר יצא. א"ו מוכח דרבא לא ס"ל כלל עיקר החילוק בין מידי דאכילה לומר דמש"ה א"צ כוונה שכן נהנה כו'. (ובפשיטות נראה דסברת רבא בזה דאף דאמרינן דהיכא דנהנה לא שייך מתעסק מ"מ נהי דאינו בגדר מתעסק אבל מ"מ היכא דצריך כוונה לצאת לא שייך כלל לומר דהוי ההנאה במקום הכוונה). ולפ"ז הדרא לדוכתא קושיית המהרש"א ע"ד התוס' דפסחים דלרבא דלא ס"ל להך חילוקא כלל א"כ אמאי לא מייתי התם מברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא וכנ"ל. ומזה מוכח כסברת התוס' בר"ה שם לחלק דאף למ"ד דמצ"כ מ"מ במצוה דרבנן א"צ כוונה. ומיהו י"ל דבפשוט לק"מ קושיית המהרש"א בתוס' דפסחים. די"ל בדברי התוס' דהתם דס"ל דעל רבא גופיה לא שייך להקשות בהא דמדייק דתוקע לשיר יצא מהך דשלחו דכפאו ואכל מצה יצא. ולא מדייק כן מהברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. דבברייתא הא ר' יוסי פליג עלה התם. ולא הוה ידענא כמאן הילכתא ורבא מדייק מהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כו'. דמשמע דהכי הילכתא. רק שהתוס' בפסחים קשיא להו מסוגיית הגמרא דר"ה שם דהגמרא מייתי שם מכמה ברייתות ולא מייתי הך ברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא דהוי סייעתא לרבא (דעכ"פ איכא תנא דקאי כוותיה). וע"ז א"ש תירוצם. דהא עיקר חידושא דקמ"ל רבא התם הוא דלא נימא לחלק דבמידי דאכילה הוא דא"צ כוונה כו'. וא"כ ליכא לסיועיה מברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא דדילמא מידי דאכילה שאני וא"ש. (ובמה שהתוס' בפסחים לא סגי להו לומר כמ"ש בעצמם בר"ה שם דלא מייתי שם מברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא היינו משום די"ל דמצוה דרבנן א"צ כוונה וכנ"ל. היה י"ל דהתוס' בפסחים מפרשים בהברייתא דאכלן בלא מתכוין דקאי על אכילת מצה ג"כ ובירושלמי בפסחים שם מפורש דהך ברייתא מיירי מאכילת מצה. ע"ש. וא"ל). ועכ"פ מד' הגמרא לא מצינו סתירה ע"ד הפוסקים הסוברים דמצוה דרבנן א"צ כוונה. והא דבעי הגמרא להוכיח דמצ"כ ממתני' דהיה קורא בתורה אם כיון לבו יצא. אין להקשות דא"כ תיקשי מכאן ג"כ למ"ד ק"ש דרבנן ובמצוה דרבנן לכ"ע א"צ כוונה להפוסקים הנ"ל. די"ל שמזה ראיה למ"ש האחרונים (ובש"א האריך בזה) דאף למ"ד ק"ש דרבנן היינו רק דמה שייחדו פרשה זו לקרותה בשכיבה ובקימה זהו מדרבנן אבל מה"ת חייב אז לקרות ד"ת מאיזו פרשה שיהיה עכ"פ. וכן מבואר ג"כ בתר"י בברכות בפ"ג ע"ש. והא דבעי הגמרא להוכיח ממתני' דר"ה דשמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא. י"ל דמגילה נמי כיון דהוי מדברי קבלה כד"ת דמי. וכמ"ש בש"ע או"ח סי' תרצ"ו ס"ז. ע"ש. וכדאמרינן בר"ה די"ט ע"א ע"ש). וכן מחמירין בספיקות לענין מגילה מה"ט. ובזה ניחא ג"כ הא דבמגילה (ד"כ ע"א) דא"ל לר"י אין מביאין ראיה מן הקטן אף דבמידי דרבנן נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן כדאיתא בכתובות (דכ"ח ע"א) וכן הקשה בס' בר"י, ולהנ"ל ניחא. ואין להקשות מגמרא דברכות (ד"כ ע"ב) א"ל רבינא לרבא נשים בברהמ"ז דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן כו'. (ונודע מ"ש האחרונים בזה אמאי לא אמר הנ"מ בספק אם בירכו ברהמ"ז דאי הוי דאורייתא צריכות לחזור ולברך כו'. והארכתי מזה במ"א). והשתא אמאי לא אמר הגמרא דנ"מ לענין אם בירכו בלא כוונה דאי הוי דאורייתא צריכות לחזור ולברך כיון דמצות צריכות כוונה משא"כ אי נשים בברהמ"ז דרבנן א"צ לחזור ולברך דמצוה דרבנן א"צ כוונה. דהא לק"מ. דהתם א"ל רבינא לרבא הכי ולטעמיה דרבא ל"ל נ"מ זו. דרבא ס"ל דמצוה דאורייתא נמי א"צ כוונה (כמ"ש בר"ה שם וכ"כ התוס' בסוכה ר"ד מ"ב להדיא דרבא ס"ל מאצ"כ). מיהו לפ"ד הרמב"ן במלחמות בר"ה שם שמפרש דרבא לנפשיה ס"ל דמצ"כ. והדק"ל הכא. ובמ"א ביארתי זה ואכמ"ל. ועכ"פ מיושב ד' הטור ממה שתמה עליו הב"י דלענין מצה הביא פלוגתת הפוסקים אי מצ"כ וגבי מרור הביא בסתם דאכלן בלא מתכוין יצא די"ל דס"ל כהפוסקים הנ"ל דבמרור בזה"ז דרבנן לכ"ע א"צ כוונה. אבל דברי הרא"ש תמוהין. שהביא בסתם הברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. ואח"כ הביא בסתם הברייתא דרי"א אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא כו'. וסתרי אהדדי. וגם הרא"ש בר"ה שם הוכיח כדברי הרי"ף דמצ"כ מהך דר' יוסי בפסחים דלאו משום היכרא דתינוקות קאמר רק מצוה להביאם משום דמצ"כ ומזה מוכח דס"ל דאף במצוה דרבנן קיי"ל דמצ"כ:
ה ולכאורה נראה לומר בהקדם גמרא דסוכה (דמ"א סע"ב) בהא דתנן ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות. ואמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך הא מדאגבהיה נפיק ביה ומשני אמר אביי כשהפכו כו' רבא אמר כו' כגון שהוציא בכלי. וכתבו התוס' דמזה מוכח דאביי ורבא ס"ל דמצות א"צ כוונה דאל"כ מה קושיא מדאגבהיה נפיק ביה הא לא נתכוין לצאת בו עדיין. וקשה דהא הסוגיא הכא קאי לפרש מילתיה דר' יוסי במתני' והרי ר' יוסי גופיה ס"ל בפסחים דמצ"כ. וא"כ מה פריך הגמרא מדאגבהיה נפיק ביה הא ר' יוסי לטעמיה דס"ל מצ"כ ומש"ה אמר הכא דפטור משום דבעידנא דאגבהיה לא נתכוין לצאת וכנ"ל שוב ראיתי שהרגיש בזה הב"ח בסי' תע"ה וכתב דלפי הך סוגיא צ"ל דמפרש במילתיה דר' יוסי בפסחים דאע"פ שטובל בחזרת מצוה להביא לפניו כו' היינו משום היכרא דתינוקות ולא מצוה גמורה. (ומה שר"ל כן גם בדברי הרא"ש זה תמוה דלהדיא כתב הרא"ש בר"ה בהך דהכא דר' יוסי לאו משום היכרא לתינוקות קאמר מדקאמר מצוה אלא דמצ"כ. ע"ש). ומלבד שהדוחק בזה מבואר דמאחר דסתמא דגמרא בפסחים נקט בפשיטות דר' יוסי ס"ל מצוה גמורה משום דמצות צ"כ. ולא משום היכרא לתינוקות דא"כ מאי מצוה כדאיתא התם. א"כ מנליה לסתמא דגמ' בסוכה להקשות לר' יוסי הא מדאגבהיה נפיק ביה דילמא באמת ר' יוסי ס"ל דמצ"כ כדנקט בפסחים ולא תיקשי מידי. (ומ"ש התוס' בר"ה, דכ"ח סע"א דהא דלא פריך שם מר' יוסי דפסחים דה"מ לדחויי דמצוה משום היכרא. היינו דכיון דיש לדחות כן בדוחק מש"ה לא פריך מינה אבל פשיטא דאין למנקט בפשיטות להיפך לעשות מזה קושיא). ועוד יש לתמוה על הב"ח שלא הרגיש דבלא"ה קשה מהא דבר"ה (דכ"ט ע"א) אמר ר' יוסי להדיא דלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע. הרי בהדיא דר' יוסי ס"ל דמצ"כ. (ומהא דאיתא בע"ז דכ"ז ע"א ובירושלמי פי"ט דשבת דאמר ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה לשמה כו'. אין מזה ראיה שיסבור דמאצ"כ. דהתם דריש כן מקרא המול ימול ע"ש. משא"כ בשאר מצות). אלא שבזה י"ל דמכאן מוכח כדברי ה"ר יונה בספ"ק דברכות שכ' דאף למ"ד מצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה כגון נטילת לולב וכה"ג שהמעשה היא במקום כוונה אבל במצוה התלויה באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מתכוין לא עשה כלום. עכ"ד, ולפ"ז י"ל דדוקא גבי לולב סבר ר' יוסי דא"צ כוונה משא"כ במצות התלויות באמירה. אבל עדיין קשה. דהא מוכח בר"ה שם דהא דא"ר יוסי לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע מיירי לענין תקיעת שופר ג"כ. דאהא דאר"ז לשמעיה איכוון ותקע לי מסיק דתנאי היא ומייתי מהך דר' יוסי ואי ר' יוסי מיירי רק ממצות התלויות באמירה לחוד א"כ מה משני אהך דר"ז. ואם נימא דגם מצות תקיעת שופר כיון שעיקר המצוה היא השמיעה בלבד ה"ל כמו מצות התלויות באמירה לחוד דצריך כוונה. א"כ תיקשי היאך מוכיח רבא מהך דכפאו ואכל מצה יצא דז"א התוקע לשיר יצא, הא שאני אכילת מצה דהוי מעשה וא"צ כוונה משא"כ במצות התלויות באמירה כו'. וע"כ דתקיעת שופר ג"כ חשיב מצוה התלויה במעשה לענין זה. והדק"ל. (אם לא נימא שרבא ור"ז פליגי בהך סברא גופה. וכעין זה כתב הה"מ בפ"ב מהל' שופר ע"ש). ובהך מילתא יש לבאר במה שהקשו ע"ד ה"ר יונה שמחלק לענין כוונה בין מצות התלויות באמירה או במעשה. מהך דרפ"ב דברכות דקאמר ש"מ מצ"כ אף דמיירי במצות ק"ש שתלויה באמירה. וכן מכ"ד. וגם במ"ש שם עוד ה"ר יונה בשם ה"ר שמואל לחלק דאף למ"ד מאצ"כ היינו דוקא כשעושה בסתם אבל כשמתכוין שלא לצאת אינו יוצא. והקשה ע"ז הט"א מגמ' דעירובין (דצ"ה ע"ב) גבי המוצא תפילין מכניסן זוג זוג דלמ"ד מאצ"כ מש"ה א"א להכניסן ב' ב' דאע"ג שאינו מתכוין למצוה עובר בבל תוסיף כמו דלדידיה יי"ח המצוה בלא כוונה. והשתא הא אפי' למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ יכול להכניס ב' ב' ויתכוין להדיא שלא לצאת וממילא ה"נ אינו עובר בבל תוסיף בכה"ג כמו שאינו יוצא בכה"ג וכנ"ל וכן הקשה מהא דניתנין מתן א' שנתערבו בניתנין מתן ד' דאר"י כשנתת עברת על בל תוסיף ומפרש בגמרא דהיינו אף בלא מתכוין. והשתא אמאי הא יכול לכוין בהדיא בזריקתו שלא לשם הניתנין מתן א' ולא יעבור כו'. ע"ש בט"א שהאריך. וכן הקשה עליו מכ"ד. ולכאורה היה י"ל שיטה אחרת בזה ולהרכיב ב' הסברות יחד. והיינו דלמ"ד מצות א"צ כוונה אין חילוק כלל בין מצות התלויות במעשה או תלויות באמירה דלעולם א"צ כוונה. רק במכוין בפירוש שלא לצאת אז יש חילוק בזה. דבמצות התלויות במעשה אפי' מכוין בפירוש שלא לצאת ג"כ יצא. וכעין דאמרינן בעלמא לא אתי דיבור ומבטל מעשה (בקידושין דנ"ט ע"א וש"ד) וכיון שעושה מעשה המצוה בפועל אף שכוונתו היא הפכית ומכוין בפירוש שלא לצאת אין הכוונה הזאת מבטלת את המעשה. משא"כ במצות התלויות באמירה אם מכוין בפירוש שלא לצאת הכוונה מבטלת את האמירה (ובפרט דעיקר האמירה הוא בלב כמ"ש ה"ר יונה הנ"ל). ומש"ה בההיא דברכות דפתח בחמרא וסיים בשיכרא התם שפיר מבטל הכוונה להמצוה. שבאמירה כיון דהוי כמי שנתכוין שלא לצאת כלל משיכרא רק מחמרא והוי כוונה הפכית וכמ"ש שם ה"ר שמואל שהביא הר"י שם. (ואפשר דיש להעמיס כן ג"כ בכוונת ה"ר שמואל שבר"י דאף שכ' סתמא דבכוונה שלא לצאת אינו יוצא מ"מ י"ל שכוונתו בכה"ג דומיא דהתם דלא הוי מצוה התלויה במעשה וכנ"ל). משא"כ במצוה התלויה במעשה יי"ח אף בנתכוין שלא לצאת. וא"ש דלא תיקשי ע"ז משום דוכתא. ומיושב הכל אך בדברי התוס' יש סתירה בענין זה. דבסוכה (דל"ט ע"א ד"ה עובר) כתבו התוס' גבי נטילת לולב לענין מה שצ"ל הברכה עובר לעשייתן שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה דאע"ג דאמרינן מצות א"צ כוונה מ"מ בע"כ לא נפיק כו'. עכ"ד התוס'. ומזה מוכח שדעתם דבמתכוין שלא לצאת לא יצא אף במצוה התלויה במעשה כמו נטילת לולב דהתם. אמנם בתוס' פסחים (ר"ד קט"ו) בהא דמתקיף לה ר"ח לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליו הוכיחו התוס' מזה דר"ח ס"ל דמצ"כ דאי סבר מצות א"צ כוונה ה"ל למיפרך דכבר נפיק בטיבול ראשון ואם יברך בטיבול שני ה"ל ברכה לבטלה. ועפ"ז הוכיחו התוס' שם דכל אמוראי דהתם סברי מצ"כ וגם מסדר הש"ס סבר הכי מדאיצטריך למיפסק כר"ח כו'. והשתא אם נימא דבמכוין להדיא שלא לצאת לא יצא לכ"ע א"כ לא הוכיחו התוס' כלום. די"ל דר"ח גופיה נמי ס"ל מצות א"צ כוונה. והא דפריך לאחר שמילא כרסו הימנו כו' ולא פריך בפשיטות דהוי אח"כ ברכה לבטלה בטיבול שני היינו משום דאי מטעם ברכה לבטלה הא אית ליה תקנתא שיכוין בטיבול ראשון בהדיא שלא לצאת י"ח מרור עד אח"כ בטיבול שני וא"כ שפיר מברך אז. ומש"ה פריך ר"ח רק לאחר שמילא כרסו הימנו חוזר ומברך עליו וכדפירשו התוס' בטעמו דאין זה נכון כו' וכמ"ש הר"ן דהוי כי חוכא כו'. א"ו מוכח מדברי התוס' כאן דס"ל דאף במתכוין בהדיא שלא לצאת ג"כ יצא למ"ד מצות א"צ כוונה. ולכל הפחות מוכח דס"ל כן לענין מצוה התלויה במעשה עכ"פ שאין הכוונה מבטלת את המעשה וכנ"ל. וסותר לדבריהם בסוכה הנ"ל. ואפשר דיש לחלק בזה דעיקר הסברא כמ"ש לעיל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. ומש"ה גבי אכילת מרור אין לומר דבכיון שלא לצאת יהיה הכוונה מבטלת את המעשה לגמרי ויצטרך מעשה אחר לאכול מרור שנית דזה הוי בגדר לא אתי דיבור ומבטל מעשה. אבל גבי נטילת לולב כשמכוין שלא לצאת בו עדיין עד אחר הברכה אין כאן בזה ביטול מעשה דע"י מעשה זה עצמו יוצא בו אח"כ. וגם אהני מעשה זה שנטלו בידו כדי שיהא מזומן לברך עליו, (דכשמונח בכלי אסור לברך עליו לפ"ד התוס' שם). וכמ"ש האחרונים בקידושין שם דשפיר אתי דיבור ומבטל מעשה היכא דמ"מ אהני המעשה לשום דבר בעולם ע"ש. ושפיר מהני הכא הכוונה שלא לצאת עד אח"כ. ואין כאן סתירה וא"ש:
ו ונחזור לעניננו לבאר בסוגיא דסוכה הנ"ל. דהדק"ל מאי פריך הגמרא הא מדאגבהיה נפיק ביה הא ר' יוסי במתני' הוא דאמר דשכח והוציא הלולב לרה"ר פטור ור' יוסי לטעמיה דס"ל בר"ה ובפסחים דמצ"כ ומש"ה פטור הכא כיון דבעידנא דאגבהיה לא נתכוין לצאת וכנ"ל. רק דלכאורה יש לדחות קצת דהגמרא דפריך מדאגבהיה נפיק ביה לא על ר' יוסי פריך רק לדידן אליבא דהילכתא דקיי"ל הכא כר' יוסי דפטר פריך הכי. והני אמוראי ס"ל דמצות א"צ כוונה. אמנם יש לחזק הקושיא יותר. דהנה בעיקר הקושיא דפריך שם הא מדאגבהיה נפיק ביה. תמה מאוד בדו"ח להגרע"א דמאי פריך הא מ"מ בשעת העקירה היה בכלל טועה בדבר מצוה ועשה מצוה וא"א לחייבו על העקירה וממילא פטור דהוי כהנחה בלא עקירה. וכמו בהיה מזיד או אנוס בשעת עקירה דפטור וה"נ הכא. עכ"ד. והיא קושיא חמורה לכאורה. אך י"ל בזה בפשיטות דבפ"ק דשבת (ד"ה ע"ב) דא"ר יוחנן המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. וכ' שם התוס' (סד"ה בשלמא) דר' יוחנן לית ליה דבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דלב"ע היה חייב בכה"ג וכדמוכח בהדיא ברפ"ג דכתובות ע"ש. ולפ"ז נראה דלב"ע ה"נ אם בשעת עקירה היה מזיד או אנוס ואח"כ הוציא בשוגג גמור ג"כ חייב כיון דלדידיה מהלך כעומד דמי ונמצא שאח"כ היה עקירה מחדש בשוגג ובירושלמי ריש שבת משמע דר' יוסי ס"ל כב"ע דמהלך כעומד דמי ואמר שם דר' יוחנן לא אתי כר' יוסי כו'. וא"כ שפיר פריך הגמרא הכא לר' יוסי הא מדאגבהיה נפיק ביה. דלר' יוסי לטעמיה שפיר חייב בכה"ג אע"ג דבשעת עקירה הראשונה היה טועה בדבר מצוה מ"מ חייב על ההוצאה שאח"כ לדידיה דס"ל כב"ע וכנ"ל. אך לפ"ז חוזר וניעור קושייתנו הראשונה. דמאי פריך הגמרא מדאגבהיה נפיק ביה. הא ממ"נ לק"מ. דלר' יוסי לטעמיה בלא"ה לק"מ. דהא ר' יוסי ס"ל מצ"כ ובשעתא דאגבהיה לא נתכוין לצאת וכנ"ל. ואי הקושיא לדידן דקיי"ל כר' יוסי הכא דשכח והוציא הלולב לרה"ר פטור. הא לדידן בלא"ה לק"מ דאע"ג דבעידנא דאגבהיה נפיק ביה מ"מ כיון דבשעת עקירה היה טועה בדבר מצוה ממילא פטור דהוי כהנחה בלא עקירה. וכקושית הגרע"א הנ"ל. דהא לדידן לא קיי"ל כב"ע הנ"ל. ולפי דברינו יש מקום ליישב תמיהת התוי"ט בספ"ג דסוכה על הרמב"ם והרע"ב בפי' המשנה שהביאו הא דאתמר עלה בגמרא דדוקא כשהפכו או כגון שהוציאו בכלי דאל"כ מדאגבהיה נפיק ביה ושוב חייב אח"כ כשמוציאו לרה"ר כו'. אף שהם פסקו כמ"ד מצ"כ וא"כ בכל ענין פטור כשהוציאו לרה"ר דל"ל מדאגבהיה נפיק ביה מאחר שלא כיון לצאת אז. והרמב"ם בחיבורו בפ"ב מהל' שגגות כתב סתם דפטור והשמיט הא דאמרו כשהפכו או שהוציאו בכלי והיינו מטעם שהוא פוסק כמ"ד מצ"כ ומש"ה פטור בכל ענין. עכ"ד התוי"ט. ואולם לפ"ד הה"מ (בפ"ב מהל' שופר ה"ד) דס"ל בדברי הרמב"ם דקיי"ל דבמצוה התלויה במעשה א"צ כוונה. לפ"ז ניחא דברי הרמב"ם בפי' המשנה שהביא הך דדוקא כשהפכו או שהוציאו בכלי פטור דאל"כ מדאגבהיה נפיק ביה דנטילת לולב א"צ כוונה וכן י"ל בדברי הרע"ב). והשתא אדרבא תיקשי ע"ד הרמב"ם בהל' שגגות הנ"ל. למה השמיט הך דכשהפכו כו' וכתב סתם דפטור. אמאי. דהא כאן א"צ כוונה וא"כ מדאגבהיה נפק ביה. (ודרך כלל למה הרמב"ם סותר א"ע מחיבורו למ"ש בפירוש המשנה. וכל היכא דאיכא לשנויי משנינן(. אמנם לפי דברינו ניחא. ומוכח כדברי הה"מ בהרמב"ם דבמצוה התלויה במעשה א"צ כוונה. רק דלדידן מ"מ פטור בכל ענין ול"ל מדאגבהיה נפק ביה דהא מ"מ בשעת עקירה היה טועה בדבר מצוה וא"א לחייבו על העקירה, וממילא כשהוציא אח"כ הוי כהנחה בלא עקירה דפטור (וכקושית הגרע"א הנ"ל). ומש"ה הרמב"ם בהל' שגגות פסק סתם דפטור דלדידן פטור בכל ענין אפילו נטלו כדרכו כו'. משא"כ הגמרא דקאי לפרש אליבא דר' יוסי במתני' ולדידיה אין לפטור מטעם שהיה טועה בדבר מצוה בשעת עקירה כיון דס"ל כב"ע וכנ"ל. ולדידיה צ"ל דוקא כשהפכו או שהוציאו בכלי. ומש"ה הרמב"ם והרע"ב בפי' המשנה שמפרשים מילתיה דר' יוסי שפיר הביאו ע"ז אוקימתא דגמרא הנ"ל. ואין כאן סתירה כלל. רק דלפ"ז לכאורה חוזר וניעור קושיית האחרונים שהקשו (בס' תו"ח רפ"ד דסוכה ובס' שעה"מ) אהא דגזרינן גזירה דרבה ביו"ט שחל בשבת שמא יטלנו בידו כו' ויעבירנו ד"א ברה"ר כו'. והא אף אם ישכח ויוציאנו לרה"ר יהיה פטור משום דטועה בדבר מצוה כו'. ובשלמא אם נימא דקיי"ל דאינו פטור רק כשהפכו או שהוציאו בכלי א"כ אנן גזרינן שמא יוציאו כדרכו בידו ולא יהפכנו כו'. אבל אם נימא דלדידן קיי"ל דבכל ענין פטור קשיא. אמנם במ"א ביארתי דאין התחלה לקושית האחרונים הנ"ל. רק דבעיקר קושיית הגרע"א הנ"ל היה נראה דתליא בפלוגתא דרש"י ותוס' ריש שבת (ד"ג סע"א) דאמרינן גופו נייח ידו לא נייח. דפירש"י גופו נייח ע"ג קרקע והוי עקירה כו'. וכ' התוס' דלפירש"י משמע דאפי' הוא וידו במקום אחד ונתן לו חבירו לתוך ידו והוציא פטור. והתוס' הקשו עליו ממתניתין דחשיב הנחה ביד בעה"ב שהוא וידו ברשות אחת וכיון דהוי הנחה ממילא חשיב אח"כ עקירה כשעוקר גופו עם מה שבידו כו' וס"ל להתוס' דבכל ענין שהטעינו חבירו אפי' לתוך ידו והוציא חייב. (וע"ש בת"י ובפ"י שיישב דברי רש"י). ומעתה לד' התוס' דבהטעינו חבירו לתוך ידו ג"כ אמרינן דכשעוקר גופו אח"כ הוי כעקירת חפץ וחייב. א"כ ה"נ י"ל גבי לולב דבעידנא דאגבהיה ונטלו בידו נפיק ביה תיכף ואח"כ כשעוקר גופו שהוא כעקירת החפץ ה"ל עקירה של חיוב דלא הוי אז טועה בדבר מצוה בשעת עקירה זו דהא כבר נפק ידי המצוה קודם שעקר גופו תיכף משנטלו בידו וכנ"ל. משא"כ אם נימא כדברי רש"י דבהטעינו לתוך ידו והוציא פטור. ולא חשיב אח"כ עקירה מחדש. לפ"ז ה"נ גבי לולב דבשעה שנטלו בידו ה"ל טועה בדבר מצוה ממילא חשיב אח"כ כהנחה בלא עקירה דפטור. וצ"ל דהא דפריך הא מעידנא דאגבהיה נפק ביה היינו רק לר' יוסי לטעמיה דס"ל כב"ע דמהלך כעומד דמי ולדידיה חייב אפי' אם היה מזיד או אנוס בעקירה ראשונה דכל שעתא הוי כעקירה מחדש וכנ"ל. ולפ"ז נסתר מ"ש לעיל בדברי הרמב"ם. שהרי מדברי הרמב"ם (פי"ג מהל' שבת ה"ח) מבואר כדברי התוס' בשבת הנ"ל. וא"כ לדידן נמי שפיר י"ל מדאגבהיה קנייה כו'. ועיי' בכ"מ בהל' שגגות שם שמפרש בדברי הרמב"ם שכתב שם כדי לצאת בו בזה אשמעינן דמיירי דוקא שלא יצא בו עדיין ולפ"ז י"ל דפוסק כאן כאוקימתא דגמרא הנ"ל. וא"ל:
והנה בהא דאמרן לעיל די"ל דקושיית הגמרא בסוכה הא מעידנא דאגבהיה נפק ביה כו' היינו לר' יוסי לטעמיה דס"ל כב"ע דמהלך כעומד דמי וכדאמר בירושלמי דשבת הנ"ל. יש לפקפק בזה. די"ל דגמרא דידן לא ס"ל כלל כהירושלמי בזה לומר דר' יוסי ס"ל כב"ע דמהלך כעומד דמי. דהרי הירושלמי הוכיח כן מהברייתא דהוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת דר' יוסי אומר דאם העבירו דרך עליה חייב. ומפרש לה דר' יוסי עביד מהלך כמניח וכב"ע. ובגמרא דידן בשבת (ד"פ ע"א) איתא להך מילתא גופא שהיא מימרא דרבא דהוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה חייב. ומפרש לה הגמרא כגון שהעבירה תוך ג' ובמעביר בפחות מג' לא בעינן הנחה ע"ג משהו. ולפ"ז י"ל דבברייתא נמי (שהובאה בירושלמי) דאמר ר' יוסי להך מילתא דהעבירו דרך עליה חייב. ג"כ יתפרש כן לפי גמ' דידן. שזהו ג"כ הך לישנא גופיה דמימרא דרבא הנ"ל. ואף די"ל דאם נפרש כן במילתיה דר' יוסי א"כ לא הוו פליגי עליה רבנן שם (ומה"ט לא רצה הירושלמי לפרש כן בדר' יוסי. ומש"ה מוקי לה כב"ע דמהלך כמניח). מ"מ אם איתא דלגמרא דידן ג"כ מתפרש מילתיה דר' יוסי כפשטה וס"ל כב"ע כדברי הירושלמי. א"כ היאך היה רבא סותם דבריו לומר הך מילתא כלישנא דר' יוסי ממש והוה ליה לפרש דבריו. ולפ"ז יש לפקפק במ"ש לעיל דר' יוסי לטעמיה בזה דזה אינו לפום גמרא דידן וכמבואר. אלא דכאן בלא"ה לק"מ. וכמ"ש בסמוך:
ז אך בעיקר הענין למ"ד דמצ"כ אם זהו מדאורייתא או רק מדרבנן לא יצא ידי המצוה בלא כוונה. הנה בלבוש או"ח (סי' ס') כ' דמקרא ילפינן דמצ"כ, (ולא נודע מאיזה קרא ילפינן זה). ובפמ"ג נסתפק אם זה מדאורייתא או מדרבנן. וכן חקר בזה בשו"ת שמש צדקה (סי' כ"ט). ולכאורה יש בזה סתירה בדברי הגמרא. דמהא דאמרינן בעירובין (דצ"ה ע"ב) ואב"א דכ"ע שבת זמ"ת הוא והכא במצ"כ קמיפלגי ת"ק סבר לצאת בעי כוונה ור"ג סבר לא בעי כוונה. ופירש"י שם שעיקר הגירסא להיפך דת"ק סבר מאצ"כ. וכיון שיי"ח המצוה בלא כוונה ה"נ לענין בל תוסיף עובר ג"כ אפי' לא נתכוין למצוה כיון דזמ"ת הוא. ור"ג סבר מצ"כ לצאת יד"ח הלכך בב"ת נמי אינו עובר בלא כוונה למצוה. ומזה מוכח דלמ"ד מצ"כ היינו מדאורייתא דאי נימא דהיינו רק מדרבנן א"כ היאך תליא בזה לומר דלמ"ד דס"ל דמצ"כ מדרבנן דלדידיה ה"נ אינו עובר בב"ת מדאורייתא בלא כוונה. הא אדרבה כמו שיי"ח המצוה מה"ת אף בלא כוונה ה"נ עובר בב"ת מדאורייתא בלא כוונה ג"כ. א"ו דלמ"ד מצ"כ היינו ג"כ מה"ת שלא יי"ח בלא כוונה. ואף דלאידך אבע"א דאמר אח"כ דכ"ע לצאת ל"ב כוונה והכא לעבור משום ב"ת קמיפלגי כו'. לפ"ז אין הכרח להנ"ל. מ"מ לא נראה לומר שיהיה בזה פלוגתא בין הני שינויי דגמרא אליבא דמ"ד דמצ"כ דס"ל כן מה"ת. וכן יש לדייק ג"כ מגמרא דר"ה (דכ"ח ע"ב) דאמר ליה אביי לרבא אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה. דמוכח מזה דאי נימא כמ"ד מצ"כ ניחא דלדידיה ה"נ לענין בל תוסיף אינו עובר באינו מתכוין למצוה. ומוכח דלמ"ד מצ"כ הוא מה"ת. (ושמא י"ל דאף אם נימא דלמ"ד מצות צ"כ הוא מדרבנן מ"מ תליא בזה ג"כ לענין בל תוסיף דאורייתא. דעיקר הפלוגתא דפליגי אי מצ"כ נראה דלמ"ד מאצ"כ היינו משום דס"ל דמצות סתמן נמי לשמן קאי וכדאמר הגמרא בריש זבחים דקדשים סתמן לשמן עומדים ובתוס' שם כ' דמילה נמי סתמא לשמה קיימא. ובתוס' מנחות (דמ"ב ע"א ד"ה ואל) כ' ג"כ לענין ציצית דמסתמא לשמן קאי כו'. וי"ל דזהו סברת המ"ד מאצ"כ דס"ל דסתמא הוי ג"כ למצוה. משא"כ למ"ד דס"ל מצ"כ ולא אמרינן בזה סתמא דעשייה למצוה. (רק דמ"מ הוי מדרבנן דמדאורייתא א"צ בכל המצות לשמן רק היכא דגלי קרא דבעי לשמה) מש"ה לדידיה, ממילא ה"נ לענין בל תוסיף אינו עובר רק כשמכוין למצוה דוקא. ודוק). אמנם יש להוכיח להיפך דאף למ"ד מצ"כ הוא רק מדרבנן. מגמרא יבמות (ד"מ ע"א) בברייתא דמצות תאכל במקום קדוש מצוה שבתחלה היתה עליו בכלל היתר כו' יכול תחזור להיתרה הראשון ת"ל מצות תאכל מצוה בשלמא לרבא כו' אלא לר"י בר אבדימי דאמר אבא שאול היא הכא מאי תרי גווני איכא. וכ' התוס' שם דל"ל רצה לשם סעודה אוכל רצה לשם מצוה אוכל דא"צ שיתכוין לשם מצוה אלא שלא יהא אוכלה אכילה גסה. עכ"ל התוס'. וכ"כ רש"י שם ג"כ. וקשה דהא פליגי תנאי בהך מילתא אי מצ"כ ונימא דהך ברייתא אתיא כמ"ד מצ"כ וכשאוכל בלא כוונה הוא מבטל מ"ע דואכלו אותם כו' וחייבו הכתוב לאוכלו לשום מצוה דוקא. אלא מכאן מוכח דאף למ"ד מצ"כ הוא רק מדרבנן ומש"ה א"א לאוקמי בהכי קרא דמצות תאכל ובזה מיושב ג"כ קושיית הט"א שהובא בדברינו לעיל (אות ג') בגמרא דנזיר דא"ל ר"ל לר' יוחנן נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד. והקשה מדר"ל אדר"ל דפסחים דס"ל מצ"כ. וכבר ביארנו לעיל דיש להקשות כן מדר' יוחנן. ואם נימא דלמ"ד מצ"כ הוא רק מדרבנן ניחא, דהתם בנזיר קאי אקרא דפושעים יכשלו בם. ומדאורייתא אין זה פושע כלל דמדאורייתא לכ"ע א"צ כוונה:
ועפ"ז יש מקום ליישב דברי הרי"ף בספ"ג דסוכה שם שהביא בהלכותיו הא דפריך שם מדאגבהיה נפיק ביה ומשני אביי כשהפכו ורבא אמר כשהוציא בכלי כו'. דלכאורה יש לתמוה דהרי הרי"ף בר"ה שם פוסק בהדיא כמ"ד מצ"כ. וכן בפסחים בסוגיין השמיט הרי"ף הברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. והיינו משום דהרי"ף בשיטתו דקיי"ל מצ"כ. וא"כ למה הביא הרי"ף בסוכה הני אוקימתי דאביי ורבא. דהא לשיטתו בכל ענין יש לפוטרו דבעידנא דאגבהיה לא נתכוין לצאת בו וכנ"ל. ולכאורה היא קושיא חמורה על הרי"ף ז"ל. והתוי"ט שתמה על הרמב"ם בפי' המשנה שהביא הני אוקימתי. לא הרגיש דה"נ קשה כן על הרי"ף. אמנם אם נימא דלמ"ד מצ"כ מ"מ הוי זה רק מדרבנן. י"ל כאן עפ"י מה שביארתי במ"א בהא דקיי"ל טועה בדבר מצוה פטור אי בעינן דוקא שיהא טועה בדבר מצוה דאורייתא אבל אם היה טועה בדבר מצוה דרבנן י"ל דאינו נפטר עי"ז מחיוב חטאת של תורה. וכן ראיתי להטעה"מ בהל' שופר דפשיטא ליה כן דאינו פטור אא"כ היה טועה בדבר מצוה דאורייתא דוקא. ולפ"ז י"ל דהרי"ף לא ס"ל כלל כהתוס' בסוכה שמפרשים הסוגיא רק למ"ד מאצ"כ. (ובפרט מאחר שהוא פוסק כמ"ד מצ"כ, ודוחק לאוקמי סתמא דגמרא דלא כהילכתא. וגם לפמ"ש הרמב"ן שם בדברי הרי"ף להוכיח מגמרא דברכות דרבא ס"ל ג"כ מצ"כ. ותיקשי דרבא אדרבא בסוכה שם). אלא דאף למ"ד מצות צ"כ ג"כ פריך הגמרא שפיר הא מדאגבהיה נפיק ביה. דאף דלא כיון לצאת ולא יי"ח בלא כוונה היינו רק מדרבנן וא"כ אח"כ כששכח והוציא הלולב לרה"ר אמאי פטור הא מדאורייתא כבר יי"ח המצוה בלא כוונה ג"כ וא"כ תו ה"ל רק טועה בדבר מצוה דרבנן דאינו פטור מחטאת כנ"ל. וע"ז הוצרכו אביי ורבא לשנויי הני אוקימתי דמיירי באופן שלא יי"ח מה"ת עדיין וה"ל טועה בדבר מצוה דאורייתא ופטור. וא"ש. ובזה מיושב ג"כ קושיית התוס' שם מדאביי אדאביי בר"ה דמותיב שם לרבא ומשמע דס"ל דמצ"כ. ונדחקו לומר דאח"כ קיבלה אביי מרבא. ולהנ"ל א"ש בפשיטות. וכן מיושב ג"כ הקושיא מדר' יוסי אדר' יוסי דלק"מ דלעולם סבר ר' יוסי מצ"כ ומ"מ הכא אינו פוטר רק באופן שלא יי"ח מה"ת. ואולם התוס' בסוכה שם שהוכיחו מהסוגיא דמצות א"צ כוונה. יש להכריח מדבריהם אחת משתי אלה. או דס"ל דלמ"ד מצ"כ הוא מה"ת כד' הלבוש הנ"ל. או דנימא בדעתם דאף אי מצ"כ הוא מדרבנן מ"מ ס"ל להתוס' דאף טועה בדבר מצוה דרבנן ג"כ פטור דמ"מ הוא אנוס בדעתו אחר שטרוד לקיים מצות חכמים. ונפטר עי"ז מחיוב חטאת דאורייתא. ומצינו כה"ג בכ"ד:
ט והנה בזה יש מקום ליישב דברי התוס' בפסחים בסוגיין במה שהקשו דאמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל לחזרת דמצוה ותירצו דכיון דעיקרו של מרור לא נתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא הוי ביטול בכך. וכבר הבאתי לעיל (אות א') בשם הרדב"ז שתירוץ התוס' אינו עולה אליבא דראב"צ דאמר חרוסת מצוה משום זכר לחרוסת או לטיט וראב"צ בזמן הבית היה שהיה אז מרור מדאורייתא. אמנם לפי דברינו ניחא שפיר. דהתוס' לא הוצרכו לדבריהם רק לת"ק דס"ל חרוסת רשות. אבל לראב"צ דאמר חרוסת מצוה. מעיקרא ל"ק מידי לדידיה. דהא ר"ל מוכיח ממתני' דמצ"כ וס"ל דמש"ה בעי תרי טיבולי דבטיבול ראשון לא נתכוין לשם מרור וצ"ל שנית לשם מרור. ואם נימא דלמ"ד מצ"כ נמי הוא רק מדרבנן א"כ מדאורייתא כבר יי"ח בטיבול ראשון. ורק מדרבנן צריך לאכול שנית מרור משום חסרון כוונה שבטיבול ראשון, וא"כ לראב"צ דס"ל חרוסת נמי הוי מצוה דרבנן ה"ל תרווייהו דרבנן. דגם המרור שבטיבול שני הוא מדרבנן אף בזמן הבית דמדאורייתא כבר יצא בטיבול ראשון כנ"ל. ולא אתי דרבנן ומבטל דרבנן. (וס"ל כמ"ד דמצות אין מבטלין זא"ז בכה"ג דתרווייהו דרבנן). ולמאי דפריך הגמרא על ר"ל ומפרש דטיבול שני משום היכרא לתינוקות פשיטא דניחא לראב"צ. והתוס' במתני' לא הקשו רק לת"ק דס"ל דחרוסת רשות אמאי לא מבטל למרור דרבנן. אלא דלכאורה ז"א. דתינח אי לא היה לו בטיבול ראשון שאר ירקות רק חזרת שפיר י"ל כן דאף לר"ל הוי הטיבול השני מדרבנן משום דמדאורייתא יי"ח מרור בטיבול הראשון. אבל אם היה לו שאר ירקות בטיבול ראשון א"כ אכתי תיקשי לראב"צ דהא אסור אח"כ לטבול המרור בחרוסת דאתי חרוסת דרבנן ומבטל למרור דאורייתא בזמן הבית שהרי לא אכל עדיין מרור כלל. ובודאי ראב"צ נמי מודה דאף אם היה טיבול ראשון בשאר ירקות דמ"מ אח"כ צריך להטביל המרור בחרוסת. והדק"ל. מיהו י"ל דלק"מ. דהא בלא"ה קשה ע"ד התוס' במתני' שהקשו אמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה. והרי התוס' גופייהו בסוגיין (דקט"ו ע"א ד"ה אתי) הקשו מגמרא דמנחות דמצה מתובלת לא אתו הבשמים ומבטלי למצה ותי' התוס' משום דאין מן הבשמים כ"א דבר מועט אינו מבטל למצה. וא"כ מה הקשו התוס' במתני' גבי חרוסת הא י"ל ג"כ משום דהחרוסת הוי דבר מועט מש"ה אינו מבטל למרור ולק"מ. וצ"ל דקושיית התוס' במתני' משום דקתני סתמא הביאו לפניו חזרת וחרוסת. ואם איתא הל"ל שלא יי"ח מרור אא"כ היה מהחרוסת רק דבר מועט. אלא משמע דבכל ענין יי"ח מרור בזה. (ואף דלכתחלה צריך ג"כ לנער החרוסת שלא יתבטל טעם המרירות כמ"ש בטוש"ע. מ"מ בדיעבד כל שמרגיש שלא נתבטל טעם המרירות יי"ח בכל ענין). ומעתה שפיר י"ל כמ"ש לעיל. דלראב"צ לק"מ. דהא מתני' מיירי בהדיא שהטיבול ראשון היה ג"כ בחזרת כדקתני רישא הביאו לפניו מטבל בחזרת כו' (וע"ש בתוס' ד"ה הביאו). ומש"ה קתני בסיפא סתמא חזרת וחרוסת דבכה"ג שהטיבול ראשון היה בחזרת אז אח"כ בטיבול שני אין החרוסת מבטל למרור בכל ענין דלא אתי דרבנן ומבטל דרבנן כנ"ל. ובאם היה הטיבול הראשון בשאר ירקות (דלא מיירי מזה מתני') י"ל דלראב"צ באמת לא יי"ח מרור בזה אא"כ היה מן החרוסת רק דבר מועט וכנ"ל. וכל קושיית התוס' רק לת"ק דמתני' וע"ז א"ש היטב תירוץ התוס' ולק"מ:
אמנם עוד נראה לומר באופן אחר ביישוב ד' התוס' הנ"ל. ושבזה יתיישבו כל הקושיות שהקשינו בסוגיא זו. בהקדם קושיית מהר"ל מפראג (שהובא לעיל אות ב') להפוסקים הסוברים דטיבול ראשון א"צ כזית דא"כ מאי מוכיח ר"ל דמצ"כ דילמא לעולם מאצ"כ והא דבעינן טיבול שני משום דדילמא בטיבול ראשון לא אכל כזית. ולכאורה י"ל שמזה ראיה לד' הרא"ש בפסחים שכ' דהא דבעינן שיאכל כזית מרור היינו משום דמברך על אכילת מרור ואין אכילה פחותה מכזית. ומבואר מדבריו דלולי הברכה שאומר בלשון אכילה ליכא חיוב בעצם שיאכל כזית מרור. וכ"כ הש"א (סי' ק') בפירוש דברי הרא"ש בזה. וביאר לדעתו דהא דכתיב בקרא על מצות ומרורים יאכלוהו לא קאי יאכלוהו אלא אפסח לחוד ולא על מצה ומרור שעמו. (וראיתי במכילתא פ' בא אהך קרא מוכח כן ג"כ דיאכלוהו קאי אפסח לחוד ולא אמצה ומרור ע"ש. וכ"מ להדיא ברש"י קידושין דל"ז סע"ב דיאכלוהו קאי רק אפסח. ועיין בפסחים ד"צ ע"א). ולפ"ז לק"מ קושיית מהר"ל מפראג הנ"ל. דשפיר מוכח ר"ל ממתני' דמצ"כ דאל"כ טיבול שני למה לי דהא אף אם בטיבול ראשון אכל מרור פחות מכזית ג"כ כבר יי"ח מרור ואינו מחוייב לאכול עוד מרור. אך הש"א הקשה ע"ד הרא"ש דאם נימא דקרא דיאכלוהו קאי רק אפסח לחוד א"כ ע"כ הא דקיי"ל דמצה צריך כזית היינו מקרא דבערב תאכלו מצות דכתיב אכילה גבי מצה. וא"כ קשה בשילהי פסחים (דק"כ ע"א) דיליף רבא דמצה בזה"ז דאורייתא מקרא דבערב תאכלו מצות וראב"י אמר אחד זה ואחד זה דרבנן ופריך הגמרא והכתיב בערב תאכלו מצות ומשני מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה כו'. והשתא תיקשי דבלא"ה איצטריך קרא דבערב תאכלו מצות להורות דשיעור אכילת מצה בכזית שלא שמענו עדיין (דקרא דיאכלוהו לא קאי אמצה רק אפסח כנ"ל). ומנ"ל למידרש מהנך קראי דרשות אחריני. א"ו מוכח דקרא דיאכלוהו קאי ג"כ על מצה ומרור וש"מ דצריך כזית מרור ג"כ. עכ"ד הש"א. והנה מלבד די"ל על קושייתו. דהרא"ש ס"ל בפירוש הקרא כד' הרמב"ן בפירוש התורה ע"פ ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וז"ל שם ויותר נכון שנאמר כי מצות נמשך למעלה ואכלו את הבשר והמצות וחזר וצוה על מרורים יאכלוהו להבשר והנה צוה באכילת הבשר ואכילת המצות ולא צוה באכילת המרורים רק אמר שיאכלו בשר עם מרורים כו' עכ"ל. הרי דס"ל ג"כ דיאכלוהו קאי אפסח לחוד. אבל ואכלו דכתיב ברישא דקרא זה מוסב ג"כ על המצות ולא על המרור. וא"כ במצה כתיב הכא אכילה וצריך לאכול כזית משא"כ במרור. ולק"מ קושית הש"א הנ"ל. ומלבד זה כבר עמדו התוס' בשינוי הסוגיות. דבשילהי פסחים יליף דמצה בזה"ז חובה מקרא דבערב תאכלו מצות. ושם (דכ"ח ע"ב) אליבא דר"י דקיי"ל כוותיה יליף לקובעו חובה בזה"ז מקרא דשבעת ימים תאכל מצות. ובקידושין (דל"ז ע"ב) יליף לה מקרא דבכל מושבותיכם תאכלו מצות. (וע"ש בתוס' בקידושין ד"ה מושב שכתבו דפלוגתא דתנאי הוא דהאי תנא מפיק ליה מבערב תאכלו מצות. ובמהרש"ל ומהרש"א שם כתבו שזה הדיבור מגליון תוס' דסותר למ"ש בדיבור הסמוך. ובתשו' פמ"א ח"א סי' י"ד יישב ד' התוס' דאין כאן סתירה ע"ש). ומעתה י"ל בפשוט דהגמ' בשילהי פסחים דיליף דמצה בזה"ז דאורייתא מקרא דבערב תאכלו מצות. ואינך קראי דבכל מושבותיכם תאכלו מצות ושבעת ימים תאכל מצות צ"ל דדריש להו לדרשות אחריני. (ועיין בפסחים דל"ו סע"א ורע"ב דדריש מקרא דבכל מושבותיכם תאכלו מצות דבעינן מצה הנאכלת בכל מושבות ע"ש. וגם בקרא דשבעת ימים תאכלו מצות מצינו ג"כ דרשות אחרות). מ"מ ממילא ש"מ מהתם דשיעור אכילת מצה בכזית כיון דכתיב במצה אכילה אף דהקרא אינו מיותר מ"מ קיי"ל כל אכילה בכזית. אך בעיקר ד' הרא"ש דקרא דיאכלוהו קאי רק אפסח לחוד ולא אמצה ומרור. לכאורה י"ל דזה תליא בפלוגתא דהלל וחכמים. דלהלל שהיה כורכן בב"א ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו לדידיה שפיר י"ל דיאכלוהו קאי אפסח לחוד שיהיה נאכל עם מצה ומרור. אבל לחכמים דפליגי עליה שם (דקט"ו ע"א) ואמרו בברייתא ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בפ"ע וזה בפ"ע. ופי' הרשב"ם דיאכלוהו קאי על כל אחד בפ"ע מדלא כתיב יאכלו אותו דאז הוה קאי אפסח כו'. א"כ לדידהו דקאי יאכלוהו על כל אחד בפ"ע ממילא ידענו מהכא דצריך לאכול כזית מצה וכן כזית מרור כיון דיאכלוהו קאי על כל אחד בפ"ע. (והרא"ש דנקט דצ"ל כזית מרור מדמברכין על אכילת מרור מילתא דפסיקא נקט. דמה"ט לכ"ע צ"ל כזית מרור. ולא נחית בפלוגתא דהלל וחכמים דאמרו בגמרא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר). ולפ"ז צ"ל בהך דשילהי פסחים דנקט הגמ' מבערב תאכלו מצות דמצה בזה"ז דאורייתא וכן מפורש בהברייתא דת"כ דרבא התם. הא כבר כתבתי לעיל מהתוס' דקידושין דדרשא זו תליא בפלוגתא דתנאי וי"ל דהתם נקט אליבא דחכמים דהלל דקאי יאכלוהו על כל א' בפ"ע ומהך קרא כבר ידענו שיעור אכילת מצה בכזית ואייתי ליה בערב תאכלו מצות לדרשא אחרינא. מיהו א"צ לזה דקושיית הש"א בלא"ה לק"מ כמ"ש לעיל. (ויתר קושיות הש"א על הרא"ש בזה. נבאר לקמן אי"ה דלק"מ). רק הדבר מסתבר מצד עצמו כן דתליא בפלוגתא דהלל וחכמים. ועכ"פ מיושב קושיית המהר"ל מפראג הנ"ל דשפיר מוכיח ר"ל ממתני' דמצ"כ. דליכא למימר דטיבול שני איצטריך משום דילמא בט"ר לא אכל כזית. דהא ביארנו דאליבא דהלל יי"ח מרור אף בפחות מכזית. והא דתנן דצריכין תרי טיבולי ליכא פלוגתא בזה והלל נמי מודה בהא. (וממתני' גופה מוכח דהלל מודה בזה דצריך טיבול שני וכמ"ש לקמן בסמוך). ושפיר מוכיח ר"ל. אלא דלכאורה קשה דהא להלל שהיה כורכן ואוכלן בב"א אמרינן דס"ל דמצות אין מבטלין זא"ז. ומ"מ מודה דרשות מבטל למצוה וכן מצוה דרבנן מבטל למצוה דאורייתא כדאמר הגמרא בהדיא. והשתא אם איתא דלהלל יי"ח במרור בפחות מכזית דלא כתיב ביה אכילה. א"כ עיקר חיובו של מרור מדאוריי' יוצא בכ"ש. וא"כ כשמברך ואוכל כזית מרור הרי רק כ"ש ממנו חובה והשאר רשות (או דהוי מדרבנן כמ"ש לקמן). ואמאי לא נימא דאח"כ אכילת הרשות ממנו מבטל למצה או לפסח. דרשות או דרבנן מבטל למצוה דאורייתא. (ובודאי אין לומר שהיה כורך עם הפסח והמצה רק כ"ש ממרור ואח"כ אכל מרור בפ"ע להשלים לכזית דלא משמע כן. וגם מבואר ההיפך בפוסקים). אך לפמ"ש המג"א (סי' תע"ה סק"ד) בשם התה"ד שהוכיח מהמרדכי דהכזית מצה צריך לבלוע כאחד ולא מעט מעט וכן להלל כל הג' זיתים כאחד. דהמרדכי הקשה אהך דהלל דהיאך מחזיק בית הבליעה כ"כ (דבית הבליעה אינו מחזיק יותר מכביצה) ותירץ דבמרוסק מחזיק יותר. ואם נימא דיכול לבלוע מעט מעט לא הקשה המרדכי כלום. אע"כ דמצוה לבלוע ביחד כל הג' זיתים להלל ולדידן הזית אחד של מצה. עכ"ד שם. ולפ"ז מיושב קושייתנו הנ"ל די"ל דכל הכזית מרור הוי בגדר מצוה ואין מצות מבטלות זא"ז. ולא שייך לומר דאחר שיי"ח בכ"ש ממרור שוב הוי השאר רשות כיון דבולע כל הכזית כאחד (ולא שייך לפלוגי בבליעה אחת לומר שחציה רשות כו'). אמנם לכאורה קשה על התה"ד שהוכיח מהמרדכי דצריך לבלוע כא' כנ"ל. דאיפכא יש להוכיח מד' התוס' בזבחים (דע"ט סע"א) שהקשו דמנלן דקסבר הלל אין מצות מבטלות זא"ז דילמא היה לוקח הרבה מכאו"א ובכה"ג לא מבטל. והניחו בקושיא ע"ש. ואם נימא כהמרדכי דלהלל היה צריך לבלוע כל הג' זיתים כאחד א"כ מה הקשו התוס' דשמא היה לוקח הרבה מכאו"א דא"כ לא היה יכול לבלוע כאחד דאין בית הבליעה מחזיק יותר מג' זיתים אפילו במרוסק. וראיתי בבה"ז שם שתירץ כן על קושית התוס'. ועכ"פ מוכח מד' התוס' דא"צ לבלוע כולם כאחד. (מיהו לולא ד' התוס' היה י"ל דבלא"ה לא קשיא שמא היה לוקח הרבה מכאו"א. דהרי הלל יליף לה מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו ומשמע דסגי בסתם אכילה דהוא בכזית מכאו"א. ובזה היה י"ל קושית התוס' בפסחים דקט"ו ע"א ד"ה אלא ואכמ"ל). ולפ"ז יהיה מוכח מד' התוס' אלו דלא כהרא"ש אלא שאין יי"ח מרור בפחות מכזית כלל. דאל"כ הדק"ל להלל כיון שלא היה בולע כל הג' זיתים כאחד א"כ כיון שבלע כ"ש מהמרור יי"ח מרור בזה ואח"כ כשבולע שאר המרור עם המצה אמאי לא מבטל הרשות את המצוה כנ"ל. (אלא דקצת יש לדחות דאין סתירה מהתוס' דזבחים ע"ד התה"ד הנ"ל. דמצריך לבלוע כאחד דהיינו רק למצוה בעלמא כמש"ש. וזהו לפי האמת דהלל היה אוכל ג' זיתים מצומצמים י"ל שהיה בולעם כא' למצוה כיון דאפשר לבלוע ג' זיתים כא' במרוסק. משא"כ לפי קושיית התוס' שמקשים דדילמא הלל נמי ס"ל מצות מבטלות זא"ז והיה לוקח הרבה מכאו"א מפאת החיוב דאין יי"ח בענין אחר, שפיר י"ל שהיה בולע מעט מעט כיון דלא אפשר לבלוע הכל כאחד ולא שייך בזה מצוה. אלא דא"כ תיקשי על המרדכי הנ"ל מה מקשה על הלל היאך מחזיק בית הבליעה כ"כ ומוכיח מזה דבית הבליעה מחזיק ג' זיתים במרוסק. הא אדרבה כיון דאין בית הבליעה מחזיק כ"כ ממילא לק"מ די"ל באמת שהיה בולע מעט מעט וכנ"ל. ואולי י"ל דשפיר הוכיח המרדכי. לפמ"ש התוס' בפסחים שם דלהלל נמי סבר רק דלכתחילה יש לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כריך. א"כ תיקשי על הלל שהיה כורך שלשתן כא' מה אהני בזה כיון דהכריכה היא רק למצוה לכתחילה לדידיה. ולעומת זה הא ע"י הכריכה אי אפשר לו לקיים המצוה מה שצריך לבלוע הזית כולו כאחד עכ"פ. ואם יאכלם כ"א בפ"ע אז יכול לקיים למצוה זו לבלוע כא' כל זית בפ"ע. ומה הרויח הלל בזה. וע"כ דבאמת היה מקיים שתיהן מצות הכריכה וגם המצוה לבלוע הכל כא'. ולפ"ז הדר מוכח מד' התוספות בזבחים הנ"ל סתירת ד' המרדכי. לכן מוכח דלא כהרא"ש הנ"ל. ויש להשיב קצת. וא"ל):
אך לכאורה היה י"ל. לפי מה דאיתא בירושלמי פ"ק דחלה דמייתי שם הא דהלל הזקן היה כורך שלשתן כא' וא"ר יוחנן חלוקין על הלל הזקן ופריך הירושלמי והא ר' יוחנן כורך מצה ומרור ומשני כאן בשעת המקדש כאן שלא בשעת המקדש. (ופירשו המפרשים דהירושלמי ס"ל איפכא מגמרא דידן אלא דמצות דאורייתא מבטלות זא"ז ומצוה דרבנן לא מבטל למצוה דאורייתא). ואפילו תימר כאן וכאן בשעת המקדש שני דברים רבין על אחד ומבטלין אותו (אבל בשני דברים אין אחד מבטל את חבירו). ומגמ' דידן מוכח דפליג על הירושלמי בתרווייהו וס"ל דמצוה דרבנן מבטל למצוה דאורייתא. וגם בשני דברים אחד מבטל את חבירו. וכדאמר רבינא א"ל רב משרשיא הכי אמר הלל משמיה דגמ' לא ניכרוך אינש מצה ומרור בהדדי כו' ואתי מרור דרבנן ומבטל ליה למצה דאורייתא. מ"מ י"ל דגמרא דידן לא פליג על הירושלמי במציאות זה דר' יוחנן גופיה היה כורך מצה ומרור (אף שלא נזכר זה בגמרא דידן). רק דהני אמוראי הנ"ל פליגי עליה בזה. ולפ"ז י"ל לפמ"ש המג"א שם דצריך לבלוע ביחד כדמשמע בגמ' ספ"ז דחולין (דק"ג ע"ב) והיינו מהא דפליגי ר"י ור"ל שם באמ"ה בחלקו מבפנים. ולכאורה אינה ראיה דלר' יוחנן שם דס"ל חלקו מבפנים חייב י"ל דה"נ א"צ לבלוע כאחד, ומעתה י"ל דמהתוס' בזבחים הנ"ל אין סתירה ע"ד הרא"ש הנ"ל דיי"ח מרור בפחות מכזית. דהא דמשמע מהתוס' בזבחים דא"צ לבלוע ביחד היינו לר' יוחנן דס"ל בחולין שם חלקו בפנים חייב. (דהתוס' בזבחים שם קיימי לר' אלעזר שם שהוא תלמידו של ר' יוחנן ובירושלמי הוי ר' יוחנן בעצמו בעל מימרא זו). וא"כ לק"מ מה שהקשינו לעיל דלהלל שאר המרור יבטל את המצה כנ"ל דלתרווייהו ניחא. אליבא דר' יוחנן לק"מ הך משום דר' יוחנן לטעמיה דאף בזה"ז היה כורך מצה ומרור וס"ל דלא אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא. (וסברתו כדאמרו בירושלמי שם אחד משני הטעמים). ולר"ל דס"ל בחולין חלקו בחוץ פטור א"כ לדידיה ה"נ צריך לבלוע כל הכזית כא'. וכבר ביארנו לעיל דמאחר שבולע כאחד הוי כל הכזית מרור בגדר מצוה ומצות אין מבטלין זא"ז כנ"ל. אך באמת בירושלמי רפ"ו דנזיר איתא שם ג"כ פלוגתא דר"י ור"ל באמ"ה בחלקו בפנים. ואח"כ בעי התם כזית מצה שחלקו בפיו ואכלו תפלוגתא דר"י ור"ל כו' לא נהנה חכו בכזית. וע"ש בפ"מ ובק"ע. ומשמע דאף לר"ל א"צ לבלוע הכזית מצה כא'. ודלא כהמג"א. (ואולי מ"מ צ"ל כן למצוה בעלמא ומזה לא מיירי הירושלמי שם ומ"מ ראיית המג"א מגמרא ספ"ז דחולין ליתא). ועוד י"ל דלק"מ מה שהקשינו לד' הרא"ש דא"כ להלל אמאי לא נימא דאחר שיי"ח מרור בכ"ש שוב אח"כ יהיה המרור מבטל למצה וכנ"ל. די"ל סברא אחרת בזה. והוא דכבר הבאתי לעיל ד' הירושלמי דדוקא שני דברים רבין על אחד ומבטלין אותו אבל בשני דברים לחוד אין אחד מבטל את חבירו. וגמ' דידן פליג בזה וס"ל דבשני דברים ג"כ אחד מבטל לחבירו מ"מ י"ל דאף לגמ' דידן אמרינן דשני דברים רבין על אחד לענין זה שלא יוכל האחד לבטל את השנים ולא אף אחד מהשנים. דהיינו למ"ד אין מצות מבטלות זא"ז אבל רשות מבטל למצוה מ"מ אם אוכל ביחד שני זיתי מצוה ועמהם זית א' של רשות אין הזית דרשות יכול לבטל אף לאחד משני זיתים של מצוה כיון דהמצות גופייהו אין מבטלין זא"ז ונחשבים תרווייהו ביחד וכשאוכל הזית דרשות עמהם תמיד השנים רבין על הא' לענין זה דלא אתי הך דרשות ומבטל להו. דאדרבה אינהו מבטלין ליה ואין ביכולתו לבטל את אחד מאלו. ולפ"ז שפיר י"ל דהתוס' ס"ל ג"כ כהרא"ש דיי"ח מרור בפחות מכזית. וגם ס"ל דלהלל א"צ לבלוע כולן כא' ומ"מ לא קשיא כלל דאחר שיי"ח בכ"ש מהמרור שוב אח"כ יהיה שאר המרור מבטל את המצה והפסח דהוי מדאוריי' דהרי הפסח והמצה הם שני זיתי מצוה ואין אחד דרשות מבטל להשנים ואף לא לאחד מהשנים וכנ"ל. ולהיפך נמי ל"ק שיבטלו הפסח והמצה את המרור דחובה. דהא מצות אין מבטלות זא"ז. (ושאר מרור דרשות לא איכפת לן, אם יתבטל. ואף דמדרבנן הוי חיוב לאכול מרור כזית דוקא אף להרא"ש וכמ"ש לקמן. מ"מ לשיטת גמרא דידן דרבנן מבטל לדאורייתא ולא להפך כו'). והעולה מדברינו. דהך מילתא אם יי"ח מרור בפחות מכזית תליא בפלוגתא דהלל וחכמים. דלהלל קאי יאכלוהו אפסח לחוד ונמצא דבמרור לא כתיב ביה אכילה וסגי בפחות מכזית ולחכמים יאכלוהו קאי על כל אחד בפ"ע. וממילא במרור נמי כזית בעינן וכנ"ל יא ומעתה נבא לבאר ד' התוס' במתני' הנ"ל. דהנה אם נימא כד' הרא"ש דליכא חיוב בעצם לאכול כזית מרור דלא כתיב ביה אכילה גבי מרור וכנ"ל לפ"ז מיושב קושית התוס' במתני' שהקשו דחרוסת דרשות יהיה מבטל לחזרת דמצוה. לפמ"ש התוס' בזבחים (דע"ח סע"א) ובמנחות (דכ"ג ע"ב ד"ה אלא) בהא דאמרינן דמרור דרבנן מבטל למצה דאורייתא היינו רק כשאוכל כזית מצומצם (דא"א שלא יתבטל ממנו פורתא בתוך המרור ובצר ליה שיעורא אבל כשאוכל הרבה שרי. וא"כ במרור אם נימא דליכא חיוב לאכול כזית ויי"ח מרור בכ"ש א"כ לא קשיא כלל שיבטל החרוסת את הכזית מרור שאכל. דהרי עכ"פ ישאר ממנו כל שהוא שלא יתבטל וכסברת התוס' גבי מצה כשאוכל יותר מכזית וכנ"ל. אך לכאורה יש ע"ז סתירה מפורשת בגמ' בסוגיין דאמרינן השתא דלא איתמר הילכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי. והיינו כמ"ש התוס' שם דאם היה כורך שניהם יחד תחלה הוה אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא. ואחר שאכל תחלה המצה בלא מרור אם אח"כ תיכף יכרוך מצה ומרור הוה אתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן. הרי מבואר כאן בגמרא דשייך ביטול גבי אכילת מרור ג"כ. ואם נימא דבמרור שא"צ לאכול כזית מעיקר החיוב לא שייך גביה ביטול כלל כסברת התוספות בזבחים ומנחות הנ"ל. א"כ תיקשי הכא דתיכף אחר שאכל מצה בפ"ע יהיה כורך מצה ומרור בהדדי ולמה צריך מקודם שיאכל מרור בפ"ע דוקא וע"כ דבאכילת מרור נמי שייך ביטול. (או דנימא דמצד הברכה שמברך על אכילת מרור וצריך כזית בזה ג"כ בעינן שיהיה אכילת כזית באופן שלא יתבטל במצה דרשות. ולקמן (אות י"ג) יבואר דמדרבנן יש חיוב לאכול כזית מרור וי"ל דמה"ט ודאי שייך ביה ביטול. וא"כ ה"נ נימא גבי חרוסת והדרא לדוכתא קושיית התוס'). אך לפמ"ש לעיל אין כאן סתירה לסברתנו הנ"ל. דהא מבואר שם בתוס' דאי הוה קיי"ל כהלל הוה עבדינן הכי מצה לחודה והדר מצה ומרור בכריכה דכיון שצ"ל מדרבנן מצות כריכה כהלל הוי דרבנן ודרבנן. עכ"ל התוס'. הרי דמה שצ"ל מרור בפ"ע קודם הכריכה הוא לסברת חכמים דהלל. והא כבר ביארנו דלחכמים להלל דדרשי יאכלוהו על כל אחד בפ"ע לדידהו במרור נמי כזית בעינן דכתיב ביה אכילה כיון דיאכלוהו אמרור נמי קאי וכנ"ל. וכיון דבמרור נמי בעינן אכילת כזית א"כ שפיר שייך ביטול במרור כשיאכלנו יחד עם מצה דרשות אחר שכבר אכל מקודם כזית מצה בפ"ע וכד' התוס' הנ"ל משא"כ אליבא דהלל דדריש יאכלוהו על פסח לחוד. ולדידיה לא כתיב גבי מרור אכילה וא"צ כזית. שפיר י"ל דלדידיה לא שייך כלל ביטול גבי מרור וכמו במצה כשאוכל יותר מכזית דל"ש ביטול לסברת התוס' בזבחים ומנחות הנ"ל. ומעתה י"ל דהתוס' במתני' שהקשו דחרוסת יבטל חזרת דמצוה. אינן חולקים על דבריהם שבזבחים ומנחות הנ"ל. רק שקושייתם היא לחכמים דהלל (דבזה ליכא פלוגתא דצריך להטביל המרור בחרוסת) דלדידהו צ"ל כזית מרור כנ"ל ושפיר שייך ביטול גבי מרור. ומעתה מיושב קושיית הרדב"ז שפיר במה שתירוץ התוס' אינו עולה אליבא דראב"צ דאמר חרוסת מצוה ואמאי לא אתי חרוסת דרבנן ומבטל למרור דאורייתא דראב"צ בזמן הבית היה וכנ"ל. ותיקשי לראב"צ. דלק"מ. דראב"צ שפיר ס"ל כהלל דלדידיה יוצאין עיקר החיוב דמרור בכ"ש וכנ"ל ומש"ה לא שייך כלל ביטול גבי מרור שיבטל החרוסת למרור דכשאוכל כזית מרור מ"מ ישאר פורתא ממנו שלא יתבטל וכנ"ל. ולפ"ז מיושב עוד בפשיטות יותר קושיית המהר"ל מפראג הנ"ל. דשפיר מוכיח ר"ל ממתני' דמצ"כ. דהא ראב"צ דאמר חרוסת מצוה ע"כ כהלל ס"ל וכנ"ל. ולדידיה במרור פחות מכזית סגי. והא חזינן במתני' דראב"צ ל"פ אהא דבעינן תרי טיבולי. וע"כ משום דמצ"כ וכנ"ל. ועפ"ז יתיישבו כל הקושיות שכתבנו לעיל וכדבעינן למימר קמן יב ובזה י"ל ע"ד הפלפול ליישב כל הקושיות שהקשינו לעיל. דהנה לפמ"ש לעיל בסמוך עדיין יש להקשות לפ"ז דא"כ כדפריך הגמרא לר"ל מברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא ומשני תנאי היא דתניא ר' יוסי אומר אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת כו'. והשתא מנליה להגמרא להוכיח דר' יוסי ס"ל מצ"כ. ודילמא טעמיה דר' יוסי דס"ל דמצוה לטבל שנית בחזרת משום דדילמא בטיבול ראשון לא אכל כזית וכקושיית המהר"ל הנ"ל. ואף די"ל דשפיר מוכיח הגמרא דמהא דא"ר יוסי מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת מבואר מזה דס"ל כראב"צ דחרוסת נמי מצוה. והשתא תיקשי קושיית הרדב"ז אמאי לא אתי חרוסת דרבנן ומבטל למרור דאורייתא דבזה ליתא לתירוץ התוס' וכנ"ל. וצ"ל ג"כ דר' יוסי נמי כהלל ס"ל וכמו לראב"צ הנ"ל. ולדידיה דא"צ במרור שיעור כזית ל"ש ביטול גבי מרור וכנ"ל. וכיון דלדידיה יוצאין במרור אף בפחות מכזית א"כ ע"כ הא דס"ל דטיבול שני מצוה הוא משום דס"ל מצ"כ דל"ל דטעמא משום דדילמא בטיבול ראשון לא אכל כזית דהא לדידיה יי"ח מרור בפחות מכזית וכנ"ל. אמנם י"ל ע"ז דלראב"צ צ"ל דס"ל כהלל וכנ"ל. דאל"כ תיקשי דיבטל חרוסת דרבנן למרור דאורייתא דראב"צ היה בזמן הבית והוי אז מרור מדאורייתא. אבל ר' יוסי היה אחר החורבן וא"כ י"ל לדידיה בלא"ה לק"מ דהחרוסת יבטל למרור דהוי דרבנן ודרבנן ואין מבטלין זא"ז דמרור בזה"ז ג"כ דרבנן. אלא די"ל דאכתי מוכח דר' יוסי ס"ל ג"כ כהלל. דהא מוכח לקמן דלהלל הוא דאמרינן דמצות אין מבטלין זא"ז אם שניהם דאורייתא או שניהם מדרבנן. וחולקין עליו חביריו בזה ולדידהו לעולם מבטלין זא"ז. וכדפירשו התוספות שם (דקט"ו ע"א סד"ה אלא) דאע"ג דלחכמים דהלל נמי אם כרכן ג"כ יצא מ"מ ש"מ דבעלמא מבטלין זא"ז וש"ה דגלי קרא. דמבואר דהא בהא תליא דאי בעלמא מצות אין מבטלין זא"ז ממילא צ"ל כאן כהלל לכרוך לכתחילה כו'. ע"ש. ואין לומר דמ"מ כיון דר' יוסי מיירי במרור בזה"ז דרבנן א"כ לדידיה שייך סברת התוס' במתני' דכיון דעיקרו של מרור נתקן בחרוסת משום קפא לא הוי ביטול בכך. די"ל שהתוס' כ"כ לדידן דטעמא דחרוסת רק משום קפא והוי החרוסת ממכשירי המרור דא"א לאכול מהמרור בלתו ומש"ה לא מבטיל ליה. משא"כ למ"ד דחרוסת היא מצוה בפ"ע זכר לטיט או לתפוח. וגם י"ל דאיהו ל"ל כלל טעמא דמשום קפא. ובפרט לפמ"ש הרא"ש במתניתין בשם ה"ר יונה בהא דבכל השנה אוכלין חזרת בלא חרוסת ואינם חוששין לקפא רק דבטיבול של מצוה חשו חכמים שלא יבא לידי סכנה כו'. וכ"ז צ"ל למ"ד חרוסת רשות. אבל למ"ד חרוסת מצוה א"צ כלל לדוחק זה וי"ל דלא חשו כלל משום קפא יותר מבכל השנה. רק חרוסת היא מצוה בפ"ע וה"ל לבטל את המרור למ"ד דמצות דרבנן מבטלין זא"ז ושפיר מוכח דר' יוסי ג"כ ס"ל כהלל וכנ"ל דלא שייך ביטול כלל גבי מרור כיון שא"צ כזית. והא דס"ל דטיבול שני מצוה ע"כ הוא משום דס"ל מצ"כ וכנ"ל. מיהו כ"ז לשיטת התוס' לקמן (דקט"ו הנ"ל) שמפרשים דרב אשי מתקיף אבני הישיבה ולא אר' יוחנן ומשום דהא בהא תליא דלחכמים דהלל אף דאם כרכן ג"כ יצא מ"מ לדידהו מוכח דבעלמא מצות מבטלין זא"ז וש"ה דגלי קרא כו'. אבל הרשב"ם פירש שם בהא דמתקיף ר"א ומיהו חולקין עליו חביריו כר' יוחנן אבל מהכא לא שמעינן. עכ"ל. הרי דס"ל דלחכמים דהלל דהכא כיון דס"ל ג"כ דאם כרכן יצא י"ל דבעלמא נמי אין מצות מבטלין זא"ז. רק שיש בזה פלוגתא אחרת דאיכא למ"ד בעלמא דס"ל מצות מבטלין זא"ז. (וכד' הרז"ה בספר המאור דר' יוחנן קבלה היתה בידו דחולקין כו'). והרמב"ן במלחמות יש לו שיטה אחרת בזה והוא דלאתקפתא דרב אשי כ"ע ס"ל דמצות אין מבטלין זא"ז בתרווייהו דאורייתא או תרווייהו דרבנן וליכא פלוגתא כלל בזה רק דרשות מבטל למצוה ומצוה דרבנן מבטל למצוה דאורייתא. והא דא"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל היינו רק בעיקר מצות הכריכה דפליגי עליה בדרשא דקרא כו'. ע"ש. ומעתה לא מיבעיא לד' הרמב"ן דכ"ע ס"ל מצות אין מבטלות זא"ז. א"כ לפ"ז שפיר י"ל דר' יוסי ס"ל מצות א"צ כוונה והא דס"ל מצוה להביא לפניו חזרת פעם שנית י"ל כד' מהר"ל מפראג משום דשמא בטיבול ראשון לא אכל כזית וכנ"ל. וס"ל דשיעור מרור בכזית וכחכמים דהלל דקאי יאכלוהו על כל אחד בפ"ע וממילא במרור נמי אכילה כתיבא דהיינו בכזית וכנ"ל. והא דלר' יוסי לא מבטל חרוסת למרור והוא ס"ל כראב"צ דחרוסת מצוה וכנ"ל. היינו משום דמרור בזה"ז דרבנן וכיון דהוי תרווייהו מרור וחרוסת מצות דרבנן אין מבטלין זא"ז לכ"ע ולק"מ. ואף גם אם נימא כד' הרשב"ם והרז"ה דיש בזה פלוגתא אחרת אי מצות מבטלות זא"ז בתרווייהו דאורייתא או תרווייהו דרבנן וכנ"ל. מ"מ כיון דלחכמים דהלל דהכא לא מוכח זה וי"ל דאינהו ס"ל ג"כ מצות אין מבטלות זא"ז. ולא תליא כלל הך פלוגתא דהלל וחכמים בפלוגתא אחרת דעלמא אי מצות מבטלין זא"ז. א"כ שפיר י"ל דר' יוסי ס"ל כחכמים דהלל הכא וממילא מרור צריך כזית ומש"ה ס"ל דטיבול שני הוי מצוה משום דשמא בטיבול ראשון לא אכל כזית כנ"ל. ומ"מ סבר ר' יוסי דמצות דרבנן אין מבטלין זא"ז ומש"ה לא מבטל חרוסת למרור וכנ"ל ולפ"ז י"ל דהא דאמר הגמרא תנאי היא ומייתי מדר' יוסי דמוכח דס"ל מצ"כ. היינו הכל קודם דאסיק רב אשי דלחכמים דהלל ג"כ אין מצות מבטלות זא"ז. וכסברת הגמ' בתחילה דלחכמים דהלל ס"ל דמצות מבטלות זא"ז. ולפ"ז מוכח שפיר דטעמיה דר' יוסי הכא משום דס"ל מצ"כ וכנ"ל באריכות. אבל למסקנא דרב אשי דהלל נמי ס"ל מצות אין מבטלות זא"ז. ממילא לא מוכח כלל מדר' יוסי דהכא דס"ל:
מצ"כ. רק דס"ל דטיבול שני מצוה משום דשמא בטיבול ראשון לא היה כזית וכנ"ל:
ולפ"ז א"ש בסוגיא דר"ה דלא הביא שם מר' יוסי דהכא דס"ל מצ"כ. והתוס' בר"ה שם נדחקו לומר משום דה"מ לדחויי דלעולם מצוה משום היכרא. וזה דוחק מאחר דסתמא דגמרא דפסחים פריך בפשיטות דאי משום היכרא א"כ מאי מצוה. אבל לפי דברינו הנ"ל ניחא דלמסקנא דרב אשי לא מוכח כלל מדר' יוסי דהכא דס"ל מצ"כ וכנ"ל ובזה ניחא ג"כ בסוגיא דסוכה דפריך מדאגבהיה נפיק ביה. ולא תיקשי ע"ז מהך דר' יוסי דהכא דס"ל מצ"כ כיון דלמסקנת ר"א לא מוכח כן כלל מדר' יוסי הכא (ומהא דא"ר יוסי בברייתא בר"ה שם עד שיתכוין שומע ומשמיע. אין מזה ראיה למצות התלויין במעשה וכנ"ל אות ה') ובזה מיושב ג"כ דברי הרא"ש שהביא תרווייהו. הך דאכלן בלא מתכוין יצא והך דא"ר יוסי מצוה להביא לפניו חזרת כו'. דאין כאן סתירה די"ל דהרא"ש ס"ל להלכה דבמרור א"צ כוונה. (אי משום דמרור בזה"ז דרבנן ומצות דרבנן א"צ כוונה. או משום דמרור הוי מידי דאכילה ושייך לומר שכן נהנה כו'). והרא"ש בר"ה שהביא הפלוגתא דתנאי גבי מרור אי צריך כוונה. שם עיקר סמיכתו של הרא"ש אר' יוסי דר"ה דבעי שיתכוין שומע ומשמיע שהביא שם לבסוף ע"ש. ומה שהביא מר' יוסי דפסחים היינו דהרא"ש שם קאי ליישב דברי הרי"ף שהשמיט הך דרבא דאמר התוקע לשיר יצא. והרי"ף לטעמיה שבפסחים שם השמיט הברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא. ומוכח דהרי"ף ס"ל דגבי מרור ג"כ צריך כוונה. וס"ל דההוכחה מדר' יוסי דס"ל דמצ"כ קאי גם למסקנא וכשיטת התוספות הנ"ל. ואליבא דהרי"ף שפיר הביא הרא"ש מדר' יוסי דפסחים ג"כ. אבל הרא"ש לנפשיה י"ל דס"ל כהפוסקים הסוברים דבמרור א"צ כוונה וכנ"ל. ומש"ה הטור נמי פוסק כן). ומ"מ הביא הרא"ש בפסחים שם גם הך דר' יוסי דמצוה להביא לפניו חזרת די"ל דלמסקנא נמי הוי זה מצוה אף אי מצות א"צ כוונה וכדמוכח מסוגיא דר"ה וסוגיא דסוכה וכנ"ל. ולפנינו יבואר עוד דרך יותר מרווח בסגנון אחר דלא מוכח. כלל הכא מדר' יוסי דס"ל מצות צריכות כוונה. וכמ"ש לקמן (אות י"ד) אי"ה:
יג ועוד י"ל באופן אחר ביישוב דברי התוס' במתניתין שהקשו רק לת"ק ולא לראב"צ דאמר חרוסת מצוה דלדידיה יבטל חרוסת דרבנן למרור דאורייתא וכמ"ש הרדב"ז הנ"ל. וא"צ למ"ש לעיל לומר דתליא בפלוגתא דהלל וחכמים אי מרור צריך כזית. אלא דנימא דלא תליא כלל בפלוגתא זו מ"מ ניחא דברי התוס' בפשיטות. דהנה הש"א הקשה ע"ד הרא"ש דס"ל דבמרור אין חיוב לאכול כזית דלא כתיב ביה אכילה ורק צ"ל כזית משום הברכה שמברך על אכילת מרור. והא בברייתא קתני אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכא"פ. ומוכח דאם שהה בין אכילה לחבירתה יותר מכא"פ אף בדיעבד לא יצא י"ח מרור וצריך לחזור ולאכול. ולהרא"ש הא כבר יצא י"ח באכילה ראשונה כיון דמרור א"צ כזית. ולשון אכילה שהזכיר בברכה קודם אכילה ראשונה הא זאת א"א לתקן עוד. אלא ש"מ דמרור צריך כזית בעצם החיוב ולא יי"ח בפחות מכזית. וכן הקשה עליו הש"א ממתניתין דפסחים (דל"ט ע"א) אלו ירקות שאדם יי"ח בפסח כו' ומצטרפין זע"ז. ופירש"י דמצטרפין אם אכל חצי זית מזה וחצי זית מזה כדי לצאת י"ח. ומשמע דבפחות מכזית לא יי"ח בעצם ולאו משום ברכה הוא. ועוד הקשה הש"א לדברי הרא"ש דמרור א"צ כזית אלא מפני הברכה בלחוד שמברכין בלשון אכילה. וקשה דהיה להם לחכמים לתקן נוסח אחר בברכה זו ולא לשון אכילה. ועוד דא"כ ברכה זו מיחזי כשקרא שמברך אקב"ו על אכילת מרור והיכן נצטוינו על אכילתו כיון דא"צ לאכול שיעור אכילה בכזית והיאך אמרינן ע"ז וצונו. עכ"ד הש"א:
וליישב כל קושיותיו של הש"א על הרא"ש הנ"ל. י"ל הצעה אחת בפירוש דברי הרא"ש דאין כוונתו כלל כמו שהבין בו הש"א. רק שהרא"ש ס"ל דאע"ג דמדאוריי' א"צ לאכול כזית מרור דלא כתיב ביה אכילה. מ"מ מוכח דמדרבנן הצריכו לאכול כזית מהא דמבואר בגמרא נוסח הברכה דמברך על אכילת מרור ואין אכילה פחותה מכזית וש"מ דמדרבנן צריך לאכול כזית מרור. דאל"כ היה להם לחכמים לתקן נוסח אחר בהברכה וכסברת הש"א גופיה הנ"ל. (והרא"ש כ"כ דרך הוכחה מנוסח הברכה דמזה מוכח דמדרבנן צ"ל כזית מרור). והשתא לק"מ מהא דמוכח דבפחות מכזית לא יי"ח מרור בעצם דהיינו מדרבנן דמודה הרא"ש דצריך כזית מדרבנן. ובזה מיושבים כל קושיות הש"א הנ"ל. ומעתה י"ל דהתוס' נמי ס"ל כהרא"ש בזה דמדרבנן צריך כזית מרור. ומה שהקשו התוס' במתניתין דחרוסת דרשות יבטל לחזרת דמצוה. היינו משום דמדרבנן צריך כזית מרור ומש"ה שייך ביטול שיבטל את המרור משיעורו. משא"כ מדאורייתא דא"צ כזית מרור ממילא לא שייך ביה ביטול כלל וכסברת התוס' בזבחים ובמנחות גבי מצה שאוכל יותר מכשיעור (וכמש"ל אות י'). והשתא ממילא מבואר דלראב"צ מעיקרא לק"מ. דאף דראב"צ היה בזמן הבית והיה מרור ג"כ מדאורייתא. מ"מ מדאורייתא לא שייך ביה ביטול שיבטל החרוסת למרור כיון דמרור אין צריך כזית מדאורייתא וכנ"ל. ומה שצריך כזית במרור הוא מדרבנן. ואי דמ"מ לענין החיוב דרבנן ליבטיל ליה בחרוסת, ז"א. דכיון דראב"צ ס"ל דחרוסת נמי מצוה דרבנן ולא מבטל מצוה דרבנן להחיוב דרבנן. ומדאורייתא בלא"ה ל"ש ביה ביטול וכנ"ל. שוב ראיתי בתשו' ח"ס או"ח (סי' ק"מ) שפירש בדברי הרא"ש דאף מדאורייתא צריך לאכול כזית מרור רק שמוכיח כן מדמברכין על אכילת מרור וזה דוחק דמהברכה לא מוכח זה דהוי מדאורייתא לאכול כזית דוקא וכנ"ל. רק נראה כמו שכתבתי דמודה הרא"ש דמדרבנן הצריכו כזית מרור וכנ"ל. וזה מוכח מהברכה. יד ועתה נבא ליישב שנית קושית מהר"ל מפראג הנ"ל. בהא דמוכיח ר"ל דמצ"כ דאל"כ תרי טיבולי למה לי ודילמא בעינן טיבול שני דשמא בטיבול ראשון לא אכל כזית ויתיישבו גם שאר הקושיות. ולעיל יישבנו זה ע"פ דברי הרא"ש דיי"ח מרור בפחות מכזית מעיקר החיוב. וכעת נבאר דלק"מ אף להחולקים על הרא"ש וס"ל דבמרור נמי כזית בעינן. (ומה גם דאף להרא"ש עדיין צריך ביאור לפי מה שהעלינו לעיל בסמוך בד' הרא"ש דהרא"ש נמי מודה דמדרבנן עכ"פ צריך לאכול כזית מרור. א"כ הדק"ל דשמא בעינן טיבול שני משום דילמא בטיבול ראשון לא אכל כזית ולא יי"ח מדרבנן. ואין לומר דכיון דחיוב הכזית מרור הוא מדרבנן אין עלינו לחוש לספיקו שמא לא אכל תחלה כזית דהוי ספיקא דרבנן. מלבד שיש מקום לומר דבכה"ג לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא דאיתחזק חיובא (וע' בצל"ח בברכות דכ"א ע"א גבי ספק התפלל ע"ש). ובלא"ה לא שייך זה בתחלת התקנה שתיקנו חכמים שחשו לספיקות בכ"ד ואלמוה לתקנתם שיקיים חיובו בודאי. (וזה אינו בגדר ספיקא דרבנן. רק דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם). אלא די"ל דבלא"ה לק"מ קושיית מהר"ל מפראג הנ"ל. דהתוספות פירשו בהך דר"ל דאמר ש"מ מצ"כ כו' הילכך בעי למיהדר ולאטבולי לשם מרור. ופירשו התוספות דלא נקט לאטבולי ולברוכי משום דר"ח אית ליה בשמעתין דמברך על אכילת מרור בטיבול ראשון. והא דקאמר ובבפה"א הוא דאכיל ליה היינו כלומר שאינו אוכל לשם אכילת מרור אלא אכלו לצאת בבפה"א כו', עכ"ל. ומוכח מדבריהם דאפילו אם נימא כר"ח דמברך בטיבול ראשון על אכילת מרור מ"מ שפיר מוכיח ר"ל דמצ"כ, וטעמא דבעינן טיבול שני דדילמא לא איכוון בטיבול ראשון לשם מצוה אע"פ שבירך על אכילת מרור. והיינו דהא לר"ח נמי אע"ג דמברך בטיבול ראשון מ"מ עיקר מצות מרור בטיבול שני שהוא אחר המצה, אלא דהברכה שבירך בטיבול ראשון מועלת לטיבול שני כמו בתקיעת שופר דמברך על תקיעות דישיבה ומועלת הברכה לתקיעות דעמידה שהם עיקר ונעשים על סדר הברכות. כ"כ התוס' בפסחים (ר"ד קט"ו. ור"ד ק"כ). ומש"ה אמרינן ודילמא לא איכוון לשם מרור בטיבול ראשון אע"פ שבירך עליו. ולפ"ז ממילא מיושב קושיית מהר"ל מפראג הנ"ל. דאף הפוסקים הסוברים דבט"ר סגי בפחות מכזית היינו כשטיבל בשאר ירקות דליכא ברכה. וכמ"ש הרא"ש בהדיא דטיבול בירקות שאין מזכירין עליהם לשון אכילה אין צריך כזית. אבל אם הטיבול ראשון הוי ג"כ במרור וקיי"ל כר"ח דמברך בטיבול ראשון על אכילת מרור י"ל דבזה לכ"ע צריך כזית. ואז מועלת הברכה אף לטיבול שני שאח"כ שהוא העיקר כנ"ל. אבל אם אכל בטיבול ראשון פחות מכזית דלא חשיב אכילה לא יצא ידי הברכה שבירך על אכילת מרור. דהא יש הפסק יותר מכא"פ בין הברכה שמקודם עד הטיבול שני שאח"כ.)ועיין בא"ר באו"ח סי' קס"ז ס"ק ז'). וא"כ שפיר מדייק ר"ל דמצ"כ. דל"ל דהט"ש הוא משום דילמא בטיבול ראשון לא אכל כזית, שהרי במשנתנו מיירי שהטיבול ראשון הוא ג"כ במרור ואז מברך בטיבול ראשון שהרי קיי"ל כר"ח. ואז לכ"ע צריך כזית בטיבול ראשון. אע"כ דמצות צריכות כוונה, ודילמא לא איכוון בטיבול ראשון. ואע"פ שבירך אז מ"מ י"ל דילמא לא איכוון כיון דעיקר מצות מרור בטיבול שני וכנ"ל. אלא שמלשון התוס' (ר"ד קט"ו שם) שכתבו וז"ל אע"ג דעיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול ראשון. עכ"ל. משמע מדבריהם דאף שבירך על אכילת מרור בטיבול ראשון מ"מ אף שאכל פחות מכזית. סגי ומועלת הברכה לטיבול שני ג"כ. וי"ל דהך מילתא תליא במה שנחלקו האחרונים אם במ"ע יש מצוה בחצי שיעור כמו דבאיסורין ח"ש אסור מה"ת. דבתשו' ש"י (ח"ב סי' י"ח) פסק במי שאין לו מצה רק פחות מכזית אין כאן מצוה כלל לאכול חצי שיעור, וראייתו היא תמוה. ואכמ"ל. וכ"כ הבני חייא. ויש חולקין וס"ל דגם במ"ע יש חיוב בח"ש ג"כ (וכמבואר בש"א ובברכי יוסף). וכדבריהם משמע בת"י ביומא (דף ל"ט ע"ב). (ועיין בחקרי לב סי' צ' שהאריך בזה מאוד ואין דבריו מוכרחין כלל. ובפרט במ"ש שמצא ראיה ברורה דאין חיוב ח"ש במ"ע מגמ' דברכות (ד"כ ע"ב) גבי הא דאמרינן בן מברך לאביו דהב"ע כגון דאכל שיעור דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן כו'. ואם איתא דיש ח"ש בעשה א"כ בפחות מכדי שביעה יהיה חייב בברהמ"ז מדין ח"ש. ודבריו תמוהין. דאף להסוברים דיש ח"ש במ"ע היינו בעצם המצוה כמו בפחות מכזית מצה דהוי ג"כ פלגא דמצוה וכמו דאסור ח"ש באיסורין דהיינו בעצם האיסור. אבל בברהמ"ז הא השביעה גופה אינה מצוה רק שעי"ז מתחייב במצוה דברהמ"ז ובפחות מכדי שביעה לא חל עליה החיוב כלל. דחצי מצוה שמענו אבל חצי חיוב במצוה לא שמענו. ובלא"ה נמי אין ראיה כלל משם. די"ל דבכה"ג לא הוי בגדר ח"ש וכמ"ש במ"א ואכמ"ל). ואם נימא כד' הסוברים דבח"ש יש ג"כ מצוה. ניחא הכא סברת התוספות דאע"פ שבירך בט"ר מ"מ סגי אם אכל פחות מכזית. דבזה כבר התחיל המצוה ושוב הברכה מועלת לטיבול שני שאח"כ שאוכל כזית מרור כהלכתו. אבל אם נימא כהסוברים דליכא שום מצוה בח"ש א"כ כשאוכל פחות מכזית לא עבד שום מצוה כלל והוי הברכה לבטלה. כיון שלא התחיל כלל במצוה עד אח"כ שיש הפסק טובא בין הברכה והמצוה כנ"ל. והנה זה ודאי דאף דנימא כהסוברים דיש חיוב בח"ש במ"ע כמו דאסור ח"ש באיסורין מ"מ כ"ז הוא לדידן דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת. אבל לר"ל דס"ל ביומא (דע"ד ע"א) דח"ש מותר מה"ת א"כ לדידיה ה"נ במ"ע ליכא שום חיוב בח"ש כלל. וזה ברור. ומעתה ניחא בסוגיין דר"ל לטעמיה שפיר מוכיח דמצ"כ דאל"כ טיבול שני למה לי. וליכא למימר דטיבול שני בעינן משום דדילמא בט"ר לא אכל כזית. דז"א. דהא במתני' דמיירי שהט"ר היה במרור וקיי"ל כר"ח דמברך על אכילת מרור בט"ר. וא"כ ע"כ צריך לאכול כזית בט"ר ג"כ מחמת הברכה. דבפחות מכזית ליכא שום מצוה אליבא דר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת כנ"ל וא"כ הוי הפסק טובא בין הברכה לט"ש שהרי לא התחיל כלל במצוה במה שאכל פחות מכזית וכנ"ל. משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת ולדידן יש חיוב בח"ש לענין מ"ע ג"כ כנ"ל. ולפ"ז סגי כשאכל פחות מכזית בט"ר אף שבירך אז כיון דמ"מ תיכף אחר הברכה התחיל במצוה וכנ"ל. והשתא י"ל באמת כקושיית מהר"ל מפראג הנ"ל. דבעינן ט"ש משום דדילמא בט"ר לא אכל כזית וכנ"ל. (והא דפריך רבא לר"ל דדילמא ט"ש משום היכרא לתינוקות. ולא קאמר משום דילמא לא אכל כזית. היינו דבעי למיפרך לר"ל אף לשיטתו גופיה דלדידיה ע"כ בט"ר אכל כזית וכנ"ל). ולפ"ז הא דאמר הגמרא תנאי היא ומייתי מדר' יוסי דאמר מצוה להביא לפניו חזרת כו' ומוכח דס"ל מצ"כ. היינו דהגמרא משני כן על ר"ל לשיטתו דלדידיה שפיר מוכח כן דר' יוסי ס"ל מצ"כ. אבל לדידן י"ל דר' יוסי נמי ס"ל מצות אצ"כ. והא דא"ר יוסי מצוה היינו משום דשמא בט"ר לא אכל כזית כנ"ל. ובזה מיושבים כל הקושיות דלעיל מגמרא דסוכה (דמ"ב הנ"ל) ושאר מקומות דמוכח דר' יוסי נמי לא ס"ל הא דמצ"כ. ולהנ"ל א"ש הכל: