תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן מה
א פסחים דף פ"ח ע"ב. מתני'. האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו'. הנה מבואר בגמרא ריש פ"ב דקידושין דמ"ע דשחיטת הפסח שיכול לקיים ע"י שליח הוא משום דגלי קרא דשלוחו כמותו ובתוס' שם (ריש דף מ"ב) הוכיחו ממתני' דהכא דמצי משוי שליח אף היכא דלית ליה שותפות בגויה דהא קתני במתני' ויאמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי כו' משמע שאין לו שותפות עם רבו ואפ"ה שוחט הפסח עבור רבו אלמא דמצי משוי שליח אף היכא דלית ליה שותפות בגויה. עכ"ד התוס' שם. ויש לבאר דהא מתני' דהאומר לעבדו מיירי בעבד כנעני מדפריך עלה בגמ' אהא דאמר טלה שלי הא מה שקנה עבד קנה רבו. ומוכח מזה דבעבד כנעני מיירי (וכמו בכל דוכתא דתני עבדו סתמא דהיינו עבד כנעני). וא"כ היאך שוחט את הפסח עבור רבו מדין שליחות והא אין שליחות לעבד. אלא דהא לק"מ דבמילתא דאיתא בדנפשיה יש שליחות לעבד וכדאיתא בגיטין (דכ"ג רע"ב) דאר"א אר"י אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. מתקיף לה ר"א טעמא במילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר כו' אמרי דבי ר' ינאי לא מה אתם בני ברית אף שלוחכם ב"ב. ומבואר מזה דעבד נעשה שליח במילתא דאיתא בדנפשיה וא"כ לענין שחיטת הפסח שפיר עבד נעשה שליח משום דאיתא בדנפשיה במצות הפסח. כדתנן הכא דאומר טלה שלי. ואף דלקמן (דצ"א ע"ב) פליגי תנאי אי נשים בראשון חובה או רשות. וממילא דה"ה דפליגי נמי בעבדים אי חייבין בפסח. דהא גמרינן עבד מאשה בגז"ש דלה לה לכל מילי. (וכן מפורש ג"כ בתוס' ביבמות דף ע' ע"ב סד"ה אלמא. דבהך פלוגתא תליא ג"כ אם עבדים חייבים בפסח). מ"מ י"ל דאף למ"ד דעבד אינו חייב בפסח מ"מ כיון דמצי לאכול הפסח (וגלי קרא דעושין אותו טפילה כמו באשה שם) מש"ה מיקרי לענין זה איתא בדנפשיה. וכמו בעכו"ם ונכרי לענין תרומה דחשיב ליה הגמ' איתא בדנפשיה (כדאיתא בגיטין שם ובקידושין דמ"א סע"ב). אף שהם אין חייבין בתרומה רק שאם תרמו תרומתן תרומה וה"ה בעבד לענין שחיטת הפסח דחשיב בזה איתא בדנפשיה ושפיר נעשה שליח לשחיטת הפסח. (וואף שחיטת קדשים גופה כשירה ג"כ בעבדים כדתנן ברפ"ג דזבחים). רק דאכתי קשה על ר' אלעזר דמתקיף לה על ר' יוחנן בגיטין שם טעמא במילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר כו'. מאי טעמא לאו משום דכתיב גם אתם מה אתם ישראל כו'. וקשה דלמאי דס"ל לר"א באתקפתא דאין עבד נעשה שליח כלל אף במילתא דאיתא בדנפשיה. א"כ תיקשי ליה ממשנה מפורשת כאן דעבד נעשה שליח לרבו בשחיטת הפסח משום דאיתא בדנפשיה וכנ"ל. מיהו הא נמי לק"מ דאף לר"א דס"ל דאין שליחות לעבד כלל. היינו לגבי אחרים. אבל לגבי רבו הא קיי"ל דיד עבד כיד רבו וכדאיתא בב"מ (דצ"ו סע"א) לענין שאלה בבעלים דפשיט ליה רבא לרב עיליש התם דאף למ"ד דשלוחו אינו כמותו לענין זה מ"מ באומר לעבדו צא והשאל עם פרתי חשיב שאלה בבעלים משום דיד עבד כיד רבו. וכן קיי"ל בטוש"ע חו"מ סי' שמ"ו ס"ו ע"ש. וא"כ ה"נ י"ל לר"א בגיטין דעבד אינו נעשה שליח כלל אף במילתא דאיתא בדנפשיה. מ"מ עבדו שלו שאני דיד עבד כיד רבו והוי כמותו לענין שחיטת הפסח ג"כ. אלא דלפ"ז הדק"ל ע"ד התוספות דקידושין הנ"ל שפירשו בגמרא שם דל"ל דאה"נ דהיכא דלית ליה שותפות בגויה לא מצי משוי שליח דהא תנן בפסחים האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו'. והשתא מה הוכחה היא זו. דילמא עבדו שאני דיד עבד כיד רבו אבל שלוחו לא מהני היכא דלית ליה שותפות בגויה. וכמו לענין שאלה בבעלים דשלוחו אינו כמותו ועבדו כמותו. ושוב מצאתי בשעה"מ פ"ב מהל' ק"פ שהקשה כן ע"ד התוס' דקידושין הנ"ל. ונדחק לתרץ דהתוספות ס"ל דמתני' דהאומר לעבדו סתמא מיירי בין בעבד עברי ובין בעבד כנעני. ובע"ע הוא מטעם שליחות ושפיר הוכיחו התוס'. והא דפריך עלה בגמ' דמה שקנה עבד קנה רבו היינו משום דבעבד כנעני נמי מיירי. עכ"ד. ודבריו דחוקים. דסתם עבד ששנינו במשנתנו בכ"מ הוא עבד כנעני. (וע' בגמ' דחגיגה ד"ד סע"א דפריך הגמ' וליתני עבדים סתמא. וע' בנקוה"כ ביו"ד סי' א'. ואף שי"ל דהיכא דתני עבדים בהדי נשים אז מיירי בעבד כנעני שהוא דומיא דאשה. מ"מ חזינן בכ"ד דאף היכא דתני עבד לחודיה ג"כ מסתמא מיירי בעבד כנעני). ואף שמצינו נגד זה בב"מ (דצ"ט ע"א) דמפרש שמואל התם מתני' דשולח ביד עבדו בעבד עברי. (ורב מפרש שם ג"כ בעבד כנעני) ועוד מצינו בתמורה (דף ל' ע"א) אמר שמואל בר"י לעולם עבדי וכי קתני בע"ע. ושם מוכח דרק בע"ע מיירי ולא בעבד כנעני ע"ש. מ"מ לא מצינו כזה שיהיה הכרח לפרש עבדו האמור במתני' שיהיה כולל שניהם דוקא ע"ע וע"כ ולהוכיח מכל חד דין חדש בפ"ע. זהו דוחק עצום ול"נ לפרש כן:
ב ולכאורה נראה ליישב בפשיטות, דהתוס' בקידושין הנ"ל ס"ל כדעת הראב"ד שהובא בש"מ בב"מ שם שהשיג על הרי"ף שם שהוכיח מהך דרבא דפשיט ליה לרב עיליש דיד עבד כיד רבו דמי מכלל דשליח אחר לא הוי כבעלים לענין הפרת נדרים ג"כ וכר' יאשיה והראב"ד דחה דבריו דרבא אפילו לר' יונתן פשיט ליה דעבד דליתיה בכל המצות ולענין נדרים נמי לא הוי כמותו אפ"ה לענין ממונא יד עבד כיד רבו דמי אבל שליח י"ל דהוי כמותו לכל מילי. ומבואר מדבריו דהא דיד עבד כיד רבו דמי לא שייך רק לענין ממונא דלענין זכות וחוב שבממון הוי ידו כידו אבל לענין איסורא לא מהני כלל הא דידו כידו ושליחות ממש בעינן. ונראה שהתוס' בקידושין שם נמי ס"ל הכי ושפיר הוכיחו ממתני' דהאומר לעבדו דשלוחו כמותו אף בלית ליה שותפות בגויה. דל"ל דעבדו שאני משום דיד עבד כיד רבו, דז"א דלענין מ"ע דשחיטת הפסח לא מהני כלל הא דהעבד ידו כידו (וכמו לענין איסורא כנ"ל). וע"כ שהוא מטעם שליחות ממש רק שעבד כנעני ג"כ נעשה שליח בשחיטת הפסח כמו אחר כיון דהוי מילתא דאיתא בדנפשיה וכנ"ל. (וקצת מוכח כן דלענין שחיטת הפסח לא מהני כלל הא דיד עבד כיד רבו רק מתורת שליחות ממש וכנ"ל. שהרי בב"מ (דף י' ע"א) אמרינן ג"כ דיד פועל כיד רבו. ומבואר בפוסקים דפועל דמי לעבד דיד עבד כיד רבו. ולפ"ז תיקשי בהא דברפ"ב דקידושין דיליף דשלוחו כמותו מקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו. והשתא דילמא לעולם שלוחו אינו כמותו רק שבשחיטת הפסח יהיה האחד השוחט נשכר לפועל למלאכת השחיטה לכל ישראל ויד פועל כיד רבו דמי. אלא ודאי דלענין מ"ע דשחיטת הפסח לא מהני כלל הא דידו כידו ומהני רק מתורת שליחות ממש כמו שליח דעלמא וכנ"ל). וכן יש להוכיח כדעת הראב"ד מגמרא דמנחות (דצ"ג ע"ב) ת"ר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו כו' צריכא דאי כתב רחמנא חד ה"א למעוטי עבד דלאו בר מצות הוא כו'. והשתא למה לא אמר הגמ' נמי סברא להפך דאפילו אם נמעט יד שלוחו מ"מ לא ידענא למעט יד עבדו דעדיף טפי דיד עבד כיד רבו דמי. אלא משום דלענין מצות ואיסורים לא שייך כלל הך סברא דיד עבד כיד רבו דליתא רק לענין ממונא וכנ"ל. (ובשבועות דל"ה ע"א שלח ביד עבדו כו' ת"ל אם לא יגיד כו' אם לו לא יגיד כו'. משמע דממעטינן שליח ועבד מחד קרא. אך ברמב"ם פ"ט מהל' שבועות ה"ו מבואר דהעדים חייבין בשבועת העדות ע"י שלוחו. ולא הזכיר דאינו חייב אלא בבא בהרשאה. וכדאמרו בשבועות (דל"ג ע"ב). ולכאורה היה י"ל דהרמב"ם הוה קשיא ליה מהא דבב"ק (דף ע' ע"א) דבבא בהרשאה גופיה אמרו דשלוחא שווייה. וכמו שעמדו בזה התוס' בשבועות שם. ותירוצם לא ניחא ליה. רק הוא מפרש בגמ' דלא נתמעט אלא עבדו. אבל שלוחו כמותו. והא דאמרו שם בבא בהרשאה היינו דשלוחא שווייה משא"כ באחר כמשמעות לשון מנה לפלוני כו'. ומיהו יותר י"ל שהרמב"ם מחלק בין אם עשאו שליח רק להשביע את העדים דלא מהני ובין אם עשאו שליח לגבות הממון דקאי בחריקיה. ולעולם שליח ועבד שוין בד"ז. ומצאתי כעין זה בלח"מ (פ"ז מהלכות שבועות ה"ו). (וראיתי במראה הפנים על הירושלמי בפ"ד דשבועות שמפרש במתני' דלא מיעט כאן רק עבדו דוקא אבל ע"י שלוחו ישראל יכול להשביע העדים. וזהו כמ"ש בתחילה בכאן. מיהו יותר נראה לפרש כמ"ש פה וכדעת הלח"מ. ובתוס' ר"ע איגר על המשניות בשבועות לא הרגיש בכ"ז). וכן משמע ג"כ לדעת הפוסקים הסוברים באה"ע (סימן קמ"א סל"א) דעבד פסול להיות שליח הולכה בגט ג"כ וכדעת רש"י והתוס' והרא"ש בספ"ב דגיטין שם. ומשמע ודאי דפסול אף להוליך גט לאשת רבו מיד רבו מדלא חילקו בדבר. (וגם ממה שהקשו התוספות והרא"ש שם דכ"ג רע"ב דליתני במתני' עבד וכש"כ נכרי ע"ש. (והיא הוכחת רב אמי שם בגמ'). ואם איתא דלאשת רבו יכול להוליך גט מיד רבו. א"כ המ"ל דמש"ה לא קתני במתני' עבד משום דלא פסיקא ליה). דאף דיד עבד כיד רבו מ"מ לא מהני זה בגט דלענין איסורא לא שייך כלל הא דידו כידו רק לענין ממונא וכנ"ל וכדעת הראב"ד וכד' התוס' כנ"ל:
ג אלא דלפ"ז הדק"ל מה שהקשינו לעיל לר"א דמתקיף לה על ר' יוחנן בגיטין שם. וס"ל דאין שליחות לעבד אף במילתא דאיתא בדנפשיה. א"כ תיקשי ליה ממתני' דפסחים דהאומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח. והא אין שליחות לעבד לדידיה. ומשום דיד עבד כיד רבו זה לא מהני כלל לענין מ"ע דשחיטת הפסח. דזה לא שייך רק לענין ממונא וכנ"ל. ולכאורה היה י"ל דר' אלעזר היה מפרש במתני' דפסחים האומר לעבדו דמיירי בעבד עברי. וכמו דמפרש שמואל במתני' דשולח ביד עבדו בב"מ (דצ"ט הנ"ל) דמיירי בעבד עברי. ודוחק קצת. אך בלא"ה קשיא לר' אלעזר טובא ממתני' מפורשת פ"ג דתרומות משנה ד' דאם הרשה עבדו ושפחתו לתרום תרומתן תרומה. והתם ע"כ בעבד כנעני מיירי. דל"ל בעבדו ושפחתו העברים דשפחה עברית גדולה לא משכחת לה כלל. וכדאיתא בב"מ (די"ב ע"ב) ובגיטין (דס"ד ע"ב) דפריך הגמרא האי שפחה ה"ד אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה. ואם היא קטנה הא אין שליחות לקטנה וקטנים אין תרומתן תרומה. וע"כ דמיירי מתני' בעבדו ושפחתו הכנענים. ור' אלעזר הא ס"ל התם דשליחות עבד לא מהני לענין תרומה ג"כ ע"ש. ותיקשי ליה מתני'. וע"כ צ"ל דר' אלעזר באתקפתיה על ר' יוחנן הוה פליג נמי בהא והוה ס"ל דהך סברא דיד עבד כיד רבו מהני נמי לענין מצות ואיסורין ג"כ. ולא קיי"ל כוותיה גם בזה. וכמו שהוכחנו לעיל. ועכ"פ לפי סברת ר"א אין להקשות עליו ממשנה דפסחים ולא ממשנה דתרומות הנ"ל. ובזה יש ליישב קושיית המהרש"א בתוס' קידושין שם שהקשו על הגמרא בקידושין בריש הסוגיא דשליחות דמייתי התם דיש שליחות בקדשים ממתני' דחבורה שאבד פסחה כו'. ואמאי לא מייתי הגמ' מהך מתני' דהאומר לעבדו כו' שהיא מוקדמת במשנה במסכת פסחים ומוכח מינה דיש שליחות אף בלית ליה שותפות בגווה ומשא"כ ממתני' דחבורה שאבד פסחה לא מוכח זה. ולפי הנ"ל י"ל דהגמ' בריש הסוגיא שם בעי לאוכוחי לכ"ע ממתני' דיש שליחות בקדשים. וממתניתין דהאומר לעבדו כו' אליבא דר"א לא מוכח כלל מהכא דשלוחו כמותו די"ל דעבדו שאני דיד עבד כיד רבו והך סברא מהני אף לענין שחיטת הפסח לר"א כנ"ל. ומש"ה מייתי הגמרא ממתני' דחבורה שאבד פסחה כו'. ומ"מ לדידן שפיר מוכח ממתני' דהאומר לעבדו דשלוחו כמותו אף בלית ליה שותפות בגוויה. וכנ"ל:
ד והנה בספר מחנה אפרים בהלכות שלוחין (סי' י"א) כתב שם במי שרוצה לעשות מעקה ע"י אומן נכרי יכול לברך עליו דאע"פ דאין שליחות לנכרים מ"מ פועל שאני דידו כיד בעה"ב וה"ט דשכירות ליומיה ממכר הוא וה"ל כעבד כנעני דאמרינן יד עבד כיד רבו כו'. עכ"ד המחנה אפרים. וליתא לדבריו לפ"ד הראב"ד שהבאתי לעיל והוכחתי שכ"ד התוספות ג"כ דיד עבד כיד רבו לא מהני רק לענין ממון משא"כ לענין קיום מצוה לא מהני מידי. א"כ כאן אין לו לברך כשעושה המצוה ע"י פועל נכרי. (זולת אם נימא כסברת הפ"ח דכל מידי שא"צ שליחות ממש ויכול לעשותו שלא מדעת בעה"ב יכול לברך עליו ג"כ ע"ש). וראיתי בשעה"מ בריש הלכות תרומות שהוכיח דאין שליחות לנכרים אף בפועל ג"כ ולא אמרינן דידו כיד בעה"ב. מגמ' דב"ק (ד"נ ע"א) דפריך התם בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח הא קיי"ל אין שליח לדבר עבירה. וכתב שם בחידושי הרשב"א דליכא למימר דשוו שליח נכרי דאין שליחות לעכו"ם כו'. ואם נימא דאע"ג דאין שליחות לנכרי מ"מ פועל שאני דידו כיד בעה"ב א"כ משכחת לה הכא בור של שני שותפין כששכרו פועל נכרי דידו כיד בעה"ב. אלא מוכח דלא שנא. עכ"ד השעה"מ שם. ולכאורה היא ראיה אלימתא. אך יש לדחות ראייתו מד' הגמ' דב"ק שם. דהנה בהא דקיי"ל דאשלד"ע אם זה שייך אף בנכרי (היכא שהנכרי מצד עצמו יש לו שליחות). לכאורה נראה דזה תליא בפלוגתא דרב סמא ורבינא בב"מ (דף י' ע"ב). דלרבינא דאמר דלא אמרינן אשלד"ע אלא היכא דהוי השליח בר חיובא א"כ בנכרי דלאו בר חיובא הוא ל"ל אשלד"ע. משא"כ לרב סמא דס"ל דהיכא אמרינן אשלד"ע כל היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד ולא תליא בבר חיובא ממילא לדידיה בנכרי נמי שייך אשלד"ע מה"ט. וכן מבואר מדברי הש"ך ביו"ד (סי' ק"ס ס"ק כ"ב) ע"ש. אך המל"מ בפ"ה מהלכות מלוה ולוה הי"ד חולק וס"ל דאף לרב סמא דס"ל דכל היכא דאי בעי עביד כו' אמרינן אשלד"ע אף שאין השליח בר חיובא וכמו בכהן שאמר לישראל קדש לי גרושה מ"מ השליח יודע שהמשלח מוזהר בזה וסובר המשלח שלא יעשה השליח שליחותו דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומש"ה אשלד"ע. אבל בנכרי דלא שייך ה"ט שאינו יודע שהישראל מוזהר ע"ז ה"ז דומה לחצר דבע"כ מותיב ביה ולא אמרינן ביה אשלד"ע. עכ"ד המל"מ. ונראה דאשתמיטתיה להמל"מ דברי התוס' בריש שבועות (ד"ג ע"א ד"ה ועל) שהוכיחו שם התוס' דאפילו ר"א מחייב היכא דניקף בר חיובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא. מדלא קאמר בב"מ שם דאיכא בינייהו (בין רבינא ורב סמא) דאמר לנכרי אקיף לי גדול. (והיינו דלרב סמא בנכרי נמי שייך אשלד"ע. משא"כ לרבינא). הרי דפשיטא להו להתוס' דלרב סמא אף בנכרי נמי אמרינן אשלד"ע. וכד' הש"ך ולא כדעת המל"מ הנ"ל. (אלא דצ"ל בד' התוס' שהקשו דהל"ל דאיכא בינייהו דאמר לנכרי אקיף לי גדול. ואינו מובן כלל דהיאך ה"מ למימר הך א"ב התם. הא אף למ"ד דבנכרי לא שייך לומר אשלד"ע מ"מ הא בלא"ה אין שליחות לנכרי. ולכאורה היה י"ל מזה ראיה לדברי המחנה אפרים הנ"ל דבפועל נכרי הוי ידו כידו. ולפ"ז הוה מצי הגמ' למימר הכא א"ב בין רבינא לרב סמא ישראל ששכר פועל נכרי להקיף לחבירו דבזה יהיה חייב לרבינא כיון דבנכרי לא אמרינן אשלד"ע כנ"ל. אך ראיתי בנתיבות המשפט בסימן קפ"ב שפירש בדעת התוס' כאן בע"א ואכמ"ל). ועכ"פ זה מוכח בבירור מדברי התוספות בשבועות דלרב סמא אמרינן אף בנכרי אשלד"ע ודלא כהמל"מ הנ"ל. ומעתה מיושב קושיית השעה"מ ע"ד המחנה אפרים הנ"ל. דס"ל דבפועל נכרי אמרינן דידו כיד בעה"ב. דא"כ מאי פריך הגמרא בב"ק בור של שני שותפין היכי משכחת לה. ולא משני לה בכה"ג כששכרו פועל נכרי דהוי ידו כידו ומשום אשלד"ע ליכא בנכרי. דזה אינו. דאי הוה משני הכי אכתי תיקשי הניחא לרבינא אלא לרב סמא מאי איכא למימר דלדידיה הא בנכרי נמי אמרינן אשלד"ע כנ"ל. (ומכש"כ דא"ש טפי לפ"ד הש"ך ר"ס קפ"ב דס"ל דקיי"ל להלכה כרב סמא. והגמרא בב"ק שם בעי לשנויי אף אליבא דהלכתא כרב סמא). ובזה ודאי מודה המחנה אפרים דלענין אשלד"ע לא מהני אף פועל ג"כ וכדמוכח בכמה דוכתי. (והשעה"מ גופיה נמי הבין כן בד' המחנ"א הנ"ל. דאל"כ היה לו להקשות עליו בפשיטות מגמרא דב"ק הנ"ל. דאמאי לא מוקי בור של שני שותפין כששכרו פועל ישראל. וע"כ דלענין אשלד"ע לא מהני פועל אף להמח"א הנ"ל). ויש להביא ראיה לד' המח"א הנ"ל דבפועל נכרי יש שליחות מדברי התוס' בריש תמורה (ד"ב סע"ב) שכתבו שם וז"ל דע"כ אם ישראל מתפיסה צריך שיאמר נכרי כל הרוצה להמיר יבא וימיר ואם הנכרי עצמו אינו עושה תמורה היאך אפשר לעשות שליח. עכ"ל התוס'. ולכאורה דבריהם תמוהין דהיאך תליא זה מה שהנכרי אינו עושה שליח משום שבעצמו אינו עושה תמורה. והא בלא"ה אין שליחות לנכרי. אף במידי דאיתיה בדנפשיה. ואף אנן לדידהו נמי אין שליחות כדאמרינן בב"מ (דף ע"א סע"ב). ולד' המח"א ניחא, דהתוס' נקטו ה"ט להשמיענו דאף בפועל ובשכר דבכה"ג יש שליחות אף בנכרי מ"מ לענין תמורה אינו יכול לעשות שליח אף בכה"ג כיון שבעצמו אינו עושה תמורה. (רק דלכאורה לפ"ז תיקשי ממ"ש התוס' בגיטין (דכ"ג ע"א ד"ה נכרי) דהגמרא המ"ל התם משום דאין שליחות לעכו"ם. והא איכא נ"מ לדינא בשליח בשכר שיש לו דין פועל. ומ"מ בגט לא מהני משום דלאו בר היתרא הוא. וי"ל דהתוס' התם עדיפא קמשנו). ואמנם כבר ביארנו לעיל דאף אם נימא לדינא סברת המח"א הנ"ל דבפועל עכו"ם יש שליחות משום דידו כידו מ"מ כ"ז לענין ממון ולא לענין מצות ואיסורין. וכד' הראב"ד והתוס' לענין יד עבד כיד רבו וכנ"ל. ואין לברך כשעושה מעקה ע"י פועל נכרי (אם לא דנימא כסברת הפר"ח הנ"ל). ואין להאריך:
ה אך צריך לבאר לפי דעת הראב"ד הנ"ל דס"ל דהא דיד עבד כיד רבו הוא רק לענין ממונא אבל לענין מצות ואיסורים לא מהני זה כלל ובעינן שליחות ממש דלכאורה יש להביא ע"ז סתירה מה"ת. ומראש צורים נראה שהרי אמרו שקיים אאע"ה כל התורה כולה עד שלא ניתנה (כדאיתא בשילהי קידושין וביומא דכ"ח ע"ב). ומעתה היאך שלח אאע"ה את עבדו אליעזר להשיא את רבקה ליצחק ולקדשה בשבילו. והא אין שליחות לעבד בגיטין וקידושין ומצאתי בספר המקנה בק"א לאהע"ז (בסימן ל"ה ס"ה) שהקשה כן ותירץ דעבדו דידיה שאני דיד עבד כיד רבו, והוא לא ראה דברי הראב"ד הנ"ל דיד עבד כיד רבו לא מהני רק לענין ממון כנ"ל. וא"כ הדק"ל. (ואין לומר דקידושין דמי לממון דהאיש קונה. דז"א. דפשיטא דעיקר קידושין הוי בכלל מילתא דאיסורא). ואף שמגוף הכתובים שבתורה לא קשיא כלל. דהיה י"ל דאליעזר לא קידשה לרבקה כלל עד שהביאה ליצחק. אבל הא איתא במסכת כלה מניין לברכת חתנים מן התורה שנאמר ויברכו את רבקה. ובתוס' בפ"ק דכתובות (ד"ז ע"ב ד"ה שנאמר) למדו מזה לדינא שיש לברך ברכת אירוסין לאשה המתקדשת ע"י שליח שהרי אליעזר שליח היה. וכ"פ בש"ע אה"ע ר"ס ל"ד. ואף דמסקי שם התוס' דאסמכתא הוא ופשטיה דקרא לא איירי בברכת אירוסין. מ"מ מוכח מזה שהיה המעשה דאליעזר קידשה שם לרבקה קודם שהביאה ליצחק, דאל"כ לא שייך להסמיך כלל על קרא זה אם איתא שלא היה שם קידושין כלל (וגם הא בב"ח באה"ע בסי' ל"ד מבואר שדעת הפוסקים דהוי דרשא גמורה מקרא דרבקה ולא אסמכתא ע"ש). וכן מהא דיליף הגמרא בכתובות (דנ"ז ע"ב) דנותנין לבתולה י"ב חודש משתבעה הבעל אחר הקידושין) ויליף לה ג"כ מקרא דרבקה דכתיב ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים כו'. מכאן מוכח ג"כ שאליעזר קידשה לרבקה שמה בבית אביה. והדק"ל לפ"ד הראב"ד הנ"ל היאך היה יכול לקדשה והא אין, שליחות לעבד וכנ"ל. אלא דהך מילתא י"ל דתליא בפלוגתא שנבוכו בו הראשונים והאחרונים, אם אאע"ה אחר שנימול וקיים כל התורה כולה אם כבר יצא מכלל ב"נ ודינו כישראל לכל דבר, או שהיה להם עדיין דין ב"נ עד מ"ת, וכמו שהאריך בזה בפרשת דרכים והבאים אחריו. והנה אם נימא כדעת האומרים דעדיין היה לו לאברהם דין ב"נ וגם נימא כדעת המ"ב שהובא במג"א (סי' תמ"ח ס"ק ד') ובש"ך חו"מ (סי' רמ"ג סק"ה) דס"ל דאע"ג דאין שליחות לעכו"ם ה"מ עכו"ם לישראל או ישראל לעכו"ם אבל עכו"ם לעכו"ם עושה שליח. א"כ לפ"ז שפיר נעשה אליעזר שליח לאברהם מאחר שהיה אז דין ב"נ לשניהם וב"נ נעשה שליח לחבירו. וכעין זה כתב בספר פנים יפות על הא דאיתא במכילתא פ' בא על פסוק כל מלאכה לא יעשה בהם כו' ולא יעשה נכרי מלאכתך דר"י. והרמב"ן כתב שהיא אסמכתא דאמירה לנכרי שבות. ובספ"י שם כתב דכיון שפרשה זו נאמרה להם כשיצאו ממצרים קודם מ"ת ואז היה לישראל דין ב"נ ונכרי לנכרי נעשה שליח ואסור מה"ת כו'. עכ"ד. (ומ"ש שם משום דבנכרי דלאו בר חיובא הוא לא שייך לומר אשלד"ע. הנה זהו לרבינא משא"כ לרב סמא וכנ"ל. אבל כאן א"צ לזה כלל. דבפשיטות נראה דבב"נ יש שליח לד"ע ג"כ. וכן מפורש במ"ר פ' נח דבז' מצות ב"נ מתחייב ג"כ כשעושה ע"י שליח. והובא בתומים בסי' ל"ב). וכן מתרצים בזה קושיית העולם בחולין (די"א ע"א) דיליף הגמ' דאזלינן בתר רובא מפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח כו'. ומקשים דהא איכא לברורי ע"י שיאמר לנכרי לשבור העצם ואמירה לנכרי שרי מה"ת ותירץ. ג"כ דילפינן מפסח מצרים דאז היה להם דין ב"נ ונכרי לנכרי יש שליחות ואסור מה"ת כו'. אלא דכל זה הוא להסוברים דעד מ"ת היה להם דין ב"נ. אבל רוב הגדולים הסכימו דאאע"ה כבר יצא מכלל ב"נ והיה דינו כישראל לכל דבר. וא"כ הדק"ל היאך נעשה אליעזר עבד אברהם שליח לקידושין. וגם בעיקר דברי המ"ב הנ"ל דס"ל דנכרי לנכרי יש שליחות חלקו עליו האחרונים. (וגם דלכאורה קשה להסוברים דישראל עד שעת מ"ת היה להם דין ב"נ. א"כ היאך יליף הגמרא שליחות בקדשים מקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל דכתיב גבי פסח. והא קרא בפסח מצרים כתיב ואז היה להם עדיין דין ב"נ שאין לו שליחות כלל. ואף להמ"ב דנכרי לנכרי יש שליחות. מ"מ קשה דבהדיא מוכח ברפ"ב דקידושין דלישראל ילפינן מהכא שליחות ולא לנכרי. וזה מוכח מהצריכותא דעביד התם לכל קראי דשליחות ע"ש. ואפשר לומר דבכל מצוה שנצטוו ישראל קודם מ"ת באותה מצוה היה להם דין ישראל גמור ואכמ"ל). ובלא"ה נמי לא נראה כלל לומר דאליעזר נעשה שליח לקידושין מחמת שהיה להם דין ב"נ אחד לחבירו דאין זה שייכות לקידושין דליתא בב"נ. אמנם י"ל באופן אחר. דאף שאאע"ה קיים כל התורה והיה דינו כישראל גמור. מ"מ בזה לא שייך לומר שהיה לו ליזהר ג"כ שלא יהיה שליחות הקידושין ע"י עבד. מאחר דקיי"ל דהשתא נמי הוי עבד שפיר שליח במילתא דאיתא בדנפשיה. רק דבגיטין וקידושין אין העבד נעשה שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. וזהו השתא לדידן שניתנה לנו התורה ואנו מצווים וחייבין בתורת גיטין וקידושין והעבד אינו בכלל חיוב זה מן התורה. אבל אז קודם מ"ת שהאבות גופייהו נמי לא היו מצווים ועושים ומעצמם קיימו את התורה עד שלא ניתנה. וא"כ כל שהעבד ג"כ מעצמו נוהג כן ומקיים ג"כ כל התורה ואף תורת גיטין וקידושין והרי הוא בתורת גיטין וקידושין כמותם. ולמה לא יוכל להעשות שליח קידושין ג"כ. (וכעין מ"ש במ"ב סי' צ"ו סברתו דנכרי לנכרי נעשה שליח משום דמקרא ילפינן גם אתם דומיא דאתם והרי כאן השליח דומה למשלח כו' ולענין הך דאמרן י"ל דכ"ע מודו בזה). וראיה לסברא זו. מהא דאמרינן בחולין (דצ"א ע"א) וטבוח טבח פרע להם בית השחיטה. (ולפמ"ש התוס' שם בתירוץ קמא (בד"ה כמ"ד) היו צריכין דוקא שחיטה ממש). והשתא מה אהני יוסף בזה במה שצוה לפרוע להם ביה"ש ושיראו אחיו שנשחטה. הא המה היו סבורין שכולן מצריים ושחיטת נכרי פסולה (וגם השבטים קיימו כל התורה כידוע). א"ו דכיון דפסול שחיטת נכרי הוא משום שאינו בר זביחה. וזה שייך רק לדידן השתא שאנו מצווים על השחיטה והנכרי אינו בכלל זה. משא"כ קודם מ"ת שכולם לא היו מצווים ועושין המצות מעצמן ממילא כל שנשחט כהלכתו היה כשר לדידהו. ומה שייך לפסול הנכרי משום שאינו בר זביחה כיון שהם עצמן ג"כ אינם מצווים בזה. וה"נ י"ל כן לענין שליחות העבד בקידושין. ולק"מ:
ו ועוד י"ל בזה באופן אחר. לפמ"ש בפדר"א ס"פ ט"ז שאחר שאליעזר גמל חסד עם יצחק בנישואיו הוציאו אברהם לחירות כו'. ולכאורה קשה דכיון שאאע"ה קיים כל התורה כולה היאך שיחרר את עבדו והא קיי"ל דכל המשחרר את עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו (ור"א גופיה ס"ל לעולם בהם תעבודו חובה, בגיטין דל"ח ע"ב). מיהו לפ"ד הרמב"ן בגיטין וכ"כ שם הר"ן בשם י"מ דעשה דלעולם בהם תעבודו היינו רק שלא ישחררו בחנם אבל בנותן לו את דמיו וכה"ג שרי. לפ"ז י"ל הכא דאמר דאחר שאליעזר גמל חסד עם יצחק (באמונת לבבו ובהשתדלותו) והיה נחשב לאברהם שקיבל ממנו טובה כמו נותן לו דמיו ושרי לשחררו. אבל דעת התוספות בכ"ד דהמשחרר עבדו עובר בעשה אפילו נותן לו דמיו. א"כ קשיא הכא. וכן קשה לפמ"ש המהרש"א ביבמות (דף ק' ע"ב) דהגר נשתחררה כשנשאה אברהם היאך היה רשאי לשחררה. מיהו בלא"ה הקשה שם המהרש"א דהיאך נשא אברהם להגר שהיא מצרית ראשונה שעתידה תורה לאסור ותירץ המהרש"א דאאע"ה לא קיים את כל התורה עד שנימול. וא"כ לפ"ז לא קשיא ג"כ ממה ששיחרר את הגר שהיה קודם שנימול. ומ"מ קשיא מיעקב שנשא השפחות וג"כ נשתחררו ע"ש במהרש"א. וגם המהרש"א גופיה הביא דברי הרא"ם דס"ל שגם קודם שנימול אברהם קיים כל התורה. וכ"כ כמה גדולים. (ומה שלא מל א"ע קודם שנצטוה היינו כמ"ש הרא"ם משום דאם היה מל מקודם שנצטוה לא היה אפשר לו לקיים אח"כ מצוה זו להיות מצווה ועושה. או משום דקודם שנצטוה לא היה רשאי לחבול בעצמו. או משום דדרשינן המול ימול דאינו כשר למול אלא מי שמצווה על המילה. ולא הוה מהני מילתו מקודם). וקושית המהרש"א היאך נשא אברהם את הגר שהיא מצרית ראשונה. י"ל ע"פ דעת הרמב"ם וכמבואר בהדיא בכ"מ (פט"ו מהא"ב ה"ב) דאיסור עשה דמצרי ואדומי ג"כ ליכא איסור עשה מדאורייתא בביאה בלא קידושין. וי"ל דאברהם נשא את הגר לשפחה בלא קידושין וטפי היה יש להקשות מיוסף שנשא את אסנת שהיא ג"כ מצרית והוא נשאה בקידושין ובכתובה. (וכדפירש"י בפ' ויחי שיוסף הראה ליעקב שטר אירוסין ושטר כתובה) ויוסף ג"כ קיים התורה כידוע. (מיהו ראיתי בפדר"א פל"ח דאסנת לא היתה כלל בת פוטיפרע רק בת דינה וגדלה אצל פוטיפרע כבת. לפ"ז לק"מ וא"ש. וכ"מ בשילהי מס' סופרים. אך ממימרא דריב"ל במ"ר פרשת וישב פ' פ"ה מבואר דאסנת היתה בת פוטיפרע ממש וע"ש במ"כ וכ"מ ג"כ במ"ר ר"פ מקץ ע"ש. וא"כ קשיא). אמנם י"ל משום דיוסף היה במצרים ולא היה אפשר לו לקיים מצות פו"ר בע"א. ובכה"ג מ"ע דפו"ר דוחה לאיסור עשה דמצרית, דעשה החמור דוחה לעשה הקל בכל ענין, (וכמבואר בפסחים בתוס' דנ"ט ע"א ודף פ"ח רע"ב. וש"ד). וכן י"ל באברהם כשנשא את הגר דעדיין לא היו לו בנים ומ"ע דפו"ר דוחה לעשה דמצרית. (וי"ל דנשאה בקידושין שפיר. וכ"מ במדרש). ואין להקשות שהיה יכול לישא אחרת שאינה מצרית. וכ"מ שאתה יכול לקיים שניהם כו'. דהא לק"מ. חדא שלא היה מוצא אז אשה הגונה וראויה לו וגם הא היה להם טעם וכוונה מיוחדת שנשא את הגר דוקא וכמו שאמרה שרה בוא אל שפחתי אולי אבנה ממנה ומלבד זה י"ל דהא דקיי"ל דכ"מ שאתה יכול לקיים שניהם מוטב, היינו לדידן שאנו מוזהרים משניהם ג"כ. אבל אז קודם מ"ת שבכל המצות לא היה מצווה כלל. רק שקיים מעצמו כמי שאינו מצווה ועושה. אבל במצות פו"ר כבר היה מצווה ועומד בחיוב מ"ע גמור. דהא דאמרי' בסנהדרין (דנ"ט ע"ב) דפו"ר לישראל נאמרה ולא לבני נח היינו מסיני ולהלן כדפירש"י שם. אבל קודם מ"ת היה ב"נ מצווה על פו"ר. וכ"כ המל"מ בפ"י מהלכות מלכים ופירש בזה דברי התוס' ריש חגיגה (ד"ב ע"ב סד"ה לא תהו) שכתבו שם התוס' דפו"ר אכולהו ב"נ כתיב, ומיושב קושית המהרש"א שם. וכיון דאברהם היה מצווה על מ"ע דפו"ר. משא"כ בשאר מצות. א"כ פשיטא דמ"ע זו דפו"ר שמצווה עליה דוחה בכל ענין לשאר איסור שאינו מצווה עליו כלל. והשתא דאתינא להכי יש ליישב בזה ג"כ מה ששיחרר את הגר ע"י נישואים דנשתחררה ממילא וכדעת המהרש"א הנ"ל. די"ל ג"כ משום מ"ע דפו"ר שדוחה לעשה דשיחרור עבדים כמבואר במשנה דגיטין ובתוס' בכמה דוכתי. ואף דהכא היה צריך לדחות שני איסורים. איסור עשה דשיחרור עבדים ואיסור מצרית ראשונה. מ"מ י"ל דהך מ"ע דפו"ר שנצטוה עליה וחייב במצוה זו דוחה אף לתרי איסורי שאינו מצווה עליהם כלל רק שעתידה תורה לאסור. (ואם לא שיחרר את הגר ג"כ יש עוד איסור שפחה לישראל מלבד איסור מצרית ראשונה כו'). ואין להקשות למ"ד קטורה זו הגר והרי אז כשנשא את קטורה כבר קיים פו"ר שהיה לו בת ג"כ כדדרשו מקרא דבכל. דז"א. דמבואר במ"ר פ' ס"א דר"י דאמר קטורה זו הגר אמר שם בהדיא דע"פ הדיבור החזירה ע"ש. (וכדמשני הגמ' בכמה דוכתי ע"פ הדיבור שאני). ור' נחמיה במדרש שם י"ל דאזיל לטעמיה דר"נ גופיה ס"ל במ"ר פ' נ"ט שלא היה לו בת לאברהם כו':
ונחזור לדברינו לבאר מ"ש בפדר"א הנ"ל ששיחרר אברהם את אליעזר עבדו אחר נישואי יצחק ורבקה, דקשה היאך היה רשאי לשחררו וכנ"ל. די"ל דממילא נשתחרר אז אליעזר אחר שקיים שליחותו בקידושי רבקה ליצחק. מאחר שאברהם שלחו בשליחות קידושין וקיי"ל דהעבד אינו נעשה שליח בגיטין וקידושין. א"כ זה לא גרע מהניח לו רבו תפילין או שאמר לו לקרות בס"ת ג' פסוקים וכה"ג דקיי"ל שיצא לחירות. והתוס' בגיטין (דף מ' ע"א ד"ה כשרבו) כתבו דאע"ג דעבד נמי שרי להניח תפילין מ"מ כיון שעבדים אין רגילין בתפילין אמרינן דאי לאו דשחררו לא הוה מנח ליה. וא"כ ה"ה וכש"כ כששלחו רבו בשליחות קידושין (שהעבד א"א לו כלל שליחות זו) דודאי י"ל דאי לאו שדעתו לשחררו אז בעת חלות הקידושין כשמקיים שליחותו דודאי לא היה עושהו שליח לקדש לו אשה. רק דקיי"ל בהניח לו רבו תפילין או שאמר לו לקרות ג"פ בס"ת דיצא לחירות וכופין את רבו לכתוב גט שחרור. (כדאיתא ברמב"ם ובטוש"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ע'). וה"נ אליעזר שכבר יצא לחירות בשעת מעשה הקידושין שקיים שליחותו ואח"כ כתב לו אברהם גט שחרור. וז"ש בפדר"א שאח"כ הוציאו לחירות. דאף שמעת הקידושין נשתחרר מ"מ היה עדיין מעוכב גט שחרור ועדיין שם עבד עליו כמבואר בקרא. ומעתה אין להקשות דהיאך שיחררו אברהם לאליעזר (או שממילא נשתחרר ע"י מעשיו כנ"ל). דכבר הוכחנו לעיל דהיה מותר להם לשחרר עבדים משום מצות פו"ר. וה"נ לא היה אפשר להם בשליח אחר שלא האמינו לאחר כי אם לאליעזר ולא היה אפשר לעשות מצוה זו ע"י אחרים. וכאן מצא אברהם מקום לשחרר לאליעזר בהיתר גמור באופן זה שממילא יהיה משוחרר אח"כ בעת הקידושין כנ"ל. ואין להקשות דהיאך שיחררו אברהם כדי שיקיים יצחק פו"ר וה"ל חטא כדי שיזכה חבירך. דז"א דהא אברהם כתב לו שטר מתנה ליצחק על כל אשר לו (וכדפירש"י ע"פ וכל טוב אדוניו בידו וע"פ ויתן לו את כל אשר לו כו'. והוא מהמדרש). וממילא אף העבד בכלל וכיון שיצחק הסכים על השליחות ועי"ז נשתחרר ג"כ והוא גופיה קיים מצות פו"ר עי"ז. (ועיקר הקידושין ג"כ היה עי"ז שהסכים יצחק למעשה אביו אברהם בשעת השליחות וכמ"ש בש"ע אה"ע סי' ל"ה ס"ה דכשהאב הרצה הדברים לפני הבן כו' ושתק הבן ה"ז מקודשת. ולא משום שאברהם היה שלוחו של יצחק בזה מקודם. דא"כ תיקשי להסוברים דאין שליח ראשון עושה שליח שני בקידושין והובא שם ברמ"א בס"ו). ולפ"ז מיושב שפיר דעת הראב"ד הנ"ל דיד עבד כיד רבו לא מהני רק לענין ממונא ולא לענין איסורא ושליחותו של אליעזר היינו משום שבשעת הקידושין כבר היה משוחרר וכנ"ל. ואדרבה לפ"ז מכאן ראיה להראב"ד דאי נימא דמטעם דיד עבד כיד רבו מהני לענין שליחות קידושין ג"כ. א"כ הדק"ל היאך שיחרר אברהם את אליעזר עבדו בחנם מאחר דבלא"ה הוי שפיר שליח לקידושין אף בהיותו עבד וכנ"ל: