תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן מז
א שם בברייתא. חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצא יבלת באחד מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני. אמר אביי לא שנו אלא שנתערבו לאחר זריקה דבעידנא דאיזריק דם מיהא חזי לאכילה. אבל נתערבו לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני כו'. ע"ש. הנה מתחילה נבאר במה שהקשו האחרונים דאמאי לא נימא שהפסח הבעל מום יתבטל ברובא דהיתרא ולישתרי באכילה. ובעל חוות דעת ביו"ד סי' ק"א הוכיח מכאן כדעת הפוסקים דס"ל דכבש שלם הוי חתיכה הראויה להתכבד ואינה בטילה. (וזה כדעת התוס' בזבחים דע"ב ע"א ד"ה אלא למ"ד ע"ש. ודלא כהרשב"א שבב"י ביו"ד שם). ואין דבריו מחוורין כלל. חדא דהא דחהר"ל לא בטיל הוא רק מדרבנן. ובסוגיין משמע דמדאורייתא לא חזי לאכילה הפסח שנתערב כו', וכן מוכח ג"כ מהא דקאמר הגמרא מאן דמתני לאביי אמתני' כש"כ אברייתא. ואם איתא דבברייתא הא דלא בטל ברובא הוא רק מדרבנן משום חהר"ל. א"כ אדרבה בפשיטות י"ל דאביי קאמר דוקא אמתני' דהתם מדאורייתא לא חזי ומש"ה צריכין פ"ש משא"כ בברייתא דלא חזי מדרבנן י"ל דפטור מלעשות פ"ש דכיון דמדאורייתא פטור מפ"ש אין חכמים יכולין לחייבו וכמ"ש סברא זו בתוס' בפסחים (ד"פ ע"ב בד"ה נזרק ע"ש). ומלבד זה י"ל דבפסח לית ליה דין חהר"ל כלל. וכמו דאיתא ביבמות (דפ"א ע"ב) בחטאת טמאה שנתערבה בחטאות טהורות דקיי"ל דתעלה. ופי' התוס' שם ובחולין (ד"ק ע"א) ובזבחים (דע"ב) הטעם דלא הוי חהר"ל כיון דאפי' אם תתבטל בחטאות טהורות אינה ראויה אלא לכהנים ואין מחזיקין טובה זה לזה שכולן שוין כו'. וה"נ י"ל בפסח שאינו נאכל אלא למנוייו ולכולן יש להם חלק בו. אלא שאפשר לחלק קצת דכהנים בחטאות יד כולן שוה ממש משא"כ בפסח שאפשר שלאחד מהם יהיה בו חלק יותר משל חבירו ובכה"ג יהיה שייך ביניהם החזקת טובה זה לזה. אבל בפשיטות יותר תיקשי לפ"ד הסה"ת שכתב הר"ן בפג"ה שם דס"ל הטעם דחטאת לא הוי חהר"ל כיון שאינה ראויה אלא לזכרי כהונה ואינה ראויה להתכבד לכל אדם. וכ"כ הרשב"א בתה"א. וא"כ כש"כ פסח שאינו נאכל אלא למנוייו בלבד דלא הוי חהר"ל מה"ט כיון שאינה ראויה להתכבד לכל אדם. (ועוד דהא בברייתא קתני חמשה שנתערבו פסחיהם. ולא חמש חבורות שנתערבו כו'. וא"כ מי לא עסקינן שהיו יחידים בלא חבורות. דאף דפליגי תנאי לקמן (דצ"א ע"א) אי שוחטין את הפסח על היחיד מ"מ אם נשחט על היחיד כשר לכ"ע. (והרמב"ם פסק כמ"ד שוחטין על היחיד). והשתא בחמשה יחידים שנתערבו פסחיהם יהיה שרי לכאו"א לאכול מפסחו מחמת ביטול ברוב. דכאן לא שייך כלל חהר"ל. דאין היתר לאכול רק לו ולא לשום אדם דהוי שלא למנוייו). א"ו דהכא בלא"ה מדאורייתא לא שייך ביטול ברוב כלל וכמ"ש לקמן. ולא שייך כלל לדין חהר"ל, והיה מקום לומר בהפך דאדרבה מסוגיין יהיה הוכחה כדעת הרשב"א שבב"י הנ"ל דס"ל דכבש שלם לא הוי חהר"ל. והיינו די"ל דהא דהפסח הבעל מום לא בטיל ברובא הוא משום דא"א להקטיר האימורין דעולין לגבי מזבח אין מבטלין זא"ז. (כמבואר בזבחים דפ"א ע"ב ובמנחות דכ"ב ע"ב). ואימורין עולין לגבי מזבח נינהו. וכיון דא"א להקטיר האימורין ממילא הבשר אסור באכילה רק שהחוו"ד שם דחה זה משום דדמי לאימורין שנטמאו או שנאבדו דמותר לאכול הבשר. ולכאורה משמע כדבריו בפסחים (דנ"ט ע"ב) דאמרינן כיון דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או שאבדו כו'. אבל ז"א. דלפמ"ש התוס' ביומא (דכ"ט ע"א) ובמנחות (דמ"ט סע"ב) דלא אמרינן כן אלא היכא דהוה חזי מעיקרא והשתא לא מצי לקרוביה הוי כנטמאו או אבדו משא"כ אם לא חזו מעיקרא להקרבה לא מישתרי הבשר בלא הקטרת אימורין. וא"כ לק"מ הכא. אך לפמ"ש התוס' בזבחים (דע"ז ע"ב סד"ה הא עבר) דאיברי בעל מום שנתערבו בתמימים בטלין מה"ת ואי משום דעולין אין מבטלין זא"ז בעלי מומין לאו עולין נינהו ועוד דאפי' עולין בדבר שאינו מתערב מבטלין זא"ז מדאורייתא כמו במין במינו לר"י דבדבר שאינו מתערב בטל מדאורייתא עכ"ד התוס' שם. וא"כ הדק"ל הכא. מיהו מ"ש התוס' דבדבר שאינו מתערב בטיל כמו במב"מ לר"י. כבר כתבו התוס' במנחות (דכ"ב ע"ב) שחזר בו ר"ת מחילוק זה לומר דדוקא בדבר לח המתערב לא בטיל משא"כ בדבר יבש בטיל אלא דאין חילוק בין לח ליבש ע"ש. וכ"כ בזבחים (דע"ג ע"א ד"ה רי"א). וכ"ד רש"י ביבמות (דפ"א ע"ב. וע"ש בתוס' ד"ה רי"א ובריש דפ"ב שם דהתוס' שם מחלקים בין דבר המתערב כו'). ואמנם מ"ש התוספות בזבחים (דע"ז ע"ב הנ"ל) בשינויא קמא דבע"מ שנתערבו בתמימים בטלי שפיר משום דבע"מ לאו עולין נינהו ומבואר דלהתוס' פשיטא להו דאע"ג דאם נימא שיתבטלו הבע"מ א"כ יהיו עולין וקרבין ע"ג המזבח ג"כ ועולין אין מבטלין זא"ז. מ"מ כיון דקודם שנתבטלו פסולין להקרבה לא הוו עולין ובטלי שפיר בכה"ג ובתר מעיקרא אזלינן בזה ולא בתר השתא. וצ"ב דמהיכא פשיטא להו כן. אך לכאורה מוכח כן בפשיטות מסוגיא דזבחים דע"ב ע"א דפריך הגמרא אמתני' דכל הזבחים שנתערבו כו' וליבטלו ברובא. ומוכח מזה כדברי התוספות דאע"ג דאם יתבטלו יהיו ג"כ חזו להקרבה אח"כ והוו בגדר עולין שאין מבטלין זא"ז מ"מ כיון דכל שלא נתבטל פסול להקרבה לא הוי עולין ובטילי שפיר ושרי להקריבן. ובתר מעיקרא אזלינן בזה. מיהו כ"ז לשיטת התוס' שם דס"ל דכבש שלם הוי חהר"ל. ומפרשים שם בקושיית הגמ' דפריך וניבטלו ברובא היינו מדקתני כל הזבחים ואף עוף בכלל דאינו חהר"ל וע"ז פריך דליבטלו ברובא. ולפירושם מוכרח דקושיית הגמרא וליבטלו ברובא היינו דיהיו מותרים להקרבה עי"ז. דל"ל דקושיית הגמרא דאמאי ימותו ולא ירעו עד שיסתאבו. דז"א. כיון דקושיית הגמרא קאי אעופות שנתערבו ואין רעייה בעופות. ולפ"ז מוכח מהכא כשיטת התוס' הנ"ל דאע"פ שאם יתבטלו יהיה חזי להקרבה ואין עולין מבטלין זא"ז מ"מ כיון דכל שלא נתבטלו לא חזי להקרבה לא הוי עולין ובטיל שפיר. אך אם נימא כדעת הרשב"א דס"ל דכבש שלם לא הוי חהר"ל. א"כ ניחא בפשיטות דקושיית הגמרא וניבטלו ברובא לא קאי כלל אעופות רק אבהמות ומשום דבהמה שלימה לא הוי חהר"ל. ולפ"ז שפיר י"ל בקושיית הגמרא דניבטלו ברובא היינו דאמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו. אבל להקרבה יהיו אסורים משום שאין עולים מבטלין זא"ז. וכל היכא שאם יתבטל יהא חזו להקריבו והוי עולין שוב ממילא א"א לו להתבטל בכה"ג להתירו עי"ז להקרבה. ולא אזלינן בתר מעיקרא כלל. והתוס' דס"ל דבתר מעיקרא אזלינן בזה זהו מוכרח לשיטתם משא"כ לדעת הרשב"א הנ"ל. ובעיקר הך מילתא נראה דזה תליא בטעמו של דבר דעולין אין מבטלין זא"ז דלפמ"ש הר"ן בנדרים (דנ"ב ע"א) דטעמא דעולין אין מבטלין זא"ז הוא משום השתוותם ששניהם כשרים לזריקה וה"ה בעלמא בדברים השוים ג"כ והוא מין במינו לא בטיל משא"כ בשני דברים החלוקים זה מזה שזה איסור וזה היתר אף דבעצם הוי מין במינו בטיל לרבנן דר"י. ולפ"ז ממילא י"ל דאם קודם הביטול לא חזי להקרבה שפיר בטיל אע"ג דאם יתבטל יהיה מותר להקריבו. וכמו באיסור שבטל בהיתר אע"ג דכשיתבטל האיסור נעשה ג"כ היתר. משא"כ להחולקים. על הר"ן וס"ל דבעלמא אף שני דברים ששוים לגמרי מבטל אחד את חבירו רק בעולין ע"ג המזבח גזירת הכתוב הוא שלא יהיה בהן תורת ביטול כלל. ממילא י"ל דאע"ג דמעיקרא לא חזו להקרבה רק דכשיתבטל יהיה חזי להקרבה ג"כ לא בטיל דא"א שיוכשר להקרבה ולהעלותו למזבח ע"י ביטול שיתבטל ברוב. וכמבואר. ומעתה לפ"ד הרשב"א שביארנו דלדעתו שפיר י"ל דכל היכא שעל ידי הביטול יהיה חזי להקרבה הוי בכלל עולין ואין מבטלין זא"ז וכנ"ל. ולפ"ז י"ל בסוגיין דהא דלא בטיל הפסח הבע"מ ברובא משום שהאימורין הוו עולין ואין מבטלין זא"ז. ומאחר דא"א להקטיר האימורין ממילא הבשר אסור באכילה כנ"ל. וא"ש בסוגיין דלק"מ. ויש מכאן ראיה לדעת הרשב"א הנ"ל. אך עדיין צריך ביאור לשיטת התוספות דזבחים הנ"ל דס"ל דבכה"ג לא הוי עולין ובטלין מה"ת (כל שאם לא יתבטל יהיה פסול להקריבו וכנ"ל). אם כן הדק"ל בסוגיין וכמבואר (ואין ליישב ולומר שהברייתא דחמשה שנתערבו פסחיהם כו' אתיא כמ"ד דס"ל מב"מ לא בטיל. והרמב"ם שפסק לדינא הך ברייתא דחמשה שנתערבו פסחיהם כו'. י"ל דהרמב"ם ס"ל כדעת הרשב"א דכבש שלם לא הוי חהר"ל, וממילא י"ל דבכה"ג חשיב עולין ואין מבטלין זא"ז דלא אזלינן בזה בתר מעיקרא וכנ"ל. דזה דוחק. וגם דמשמעות הגמ' בכולי סוגיין דהברייתא דחמשה שנתערבו פסחיהן אתיא ככ"ע):
ב ואמנם יש ליישב בפשיטות דבלא"ה א"ש הכא בסוגיין ולק"מ. דהנה קושיית האחרונים הנ"ל שהקשו הכא שהפסח הבעל מום יהיה בטל ברובא. אם נידון בזה מדין תערובת איסור בהיתר דברובא בטיל שההיתר מבטל להאיסור וכמבואר בדברי האחרונים הכא. זהו טעות ולא ניתן להאמר כלל. דאין כאן שום היתר שיבטל את האיסור שהרי לכאו"א לא חזי ליה רק הפסח שלו ושאר הפסחים כולם אסורים לו משום דהוי שלא למנוייו. ומאחר שיש כאן ספק שמא הפסח שלו הוא בעל מום וא"כ אין כאן היתר כלל לדידיה בכל התערובת וכולם אסורים לו ואין שום היתר שיבטל את האיסור. (ופשיטא דל"ל ג"כ הכא שהאיסורין יהיו מבטלין זא"ז. כדאמרו בזבחים (דע"ח ע"א) בפיגול ונותר וטמא שבללן זב"ז דאיסורין מבטלין זא"ז. דז"א. חדא דהתם אמרו זה רק לפטרו ממלקות דה"ס לא שמה התראה. אבל פשיטא דאיסורין שבללן יחד לא נעשו היתר. ועוד דהתם מיירי באיסורין שבללן זה בזה והם מעורבין יחד וכאן בברייתא דקתני חמשה שנתערבו עורות פסחיהם דמיירי שנתערבו רק העורות אבל גוף הפסחים לא נתערבו כלל וכל א' וא' ידוע ומבורר בפ"ע. ורק מחמת תערובת העורות שאינו ידוע מאיזה פסח היה עור זה ממילא נפל ספק על הבשר אם חזי לאכילה. וכמבואר בפירש"י. ועוד דכאן אף אילו היו מעורבין הפסחים עצמן הרי אז היו הארבעה פסחים שהם פסולים מחמת שלא למנוייו רבין על הפסח שלו ומבטלין אותו ונמצאו כולם אסורים לו משום שלא למנוייו. ועכ"פ מבואר דכאן שהספק הוא על כאו"א שמא הפסח שלו בע"מ ושאר הפסחים אסורים לו משום שלא למנוייו אין כאן שום דבר לבטל את האיסור כלל). אך מה שצריך לבאר וליישב קושיית האחרונים הנ"ל כאן. (דלא נשווינהו טועים לגמרי בפשט השמועה במה שהקשו כן. וי"ל שלא דקדקו בלשונם). דקושייתם יש לה מקום באופן זה דלשיטת הפוסקים הסוברים לענין קבוע בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה דאם נתערבו החנויות ואין הקבוע ניכר לא חשיב קבוע כלל. וכדעת הר"ש מקינון וסיעתו וכד' התוס' בנזיר (די"ב ע"א סד"ה אסור) וכן בגיטין (דס"ד ע"א) (ואף מדרבנן אי חשיב קבוע בכה"ג יש פלוגתא בזה). ומכש"כ לפ"ד הר"ן שהובא בש"ך (סי' ק"י ס"ק י"ד) דס"ל דאפילו בקבוע הניכר כל שלא נודע האיסור בשעה שלקח אע"פ שאח"כ נתגלה האיסור ונעשה קבוע לא אמרינן קבוע למפרע ע"ש. לפ"ז קשה הכא בחמשה שנתערבו פסחיהם כיון דבכה"ג לא חשיב קבוע א"כ י"ל כל דפריש מרובא פריש. דהיינו שעל כאו"א מהפסחים הללו י"ל דמתחלה בשעה שלקחו היה מן הרוב שאינם בעלי מומין. ומה"ט יש להתיר באכילה את כאו"א. ואף דחד מינייהו ודאי בעל מום. מ"מ הא כל היכא שאין האיסור קבוע מתירים את כל התערובת מה"ט דאכל חד אמרינן מרובא פריש. ומ"ש הכא דאסרינן לכולהו ומיהו הא נמי לק"מ. חדא דהא בברייתא קתני חמשה שנתערבו פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם. והא מום זה דיבלת אפשר שנולד בו אחר הלקיחה סמוך לשחיטתו. (וכדתניא בעירובין דק"ג רע"ב כהן שעלתה בו יבלת ופירש רש"י שם כגון שעלתה בו בשבת). וטפי י"ל כן שנולד בו סמוך לשחיטתו ולא מקודם. דהא הפסח היה מבוקר מקודם ולא ראו בו מום. ובזה שוב לא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש. והוי שפיר ספיקא לכל אחד שמא בפסח שלו נולד המום קודם שחיטתו. ואין לומר דמ"מ על כאו"א יהיו תולין לומר שהוא עכשיו מן הרוב שלא נפל בהם מום. דז"א. דכיון דאין דנין רק על פסח שלו לבדו אם נפל בו מום. (דכל האחרים בלא"ה אסורים לו מחמת שלא למנוייו ואין נכנסין כלל בגדר הספק אצלו ואין שום נפקותא לדידיה לדון עליהם כלל). ובזה לא יצורף אליו הרוב כלל נגד הבע"מ. מאחר שאין לדון על שום אחד מהן שאסורים לו בלא"ה. והספק הוא רק על שלו אם הוא בע"מ או לא והוי ספק השקול. ואין ענין הרוב שייך להספק כלל בכה"ג. ועוד דבלא"ה נמי אין סברא לתלות על כאו"א שהוא מן הרוב רק היכא שכולם מעורבין יחד הרוב עם המיעוט משא"כ הכא שהמה מחולקים כל אחד לחבורה שלו והאסור לזה מותר לזה. וכל אחד נידון בפ"ע ובין הרוב לא יתחשב ואין ענין לאחד עם חבירו. והיה י"ל עוד דאף גם בשאר מומין שע"כ היה בו המום קודם שלקחוהו וי"ל על שעת הלקיחה כל דפריש מרובא פריש שהרוב אינם בע"מ. מ"מ יש לדון בזה ג"כ מאחר שעכשיו אין המיעוט נגרר אחר הרוב כנ"ל לא נידון למפרע לומר שבשעת לקיחתו היה פריש מרובא די"ל דבכה"ג לא תלינן להיתר על כאו"א ולדון למפרע מחמת הרוב מה שהיה מקודם שנודע הספק כו'. וי"ל ע"ז. אמנם קושטא הוא דבברייתא נקט שנמצא יבלת באחד מהם. וכ"ה ברמב"ם. ויבלת אפשר שנתהוה אחר לקיחתו כנ"ל. ובזה לא שייך כלל לומר מרובא פריש וכנ"ל:
ג ואחר שביארנו כאן דלא שייך הכא שום ביטול איסור בהיתר. ומדאורייתא אסורין לאכול מן התערובת של הפסחים. הנה בזה מיושב ג"כ קושיא אחרת בברייתא דהכא דקתני שיצאו כולם לבית השריפה. והקשו האחרונים (ובישועות יעקב האריך בזה). מהא דאמרינן בזבחים (דף ע"ד ע"א) בטבעת של ע"ז שנתערבה בק' טבעות ונפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא. וא"כ ה"נ כשהוציאו לבית השרפה אחד מהפסחים הללו נימא דהשאר הותרו כולן דהך שנשרף היה הבעל מום. ואין לדחות קושיא זו עפמ"ש התוס' בזבחים שם דדוקא נפל ממילא אבל הפילה קנסינן שוגג אטו מזיד דז"א. דהתם בזבחים איתיביה רבא לר"נ ממתני' דאפילו אחד בריבוא ימותו כולן אמאי נימא דאיסורא מית. והתוס' שם (ר"ד ע"ב) פירשו במתני' דזבחים דימותו היינו דהורגין אותם בידים. ופירש שם הבה"ז ושאר מפרשים הא דאיתיביה רבא לר"נ ממתני' היינו דכיון דמצוה להורגן אף שהורגן במזיד הוי כמו נפלה ממילא דלא שייך לקונסו דמצוה עביד (ודלא כדעת הר"י קורקוס שבכ"מ פט"ו מהלכות תרומות ה"ב). וא"כ ה"נ בחמשה שנתערבו פסחיהם אמאי יצאו כולם לבית השריפה. הא בנשרף אחד מהן נימא דאיסורא נשרף ולישתרו כולהו. דכיון שזה שנשרף היה מצוה לשורפו והוי כנפלה ממילא וכנ"ל. מיהו לפירש"י בזבחים שם במסקנא דאמר אנא נמי תרתי קאמינא היינו שימכור הטבעות הנשארים שנים שנים. ניחא הכא. דכאן א"א לאכול משני פסחים כאחד. ומש"ה אין להם תקנה ולק"מ. אבל לפ"ד הרמב"ם שם שמפרש בגמרא התם דאם נפלו שנים מהאיסור מותר ליהנות מהשאר אף אחד אחד, א"כ הדק"ל הכא אמאי יצאו כולם לבית השריפה הא כיון שנשרפו שנים מהם סגי והני תלתא הנשארים יהיו מותרים רק לפי מה שביארנו לעיל. דכאן בסוגיין דמספקינן שמא הפסח שלו בעל מום והשאר בלא"ה אסורים לו מחמת שלא למנוייו ונמצאו כולן אסורים לו. א"כ בפשיטות לק"מ מהך דזבחים הנ"ל. דהתם ידוע שהטבעת של ע"ז הוא רק אחד מהן וכולם הם של היתר וכשנפל אחד מהן לים תלינן דאיסורא נפל והותרו כולם. משא"כ הכא לא שייך לומר דאיסורא נשרף כיון שיש ספק שמא כולם המה איסור לדידיה וכנ"ל. מיהו כבר ביארנו לעיל דהך ברייתא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהם מיירי שלא נתערבו רק העורות אבל גוף הפסחים לא נתערבו וכאו"א מבורר בפ"ע וניכר להחבורה שלו. וא"כ אם יהיו תולין לומר שזה שנשרף הוא הבע"מ ממילא יהיו הנשארים מותרים דכולם הם תמימים כיון דתלינן שזה הבע"מ הוא הנשרף ואינו ביניהם אבל זה אינו. דהתם בזבחים שפיר תלינן דהך דנפל היינו דאיסורא כיון שאינו ידוע כלל איזו מהן של ע"ז ואיזו מהן נפל. אבל הכא הפסחים הנשארים שכל אחד יודע ומכיר את פסחו אצלו שלא נשרף לא שייך לומר שעי"ז שנשרף אחד מהן עי"ז נתלה לומר שהבע"מ נשרף ושלו אינו בע"מ. שהספק מתחילה על כאו"א שמא שלו הוא בע"מ והיאך נוציאו מספיקו ע"י מה שנשרף אחד מהפסחים האחרים. ולא יפעול זה מאומה על הספק שבו בעצמו, ופשוט. וחוץ מזה י"ל עוד ע"פ דברי התוס' בזבחים שם בהא דאמרינן דכשנפל אחד מהן לים הגדול הותרו כולן. דהא דתולין לומר דאיסורא נפל היינו משום דמדאורייתא ברובא בטיל ובאיסור דרבנן תולין להקל. א"כ הכא בחמשה שנתערבו פסחיהם דאין כאן ביטול ברוב ומדאורייתא אסורים (וכמבואר לעיל) לא תלינן לומר דאיסורא נשרף ומש"ה כולם יצאו לבית השריפה. אלא דלכאורה נראה שהתוס' בזבחים שם שכ"כ דהא דתולין להקל היינו משום דמדאורייתא ברובא בטיל. אף דמרא דשמעתתא שם הוא רב ורב ס"ל כר"י דמין במינו לא בטיל. (כדאיתא בפסחים דכ"ט ע"ב ובע"ז דע"ג ע"ב ובחולין ד"ק ודק"ח ע"א). וע"כ דהתוס' שם קיימי בשיטת הסוברים דאף לר"י דמין במינו לא בטיל היינו דוקא בלח אבל ביבש ביבש מודה דבטיל. אבל להסוברים דאין חילוק בין לח ליבש למ"ד מב"מ לא בטיל א"כ ע"כ צ"ל דהא דאמר רב גופיה בטבעת של ע"ז שנתערבה בטבעות כו' תולין להקל הוא מטעמא אחרינא אמנם הרא"ש בחולין פג"ה (סי' ל"ז) פירש בהך דזבחים דתולין להקל הוא מטעם ס"ס דדילמא דאיסורא נפל ואת"ל דלאו דאיסורא נפל כיון שאינו אוכל כולן כאחד אמרינן הנשאר הוא האיסור כו'. ע"ש. וי"ל שהרמב"ם ג"כ ס"ל הכא בטעם ההיתר כדעת הרא"ש בזה. וכ"כ הכ"מ בפ"ז מהלכות ע"ז בהלכה י' ע"ש. דלהרמב"ם ס"ל טעם ההיתר כד' הרא"ש. (דהקושיא בסוגיין מזבחים הנ"ל הוא ג"כ רק לפ"ד הרמב"ם. וכמ"ש לעיל). ולפ"ז היכא דליכא ס"ס אין תולין להקל. וממילא לק"מ בסוגיין דפסחים דכאן ליכא ס"ס רק ספק אחד. דבשלמא התם הוי שפיר ס"ס ויש נ"מ בין הספיקות. דלפי ספק הא' דילמא דאיסורא נפל שרי לאכול את הנשארים אף כולם כאחד. משא"כ לפי הספק הב' הנ"ל. אבל הכא בפסחים אין שום נ"מ לדידיה אם הנשרף היה הבע"מ או שהבע"מ עדיין ישנו רק הוא מן האחרים ולא זה שלו. דהכל הוי רק ספק אחד אם הפסח שלו הוא בעל מום או לא. ובכה"ג אין תולין להקל:
ד דמילתא נבאר ליישב עוד באופן אחר קושיית האחרונים מגמרא דזבחים הנ"ל מהא דאיתא בזבחים (דע"ג ע"ב) אמר רבא השתא דאמרו רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצה. והיינו דכיון דנדחה אינו חוזר ונראה אע"ג דנדחה רק מדרבנן. (דהתם הא דאמרינן דאפילו אחד ברבוא ימותו כולן ולא בטלי ברובא הוא רק מדרבנן כמבואר בסוגיא שם). ולפ"ז קשה בהא דאיתיביה רבא לר"נ ממתני' דאחד ברבוא ימותו כולן אמאי נימא דאיסורא מית. מה קושיא. דהא מ"מ פסולים להקרבה כיון שנדחו מתחילה ושוב אינו חוזר ונראה וראיתי להצ"ק שם שכתב ליישב זה משום דכל שבידו לא הוי דיחוי. ואין דבריו מספיקין. דמ"מ קשה על רבא דהוא איתיביה לר"נ הכא. והרי רבא גופיה לא ס"ל הך סברא דכל שבידו לא הוי דיחוי כדמוכח בזבחים (דל"ד ע"ב) ובמנחות (דנ"ט ע"ב) דרבא משני התם הא מני חנן המצרי הוא דלית ליה דחויין ורב אשי משני התם כל שבידו לא הוי דיחוי. ומוכח דרבא לא ס"ל סברא זו. (ועוד דלפמ"ש התוס' בזבחים די"ב ע"ב בהא דנקט ר' יוחנן שם אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו שידחה דוקא בכה"ג קאמר ר"י אבל אילו הפריש קרבן לאחר שהמיר היה הקרבן כשר כיון שבידו לתקן ולחזור כו' משא"כ בנראה ונדחה לא מהני אע"פ שבידו לתקן כו'. מיהו י"ל בזה דבלא"ה ע"כ לחלק בזה להתוס' שם בין שבידו לגמרי והוא בקל לתקנו כו' ואכמ"ל. וע' בתוספות ובר"ן פ"ג דסוכה (דל"ג) בבעיא דהתם בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה כו' ותו דהתוס' גופייהו בקידושין (ד"ז ע"ב) ובסנהדרין (ר"ד מ"ז) פירשו דלאו דוקא הפריש קרבן והמיר דה"ה המיר ואח"כ הפריש קרבן כו' ע"ש). אלא היה נראה לומר דהא דאיתיביה רבא לר"נ ממתני' דא' ברבוא ימותו כולן שפיר קמותיב ליה דאע"פ שי"ל שאינו ראוי להקרבה משום שנדחה ואינו חוזר ונראה מ"מ אמאי ימותו כולן ירעו עד שיסתאבו לבתר דמית חד מינייהו דאמרינן דאיסורא מית ואינך כולהו אינם פסולים להקרבה רק משום דיחוי וא"כ הל"ל דהשאר ירעו עד שיסתאבו. (וע' במל"מ ספ"ג מהלכות שגגות בדין דיחוי בקרבן אם דמיו כשרין להביא מהם קרבן כו'"). ולפ"ז לק"מ בסוגיין דפסחים בחמשה שנתערבו פסחיהן דקתני שיצאו כולם לבית השריפה דהכא שכבר נשחטו הפסחים ע"כ יצאו כולן לבית השריפה. דאפי' אם היינו אומרים דאיסורא נשרף והני כולהו דהיתרא נינהו לכאו"א את שלו. מ"מ כולהו פסולין להקריב ולזרוק משום שכבר נדחו הפסחים הכשרים אחר שנתערבו עם הפסול ושוב אין חוזרין ונראין כנ"ל. (ואם נתערבו אחר זריקה נדחו מאכילה כו'). רק דיש לפקפק בזה. דעדיין תיקשי לדידן לפום הלכתא דקיי"ל לדינא כהך ברייתא דחמשה שנתערבו פסחיהן כו'. ואנן קיי"ל דכל שבידו לא הוי דיחוי אף בנראה ונדחה. והרי הכא הוי בידו לשרוף אחד מהן ויותרו השאר. ועוד דמלשון רש"י בזבחים שם דאיתיביה רבא לר"נ כו' ואמאי ימותו כולן ופירש"י נימא דאיסורא מית והשאר יקרבו. מבואר מדבריו דבכה"ג חזו להקרבה ולא אמרינן דנדחו כו'. (מיהו לפירש"י בזבחים שם בלא"ה לק"מ בסוגיין דפסחים וכמ"ש לעיל בתחילת דברינו ולהרמב"ם שפיר י"ל כנ"ל, וע' בתוספות חולין דצ"ה ע"א ד"ה ה"נ כו'. שכתבו וז"ל וכ"ת דהתם נמי אם פירשו מעצמם שרי אלא דלכתחילה הוא דאסור לעשות כן גזירה שמא יקח מן הקבוע דא"כ אמאי ירעו עד שיסתאבו כיון דפירשו מעצמם מותרים עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם. משמע דס"ל דכשפירשו מעצמם שרי להקריבם ולא אמרינן דנדחו כו'. אך בפסחים ד"ט ע"ב מבואר בלשון התוס' דאמאי ימותו כו'). וכ"ז ביארתי לרווחא דמילתא מה שי"ל הסברות בזה. אבל עיקר קושיית האחרונים הנ"ל כבר ביארתי לעיל שאין התחלה לקושייתם כלל. ולא דקו שפיר בהך מילתא.
ה והנה דרך אגב נבאר. במ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל כדעת הרא"ש בטעם ההיתר שמתירין התערובת בנפל אחד מהן ותולין לומר דאיסורא נפל שהוא מטעם ס"ס וכנ"ל. דעפ"ז יתיישב קושיא אלימתא על הרמב"ם. במ"ש הרמב"ם (בפט"ו מהל' מ"א ה"ט) דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. ומבואר הקושיא בתשובת הרשב"א (סי' ל') מהא דאמרינן בגמ' דע"ז (דע"ד ע"א) וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמב"פ כו'. דמשמע דככרות של נחתום לא הוו במשהו. ולהרמב"ם דחמב"פ הוי דשיל"מ אפילו פירור בעלמא נמי לא בטיל אף ביבש ביבש. ומה שייך למיתני שם במתני' חב"פ בין הדברים חשובים דחשיב התם דמחמת חשיבותם לא בטלי. והרשב"א בתשובתו שם תירץ דבמתני' דהתם חשיב דברים שאסורים במשהו אף בהנאה וחמב"פ במשהו אוסר רק באכילה אבל אינו אוסר במשהו בהנאה אא"כ היה דבר חשוב כמו ככרות של בעה"ב כו'. וכ"כ הר"ן בע"ז שם. אמנם שיטת הרי"ף והרמב"ם דחמב"פ אוסר במשהו אף בהנאה. וא"כ הדק"ל מאי פריך הגמרא וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמב"פ. וכבר יישבנו זה לנכון בעז"ה במ"א (וע' סי' י"ט). והארכתי שם לברר הדברים. וכעת נלע"ד ליישב ע"פ דברינו הנ"ל. וכמ"ש הכ"מ דהרמב"ם ס"ל בטעם ההיתר דטבעת של ע"ז שנתערבה בטבעות ונפל אחד מהן לים הותרו כולן, הוא מטעם ס"ס שמא האיסור הוא שנפל ושמא האיסור הוא בהנשאר וכנ"ל. ולפ"ז היכא דליכא ס"ס לא הותרו כולן והשתא א"ש דלא תיקשי להרמב"ם מגמ' דע"ז הנ"ל. דניחזי אנן. דאי טעמא דחמב"פ במשהו הוא מטעם דשיל"מ א"כ פשיטא דלא חל חובת ביעור על תערובת זה. דלענין ביעור אינו דבר שיל"מ דהא אם יבערנו לא יהיה עוד בעולם. ורק לענין אכילה שייך דשיל"מ אם יהא רשאי לקיימו שיוכל אח"כ לאוכלו אחר הפסח. ומעתה בככר של חמץ שנתערב בככרות של מצה ונפל אחד מהן לים הותרו כולן וכמו בטבעות וכנ"ל. (וכדפסק הש"ע ביו"ד סי' ק"י ס"ז דאף בדשיל"מ מהני נפל אחד מהן לים כו' ולא כמ"ש שם הש"ך ס"ק נ"ז בדעת הרמ"א ע"ש). משא"כ בככרות של בעה"ב דלא בטיל מטעם חשיבות א"כ בזה חל ג"כ חובת ביעור על כל התערובת כיון דהככר של חמב"פ חשיב ולא בטיל. והשתא ממילא אפי' נפל אחד מהן לים מ"מ כולן אסורים. דכאן ליכא ס"ס רק ספק אחד שמא האיסור הוא שנפל אבל אם האיסור עדיין בתערובת ל"ל אכל חדא מינייהו שזהו של היתר והאיסור בהנשאר וכסברת הרא"ש הנ"ל. דהא כל שהאיסור ישנו בעולם צריך לבערו בכל מקום שהוא וממילא צריך לבער כל התערובת. וא"כ פריך הגמרא שפיר דליתני במתניתין ככרות של בעה"ב לענין חמב"פ שאסור במשהו מטעם חשיבות. ואע"ג דבלא"ה נמי הוי במשהו מטעם דשיל"מ מ"מ הא נ"מ לדינא דמטעם חשיבות אפילו נפל אחד מהן לים או שנאבד אחד מהן מ"מ כולן אסורין. (ובלא דברינו הנ"ל אין לתרץ כאן בפשיטות דיש נ"מ לענין חיוב ביעור דז"א. דהגמרא פריך שם דליתנייה במתני'. ובמתני' קתני בהדיא אלו אסורים ואוסרים בהנאה כו'. משא"כ לדברינו א"ש דיש נ"מ טובא לענין איסור הנאה גופיה):
ו ועדיין צריך לבאר בשמעתין. לפמ"ש התוס' בכריתות (די"ג סע"ב) דקדשים לאחר שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה. ומבואר מדבריהם דאחר שחיטה קודם זריקה עדיין יכול לישאל עליה על הקדישו ולהוציאו לחולין. וכן משמע ג"כ מהא דדרשינן בנדרים (דע"ח ע"א) וב"ב (דק"כ ע"א) מגז"ש דזה הדבר דכתיב גבי שחוטי חוץ לומר שיש שאלה בהקדש. ופירש הרשב"ם שם שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת יכול לישאל לחכם ולהתירו ונעשה חולין למפרע ופטור מכרת. וכ"כ הרא"ש והר"ן בנדרים שם. אלא דמהתם היה י"ל דרק בשחוטי חוץ מהני שאלה משא"כ היכא שנשחט הקרבן בפנים כהלכתו וכדינו אז לא מהני שאלה. מ"מ מדברי התוס' דכריתות הנ"ל מבואר דאף שנשחט כהלכתו מ"מ קודם זריקה יכול לישאל עליו. וכ"כ המל"מ ד"ז מדברי התוספות הנ"ל. (ובמה שהוקשה המל"מ בזה מהא דאמרינן בנדרים (דנ"ט ע"א) דתרומה ביד כהן דלא מצי מיתשיל עליה כבר הארכתי מזה במ"א דלק"מ וכן מהקדש שבא ליד גזבר דל"מ שאלה. ג"כ אינו סותר לזה. וע' בסימן). וא"כ הכא בשמעתין בחמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן וכן במתני' בשכח מה א"ל רבו בנתערבו לפני זריקה הרי יש להם תקנה שישאלו לחכם ויוציאום לחולין ואמאי יצאו קדשים לבית השריפה. וגם אם ישאלו עליהם ויצאו לחולין הרי אז יוכלו להמנות על פסחים אחרים שלא נשחטו עדיין. ובגמרא בשמעתין מבואר בהדיא דאף שנתערבו קודם זריקה נמי דינא הכי שיצאו כולם לבית השריפה ולית להו תקנתא אחריתי. (רק דבנתערבו קודם זריקה חייבין אח"כ לעשות פ"ש כמבואר בסוגיא). וראיתי בספר טורי אבן בר"ה (דכ"ח ע"ב) שחולק ע"ד התוס' דכריתות וס"ל דאפילו לאחר שנשחטו ונזרק דמן כהלכתן ג"כ מהני שאלה ולדבריו תיקשי טפי בשמעתין דאף בשנתערבו אחר זריקה אמאי לא ישאלו עליהם ויצאו לחולין. והיה י"ל דמכאן ראיה להט"ז ביו"ד (סי' שכ"ג סק"ב) שהאריך להוכיח דהא דמהני שאלה בתרומות ובהקדשות הוא רק כשמוצא לו החכם פתח חרטה בגוף הקדשו מצד עצמו אבל לא מחמת שהתערובת גורם לו להתחרט על הקדשו זה אינו מועיל כלום רק בעינן פתח חרטה בעצם ההקדש וכמו בשאר נדרים ע"ש. וא"כ י"ל הכא דמיירי שאין לו פתח חרטה בגוף ההקדש רק שמתחרט מחמת התערובת וזה לא מהני וא"ש. אבל הא ברמ"א שם בשם תשובת מיימוני מבואר דס"ל דיכול לישאל מחמת התערובת. והט"ז חולק על הרמ"א בזה. (ובתשו' חו"י סי' ק"ל ובתשו' בית יעקב סי' ק"י ושאר אחרונים סתרו דברי הט"ז בזה והעלו כהרמ"א ע"ש). אך בט"א שם העיר בזה דהיאך יהיה רשאי לישאל על הקדשו אחר שחיטת הקרבן והוי חולין למפרע דא"כ גורם למפרע איסור שחיטת חולין בעזרה דהוי איסור עשה. ואף דאמרינן במנחות (דמ"ח ע"א) לעולם דפריק להו גוואי וחולין ממילא קהוויין, זהו רק לענין פדיון דכי פריק להו נעשה חולין מכאן ולהבא ולא למפרע ועד השתא שם קודש עליו וכשהכניסו בעזרה היה קודש עדיין. אבל בשאלת חכם שעוקר את הנדר מעיקרו ונמצא שהיה חולין למפרע בשעה שהכניסו לעזרה ובשעת שחיטתו שחט חולין בעזרה ועשה איסור. עכ"ד הט"א שם. ולפ"ז י"ל דהך מילתא אי שרי לישאל על הקדשו אחר שחיטתו תליא בפלוגתא אי חולין בעזרה דאורייתא. דלמ"ד חולין בעזרה דאורייתא אסור לישאל עליו אחר שחיטתו דמשוי ליה למפרע חב"ע שהוא איסור דאורייתא. משא"כ למ"ד דאיסור הבאת חולין בעזרה גופה לאו דאורייתא כדאיתא בנזיר (דכ"ט ע"א). וי"ל דסוגיא דידן אזלא כמ"ד חשנב"ע דאורייתא ומש"ה א"א לעשות תקנה זו לישאל על פסחיהם שלא יעברו על איסור חב"ע למפרע. ואף שמבואר מדברי התוס' דכריתות הנ"ל דיכול לישאל אחר שחיטתו ג"כ כנ"ל. היינו דבדיעבד אם עבר ונשאל עליו מהני ויוצא לחולין. אבל לכתחילה אסור לעשות תקנה זו. ומש"ה לא הזכירו כאן הך תקנתא. (וכדאמרו בביצה די"ז רע"ב ושאר דוכתי. תקנתא דאיסורא לא קתני). ועוד יש לומר דאף למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא. מ"מ לפמ"ש במ"א לפ"ד התוס' בזבחים (דמ"ז ע"א) ובפסחים (דס"ו ע"א ד"ה תוחב) דבשחיטת קדשים בעינן שיהיה הסכין כלי שרת. ע"ש. וא"כ כשישאל לחכם ומשוי ליה למפרע חולין א"כ הרי עבר על איסור מעילה בקדשים ששחט בהמת חולין בכלי שרת דקיי"ל דמעל. ולולא דברי התוספות דכריתות הנ"ל. היה י"ל דמה"ט בדיעבד נמי אינו מועיל שאלה כלל בקרבן אחר שחיטתו כיון שעי"ז יהיה עובר למפרע באיסור מעילה ובאיסור חב"ע. וכמו שיש סוברים בנדר של דבר איסור שאף אם התירוהו אינו מותר כדאיתא ביו"ד סימן רכ"ח סט"ו ע"ש. ובזה היה ניחא בקרא דזה הדבר דכתיב בשחוטי חוץ דגלי קרא שיש שאלה בהקדש כנ"ל. ולמה נכתב זה בשחוטי חוץ דוקא. ולהנ"ל ניחא דבנשחט בעזרה לא מהני שאלה אחר שחיטתו וכנ"ל: