תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן מד
פסחים דמ"ו סע"א כיצד מפרישין חלה
א מתני' דפסחים דמ"ו סע"א כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כו'. ובגמרא לימא בטובת הנאה קמיפלגי דר"א סבר טוה"נ ממון ור"י סבר טוה"נ אינה ממון. לא דכ"ע סברי טוה"נ אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ממוניה הוא. ור"י סבר לא אמרינן הואיל. הנה כל הפוסקים פסקו כאן כר"א. רק דצריך לבאר טעמיה דר"א ומזה יהיה כמה נ"מ לדינא. דהנה רש"י בסוף הסוגיא (דמ"ח ע"א ד"ה אבל הכא) כתב דאין לומר הואיל בדבר שאינו שלו משום דאי בעי מייתי ליה ברשותיה דא"כ בהקדש נמי נימא הואיל ואי בעי פריק ליה והוי דידיה, (ולא ס"ל לחלק בזה כד' התוס' דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל) וע"כ כתב רש"י שם דאף ברישא דשמעתא נמי לא גרסינן כלל הואיל ואי בעי מיתשיל עליה אלא הכי גרסינן ר"א סבר אמרינן הואיל וה"פ דשרי לאפותה משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה. עכ"ד רש"י. ולפ"ז הא דבברייתא א"ל ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר בב"י. ע"כ דטעמא דר"א הכא דעובר בב"י הוא משום דס"ל טוה"נ ממון ולא משום הואיל ואי בעי מיתשיל כו'. וכ"כ רש"י שם אח"כ בהדיא (בד"ה אהדר) דטעמיה דר"א שעובר בב"י הוא משום דס"ל טוה"נ ממון ובתחלת הסוגיא דדחי הגמרא לא דכ"ע טוה"נ אינו ממון והכא בהואיל קמיפלגי. אכתי לא הוה שמיע להגמ' מהך ברייתא דאמר ר"א דעובר בב"י הכא. ורק דר"א מתיר לאפות קודם קריאת שם משום הואיל דכל חדא חזיא ליה כו'. אע"ג דאינו עובר בב"י לפום סברא דהשתא. ולפ"ז מוכח לדינא דרש"י חולק על ד' התוס' מ"ש בתחלת הסוגיא (דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל) דכל כמה דאפשר למיעבד בלא הואיל אין לעשות ע"י הואיל. וקצת מבואר כן ברש"י גופיה שם (ד"ה לא). דרש"י כ"כ בתחלת הסוגיא לפי גירסתנו דר"א סבר הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ומש"ה עובר בב"י ולפ"ז מוכח כנ"ל. משא"כ לפמ"ש בסוף הסוגיא דלא גרסינן כלל ברישא דשמעתא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה דהך הואיל לא אמרינן כלל כנ"ל. א"כ אדרבה מוכח איפכא. מהא דדחי הגמ' דכ"ע סברי טוה"נ אינה ממון ומ"מ ר"א מתיר לאפות מטעם הואיל, אף דלפום סברא דהשתא ר"א נמי ס"ל טוה"נ אינה ממון ואינו עובר עליו בב"י כלל וא"כ אפשר לעשות בלא הואיל להיות מפרשתה ומנחתה עד הערב. ומ"מ שרי לאפותה ע"י הואיל. ולכאורה יש להוכיח כן. דלשיטת התוס' דכל היכא דאפשר לעשות בלא הואיל אין לעשות ע"י הואיל קשה מהא דבסוף הסוגיא אמר רמב"ח הא דר"ח ורבה מחלוקת דר"א ור"י היא דר"א סבר אמרינן הואיל ור"י סבר לא אמרינן הואיל, (ומוכח שם דהיינו מהא דר"י אינו מתיר לאפות משום הואיל דכל חדא חזיא ליה כמבואר להדיא אח"כ בתשובת רב שישא בר אידי ע"ש). והשתא מנליה להוכיח כן. דילמא ר' יהושע נמי ס"ל דאמרינן הואיל רק דהכא אינו מתיר לאפות ע"י הואיל כיון דאפשר להיות מפרשתה ומנחתה עד הערב לדידיה דאינו עובר בב"י. אלא מוכח דלמ"ד אמרינן הואיל הוי זה היתר אף היכא שאפשר לעשות בלא הואיל. ומצאתי בשאגת אריה (סי' ס"ג) שהקשה כן ע"ד התוס'. ותירץ שם דהא דמוכיח רמב"ח מדר' יהושע דלית ליה הואיל אברייתא סמיך דא"ל ר"י לר"א לדבריך הרי הוא עובר משום ל"ת כל מלאכה כו'. ומשמע דמה"ת ל"ל הואיל אמנם יותר י"ל דממתני' גופה מוכח דר' יהושע מה"ת לית ליה הואיל. דבירושלמי פריך מיחלפא שיטתיה דר' יהושע תמן הוא אמר מותר להערים (בברייתא דאו"ב שנפלו לבור כו' והובא בגמ' דידן בשבת דקי"ז ע"ב, ובביצה דל"ז ע"א) והכא הוא אמר אסור להערים. ומשני תמן שבות וכאן חיוב כו' א"כ מוכח דלר' יהושע מדאורייתא אסור לאפות כאן קודם קריאת שם. ושפיר מוכיח רמב"ח דר' יהושע כר"ח דלית ליה הואיל. ואין מכאן סתירה ע"ד התוס' דכל היכא דאפשר בלא הואיל אין לעשות ע"י הואיל והיינו מדרבנן, אמנם לגירסת רש"י בסוף הסוגיא הנ"ל שכתב שם דברישא דשמעתא נמי ל"ג הואיל ואי בעי מיתשיל כו'. לפ"ז מוכח מכאן דלא כד' התוס' הנ"ל אלא דשרי לעשות ע"י הואיל אף היכא דאפשר לעשות בלא הואיל. ובעיקר ד"ז נראה שזה תליא בהך סברא. דלהסוברים בפירוש הגמ' (ודבריהם יובאו לקמן אות ד') דר"א מתיר לאפות. מטעם הואיל היינו רק דמש"ה נפקע האיסור דאורייתא אבל מ"מ אכתי יש איסור מדרבנן. וכמו באופה מיו"ט לחול דאמרינן הואיל ומ"מ מדרבנן אסור לאפות מיו"ט לחול. רק דר"א מתיר כאן לאפות לכתחלה דלא העמידו איסור דבריהם שלא יבא עי"ז לידי ב"י דאורייתא. לפ"ז ממילא כל היכא שאפשר לעשות בלא הואיל אין לעשות ע"י הואיל. דלמה יעבור על איסור דרבנן בחנם. משא"כ לפי מה שנבאר לקמן (באות ד') דהואיל דמתני' עדיף טפי ובכה"ג ליכא אף שום איסור דרבנן כלל. ושרי לאפות לכתחלה. ממילא הוי זה היתר גמור אף היכא שאפשר לעשות בלא הואיל. ובירושלמי בסוגיין איתא הכי מתני' ביו"ט של פסח הא בעצרת ובחג מותר ר' יוסי בר בון כו' אפילו בעצרת ובחג אסור ע"ש כל מלאכה לא יעשה בהם. (והק"ע פירש הך ירושלמי דקאי אברייתא דלשה מעיו"ט אסור לטלטלה ויותר נראה כפי' הפ"מ שמפרש הך ירושלמי דקאי אמתני' דשרי להפריש חלה מעיסה טמאה ביו"ט. וקאמר ר"י בר בון דה"נ בעצרת ובחג ג"כ לא יקרא לה שם עד שתאפה ע"ש. וגם מקודם בהא דאמר שמואל אחוי דר' ברכיה תיפתר כו'). ואם נפרש כן בירושלמי דביו"ט של עצרת וחג ג"כ שרי לאפות קודם קריאת שם ממילא מוכח דשרי לעשות ע"י הואיל אף דיכול לעשות בלא הואיל להיות מפרשתה ומנחתה עד הערב. (ויש לדחות קצת לפי שיטת הירושלמי שם). ובש"א שם הביא ראיה לפי פירש"י דטעמא דר"א במתני' דעובר בב"י הוא משום דס"ל דטוה"נ ממון. א"כ הא דברייתא אמר רבי הלכה כר"א היינו ע"כ לא מטעמא דר"א דהא רבי ס"ל דטוה"נ אינה ממון כדאיתא בקידושין (דנ"ח ע"ב) רק דרבי מתיר ג"כ לאפות קודם קריאת שם מחמת הואיל אע"ג דאפשר לעשות בלא הואיל לדידיה. וממילא הה"נ לשאר יו"ט ג"כ דאע"ג דאפשר לעשות בלא הואיל מ"מ שרי לאפות קודם קריאת שם ע"י הואיל. עכ"ד הש"א שם. ואין ראיה זו מוכרחת. מלבד די"ל דבלא"ה לק"מ מהא דרבי סבר טוה"נ א"מ בקידושין שם. וכמ"ש הש"א גופיה (בסי' ע"ז). וכ"כ בפ"י בפסחים (דמ"ו ע"ב) ע"ש. ועוד אפשר לחלק ולומר דאף למ"ד דס"ל טוה"נ א"מ ואינו עובר עליו בב"י. מ"מ ביו"ט של פסח לא חשיב זה כ"כ אפשר לעשות בלא הואיל להיות מפרשתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה. דמ"מ בזה תיאסר החלה בהנאה. ומש"ה שרי לאפות קודם קריאת שם ע"י הואיל שלא יביא את החלה לידי איסור הנאה. משא"כ בשאר יו"ט דליכא איסור חמץ ושפיר חשיב אפשר בלא הואיל להיות מפרשתה ומנחתה כו'. ובזה יהיה נדחה ג"כ הראיה מד' רש"י שכתב לעיל. וקצת תימה על הש"א שלא הביא דברי הירושלמי הנ"ל, (ואולי היה מפרש כפי' הק"ע הנ"ל), וע' בש"ע או"ח סי' תק"ו ס"ד. ואין להאריך:
והנה שיטת הרי"ף והרא"ש והתוס'. דלפי המסקנא טעמא דר"א הכא דס"ל שעובר בב"י הוא משום הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כמבואר בדבריהם. (ובמה שהעיר בתוי"ט מהא דר"א ס"ל בערכין דכ"ג ע"א דאין שאלה בהקדש. כבר ביארו בתשו' הרמ"ע סי' ס"ב וכן בש"ך ח"מ סי' רנ"ה דאע"ג דר"א ס"ל דאין שאלה בהקדש מ"מ בחלה ותרומה מודה דיש שאלה. ע"ש בדבריהם. רק דלכאורה קשה לפמ"ש הרשב"ם במס' ב"ב (דק"כ ע"ב ד"ה שיש) דגלי קרא דילפינן מנדרים להקדשות שיש בהם שאלה. וממילא ה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כמו תרומות ומעשרות כו'. ע"ש. וא"כ לר"א דס"ל אין שאלה בהקדש מנליה למילף שיש שאלה בתרומה וחלה. ויש ליישב (וע' בט"א בחגיגה ד"ו ע"א ד"ה רא"א). וגם לפמ"ש התוס' בקידושין (דל"ח רע"ב) וי"ל דאיכא למיפרך מה לחדש שכן אינו בשאלה כו'. לפ"ז מוכח ג"כ ממתני' דהתם (דל"ז רע"א) דרא"א אף החדש דסובר ר"א דתרומה ומעשר ישנם בשאלה כו'. ובמ"א הבאתי עוד כמה ראיות). ולכאורה יש להוכיח כד' הרי"ף והרא"ש והתוספות דלמסקנא טעמא דר"א הכא שעובר בב"י הוא משום הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ולא משום דס"ל טוה"נ ממון. דהנה ידוע קושיית האחרונים במתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. דלמה לא אמרו תקנתא שיבטל מקמי דתחמיץ (וכמו שאמרו תקנה זו בפ"ק ד"ז ע"א) ותירצו בזה שאינו ברשותו לבטלו ולהפקירו כיון שאינו שלו ואין לו בו רק הטוה"נ כו'. וכ"כ ג"כ בספר הכלבו בהך מתני' וז"ל שם, ולבטלה קודם שתחמיץ א"א לפי שאינה שלו. עכ"ל. (ואף שהכלבו גופיה בפסחים מביא בסתימות ד' הגאון דלחמץ ידוע לא מהני ביטול אין זה סותר לדהכא וק"ל). ואמנם כבר קדמם בירושלמי בקושייתם ותירוצם. דאמר התם בירושלמי ויקדישנה וישליכנה לאשפה (היינו שתעשה הפקר וכפירוש הפ"מ) ומשני אין אדם מפקיר דבר שאינו שלו. אלא דבעיקרא דמילתא דמוכח כאן דלא מצי להפקיר את הטוה"נ שיש לו בו. הנה בספר מק"ח הקשה מהא דמבואר במתני' דערכין (דכ"ח סע"ב) דיכול להקדיש ולהחרים הטוה"נ שיש לו בקדשים. וא"כ מכש"כ שיכול להפקיר ולבטל. מיהו זה לא קשיא כ"כ דמבואר בתוס' תמורה (דל"ב ע"ב) דהקדש עילוי אינו אלא חוב מגזה"כ ואינו חל כלל על גוף הבהמה מדאורייתא (ע"ש בתוס' ד"ה וקאמר ובד"ה גופא). וא"כ י"ל דלא מצי להקנותו וכן לא מצי להפקירו במה שגוף הדבר אינו שלו. ואף דבפ"ק דב"מ (די"א ע"ב) לכאורה מבואר דמצי להקנות לחבירו הטוה"נ שיש לו. מ"מ בתשו' מהרי"ט (חי"ד סי' ה') דחה זה ומסיק דטוה"נ שיש לו לא מצי רק להקדישו וזהו מגזה"כ. ע"ש בדבריו. אך עדיין קשה הכא במתני' דכיצד מפרישין כו'. דהא יש תקנתא הכא שיקדיש הטוה"נ שיש לו כל מה שיוכל ליהנות דהא הקדש בודאי חל על הטוה"נ שלו. ושוב לא יעבור עליו בב"י כלל. אמנם לכאורה בפשיטות לק"מ דאסור להקדיש ביו"ט משום שבות דאין מקדישין בשבת ויו"ט. מיהו לפמ"ש המפרשים בהא דר"א מתיר לכתחלה לאפות ביו"ט מטעם הואיל. אף דלמ"ד דאית ליה הואיל מ"מ זהו רק לענין איסור דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן אסור, (שהרי לכ"ע אסור לאפות מיו"ט לחול מדרבנן עכ"פ וכן מיו"ט לשבת בלא ע"ת. ועי' בב"י סי' תקי"ב) צ"ל כאן שלא העמידו דבריהם באיסור דרבנן במלאכת יו"ט כדי שלא יעבור עליו בב"י. וכ"כ בשעה"מ בפ"ג מה' יו"ט ה"ט. וכ"מ במלחמות להרמב"ן בפסחים. וא"כ הדק"ל שיקדיש הטוה"נ וינצל מאיסור ב"י. ואין סברא לומר שהעמידו כאן דבריהם באיסור דרבנן דאין מקדישין ביו"ט יותר מבשאר איסור דרבנן. ואדרבה מסברא יותר יש להתיר כאן הך תקנתא להקדיש הטוה"נ ביו"ט. דמבואר בפסחים (דס"ו ע"ב) דהך שבות דאין מקדישין ביו"ט לא הוי רק בחובות שאין קבוע להם זמן כו' ע"ש. וכאן יש סברא לומר דהוי כמו חובות הקבוע להם זמן דשרי להקדישן ביו"ט כיון דהכא נמי זמנו עובר שלא יעבור עליו בב"י כו'. ועוד דלפמ"ש הר"ן בשבת פ' שואל בשם הר"ח דשבות שאין מקדישין ויו"ט הוא רק שאסרו להקדיש כלי ידוע משום דמיחזי כמקח וממכר. אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדיבורו כו'. (ומה שהקשה ע"ז הר"ן שם תירץ בב"י סי' ש"ו ע"ש). וא"כ הכא מצי להקדיש לגבוה כל טובת הנאה שלו מחלה זו ובהקדש כזה ליכא שבות כלל. ואולם לשיטת הרי"ף והרא"ש והתוספות דטעמא דר"א שעובר בב"י הוא משום הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ניחא בפשיטות דלית כאן תקנתא שיקדיש הטוה"נ דמה בכך הא גם ע"ז גופא מצי מיתשיל ואכתי ממונו הוא. או אם ישאל על החלה ויהיו חולין ממילא הוי גוף הדבר שלו ולא משום טוה"נ כלל. אבל לפירש"י דס"ל דמשום הואיל ואי בעי מיתשיל אינו עובר בב"י כלל וטעמא דר"א הכא שעובר בב"י הוא משום דס"ל טוה"נ ממון א"כ יש תקנתא שיקדיש הטוה"נ וכנ"ל. ולכאורה היה י"ל בזה דרש"י לטעמיה שפירש בפ"ק דגיטין (די"ב ע"ב ד"ה בפחות) דאין הקדש חל על פחות מש"פ. וא"כ י"ל במתני' הכא דמיירי שהטוה"נ שיש בחלה זו אין בו ש"פ ולא מצי להקדישו. ומ"מ עובר בב"י דלענין ב"י לא תליא בפרוטה. (רק הפוסקים נחלקו לענין ב"י אי חצי שיעור אסור מה"ת או שהאיסור דוקא בכזית אבל לא תליא זה בשיעור פרוטה. ומיהו אין זה מוכרח די"ל דודאי היכא שגוף החמץ שלו לא בעינן שיהיה ש"פ ועובר בב"י עליו. אבל היכא שגוף החמץ אינו שלו רק שעובר בב"י משום דטוה"נ ממון בזה בעינן שיהא ש"פ דאל"כ אין לו דין ממון ואינו עובר עליו בב"י). והתוס' בגיטין שם ס"ל דהקדש חל על פחות מש"פ רק דהתם במקדיש ידי עבדו מהסתם אין דעת המקדיש רק על ש"פ ולא על פחות מש"פ. וא"כ בודאי קשה הכא שיקדיש בפירוש הטוה"נ שיש לו דחל על פחות מש"פ ג"כ. ומוכח דטעמא דר"א הכא משום הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ולק"מ. וליישב קושיא זו לפירש"י ג"כ יבואר אי"ה לפנינו (באות ד'). ודרך אגב אמינא במה שהוכיחו התוס' בגיטין שם דהקדש חל על פחות מש"פ ממתני' דב"מ (דנ"ה ע"א) דתנן חמש פרוטות הן. ואם איתא ליתני שש פרוטות הן דאין הקדש חל על פחות מש"פ. ולכאורה מהוכחה זו עצמה יש לפשוט ספיקן של האחרונים לענין איסור הנאה כמה הוא שיעורו אם שיעור הנאה בפרוטה או דשיעורו בכזית דומיא דאיסור אכילה (וע' תשו' רע"א סי' ק"ץ) דיש לפשוט ממתני' הנ"ל דשיעור הנאה בכזית. דאי שיעורו בפרוטה הל"ל שש פרוטות הן דאיסורי הנאה ג"כ שיעורו בפרוטה אמנם יש לדחות ראיה זו. לפמ"ש הש"ך בנה"כ ביו"ד סי' קל"ג ס"ג. והשיג שם על הט"ז שהקשה ג"כ ממתני' דב"מ הנ"ל. אמאי לא חשיב הך דבפחות מש"פ אינו אוסר בשכר יינ"ס. ובנה"כ הוכיח דבלא"ה תנא ושייר התם. והגמ' בב"מ דפריך וליתני אונאה בפרוטה היינו משום דבההיא מתני' מיירי באונאה וכן הא דפריך מ"ט לא תני מעשר היינו דכיון דתני הקדש הל"ל נמי מעשר כו'. ולפ"ז י"ל הכא דהתוס' בגיטין שם שפיר הוכיחו דכיון דתני התם במתני' דנהנה ש"פ מן ההקדש מעל א"כ הל"ל נמי דאין הקדש חל על פחות מש"פ ג"כ משא"כ לענין איסור הנאה ליכא לאוכוחי ממתני' דהתם דבזה לא מיירי שם ותנא ושייר כנ"ל. ועוי"ל בע"א דמכאן יהיה ראיה להרמב"ם שפסק דאין לוקין על הנאה באה"נ. ולפי מה דאיתא בירושלמי רפ"ו דתרומות דמודה ר"ל באיסורי הנאה דח"ש אסור מה"ת. וי"ל דזהו אף לענין איסור הנאה שבו ג"כ ח"ש אסור מה"ת. וא"כ אין נ"מ באיסור הנאה בין שיעור פרוטה לפחות מכשיעור דג"כ אסור מה"ת ומלקות ליכא אף בשיעור שלם ומש"ה לא תנא ליה במתני' דב"מ שם. וא"ל ועוד יש לבאר בזה דלכאורה קשה במתני' דלמה לא אמרו תקנתא אחריתי דתנן בנדרים (דפ"ג ע"ב) קונם כהנים ולוים נהנין לי יטלו בע"כ. ומסיק רבא התם (דף פ"ה ע"א) דה"ט דיטלו בע"כ (אף למ"ד טוה"נ ממון משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרה עלייהו שוייה עפרא בעלמא. וא"כ הכא בעיסה שנטמאה ביו"ט הא מצי לאסור הנאתו על כל הכהנים (או לאסור העיסה בקונם על הכהנים) ויהיה הדין בזה שיטלו הכהנים בע"כ את החלה וממילא לית ליה שום טוה"נ כלל ואינו עובר בב"י. (ומיהו קושיא זו ג"כ היא רק לפירש"י הנ"ל דלמסקנא נמי טעמא דר"א הכא דעובר בב"י משום דטוה"נ ממון. אבל לדברי הרי"ף דלמסקנא טעמא דר"א משום דא"ב מיתשיל כו' לק"מ. ומתחלה דסבר הגמרא דפליגי אי טוה"נ ממון י"ל דלא הוה סבר כרבא בנדרים הנ"ל רק כשינויא דר"ה התם ע"ש). ונראה לומר בזה דמש"ה ל"ל הך תקנתא שיאסור בקונם ויטלו הכהנים בע"כ וכנ"ל, דא"כ יהיה מבטל בזה מ"ע דנתינה לכהן דרמיא עליה מה"ת שהוא יתננה לכהן ואם הכהן יטול החלה בע"כ דידיה בזה לא קיים הוא המ"ע המוטלת עליו לעשותה ובתשובת ח"ס חיו"ד סי' קל"ב תירצו בכה"ג למ"ד מילה בנכרים כשירה הא דמילה דוחה שבת ולא אמרינן שתיעשה ע"י נכרי דאף שהמילה כשירה בנכרים מ"מ האב לא קיים מ"ע המוטלת עליו כיון דאין שליחות לנכרים ולא נימול הילד בשליחותו. וסברא כזו כבר כתובה בתשו' הרשב"א בדברי השואל סי' שנ"ז לענין הבערת ב"כ בשבת אם נעשה ע"י נכרים דמ"מ לא נקיים אנחנו מ"ע זו. והדברים ק"ו להך דידן דאם הכהן יטול החלה בע"כ דידיה דבודאי לא קיים הוא מ"ע דנתינה המוטלת עליו שיתננה לכהן). אלא דלפ"ז י"ל א"כ מאי מקשה הירושלמי אמתני' ויקדישנה וישליכנה לאשפה כו'. הא בזה ג"כ יבטל המ"ע דנתינה לכהן. וי"ל דהירושלמי עדיפא משני דאינו יכול להפקיר כלל דשא"ש. או י"ל דקושית הירושלמי לא שיפקיר את החלה בתורת הפקר רק שיניחנה במקום הפקר לכל כהן שירצה. ומאחר דבלא"ה גוף החלה אינו שלו רק משום הטוה"נ שיש לו ובכה"ג שיניחנה במקום הפקר תו לא יעבור בב"י אם תתחמץ. ומ"מ לא ביטל בזה המ"ע דנתינה לכהן במה שהזמינה לכל כהן שירצה. ומשני הירושלמי משום דאין אדם מפקיר דשא"ש. והיינו כמ"ש האחרונים הנ"ל דאינו יכול להפקיר הטוה"נ שלו וממילא לא מהני אף אם יניחנה במקום הפקר. ובזה יהיה מיושב מה דקשה לכאורה לפירושם תירוץ הירושלמי בזה וכן תירוץ האחרונים דאכתי תיקשי לפי גמ' דידן לשיטת הרי"ף דטעמא דר"א דעובר בב"י משום הואיל ואי בעי מיתשיל. א"כ הדק"ל הכא שיפקירנה מקמי דתחמיץ. ואף שאין אדם מפקיר דשא"ש מ"מ אהני בזה דתו ל"ל כאן שיעבור בב"י משום הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ממונו הוא. דהרי אם ישאל על החלה ויהיה חולין למפרע א"כ איגלאי מילתא דשלו היתה מתחלה ויחול אז ההפקר למפרע דשלו הפקיר וממילא אינו עובר בב"י כלל בכה"ג. אמנם לפי הנ"ל ניחא. דלהפקיר לגמרי את החלה זה א"א משום שבזה יבטל המ"ע דנתינה לכהן כנ"ל. ורק במה שיזמין אותה במקום הפקר לכל כהן שירצה כנ"ל וא"כ שפיר עובר בב"י הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ממונו הוא שאם ישאל עליו ויהיה חולין למפרע א"כ הרי מעולם לא הפקירה כדין הפקר גמור והוי שלו. אלא דקושיא זו בלא"ה י"ל בכמה אופנים. ואין להאריך. והנה מדברינו אלה יצא לנו נ"מ לדינא בין שיטת רש"י ובין שיטת הרי"ף וסיעתו. במי שכבר אסר הנאתו בקונם על כל הכהנים. דלשיטת רש"י דטעמא דר"א הכא דעובר בב"י הוא משום דטוה"נ ממון. וא"כ בכה"ג דלית ליה טוה"נ כלל ר"א נמי מודה דאם נטמאת עיסתו בפסח דמפרשתה ומנחתה עד הערב. אבל לשיטת הרי"ף דטעמא דר"א דעובר בב"י משום הואיל ואי בעי מיתשיל א"כ בכה"ג נמי ל"ת שם עד שתאפה:
ד ובעיקר הדבר בהא דרא"א ל"ת לה שם עד שתאפה ומתיר לכתחלה לאפות ביו"ט מטעם הואיל דכל חדא חזיא ליה. אף דמ"מ יש איסור דרבנן אף לרבה דאית ליה הואיל. ולעיל כ' בשם המפרשים דכיון דאיסור דרבנן הוא לא העמידו דבריהם במקום איסור ב"י דאורייתא. וכ"מ במלחמות להרמב"ן בפסחים וכבר הקשיתי ע"ז לעיל דא"כ יש תקנתא שיקדיש הטוה"נ שיש לו ולא יעבור בב"י. וע"כ משום איסור דרבנן דאין מקדישין ביום טוב. וגם במה שהקשו כאן שיבטלנה מקמי דתחמיץ ג"כ בהא תליא. דאי נימא דהכא ליכא שום איסור דרבנן בכה"ג משום מלאכת יו"ט. ניחא בפשיטות דלא סגי בהך תקנתא שיבטלנה מקמי דתחמיץ שהרי מדרבנן לא סגי בביטול לחוד. ובמתני' בעי למעבד תקנתא שיהיה בהיתר גמור אף מדרבנן. משא"כ אם נימא דהיתר האפייה ביו"ט מטעם הואיל ג"כ רק מדאורייתא. אבל מ"מ אסור מדרבנן רק דלא חששו לאיסור דרבנן כדי שלא יעבור בב"י דאורייתא. א"כ שפיר הקשו דלאיסור ב"י דאורייתא יכול לבטלה מקמי דתחמיץ ומשום איסור ב"י דרבנן בודאי אין לעבור באיסור מלאכת יו"ט מדרבנן. (ומיהו לפי הירושלמי דר"א ור"י לטעמייהו דפליגי בניתנין מתן אחד שנתערבו בניתנין מתן ד' כו'. י"ל קצת). וגם לפ"ד הגאונים דס"ל דמדאורייתא סגי כשיוצא החמץ מרשותו א"כ לדידהו ע"כ פירושא דמתני' דכיצד מפרישין כו' היינו רק לענין האיסור דרבנן. דמדאורייתא יש תקנה קלה שיקרא לה שם ויוציאנה מרשותו (וע' בש"א סי' פ"ג). וגם בקושיית האחרונים במתני' דיש תקנה שיפריש חלה פחות מכזית להפוסקים דח"ש בב"י אינו אסור מה"ת רק מדרבנן. ואם נימא דבמתני' בעי תקנתא שיהיה שרי אף מדרבנן ניחא. ופרט זה יבואר לקמן אי"ה באריכות. וע"כ מפאת כ"ז היה נראה להוכיח מכאן דיש היתר לכתחלה לאפות ביו"ט מטעם הואיל דאי בעי בצע מכל חדא וליכא אף איסור דרבנן בכה"ג. ואף דגבי הואיל דרבה דהואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה אין היתר רק מדאורייתא. אבל מכל מקום מדרבנן אסור כנ"ל. מ"מ יש חילוק בזה בין הואיל שבידו דשרי אף מדרבנן. משא"כ בהואיל דלאו בידו כמו הואיל ואי מקלעי ליה אורחים בזה אסור מדרבנן ביו"ט. (ואף דלכאורה מוכח דלענין האיסור דאורייתא דמלאכת יו"ט אין לחלק בין הואיל שבידו להואיל שאינו בידו דאל"כ מאי פריך רבה לר"ח דל"ל הואיל ממתני' דמסוכנת כו' ע"ש. מ"מ לענין האיסור דרבנן שפיר יש לחלק בזה. ובמ"א ביארתי דגם לענין איסור דאורייתא יש חילוק. ויש לדחות ראיה הנ"ל):
ה ונראה עוד להוכיח כן. דבזה יתיישב קושיא עצומה במתני' דכיצד מפרישין דרא"א ל"ת לה שם עד שתאפה. ולכאורה קשה ממתני' דספ"ב דחלה (ומייתו לה התוס' בסוגיין דפסחים דמ"ו ע"ב סד"ה הואיל. וע' בסוטה ד"ל סע"א ורע"ב). דאמר ר"א דחלה ניטלת מן הטהור על הטמא. כיצד עיסה טהורה ועיסה טמאה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרים. והרמב"ם פסק שם כר"א. והשתא קשה במתני' דפסחים אמאי לא אמר ר"א גופיה הך תקנתא הכא שילוש עוד עיסה טהורה ויתן פחות מכביצה באמצע ויטול חלה מן הטהורה. וקשיא דר"א אדר"א. ודוחק לומר דמתני' דפסחים מיירי בשאין לו קמח יותר ללוש עוד עיסה אחרת. ועוד דהא הרמב"ם פסק ג"כ כר"א דמתני' דל"ת לה שם עד שתאפה והתם פסק הרמב"ם כר"א דניטלת מן הטהור על הטמא כו' וא"כ ה"ל להרמב"ם הכא לחלק ולומר דהא דל"ת לה שם עד שתאפה היינו רק בשאין לו ללוש עיסה אחרת אבל כשיש לו ללוש עיסה אחרת יש כאן תקנה זו דעדיפא טפי ליטול חלה מן הטהורה. וצ"ל דמש"ה אין לעשות תקנה זו ביו"ט ללוש עיסה אחרת דהוי לש שלא לצורך יו"ט. כיון שהוא מעצמו א"צ כלל עכשיו ללוש עוד עיסה אחרת רק שאנחנו נאמר לו שילוש עיסה אחרת בשביל התקנה שלא יעבור בב"י. דאף דמבואר בתוס' פסחים (ד"ה רע"ב) ובכתובות (ד"ז ע"א) דצורך מצוה ג"כ חשיב צורך קצת ושרי ביו"ט. מ"מ י"ל שזהו רק במצוה שכבר נתחייב בה וכמו בחמץ שכבר נתחמץ וחל עליו החיוב לבערו זה חשיב צורך קצת להתיר ביו"ט. אבל כאן שהעיסה עדיין לא נתחמצה. רק שבאנו למצוא תקנה ועצה קודם המעשה שלא יבוא לידי חימוץ בכה"ג לא חשיב זה צורך קצת להתיר ביום טוב כל שעדיין לא חל עליו חיוב מצוה זו כלל. ועוד דהא חזינן הכא דאף אחר שנתחמצה העיסה ג"כ יהיה אסור לבערו אח"כ ביו"ט (ויבואר לקמן). והיאך נתיר לו מתחלה מלאכת יו"ט ללוש ולאפות ביו"ט משום שלא יבוא לידי חימוץ. ומלבד זה י"ל דר"א לטעמיה דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש כנודע ואזיל בשיטת ב"ש דלית להו מתוך כלל. וממילא אף שיש צורך קצת ביו"ט אסור כל שאינו לצורך או"נ ממש. ומש"ה ל"ל הכא תקנה זו שילוש עוד עיסה אחרת דעושה מלאכה ביו"ט שלא לצורך. ואף דהגמ' מוכיח מדר"א הכא דס"ל כרבה דאמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה. וא"כ ליכא איסור דאורייתא כלל אם ילוש עוד עיסה אחרת שלא לצורך. דהא הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה כו'. מ"מ אכתי יש כאן איסור דרבנן דהא הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים הוי הואיל דלאו בידו ואסור מדרבנן. ומש"ה אמר ר"א דל"ת לה שם עד שתאפה. אף דבזה ג"כ ההיתר לאפות ביו"ט משום הואיל מ"מ הואיל זה דהוי בידו לבצוע מכל חדא בכה"ג שרי אף מדרבנן לאפות ביו"ט כנ"ל וא"כ תקנה זו הוי היתר גמור לכתחלה וליכא שום איסור דרבנן בזה. משא"כ ללוש עוד עיסה אחרת כנ"ל אסור מדרבנן ולק"מ. ומוכח כדברינו הנ"ל דבהואיל שבידו שרי ביו"ט אף מדרבנן משא"כ בהואיל דלאו בידו. ולפ"ז יש מקום גם כן ליישב קושיית רש"י ותוס' בריש שמעתין, דאי ר"א ס"ל הואיל ואי בעי מיתשיל ומש"ה עובר עליו בב"י א"כ יהא שרי ג"כ לאפות ביו"ט משום הך הואיל אף אחר שקרא שם ולפי דברינו י"ל דהואיל ואי בעי מיתשיל ג"כ הוי הואיל שאינו בידו דמי יימר דמיזדקקי ליה תלתא כמ"ש בקידושין (דס"ב ע"ב) וכמ"ש הרמב"ן במלחמות כאן, וע' בחידושי הרשב"א ביבמות (דפ"ח ע"א. ובמל"מ פ"ד מה' בכורות) ומש"ה א"ש דמשום הואיל ואי בעי מיתשיל אין להתיר האפיה לכתחלה ביו"ט רק דל"ת לה שם עד שתאפה ואז מותר לכתחלה לאפות ביו"ט משום הואיל שבידו לבצוע מכל חדא וא"ש. ועפ"ז יש מקום ג"כ ליישב דעת הרי"ף שפוסק כרבה דאית ליה הואיל ולא כר"ח משום דמוכח מדר"א דמתני' דאית ליה הואיל דעובר על ב"י משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. והקשה עליו דטפי ה"ל להוכיח דר"א אית ליה הואיל כרבה מהא דשרי לאפות ביום טוב קודם קריאת שם מחמת הואיל דאי בעי בצע מכל חדא כו'. ולהנ"ל י"ל לפמ"ש במ"א דגם בדאורייתא יש לחלק בין הואיל שבידו להואיל דלאו בידו. וא"כ אין להוכיח דר"א ס"ל כרבה מהא דשרי לאפות ביו"ט משום הואיל דאי בעי בצע מכל חדא דהוי בידו משא"כ בהואיל ואי מיקלעי אורחים דלאו בידו י"ל דס"ל כר"ח דלא אמרינן הואיל כזה ומש"ה הוכיח כן מדר"א שעובר בב"י משום הואיל ואי בעי מיתשיל דג"כ חשוב הואיל דלאו בידו כנ"ל. ושפיר מוכיח מזה דר"א ס"ל כרבה ומש"ה מוכח דהלכתא כרבה. אך לכאורה יותר מסתבר כמ"ש במ"א דהא דאית ליה לר"א הכא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה הוי ג"כ הואיל שבידו דאי נימא דמחוסר שאלה חשיב אינו בידו בכה"ג לא הוה אמרינן הואיל וגרע מהואיל ואי מיקלעי ליה אורחים וכנ"ל. ולפ"ז יש מקום ג"כ ליישב קושית התוס' בסוגיין (דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל) לר"א מהא דאתה רואה חמץ של גבוה דהתם נמי נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה. ולפי הנ"ל י"ל ולחלק דגבי חלה שפיר אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל ממוניה הוא משא"כ בהקדש. לפמ"ש המחנה אפרים (ה' צדקה סי' ה') בד' הרמב"ם דנדרי הקדש צריכין פתח דוקא ואין ניתרין בחרטה בעלמא. וממילא לא הוי זה בידו לישאל עליו דשמא לא ימצא פתח. משא"כ בתרומה וחלה כיון דסוף סוף יפריש אחרת ממילא יכול לשאול בתרומה וחלה ע"י חרטה לחוד והוי שפיר בידו לישאל עליו. וא"כ יש חילוק בזה בין חלה להקדש. רק דלפ"ז נסתר מ"ש לעיל בסמוך בזה. וגם בזה היה מקום לפלפל בהא דבסוגיין קשו בה אמוראי כמה שני במאי פליגי ר' אליעזר ור' יהושע במתני'. ולהנ"ל היה י"ל כאן אוקימתא חדשה. דפלוגתא דר"א ור"י במתני' יהיה תליא אי פותחין בחרטה. דלמ"ד פותחין בחרטה בנדרים (דכ"ב ע"ב, ודע"ז ע"ב) הוי הואיל ואי בעי מיתשיל הואיל שבידו. משא"כ למ"ד אין פותחין כו'. ולא רציתי להאריך בזה כעת:
ו אך יש לבאר בעיקר הענין בהא דאמר הגמרא טעמא דר"א הכא דעובר בב"י משום דס"ל טוה"נ ממון. ולשיטת רש"י קאי הכי למסקנא דטעמא דר"א משום דס"ל טוה"נ ממון וכנ"ל. דלכאורה אינו מובן מה שייך כאן לומר טוה"נ ממון, (דהיינו שיכול ליטול דבר מועט מאוהבו של כהן בשביל שיתנם לו כדפירש"י), דהרי הכא הך חלה לא חזיא כלל לשום כהן. דמה יעשה בה הכהן אם יטלנה כיון שאינו יכול לאפותה ולא לשורפה ביו"ט. ואם יניחנה כך תתחמץ ותאסר. וא"כ לית להו לבעלים שום טוה"נ הכא ומי יתן לו ש"פ בעד חלה זו שאינה שוה כלום. ואף דחב"פ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. מ"מ זהו כשגוף החמץ שלו. משא"כ כאן שאינו עובר בב"י רק בשביל הטוה"נ שיש לו. וכיון שאין כאן שום שיווי בטוה"נ זו לא שייך לומר שעשאו הכתוב כאילו היה לו טוה"נ בזה. ובזה יש ליישב קושיית הש"א והפ"י שהקשו מדר' יהושע אדר' יהושע. דבמתני' דהכא מוכח דר' יהושע ס"ל טוה"נ אינה ממון. וקשה ממתני' דפ"ה דמעשר שני בעובדא דר"ג וזקנים. דמייתי לה הגמרא בב"מ (דף י"א ע"ב) דאיתא התם בסיפא דמתני' אמר ר' יהושע עישור שאני עתיד למוד נתון לראב"ע. ומזה מוכח דר' יהושע ס"ל טוה"נ ממון. ולפי הנ"ל י"ל בפשיטות דדוקא בכה"ג דהכא סובר ר' יהושע דטוה"נ אינה ממון דלא שויא ליה מידי. אלא די"ל דעדיין אינו מיושב בזה קושייתם מדר' יהושע אדר' יהושע כנ"ל. דהא במתני' הכא קתני סתמא כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. ומשמע דמיירי בין ביו"ט ראשון של פסח ובין ביו"ט שביעי של פסח והשתא הא בשביעי של פסח שפיר י"ל דעובר בב"י על חלה טמאה משום הטוה"נ שיש לו דהיא חזיא לכהן שאם תתחמץ החלה ולא יהיה רשאי לבערו ביו"ט ממילא ישהא אותה עד אחר יו"ט ויהיה שרי בהנאתו אף מדרבנן ותהא חזיא להכהן אחר יו"ט להסיקה תחת תבשילו. (ואף שהב"ח והמג"א בסי' תמ"ו ס"ל בחמץ שנמצא בשביעי ש"פ לבערו על ידי נכרי. מלבד שיש חולקים עליהם. וגם מי לא משכחת לה במקום שאין נכרים. ועוד דהכא לא דמי לשאר חמץ דעצם מלאכת הבערתו ביו"ט מותר משום מתוך דמחמת מצוה לבערו הוי צורך קצת ושרי ורק שאסור משום מוקצה שהעמידו חכמים דבריהם כמ"ש התוס' בכתובות ד"ז ע"א והובא במג"א שם. משא"כ חמץ של חלה טמאה דמדאוריי' אסור לבערו ביו"ט ואין היתר מטעם מתוך כו' כיון דגזה"כ הוא שלא לבער קדשים ביו"ט. וע' רש"י בביצה דכ"ז ע"ב). ואין לומר דמ"מ יהיה הך חלה טמאה שנתחמצה אסורה בהנאה אחר הפסח מדרבנן משום קנסא כדין חמץ שעבר עליו הפסח. דז"א. שהרי כאן לא עבר עליו שום איסור דרבנן כיון שאסור לו לבערו ביו"ט וא"כ לא שייך לקונסו מאחר שלא עבר כלום. וגם ל"ל דמ"מ שייך קנס לקנוס את הכהן על שלא היה לו ליטול חלה זו בשביעי של פסח מאחר שידע שלא יוכל אח"כ לבערו. דהא ליתא. מאחר שבשעה שנטל החלה עדיין לא החמיצה. ואף שידע שאח"כ תבא לידי חימוץ ולא יוכל לבערו מ"מ אין לקנוס בזה על גרמא שלו קודם המעשה וקנס כזה לא שמענו. (וגם כ"ז לענין האיסור דרבנן דלענין האיסור ב"י דאוריי' הא יכול הכהן לבטלה מקמי דתחמיץ דסגי מדאורייתא והוי רק גרמא קודם המעשה לענין האיסור דרבנן). וא"כ בשביעי ש"פ שפיר יש כאן טוה"נ לבעלים בחלה טמאה זו. ואמנם יש לדון בדבר בדין זה בחלה טמאה שנתנה לכהן ונתחמצה ביו"ט אי אסור לשורפה ביו"ט. דלהני אמוראי דילפי מקראי דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט (בשבת דכ"ז ע"ב ודקל"ג ע"א ופסחים דפ"ג ע"ב) והוי זה גזה"כ מ"מ בכאן דמלבד מצות שריפת חלה טמאה יש כאן חיוב ביעור מחמת חב"פ עשה דתשביתו ול"ת דב"י י"ל דבכה"ג לא גלי קרא ושרי לשורפה ביו"ט. ואף לרב אשי דס"ל טעמא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט משום דיו"ט עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. מ"מ י"ל כאן דיש כאן עוד עשה ול"ת של ביעור חמץ שפיר יש לשורפו ביו"ט. אך התוס' ביבמות ד"כ ע"ב ד"ה אך) כתב דתרי עשה נמי אין דוחין עשה ול"ת. אמנם ד' הריטב"א בב"מ (ד"ל ע"א) דשני עשה שפיר דוחין עשה ול"ת. ולפ"ז א"כ י"ל הכא דיש כאן שני עשה עשה דשריפת חלה טמאה ועשה דתשביתו ושני עשה אלו דוחין ל"ת ועשה דיו"ט (אלא דכ"ז הוא לחד תירוצא בתוס' שבת דכ"ה ע"א ד"ה כך דס"ל דתרומה טמאה חייבין לשורפה מדאורייתא וממילא ה"ה לחלה טמאה. משא"כ לאידך תירוצא דהתוס' שם שזהו מדרבנן ליתא להנ"ל). ואף לפ"ד התוס' ביבמות הנ"ל דס"ל דתרי עשה נמי אין דוחין לעשה ול"ת. מ"מ ביארתי במ"א דהיכא דאיכא שני עשה ול"ת שפיר י"ל שדוחין לעשה ול"ת. לפי המבואר ברמב"ם דעשה ול"ת דוחין עשה (והובא בש"א סי' ל"ג. וראיתי בס' הרמב"ם סוף ה' שחיטה יש בזה חילופי גירסאות בדפוסים שונים). וא"כ לפ"ז ממילא שני עשה ול"ת דוחין לעשה ול"ת ג"כ. שהרי העשה ול"ת דוחין לעשה שכנגדן ונשאר רק ל"ת והעשה השנייה דוחה את הל"ת שכנגדו. והכא בחלה טמאה שנתחמצה יש כאן עשה ול"ת דהיינו עשה ול"ת דביעור חמץ מלבד העשה דשריפת חלה טמאה. ובכה"ג י"ל שדוחין לעשה ול"ת דיו"ט ויש לשורפה ביו"ט. אלא די"ל לפמ"ש התוס' בקידושין (ר"ד ל"ח) בשם הירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור. א"כ הכא תשביתו הוי עשה דקודם הדיבור ואינו דוחה ל"ת דיו"ט שלאחר הדיבור. אך התוס' גופייהו בגיטין דמ"א ע"א. וכן בב"ב די"ג ע"א פשיטא להו דעשה דפו"ר דוחה ל"ת שלאחר הדיבור אף דעשה דפו"ר הוי ג"כ עשה דקודם הדיבור (ולא נשנית לאחר הדיבור כדאיתא בסנהדרין דנ"ט רע"ב). ובאמת בירושלמי ליתא להך לישנא כלל דאין עשה דקודם הדיבור כו'. רק דיש שם מ"ד דאין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדה. והיינו בצדה ממש כמו שפי' בא"ז ח"ב סי' רל"ג ע"ש. ומלבד זה הא ל"ת דיו"ט נאמרה ג"כ קודם הדיבור רק שנשנית ג"כ אחר הדיבור וע"ש בא"ז שכתב לענין לאו דשבת שנדחה מחמת עשה דקודם הדיבור כיון שהלאו נאמר גם קודם הדיבור כו' ואכמ"ל. ואם נקיים הנחה זו דחלה טמאה אחר שנתחמצה יש לשורפה ביו"ט. לפ"ז יתחדש לנו בזה דבחלה טמאה אף בז' ש"פ ג"כ לא שייך בה שום טוה"נ דלא חזיא כלל להכהן מאחר שאם תתחמץ ביו"ט ויהא זקוק לשורפה ביו"ט אז לא יהיה רשאי ליהנות ממנה כלל. ובהיות כן שוב לק"מ קושיית הפ"י והש"א הנ"ל מדר' יהושע אדר' יהושע בדין טוה"נ ממון. דש"ה דהטוה"נ לא שויא מידי וכנ"ל. ובעיקר הסברא דאמר הגמרא הכא בטעמו דר"א דעובר בב"י משום דטוה"נ ממון. וע"ז קשיא לן דמה שייך כאן טוה"נ כיון דלא שויא מידי משום דלא חזיא לשום כהן כלל כנ"ל. הנה יש מקום לומר בזה דתליא זה בפלוגתא דר"י ור"ש בחמץ שעבר עליו הפסח אי אסור מדאורייתא. דאם נימא דר"א ס"ל כר"ש דחמץ אחר הפסח שרי מדאורייתא. יש להסביר סברת הגמרא דר"א ס"ל דעובר בב"י משום דטוה"נ ממון. דאף דכעת הטוה"נ לא שויא מידי ולא חזיא כלל להכהן. מ"מ אם נחליט כאן שאינו עובר עליו בב"י ויהיה רשאי להשהות אצלו החלה טמאה שנתחמצה עד אחר יו"ט. א"כ ממילא שוב יהיה לו להבעלים טוה"נ מחלה זו. דהכהן יתן לו ש"פ בעד זה שישהנה אצלו עד אחר הפסח ואז יתן לו ותהיה מותרת לו בהנאה אח"כ. רק מחמת שאנו אומרים שעובר עליו בב"י וצריך לבער אותה תיכף מחמת זה ממילא לא חזיא ליה ושוב אין לו להבעלים טוה"נ בזה. וא"כ הדבר תלוי בעצמו. שאם נאמר שעובר עליו בב"י עי"ז שוב אין כאן טוה"נ כלל. ואין לו לעבור בב"י. משא"כ אם נאמר שאינו עובר עליו בב"י ממילא שוב יש כאן טוה"נ ואז שוב יש לו לעבור בב"י. ובכל כה"ג א"א לנו להקל ולומר שלא יעבור בב"י מחמת שאין לו טוה"נ כיון שזהו כמאמר סותר עצמו. ומצינו סברות כאלה בכ"ד. וכל זה אליבא דר"ש דחמץ אחר הפסח מותר מה"ת. משא"כ לר"י דס"ל דחמץ אחר הפסח אסור מה"ת ואפי' חמץ של עכו"ם כדאיתא בדכ"ח ע"ב) בודאי אין כאן שום דין טוה"נ כלל דלא שויא מידי ולא חזיא לכהן כלל בשום אופן דאף אם נימא דאינו עובר עליו בב"י מ"מ אם ישהא אותה עד אחר הפסח ג"כ תהיה אסורה בהנאה. מיהו י"ל דר"א ס"ל כר"ש דחמץ אחר הפסח מותר מדאורייתא אלא דא"כ מנליה להגמרא דר' יהושע ס"ל טוה"נ א"מ. ודילמא ר' יהושע ס"ל כר"י דחמץ אחר הפסח אסור מה"ת ומש"ה אין כאן טוה"נ כלל. אם לא נימא דהגמרא חשב זה לדוחק לאוקמי פלוגתא דר"א ור"י בפלוגתא דר"י ור"ש בחמץ אחר הפסח מה שלא שמענו כלל לר"א ור"י שיפלגו בזה. או דבאמת הכוונה כך דבכה"ג דהכא סבר ר' יהושע דטוה"נ א"מ וכנ"ל ביישוב קושיית הש"א והפ"י כנ"ל:
ואולם מה שהקשה בזה בהא דאמר הגמרא דר"א ור"י פליגי בטוה"נ אי הוי ממון דר"א סבר ממון ור"י סבר טוה"נ א"מ ולחדש ביניהם פלוגתא חדשה. והרי יש לפנינו אוקימתא רויחא. דר"א ור"י כל חד לטעמיה אזיל הכא. דהנה ריה"ג ס"ל דחב"פ מותר בהנאה ואמרינן (בדף כ"ג ע"א) דטעמא דריה"ג מקרא דלא יראה לך שלך יהא. ורבנן שלך אי אתה רואה כו'. ואידך חד בחמץ וחד בשאור וצריכי. ופירש"י דהצריכותא היא כדאמרינן בביצה (ד"ז ע"ב) אליבא דב"ה התם דאי כתב רחמנא חמץ משום דחזי לאכילה אבל שאור אימא לא. וא"כ לב"ש בביצה התם דס"ל דחמץ בככותבת משום דאל"כ ליכתוב רחמנא חמץ ולא ליבעי שאור כו' דלא ס"ל הך צריכותא רק ס"ל דשאור אתי בק"ו מחמץ. והא דכ"ר שאור לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה. ממילא מוכח דב"ש ע"כ ס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה מקרא דלך שלך יהא. כיון דלית להו סברת הצריכותא הנ"ל ואייתר להו חד לך להיתר הנאה דחב"פ. וכבר ידוע דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש ואזיל בשיטת ב"ש (כמ"ש התוס' בשבת דק"ל ע"ב ובנדה ד"ז ע"ב בשם הירושלמי דתרומות. ובתוס' ביצה דל"ד רע"ב הביאו דהירושלמי שם רמי אהדדי מדר"א אדב"ש ע"ש). וא"כ מסתמא ר"א ס"ל כב"ש דחמץ בככותבת. וממילא ס"ל נמי כריה"ג דחב"פ שרי בהנאה וכמבואר. והשתא י"ל דמש"ה ר"א לטעמיה הכא שפיר ס"ל דעוברין בב"י על חלה טמאה שנתחמצה משום דטוה"נ ממון. דודאי יש כאן טוה"נ גמורה דהא היא ראויה להכהן ליהנות ממנה להסיקה תחת תבשילו אף אחר שתתחמץ כיון דחב"פ שרי בהנאה לדידיה. (בין אם נימא דאחר שנתחמצה יש חיוב לשורפה אף ביו"ט משום שני עשה שיש בשריפתה דוחין לעשה ול"ת דיו"ט. ובין אם נימא שישרפנה אחר יו"ט עכ"פ בשעת שריפתה יכול להסיקה תחת תבשילו לר"א כיון דחב"פ שרי בהנאה לדידיה. רק קודם שתתחמץ אסור לו לשורפה ביו"ט אף להסיקה תחת תבשילו. כמ"ש התוס' במתני' בד"ה לא תקרא. משא"כ אחר שנתחמצה כיון שמחוייב לשורפה ממילא יכול להסיקה תחת תבשילו). משא"כ ר' יהושע לטעמיה דס"ל דחב"פ אסור בהנאה (כדמוכח לעיל בפ"ק די"ג ע"א ע"ש. וע' בתוס' דכ"א ע"ב סד"ה עבר זמנו כו' ע"ש), ולדידיה בכאן יהא הכהן מחוייב לשורפה בלא שום היתר הנאה. וממילא אין כאן שום טוה"נ כלל. ואף בז' ש"פ אם נימא דמחוייב לשורפה ביו"ט מחמת השני עשה כנ"ל. א"כ ג"כ לא יהיה לו שום היתר הנאה כשישרפנה ביו"ט וליכא שום טוה"נ לבעלים. ומש"ה אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בב"י כו'. ולמה לא מוקי הגמרא פלוגתייהו בהכי דר"א ור"י לטעמייהו אזלי. רק י"ל דמשום דבמתני' תנן בן בתירא אומר תטיל לצונן ומשמע דהוא ס"ל ג"כ כר"א דעובר עליו בב"י (וכמבואר בר"ן). ולפמ"ש בהקדמת הרמב"ם לפיה"מ דסתם בן בתירא הוא ר' יהודה בן בתירא (ובמשנה שבמשניות הגירסא כאן בהדיא ריב"ב). והא ריב"ב ס"ל דחב"פ אסור בהנאה. דכן מוכח לפירוש התוס' ברפ"ב דפסחים (דכ"א רע"ב ע"ש). מיהו לפירש"י שם שפי' דריב"ב ס"ל כב"ש דמצוה לבערו מן העולם א"כ אין ראיה מהתם דלעולם י"ל דבשעת ביעורו שרי בהנאה להסיקו תחת תבשילו. וגם לפ"ד ה"ע שכ' דסתם בן בתירא הוא ר' יהושע בן בתירא ג"כ ליכא הוכחה כלל (לגירסת הגמרא). אלא די"ל משום דבברייתא דמייתי בגמרא (בדמ"ח ע"א) אמר רבי הלכה כר"א. והרי רבי ס"ל ודאי דחב"פ אסור בהנאה כדמוכח לעיל בפ"ק (די"ג סע"א). ומיהו ג"כ אינו מספיק. דלפירש"י דלמסקנא נמי טעמיה דר"א הכא משום דטוה"נ ממון. ורבי גופיה ס"ל בקידושין דטוה"נ אינה ממון. וע"כ דס"ל כר"א ולא מטעמיה (וכמ"ש בש"א סי' ס"ג והובא לעיל) וא"כ ה"נ י"ל דטעמיה דר"א משום דס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה כנ"ל. ורבי ס"ל כוותיה ולא מטעמיה ג"כ כנ"ל. ויש לדחות קצת ואין להאריך:
ח אך לכאורה י"ל בפשיטות דל"ל הכא טעמא דר"א משום דס"ל כב"ש דחמץ בככותבת. ואינהו ס"ל כריה"ג וכנ"ל. דזה אינו. דמוכח מדר"א הכא דלא ס"ל כב"ש דחמץ בככותבת. (ואע"ג דר"א שמותי הוא ואזיל בשיטת ב"ש. היינו מן הסתם היכא דליכא הוכחה בהדיא להפך. אבל פשיטא דמצינו בהדיא בכ"ד דר"א פליג אב"ש בכמה דינים). דידוע מה שהקשו האחרונים במתני' דכיצד מפרישין כו' לדברי הפוסקים הסוברים דבאיסור ב"י חצי שיעור שרי מה"ת א"כ יש תקנתא הכא שיפריש חלה פחות מכשיעור. ודחקו בזה דחכמים לא רצו לשנות את מדתם כו' (וע' בריש ס' או"ח). ויותר י"ל בזה לפמ"ש בנו"ב (מ"ת חיו"ד סי' ר"א) דמצות הפרשת חלה יש בה שני ענינים. דלהפקיע איסור טבל אפי' כל שהו סגי לפטור העיסה כמו בתרומה. אמנם הענין הב' והוא לקיים מצות נתינה לכהן זה יש לו שיעור מה"ת. עכ"ד. וכתב ע"ז שהוא דבר חדש. ובאמת כבר קדמו בזה בס' תוס' רי"ד בקידושין (דנ"ח) והובא במל"מ בפ"ו מה' מתנות עניים ע"ש. ולפ"ז י"ל הכא דמש"ה לא אמרו כאן תקנה זו שיפריש חלה פחות מכשיעור דבזה הוא מבטל בידים מ"ע דנתינת חלה לכהן שצריך ליתן כשיעור מה"ת. אמנם בתשובה מאהבה הביא הקושיא דמתני' באופן אחר. והוא דכיון דשיעור הפרשת חלה טמאה הוא א' ממ"ח אפי' בעיסת בעה"ב. והעיסה שלשין בפסח צריך שתהא לא יותר משיעור חלה דהיינו מ"ג ביצים וחומש ביצה. וא"כ שיעור החלה מעיסה זו הוי פחות מכביצה. וכיון דר"א הוא מתלמידי ב"ש וב"ש ס"ל דחמץ בככותבת. ואמרינן ביומא (דע"ט ע"ב) דככותבת הוא יותר מכביצה. וא"כ ממילא הוי ליה שיעור חלה הכא פחות מכשיעור לענין ב"י. (והובא קושיא זו ג"כ בתשובת ח"ס חא"ח סי' קכ"ז, יעו"ש מה שתירץ). ולכאורה היה י"ל שמזה גופה הוי הוכחה דר"א לא ס"ל כב"ש דחמץ בככותבת רק כב"ה דחמץ ג"כ בכזית. וממילא מיושב ג"כ קושייתנו דאמאי לא אמר הגמרא דבהא פליגי ר"א ור"י. דר"א ס"ל כב"ש דחמץ בככותבת. וממילא ס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה. ומש"ה יש כאן טוה"נ לבעלים דהחלה חזיא לכהן להסיקה תחת תבשילו אף אחר שתתחמץ. משא"כ לר' יהושע וכנ"ל. דז"א דהא מוכח מדר"א ג"כ דלא ס"ל בהא כב"ש דחמץ בככותבת. וע"כ דלאו בהא פליגי. ומיהו עדיין אינו מיושב לגמרי. חדא דהא הוכחה זו דר"א לא ס"ל כב"ש דחמץ בככותבת זהו רק למ"ד ביומא דככותבת יתירה מכביצה וכנ"ל. אבל לרב זביד ביומא שם (דע"ט סע"ב) דס"ל דככותבת חסירה מכביצה. א"כ אזדא לה הוכחה הנ"ל והדק"ל דנימא פלוגתת ר"א ור"י היינו בהכי דר"א ס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה וכנ"ל. ומ"מ שיעור חלה לר"א הכא אף דהוי פחות מכביצה פורתא מ"מ הוי יותר מככותבת והוי שיעור שלם לענין ב"י וכמבואר. (אלא דלזה היה י"ל בהא דבסוגיין בפסחים דמ"ח סע"א א"ל ר' ירמיה לר"ז מילתא דקשיא לן ואתי כמה שני במאי פליגי ר"א ור"י כו' היינו ר' ירמיה לטעמיה הוא דקאמר הכי. דביומא (דע"ט ע"ב) אמר ר' ירמיה גופיה דככותבת הגסה הוי יתירה מכביצה. וא"כ לפ"ז ממילא מוכח הכא דר"א לא ס"ל כב"ש דחמץ בככותבת וכנ"ל. ומש"ה קשיא ליה כמה שני במאי פליגי ר"א ור"י כו'. כיון דל"ל דפלוגתייהו אי חמץ שיעורו בככותבת וכנ"ל משא"כ אליבא דרב זביד הנ"ל שפיר היה י"ל דפלוגתייהו דר"א ור"י הכא היינו בסברא הנ"ל). ועוד דכל הוכחה זו הוא רק לפ"ד הסוברים דח"ש בב"י מותר מה"ת. אבל להסוברים דח"ש בב"י אסור מה"ת א"כ ליתא כלל להוכחה הנ"ל דאף אם יפריש חלה פחות מכשיעור ג"כ יהיה עובר באיסור ב"י מה"ת ותו דאפי' להסוברים דח"ש בב"י מדרבנן אסור מ"מ לפי מה שהעליתי לעיל (אות ד) דבמשנתנו רצו לעשות תקנה שיהיה היתר לגמרי אף מדרבנן וכל שיש עדיין איזה איסור דרבנן בדבר לא רצו לומר תקנה זו. וא"כ בלא"ה להפריש ח"ש עדיין יש איסור ב"י דרבנן. ותו דאף אם לא נימא כן רק דדי בתקנה להנצל מאיסור תורה ג"כ אינו מתיישב בכנ"ל וכמו שיבואר בסמוך:
ומקודם נבאר קצת בדין חצי שיעור לענין ב"י אי אסור מה"ת. דהאחרונים הוכיחו מדברי התוס' בפסחים (דכ"ט סע"ב) שכתבו ומכאן הוכיח ר"י שהמשהא חב"פ ודעתו לבערו אינו עובר עליו באותה שהייה דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לריה"ג הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה ריה"ג דשלך אי אתה רואה א"ו לא עבר כו' עכ"ל. ומזה הוכיח שם הצל"ח ושאר אחרונים דהתוס' ס"ל דח"ש אסור בב"י מה"ת דאל"כ מאי מוכיח ר"י הא יכול ליתן ההקדש לפדותו לכמה אנשים לכל אחד פחות מכזית כו'. ובש"א (ס"ס פ"א) הקשה ע"ד הר"י דס"ל דלאו ב"י נל"ע ואין בו מלקות. ולענין איסור ח"ש אסור ג"כ מה"ת בב"י וא"כ במאי פליגי ב"ש וב"ה בריש ביצה בשיעורו של חמץ לענין ב"י כו'. ומאי נ"מ מפלוגתייהו (וכבר כתב במ"א ליישב זה בכמה אופנים). והנה מלבד שבפשוט אין שום ראיה כלל מדברי התוס' הנ"ל דס"ל ח"ש אסור בב"י מה"ת. דלעולם י"ל דהר"י נמי ס"ל דח"ש בב"י אסור רק מדרבנן. ומ"מ מוכיח הר"י שפיר דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו דאל"כ אסור לפדותו מחמת ב"י ואמאי מעל. ואף לפדות פחות מכזית מ"מ איכא איסור דרבנן. וכבר כ' התוס' (שם ע"א ד"ה אין) דאפי' אי מדאורייתא שרי לפדותו רק מדרבנן אסור ג"כ לא מעל. דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי. ומש"ה הוכיח הר"י דהא דשרי לפדותו אף מדרבנן היינו משום דמשהא חמצו ע"מ לבערו אף מדרבנן ליכא איסורא. וממילא לק"מ מריש ביצה דהא נ"מ טובא לענין ב"י בין כשיעור שאסור מה"ת ובין פחות מכשיעור שאסור מדרבנן. אך אף מלבד זה ג"כ י"ל דאין ראיה כלל מדברי התוס' לענין דינא דח"ש אסור מה"ת לענין ב"י. דבגוף הענין להסוברים דח"ש בב"י מותר מה"ת. מצינו בזה ה' סברות. ונסדרם א' לא' א' די"ל דהא דח"ש אסור מה"ת היינו רק באיסורי אכילה דומיא דכל חלב דגמרינן מיניה איסור חצי שיעור משא"כ לענין מלאכת שבת או לענין תולש שער בנזיר י"ל דח"ש שרי מה"ת וה"ה בב"י בחמץ. כמ"ש בתשו' ח"צ סי' פ"ו. ובמל"מ רפי"ח מה"ש צידד להפך מדברי רש"י והג"א בשבת. ובתוספתא דביצה מוכח כהח"צ בזה. וכמ"ש המפרשים שם. ב', דלענין ב"י בפחות מכשיעור י"ל דהוי כמו פירורים דממילא בטלי. ולפי סברא זו י"ל דמש"ה הכא גבי חלה אף ח"ש אסור בב"י מה"ת דבזה לא אמרינן פירורין ממילא בטלי. דהחלה יש לה חשיבות מחמת המצוה ובלא החלה כל העיסה אסורה באכילה. ול"ש בזה לומר פירורין ממילא בטלי. ג', די"ל כמ"ש הש"א והפמ"ג דהא דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי היינו באיסורי אכילה דכשישלים לשיעור כזית בכא"פ חייב ונמצא אח"כ דהך ח"ש שאכל כבר באיסורא אכל למפרע ג"כ כיון דאיהו מצטרף ומשלים לשיעור אכילה דחיובא. אבל לענין ב"י דאפי' אם ישלים לכשיעור אח"כ אינו עובר אלא מכאן ולהבא ולא למפרע וממילא לא שייך בזה חזי לאיצטרופי ושרי ח"ש מה"ת. עכ"ד. ד', מ"ש ג"כ בתשו' ח"צ שם דאיסור ח"ש בכל האיסורין שאסור מה"ת היינו דוקא בעושה מעשה שמחשיבו לח"ש. אבל לענין ב"י בחמץ בפחות מכשיעור שאינו עושה מעשה אלא מניחו ואינו מבערו ולא אחשביה כלל לח"ש מש"ה שרי מה"ת. עכ"ד. ולפי סברא זו י"ל בקנה חב"פ או חימצו דעושה מעשה ואחשביה בזה אסור מה"ת אף בפחות מכשיעור. ולפי זה י"ל דגם הר"י בתוס' הנ"ל מודה דבמשהא חב"פ אין איסור תורה בח"ש. רק באוכל חמץ של הקדש דצריך לפדותו מיד ההקדש בזה אף אם יפדה פחות מכזית ג"כ אסור מה"ת כמו בקונה חב"פ דעושה מעשה להחשיבו וכנ"ל. משא"כ במשהא בשוא"ת. וממילא לק"מ קושיית הש"א מהך דריש ביצה. דנ"מ טובא לענין ב"י בין כשיעור לפחות מכשיעור לענין משהא חמצו וכנ"ל. ה', יש עוד סברא לומר דח"ש שרי מה"ת לענין ב"י דכיון דחב"פ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו להתחייב עליו. א"כ י"ל שזהו דוקא למי שעובר הלאו דב"י בשיעור שלם. לגבי דידיה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו כיון שעבר בעצמו הלאו שאמרה תורה. משא"כ בח"ש שמצד עצמו אינו איסור תורה רק משום דחזי לאיצטרופי וכל עוד שלא נצטרף אינו איסור א"כ כל שאינו איסור בעצם עדיין לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וחשוב עדיין אינו שלו. וממילא לא יהיה חזי לאיצטרופי אח"כ בהדי ח"ש אחרינא כיון שזה הח"ש אינו שלו כלל. ולא ישוב אליו עוד להיות שלו ולהשלים החיוב. והיאך נימא בזה שיהיה ח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי. הא אדרבה י"ל דמה"ט לא יהיה חזי לאיצטרופי מחמת שכל שלא נשלם השיעור שהוא האיסור בעצם עדיין לא עשאו הכתוב כאילו ברשותו כלל. ולפי סברא זו י"ל שהר"י בתוס' פסחים הנ"ל ג"כ ס"ל כן לדינא דמה"ט ח"ש בב"י מותר מה"ת. ומ"מ שפיר מוכיח הר"י שם שהמשהא חב"פ ע"מ לבערו אינו עובר עליו. דאל"כ אמאי מעל לריה"ג הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ועובר בב"י. ול"ל בזה שיפדה אותו פחות פחות מכשיעור. ז"א. דהא דחב"פ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו זהו לדידן דחב"פ אסור בהנאה ואינו ברשותו רק שעשאו הכתוב כו'. ומש"ה ח"ש שבב"י שרי מה"ת הכא דלא חזי לאיצטרופי וכנ"ל. משא"כ אליבא דריה"ג דס"ל דחב"פ שרי בהנאה והוי ברשותו ממש לדידיה ולא שעשאו הכתוב כאילו ברשותו. א"כ ממילא לדידיה ח"ש ג"כ אסור מה"ת בב"י דהא חזי לאיצטרופי מאחר שהוא ברשותו. ואם ישלים לכשיעור יעבור עליו ואסור מה"ת כמו בכל איסורים דחזי לאיצטרופי. וא"כ אמאי אוכל חמץ של הקדש מעל לריה"ג וע"כ מוכיח שהמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר וא"ש. ובהיות כן מיושב בפשיטות קושית האחרונים במתני' דכיצד מפרישין הנ"ל שיפריש חלה פחות מכזית דליכא איסור דאורייתא משום ב"י וכקושית התמ"א הנ"ל דשיעור חלה טמאה א' ממ"ח דהחשבון עולה דשיעור חלה הוא פחות מככותבת ור"א מתלמידי ב"ש דס"ל חמץ בככותבת וכנ"ל. והשתא ניחא ולק"מ דאדרבה כיון דר"א מתלמידי ב"ש וס"ל חמץ בככותבת וממילא ר"א ס"ל ג"כ כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה (כיון דלב"ש לית להו צריכותא משום דשאור לא חזי לאכילה, וא"כ ממילא אייתר חד לך בחמץ למידרש שלך יהא כריה"ג וכמ"ש לעיל). ולדידיה ח"ש בב"י אסור מה"ת כמו שביארנו. ומש"ה ליכא תקנתא לר"א שיפריש חלה פחות מכשיעור דהא לדידיה ח"ש אסור מה"ת בב"י אך לפ"ז שוב הדק"ל קושייתנו הנ"ל דאמאי לא אמר הגמרא פלוגתא דר"א ור"י בהכי. דר"א דס"ל הכא דעובר בב"י משום דטוה"נ ממון היינו לטעמיה דס"ל כריה"ג דחב"פ שרי בהנאה. וא"כ הך חלה טמאה חזיא להכהן להסיקה תחת תבשילו אף אחר שתתחמץ. ושפיר שייך כאן טוה"נ משא"כ לר' יהושע דס"ל דחב"פ אסור בהנאה וממילא לא חזיא מידי להכהן ואין כאן טוה"נ כלל. ואמאי לא מוקי הגמרא כן פלוגתא דר"א ור"י במתני':
וליישב קושיא זו היה י"ל שמכאן ראיה לדברי הרמב"ם (פ"א מהחו"מ ה"ג) שפסק דלוקין על לאו דב"י בקנה חב"פ או חימצו שעשה מעשה וס"ל דלאו דב"י לא חשיב ניתק לעשה ולוקין עליו. וכבר האריכו בזה האחרונים. מה שקשה לדעתו מהוכחת הר"י בתוס' פסחים הנ"ל דאמאי מעל אוכל חמץ של הקדש לריה"ג הא אסור לפדותו שלא יעבור בב"י. ומזה הוכיח הר"י דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו כיון דלאו דב"י נל"ע כו' ולד' הרמב"ם דס"ל דלאו דב"י לא הוי נל"ע א"כ הדק"ל ובש"א תירץ לד' הרמב"ם דס"ל דח"ש בב"י מותר מה"ת. ומש"ה חזי לפדותו פחות פחות מכשיעור. ועדיין אין זה מספיק כ"כ. דלכאורה דברי התוס' מוכרחין כמ"ש שם (דכ"ט ע"א ד"ה אין) דאף אי אסור לפדותו רק מדרבנן ג"כ לא מעל דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי. ע"ש. וכאן לענין ב"י אף דנימא דח"ש שרי מה"ת מ"מ מדרבנן אסור ואכתי אמאי מעל. אלא י"ל כמ"ש במ"א לד' הרמב"ם דס"ל דזה תליא בפלוגתא דתנאי. דכבר הקשו הש"א והשעה"מ ועוד אחרונים לדברי הר"י דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו ממתני' דכיצד מפרישין כו' דפירש"י ולהשהותה לשורפה לערב א"א שלא תחמיץ. ולד' הר"י הנ"ל הא מצי שפיר להשהותה עד הערב כדי לשורפה. אם לא נימא דמודה הר"י דביו"ט שא"א לשורפו אז עובר עליו אף שבדעתו לשורפו אחר יו"ט. ולא קאמר הר"י רק במשהא ע"מ לבערו תיכף). וע"כ י"ל דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דתשביתו דקרא הוא ביטול בלב וכשיטת רש"י. ומש"ה ס"ל דלאו דב"י לא הוי נל"ע כיון דמשעה שמתחיל הלאו דב"י אז ליתא לעשה כלל. דאחר זמן איסורו לא מצי לבטלו (ועדיף יותר מלאו שקדמו עשה. דכאן העשה ול"ת הם בזמנים מחולפים. ובעידנא דאיתא להאי ליתא להאי). משא"כ לריה"ג דס"ל דחב"פ שרי בהנאה ולדידיה הוי חמץ ברשותו של אדם ומצי לבטלו גם אחר זמן איסורו. וא"כ עשה דתשביתו איתא כל ימי הפסח שיכול לבטלו בלבו ולדידיה הוי לאו דב"י שפיר ניתק לעשה ואין לוקין עליו (ואף דהעשה דתשביתו איתיה ג"כ מקודם בע"פ משש ולמעלה מ"מ הרמב"ם פוסק דלאו שקדמו עשה ג"כ אין לוקין עליו). ומש"ה א"ש דלריה"ג אוכל חמץ של הקדש מעל דיכול לפדותו ע"מ לבערו וכדברי הר"י דאליבא דריה"ג הוי לאו דב"י שפיר ניתק לעשה כנ"ל. משא"כ לדידן לוקין על לאו דב"י ולא הוי נל"ע וכנ"ל. ומעתה מיושב ג"כ קושייתנו דאמאי לא אמר הגמרא דפלוגתת ר"א ור"י הוא משום דר"א ס"ל כב"ש דחמץ בככותבת וממילא סבר כריה"ג דחב"פ שרי בהנאה. ומש"ה יש בו שפיר טוה"נ דיכול הכהן להסיקה תחת תבשילו כנ"ל. דז"א. דהא ע"כ ר"א לא ס"ל כריה"ג רק כחכמים דחב"פ אסור בהנאה. דאי ס"ל כריה"ג א"כ הוי לאו דב"י נל"ע ושרי להשהות חמץ ע"מ לבערו וכנ"ל. וא"כ מאי קאמר הכא כיצד מפרישין כו'. הא בפשיטות מצי להשהותה ע"מ לשורפה לערב. אע"כ ס"ל כחכמים דחב"פ אסור בהנאה. וממילא לא הוי לאו דב"י נל"ע כלל. כיון דאחר זמן איסורו לא מצי להשביתו ולבטלו וכנ"ל. ומש"ה אסור להשהות חמצו ע"מ לשורפו. וכיון דמוכח דר"א ס"ל כחכמים דחב"פ אסור בהנאה. א"כ תו ל"ל בטעמיה דר"א דעובר בב"י משום טוה"נ שיסיקנה הכהן תחת תבשילו. דז"א דאסור להסיקה תחת תבשילו מאחר דס"ל דחב"פ אסור בהנאה וע"כ דר"א ור"י לאו בהכי פליגי. ולק"מ. ולפ"ז ממילא מיושב ג"כ קושיית הת"מ והח"ס שהבאתי לעיל שהקשו דכיון דשיעור חלה טמאה א' ממ"ח אף בעיסת בעה"ב. וא"כ מעיסה של שיעור חלה הוי החלה דידיה פחות מכביצה והוא פחות מככותבת דכותבת יתירה מכביצה כנ"ל. ור"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש דס"ל חמץ בככותבת וא"כ הוי פחות מכשיעור דשרי בב"י מה"ת כנ"ל. ולפי דברינו זהו ג"כ מיושב שפיר ולק"מ. דמאחר דמוכח דר"א ס"ל כחכמים דחב"פ אסור בהנאה ולא כריה"ג דשרי חב"פ בהנאה. דהא לריה"ג שרי להשהות חב"פ ע"מ לבערו כנ"ל. וא"כ בפשיטות מצי הכא להשהותה עד הערב ולשורפה ואמאי אמר ר"א ל"ת לה שם עד שתאפה. אע"כ דס"ל כחכמים דחב"פ אסור בהנאה. ומש"ה לא הוי לאו דב"י נל"ע ואסור להשהות חמץ ע"מ לשורפו כנ"ל. וכיון דס"ל כחכמים דריה"ג ממילא ע"כ ס"ל כב"ה דחמץ בכזית ולא כב"ש דחמץ בככותבת. דכבר ביארנו לעיל דחכמים דריה"ג ס"ל דחב"פ אסור בהנאה ולא דרשי לך שלך יהא רק להתיר חמץ של אחרים. וחד בחמץ וחד בשאור וצריכי והיינו כהך צריכותא דאמרי ב"ה בביצה דאי כ"ר חמץ משום דחזי לאכילה. וב"ש דלא ס"ל הך צריכותא ולמדו מזה דשאור בככותבת דאל"כ ליכתוב חמץ ולא ליבעי שאור כו'. ע"כ דב"ש ס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה. אבל ר"א דס"ל דחב"פ אסור בהנאה ע"כ ס"ל כב"ה דחמץ ג"כ בכזית. ומיושב קושיית האחרונים הנ"ל. אלא דבלא"ה נמי אין מקום לקושיית האחרונים הנ"ל. לפמ"ש בצל"ח ריש ביצה (ד"ב סע"א) דהא דאמרו דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש היינו רק במה דסברי ב"ש לחומרא בזה לא יקיל ר"א כיון שהוא מתלמידי ב"ש. אבל במה דסברי ב"ש לקולא שפיר י"ל דר"א ס"ל לחומרא כב"ה. וא"כ אינו מוכרח כאן לומר דר"א יסבור כב"ש לקולא דחמץ בככותבת כו' ומלבד זה האמת יורה דרכו בפי' מתני' דהכא כמ"ש לעיל (אות ד') דר"א בא לעשות תקנה שיהיה היתר גמור אף מדרבנן והרי אם יפריש חלה פחות מכשיעור מ"מ הוי איסור דרבנן לכ"ע דח"ש בב"י אסור מדרבנן עכ"פ. ולק"מ:
יא והנה בדין חמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות שעובר בב"י. נחלקו הפוסקים אי באחריות פשיעה לחוד עובר בב"י או באחריות גניבה ואבידה דוקא שדעת הבה"ג דאף באחריות פשיעה עובר בב"י. והובא ברא"ש פ"ק דפסחים סי' ד'. והר"י ס"ל דדוקא באחריות גו"א (ובתוס' שבועות דמ"ב סע"א כתב בשם הבה"ג דאינו חייב לבער אלא בקיבל אחריות דגו"א. וע"ש בדבריהם. שמתחלה כ' דעתם דאינו זקוק לבער רק בקיבל עליו אחריות אונסין ג"כ). ומדברי רש"י פ"ק דפסחים ד"ו ע"א גבי הא דיחד לו בית אינו זקוק לבער. ולפמ"ש שם הר"ן בדברי רש"י דמפרש הברייתא דמיירי בסתם דהמפקיד אצלו בסתם זקוק לבער דכיון שקיבלו ברשותו כמאן דק"ע אחריות דמי כמו באומר כנוס שורך לרשותי דחייב. אבל יחד לו בית הוי כמ"ד כנוס שורך לרשותך דפטור. עכ"ד שם ולפ"ז מוכח שדעת רש"י ג"כ דבאחריות פשיעה לחוד זקוק לבער דהא באומר כנוס שורך ברשותי אינו חייב רק באחריות פשיעה ומ"מ זקוק לבער. ואף שהתוס' בשבועות שם כתבו דאפי' ש"ש בחמץ של עכו"ם אינו זקוק לבער משום דגבי שומרים כתיב רעהו ולא עכו"ם והקדש. (ולפ"ז צ"ל דמה שאמרו בפסחים ד"ה ע"ב דחמץ של נכרים שקיבל עליו אחריות עובר בב"י היינו בהתנה בפירוש שמקבל עליו אחריות. אבל מן הסתם אף בש"ש חשיב כלא קיבל אחריות) מ"מ לפירש"י דס"ל דבאחריות פשיעה לחוד זקוק לבער י"ל דאף בחמץ של נכרים נמי מן הסתם זקוק לבער וס"ל כדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות דאף בעבדים וקרקעות שנתמעטו מדין שומרים מ"מ חייב בפשיעה דפושע בכלל מזיק. וה"נ בחמץ של עכו"ם בסתמא מ"מ חייב באחריות פשיעה מה"ט וממילא עובר בב"י וזקוק לבער וכ"כ בש"א סי' פ"ח. והרמב"ם בפ"ד מה' חו"מ ה"ג כתב לחלק רק בין קיבל אחריות ללא קיבל והשמיט הך דיחד לו בית כו'. והלח"מ שם הוכיח מזה שדעת הרמב"ם ג"כ כדעת הר"ן אליבא דרש"י כנ"ל דברייתא מיירי בסתמא והכל תלוי בדין חיוב אחריות כו' ולפ"ז מוכח דעת הרמב"ם דבאחריות פשיעה לחוד חייב לבער. (רק דמל' הרמב"ם שכ' אם ק"ע אחריות שאם אבד או נגנב כו' מבואר להפך דדוקא באחריות גו"א חייב כמש"ש. ואולי אין זה הכרע כ"כ דהרמב"ם נקט בזה לישנא דהגמרא גבי חמירא דבני חילא דאי מיגנב או מיתביד. ופי' הרא"ש לדברי הבה"ג דאילו מיגנב או מיתביד בפשיעה קאמר. וכמו כן יתפרש הרמב"ם שדרכו למינקט ל' הגמרא). ולכאורה יש להעיר להפוסקים הסוברים דבאחריות פשיעה לחוד עוברין בב"י ומה"ט בעכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל בסתם ג"כ חייב לבער משום אחריות פשיעה דחייב מסתמא דאע"פ שנתמעט מדין שומרים מ"מ פושע בכלל מזיק כנ"ל. א"כ תיקשי הכא בסוגיין דקשו בה אמוראי במאי פליגי ר"א ור"י במתני' דכיצד מפרישין כו'. והא יש לפרש פלוגתייהו בהכי. דר' יהושע דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י כו' היינו משום דהכא גבי חלה אין עליו שום חיוב אחריות ואפי' אחריות פשיעה ליכא אף דפושע בכלל מזיק מ"מ בחלה מזיק גופיה נמי פטור כדקיי"ל בחולין (ד' ק"ל ע"ב) דמזיק מתנות כהונה פטור. ובגמרא התם פריך ממתני' דפאה בעה"ב שהיה עובר ממקום למקום כו' ולכשיחזור לביתו ישלם ד"ר אליעזר אר"ח מדת חסידות שנו כאן. אמר רבא תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן. ועוד מדר"א ליקו וליתוב כו'. הרי מבואר מכאן דר' אליעזר פליג בזה וס"ל דמזיק מתנות כהונה חייב. א"כ י"ל במתני' דהכא דר"א לטעמיה ס"ל דעוברין בב"י על חלה טמאה שנתחמצה משום דס"ל דבחלה מזיק חייב וה"ה פושע שהוא בכלל מזיק. וכמו בחמצו של עכו"ם דמן הסתם עובר עליו הישראל בב"י אף שנתמעט מדין שומרין מ"מ פושע בכלל מזיק דחייב וממילא עובר בב"י משום אחריות פשיעה וה"נ בחמץ של חלה לר"א דעובר בב"י מה"ט. אך לכאורה י"ל דהא דפושע הוי בכלל מזיק לפ"ד הרמב"ם וסיעתו זהו רק לענין השומר שקיבל עליו לשמור ופשע בו דאף שנתמעט מדין שומרים מ"מ פושע כה"ג בכלל מזיק וחייב. אבל אינש דעלמא שאינו שומר עליו פשיטא דפטור אף מפשיעה (וכמ"ש הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו ע"ש). והכא בעל העיסה לא קיבל עליו לשמור החלה והוי כאינש דעלמא דפטור אף מפשיעה. מיהו יש לפקפק בזה דכיון דרחמנא רמי עליו מצות נתינה שיתננה לכהן מסתמא מחוייב הוא בקיומו עד שעת נתינה לכהן. ולא דמי לאינש דעלמא בזה (ומה"ט יש סוברים דחייב אפי' באחריות אונסין עד שתבוא ליד כהן כמשי"ת בסמוך). ושפיר י"ל בזה דפושע בכלל מזיק וכנ"ל. (ובזה היה יש ליישב דברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפאה שם שכתב דכשיחזור לביתו יצטרך לשלם במדת חסידות. ולכאורה דבריו תמוהין דלמאן קאמר זה. דאי לחכמים דר"א הא מבואר בהדיא בגמרא דחולין שם דא"צ לשלם אף במדת חסידות. ואי לר"א קאמר הא ר"א ס"ל דחייב לשלם מדינא ולא ממדת חסידות כדאמר התם תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות כו'. וכן משמע נמי בירושלמי דפאה פ"ה סוף ה"ג דאמר רחב"א למדת הדין נצרכה. וע"ש במפרשי הירושלמי. ולפי הנ"ל י"ל דהרמב"ם הכריח דעתו דר"א ממדת חסידות קאמר מהך דסוגיין דלא מוקי הגמרא פלוגתייהו דר"א ור"י בהכי וכמו שהקשינו לעיל והוכיח מזה דר"א ממדת חסידות קאמר אבל מדינא מודה דמזיק מתנות כהונה פטור. וא"כ ל"ל הכא דלר"א עובר בב"י משום אחריות פשיעה דהא מדינא מזיק נמי פטור לדידיה. ואף דהגמרא בחולין פריך תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן ועוד מדר"א ליקו וליתוב אלא מסיפא כו'. הא מצינו בכ"ד בגמרא דלא חש לשנויי קושיא קמייתא וכמ"ש התוס' בפ"ק דשבת ד"י ע"א ד"ה טריחותא. ובכתובות דצ"ה ע"א ד"ה התם ובשאר דוכתין וה"נ י"ל הכא. וגמרא דידן ס"ל בדר"א דלא כמשמעות הירושלמי הנ"ל. ומיושב בזה קושיית התוס' בחולין שם ד"ה תנא וכן בב"ק שם. כן היה י"ל ביישוב דברי הרמב"ם בפי' המשנה דפאה הנ"ל. מיהו י"ל ג"כ בע"א. ובש"ס דפוס ווילנא חדשים מקרוב באו הגיהו מד"ע בפי' הרמב"ם שם דלא יצטרך לשלם אף ממדת חסידות. ולגירסא זו קאי לדברי חכמים דר"א. אך ידוע דאין לשבש גירסות מדעתנו). מיהו לקושטא דמילתא י"ל דבלא"ה לק"מ אמאי לא מפרש הגמרא טעמא דר"א במתני' דעוברים בב"י על החלה שנתחמצה משום דר"א לטעמיה דס"ל מזיק ג"כ חייב ופושע בכלל מזיק כנ"ל. כיון דמ"מ ה"ל ממון שאין לו תובעין אין לומר שמשום זה יתחייב בב"י. ולא דמי לשומר שחייב באחריות פשיעה שבעל הפקדון יכול להוציא ממנו בדיינים חיוב תשלומין דידיה בעד פשיעתו. וגורם לממון כזה הוי כממון לענין ב"י. משא"כ גבי חלה דמזיק או פושע צריך לשלם רק מחמת חיוב המצוה. ובסברא זו ניחא ג"כ מה שקשה לפ"ד הברכי יוסף ביו"ד סי' שכ"ג באשה שהפרישה חלתה והניחתה אצלה ובא העוף ואכלה שהיא מחוייבת להפריש חלה פעם אחרת. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' בכורים דראשית הגז חייב באחריותו דכתיב ביה נתינה. וכתב שם המל"מ דאע"ג דקיי"ל דמזיק מתנות כהונה פטור התם במתנות מבוררות בדבר פרטי וכבר נפסד משא"כ בראשית הגז דאף שנאבד יכול להפריש מהנשאר. ולפ"ז ה"נ בחלה דכתיב תתנו תרומה לה'. ולא הוי כדבר פרטי. מחוייבת להפריש פעם אחרת כדין ראשית הגז. עכ"ד הבר"י שם. ולפ"ז קשיא לכאורה במתני' אמאי אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י ולמה לא יעבור עליו בב"י משום שחייב באחריותו אפי' באחריות אונסין עד שתבא ליד כהן לפ"ד הבר"י הנ"ל. ולפי דברינו ניחא. דלא דמי חיוב אחריות שמחמת חיוב המצוה לחיוב אחריות של תשלומין מאדם לחבירו שיוצא בדיינין דהא דגלי קרא לענין ב"י דגורם לממון כממון דמי. היינו דוקא בחיוב תשלומין שבין אדם לחבירו ולא גורם לממון שבא רק מחמת קיום המצוה וכנ"ל. ובזה יש לבאר דברי הירושלמי בפ"ב דפסחים ה"ב. דאיתא התם אית תנא תני לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל רואה אתה לגבוה. ואית תנא תני אפי' לגבוה כו'. א"ר בון בר חייא קומי ר"ז תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן וכר"ש. ולכאורה יש לתמוה דלמה צריך לאוקמי כר"ש הא בחמץ לענין ב"י רבנן דר"ש נמי מודו דגורם לממון כממון דמי משום דכתיב לא ימצא כדאיתא בגמרא דפסחים (ד"ה סע"ב) וכמו בחמץ של נכרים שקיבל עליו הישראל אחריות דעובר בב"י מה"ת. והירושלמי לא פליג בזה ולמה ליה להירושלמי הכא לאוקמי כר"ש. ולפי דברינו י"ל דדוקא לר"ש דס"ל בעלמא דהגל"מ כממון דמי בקדשים שחייב באחריותן ג"כ חשוב ממונו ועובר בב"י משא"כ לדידן דבעלמא קיי"ל דהגל"מ לאו כממון דמי רק בחמץ דגלי קרא דלא ימצא דעובר בב"י. ומוקמינן ליה אמאי דמסתבר טפי דהיינו חיוב אחריות של תשלומין מאדם לחבירו. משא"כ בחיוב אחריות שמחמת קיום המצוה אינו עובר עליו בב"י כנ"ל וא"ש:
יב והנה מהך ירושלמי לכאורה יש ראיה לשיטת רש"י דטעמא דר"א הכא דעובר בב"י על חלה טמאה הוא משום דס"ל טוה"נ ממון. ולא משום הואיל ואי בעי מיתשיל עליה דבדבר שאינו שלו לא אמרינן הואיל לכ"ע. דלשיטת הרי"ף והתוס' והרא"ש הנ"ל דטעמא דר"א הכא דעובר בב"י הוא משום הואיל וא"ב מיתשיל עליה. תיקשי אמאי לא משני הירושלמי הכא רומיא דהנך ברייתות דהך ברייתא דתניא אתה רואה של גבוה מיירי בהקדש שבא ליד גיזבר דלא מצי מיתשיל עליה. והך ברייתא דתניא אפי' לגבוה מיירי בהקדש שלא בא ליד גיזבר שיכול לישאל עליו. ומש"ה עובר בב"י משום הואיל וא"ב מיתשיל עליה (וכמ"ש התוס' בפסחים דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל. מיהו לאידך תירוצא דהתוס' דשאני הנהו כו' אע"ג דא"ב מיתשיל עליה חשבם הכתוב של גבוה כו'. לפ"ז הוה ניחא הכא. ומ"מ אינו מיושב לגמרי). או איכא לשנויי דשתי הברייתות מיירו בהקדש שלא בא ליד גיזבר. וחדא כר"א דאית ליה הך הואיל. ואידך ברייתא כר' יהושע דלית ליה הואיל. מיהו בזה י"ל דכבר הבאתי לעיל דר"א ס"ל דאין שאלה בהקדש רק דמ"מ יש שאלה בחלה וכנ"ל. וא"כ ליכא לאוקמי הברייתא דאסור לראות של גבוה כר"א דעובר בב"י משום הואיל וא"ב מיתשיל עליה. דז"א דהא ר"א ס"ל דאין שאלה בהקדש כלל. ויותר מזה נראה כמ"ש לעיל (בסוף אות ה') לחלק בין חלה להקדש עפ"י דברי המחנה אפרים שהוכיח מדברי הרמב"ם דנדרי הקדש אין ניתרין בחרטה בעלמא רק צריכין פתח דוקא וממילא לא הוי בידו לישאל עליו דשמא לא ימצא פתח לנדרו. משא"כ בתרומה וחלה כיון דס"ס יפריש אחרת ממילא יכול לישאל עליו ע"י חרטה לחוד והוי שפיר בידו לישאל עליו ומש"ה אמרינן בזה הואיל וא"ב מיתשיל ועובר עליו בב"י. וא"ש הכא דברי הירושלמי לשיטת הרי"ף וסיעתו. ובלא"ה בסברת התוס' לחלק בין שבא ליד הגיזבר כו' יש להאריך בזה. ושאין ד"ז מוסכם ויבואר אי"ה במ"א. ועוד יש כמה הערות בסוגיא זו. ולאפס פנאי לא נפניתי כעת להאריך יותר: