אור ברסלב
תורת חסד סימן מג

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן מג

סימן מב

ע"ד מ"ש בגמרא דפסחים (דל"ח סע"ב) תניא אמר ר' אילעאי שאלתי את ר"א כו' הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. ולא טעמא בעיא מ"ט אמר רבה כל לשוק אימלוכי מימלך כו'. ובזה חדשת דרבה לטעמיה לעיל דיליף דחלות תודה ורקיקי נזיר שאין יוצאין בהם מקרא דושמרתם את המצות כו'. משא"כ לרב יוסף דאמר טעמא משום מצה שאינה נאכלת לז' ימים. ופירש"י שם דאית ליה לרב יוסף דרשא דרבה דבעינן שימור לשם מצה רק דפליג על רבה בהא דא"נ איכוון לה נמי לשימור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעיא שימור לשם מצה כל ז'. וא"כ לסברת רב יוסף אף אם עשאן למכור בשוק אין טעם לדבר למה יוצא בזה ידי חובתו דאף שכל לשוק אימלוכי מימלך כו' מ"מ כיון דלדידיה אפי' אם נתכוין בשימור לשם שניהם לשם מצה ולשם תודה ג"כ לא יצא. א"כ ה"נ אע"ג דאימלוכי מימלך כו' מ"מ מ"ט יצא. ורק רבה דאמר טעמא דאימלוכי מימלך אזיל לשיטתיה. דבשימור לשם שניהם יצא. והארכת בזה:

א הנה פשוט שיש לחלק בזה. דאע"ג דסבר רב יוסף דבעינן שימור רק לשם מצה הנאכלת כל שבעה מ"מ בעשאו למכור בשוק דאימלוכי מימלך אי מיזדבן מיזדבן כו'. אם אח"כ לא מיזדבן ליה איגלאי מילתא למפרע שהיה השימור רק לשם מצה דזה הוי כמו תנאי מפורש אי מיזדבן כו'. והרי באופן זה אם אח"כ לא יהיה מיזדבן ליה. בזה היה מתחלה דעתו דהשימור רק לשם מצה לבד. ולא דמי לשימור לשם שניהם יחד דלא יצא לרב יוסף כנ"ל. אלא שראיתי בתשו' נו"ב (מה"ת חא"ח סי' פ"ב) שהקשה ע"ד רש"י ותוס' הכא שמפרשים בהך דרבה ורב יוסף דאפילו לא נשחט עליהם הזבח ג"כ אין יוצאין בהם. ולמה לא נימא דכיון שלא נשחט עליהם הזבח איגלאי מילתא למפרע שלא הוחלט מתחלה במחשבתו שיהיה לשם תודה והרי הוא כמו שעשאן למכור בשוק דאמרינן אימלוכי מימלך כו'. וה"נ אמרינן אימלוכי מימלך מתחלה שאם לא ישחט עליהם הזבח איפוק לשם מצת מצוה בלבד. וע"כ מפרש שם הנו"ב דלא כפירש"י ותוס'. אלא דבלא נשחט עליהם הזבח לכ"ע יוצאין בהם י"ח מצה, עכ"ד הנו"ב. ונראה לבאר דברי רש"י ותוס'. דבפשוט י"ל דדוקא בעשאן למכור בשוק אמרינן דאימלוכי מימלך כו' כיון שהוא דבר שאינו בידו דשמא לא ימצא קונים. ומש"ה אמרינן דודאי היה בדעתו מתחלה דאם לא מיזדבן ליה יצא י"ח מצה בהם משא"כ בעשאן לעצמו וכגון שבידו לשחוט הזבח. וכיון ששמרן לשם תודה ולא התנה שום דבר רק שאח"כ לא נשחט הזבח ע"י איזו סיבה אין כאן תנאי לומר איגלאי מילתא למפרע שהיה השימור לשם מצה. ומהכ"ת לומר כן. ואין להקשות לפ"ד רש"י בגיטין (דכ"ה ע"ב ד"ה ולכי) דבכל תנאים שאדם מתנה לא תליא זה אי אמרינן יש ברירה כו' מטעם דכיון שבידו לקיימו ודעתו לקיימו כו'. (וע"ש בתוס' דבתנאי בדבר שאינו בידו תליא בברירה). וא"כ הכא בחלות תודה שעשאן למכור בשוק אמאי יוצאין בהן י"ח מצה. הא אפי' אם התנה כן בפירוש אי מיזדבן מיזדבן כו' כיון שתלה התנאי בדבר שאינו בידו (שמצדו מוכן הוא למכור רק אם ימצא קונה) תליא בברירה ואנן קיי"ל דמדאורייתא אין ברירה. ואפי' לפמ"ש התוס' (שם דמ"ז ע"ב) דאין ברירה הוי בתורת ספק, מ"מ כיון דמדאורייתא בעינן שימור לשם מצה לבד (ואפי' שימור לשם שניהם לא יצא י"ח לרב יוסף כנ"ל) והיאך אמרינן כאן דאיגלאי מילתא למפרע שהיה השימור לשם מצה לבד כיון דקיי"ל דאין ברירה וה"ל ספיקא דאורייתא. אבל זה לק"מ. דמלבד שלפ"ד התוס' בעירובין (דל"ז ע"א) ובגיטין (דכ"ה ע"ב) דס"ל לחלק דבדבר העומד להתברר י"ל דמהני אף למ"ד אין ברירה. וכ"פ היש"ש בפ"ה דב"ק בדיני ברירה כסברא זו. וא"כ ה"נ הוי דבר העומד להתברר אם יהיה מיזדבן כו'. אלא דאף להחולקים דלא ס"ל כן נמי לק"מ הכא. די"ל דבתנאי שהוא בשוא"ת אף בדבר שאינו בידו אין זה שייך לברירה. וכמ"ש הר"ן בגיטין בשם הרמב"ן בע"מ שירצה אבא דבאומר ע"מ שלא ימחה אבא מהני אף למאן דלית ליה ברירה. ומוכח דכיון דנתקיים התנאי בשוא"ת מקודשת אף למאן דלית ליה ברירה. משא"כ בתנאי שבקום ועשה. ע"ש. וה"נ הכא דכל לשוק הוי כמו תנאי אי מיזדבן מיזדבן כו'. ואי לא מיזדבן נתקיים התנאי בשוא"ת והוי ליה משומר לשם מצה לחוד ומש"ה יצא י"ח מצה בהם. (אלא שיש קצת לפקפק בזה. די"ל שדברי הרמב"ן שם בגיטין אמורים רק לענין מ"ש שם מקודם במתנה על דבר אחד בלבד דלא תליא זה בברירה. ומ"מ לענין המקדש ע"מ שירצה אבא אע"פ שהתנה רק על דבר אחד מ"מ שייך שפיר אין ברירה דלא אמרינן הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה כיון שרצון הוא דבר המסור ללב כו'. וע"ז כתב הרמב"ן שבע"מ שלא ימחה אבא מהני שפיר דאמרינן הוברר הדבר כו' כיון שלא תלה ברצון שבלב כו'. והוי כשאר תנאי. אבל במתנה על שני דברים י"ל דאפי' בתנאי שבשוא"ת ג"כ תליא בברירה מיהו בש"א (סי' צ"ג) הבין דברי הרמב"ן כפשטן דתנאי בשוא"ת מהני לעולם). אך אם לא נימא כאן כחילוקים של התוס' ושל הרמב"ן הנ"ל בין תנאי שהוא בשוא"ת כו'. היה מקום לדבריך בכאן. דזה תליא בפלוגתא דרבה ורב יוסף. ובסגנון זה. דרבה דאמר טעמא דעשאן למכור בשוק יצא משום דאימלוכי מימלך כו'. היינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל הטעם דאין יוצאין בחלות תודה מקרא דושמרתם את המצות כו'. דלדידיה אם היה השימור לשם שניהם לשם מצה ולשם תודה ג"כ יצא י"ח מצה וכדפירש"י. ומש"ה א"ש הכא טעמא דאימלוכי מימלך כו' ולא תליא זה אי יש ברירה. די"ל כמ"ש הר"ן בספ"ק דגיטין לענין אם כתב בשטר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דלא תליא זה בברירה דברירה שייך רק במילתא דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהיה משועבד לכל העולם בזאח"ז כו' והסברא דכיון שאין דבר אחד סותר את חבירו מצי חייל שפיר. דברירה שייך רק בשני דברים הסותרים זא"ז כו' וא"כ כש"כ הכא דאליבא דרבה דבשימור לשם שניהם יצא. א"כ שפיר מהני תנאי ולא תליא בברירה. כיון דשני הדברים אין סותרים זא"ז. דאם השימור לשם שניהם יחד ג"כ יצא. משא"כ לרב יוסף דס"ל דבשימור לשם שניהם לא יצא דבעינן שיהא השימור לשם מצה לבד שהיא נאכלת לז'. א"כ י"ל דתנאי ג"כ לא מהני בזה דתליא בברירה כיון ששני הדברים סותרין זא"ז וכמבואר. אך מלבד כ"ז י"ל כאן מטעמים אחרים דאין זה שייך כלל לברירה. חדא די"ל דאין ברירה שייך רק אם תולה הדבר שבמעשה שיהיה תלוי בדעתו או בדעת חבירו מה שיהיה אח"כ. שאז יוברר הדבר במעשה זה למפרע משעה ראשונה דלמ"ד אין ברירה לא אמרינן הוברר הדבר למפרע שיפעול זה על המעשה שהיה מקודם במקום ששני המעשים סותרים זא"ז. וכמו שני לוגין שאני עתיד להפריש כו'. דאם ב' לוגין אלו תרומה השאר חולין וכן להיפך. ואם מתנה שמה שהוא עתיד להפריש אותן לוגין יהיה תרומה למפרע בזה אמרינן אין ברירה שיוברר אח"כ עי"ז המעשה למפרע. וכן בגיטין באומר כתוב לאיזו שארצה אגרש דאם גירש לזו לא גירש לזו. ומעשה א' סותר לחבירו בעצמותו וכן כל כיוצא בזה. אבל כאן הרי המעשה שוה בשניהם ודא ודא חדא היא שחלות אלו בין יהיו לתודה או למצה צריך לשומרן מחימוץ ושימור זה שוה בשניהם. ורק במחשבה תליא מילתא דצריך שיהא בדעתו בעת השימור לענין מצה שיהיה לשם מצה הנאכלת לז' משא"כ כשהשימור לחלות תודה. ורק במחשבה הוי סתירה זה לזה. אבל עצם המעשה אחד הוא כנ"ל. (ועיקר המעשה אם יהיה לתודה או למצה זאת יוברר אח"כ. וא"צ שיתברר זה למפרע כלל ואין זה בגדר ברירה כידוע). ובזה י"ל דלכ"ע אמרינן שאח"כ הוברר הדבר למפרע שכך היה דעתו כיון שבאמת מתחלה היה מחשבתו על תנאי זה. וא"צ שיפעול זה על המעשה שיוברר למפרע שהרי המעשה של זה ושל זה אחד הוא כנ"ל. (ומלבד זה י"ל לפמ"ש קצת אחרונים דפלוגתא אי יש ברירה היינו רק כשצריך לדון דין ברירה לשני הצדדים משא"כ היכא שלצד האחד צ"ל ברירה ולאידך גיסא א"צ שיוברר כלל בזה לכ"ע יש ברירה כו'. והשתא הכא אף לרב יוסף דס"ל דבשימור לשם שניהם לא יי"ח מצה דבעי שימור לשם מצה הנאכלת כל ז'. מ"מ הא מוכח דגם לדידיה יוצאין י"ח חלות תודה באלו שהיה השימור לשם שניהם. דהתם ליכא קרא להצריך שיהיה השימור לשם תודה לבד. וא"כ ממילא בכה"ג אמרינן ברירה שהוברר הדבר שהיה השימור לשם מצה ושפיר יצא י"ח מצה בכה"ג):

ומעתה נבאר במה שהוכיחו התוס' בפסחים (דל"ח סע"א) כפירש"י שם דחלות תודה מיירי בשלא נשחט עליהן הזבח כנ"ל ולא הוקדשו החלות עדיין דאי הוקדשו תיפוק ליה משום דבעינן מצתכם דגמרינן לחם לחם מחלה. ובתשו' נו"ב שם השיג ע"ד תוס' אלו. וכתב עליהם שהתוס' שכחו דברי עצמם בביצה (דכ"א ע"א) ובב"ק (די"ב ע"ב) דבקדשים קלים דוקא חלק הכהנים אינו ממון שלהם אבל חלק הבעלים הוי ממון בעלים לקדש בו האשה ולכל דבר. וא"כ הבעלים יוצאין י"ח מצה בחלות תודה דהא אין לכהנים אלא ד' חלות והשאר לבעלים. עכ"ד הנו"ב. אמנם באמת לק"מ ע"ד התוס'. דמבואר בתוס' ביצה שם שכ"כ רק לריה"ג דס"ל קדשים קלים ממון בעלים הם. משא"כ לרבנן דס"ל דממון גבוה נינהו אף חלק הבעלים הוי ממון גבוה. ע"ש בתוס'. וא"כ שפיר הוכיחו התוס' בפסחים שם דע"כ מיירי שלא הוקדשו החלות דאל"כ תי"ל משום דלא הוי מצתכם לרבנן דריה"ג כנ"ל. ול"ל דלעולם מיירי שהוקדשו החלות והא דלא אמר הגמרא הטעם משום דבעינן מצתכם הוא משום דבעי לאוקמי מתני' דהתם אף כריה"ג דלדידיה הוי ממון בעלים ושפיר הוי מצתכם כנ"ל. דזה אינו. דהא הגמרא בפסחים פריך התם ותי"ל משום לחם עוני מי שנאכל באנינות כו' ומשני ס"ל כר"ע דאמר עני כתיב. והרי ר"ע פליג בזה עם ריה"ג שם בפסחים דל"ו ע"א) דריה"ג דריש לחם עוני מי שנאכל באנינות כו' ע"ש. וא"כ לריה"ג בלא"ה לא יצא בחלות תודה משום שאינו נאכל באנינות. ולרבנן דריה"ג דס"ל קדשים קלים ממון גבוה נינהו אף חלק הבעלים כנ"ל. לדידהו הא בלא"ה לא יצא משום דבעינן מצתכם כנ"ל, וא"כ למה הוצרך הגמרא כלל להך טעמא שלא יי"ח בחלות תודה משום דבעינן שימור לשם מצה כו' תי"ל דבלא"ה לא יצא לכ"ע כנ"ל. וע"כ דבלא הוקדשו החלות מיירי וא"ש. וצדקו דברי התוס' שהוכיחו כפירש"י דמיירי בשלא נשחט עליהם הזבח. (מיהו להפוסקים הסוברים דהלכה כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הוי י"ל דהגמרא איצטריך לטעמא הנ"ל לדידן לפום הילכתא וע' בחלקת מחוקק באה"ע סוף סי' כ"ח). ומלבד זה ג"כ לא נפלאה כ"כ תמיהת הנו"ב ע"ד התוס' בפסחים הנ"ל שתמה עליהם מדברי עצמם בביצה הנ"ל. דכבר כתב המהרש"א בפסחים (דכ"ז ע"א) דאין זה תימה אם התוס' בשני מקומות לא קיימי בחדא שיטתא. ומצינו הרבה כיוצא בזה. ועוד יש דרך אחר ליישב דברי התוס' ויתיישבו בזה כמה סתירות בדברי הרמב"ם (וע' בלח"מ רפ"ח מה' נזקי ממון). וכאן לא רציתי להאריך במה שאינו נחוץ לעניננו ואי"ה יבואר במ"א:

ג ועוד יש להוכיח כפירש"י והתוס' דטעמא דרבה ורב יוסף דאין יוצאין בחלות תודה היינו אף בשלא נשחט עליהם הזבח. וכן מתני' מיירי בשלא נשחט עליהם הזבח. דאי נימא כדברי הנו"ב דבשלא נשחט עליהן הזבח לכ"ע יוצאין בהן ומתני' מיירי בשנשחט עליהן הזבח וכנ"ל א"כ למה איצטריך כלל להני טעמי דרבה ורב יוסף. וגם אף בעשאן למכור בשוק היאך יוצאין בהן. דהא איתא לעיל בפ"ק דפסחים (די"ג ע"ב) דאין מביאין תודה בע"פ משום שאין מביאין קדשים לבית הפסול, (דהחלות חמץ אסור לאוכלן רק עד קודם חצות וממעט זמן אכילתן). וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מה' חגיגה הי"ג. וא"כ הכא בחלות תודה אי מיירי בשנשחט עליהם הזבח ע"כ שהזבח נשחט בי"ג בניסן. וא"כ בליל פסח כבר נפסלו החלות משום נותר ואסור לאוכלן והיאך יי"ח בהם. אם לא נימא דמתני' דהכא מיירי בדיעבד שעבר על איסור זה דהבאת קדשים לבית הפסול ועבר והביא התודה בע"פ. וזה דוחק גדול לאוקמי סתמא דמתני' בהכי. (וכ"כ להדיא במרדכי בספ"ק דפסחים דמתני' דחלות תודה ע"כ מיירי בשאפאן בי"ג ומוכיח מזה דיי"ח במצה שנאפתה קודם ע"פ. וכ"כ בהגמ"יי בפ"ו מהל' חו"מ בהל' ט' ע"ש). רק לכאורה היה י"ל משום דלעיל אמרינן בהא דתניא דאין מביאין תודה בי"ד דקסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול כו'. וזהו פלוגתא דר"ש ורבנן בזבחים (דע"ה ע"ב) ובשאר דוכתי. וא"כ לר"ש התם דשרי בכה"ג להביא קדשים לבית הפסול ולמעט זמן אכילתן לדידיה שרי נמי להביא תודה בי"ד בניסן אע"פ שממעט זמן אכילת החלות חמץ. ואליבא דר"ש איצטריכו הכא רבה ורב יוסף לפסול חלות תודה מחמת קראי הנ"ל אבל זה אינו. דמלבד שזהו דוחק גדול לאוקמי סתמא דמתני' ושמעתתי דרבה ורב יוסף וכל הסוגיא אליבא דר"ש דלית הלכתא כוותיה בהא. ועוד דהא אף לר"ש אמרינן בגמרא דזבחים שם ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא א"כ אף לר"ש נמי אסור לכתחלה להביא תודה בי"ד בניסן ולרווחא דמילתא אמרינן לעיל בפ"ק שם דקסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול). אלא שהיה י"ל בזה לפי מה דאמרינן בזבחים (דע"ו ע"ב) תקוני גברא שאני. דבמקום תקוני גברא שרי ר"ש אף לכתחלה להביא קדשים לבית הפסול. וה"נ י"ל דיש בזה תקוני גברא למי שמחוייב תודה דקיי"ל דאע"ג דלענין הל"ת דבל תאחר עובר בג' רגלים. מ"מ ברגל אחד עובר בעשה כדאיתא בפ"ק דר"ה (ד"ו ע"א) ובתמורה (די"ח ע"א). ומש"ה שרי ר"ש לכתחלה להביא תודה בע"פ מה"ט. וראיתי שהפ"י בפ"ק דפסחים שם כ' ג"כ סברא זו. אך יש לפקפק בזה. מלבד דאין זה ברור דבכה"ג יהיה נחשב תקוני גברא. די"ל דדוקא התם דהוי תקוני גברא שהוא ספק מצורע מוחלט ואין לו תקנה כל ימיו בענין אחר. וגם לכאורה היה י"ל בזה כעין מ"ש התוס' בשבת (ד"ד ע"א ד"ה קודם) דאם מניח מלרדות ע"י מה שאנו אומרים לו ממילא נפטר עי"ז מסקילה. וכן בערל הזאה ואיזמל שהעמידו דבריהם במקום כרת דממילא לא מיחייב כרת כיון דרבנן הוא דאסרו ליה למיעבד פסח כו'. וה"נ י"ל לענין זה שאם איחר רגל אחד עובר בעשה דמ"מ כיון שהוא רוצה להביא התודה בע"פ רק שאנו אוסרים לו להביא ממילא אינו עובר בעשה כלל. וגם י"ל כעין מ"ש הנ"י בפ"ב דב"ק לענין מי שנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' ומתחלה היה לו פנאי ובסוף הזמן נאנס דחשיב אונס ולא חשיב עובר שבועתו כו'. וה"נ כאן דאנוס מלהביא התודה בע"פ י"ל דממילא אינו עובר בעשה וא"כ אין כאן תקוני גברא. ואסור לו להביא קדשים לבית הפסול לכתחלה אף לר"ש. אלא די"ל מהא דאיתא בירושלמי בפ"ק דר"ה ר' בון בר חייא בעי שלמה שנתו בעצרת כו', (דאינו יכול להקריבו דנו"נ אין קריבין ביו"ט וא"כ למה יעבור אח"כ בבל תאחר). אמרה תורה הקריבהו מבע"י כדי שלא יבא לידי בל תלין והכא הקריבהו מבע"י שלא יבא לידי בל תאחר. הרי דאע"ג דאינו יכול להקריבו ברגל מ"מ עובר בל"ת על מה שהיה לו להקריבו מקודם שלא יבא לידי בל תאחר וה"נ לענין מה שאין מביאין תודה בע"פ. מ"מ עובר עליו על מה שהיה לו להקריבן מקודם שלא יבא לידי כך. ומיהו אין זה מוכרח. די"ל דרק לענין הל"ת דבל תאחר אמרינן כן שבכלל זה ג"כ אם גורם שיבא לידי בל תאחר. (וע' בנדרים ד"ד ע"א דנזיר שטימא א"ע במזיד עובר בב"ת ג"כ). משא"כ לענין מה שברגל אחד עובר בעשה דובאת שמה והבאתם שמה שזה החיוב הוא רק בהגעת הזמן. וכמבואר ברמב"ם (פי"ד מה' מעה"ק הי"ג) דמ"ע מן התורה שיביא הכל ברגל ראשון שנאמר ובאת שמה כו' כלומר בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו כו'. עכ"ל. בזה י"ל דכיון שאנו אוסרים עליו מלהביא התודה בע"פ ממילא אינו עובר בעשה כלל וכנ"ל. (וגם יש לחלק בין הך דירושלמי דר"ה הנ"ל ובין הך דאין מביאין תודה בע"פ מפני שממעט באכילתן דמשמע שזה הוי איסור מדרבנן). ועוד דבעיקר דין זה המבואר בירושלמי הנ"ל לענין הל"ת דב"ת ג"כ י"ל דלפום גמרא דידן אינו כן. כיון דהירושלמי יליף זה דכמו דבלאו דלא ילין חלב חגי עד בקר מפרשינן דהקריבהו מבע"י שלא יבא לידי בל תלין. כמו כן אמרינן הכא הקריבהו מבע"י שלא יבא לידי בל תאחר. ובגמרא דידן בפסחים (דנ"ט ע"ב) מוכח בהדיא דלא מפרשינן ליה לקרא הכי לומר הקריבהו מבע"י שלא יבא לידי בל תלין. וע"ש בתוס' דמייתו דבירושלמי מפרש הכי (וע' במל"מ בפ"א מה' ק"פ ה"ז). וא"כ י"ל דלענין בל תאחר נמי לא דרשינן הכי. ובלא"ה אף אם נימא דגמרא דידן נמי ס"ל כהירושלמי בזה. מ"מ ל"ל בסוגיא דידן דאליבא דר"ש קיימינן דס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול לכתחלה משום תקוני גברא. וה"נ לדידיה מביאין תודה בע"פ לכתחלה דהוי ג"כ תקוני גברא משום דברגל א' עובר בעשה וכנ"ל. דזה אינו. דלר"ש לטעמיה דאיהו לא ס"ל כלל הא דאמרינן דברגל א' עובר בעשה. וכמ"ש הפ"י בפ"ק דר"ה (ד"ד ע"א) דלר"ש דס"ל שה דאינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים כסדרן איהו מוקי קרא דשנה בשנה לעשה. וממילא לדידיה ברגל א' ליכא אף עשה גרידא. ורבא דאמר ברגל א' עובר בעשה היינו לרבנן דר"ש לחוד. ע"ש. ולפי דבריו יש ליישב דברי רש"י בביצה (די"ט ע"ב ד"ה כי פליגי) שכתבו שם דקמ"ל עצה טובה כל מי שיש עליו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפי' הוא רגל ראשון כו'. ותמה עליו בתשו' ח"ץ (סי' י"ב) דמה צורך לעצה טובה הא לכ"ע עובר בעשה ברגל א' וע"כ צריך להביא ברגל ראשון דוקא. וכן הקשה בט"א. ולפי הנ"ל י"ל דרש"י כ"כ משום דאליבא דר"ש דעיקר שינויא דהגמרא שם אליביה ואיהו לא ס"ל כלל הך דברגל א' עובר בעשה כנ"ל (ומש"ה לא בעי רש"י לפרושי במילתיה דת"ק ג"כ משום דברגל א' עובר בעשה דלא משמע שם בגמרא לומר שזהו טעם הפלוגתא דת"ק ור"ש). ולפ"ז דר"ש לית ליה כלל הא דברגל א' עובר בעשה א"כ אין כאן תקוני גברא אליבא דר"ש גופיה ואסור לכתחלה להביא תודה בע"פ לדידיה. ואף שיש לדון בזה טובא ע"ד הפ"י הנ"ל ויש מקום לומר שלא כדבריו רק דר"ש נמי ס"ל הך דברגל א' עובר בעשה. ואכמ"ל מ"מ הא זה מוכח בגמרא דביצה שם דר"ש נמי לא פליג אהא דאין מביאין תודה בע"פ ע"ש. (אלא דלכאורה מוכח מהא דפ"ק דפסחים די"ג ע"ב תנא משום ר"א אמרו כשירות היו כו', דמוכח דס"ל דמביאין תודה בע"פ. ואי ר"ש נמי ס"ל דאין מביאין תודה בע"פ א"כ ר"א כמאן ס"ל. וי"ל דטעמא דר"א דס"ל דאין איסור למעט באכילת קדשים רק בכל הקרבן ולא במקצתו. וכ"ד הכ"מ פ"ו מה' פהמ"ק ה"י). וכבר כתבתי לעיל דבלא"ה נמי אין סברא לאוקמי סתמא דמתני' דחלות תודה ושמעתתי דרבה ורב יוסף וכל הסוגיא הכל אליבא דר"ש דס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול דלית הלכתא כוותיה. ואם נפרש במתני' דחלות תודה אין יוצאין בהם בשנשחט עליהם הזבח כדברי הנו"ב הנ"ל. א"א לאוקמי רק בדיעבד אם עבר והביא תודה בי"ד. וזה דוחק כנ"ל. ומוכח כפירש"י והתוס' דמתני' מיירי בשלא נשחט עליהם הזבח וכנ"ל. ואין לדחות דברינו וליישב ד' הנו"ב הנ"ל דמפרש כאן דמיירי בשנשחט הזבח כו'. משום דהנו"ב אזיל לשיטתיה לפמ"ש בצל"ח ביצה שם. דלר"ש דס"ל דחמץ לפני זמנו בלא כלום רק דמ"מ אסור באכילה מה"ת מטעם מ"ע דתשביתו כמ"ש התוס'. ולפ"ז חמץ דלחמי תודה מותר לאכול בע"פ כל היום לר"ש. דז"א. דמ"מ אכתי ממעט באכילתן לענין הלילה. דהא תודה נאכלת ליום ולילה. ובלילה יהיו אסורין משום חמץ. וכדמוכח ג"כ בביצה שם דר"ש לא פליג אהא דאין מביאין תודה בע"פ כנ"ל. וגם אין סברא לאוקמי סתמא דמתני' הכא כר"ש דחמץ לפני זמנו בלא כלום. דכבר סתם לן במתני' כר"י דחמץ לפני זמנו בל"ת כמ"ש הרא"ש בפסחים ואין להאריך יותר:

ודע דלכאורה היה יש להוכיח בפשוט מסוגיין דטעמי דרבה ורב יוסף בהא דאין יוצאין בחלות תודה לא אתיא אליבא דר"ש כלל. (ונסתר הה"א שכתבתי לעיל לתרץ דהמה קיימי אליבא דר"ש וכנ"ל). דהא הגמרא פריך בסוגיין ותיפוק ליה דאינן נאכלין בכל מושבות ומשני אמר ר"ל ז"א חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון. ופירש"י דזהו דלא כר"ש דאמר בפ"ק דמגילה דלא קרב בנוב וגבעון דהיינו במה גדולה אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן כו' וא"כ אליבא דר"ש בלא"ה אין יוצאין בחלות תודה משום דאינן נאכלין בכל מושבות לדידיה. אמנם אין זה הוכחה. דמה דפירש"י דאתיא דלא כר"ש היינו רק ברקיקי נזיר דלר"ש אין נזירות קרב בבמה. וס"ל כמ"ד בזבחים (דקי"ז ע"ב) דנזירות חובות נינהו ומש"ה אינו קרב בבמה אבל תודה קריבה בבמה לכ"ע אף לר"ש דהא הוי נידר ונידב כמו עולה ושלמים. וא"כ אכתי היה י"ל דרבה ורב יוסף איצטריכו לטעמייהו דאין יוצאין בחלות תודה דהוי נאכל בכל מושבות אפי' לר"ש. (רק דמלשון הברייתא דקתני יכול יצא אדם י"ח בחלות תודה ורקיקי נזיר ת"ל ושמרתם כו' מזה מוכח דנזירות נמי קרב בבמה ודלא כר"ש). ובירושלמי בסוגיין מוקי הך דרקיקי נזיר בשקרבה חטאתו בשילה ומסיק שם דלא אתא אלא כר"ש דס"ל בנזיר דכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין כו'. ע"ש ובמפרשי הירושלמי. ובש"ק שם הקשה מזה על פירש"י הנ"ל שפי' בגמרא דאתיא דלא כר"ש במגילה הנ"ל. אך מגמרא דידן משמע דלא ס"ל כלל שינויא דהירושלמי בזה. ושפיר פירש"י לפי גמרא דידן. וא"ל:

ד והנה לפ"ד רש"י והתוס' דרבה ורב יוסף פליגי בשלא נשחט עליהם הזבח. ופליגי רק היכא דשימור לשם תודה ולשם מצה כנ"ל. לפ"ז י"ל דרבה לא פליג ארב יוסף בעיקר הדרשא מקרא דמצה הנאכלת לז' ימים בעינן. (ומפורש כן בברייתא דמייתי שם הגמרא דתניא כוותיה דרב יוסף). רק דס"ל לרבה דבשימור לשם שניהם ואח"כ לא נשחט הזבח דבכה"ג הוי ליה שפיר מצה הנאכלת לז' דהא באמת מותרת לאכול כל ז'. משא"כ אם נימא דרבה ורב יוסף פליגי בנשחט עליהם הזבח וכדברי הנו"ב הנ"ל. א"כ בהכרח לומר דרבה פליג בעיקר הדרשא דרב יוסף וס"ל דא"צ כלל מצה הראויה לז' ויוצאין בחלות תודה שנשחט עליהן הזבח אע"ג דנאכלין רק ליום אחד ולכאורה היה יש להביא ראיה מזה לדברי הנו"ב הנ"ל. ממ"ש התוס' בקידושין (דל"ח ע"א) בשם הירושלמי דמקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש. ע"ש מה שתירצו. ומקשים העולם על הירושלמי דמאי קושיא כיון דבעינן מצה הראויה לז' וא"כ בחדש כיון שההיתר בזה רק מטעם עשה דוחה ל"ת שזהו רק בכזית ראשון ואח"כ תו ליכא עשה ושוב אסור לאכול מצה זו משום הל"ת. וא"כ ה"ל מצה שאינה ראויה לז' ולא יי"ח בכזית ראשון ג"כ. (וביותר קשה ע"ד הריטב"א בקידושין שכתב בשם התוס' דבאמת אכלו כזית ראשון מחדש ויצאו בו י"ח מצה מה"ט. והא הוי מצה שאינה ראויה לז' כנ"ל). אך אם נימא כדברי הנו"ב הנ"ל דלפ"ז מוכח דיש בזה פלוגתא אי בעינן כלל מצה הראויה לז'. דרבה פליג על דרשא זו לגמרי כנ"ל. א"כ ניחא הכא. די"ל דהירושלמי נמי ס"ל כרבה בזה בגמרא דידן דא"צ כלל מצה הראויה לז'. ושפיר מקשה הירושלמי. אבל ז"א. דבירושלמי בסוגיין בפ"ב דפסחים מייתי ג"כ הך ברייתא דבעינן מצה הנאכלת לז'. ע"ש. וקושיית העולם הנ"ל בלא"ה לק"מ. מלבד די"ל ע"פ מה שהקשה בס' ט"א בפ"ק דר"ה (די"ג ע"א) אהא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אמאי לא אכלו מעיקרא הא אפי' דבר טמא אישתרי להו בז' שכבשו כדאיתא בפ"ק דחולין (די"ז סע"א) וכש"כ איסור חדש. רק לפ"ד הרמב"ם (רפ"ח מה' מלכים) דחלוצי צבא מותר להם לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בהם אם היו רעבים ולא מצאו מה לאכול אלא מאכלים האסורים כו'. ניחא הכא. דמעיקרא לא אכלו מחדש שהיה להם של היתר. ולפ"ז שפיר מקשה הירושלמי למה לא אכלו מצה מחדש דעשה ידחה לל"ת. ול"ל משום דהוי מצה שאינה ראויה לשבעה. דהא ראויה לז' אם לא ימצאו של היתר דמותרים אז לאכול מחדש ג"כ. וביותר י"ל דהא איתא בגמרא בקידושין שם שהיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ט"ז בניסן. רק דלמ"ד מושב לאחר ירושה וישיבה משמע ס"ל בפירושא דקרא דמעיקרא לא הוו צריכי ולא משום שהיה איסור חדש. אמנם למ"ד מושב כ"מ שאתם יושבים משמע ס"ל בפירוש הקרא דמעיקרא לא אכלו שהיה איסור חדש (דאי משום דלא הוו צריכי א"כ מאי קמ"ל קרא. וכמו שהקשו התוס' בר"ה שם). ומש"ה שפיר מקשה הירושלמי למה לא אכלו מצה מחדש דעשה דוחה ל"ת (דבאותו יום עדיין היה להם מן לאכול. ומש"ה היו אסורים בחדש. רק דהכזית מצה יהיו מותרים לאכול משום העשה כנ"ל). ולמחר אחר שיכלה המן בלא"ה יהיה מותר להם חדש דאז הותר להם אפי' קדלי דחזירי וכש"כ חדש וכנ"ל. ובלא"ה היה י"ל כעין זה בפשוט. דהא דאמרינן דבמצה שאינה ראויה לז' אין יי"ח בה בלילה הראשונה. היינו רק אם יש יום אחד מהז' שאין בו היתר אכילה ממצה זו כלל. אבל באכילת חדש דביו"ט הראשון יש היתר לאכילת הכזית משום דעשה דוחה הל"ת. ובששה ימים הנותרים בלא"ה יש היתר מאחר שקרב העומר ביום ב' דפסח והותר החדש לגמרי. וא"כ אין לך אף יום אחד מהז' שאין בו היתר אכילת מצה זו והוי שפיר מצה הראויה לז'. ובזה י"ל בהא דתנן בפסחים (דל"ה ע"א) דאין יוצאין במצה של טבל כו'. ובברייתא שם (סע"ב) דריש ליה מקרא מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' ומוקמינן לה כר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור כו'. ומבואר מפירש"י והר"ן דאף לרבנן דר"ש מ"מ אין יי"ח במצה של טבל מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה. והקשו ע"ז האחרונים דלמה לא נימא ג"כ דעשה דאכילת מצה ידחה לל"ת דטבל ואין כאן מהב"ע. (ועם כי בזה י"ל כתירוץ הירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור. מ"מ הא חזינן דהירושלמי גופיה לא הקשה כן כלל על מתני' דפסחים שידחה עשה לל"ת. וגם רש"י והר"ן לא הזכירו כאן שום טעם למה לא ידחה עשה לל"ת וה"ל לפרש סברת הירושלמי בזה). אך השאגת אריה סי' צ"ו כתבו לתרץ דהא דאין יי"ח במצה של טבל ולא אמרינן שידחה עשה לל"ת היינו משום דטבל חמור שחייבין עליו מיתה בידי שמים ולא נדחה מפני העשה. וכמו דאמרו ביבמות (ד"ג סע"ב וד"ח ע"א) דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ה"נ אינו דוחה ל"ת שיש בו מיתה בידי שמים. מיהו עדיין אין יישוב זה מוסכם. לפמ"ש הר"ש מקינון בס' הכריתות וכ"כ המהרש"ל ביבמות (ד"ד ע"א ברש"י) דפליגי בזה אמוראי ושלפי המסקנא עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת זולת רבא שחולק ע"ז. וא"כ למ"ד דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כש"כ שדוחה לל"ת שיש בו מיתה בידי שמים דכרת חמור ממיתה בידי שמים כדאיתא בפסחים (דל"ב סע"ב) ובשבת (דכ"ה ע"ב) וביבמות (דע"ג ע"ב) ובכריתות (דכ"ג ע"ב) וש"ד. וא"כ הדק"ל. אמנם לפי דברינו הנ"ל ניחא דשפיר אמרינן דבמצה של טבל לא יצא מחמת דהוי מהב"ע. ול"ל בזה שידחה עשה דאכילת מצה לל"ת דטבל ואין כאן עבירה. דז"א. דאי משום דחיית עשה לל"ת אתינן עלה א"כ תו הוי לה מצה שאינה ראויה לז' דלא יצא. דהא אח"כ ליכא עשה ונשאר הל"ת לחודיה. משא"כ לענין ל"ת דחדש שפיר מקשה הירושלמי שידחה עשה לל"ת ואין כאן עבירה כלל ומ"מ הוי שפיר מצה הראויה לז' כמו שביארנו לעיל. אך י"ל באופן אחר על קושיא זו בהא דאין יוצאין במצה של טבל משום מהב"ע ולא אמרינן שידחה עשה לל"ת למ"ד דס"ל עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וכנ"ל די"ל לפמ"ש התוס' בפסחים (ריש דל"ח) ובסוכה (דל"ה סע"א) שהקשו דתי"ל דאין יוצאין במצה של טבל משום דבעינן מצה שלכם וטבל אינו שלכם כו' ותירץ הר"י שם דמיירי שאכל מצה כ"כ שאם היה נותן תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי אכל שיעור מצה וחשיב שפיר שלו. וא"כ ממילא אתי שפיר נמי דאין להתיר לאכול מצה של טבל משום דעשה דוחה ל"ת. דהא בממ"נ. אם יאכל כזית מצומצם לא יצא מחמת דהוי מצה שאינה שלכם ואם יאכל יותר מכזית הרי יעבור בל"ת על היותר מכשיעור דעובר בל"ת בלא קיום העשה. ואין סברא לומר דמשום עשה דוחה ל"ת יהיה לו היתר לאכול יותר מכשיעור עד שיהיה אכילת כזית משלו אע"פ שעובר בל"ת בחנם במה שאוכל זה שאינה שלו. (שוב ראיתי בש"א סי' צ"ז שכ' כעין זה ומאחר שאין לו כאן היתר לכתחלה לאכול מצה של טבל משום דעשה דוחה ל"ת וכמבואר. ממילא בדיעבד נמי לא יצא מחמת דהוי מהב"ע. ומלבד זה י"ל באופן אחר. דהא קיי"ל דאין עשה דוחה לל"ת במקום שיכול לקיים שניהם וא"כ הכא דמיירי שאכל יותר מכזית בכדי שאחר הפרשת תרומה ומעשר שבו ישאר כזית משלכם. א"כ היה אפשר לקיים שניהם שיפריש התרומה והמעשר ואח"כ יאכל ואם לא הפריש ואכל טבל יותר מכזית ה"ל מהב"ע דלא יצא. (והתוס' סוכה (ד"ל ע"א סד"ה משום) שהקשו, דתי"ל דאין יוצאין במצה של טבל משום מהב"ע. והאחרונים פילפלו שם על דבריהם דהרי אפשר שיפריש תרומה כל שהוא דסגי מה"ת בחטה אחת כו' ויאכלנו כולו דלא יאכל רק ח"ש מתרומה או שיערב המשהו תרומה בתוכו ויבטלנו ברוב כו'. וכל שלא עשה כן מש"ה הוי ליה מהב"ע. וע' מזה בתשובת ח"ס חא"ח סי' קל"ז. ויש לפקפק על דבריהם דאדרבה לפמ"ש התוס' מקודם דליכא פסול מהב"ע אא"כ שמחמת העבירה באה המצוה וא"א לעשות המצוה אי לאו העבירה כו'. וא"כ אדרבה כאן שהיה אפשר לו לצאת י"ח מצה בלא העבירה עפ"י האופנים הנ"ל א"כ אף אם לא עשה כן ואכל באיסור י"ל דאין לפסול המצוה מחמת מהב"ע כו'). והנה במה שהאריך הש"א שם דבטבל שלא ניטל ממנו תרומה ומעשר ראשון דחייב מיתה ל"ל בזה עשה דוחה ל"ת משא"כ בטבל שלא ניטל ממנו מעשר עני או מעשר שני שאינו חייב מיתה כמבואר מדברי הרמב"ם (פ"ו מה' מ"א ה"כ). יש לתמוה שלא הביא דברי הירושלמי שהביא הר"ש בפ"ד דדמאי משנה ג'. דאף בטבל למעשר עני ג"כ חייב מיתה ע"ש. והתוס' ביבמות (דפ"ו ע"א ד"ה אי) נראה כמסופקין בזה אם חייבין מיתה על טבל של מעשר עני ע"ש. ומה שיש לפלפל כאן אי שייך עשה דוחה ל"ת במצה של טבל או חדש כיון דח"ש אסור מה"ת ולענין מצה יש סוברין דבפחות מכזית עדיין ליכא שום מצוה (וע' בת"י ביומא דל"ט סע"א). אם לא שיבלע כל הכזית מצה כאחד וי"ל בזה ג"כ מפלוגתת הר"ן וה"ר יוסף שבנ"י פ"ב דב"מ אי בכה"ג חשיב זה בעידנא דמיעקר כו'. ובתוס' ב"ב די"ג ע"א ויש להשיב ע"ז. וגם מה שי"ל בזה לענין ספיקו של המל"מ לענין מ"ע אם יוצאין שלא כדרך הנאתן כו'. כ"ז אכמ"ל. ואין עסקנו כעת בזה. ובמ"א יבואר אי"ה. רק עוד יש להעיר קצת בעיקר הקושיא על הירושלמי שמקשה למה לא אכלו מצה מחדש דעשה דוחה ל"ת דהא הוי מצה שאינה ראויה לז' וכנ"ל. די"ל דהא דממעטינן מצה שאינה נאכלת לז' דאין יוצאין בה היינו רק בכה"ג דמיירי הגמרא שם בפסחים (דל"ח רע"ב) משום דמתחלה עביד לה לשם מצה של זבח ולא של פסח וכדפירש"י שם. אבל היכא דעביד לה מתחלה לשם מצה של פסח הנאכלת כל ז' רק דאיסורא רביע עלה מלאכלה אח"כ, י"ל דלא נתמעט מהכא. וממילא אין לפסול מה"ת במצה של חדש ולא במצה של טבל דבכה"ג ליכא מיעוטא. ואין להאריך:

ה עוד יש להעיר בענין זה מהא דאיתא בסוכה (ד"ז ע"א) דאמר רבא וכן לשבת מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת. איתביה אביי כו' אי הכי ליתני נמי יתירה סוכה דעלמא מסוכה דשבת כו'. וקשה מאי מקשה הגמרא הא מוכח לקמן בפ"ב דסוכה (דכ"ג ע"א) דפליגי ר"מ ור"י בעושה סוכתו ע"ג בהמה דר"י פוסל משום דסוכה שאינה ראויה לז' לא שמה סוכה ור"מ הא נמי מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרי בזה. ומוכח דסוכה שאינה ראויה לז' מדאורייתא לכ"ע פסולה. א"כ הכא אם נימא מיגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה הרי היא סוכה שאינה ראויה לז' דהא אחר שבת אין כאן דופן והסוכה פסולה. וכ"פ סברא זו בפמ"ג באו"ח סי' תר"ל דבכה"ג הוי סוכה שאינה ראויה לז'. וא"כ מאי מקשה הגמרא הכא. (וכמדומה לי שעמד בקושיא זו בס' ישועות יעקב באו"ח בה' סוכה. ותירץ ע"ד החידוד. וכעת אינו ת"י). והיה י"ל לפי גירסת הרי"ף והרא"ש בסוכה שם בתחלת הסוגיא דגרסי התם אמר רבה וכן לשבת כו' (ולא אמר רבא כגירסא שלפנינו) וכ"כ שם הפ"י דעיקר הגירסא רבה ע"ש. ולפ"ז כל הסוגיא אזלא להקשות על רבה בהך שמעתתא. וא"כ י"ל דלרבה לשיטתו שפיר מקשה דבסוגיין דפסחים הנ"ל מוכח דרבה לא ס"ל הך דרשא גבי מצה מקרא דשבעת ימים מצות תאכלו דנילף מזה דניבעי מצה הראויה לז' (שזה מוכרח לדברי הנו"ב הנ"ל כמש"ל). וממילא ה"נ לא דרשינן כן גבי סוכה ג"כ בקרא דחג הסוכות תעשה שבעת ימים דנילף מזה דניבעי סוכה הראויה לז'. דמ"ש הך קרא מהך קרא דמצה דכתיב כה"ג ולא דריש כן (מיהו לפמ"ש לעיל אות ד' י"ל זה). ואין להקשות דכיון דמוכח מפלוגתא דר"מ ור"י גבי עושה סוכתו ע"ג בהמה דתרווייהו ס"ל דסוכה הראויה לז' בעינן וכנ"ל. וא"כ היאך פליג בזה רבה למימר דלא כר"מ ודלא כר"י. דהא לק"מ. משום דבסוכה (דכ"ז ע"ב) מבואר דר"א וחכמים פליגי בזה אי בעינן סוכה הראויה לז' וקיי"ל כרבנן שם דאמרו ה"ק רחמנא עשה סוכה בחג ע"ש. וה"נ י"ל דר"מ בסוכה שם מכשיר בסוכה ע"ג בהמה איהו נמי ס"ל דא"צ כלל שתהא הסוכה ראויה לז'. והא דמפרש הגמרא שם טעמא דר"מ משום דמדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דגזרי בה היינו לרווחא דמילתא כי היכי דלא תיקשי לרב יוסף דס"ל להלכה הך דרשא דראויה לז' בעינן. והתם קיי"ל כר"מ דסוכה ע"ג בהמה כשירה. אבל לרבה י"ל דר"מ נמי ס"ל דא"צ כלל סוכה הראויה לז'. ובזה ניחא פירש"י בסוטה דכ"ד ע"א בהא דסבר ר"מ התם דמעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה. דפירש"י דטעמא משום שאינה ראויה לקיימה. ולפ"ז מוכח דר"מ ס"ל דגם משום איסור דרבנן חשיב אינו ראוי מה"ת. והכא בסוכה ע"ג בהמה סבר ר"מ גופיה דכיון דמדאורייתא חזיא ורבנן הוא דגזרי בה לא חשיב משום זה סוכה שאינה ראויה לז' מה"ת. ולהנ"ל ניחא דפירש"י בסוטה שם א"ש אליבא דרבה דקיי"ל כוותיה דלדידיה טעמא דר"מ משום דס"ל כרבנן דר"א דא"צ כלל סוכה הראויה לז' כנ"ל. ולעולם איסור דרבנן חשיב אינו ראוי מה"ת לדידיה. (ואליבא דרב יוסף לא מפרש במתני' דסוטה כפירש"י דטעמא דר"מ משום שאינה ראויה לקיימה. רק כפי' הרמב"ם בפירוש המשנה. ע"ש). מיהו בלא"ה נמי לא קשיא מדר"מ דסוטה שם אדר"מ דסוכה כלל. דהתם בסוטה הא דבאינה ראויה לקיימה אינה שותה זהו סיבה עצמית שאינה שותה מאחר שאינה ראויה לקיימה ולמה תשתה כיון שלא יהיה עי"ז היתר לבעלה לקיימה. מש"ה גם אם אינה ראויה לקיימה מדרבנן אינה שותה מה"ט. משא"כ גבי סוכה שזהו רק תנאי מתנאי המצוה שהתורה הצריכה שתהא ראויה לז' וכל דמדאורייתא חזיא אין איסור דרבנן מעכב בזה. והחילוק מבואר. מיהו לקושטא דמילתא כל זה אינו מוכרח. די"ל דמעולם לא פליג רבה אהך דרשא דדרשינן דצריך שתהא סוכה הראויה לז'. (ואף לרבנן דר"א בסוכה (דכ"ז) הנ"ל דס"ל דעושין סוכה בחוש"מ. מ"מ י"ל דאינהו ג"כ לא פליגי בעיקר דבר זה שאם הסוכה מתחלה אינה ראויה לז' פסולה. ודוקא התם פליגי משום דהסוכה בעצמותה ראויה לז' רק שכבר עברו איזה ימים מהז'. ובמ"א הארכתי בזה). ומ"מ שפיר איתיביה אביי לרבה מברייתא דדופן סוכה כו' דנימא מיגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה. דהא את הוא דאמרת סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשר. וע"כ דבכה"ג לא חשיב זה סוכה שאינה ראויה לז'. משום דבשבת יש לו דין דופן והוי סוכה של ג' דפנות שזהו הכשר סוכה לכל הז'. ואף שבסוכה זו אחר שבת לית ליה דין דופן כיון דאין כאן מיגו. זהו הוי כמו עושה סוכה של ג' דפנות ואח"כ נסתר דופן א' מהם. דמ"מ בעוד ישנו לדופן הרי זה שם ג' דפנות שזה הכשר סוכה לכל הז'. והארכנו בזה במ"א. וגם יישבתי שם באופן אחר. וכאן אין להאריך יותר:

ובעיקר פירש"י ותוס' דרבה ורב יוסף פליגי כאן בששימר לשם שניהם לשם מצה ולשם תודה כנ"ל. אין להקשות בזה ממ"ש הראב"ד בפ"ז מהלכות פרה אדומה ה"ג. דא"א לכוין דעתו לשני דברים כאחד. ומש"ה במילא מי חטאת לשניהם כא' שניהם פסולים משום היסח הדעת כיון שא"א לכוין שני דברים כאחד וא"א בלי היסח הדעת באחד משניהם יעו"ש. והיאך אמרינן הכא דיכול להיות השימור לשם שני דברים כא'. דפשוט שיש לחלק בין שימור דהתם שהיסח הדעת פוסל בה וצריך שלא יסיח דעתו אפילו שעה אחת. ובין שימור דהכא שעיקרו במעשה לשומרה מחימוץ. רק מה דילפינן מקרא שיהא השימור לשם מצה י"ל שזהו רק בתחלת העשייה. וכמו דקיי"ל כן כל היכא דצריך לשמה דסגי רק בהתחלת המעשה, (וכדקיי"ל בש"ע או"ח בסי' י"א לענין טוויה לשמה. ובסי' ל"ב ס"ח לענין עיבוד לשמה כו'). וכמו דאמרינן בשבת (דצ"א ע"א) וכן בזבחים (ד"ב ע"ב ודמ"א ע"ב) דכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה. וכיון שא"צ כוונה מיוחדת לשם מצה רק בהתחלת העשייה שפיר אפשר שיהיה כמו כן בדעתו שיהיה השימור לשם מצה ולשם תודה יחד מאחר שא"צ בזה מחשבה תמידית. ואח"כ כשעושה ומשמרה בסתם הוא ע"ד הראשונה כנ"ל. ובזה ניחא ג"כ מה שחקרו האחרונים במה דאמרינן בזבחים (די"ט סע"א) לענין כהן גדול שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין. והא כיון דילפינן דתפילין אסורין בהיסח הדעת ק"ו מציץ (וכדאיתא ביומא רד"ח, ובשבת די"ב, ובמנחות דל"ו ע"ב). וא"כ היאך היה הכה"ג מניח שניהם ביחד הציץ והתפילין כיון שאסור להסיח דעתו מהציץ וכן אסור להסיח דעתו מהתפילין, וא"א לכוין שני דברים כאחד. וע"כ מסיח דעתו מאחד משני אלו. (ומיהו לשיטת ה"ר יונה דהיסח הדעת שאסור בתפילין היינו רק כשעומד בק"ר ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק לצרכיו אע"פ שהוא עוסק במלאכתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה היסח הדעת. לפ"ז פשיטא דלק"מ הכא. רק די"ל לפי ד' הרמב"ן ז"ל שהוכיחו האחרונים דפליג על הר"י וס"ל דאסור להסיח דעתו ממש מהתפילין). אבל באמת אין התחלה לקושיא זו. לפמ"ש בספר ש"א (סי' מ') והכריח שם דאיסור היסח הדעת בתפילין יש לו שיעור בזמן בכדי הילוך ק' אמה יעו"ש. ודבריו מוכרחים דאל"כ היאך אפשר שיתפלל בתפילין ויעסוק בתורה בתפילין ולא יסיח דעתו מהם אף רגע אחד והא א"א לחשוב שתי מחשבות כא'. וע"כ צ"ל אחד משני אלה או דתורה ותפלה לא חשיב היסח הדעת לענין תפילין או משום דהיסח הדעת יש לו שיעור בזמן כנ"ל. וא"כ ה"נ י"ל לענין תפילין וציץ ביחד ובחנם הוקשו בזה:

ז ועוד יש לבאר בסוגיין מה דיש להוכיח לדינא לפ"ד הפוסקים הסוברים דמי פירות עם מום הוי חמץ נוקשה דלא תיקשי לדבריהם מהכא דאיצטריך הגמרא למילף מקראי דאין יי"ח מצה בחלות תודה. וכן מהא דתנן במתני' דעשאן למכור בשוק יוצאין בהן. והא לפמ"ש הפר"ח בסי' תס"ב דקיי"ל כהירושלמי בפ"ב דפסחים דיליף מקרא דושמרתם כו' דאין יי"ח מצה ברבוכה. כיון דא"צ שימור מחמץ ושלזה נתכוין המ"מ ע"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ן במלחמותיו פ"ב דפסחים (דמגמ' דידן בפסחים דל"ה ע"א דאמרינן א"ק ל"ת עליו חמץ ז"י תאכל עליו מצות. דברים הבאים לידי חימוץ אדם יי"ח בפסח כו'. היה י"ל כעין מ"ש המג"א ר"ס תנ"ד דרחמנא קפיד רק על אותן מינין שאין יכולין לבא לידי חימוץ כו' משא"כ בעיסה שנילושה במי פירות שהיתה ראויה לחימוץ אם לשה במים כו'). והשתא למ"ד לקמן דס"ל דחמץ נוקשה דרבנן. א"כ בחלות תודה דאיכא נמי שמן והוי מים עם מי פירות דהוי חמץ נוקשה לדידיה מדאורייתא אין עיסה זו צריכה שימור מחמץ וממילא אין יוצאין בה י"ח מצה. והיאך אמרינן בחלות תודה שעשאן למכור בשוק דיי"ח מצה. אלא דלפ"ז תיקשי בלא"ה במנחות גופייהו וכן בחמץ דלחמי תודה אטו נימא דלא משכחת חמץ גמור רק חמץ נוקשה דהוי מי פירות עם מים. וע' במנחות דנ"ג ע"א שיאור דמאן כו' ובתוס' שם דנ"ד ע"א ע"ש. והתוס' בפסחים (דמ"ג ע"א ד"ה מאן) כתבו דאיכא שום קרא לענין מנחות דמרבינן מיניה חמץ נוקשה וכ"כ בחולין (דכ"ג ע"ב ד"ה ואי). וקשה תי"ל דבפשוט מוכח כן כנ"ל לפי ד' התוס' גופייהו דס"ל (בדף ל"ה רע"ב) דמ"פ עם מים לא הוי חמץ גמור כו'. ושוב ראיתי בתשו' נו"ב (מ"ק חאו"ח סי' כ"ב) שהקשה לר' יהודה דס"ל דנוקשה מדרבנן היאך משכחת חמץ גמור בכל המנחות דהא בשמן עשויות אלא שמגבלן גם במים. וכמ"ש התוספות במנחות (דנ"ז ע"א ד"ה מנחת נסכים). והוכיח מזה דלר"י מי פירות עם מים הוי חמץ גמור. וג"ז דחוק. אך לכאורה נראה להוכיח מזה דאף להסוברים דמים עם מ"פ הוי חמץ נוקשה מ"מ ברוב מים ומיעוט מ"פ י"ל דלכ"ע הוי חמץ גמור. (וכעין זה כתב המג"א לענין הא דמ"פ עם מים ממהרים להחמיץ דמ"מ בדבר מועט לית לן בה. ע"ש במג"א ר"ס תס"ב). ובסוגיין דחלות תודה דפריך הגמרא ותי"ל דהוי מצה עשירה ומשני ר"ש בר"י רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות. והקשה המהרש"א דכיון דלא היה בכמה חלות רק רביעית שמן ע"כ גם מים היה בו וא"כ ה"ל מ"פ עם מים דממהרים יותר להחמיץ ואמאי יוצאין בהם בפסח אם עשאן למכור. ותירץ המהרש"א משום דכהנים זריזים הם כדאמרינן לעיל גבי פושרין. ועוד תירץ משום דרביעית שמן לכמה חלות הוי דבר מועט ואינו ממהר להחמיץ בשביל זה. והוי כאילו כולו מים עכ"ד המהרש"א. ולדברינו מוכח כן כתירוץ השני של המהרש"א דבכה"ג הוי כאילו כולו מים ומש"ה הוי חמץ גמור ולא חמץ נוקשה דבטיל ליה כח המי פירות לענין זה ואינו פועל כלום. וה"נ בטיל כח המ"פ לענין שלא יהא ממהר להחמיץ ג"כ. ובזה ניחא ג"כ לפמ"ש הרמב"ן להוכיח דהא דילפינן שאין יי"ח ביו"ט א' במצה עשירה היינו ע"כ בתערובת מים. דאי בלא מים תי"ל דאין יי"ח מצה משום שא"צ שימור כיון שאינו בא לידי חימוץ כו'. ולכאורה לפ"ז קשה לפ"ד הסוברים דמ"פ עם מים הוי חמ"נ א"כ תיקשי למ"ד נוקשה דרבנן למה לי קרא למעט מצה עשירה תי"ל שאין יי"ח בה משום שא"צ שימור שאינו בא לידי חימוץ מדאורייתא. (ודוחק לומר שזה גופא תליא בפלוגתא דתנאי אי חמ"נ הוי דאורייתא דלמ"ד חמ"נ דרבנן יהיה מוכרח דמ"פ עם מים הוי חמץ גמור כו'). ולפי הנ"ל א"ש דאיצטריך קרא למעט מצה עשירה בכה"ג שיש בתערובת רוב מים נגד המי פירות דשפיר בא לידי חמץ גמור וצריך שימור ומ"מ חשיב מצה עשירה ואין יוצאין בה אע"פ שהמ"פ הוא מיעוט אא"כ הוי מעט דמעט, כמו בחלות תודה דרביעית שמן לכמה חלות כו'. דאז לא הוי מצה עשירה ג"כ. וכמ"ש כן להדיא המג"א סי' תע"א סק"ה ע"ש. וכנראה שהמג"א לא ראה דברי הרמב"ן הנ"ל. וכן מוכח לעיל בפ"ק דחמץ דחלות תודה הוי חמץ גמור. וכן מבואר מהא דאיתא בירושלמי פ"ב דפסחים סוף ה"א דבעי בחלות תודה שנעשו נותר (אם הוא בשריפה כדין נותר או השבתתו בכל דבר כדין חמץ). ופשיט התם דאם נעשו נותר משהגיע לעת הביעור אתה מבערן בכל דבר כדין חמץ. ומזה מוכח דחלות תודה הוי חמץ גמור דאי הוה חמץ נוקשה א"כ למ"ד ח"נ דרבנן פשיטא דמשום הך דרבנן לא פקע מצות שריפה דנותר שהוא מה"ת. אלא דאף למ"ד חמץ נוקשה דאורייתא מ"מ לענין ביעור הוי מדרבנן לד' התוס' וסיעתם. וע"כ דהוי חמץ גמור. רק דקצת י"ל דבחלות תודה דוקא דהמ"פ הוי מעט מן המעט הוי חמץ גמור. אבל ממ"ש לעיל מוכח דכל שהמים הוי יותר מהמ"פ הוי חמץ גמור. וכן נראה לדינא ואכמ"ל.

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה