תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן מו
א שם במתני' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. בגמרא פריך והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד ומשני מתני' במלך ומלכה כו'. ופירש"י במלך ומלכה שאין מקפידין אם גדיים או טלאים הילכך אין כאן דין ברירה דתרווייהו ניחא להו לפיכך יאכלו מן הראשון עכ"ל. וע' בתוס'. אבל הרמב"ם ברפ"ג מהל' ק"פ כתב הטעם בזה דמלך ומלכה יאכלו מן הראשון משום שלום מלכות והתוי"ט העיר בזה (דמשום שלום מלכות לא היו מתירים איסור דאורייתא. והא דאמרינן בגיטין דנ"ו ע"א סבור רבנן לקרוביה משום ש"מ כו' יש לחלק בזה כדמחלק הגמ' בברכות דל"ב סע"ב א"ר יוסף לא שנו כו'). די"ל דהא דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה זה גופיה חומרת חכמים להחמיר בשל תורה אבל מדאורייתא יש ברירה ומש"ה הקילו כאן משום שלום מלכות. או י"ל דלעולם מדאורייתא אין ברירה והכא כל הנמנה על פסחו ע"ד רבנן הוא נמנה כו', עכ"ד התוי"ט. ודבריו דחוקים. אך י"ל בזה דהרמב"ם לשיטתו הוי כאן רק איסור דרבנן ומש"ה משום שלום מלכות הקילו. דהנה ידוע מה שנחלקו בפירושא דמילתא בהא דאין ברירה אם זהו בתורת ספק אם הוברר הדבר למפרע. או דפירושא דאין ברירה היינו בתורת ודאי דלא אמרינן ברירה. (וע' בתוס' גיטין דע"ג ע"ב ד"ה תנא מ"ש שם על פירש"י. ושם דמ"ז ע"ב ד"ה טבל. ובתוס' עירובין סוף דף ל"ז). ואנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. ויש מהפוסקים שכתבו בהדיא הטעם משום דהא דאין ברירה הוי ספיקא וממילא ספיקא דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא. וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' גירושין ה"ד שפסק באומר ללבלר כתוב גט לאיזו שארצה אגרש וכתב לו ע"ד כן וגירש בו אחת מהן ה"ז ספק מגורשת. וביאר דבריו הר"ן בפ"ג דגיטין דלחומרא אמרינן אין ברירה אבל לא לקולא וה"ז ספק גירושין וכ"כ הכ"מ שם. וכ"כ הה"מ בפ"ח מהל' גירושין ה"ד בדעת הרמב"ם דאין ברירה ספיקא הוא. (וע' ברמב"ם בפ"ד מהל' סוטה הי"א ובפי"ב מהל' נזקי ממון ה"ז. ע"ש). ובזה מיושב ג"כ קושיית הק"ע בפירוש הירושלמי בגיטין על הרמב"ם סוף פ"ח מהל' כלים שכתב הרמב"ם אמר לאומן עשה לי שני זוגין אחד לדלת ואחד לבהמה כו' שניהם מקבלין טומאה עד שיפרש ויאמר זה לכך וזה לכך עכ"ל. וד"ז הוא מתוספתא דכלים דפליגי בה ר"ש ורבנן ופסק כרבנן דר"ש. ובירושלמי מפרש טעמיה דר"ש משום דסבר אין ברירה ע"ש. וא"כ הרמב"ם שפוסק בכמה דוכתי דבדאורייתא אין ברירה ה"ל למיפסק הכא נמי כר"ש. ודוחק לומר דהרמב"ם ס"ל אין ברירה לחומרא ולא לקולא. עכ"ד הק"ע. והניח בקושיא על הרמב"ם והוא לא ראה דברי הר"ן והכ"מ הנ"ל שכ"כ בהדיא בדעת הרמב"ם דס"ל אין ברירה לחומרא ולא לקולא ולק"מ על הרמב"ם הכא ג"כ. (אך דברי הקה"ע בכאן בלא"ה תמוהין הרבה מתרי טעמי וקושייתו אינה כלום כמו שביארתי שם במקומו ואכמ"ל). והנה נודע דעת הרמב"ם דס"ל דהא דספיקא דאורייתא לחומרא. הוא רק מדרבנן אבל מה"ת כל הספיקות מותרים (זולת היכא דאיתחזק איסורא), וע' ברמב"ם בספ"ט מהל' ט"מ וסוף הל' כלאים. ולפ"ז מבואר דלפ"ד הרמב"ם הא דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה מאחר דהך מילתא דאין ברירה לפ"ד הרמב"ם הוי ספיקא וכל ספיקא דאורייתא אינו אסור רק מדרבנן לדעתו כנ"ל. ומש"ה ניחא לדבריו הכא במלך ומלכה שהתירו משום שלום מלכות כיון דה"נ הוי רק איסור דרבנן מחמת ספיקא דברירה כנ"ל. ומיהו בגיטין שם שפסק הרמב"ם דהויא ספק מגורשת מה"ת. (וכמבואר ברמב"ם בפ"י מהל' גירושין ה"ג דכ"מ שאמרו ספק מגורשת הולד ספק ממזר. ע"ש). התם ספק דברירה אוסרתה מה"ת דאיתחזק איסורא דא"א. וספיקא דאורייתא במקום חזקת איסור אסור מה"ת אף לפ"ד הרמב"ם. ואין להקשות דה"נ גבי פסח בשחט גדי וטלה כיון דחד מינייהו בודאי אסור משום שלא למנויו א"כ הוי איקבע איסורא כמו חתיכה משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן שאסור מה"ת אף לפ"ד הרמב"ם. דז"א. דהספק דברירה הוא רק על פסח זה שאוכל עכשיו אם נימא כעת בהחלט דהוברר הדבר למפרע שהיה דעתו עליו מתחלה משא"כ על השני שלא יאכל ממנו ליכא הך ספיקא. וממילא הוי כאן בגדר ספק חתיכה אחת ולא חתיכה מב' חתיכות דהתם שתי החתיכות שקולים בספק זה משא"כ כאן. ושפיר יאכלו הכא מן הראשון
ב אך היש"ש בב"ק הקשה ע"ד הר"ן שמפרש בדעת הרמב"ם דס"ל דאין ברירה ספיקא הוי ממ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' שמיטה ויובל דהאחין מחזירין זה לזה ביובל. ומזה מוכח דאין ברירה הוא בתורת ודאי ולא בספק דאין מוציאין ממון מספק. והב"ש בסי' קל"א ס"ד דחה דבריו ע"פ דברי הרשב"א בחי' שכ' דכיון דמ"ע של תורה הוא להחזיר ביובל אזלינן מספיקא לחומרא. וכן מוכח ג"כ מדברי הגמרא (דכ"ה ע"א) דאמר שם ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא. ופירש"י ואי נמי מספקא ליה היו מחזירין דהוי לחומרא. ואדרבה י"ל דמזה יש ראיה לפי' הר"ן בדעת הרמב"ם הנ"ל דאין ברירה הוי ספק. דבזה יתיישב קושיית היש"ש והבה"ז בהא דבגיטין (דמ"ח סע"א) אמר רב יוסף אי לאו דאר"י קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד דאר"י האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יב"נ. והקשו היש"ש והבה"ז על הרמב"ם שפסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ופסק ג"כ דהאחין מחזירין זל"ז ביובל א"כ היאך מצא ידיו ורגליו דלא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יב"נ. וכקושיית רב יוסף על ר' יוחנן. ולפי דברינו י"ל דלק"מ על הרמב"ם דהוא ס"ל דאין ברירה הוי ספיקא ומש"ה בדאורייתא א"ב ובדרבנן י"ב. והרמב"ם לטעמיה דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. א"כ הא דאחין מחזירין זה לזה ביובל הוא רק חומרא דרבנן מחמת ספיקא דברירה לקיים מצות החזרה ביובל (ואח"כ כל אחד חוזר ונוטל חלקו) וא"כ שפיר מייתי ביכורים דמדאורייתא א"צ להחזיר כלל ביובל רק מדרבנן כנ"ל. ואף דלענין הבאת בכורים הוי ספיקא לקולא שלא יביא (וע' ב"ב דפ"א ע"ב). מ"מ כאן עיקר הספק אם צריכין להחזיר ביובל וכיון שמה"ת ספיקא לקולא א"צ להחזיר ממילא הקרקע שלו בתורת ודאי וחייב להביא בכורים בלא ספק כלל. (ולפ"ד הפמ"ג באו"ח סי' י"ז וסי' שד"ם דאף לדעת הרשב"א דס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת זהו רק במצות ל"ת אבל במ"ע מודה הרשב"א דספיקא לחומרא רק מדרבנן א"כ הכא מה שהאחין מחזירין זל"ז ביובל מספיקא דברירה לכ"ע הוי מדרבנן). והא דאמר רב יוסף אי לאו דאר"י קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד כו'. רב יוסף לטעמיה דבעירובין (דל"ז ע"ב) אמרינן קסבר רב יוסף מאן דאית ליה ברירה ל"ש בדאורייתא ל"ש בדרבנן אית ליה. ומאן דל"ל ברירה ל"ש בדאורייתא ול"ש בדרבנן ל"ל. ומזה מוכח דסבר רב יוסף דלמ"ד אין ברירה אין זה בתורת ספק רק דבודאי אין ברירה, ומש"ה אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן בזה. דאי ספיקא הוי פשיטא דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן לענין ספיקא. וכן מר' יוחנן נמי מוכח כן, דבביצה (דל"ז ע"ב) מוכח ג"כ דר' יוחנן סבר דאף בדרבנן אין ברירה וש"מ דס"ל דאין ברירה הוא בודאי. (ול"ל דטעמא דר' יוחנן התם משום דהוי דשיל"מ וספיקו לחומרא אף בדרבנן. דז"א. דמבואר בתוס' עירובין (דמ"ה סע"ב) דספק תחומין לקולא אע"ג דהוי דשיל"מ. ועוד דלפ"ד הרמב"ן בפ"ב דפסחים ר' יוחנן לית ליה כלל חומרת דשיל"מ כו'. וכ"כ הרא"ה בבד"ה והארכתי מזה במ"א). וכן מוכח ג"כ מהא דא"ר יוחנן בגיטין (ר"ד כ"ה) דאף אחרון נמי אינו פוסל לכהונה משום דאין ברירה וע"כ דס"ל דאין ברירה הוא בודאי אף לקולא. ומש"ה שפיר קאמר רב יוסף על ר' יוחנן דאינהו לטעמייהו דס"ל דאין ברירה בודאי. ומש"ה אי לאו דאמר ר"י ק"פ כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו כו'. משא"כ הרמב"ם שפסק כר"ה בביצה דפסק הגמרא שם כוותיה דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. ולדידהו הא דאין ברירה ספיקא הוי וכנ"ל (ולפירש"י מוכח כן ג"כ מר' יוסי במתני' דגיטין דע"ג ע"ב). א"כ ממילא לק"מ לדידהו ושפיר מייתי ביכורים אפי' אי ק"פ לאו כקנין הגוף. (ובזה מיושב קושית התוס' בגיטין דמ"ח ע"א לרבא היאך מצא ידיו ורגליו כו'. וכן הקשו התוס' בב"ק דפ"ח ע"ב לשמואל היאך מצא ידיו ורגליו. ולהנ"ל ניחא). ובזה י"ל פלוגתת הבבלי והירושלמי בפי' דמתני' דשחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. דבגמרא דידן מוקי למתני' במלך ומלכה. אבל הירושלמי בשמעתין מפרש מתני' בכל אדם ולא במלך ומלכה. דאיתא התם תני ר"ח הנמנה על שני פסחים כאחד יאכל מאיזה שנשחט ראשון אר"י מתני' אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. וכן אמר התם (בהל' א') אמתני' דיתום ששחטו עליו אפוטרופסים יאכל במקום שהוא רוצה מתני' ביתום קטן אבל יתום גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים כאחד דתני ר"ח הנמנה על ב' פסחים אוכל מאיזה שנשחט ראשון. ויש לפרש בירושלמי באחד משני אופנים. או דלהירושלמי מיירי באין מקפידין אם גדי או טלה ובכה"ג לא שייך ברירה. או דהירושלמי מפרש מתני' כמ"ד יש ברירה. דהתוס' בשמעתין פירשו הא דלא משני הגמרא דמתני' כמ"ד יש ברירה היינו דא"כ הל"ל מאיזה שירצה יאכל. וי"ל דהירושלמי ס"ל דאף למ"ד יש ברירה מ"מ יאכל מאיזה שנשחט ראשון (דטפי י"ל שדעתו על הנשחט ראשון). ואיך שיהיה הדבר מבואר בירושלמי דלא בעי לפרושי כמו גמרא דידן דמתני' במלך ומלכה שהתירו משום שלום מלכות לפ"ד הרמב"ם. די"ל דמסדר הירושלמי הוא ר' יוחנן ולטעמיה אזיל דאיהו ס"ל אין ברירה בתורת ודאי וכנ"ל. וא"כ אין להתיר כאן איסור דאורייתא משום שלום מלכות. וע"כ לפרש מתני' בע"א. וסתמא דגמרא דידן דמשני במלך ומלכה ג"כ לטעמיה דסתמא דגמרא פסק הילכתא כמ"ד דבדאורייתא א"ב ובדרבנן יש ברירה. דא"ב ספיקא הוי ומש"ה התירו כאן משום שלום מלכות ולק"מ:
ג אך דברי הרמב"ם צריכין ביאור. ממה שתמהו עליו דלכאורה פסקיו סותרין זא"ז. דברפ"ג מהל' ק"פ פסק הרמב"ם בגמרא דידן דדוקא במלך ומלכה יאכל מן הראשון משום שלום מלכות אבל בשאר כל אדם בשחט גדי וטלה שניהם יצאו לבית השריפה. ובפ"ב מהל' ק"פ הי"א פסק הרמב"ם כדברי הירושלמי וז"ל שם. בד"א ביתום קטן אבל ביתום גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים ואינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון עכ"ל. והיאך מזכי שטרא לבי תרי וסותר ד"ע. וראיתי בס' אור חדש שתירץ דהרמב"ם בפ"ב מהל' ק"פ מיירי באינו מקפיד ובפ"ג שם מיירי במקפיד. ואין דבריו מספיקין. מאחר שדברי הרמב"ם נאמרו בסתימות כאן וכאן והיאך כתב בסתם דברים סותרים ולא ביאר דבריו אף ברמז לומר דכאן מיירי במקפיד וכאן מיירי באינו מקפיד. והעיקר חסר מן הספר. (וגם מ"ש בס' הירושלמי החדשים בהג"ה בצידו לתרץ דעת הרמב"ם דבפ"ב מהל' ק"פ מיירי בטלה וטלה דוקא. ולא בגדי וטלה. ג"כ לא משמע כלל כן מדבריו). ונראה לבאר דברי הרמב"ם כאן באופן אחר דהנה התוס' בעירובין (דל"ז ע"א) וכן בגיטין (דכ"ה ע"ב ד"ה ר"י) כתבו דאף למ"ד דל"ל ברירה זה רק בדבר שאפשר שלא יבא לידי בירור אבל היכא שהדבר עומד להתברר בודאי לכ"ע יש ברירה. (וע"ש במהרש"א דר"י נמי לא פליג ע"ז) והמהרש"ל ביש"ש החזיק ג"כ בסברא זו וכתב שזה כלל גדול בדיני ברירה. ולפ"ז קשה בשמעתין בגמרא דפסחים הנמנה על שני פסחים כאחד שלא יאכל משניהם משום דאין ברירה. והרי כאן עומד הדבר להתברר בודאי דהא מחוייב במ"ע דאכילת הפסח וע"כ יאכל אחד מהם ויתברר הדבר למפרע על איזה מהם היה דעתו בשעת שחיטה ובכה"ג לכ"ע יש ברירה. (ואף שי"ל קצת ולחלק דדוקא התם שהדבר עומד להתברר בעצם עכ"פ מש"ה בזה לכ"ע יש ברירה. אבל הכא שהדבר עומד להתברר מחמת מ"ע דאכילת הפסח. והרי אם נימא דאין ברירה ויהיה אסור לו לאכול משניהם א"כ שוב לא יבא הדבר לידי בירור כלל על איזה מהם היה דעתו בשעת שחיטה כיון שלא יאכל משניהם. וא"כ הדבר תלוי בעצמו דאי נימא אין ברירה לא יבא הדבר לידי בירור. ובכה"ג שפיר אמרינן אין ברירה. ומ"מ אין סברא לומר כן). ועוד צ"ל מה שהקשה בשעה"מ בפ"ה מהל' עירובין ע"ד הריטב"א בפ"ק דקידושין (דכ"ו ע"א) דמייתי שם מתני' דמעשר שני דאמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע כו'. והקשה הריטב"א דאמאי לא סיים מקום למעשרות שלו דהא תנן האומר תרומת הכרי הזה בתוכו כו' לא קרא שם עד שיאמר בצפונו או בדרומו. ותירץ הריטב"א דכי בעינן סיום מקום ה"מ למאן דל"ל ברירה אבל ר"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שהוא מה שהפריש. עכ"ד. והקשה ע"ז השעה"מ משמעתין בפסחים בברייתא במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח כו' באו ושאלו את ר"ג א"ל מלך ומלכה שדעתן קלה יאכלו מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני. והרי הא דאין נמנין על שני פסחים כאחד אינו אלא למ"ד אין ברירה וכדפירש"י וא"כ מוכח דר"ג גופיה סבר אין ברירה וקשיא דר"ג אדר"ג. עכ"ד השעה"מ. (ואולי י"ל דתרי ר"ג הוו. דר"ג שהיה בזמן הבית שהקריבו הפסח אין זה ר"ג שהיה בימי ר"א ור' יהושע שהיו אחר החורבן. מיהו ר' אליעזר ור' יהושע היו גם בשעת החורבן כדאיתא בגיטין (דנ"ו סע"א). ולפמ"ש התוס' בקידושין דכ"ו סע"ב שא"צ לקבוע מקום בצפונו או בדרומו רק בעיקר ההפרשה משא"כ ר"ג שהיה צריך לקיים רק מצות ביעור. א"כ לק"מ. וראיתי בשט"מ בב"מ בדי"א ע"ב שהביא בשם הריטב"א גופיה כאן להיפך וז"ל שם עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע לאו דוקא בהאי לישנא קאמר דהא קיי"ל האומר תרומת הכרי הזה בתוכו לא אמר כלום כו'. אלא הכא במאי עסקינן שאמר לצפונו או לדרומו עכ"ל. ותמוה שהריטב"א סותר א"ע. ובלא"ה נראה להכריח לפירש"י בכמה דוכתי גבי הלוקח יין מבין הכותים כו' ומיחל ושותה מיד דהמעשר שני הואיל ויכול לתקנו באמירה בעלמא לא התירו לו לסמוך על ברירה. וע' ברש"י בחולין די"ד סע"א שכ"כ רש"י בביאור יותר (ולא כהריטב"א בסוכה דכ"ד ע"א) וכ"כ בפי' הרא"ש בנדרים דמ"ו רע"ב דביש בה דין חלוקה כיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה. וע"ש בפירש"י. ולפ"ז הכא א"א לומר דהא דר"ג לא סיים מקום למעשרות שלו הוא משום דס"ל יש ברירה דז"א. דכיון שיכול לתקן זה באמירה בעלמא שיאמר לצפונו או לדרומו אין לסמוך על ברירה לרש"י והרא"ש כנ"ל וע"כ דבאמת אמר לצפונו או לדרומו כדעת הריטב"א בב"מ או כפי' התוס' בקידושין וכנ"ל). ונראה ליישב. דהנה התוס' בגיטין (דכ"ה ע"ב ד"ה לאיזו) וכן בב"ק דס"ט רע"ב פירשו דאפי' למ"ד בעלמא דיש ברירה התם גבי כתיבת הגט לשמה מודה דאין ברירה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה כו' עכ"ל. ומהרש"ל ביש"ש הקשה על דבריהם דא"כ מאי מקשה התם רב הושעיה לר"י בגיטין (דכ"ה ע"א) ממתני' דפסחים האומר לבניו כו'. ודילמא ר"י נמי רק בכתיבת הגט ס"ל דאין ברירה משום דוכתב לה לשמה צריך להיות מבורר בשעת כתיבה משא"כ בעלמא ס"ל כמ"ד יש ברירה. (והג"פ בסי' קכ"ב רצה לפרש בדברי הגמרא שם שזה שהשיב לו ר"י לר"ה מה ענין פסחים אצל גיטין היינו דגיטין שאני והא דמסיק הא איתמר עלה כו' הוא שינויא אחרינא. ומ"מ אין זה במשמע דברי הגמרא שם). אמנם פשוט הוא דלק"מ. די"ל דהך דפסחים דמיא נמי לגיטין. (וכן מצאתי סברא זו בפ"י). דבפסח נמי בעינן שיהא מבורר בשעת שחיטה לשמה ולשם בעליו. ואף דאמרינן בריש זבחים דבקדשים סתמא כשר דסתמא לשמה קאי היינו היכא שכבר הוקדש לעולה או לחטאת מסתמא להכי קיימא. אבל הכא שלא נתברר כלל קודם השחיטה מי הם הבעלים לא שייך לומר בזה סתמא כשר דודאי צ"ל הבעלים מבוררים בשעת שחיטה (ושחטו שלא למנוייו פסול) וא"כ דמי לגיטין דמהראוי לומר בזה אין ברירה אף למ"ד דבעלמא יש ברירה. ולפ"ז ממילא מיושב קושיית השעה"מ הנ"ל מדר"ג אדר"ג. די"ל דר"ג בעלמא ס"ל יש ברירה רק הכא בפסחים איהו נמי ס"ל אין ברירה משום דבפסח צ"ל הבעלים מבוררים בשעת שחיטה ודמי לגיטין ומש"ה בזה אין לסמוך על ברירה ולק"מ. והשתא ניחא ג"כ קושייתנו לדעת התוס' דס"ל דבדבר העומד להתברר לכ"ע יש ברירה. וא"כ הכא כשנמנה על שני פסחים כאחד ג"כ הא הדבר עומד להתברר ולמה לא סמכינן הכא אברירה. די"ל דמ"ש שם התוס' בעירובין ובגיטין דבדבר שעומד להתברר לכ"ע י"ב. היינו במה דמיירי התם לענין נתינת הגט על תנאי דמהיום אם מתי דהוי כמו ברירה דעלמא וא"צ להיות מבורר בשעתו עת חלות הגירושין רק שאם נודע אח"כ אימת חלו הגירושין ג"כ מהני כמו בכל תנאים דעלמא שדנין דין ברירה לענין חלות הדבר מחמת תנאי שלו. אבל לענין כתיבת הגט לשמה דבעינן שיהא מבורר לשמה בשעת כתיבתו דוקא דכתיב וכתב לה לשמה בזה אף שהדבר עומד להתברר אח"כ לא מהני דמ"מ בשעת כתיבה לא היה אז מבורר לשמה. ולפ"ז ה"נ בשחיטת הפסח שצ"ל מבורר בשעת שחיטה כמו בכתיבת הגט שצ"ל מבורר בשעת הכתיבה וכנ"ל. מש"ה לא סמכינן הכא אברירה אף שהדבר עומד להתברר אח"כ וכנ"ל. (והתוס' דשמעתין דפסחים בד"ה והתניא שכתבו ולא מצי לשנויי דמתני' קסבר די"ב כו'. לרווחא דמילתא כ"כ אף אם לא נסבור סברא הנ"ל. מ"מ ל"ל כן במתני' שם):
ד ועתה נבא לבאר דעת הרמב"ם בה' ק"פ הנ"ל. דהרמב"ם בפ"ט מהל' מעשר שני ה"ז כתב וז"ל והצנועין היו מניחין את המעות ואומרין כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות הללו שהרי א"א לפדותו במחובר. עכ"ל. ומבואר מדבריו דמה שלא היו אומרים כל המתלקט היינו רק מה"ט שאין פודין במחובר. וקשה דהא בלא"ה נמי א"א לומר כל המתלקט משום דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה וכדאיתא בב"ק דס"ט. דכל המתלקט הוא רק למ"ד יש ברירה כו'. וראיתי בשעה"מ שפי' דברי הרמב"ם דס"ל כדעת התוס' הנ"ל דבדבר שעומד להתברר יש ברירה אף בדאורייתא. וההיא דכל המתלקט נמי ס"ל להרמב"ם דחשיב עומד להתברר. וכן הוכיח ג"כ מדברי הרמב"ם בהל' עירובין שסובר סברת התוס' הנ"ל. ולפ"ז הכא בנמנה על שני פסחים כאחד שפסק הרמב"ם דשניהם יצאו לבית השריפה אף דהכא ג"כ הדבר עומד להתברר צ"ל ג"כ כמ"ש לעיל דהכא אף שהדבר עומד להתברר אח"כ לא מהני כיון שלא היה מבורר בשעת שחיטה ודמי לכתיבת הגט שצ"ל מבורר בשעת כתיבה דוקא. (ואף שהרמב"ם פסק בהל' גירושין באומר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש דהוי ספק מגורשת. מ"מ י"ל בדעת הרמב"ם דאף דבעינן שיהא מבורר בשעת כתיבה לשמה. מ"מ הכא מידי ספיקא לא נפקא דאין ברירה ספיקא הוא כנ"ל. ושמא י"ל כיון שאח"כ איגלאי מילתא שהוברר למפרע חשיב כמו הוברר בשעת מעשה והוי ספק מגורשת). ובזה יהיה רווחא שמעתתא. שלא יהיה סתירה ומחלוקת בין הבבלי והירושלמי הכא. דבגמרא דידן קיי"ל דאם נמנה על שני פסחים כאחד אסור לאכול משניהם. ובירושלמי איתמר דהנמנה על שני פסחים כאחד אוכל מן הראשון. וכן איתא ג"כ בתוספתא. די"ל דאין כאן פלוגתא כלל ומא"ח ומא"ח ולא פליגי. דהנה לפי דברינו שביארנו דהא דאמרינן הכא אין ברירה אף דבעלמא קיי"ל דבכה"ג יש ברירה אף בדאורייתא כיון שהדבר עומד להתברר וכנ"ל. רק דבשחיטת הפסח שצ"ל מבורר בשעת שחיטה לשם הבעלים מש"ה לא מהני כאן מה שהדבר עומד להתברר אח"כ דמ"מ בשעת השחיטה לא היה מבורר וכמו בכתיבת הגט לשמה וכנ"ל ומעתה יצא לנו לחדש לדינא ולחלק בדבר זה. בממנה עצמו על שני פסחים כאחד. דדוקא אם שחטו שני פסחים כאחד עליו לבדו ואין שם בעלים אחרים. וא"כ כל שאין לו שום בעלים מבוררים כלל בשעת שחיטה ה"ל כמו שחטו שלא למנוייו דפסול. ומש"ה אמרינן בזה אין ברירה ולא מהני מה שעומד להתברר אח"כ. דמ"מ בשעת שחיטה לא היו לו שום בעלים מבוררים כלל. ומש"ה שני הפסחים פסולים ויצאו לבית השריפה. אבל כשנמנה על שני פסחים עם שתי חבורות בזה שפיר י"ל דיש ברירה ואוכל מן הראשון. דהא תנן דפסח ששחטו למנוייו ושלא למנוייו כשר וא"כ כש"כ דלא בעינן שיהיו כל בעליה מבוררין. וכל שיש לו בשעת שחיטה איזה בעלים מבוררים הרי הפסח אינו נפסל כלל משום ששאר הבעלים אינם מבוררים דלא גרע זה משחטו למנוייו ושלא למנוייו כנ"ל. ולגבי הבעלים האוכלים שצריך שיתמנה על הפסח שיאכל ממנו הא לענין זה הוי כמו ברירה דעלמא ומאחר דכאן הוי דבר העומד להתברר בודאי בכה"ג לכ"ע יש ברירה וכנ"ל ויאכל מן הראשון. וזה ברור בסברא. ומעתה מבואר דהבבלי והירושלמי והתוספתא לא פליגי אהדדי לדינא. דגמרא דידן דקאי אמתני' דאמר לעבדו צא ושחוט עלי כו' דמיירי ששוחט הפסח עליו לבדו בלא חבורה. (שהרי שנינו בסיפא דמתני' שכח רבו מה אמר לו שניהם יצאו לבית השריפה. וע"כ דמיירי דליכא בעלים אחרים על הפסחים רק הוא לבדו) וכן הברייתא דמייתי הגמרא מיירי דומיא דמתני' ובכה"ג אסור לו לאכול משניהם אם לא במלך ומלכה. והירושלמי והתוספתא מיירו כשנמנה על שני פסחים עם שתי חבורות (דומיא דיתום ששחטו עליו אפוטרופסים דקאי התם. דהיינו שכל אחד מהם המנה אותו עמו על פסחו). ובזה הדין דיאכל מן הראשון וכמו שביארנו. (והא דבירושלמי אר"י ע"ז מתני' אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון אף דהברייתא קאי בנמנה על שני פסחים עם חבורות ולא כמו במתני' וכמבואר. מ"מ שפיר מייתי ממתני' ע"ז רק לענין זה דאף היכא דיש ברירה מ"מ יאכל מן הראשון ומתני' אתיא כמ"ד יש ברירה. (והירושלמי לטעמיה אזיל דבירושלמי ברפ"ג דגיטין מוכח דהירושלמי ס"ל דבכתיבת הגט לשמה באמר לו כתוב לאיזו שארצה אגרש ג"כ למ"ד דיש ברירה מגורשת בודאי ע"ש ובשירי קרבן). או דמיירי באין מקפידין וכנ"ל. והברייתא אתיא ככ"ע ובכה"ג שנמנה עם חבורות דבזה לכ"ע יש ברירה וכנ"ל. ועכ"פ אף היכא דיש ברירה יאכל מן הראשון והך מילתא מוכח ג"כ ממתני' וא"ש). והרמב"ם ג"כ הביא שני דינים אלו כל אחד על מקומו הראוי לו. ושניהם עולים בקנה אחד ואין כאן סתירה כלל. דבפ"ב מהל' ק"פ בדין יתום ששחטו עליו אפוטרופסין ע"ז הביא דינו של הירושלמי דביתום גדול יאכל מן הראשון וכממנה עצמו על שני פסחים. והיינו בכה"ג שממנה עצמו על הפסחים עם בני חבורה. (דומיא דיתום ששחטו עליו אפוטרופסין שכל אחד ממנה אותו עמו וכנ"ל). ובפ"ב מהל' ק"פ הביא הרמב"ם הך דינא דגמרא דידן. באומר לעבדו צא ושחוט עלי דהיינו עליו לבדו וכדמסיק הרמב"ם דבשאר כל אדם שניהם יצאו לבית השריפה. וזהו ע"כ מיירי שאין שום בעלים אחרים על הפסחים האלו (דאל"כ אמאי ישרפו). ואין כאן שום סתירה בדברי הרמב"ם.