אור ברסלב
תורת חסד סימן מח

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן מח

סימן מז

א שם בגמרא. אמר מר ופטורין מלעשות פסח שני והאיכא חד דלא נפיק. משום דלא אפשר כו' ע"ש עד סוף הסוגיא. הנה יש לבאר לדינא בשנים שנתערבו פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם מה דינם. אם נימא דה"נ המה פטורים מלעשות פסח שני. והברייתא דנקט חמשה שנתערבו פסחיהם לאו דוקא וה"ה לשנים שנתערבו נמי דינא הכי. (ואפשר דלרבותא נקט חמשה דאע"ג דרובא דהיתרא נינהו מ"מ כולם יצאו לבית השריפה). או דילמא י"ל דבשנים שנתערבו פסחיהם יהיה הדין שצריכין להביא פ"ש על תנאי כו'. והיינו ע"פ דברי התוס' בסוגיין (דפ"ט סע"א ד"ה ה"מ) שהקשו וכי בשביל דשמא יהיה נותר כו' או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת. ותירצו התוס' וז"ל. דטוב שידחה ספק כרת בשוא"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח. עכ"ל התוס'. ולפ"ז י"ל דבשנים שנתערבו פסחיהן שפיר צריכין להביא פ"ש על תנאי שלמים (או מותר הפסח). ואף שאחד מהם יעשה שלא כהוגן לענין מצותו לכתחילה מ"מ הכי עדיף טפי שלא יכנס אחד מהן לידי ספק כרת כסברת התוספות. (ומ"ש התוס' דטוב שידחה ספק כרת בשוא"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כו'. אף שזה אינו מילתא דפסיקא כ"כ שיש כאן רוב במספר האנשים בחמש חבורות שנתערבו פסחיהן. דהא אפשר במציאות שיהיו אנשים רבים בחבורה אחת יותר מבכל הד' חבורות הנותרות מ"מ בתר רוב חבורות אזלינן שרוב הפסחים שלהם כו'). אך לפמ"ש התוס' בזבחים (דע"ה ע"א) ובמנחות (דס"ב ע"ב) שהקשו במי שאינו יכול לסמוך על קרבנו כמו ערל וטמא נהי דסמיכה לא מעכבא מ"מ נימא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וכן הקשו שם בהני שאין יכולים לסמוך על קרבנם מחמת ספק שיש בקרבן דג"כ חשיב בזה אינו ראוי לבילה והוכיחו כן מגמרא דב"ב (דפ"א ע"ב) גבי ביכורים דכשאינו יכול לקרות מחמת ספק חשיב ליה התם אינו ראוי לבילה ומעכב את הבאת הביכורים. וה"נ כשאינו ראוי לסמוך מחמת ספק ג"כ יהא מעכב את הקרבן. ותירצו התוס' דבזה גלי קרא דאפילו אינו ראוי כלל לסמיכה אינו מעכב. ע"ש. ולפ"ז י"ל הכא דפסח בזריקה ושלמים בשפיכה רק דכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא. די"ל דמ"מ ראוי לזריקה בעינן אבל היכא שאינו ראוי לזריקה מחמת ספק בקרבן אם הוא פסח או שלמים. (והניתנין בשפיכה שנתנן בזריקה לא יצא). א"כ חשיב אינו ראוי לבילה מחמת ספק (וכמו שהוכיחו התוספות מגמרא דב"ב הנ"ל). ובזה הוא מעכב דכיון שאינו ראוי כלל לזריקה בכה"ג אם נתנו בשפיכה ג"כ לא יצא. שהרי בזה אין לנו גילוי מקרא לומר דלא ניבעי כלל גם שיהא ראוי לזריקה וכדגלי קרא בסמיכה כנ"ל. והא דאמר הגמרא בשמעתין אימור דאמרינן דיעבד לכתחילה נמי. היינו דזהו ממילא דכיון דלכתחילה צ"ל בזריקה דוקא מש"ה בעינן שיהא ראוי לזריקה אף לענין דיעבד ג"כ. וכמו לענין כל הראוי לבילה כו' דהיינו כיון דלכתחילה מצוה לבלול מש"ה אף בדיעבד בעינן עכ"פ שיהא ראוי לבילה. ולפ"ז אף בשנים שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן ג"כ פטורים מלעשות פ"ש. מאחר שאי אפשר להביא פ"ש על תנאי שלמים שהרי משום הספק אם הוא פסח או שלמים א"א ליתן הדם לא בזריקה ולא בשפיכה וכנ"ל. ושוב מצאתי שכבר קדמני בסברא זו בספר שאגת אריה (סי' ל"א) דכאן א"א להביא פ"ש על תנאי שלמים משום דהכא יהיו השלמים פסולים כשנתנן בשפיכה כיון דאינם ראויים לזריקה מחמת ספק וכנ"ל. והוכיח כן דבהכי ניחא הא דמסיק הגמרא בשמעתין הא דאימור דאמרינן דיעבד כו' אהך שינויא דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה ולא אסיק הכי אשינויי קמאי שאמר מתחילה משום דבפסח א"צ סמיכה וכן משום דפסח במתנה א' כו'. דבזה אכתי תיקשי דכיון דסמיכה וכן מתן ד' אין מעכבין בדיעבד א"כ משום זה אין לו ליכנס לספק כרת. אבל להך שינויא דפסח בשפיכה כו'. דבזה מעכב אף בדיעבד באינו ראוי לזריקה מש"ה א"ש דמה"ט אין לו תקנה לעשות פ"ש. רק דזה גופא בעי טעמא אמאי לא אמרינן כן לענין מתן ד' דבאינו ראוי למתן ד' יהיה מעכב אף בדיעבד (וכמו שהוכיח שם הש"א דבדיעבד אף באינו ראוי כלל למתן ד' אינו מעכב). ואפשר שבזה יהיה מיושב מ"ש התוס' ברפ"ד דזבחים (דל"ו ע"ב ד"ה מניין). דאליבא דב"ה דמכשרי אף בחטאת שנתנה במתנה אחת מקרא דוכפר א"כ למה איצטריך קרא בשאר קרבנות להכשיר מודם זבחיך ישפך כו'. ולהנ"ל י"ל דמקרא יתירא ילפינן דבדיעבד כשר ולא בעינן אף שיהא ראוי למתן ד'. וכדגלי קרא כן גבי סמיכה. (וכעין זה כתבו התוס' ביבמות סוף דק"ד לענין נקטעה יד העדים ושמא יש שום ייתור דמחייב כו'). או י"ל ולחלק בהך כללא דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. דהיינו דוקא במה דליכא ילפותא מקרא לפסול בדיעבד בזה אמרינן מסברא דכשאינו ראוי למעשה זה מעכב אף בדיעבד. וכמו שהסבירו זה התוס' בכ"ד. אבל היכא דגלי קרא בהדיא דאינו מעכב בזה כשר בדיעבד אף כשאינו ראוי למעשה זה כלל. וכלל זה צ"ב מכ"ד. ועוי"ל בזה כמה סברות ואכמ"ל. ויהיה מאיזה טעם שיהיה מ"מ זהו ודאי דבאינו ראוי למתן ד' אינו פוסל בדיעבד וכמ"ש הש"א הנ"ל:

ב אך יש לבאר מתחילה שיטת התוס' בסוגיין דפסחים. דלית להו הך סברא בכאן לומר דבכה"ג אם נתנן בשפיכה לא יצא מטעם שאינו ראוי לזריקה מחמת ספק וחשיב אין ראוי לבילה ומעכב. (מלבד מה שי"ל בזה אם הך דכל שאינו ראוי לבילה כו' כללא הוא. וע' בתוספות קידושין דכ"ה רע"ב וביבמות דק"ד ע"ב ובמנחות די"ח ע"ב וחולין דפ"ג ע"ב ובנדרים דע"ג ע"א וברשב"ם ב"ב דקמ"ב ע"ב ד"ה יכיר. ובחה"ר ריש סוכה). דהנה במה שהוכיחו התוס' בזבחים ובמנחות שם דבאינו ראוי מחמת ספק ג"כ חשיב אינו ראוי לבילה ומעכב מגמרא דב"ב דפ"א ע"ב הנ"ל. לכאורה יש לזה סתירה מדברי הגמרא ביבמות (דמ"א ע"ב) בהא דאמרינן שם דכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה ופריך הגמרא מהא דהספיקות חולצות כו' שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו קידש כו' ומשני הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה וייבום היא כו'. משמע דמשום ספק חשיב שפיר ראויה לייבום. ולכאורה זה סותר להך דב"ב הנ"ל דמשום ספק ג"כ חשיב אינו ראוי לבילה כו'. (וע' בתוס' יבמות דל"ה ע"ב ד"ה תיגלי ושם דס"ז ע"ב ד"ה אין חוששין). ובפי"א דיבמות (דצ"ט ע"ב) במתני' דכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' ואין מוציאין שלהם מידם. ופירש"י שם דאין יכולין לעשות שליח לכהן אחר דכיון דלא מצי עביד מספק שליח נמי לא מצי משוי. והתוספות שם חלקו עליו בזה וס"ל דשאני הכא דאם יבא אליהו ויאמר שכהן הוא היה ראוי לעבוד כו' חשיב ראוי לעבוד (וכמו חולה וזקן כו') ושכ"מ בירושלמי ע"ש. וכן מצינו עוד דמשום ספק חשיב ראוי בבכורות (דל"ד ע"א) לענין שימור דתרומה תלויה דר"י דריש דשאינה ראויה לך לא תשמור ור"א הא נמי ראויה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה, (ואנן קיי"ל התם כר"ג דאל יחדש בה דבר. וע"ש בדל"ג ע"ב וי"ל בזה). ובירושלמי בריש חגיגה גבי טומטום שנקרע בשאר הימים דחייב אפילו למ"ד בנטמא דפטור דאר"י תמן ראוי היא קריעה הוא שגרמה כו' ע"ש. ומבואר ג"כ דמחמת ספק חשיב ראוי. אלא דהתם שאני דהוי ספק שבידו לברר וגם נתברר אח"כ ממילא איגלאי מילתא למפרע וחשיב ראוי. ולא דמי לכל הנך דלעיל. אמנם כדי ליישב כל הסתירות שהבאתי בזה ההכרח לחלק בענין זה ולכאורה י"ל ע"פ מ"ש המל"מ (בפ"ט מהלכות אישות ה"ו בסופו) שמחלק שם בין ספק במציאות דחשיב שפיר מצי עביד דבזה שייך לומר אם יבא אליהו ויאמר כו' שיבורר המציאות. ובין ספיקא דדינא דלא שייך לומר אם יבא אליהו כו'. (וע"ש בדברי המגיה שבמל"מ מ"ש מהרמב"ם פ"ט מהלכות יסוה"ת). והמל"מ כתב כן לחלק מסברא דנפשיה ולא הביא שום ראיה ע"ז. אך יש להוכיח כדבריו דבסברא זו יתיישבו כל הסתירות הנ"ל. דבהך דב"ב (דפ"א ע"ב הנ"ל). התם הוי ספיקא דדינא בקונה שני אילנות אי קנה קרקע מש"ה ספק כזה חשיב אינו ראוי לבילה. משא"כ בהך דיבמות דמ"א ע"ב ודצ"ט ע"ב דהתם הוו ספיקי המציאות חשיב שפיר ראוי כיון שאם יבא אליהו ויברר המציאות או באיזה אופן שיתברר המציאות שראוי הוא מש"ה השתא נמי לא הוי בגדר אינו ראוי לבילה אף שעדיין מחוסר הבירור. (וכן בתרומה תלויה דבבכורות דל"ד ע"א הנ"ל). ולפ"ז הכא בשמעתין בחמשה פסחים שנתערבו שיביאו פ"ש על תנאי ומספק יתן הדם בשפיכה. ולא הוי כאן אינו ראוי לבילה כיון דמה שאינו ראוי ליתן בזריקה הוא מחמת ספק המציאות וכנ"ל. חשיב זה ראוי. ובזה א"ש שיטת התוס' בשמעתין בפסחים שפירשו דהא דאין מביאין פ"ש על תנאי הוא רק משום שיעשו רובם שלא כהוגן. ולפ"ז י"ל דבשנים שנתערבו פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם דצריכין להביא פ"ש על תנאי וכנ"ל:

ג ואמנם שיטת התוס' בזבחים ובמנחות הנ"ל דס"ל באינו ראוי לסמיכה מחמת ספק המציאות חשיב ג"כ אינו ראוי לבילה והוכיחו כן מהך דב"ב הנ"ל. ומזה מוכח שהתוס' לא ס"ל לחלק בזה בין ספק המציאות ובין ספיקא דדינא. (והוא שיטה אחרת דלא כדמבואר מדבריהם בשמעתין דפסחים הנ"ל. ותימה על המל"מ שם שכתב חילוק זה בפשיטות ולא העיר מדברי התוס' האלו). ולפ"ז ע"כ צ"ל חילוק אחר בענין זה ליישב כל הסתירות הנ"ל. והיינו די"ל דהיכא דחזינן שהתורה רצתה במעשה זה בפועל שיעשנו במצוה זו לכתחילה עכ"פ רק דבדיעבד אינו מעכב מעשה זה את המצוה ומ"מ אמרינן דראוי לאותו מעשה בעינן לעיכובא. בזה מסתבר לומר דבעינן שיהא בידו ממש לעשות מעשה זה שהצריכה התורה. (וע' ברשב"ם ב"ב דפ"א ע"ב ד"ה כל), וכל שאין בידו לעשות כן אף שזהו רק מחמת ספק מ"מ סוף סוף הרי אין בידו לעשות ואין להכשיר בדיעבד. משא"כ לענין מה דגלי קרא דכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה דהוי רק כמו תנאי במצוה וגזה"כ הוא. (אבל בפועל א"א כלל להיות שניהם כאחד חליצה וייבום רק אחד מהם או זה או זה). בזה י"ל להיפך דלא גלי קרא רק אם המניעה שאינו עולה לייבום היא מניעה בעצם ובהחלט שאינו ראוי לייבום בשום אופן מצד עצמו אז אינו עולה לחליצה ג"כ. משא"כ אם המניעה שאינו עולה לייבום הוא רק מצד הספק שלא ידענו אם ראויה היא לייבום או לא ואפשר שיתברר שהיא ראויה לייבום, באופן זה לא התנתה התורה ע"ז לתלות חליצה במעשה הייבום בפועל ולא בעינן כלל שיהא בידו ממש לייבם. (כיון שבמקום חליצה א"א להיות שם ייבום. ולא גלי קרא אלא היכא שמצד עצמו אינו ראוי לייבום בודאי אז לא תחלוץ ג"כ. משא"כ לענין ספק שאפשר שיתברר שראויה לייבום וכנ"ל. והסברא מבוארת). ואם נימא כן. לפ"ז בפסחים שנתערבו כיון דלכתחילה בעינן שיתן הדם בזריקה. א"כ אם אינו ראוי מצד ספק ג"כ חשיב אינו ראוי לבילה ומעכב הקרבן. וכמו בהך דב"ב הנ"ל גבי בכורים דאינן ראויין לקרייה מצד ספק דהוי אינו ראוי לבילה ומעכב את הבאת הביכורים כיון דלכתחלה צריך לקרות בפועל וכנ"ל. ומבואר לנכון שיטת התוס' בזבחים ומנחות הנ"ל משיטת התוס' דשמעתין בפסחים הנ"ל, וי"ל שבחילוקי סברות אלו תליא הך דינא בשנים שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם אם צריכין להביא פ"ש על תנאי וכנ"ל:

ד ולכאורה יש להביא ראיה לשיטת התוס' בזבחים ומנחות הנ"ל וכדעת הש"א הנ"ל. ולא כהתוס' בשמעתין דפסחים דס"ל דהא שנדחה ספק כרת בשוא"ת הוא רק משום שרובם יעשו שלא כהוגן כנ"ל מהא דלקמן (דצ"א ע"א) דאר"י ל"ש אלא מפקח בגל עגול אבל בגל ארוך פטור מלעשות פ"ש אימא טהור היה בשעת שחיטה. והקשה הלח"מ ברפ"ד מהל' ק"פ דאמאי פטור מלעשות פ"ש ואמאי לא יביא פ"ש על תנאי דהכא ליכא רבים שיעשו שלא כהוגן ורק הוא עצמו בספק והוא בעצמו יביא פ"ש על תנאי וא"כ טפי עדיף להביא פ"ש ע"ת וכנ"ל. ולשיטת התוס' דזבחים ומנחות הנ"ל ניחא הכא דא"א להביא כלל פ"ש ע"ת וכנ"ל. אך ליישב קושיא זו לפ"ד התוס' דפסחים הנ"ל. לכאורה היה י"ל. דהנה התוס' בשבת (ד"ד ע"א) ובעירובין (דל"ב ע"ב) ובגיטין (דמ"א ע"ב) ובכמה דוכתי בהא דאמרינן אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך הקשו מהא דגבי מחוסר כפורים קעברי הכהנים בעשה דהשלמה כדי שיזכה בפסח שהוא מ"ע שיש בו כרת. ותירצו התוס' דהתם היינו טעמא משום שהוא לא פשע. ע"ש בדבריהם. ומוכח שם דהיכא שפשע אין לחבירו לחטוא בשבילו אפי' באיסורא קלילא דלכתחילה. (שהרי התוס' כ"כ אהך דעירובין שם לענין לתרום שלא מן המוקף. וע' במל"מ פ"ג מהל' תרומות הי"ז ובמגיה שם אי הוי זה איסור דאורייתא או איסור דרבנן. ועכ"פ הוי איסורא דלכתחילה והגמרא קרי ליה התם איסורא קלילא). ולפ"ז י"ל הכא דהא דקיי"ל דלכתחילה אסור ליתן בשפיכה את הניתנין בזריקה איסור זה הוא על הכהן הזורק. וא"כ צריכין להתיר לכהן לעבור על איסור זה לכתחלה כדי שיזכה חבירו במ"ע דפסח שיש בו כרת. ומש"ה לק"מ קושיית הלח"מ במפקח בגל ארוך שיביא פ"ש על תנאי. דא"א לו להביא ע"ת. דהמפקח בגל שטימא א"ע בידים בע"פ (כמבואר שם) והכניס א"ע לספק זה במזיד חשיב פושע לענין זה שלא הביא פסחו וא"כ אסור לכהן לעבור בשבילו אף איסורא קלילא דלכתחילה ליתן בשפיכה את הניתן בזריקה מחמת הספק וכנ"ל. וממילא א"א לו להביא פ"ש על תנאי וכמבואר. והתוס' לא אמרו רק בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם דלא פשע ושרי להכהן לעבור בשבילו איסור דלכתחילה מש"ה אתו עלה רק משום שרובם יעשו שלא כהוגן כו'. (ומשא"כ בשנים שנתערבו פסחיהם י"ל שפיר שיביאו פ"ש ע"ת). וע' בתוס' יומא (דכ"ט ע"ב) ומנחות (דמ"ט ע"ב) אי פ"ש צריך לשוחטו ג"כ אחר תמיד של בין הערבים והיאך הכהן עובר בעשה דהשלמה כו'. ע"ש. (מיהו זה ודאי דהך דחמשה שנתערבו פסחיהן מיירי מסתמא אף דליכא כהן ביניהם. וכדמוכח בתחילת הסוגיא דקאמר דלא אפשר משום חזה ושוק דכהנים אכלי ליה ופריך ונייתי כל חמשה חד כהן דלא עביד פסח ונימני אכולהו כו'. והרי אותו כהן שבודאי לא עשה פסח איהו מצי לשחוט פ"ש כדינו. ומה שצריך ליתן בשפיכה את כל החמשה פסחים היינו רק כדי שיזכו הם כו'). והא דאמרן הכא בחמשה שנתערבו פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם דמתירין כאן להכהן לעבור בשבילו איסור דלכתחלה כיון דלא פשע. אף דקיי"ל בפסחים (דע"א ע"ב) בשחטו בשבת ונמצא בעל מום חייב ופירש"י דהוי שוגג ולא אנוס דה"ל לבקורי. מ"מ חשיב רק שוגג ולא פושע. ולא דמי לפושע גמור שכתבו התוס' בשבת שם ובש"ד שלא התירו לאחרים לחטוא בשבילו כדי שיזכה הוא וכנ"ל וכמבואר. אלא שעכ"ז יש לפקפק על תירוץ זה. דאף לדברי התוס' דהיכא שפשע אין אומרים לאדם חטא באיסורא קלילא כדי שיזכה חבירך. מ"מ גבי מפקח בגל י"ל דאין להחשיבו פושע לענין זה. דמי לא עסקינן שהיה מפקח בגל משום מצות פ"נ שמא ימצאנו חי ויוציאנו משם. ובכה"ג שעושה משום מצוה י"ל דחשיב כאנוס אף שעשה בידים. ושרי לחבירו לחטוא בשבילו באיסורא קלילא. דהתוס' בשבת שם כתבו גבי שפחה שנהגו בה מנהג הפקר דהם דומין לאנוסים לענין זה ע"ש. ומכש"כ די"ל כן באנוס מחמת מצוה. וכנ"ל:

ה והנה ראיתי בשעה"מ שם שכתב ליישב קושיית הלח"מ הנ"ל. משום דבמפקח בגל א"א להביא פ"ש ע"ת משום חזה ושוק. דהא בסוגיין מתחלה משני הגמרא דאי נייתי כהן דעבד פסח דילמא האי פסח הוא ונאכל שלא למנוייו ואי דלא עבד פסח דילמא האי שלמים הוא כו' רק דהגמרא פריך דנימני להכהן אכולהו דממ"נ איכא חד פסח כו'. ובמפקח בגל לא שייך זה. וא"כ א"א להביא פ"ש ע"ת משום חזה ושוק. (ומיירי מסתמא דהמפקח בגל הוא ישראל. ואם היה כהן באמת מביא פ"ש ע"ת כו' ע"ש). ולכאורה קשה עליו מדברי התוס' בסוגיין שהקשו דנייתי כהן קטן ותירצו דהגמרא עדיפא פריך כו'. וא"כ הדק"ל ממפקח בגל שיביא פ"ש ע"ת וניתי כהן קטן שיאכל בחזה ושוק אמנם לפמ"ש בס' כו"פ ביו"ד סי' ק"א בפי' דברי התוס' הנ"ל דאף דאסור למיספי לקטן איסור בידים מ"מ הכא הוי איסור דרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל החזה ושוק של פסח חד בתרי באינך ארבעה דשלמים דמותרים להכהן ורק מדרבנן אסור דהוי חהר"ל ולא בטיל ומש"ה שרי ליתן לקטן. ולפ"ז לק"מ ממפקח בגל דהתם אסור ליתן החזה ושוק אף לכהן קטן דשם ליכא תערובות רק ספיקא. אבל עיקר דברי הכו"פ תמוהין מכמה טעמים. חדא דהרי שיטת התוס' דאפי' איסור דרבנן אסור למיספי לקטן (וכמ"ש בתוס' ר"ה דל"ג ע"א ד"ה תנ"ה. ובכמה דוכתי). וא"כ לא הועיל כלום הכו"פ בתירוצו. וגם עיקר קושייתו ע"ד התוס' דפסחים ליתא דבהדיא כתבו התוס' בפסחים (דפ"ח ע"א ד"ה שה לבית) דשרי להאכיל לקטן פסח שלא למנוייו משום דלא אסור למיספי איסורא לקטן רק דומיא דשרצים ונבילות אבל במקום חינוך מצוה שרי. (ולדברי התוס' האלו נתכוין המג"א בסי' שמ"ג ס"ק ג' ולא כמו שהבין הכו"פ דכוונתו על התוס' דסוגיין. יעו"ש). (ואף שקצת יש לחלק דאע"ג דשרי להאכיל לקטן פסח שלא למנוייו משום חינוך מצוה מ"מ הכא דכבר עבד פסח ראשון אין להאכילו בפ"ש דבכה"ג ליכא חינוך מצוה. אבל אינו מוכרח. דכיון דבקטן לא אסרה תורה שלא למנוייו. שרי להאכילו אף מפ"ש כדי לתקן הגדולים מכרת). ומלבד כל זה דברי הכו"פ תמוהין. דבחזה ושוק דהכא ליכא דין חהר"ל כלל. (וכמ"ש לעיל בסי' שלפני זה באות א' ע"ש). דדמי לחתיכת חטאת טמאה בחתיכות חטאות טהורות דבטילה ולא הוי חהר"ל. בין להטעם שכתב הסה"ת והרשב"א ובין להטעם שכתבו התוס' והרא"ש שהבאתי לעיל. וה"ה הכא דשייך ה"ט ג"כ. וע"כ דלאו משום חהר"ל אסור הכא. רק י"ל דמכאן יהיה ראיה להסוברים דקבוע שאינו ניכר בכה"ג ג"כ לא בטיל. או כמ"ש שם הכו"פ ע"פ סברת המרדכי דתחלת איסורו בתערובות או מטעמי אחריני שי"ל בזה. ומעתה שדחינו דברי הכו"פ הנ"ל. שוב ממילא נסתר דברי השעה"מ הנ"ל דהא במפקח בגל נמי מצי להאכיל החזה ושוק לכהן קטן ובלא"ה נמי י"ל ע"ד השעה"מ דהא יש תקנה אחרת כמ"ש בס' אור חדש בשם חתנו דזה המפקח בגל יכול להמנות עם כהן אחד שלא עשה פסח ראשון. והכהן ישחוט עוד אחד ויתנה אם של חבירו הוא פסח יהיה שלו שלמים ואם של חבירו שלמים יהיה שלו פסח וזריקת דמים יהיה שניהם בשפיכה דאחד מהם ודאי פסח הוא ואין כאן רק חד שלא כהוגן לענין מצותו לכתחילה במה שנתנו בשפיכה (והוי כמו שנים שנתערבו פסחיהם כנ"ל). ושוב ראיתי בס' דו"ח לרע"א בדרשותיו שדחה זה קצת. ואין להאריך:

ו ועוד נראה לתרץ באופן אחר קושיית הלח"מ הנ"ל. מהא דמפקח בגל ארוך פטור מלעשות פ"ש ואינו מביא על תנאי כנ"ל. עפ"י דברי התוס' ריש נדה במתני' לענין טומאת מעל"ע דקיי"ל דתולין ולחולין לכ"ע דיה שעתה משום דאוקמה אחזקת טהרה. והקשו התוס' דמ"ש מכל ספק טומאה ברה"י דטמא ודאי אף לחולין ולא מוקמינן בחזקת טהרה ותירצו התוס' דלא ילפינן מסוטה רק בספק שמכאן ולהבא אבל לא בספק דלמפרע כו'. וכמו כן כתבו שם התוס' אח"כ לענין ספק טומאה ברה"ר דטהור משום דילפינן מסוכה שג"כ לא ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר רק בספק שמכאן ולהבא אבל לא לטהר בספק דלמפרע כיון דמהשתא היא ודאי טמאה ובכה"ג ליכא למיגמר מסוטה אמנם התוס' אח"כ כתבו שם תירוצא אחרינא וז"ל ועוי"ל דלא גמרינן מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראייה עכ"ל. וכ"כ התוס' שם (די"ז סע"ב). ולפי הך תירוצא בתרא דהתוס' ס"ל דלענין טומאת מגע שפיר ילפינן מסוטה אף בספק דלמפרע בין לטמא ברה"י ובין לטהר ברה"ר למפרע ע"ש. ובתוס' שם (ד"ד ע"א) ד"ה כי פליגי. ע"ש היטב. ובזה נבא לבאר מימרא דר' יוחנן בפסחים (דצ"א ע"א) דמפקח בגל ארוך פטור מלעשות פ"ש אימא טהור היה בשעת שחיטה. דלפי תירוץ קמא דהתוס' בנדה שם ניחא הכא בפשיטות דמיירי ר"י במפקח בגל בין שהגל עומד ברה"י ובין שעומד ברה"ר דלעולם הוי ספק טומאה כיון דספק דלמפרע לא ילפינן מסוטה והכא המפקח בגל עכשיו טמא בודאי והספק רק למפרע בשעת שחיטה אם היה אז טמא או טהור א"כ לענין זה לא גמרינן מסוטה והוי ספק טמא מדינא. אבל לפי תירוץ בתרא דהתוס' בנדה שם דבטומאת מגע ילפינן מסוטה אף לענין ספק דלמפרע וה"ה לענין טומאת אוהל דהוי כטומאת מגע לענין זה א"כ ע"כ ליכא למימר הכא במפקח בגל דמיירי ברה"י דא"כ הוא טמא ודאי למפרע ואמאי פטור מלעשות פ"ש אלא ודאי מיירי כשהגל עומד ברה"ר וא"כ טהור ודאי למפרע ורק משום דמעכשיו נטמא בודאי לא מצי לאכול מפסח ראשון וממילא פטור מלעשות פ"ש דאין כאן שום ספק עליו לחייבו בפ"ש ומעתה מבואר דלתירוץ קמא דהתוס' בנדה הנ"ל דטומאת ספק דלמפרע לא ילפינן מסוטה והוי ספק טמא בין ברה"י ובין ברה"ר. ולפ"ז קשיא הכא במפקח בגל) ארוך (קושיית הלח"מ הנ"ל). דכיון דהוי ספק אמאי לא יביא פ"ש על תנאי כנ"ל. ומוכח כשיטת התוס' בזבחים ומנחות הנ"ל. דכאן דהוי ספק חשיב אינו ראוי לבילה ואם נתנו בשפיכה ג"כ לא יצא. וא"כ א"א כלל להביא פ"ש על תנאי כיון שא"א ליתן הדם מספק לא בזריקה ולא בשפיכה וכנ"ל אבל לשיטת התוס' פסחים הנ"ל דס"ל דמחמת ספק חשיב ראוי לבילה. רק בחמשה שנתערבו פסחיהם אין מביאין פ"ש ע"ת משום שרובם יעשו שלא כהוגן כו'. א"כ קשיא במפקח בגל יביא פ"ש ע"ת כנ"ל. ובהכרח לומר דלשיטת התוס' פסחים הנ"ל ס"ל כתירוץ בתרא דהתוס' בנדה שם דבטומאת מגע שפיר ילפינן מסוטה אף בספק דלמפרע כנ"ל והך דר' יוחנן הכא במפקח בגל ע"כ מיירי ברה"ר וממילא פטור מפ"ש. ולא שייך כאן להביא על תנאי דאין כאן תנאי ולא שום ספק דלמפרע טהור גמור היה דברה"ר קאי וכנ"ל והשתא מבואר דשיטות התוס' בפסחים וזבחים הנ"ל תליין בשני תירוצי התוס' בנדה שם. וכמבואר:

ז איברא שיש מקום לומר דאף לשינויא קמא דהתוס' בנדה הנ"ל. דספק דלמפרע לא ילפינן מסוטה ולפ"ז במפקח בגל נמי הוי ספק טמא בין ברה"י ובין ברה"ר כנ"ל. מ"מ שפיר י"ל כשיטת התוס' דפסחים הנ"ל דמחמת ספק חשיב ראוי לבילה. ומ"מ לא תיקשי דא"כ יביא פ"ש על תנאי כנ"ל. די"ל לפמ"ש התוס' בפסחים שם (דצ"א רע"א) תימה לר"י מפקח הגל נמי נימא חי היה כשהתחיל לפקח וי"ל דכיון דמצאו מת י"ל דמתחילתו היה מת כו' כשעת מציאתן. עכ"ל התוס'. והט"ז ביו"ד (סי' שצ"ז סק"ב) הוכיח מדברי תוס' אלו דאזלינן בזה בתר חזקה דהשתא ולא בתר חזקה דמעיקרא כו'. ע"ש ולפ"ז י"ל דלא מיבעיא להפוסקים דס"ל דס"ס מהני במקום חזקה (כמבואר ברמ"א ביו"ד סי' ק"י ס"ט בהג"ה. וע' שם בט"ז ובש"ך). אלא אפי' להסוברים דלא מהני ס"ס במקום חזקה מ"מ היכא שהס"ס מסייע לחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא י"ל דמהני לכ"ע. דאע"ג דחזקה דהשתא עדיפא מחזקה דמעיקרא גרידא. מ"מ הס"ס בצירוף החזקה דמעיקרא דהוי כמו רוב וחזקה ועדיף יותר זה מהני נגד חזקה דהשתא. (וע' בט"ז באו"ח סי' תס"ז ס"ק י"ד ומ"ש שם אח"כ בס"ק ט"ו). וא"כ כאן במפקח בגל ארוך יש כאן ס"ס. דשמא היה חי כשהתחיל לפקח (כקושיית התוס'). ואת"ל שהיה מת מ"מ שמא מתחלה לא האהיל עליו כיון שהגל ארוך ואפשר שלא האהיל אז על הטומאה וממילא פטור מפ"ש מטעם ס"ס דמסייע לחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא וכנ"ל. ואע"ג דבספק טומאה ברה"י אפי' בס"ס טמא התם מסוטה גמרינן לה שעשה ספק כודאי משא"כ הכא דקיימינן לשיטת התוס' בנדה דספק שלמפרע לא גמרינן מסוטה וממילא כשיש ס"ס שרי כמו בעלמא. וגם י"ל עוד לפי מה דמחלקינן בכמה דוכתי בין חדא חזקה ובין תרי חזקות כדאיתא בכתובות בסוגיא דהיו בה מומין (דע"ה סע"ב וריש דף ע"ו) דחדא חזקה במקום תרתי כו' ובעירובין (ר"ד ל"ו) רבא אמר התם תרי חזקי לקולא והכא חדא כו'. ובתשו' הריב"ש בסי' שע"ט כתב דתרי חזקי עדיפי מרובא. והכא במפקח בגל ארוך יש כאן שתי חזקות לקולא. דבספק הראשון שמא היה חי מתחילה איכא חזקת חיים. (אלא דחזקה דהשתא דמת לפנינו עדיפא טפי ומוקמינן ליה כשעת מציאתו. אילו לא היה כאן רק ספק זה). ובספק השני שמא לא האהיל עליו מתחילה איכא חזקת טהרה של המאהיל. (ובזה לא שייך לאוקמי כשעת מציאתן בספק המקרה המשתנה תמיד דאין שייכות מתחילת הזמן לסוף הזמן בזה דאטו משום דעכשיו מאהיל עליו נימא שגם מקודם האהיל עליו. ובכה"ג אין עדיפות לחזקה דהשתא מחזקה דמעיקרא עכ"פ). וגם אפילו אי היה שייך לומר גם בזה כשעת מציאתן. מ"מ חשיב זה תרי חזקי נגד חזקה דהשתא כמבואר בגמרא דעירובין הנ"ל להדיא יעו"ש ואמנם האחרונים נחלקו על הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז הנ"ל. במ"ש שם דבמפקח בגל איכא חזקת חיים. וחידשו לומר דכיון שנפל עליו גל איתרע חזקת חיים שלו. ומש"ה אזלינן בתר חזקה דהשתא. ולפ"ז ל"ל כנ"ל. מ"מ י"ל דאע"ג דבספק הא' שמא היה חי תחילה יש לאוקמי אחזקה דהשתא מ"מ בספק הב' דשמא תחלה לא האהיל עליו יותר יש לאוקמי אחזקת טהרה של המאהיל דבזה לא שייך כ"כ לומר כשעת מציאתן כו' כנ"ל. ובכל כה"ג י"ל דמהני ס"ס לכ"ע. מיהו כל זה לשיטת התוס' פסחים הנ"ל דמחמת ספק חשיב ראוי לבילה וכנ"ל. אבל אם נימא דמספק חשיב אינו ראוי לבילה וא"א כלל להביא פ"ש ע"ת כנ"ל. א"כ בלא"ה לק"מ הכא. ואין הכרח לכל הנ"ל:

ח והנה לכאורה יש להוכיח כשיטת התוספות בפסחים הנ"ל דמשום ספק חשיב ראוי לבילה ומה שנדחה ספק כרת בשוא"ת הוא רק משום שרבים יעשו שלא כהוגן כו'. אבל בשנים שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם מביאין פ"ש על תנאי. דאם נימא דאף בשנים שנתערבו פסחיהן א"א להם להביא פ"ש ע"ת כיון דא"א ליתן הדם לא בזריקה ולא בשפיכה כנ"ל. דגם אם נתנו בשפיכה לא יצא מאחר שאינו ראוי לזריקה דמחמת ספק חשיב אינו ראוי לבילה כשיטת התוס' בזבחים ומנחות הנ"ל. לפ"ז תיקשי ממשנה ערוכה בפסחים (דצ"ח סע"א) נתערב בבכורות ר"ש אומר אם חבורות כהנים יאכלו. והתם מיירי שנתערבו מחיים ויקרב פסח לשם פסח ובכורות לשם בכור וכדפירש רש"י שם. וכן הוא בתוספתא. ובגמרא שם אמרינן לרבנן היכי עבדינן אמר רבא נמתין עד שיוממו כו'. והשתא תיקשי היאך אפשר להקריבם הא אין מתן דמם שוה דפסח צריך ליתן בשפיכה ובכור צ"ל בזריקה כדאיתא בזבחים (דל"ז ע"א ושם דנ"ו סע"ב ברש"י ד"ה מאן תנא). ועיקר קרא דאת דמם תזרוק בבכור כתיב. ולשיטת התוס' דפסחים הנ"ל ניחא דכאן שפיר דמי ליתן כולם בשפיכה כיון דבדיעבד יצא והאיסור דלכתחילה נדחה בכאן משום קיום מצות הפסח דאין כאן רבים עושים שלא כהוגן. וגם הכא עדיפא טפי דכבר נתערבו כולם וע"כ צ"ל כולם בשפיכה דאל"כ יופסלו כולן. (ורק בחמשה שנתערבו פסחיהן דצריכין עתה לערב בידים כשיעשו פ"ש ולהכניס א"ע בספק על כאו"א וליתן בשפיכה את הניתנין בזריקה מש"ה אם רבים יעשו שלא כהוגן לעבור באיסור דלכתחילה אסור להכניס א"ע בידים בספק זה. משא"כ התם). אבל אם נימא דמחמת ספק חשיב אינו ראוי לבילה ובכה"ג אף בדיעבד לא יצא כשנתנן בשפיכה מחמת ספק תערובת כיון שאינו ראוי לזריקה וכנ"ל. וא"כ בפסח שנתערב בבכורות ג"כ אין להם תקנה לא בזריקה ולא בשפיכה וכנ"ל, אם לא נימא דר"ש דמתני' דאמר אם חבורות כהנים יאכלו איהו ס"ל כר"י הגלילי דאמר דפסח נמי בזריקה. (ובפסחים דס"ד ע"ב מוקי הגמ' מתני' דהתם ג"כ כריה"ג בזה). וזה דוחק. דכבר כתב הרשב"ם שילהי פסחים (דקכ"א סע"א) דלא אשכחן תנא אחרינא דס"ל פסח בזריקה אלא ריה"ג ע"ש ועוד דבתוספתא פ"ט דפסחים נמי איתא פלוגתא דר"ש ורבנן בפסח שנתערב בבכור וכן בבכור ומעשר שנתערבו זה בזה דר"ש אומר דזה ישחט לשם מה שהוא וזה ישחט לשם מה שהוא ואיתא שם ולא הודו לו חכמים לר"ש שמביא קדשים לביה"פ. ומוכח דאי לאו האי טעמא היו חכמים מתירים כר"ש. והרי פסח בשפיכה ובכור בזריקה כנ"ל. וכן תיקשי בבכור ומעשר כו'. ואטו נימא דכולהו ס"ל כריה"ג. (מיהו למאי דבעו התוס' לפרש ביומא דכ"ט ע"ב ולומר דהך דפסחים דפסח שנתערב בבכורות היינו מותר הפסח דהוי שלמים. הוה ניחא. אבל התוס' גופייהו שם דחו זה דלשון חבורה דקתני במתני' מוכח דהיינו פסח ממש ולא מותר פסח):

ט הן אמת דברמב"ם (בפ"ה מהלכות מעה"ק הי"ז) משמע מפשטות דבריו דמתן דמים של בכור ג"כ בשפיכה כמו הפסח. וכבר תמהו עליו בזה ונדחקו בכוונתו וע"ש בלח"מ שעמד ג"כ בקושיא על פסקי הרמב"ם דברפ"ב מהלכות פהמ"ק פסק דכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא שנאמר ודם זבחיך ישפך. ובפ"ח מהל' חו"מ פסק הרמב"ם כר"ע שילהי פסחים דברכת הפסח אינו פוטר של זבח ושל זבח אינו פוטר של פסח. ומבואר שם בגמרא דלר"ע לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה ומשמע דר"ע לית ליה הא דכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא וסתרי אהדדי. ובהלכות חו"מ שם ג"כ הקשה כן הלח"מ על הרמב"ם והניח בצ"ע. אך בהלכות מעה"ק שם תירץ הלח"מ שדעת הרמב"ם הוא דכיון דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו וסתמא דגמרא בסוגיין פריך מהך דכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ומשמע דהלכתא היא ותיקשי הילכתא אהילכתא אלא דסוגיין דפסחים ס"ל דר"ע לא פליג אהך ברייתא דניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ומ"מ ס"ל דברכות הפסח והזבח אין פוטרות זא"ז כיון דלכתחילה מיהת צריך ליתן זה בשפיכה וזה בזריקה ואין העבודות דומות מש"ה אינו ראוי שיהיה הברכות פוטרות זו את זו והא דאמר בשילהי פסחים לדר"ע לא זריקה בכלל שפיכה כו' היינו לענין לכתחלה ודלא כדמשמע בגמרא דזבחים שלדר"ע אף בדיעבד אם נתנן בשפיכה לא יצא עכ"ד הלח"מ בקצרה. וקשה לפירושו. דאי נימא דטעמיה דר"ע דס"ל אין ברכת הפסח פוטרת של זבח משום דאין זריקה בכלל שפיכה הוא רק משום שחלוקין בדינם לכתחילה אע"ג דבדיעבד הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא. א"כ היאך תלי זה כלל אי זריקה בכלל שפיכה. הא אפילו אם היינו אומרים דהניתנין בזריקה רשאי לכתחלה ליתנם בשפיכה. מ"מ בלא"ה חלוקים הם בדינם. דפסח טעון רק מתנה א' ושלמים טעונים מתן ד'. ושלמים טעונים סמיכה משא"כ פסח. וע"כ צ"ל משום דחילוקים אלו אינם מעכבים בדיעבד דקיי"ל דהניתנין מתן ד' שנתנן במתנה א' יצא. וכן סמיכה לא מעכבא. ומשום זה היה ברכת הפסח פוטרת של זבח. כיון דבדיעבד אם עשה לזבח כדין הפסח יצא. וא"כ ע"כ לומר דהא דאמרינן טעמיה דר"ע דאין ברכת הפסח פוטרת הזבח משום דאין זריקה בכלל שפיכה היינו דבדיעבד נמי אם נתנן בשפיכה לא יצא. והדק"ל על הרמב"ם. אך לפי דברינו דלעיל י"ל דלק"מ. דודאי לענין סמיכה דבדיעבד לא מעכב כלל ולא בעינן אף שיהא ראוי לסמיכה כלל וכמ"ש התוספות בזבחים ומנחות הנ"ל. וכן לענין מתן ד' ג"כ דאף שאינו ראוי למתן ד' ג"כ כשר בדיעבד (וכמ"ש לעיל סוף אות א') ואינם חלוקים בדינם רק לענין לכתחלה גרידא. מש"ה ברכת הפסח פוטרת של זבח כיון דבדיעבד אם עשה לזבח כדין הפסח יצא. משא"כ לענין מה שחלוקים בדינם שזה בזריקה וזה בשפיכה אע"ג דבדיעבד ג"כ הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא מ"מ כיון שזהו רק בראוי לזריקה עכ"פ דאז אינו מעכב כיון שראוי לבילה וכנ"ל. אבל באינו ראוי לזריקה אם נתנו בשפיכה פסול. אם כן חילוק זה הוא ביניהם בעצם אף לענין פסול בדיעבד (רק שבראוי לזריקה גלי קרא דבדיעבד כשר כשנתנו בשפיכה). וחשיבי שפיר חלוקים בדינם לגמרי בזה. ואין ברכת הפסח פוטרת הזבח מה"ט. אלא דלפ"ז צריך ביאור פלוגתת ר' ישמעאל ור"ע. דר"י ס"ל דברכת הפסח פוטרת של זבח ואמר הגמרא כשתימצי לומר לדר"י זריקה בכלל שפיכה כו'. וי"ל דהרמב"ם מפרש שם באופן אחר (דלא כפירש"י ורשב"ם). רק דה"פ דר"י ס"ל דזריקה בכלל שפיכה היינו דאף לכתחלה רשאי ליתן את הנזרקין בשפיכה משום דשפיכה טפי עדיף. והיכא דכתיב זריקה בקרא הכוונה דאף בזריקה סגי אף שזורק מרחוק וכש"כ שפיכה דבקרוב. משא"כ היכא דכתיב שפיכה התם הוי דוקא בשפיכה ולא בזריקה דסברא היא דשפיכה עדיפא יותר. ומש"ה נקט הגמ' בפסחים לר' ישמעאל הך לישנא דזריקה בכלל שפיכה (ולא נקט לשון הברייתא דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא). משום דכאן הכוונה דר' ישמעאל ס"ל דאף לכתחלה רשאי לשפוך את הנזרקין דמסברא שפיכה עדיפא וזריקה בכללה היא וכנ"ל. ובזה יהיה רווחא שמעתתא ליישב קושיית התוספות בסתירת הסוגיות. דבזבחים מוכח דמאן דדריש דפסח בשפיכה לא מצי דריש מהך קרא דניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא. ובפסחים מבואר דר' ישמעאל ס"ל הני תרתי. ולהנ"ל י"ל דהא דבזבחים (דל"ז ע"א) פריך הגמרא ור' ישמעאל האי קרא מפיק ליה להכי ומפיק ליה להכי. (דיליף דפסח בשפיכה מקרא דודם זבחיך ישפך. וגם ס"ל דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא דזה ג"כ נלמד מהך קרא). ומשני תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל. וזהו הכל למאי דסבר הגמרא בזבחים דר' ישמעאל דס"ל ברכת הפסח פוטרת הזבח, היינו משום דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא בדיעבד דיליף לה מקרא דודם זבחיך ישפך כו', (ור"ע דס"ל אין ברכת הפסח פוטרת הזבח איהו ס"ל (לפום סברא דהשתא) דאף בדיעבד לא יצא כשנתנן בשפיכה דלא דריש כן מקרא הנ"ל). אבל בסתמא דגמ' דשילהי פסחים דאמרינן כשת"ל לדר"י זריקה בכלל שפיכה ומפרשינן ליה דהיינו דס"ל דאף לכתחלה רשאי ליתן הנזרקין בשפיכה דשפיכה עדיפא טפי וזריקה בכללה היא וכנ"ל. א"כ א"צ לשנויי דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל. רק דקרא דודם זבחיך ישפך דריש ליה ר' ישמעאל רק להא דפסח בשפיכה. (והא דזריקה בכלל שפיכה הוא מסברא ולא נלמד מקרא זה). ובזה מיושב ג"כ הקושיא דלעיל במתניתין דהפסח שנתערב בבכורות דרש"א אם חבורת כהנים יאכלו. והקשיתי לעיל אם נימא דבאינו ראוי לזריקה מחמת ספק חשיב אינו ראוי לבילה ופסול אם נתנו בשפיכה. וא"כ בפסח שנתערב בבכורות אין להם תקנה לא בשפיכה ולא בזריקה וכנ"ל דלק"מ. די"ל דר"ש ס"ל כר' ישמעאל בהא דאף לכתחלה רשאי ליתן בשפיכה את הניתנין בזריקה. (ולדידן דלכתחלה אסור ליתנם בשפיכה רק שבדיעבד יצא שפיר י"ל דבאינו ראוי לזריקה מחמת ספק התם אף בדיעבד פסול בשפיכה). וקצת מוכח כן. שהרי למ"ד דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא בדיעבד דריש לה מקרא דודם זבחיך ישפך דמייתי להכי כדאיתא בזבחים שם. ובספרי פ' ראה דריש הך קרא לאינך דרשות דמייתי הגמרא בזבחים שם. ולא להך מילתא דהנזרקין שנתנן בשפיכה יצא. והיינו משום דסתם ספרי ר"ש ור"ש לטעמיה דס"ל כר' ישמעאל בהא דא"צ ריבוי מקרא דבשפיכה יצא דזהו ממילא ידעינן מסברא דאף לכתחלה רשאי ליתנם בשפיכה דזריקה בכלל שפיכה ושפיכה עדיף טפי וכנ"ל. וא"ש הכל. ופסקי הרמב"ם נכונים ג"כ. שפוסק כר"ע דשילהי פסחים דאין ברכת הפסח פוטרת הזבח. ומ"מ קיי"ל ג"כ דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא בדיעבד. רק דבאינו ראוי לזריקה אז אף בדיעבד לא יצא אם נתנן בשפיכה וכנ"ל. ומש"ה ס"ל לר"ע דאין ברכת הפסח פוטרת הזבח כנ"ל. וקיי"ל כוותיה ולפ"ז דעת הרמב"ם ג"כ דבאינו ראוי לזריקה מחמת ספק מעכב אף בדיעבד. וכ"מ ברמב"ם ספ"ג מהל' ק"פ בדין חמשה שנתערבו פסחיהם כו' שא"א להביא פ"ש על תנאי משום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה. ולא כתב הרמב"ם משום דפסח במתן א' ושלמים במתן ד'. או משום סמיכה. מזה מוכח ג"כ דדוקא משום דבזה כשאינו ראוי לזרוק מחמת ספק מעכב אף בדיעבד ומה"ט אין לו תקנה לעשות פסח שני. משא"כ משום אינך מילי שאין מעכבין בדיעבד היה לו לעשות פ"ש על תנאי ולא ליכנס לספק כרת. וכנ"ל באות א' בשם הש"א:

י אלא דלפ"ז קשה ע"ד הרמב"ם ברפ"ד מהלכות ק"פ שכתב וז"ל השוחט הפסח על בני החבורה ואמר להם לאח"ז אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתי כו' שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח ויביא פ"ש עכ"ל. והראב"ד השיג עליו דאין כאן שבח שאם הוא פטור מפ"ש אינו יכול להביא פ"ש על תנאי. עכ"ל. ולפי הנ"ל תיקשי עוד יותר ע"ד הרמב"ם דהיאך אפשר להביא פ"ש ע"ת שלמים כיון דבכה"ג מספק א"א ליתן הדם לא בזריקה ולא בשפיכה ואף בדיעבד יהיה פסול כנ"ל. ועיקר דבריו של הרמב"ם הוא מלשון התוספתא דקתני שורת הדין אינו נאמן דמשמע דאם רוצה להחמיר ולא להעמיד על הדין ה"ז משובח. וכן בגיטין (דנ"ד ע"ב) בההוא דאמר ליה לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמיה דר"א א"ל שורת הדין אינו נאמן כו' ומזה יצא לו להרמב"ם סוף הלכות פהמ"ק שכתב שם ג"כ בזה הלשון שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר ע"ע ה"ז משובח עכ"ל. (והא דאם העד נאמן להם סומכין עליו הוא מגמרא דקידושין דס"ו ע"א). וכ"כ הרמב"ם עוד בס"פ י"ב מהלכות מעשר המוכר פירות לחבירו ואחר שיצאו מת"י אמר כו' שורת הדין שאינו נאמן כו' ואם האמינו ה"ז משובח עכ"ל. וע' עוד ברמב"ם סוף הלכות מטמאי מו"מ ובכ"מ בסוף הלכות פהמ"ק הנ"ל שהאריך. והכ"מ ברפ"ד מהלכות ק"פ שם מפרש בדעת הרמב"ם דאם רוצה להחמיר יביא פ"ש היינו שימנה עם אחרים על פ"ש. ומשמע דכוונתו שלא יביא כלל פ"ש על תנאי רק שימנה עם אחרים שהם לעצמן מביאין פ"ש בלא שום תנאי וספק כלל והוא נמנה עמהם. ואף דלכאורה זהו נגד הגמרא בשמעתין דמבואר דבכה"ג נמי יש איסור דדילמא פסח נאכל שלא למנוייו דאם הוא יצא בפסח ראשון הרי אין מניינו כלום מה שנמנה על פ"ש. יש לחלק בזה. דבהך דשמעתין דחמשה שנתערבו פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם א"כ הא ידענו בבירור שארבעה מהם יאכלו עכשיו מפ"ש שלא למנוייו שכבר יצאו י"ח בפסח ראשון. ומש"ה אסורים לעשות כן שיהיה ודאי פסח נאכל שלא למנוייו. משא"כ היכא שהוא מסופק אם יי"ח בפסח ראשון ומחמיר מספיקא שמאמין להעד ונמנה עם אחרים על פ"ש. (והפסח עצמו בלא"ה אינו נפסל משום שחטו שלא למנוייו דהא שחטו למנוייו ושלא למנוייו כשר). כיון שהוא נמנה עמהם מספיקא חשיב שפיר מנין מה שנמנה עמהם ושרי לאכול ממנו. (ובפרט דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן וא"כ מדאורייתא שרי לאכול פ"ש כשנמנה מספק. משא"כ בחמשה שנתערבו פסחיהם דרובם הוו שלא למנוייו. וספק כזה אסור מה"ת(. וחילוק זה הכריח הרמב"ם מלשון התוספתא הנ"ל דמשמע דאם רצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח. וכמו שכ"כ הרמב"ם בהל' מעשר והלכות פהמ"ק הנ"ל. או י"ל דהרמב"ם בהלכות ק"פ רפ"ד מיירי שאמר להם השוחט קודם זריקה ששחטו שלא לשמו. (ומ"ש הרמב"ם שא"ל לאחר זמן היינו שבפעם הראשונה שפגע בהם לא א"ל כן. וכרבא בגיטין שם דמחלק כן. וכמ"ש הכ"מ בהל' פהמ"ק הנ"ל דהרמב"ם פוסק כרבא בזה. ומ"מ מיירי כאן שאמר להם קודם זריקה עדיין בעוד שמקבלים דמו או שממרסים בדמו). וכדאמרינן נמי בשמעתין בחמשה שנתערבו פסחיהן דאם נתערבו קודם זריקה חייבין לעשות פ"ש משום שלא נזרק הדם לאכילת בשר. ואף דהכא מצד שורת הדין א"צ להאמין להעד והיה שרי לאכול ממנו מ"מ זה שמחמיר ע"ע היינו שמאמינו וכמבואר ברמב"ם ספי"ב מהלכות מעשר הנ"ל. א"כ מ"מ לא נזרק עליו הדם שיאכל ממנו. ובכה"ג שוב חייב מן הדין בפ"ש. והוא מחמיר ע"ע רק לענין מה שמאמין להעד אז בשעת אמירתו שהיא קודם זריקה עדיין וממילא חייב בפ"ש. והכי איכא למישמע מהתוספתא פ"ד דפסחים שהוא מקור דברי הרמב"ם בזה. דאיתא התם השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמו שחטתיו שורת הדין אינו נאמן ר' יהודה אומר עד שלא התחילו בו נאמן משהתחילו בו אינו נאמן. וכן איתא בתוספתא פ"ב דתרומות. ופירוש דברי ר' יהודה היינו דמשהתחילו לעסוק בו בעבודות אחרות שוב אינו נאמן לומר שלא לשמו שחטתיו. (ופירש התוספאה דר"י מחלק בין א"ל בפעם ראשונה שמצאם או בפעם שניה וכדמחלק רבא בגיטין שם. ואינו נראה דא"כ הל"ל ולחלק בין א"ל כן בפעם הראשונה שמצאם או בפעם שניה. ואין חילוק בין אם התחילו בו בעבודות אחרות או לא. ובלא"ה נמי ל"נ לומר דת"ק ור"י בתוספתא יפלגו בפלוגתא דאביי ורבא בגיטין). וטעמיה דר"י בזה י"ל דאם התחילו בעבודות אחרות בקבלה ובזריקה והוא שתק ולא אמר לו שכבר הוא פסול משחיטתו א"כ הרי משים עצמו רשע בזה, דלפי דבריו ששחטו שלא לשמו ונפסל א"כ לא היה לו להניח אותם לקבל ולזרוק מקרבן פסול וממילא אינו נאמן בזה אף כדין ע"א דקיי"ל א"א מע"ר. ואף דכהן שפיגל בקרבן נאמן לומר שפיגל אף דבזה גופיה משים עצמו רשע. ולמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליה ס"ל דהמחשב בקדשים לוקה כדאיתא בזבחים (דכ"ט ע"ב). רק די"ל דכיון שהתורה האמינתו כדאמר בגיטין שם כה"ג ביום הכפורים יוכיח כו'. א"כ גלי רחמנא דהכא נאמן בזה אף שמשים עצמו רשע. מ"מ י"ל דלא גלי רחמנא רק במה שאומר שפיגל ועבר עבירה בשעת מעשה בזה מ"מ מהימן על להבא לאפרושי מאיסורא שנפסל הקרבן. (וע' בפמ"ג ביו"ד ס"ס ה'. ובנו"ב מ"ת חאה"ע ס"ס כ"ג מ"ש בזה). אבל במשים עצמו רשע גם על אח"כ שלא להפריש מאיסור שאחר שפיגל הקרבן ופסלו ועכ"ז שתק ולא אמר עד אחר קבלה וזריקה שהיה בפסול לפי דבריו והכשיל רבים ג"כ ומשים עצמו רשע מתחלה ועד סוף. שוב אין לנו גילוי ע"ז מקרא ובכה"ג הדרינן לכללין דקיי"ל דא"א מע"ר. ואף דלכאורה י"ל הסברא לפמ"ש התוס' בב"מ (ד"ג סע"ב) וביבמות (דפ"ח ע"א) גבי אכלת חלב במזיד והקשו ג"כ הא א"א מע"ר ותירצו התוס' דהוא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה. א"כ ה"נ י"ל הכא גבי פיגול או ששחטו שלא לשמו דשפיר דינו כע"א ואין לומר בזה אאמע"ר דכוונתו לטובה לאפרושי מאיסורא ועושה תשובה עכשיו שלא יכשלו באיסור אכילתו ג"כ. ואף שכבר הכשילם ג"כ בעבודות הקרבן מ"מ רוצה עתה שלא יכשלו עוד באכילתו. אך לפמ"ש בתשו' נו"ב מ"ת (חאה"ע סי' קנ"ו) ע"ד התוס' דב"מ הנ"ל שלא כ"כ רק לגבי עצמו אבל לגבי אחרים אף שיאמר ג"כ שכוונתו עתה להסיר המכשול ויעשה עצמו רשע למפרע לקלקל אחרים זה לא אמרינן. והוכיח כן מגמרא דכתובות (די"ח ע"ב) ע"ש. וא"כ ה"נ בכהן שפיגל או בשוחט הפסח שלא לשמו ג"כ י"ל בזה אאמע"ר ואינו נאמן לקלקל לאחרים בזה. רק יש לחלק בזה בין שמשים עצמו רשע רק בשעת מעשה לחוד או שמע"ר גם אח"כ וכנ"ל. ועכ"פ מבואר מדברי ר"י בתוספתא דמשהתחילו בו בעבודות אחרות שוב אינו נאמן לומר שלא לשמו שחטתיו. והרי משמע שם דר"י לחומרא פליג דת"ק ס"ל דשורת הדין אינו נאמן כלל ור"י ס"ל דעד שלא התחילו בו נאמן כו'. וא"כ כש"כ לת"ק דאם אומר אחר זריקה ששחטו שלא לשמו אין לו נאמנות אף כדין ע"א ואמרינן אאמע"ר. והרמב"ם שפוסק כת"ק דר"י דשורת הדין אינו נאמן כלל רק שהמחמיר על עצמו ה"ז משובח והיינו כדין ע"א דעלמא דסובר הרמב"ם שהמחמיר להאמינו ה"ז משובח וכמ"ש בהלכות פהמ"ק ובהלכות מעשר הנ"ל כ"ז הוא קודם זריקה כנ"ל (ואז מביא שפיר פ"ש וכנ"ל) משא"כ כשאומר כן אחר זריקה אין שבח כלל להחמיר על עצמו בכה"ג וכמבואר:

וראיתי בחידושי ר' חננאל על פסחים שנדפס מחדש. שפירש בסוף סוגיין דאמרו ה"מ דיעבד לכתחילה נמי. ופירש בזה דבר חדש דלכתחלה מהדרינן אי משכחינן באופן דאפשר להו למיעבד פ"ש ובדיעבד אי לא משכחי כלל פטור. ולפירושו מוכח כאן דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה מחמת ספק חשוב ראוי לבילה וכנ"ל:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה