תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן מב
א בפסחים ד"ה סע"א. ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר תשביתו וכתיב כל מלאכה כו' ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. וש"מ הבערה לחלק יצאה. וש"מ לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והנה מקודם יש לבאר סוגיא זו היטב. דלכאורה קשה טובא הכא. ואח"כ נבוא לבאר לענין דינא מהך סוגיא במחלוקת הפוסקים שהביא הטור בסימן תמ"ו לענין אם רשאי לבער ביו"ט חמץ שלא ביטלו. שה"ר יחיאל ס"ל דיכול לשורפו ביו"ט כיון שיש מצוה בשריפתו אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו'. והב"י כתב שכ"נ מדברי הרא"ש והר"ן. והח"י שם פסק דהיכא דנהוג היתר נהוג כו' ולענ"ד נראה לבאר שהעיקר כפסק הש"ע וכד' התוס' דאף חמץ שלא ביטלו אינו רשאי לשורפו ביו"ט ושי"ל שכ"ד רש"י ג"כ. וכמשי"ת לפנינו אי"ה. ומקודם נבאר במה שהקשה הש"א (סי' ע"ז) לשיטת רש"י לקמן (די"ב ע"ב) דאר"י אימתי אני אומר שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. ולפירש"י הא דס"ל לר"י אב"ח אלא שריפה הוא קודם זמן איסורו דהיינו עד שש אבל משש ואילך שהוא מוזהר מה"ת לבערו השבתתו בכל דבר. וא"כ קשה הכא דאף אי ר"ע ס"ל כר"י דאב"ח אלא שריפה. מ"מ היאך מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט דילמא תשביתו ביו"ט והא יו"ט אחר זמן איסורו הוא והשבתתו בכל דבר וכבר יישבתי זה באופנים שונים. וכעת נראה כך. ומתחלה נבאר דמגוף דברי הגמ' הכא לק"מ על שיטת רש"י דלקמן. דהיה י"ל ע"פ דברי ה"ר פרץ בהגהות הסמ"ק (עשין צ"ד) שהביא המכילתא דר"ע יליף דאב"ח אלא שריפה מגופיה דקרא דאיזו היא השבתה שהיא ב"י וב"י הוי אומר זו שריפה (ובמכילתא שלפנינו פ' בא הגירסא שם רבי אומר כו' אך הגירסא הנכונה היא גירסת הר"פ הנ"ל דצ"ל רע"א כו'. ולפ"ז פשיטא דמהך קרא ילפינן דחמץ אחר זמן איסורו הוא בשריפה שאז הוא בב"י כו'. משא"כ לר"י דיליף מנותר דאב"ח א"ש כו'. וכמו שנבאר לקמן. אבל אכתי קשה לפירש"י מדידיה אדידיה. דפירש"י הכא וז"ל ש"מ מדר"ע דאב"ח אלא שריפה. ש"מ ס"ל כר"י דאמר אב"ח אלא שריפה ויליף לה מנותר כו' עכ"ל. משמע מדבריו דגם ר"ע יליף לה מנותר דאב"ח א"ש כמו ר"י וא"כ קשיא כנ"ל. אלא דלכאורה י"ל לפי מה דאמרינן לקמן (דכ"ז ע"ב) דיליף ר"י דאב"ח אלא שריפה בק"ו מנותר והשיבו לו חכמים כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. לא מצא עצים לשורפו יהא יושב בטל כו'. חזר ר"י ודנו דין אחר כו'. ופירש"י דין אחר שאינו ק"ו רק במה מצינו שיש למילף בין לקולא ובין לחומרא ואין להשיב עליו תחלתו להחמיר וסופו להקל. ולבסוף השיבו לו חכמים שם אשם תלוי וחטאת העוף הבא עה"ס לדבריך יוכיחו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה. שתק ר"י וכיון דאיפרך ר"י לשיטתו בדין זה ממילא ע"כ הא דס"ל לר"י דאב"ח אלא שריפה היינו מטעם ק"ו מנותר כמו שדן ר"י בתחלה. ומש"ה אמר ר"י אימתי אני אומר שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. דאל"כ הוי הק"ו סופו להקל אם נימא דגם אחר זמן איסורו בשריפה דוקא ובאם לא מצא עצים יהיה יושב ובטל. וכדאיתא להדיא במכילתא שם דא"ל ריב"ב לר"י סבור אתה שאתה מחמיר עליו ואינך אלא מיקל הא אם לא מצא לו אור ישב לו ולא ישרוף אלא הוי אומר בלשון הזה עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשריפה. משהגיע שעת הביעור מצות כילויו בכל דבר. עכ"ל המכילתא. וא"כ י"ל דבאמת מה"ט אמר ר"י כן דאימת אני אומר שלא בשעת ביעורו כו'. ואף דרש"י פירש לקמן בהא דא"ל חכמים לר"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל היינו לענין מפרש ויוצא בשיירא דיהא יושב ובטל ולא יבערנו. מ"מ י"ל דר"י לא חייש להך סופו להקל שהוא רק במקרה כזה לענין מפרש ויוצא בשיירא. (או משום דמפרש ויוצא בשיירא יכול לבטל חמצו דסגי מדאורייתא). וכדמוכח כן בהדיא מדברי ריב"ב במכילתא הנ"ל. (וע' בתוספות בשבת (דקל"ו ע"ב סד"ה דתניא) שחילקו בע"א בכיוצא בזה). משא"כ לר"ע דס"ל אב"ח אלא שריפה י"ל דיליף חמץ מנותר במה מצינו כמו שדן ר"י דין אחר שם, דבמה מצינו ליכא למיפרך ממה שסופו להקל וילפינן בין לקולא ובין לחומרא כנ"ל. דר"ע ס"ל דאשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק בשריפה כחכמים דר"י. וא"כ לדידיה ליכא למיפרך מידי על הך ילפותא בדין מה מצינו כנ"ל. ומש"ה לר"ע שפיר הוי חמץ בשריפה אף אחר זמן איסורו. ושפיר מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט. אך קשה דאם נימא דהא דאר"י דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר הוא משום דאל"כ הוי הק"ו סופו להקל וכנ"ל. והא חזינן דר"י גופיה בסוכה (דל"ו ע"ב) יליף בק"ו דסוכה אינה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב וחכמים השיבו לו שם ג"כ דכל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא ארבעה מינים יהא יושב ובטל כו'. והתוס' שם כתבו לדידן דקיי"ל בפסחים כר"י דאב"ח אלא שריפה ובסוכה לא קיי"ל כר"י משום דכיון שהק"ו סופו להקל אינו דין. ותירצו דבפסחים קיי"ל כר"י דאב"ח אלא שריפה משום דינא דמה מצינו ע"ש. ועכ"פ מוכח דר"י גופיה לא חייש להך פירכא דסופו להקל ויליף בק"ו אף לענין מה שסופו להקל. וא"כ ל"ל דבחמץ חייש להך דסופו להקל דמ"ש מהתם. ואף די"ל דהתם בסוכה נמי חזר בו ר"י אח"כ וס"ל דסוכה כשירה משאר מינים ג"כ. ובזה ניחא קושיית התוס' בסוכה (דל"ז ע"א ד"ה מאי ארז) דלר"י אמר רב דאמר ד' מיני ארזים הן תיקשי דר"י אדר"י. ולהנ"ל ניחא. דההיא דסיככה בנסרים כו'. אחר חזרה דר"י נשנית. (וכן ראיתי בט"א במסכת ר"ה דכ"ג ע"א שכ"כ ע"ד התוס'). מ"מ מוכח בסוכה שם דפריך הגמרא ומי אר"י ד' מינים אין מידי אחרינא לא והתניא סיככה בנסרים של ארז כו'. ולא משני כן דחזר בו ר"י. היינו דקאי לרבא שם דמוכיח דר"י מכשיר בסיב ועיקרא דדיקלא מהא דתנן מסככין בנסרים דר"י כו'. דרבא לא ס"ל לומר שחזר בו ר"י מהא דסוכה אינה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב. ולדידיה משני דסבר כרבה בר ר"ה דעשרה מיני ארזים הן כו' והשתא אליבא דרבא דר"י לא חזר בו בסוכה שם א"כ גבי חמץ נמי ל"ל דחייש ר"י להך פירכא דסופו להקל וא"כ הדק"ל בסוגיין. דרבא הוא דאמר ש"מ מדר"ע תלת כו'. והא לרבא לשיטתו ע"כ הא דאמר ר"י דחמץ אחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. אין זה כלל מחמת הפירכא דסופו להקל. וא"כ אין סברא לעשות בזה פלוגתא בין ר"ע ור"י ולומר דר"ע ס"ל דגם אחר זמן איסורו השבתתו בשריפה.
ב אך יש ליישב בענין אחר. דר"ע נמי ס"ל דחמץ אחר ז"א השבתתו בכל דבר. ומ"מ שפיר מוכיח דתשביתו מעיו"ט. דהנה הפנ"י הקשה כאן לפ"ד רש"י בביצה (דכ"ז ע"ב) ובפסחים (דמ"ו ע"א) לענין חלה טמאה דאסור לבערה ביו"ט אף בשאר ביעורים כגון להשליכו לכלב וכה"ג. דרחמנא אחשבה להבערתם כיון דמצוה לבערם והויא מלאכה. וא"כ היאך מוכיח רבא הכא מדר"ע דס"ל דאב"ח אלא שריפה. ודילמא לעולם ר"ע ס"ל כחכמים דהשבתתו בכל דבר. אלא דביו"ט אף שאר ביעורים אסור מחמת דרחמנא אחשבה להבערתו משום המצוה וכנ"ל. אמנם י"ל דבאמת צ"ל סברת רש"י בזה. ומנליה לומר כן דמחמת חשיבות המצוה יהיה נחשב למלאכה לאסור ביו"ט. ואדרבה מסברא י"ל כמ"ש התוספות בפסחים (דמ"ו ע"א ד"ה לא) וז"ל וכי מפני שמצוה לשרוף מיגרע גרע עכ"ל אלא דכעין זה מצינו בירושלמי פ"ב דשבת (הל' א') דאר"ח ז"א שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. ופריך והא תנינן ומאחיזין את האור כו'. אר"י בשבת כתיב ל"ת כל מלאכה נעשית היא מאליה ברם הכא התורה אמרה אין שורפין את הקדשים כו'. הרי דאף דבעלמא מותר להדליק בע"ש מבע"י שתהא דולקת בשבת מ"מ בשריפת קדשים אסור אף להדליק מבע"י שהתורה אמרה אין שורפין קדשים. וצ"ל ג"כ היאך מוכח זה מקרא דילמא איסור שריפת קדשים ביו"ט הוא רק מחמת איסור עשיית מלאכה. וקרא דאסר שריפת קדשים איצטריך דלא נימא דעשה דשריפת קדשים דוחה לל"ת דיו"ט כדאמרינן בגמ'. ומנלן לומר שיהיה חמיר יותר מבעלמא לאסור אף מבע"י. וי"ל דהירושלמי דמייתי התם איסור שריפת קדשים מקרא דוהנותר ממנו עד בקר כו' (וכדרשא דחזקיה דמייתי הגמ' בפסחים דפ"ג ע"ב, וכן בשבת ובתמורה) ס"ל ג"כ כסברת ר"א בגמ' דידן דיו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ מיותר קרא דעד בקר לאשמועינן שאסור לשרוף קדשים ביו"ט בכל ענין אף שאין הוא עושה המלאכה רק נעשית מאליה כו'. (וע' בספר יראים להר"א ממיץ במצוה קי"ג דמפרש בגמ' דידן ג"כ דכולהו אמוראי דילפי איסור שריפת קדשים מקראי ס"ל ג"כ כר"א דיו"ט הוי עשה ול"ת רק דקראי איצטריכו לאסור דלא נימא מתוך שהותרה הבערה לצורך כו'. וביאר שם דבקרא דכתיב היתר הנאת הגוף באו"נ ביו"ט יש ללמוד ג"כ היתר הנאת נשמה דאיקרי נפש רק דמשלב"ז ושריפת קדשים ועולת חול ביו"ט ה"ל ג' כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין. והני אמוראי ל"פ אהדדי כו'. ע"ש בדבריו. ובזה ניחא לדברי הש"ל בשם ר"ת דמפרש בגמרא דסוף ר"ה (דל"ב סע"ב) דאמרינן דשופר של ר"ה אינו דוחה לל"ת דיו"ט משום דהוי ל"ת ועשה. ומפרש הר"ת דאי הוה ל"ת לחוד הוה דחי לה עשה דשופר אע"ג דלא הוה בעידנא דמיעקר ללאו מקיים לעשה משום דעשה דרבים דחי לל"ת אע"ג דלא הוי בעידנא דמיעקר כו'. והובא במג"א (סי' תמ"ו סק"ב). ולכאורה קשה דא"כ תיקשי מהך מתני' דר"ה לכל הני אמוראי דילפי מקראי איסור שריפת קדשים ומוכח דס"ל דיו"ט הוי ל"ת לחוד. א"כ אמאי לא דחי עשה דשופר לל"ת דיו"ט. ובט"א בר"ה שם הניח זה בקושיא. ולהנ"ל ניחא. די"ל דהש"ל בשם ר"ת ג"כ ס"ל כשיטת היראים הנ"ל דכולהו אמוראי ס"ל ג"כ דיו"ט עשה ול"ת הוא כנ"ל ולק"מ. מיהו מדברי התוספות בשבת וביבמות (ד"ה ע"ב) ובכמה דוכתי מבואר שמפרשים כפשוטו דאינך אמוראי לא ס"ל כלל הא דיו"ט הוי עשה ול"ת. ולפ"ז מוכח לדבריהם דלא כהש"ל בשם ר"ת הנ"ל). ומיהו במ"א כתבתי לפרש כאן בע"א ברווחא יותר. וע' בסי'. או י"ל דמהך ירושלמי מוכח כשיטת רש"י בהא דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דהיינו אף שלא לצורך כלל והרא"ש בפ"ק דביצה הקשה עליו מהא דאסור לשרוף קדשים ביו"ט. ע"ש. וסובר הירושלמי דכיון דע"כ גלי קרא באיסור שרפת קדשים שאסור בעצם אף דמחמת מלאכה אין איסור מחמת מתוך כו' ממילא אמרינן דגם אם המלאכה נעשית מאליה ביו"ט ע"י שהדליק מבע"י ג"כ אסור. כיון שהקפידה תורה שלא יתבערו קדשים ביום טוב בעצם ולא כמו איסור מלאכה דעלמא כנ"ל. (ולפמ"ש לקמן (אות ח') חד סברא דגלי קרא לאסור שריפת קדשים אף היכא דההבערה לצורך ממש דאין איסור משום מלאכה גם כן ניחא דברי הירושלמי). והנה הירושלמי בפ"ב דשבת שם מסיק מהו להצית את האור במדורת חמץ (היינו מעיו"ט שתהא דולקת ביו"ט) מאן דיליף לה מן הנותר אסור ומאן דלא יליף לה מן הנותר שרי (ופי' שם בקה"ע וכ"כ הפר"ח בסי' תמ"ו דהיינו פלוגתא דר"י ורבנן. דלר"י דיליף חמץ מנותר דאב"ח אלא שריפה איהו יליף ג"כ חמץ מנותר לענין זה שאסור להצית מבע"י כו'. משא"כ לרבנן). ולפ"ז י"ל דה"נ לענין מה דשאר ביעורים ג"כ אסורים בשריפת קדשים לשיטת רש"י בביצה הנ"ל משום דרחמנא אחשבה להבערתן (דגלי קרא בנותר וכנ"ל) ג"כ נימא הכא דלמאן דיליף חמץ מנותר ה"נ בחמץ יהיה אסור ביו"ט שאר ביעורים ג"כ. משא"כ למאן דלא יליף חמץ מנותר. דהא בחמץ ליכא הוכחה מקרא לומר דרחמנא אחשבה להבערתו כנ"ל. (מיהו הא דאסר בירושלמי להצית האור במדורת קדשים מבע"י שתהא דולקת בשבת. מגמרא דידן מבואר דלא ס"ל כן. כדאיתא בשבת (דכ"ג סע"ב) ובשבת מ"ט לא כו' גזירה שמא יטה כו'. מיהו בחידושי הרשב"א שם מפרש דאביי שם ס"ל כשיטת הירושלמי הנ"ל דאסור אף להדליק מבע"י כו'. אך בדברי רש"י דביצה הנ"ל שפיר י"ל דס"ל דמעיו"ט מבע"י מותר להדליק כו'. רק דביו"ט גופיה אסור אף לבערו בשאר ביעורים דרחמנא אחשבה מלאכה. דזה מוכח מקרא כנ"ל). ולפ"ז מיושב קושית הפ"י הנ"ל. דשפיר מוכיח רבא מדר"ע דס"ל אב"ח אלא שריפה. ול"ל דס"ל כחכמים דהשבתתו בכל דבר רק דביו"ט אף שאר ביעורים אסור מה"ת כמו בשריפת קדשים דרחמנא אחשבה להבערתן. דזה אינו. דהא בהא תליא. וכדמוכח מהירושלמי הנ"ל. דלרבנן דר"י דלא ילפי חמץ מנותר לענין הא דאב"ח א"ש ה"נ לא ילפי חמץ מנותר לענין שאסור לבערו בשאר ביעורים לומר דרחמנא אחשבה להבערתו כמו בנותר וכנ"ל וא"כ אי ס"ל לר"ע כרבנן דר"י הא שפיר שרי לבער חמץ ביו"ט בשאר ביעורים כגון להשליכו לכלבים וכה"ג. וע"כ דר"ע ס"ל כר"י דיליף חמץ מנותר. ואב"ח אלא שריפה וכנ"ל. והשתא ממילא מיושב ג"כ קושית הש"א הנ"ל דהיאך מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט דילמא תשביתו ביו"ט ויו"ט אחר זמן איסורו הוא דהשבתתו בכל דבר אף לר"י וכנ"ל דז"א. דכיון דר"ע ס"ל כר"י דיליף חמץ מנותר ממילא יליף לענין זה ג"כ דאסור לבערו אף בשאר ביעורים דרחמנא אחשבה להבערתו כמו בנותר וא"א להשבית כלל חמץ ביו"ט אף בשאר ביעורים וכנ"ל. אלא דלפ"ז יש להקשות מהא דאמרינן (בד"ו ע"א) המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי. ופירש"י דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי. ומיהו בב"י לא עבר דהא בטליה בלבו מאתמול כו' עכ"ל. ומשמע מדבריו דבלא ביטלו מאתמול יכול לבערו ביו"ט. והרי הרא"ש בפ"ב דפסחים (סי' ג') הביא שדעת רש"י דהלכתא כר"י דאב"ח אלא שריפה. וא"כ היאך שרי לבערו ביו"ט. מיהו בלא דברינו דלעיל לק"מ הכא. דרש"י לשיטתיה שפי' דאף לר"י דאב"ח אלא שריפה מ"מ אחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. ויכול לבערו ביו"ט בשאר ביעורים ותו די"ל דשרי אף לשורפו ביו"ט. דרש"י לשיטתיה בביצה (די"ב ע"א) בהא דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כלל רק דמדרבנן אסור בליכא צורך כלל. אבל לפמ"ש לעיל דלמאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ילפינן ג"כ חמץ מנותר דאחשבה רחמנא להבערתו ואסור ביו"ט ולא אמרינן מתוך כו'. וגם שאר ביעורים אסור ביו"ט כנ"ל. א"כ קשיא הכא לפירש"י אמאי שרי לבערו ביו"ט בלא ביטלו מאתמול. והא רש"י פסק כמ"ד אב"ח אלא שריפה כנ"ל. מיהו י"ל דמ"ש רש"י ומיהו בב"י לא עבר דהא בטליה בליביה מאתמול קאי על ראש דבריו שכתב דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי כו'. ובזה בודאי ע"כ לומר משום דביטלו דאי היה עובר עליו בב"י מה"ת לא הוי סגי לכפות עליו את הכלי ולהניחו במקומו. ועכ"פ היה מחוייב להוציאו מרשותו ולהניחו במקום הפקר שינצל מאיסור ב"י דאורייתא. ולא ס"ל לרש"י לומר דמשום איסור מוקצה דרבנן העמידו חכמים דבריהם במקום איסור ב"י של תורה. שוב ראיתי בפ"י שם שכ"כ בדברי רש"י. ובזה ניחא בפשיטות דברי רש"י לקמן (דל"ו ע"א ד"ה אין לשין) שכתב שם ובמועד קאמר ולא ביו"ט דהבערה שלא לצורך היא עכ"ל. ולכאורה זה סותר לדבריו דלעיל דבחמץ שלא ביטלו שרי לבערו ביו"ט. ואף דשם הוי חמץ נוקשה מ"מ דברי רש"י גופיה לקמן (דמ"ב ע"א) דאף בחמץ נוקשה עוברין בב"י ואף דיש לדחות ולומר דמ"ש רש"י שם דהוי הבערה שלא לצורך ביו"ט היינו משום דיכול לבערו בשאר ביעורים ולא בשריפה. או משום דתיכף יכול לבטלו בלבו מקמי דתחמיץ כיון שהעיסה היא רק קרובה וממהרת להחמיץ ולא נתחמצה עדיין. מ"מ כ"ז דוחק להעמיד בכוונת רש"י ואינו במשמעות לשונו. ולהנ"ל ניחא דלפ"ד רש"י אינו רשאי לבער כלל חמץ ביו"ט אף שלא ביטלו וכנ"ל, וצריך רק להוציאו מרשותו. משא"כ בביטלו כופה עליו את הכלי. (וזהו דלא כדברי הב"י דס"ל לדברי רש"י דשרי לבער ביו"ט חמץ שלא ביטלו כו'). ועדיין קשה טובא לפ"ז דאמר רבא בסוגיין ש"מ מדר"ע תלת כו' וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ולפי הנ"ל קשה היאך מוכח זה. דילמא ר"ע ס"ל אמרינן מתוך כו'. רק בחמץ יליף מנותר דאסור לבערו ביו"ט ולא אמרינן מתוך כו'. כיון שהוכחנו מהירושלמי הנ"ל דהא בהא תליא דלמ"ד דיליף חמץ מנותר דאב"ח אלא שריפה יליף נמי חמץ מנותר לענין איסור הבערתו ביו"ט כנ"ל. אך כבר הקשה כן הרא"ש מלוניל (בס' ת"י, והובא בפ"י) דמנליה לרבא להוכיח דר"ע לית ליה מתוך כו' דילמא אית ליה מתוך רק דאסור לשרוף חמץ ביו"ט כיון דשריפת חמץ מנותר ילפינן לה ושריפת נותר אסור ביו"ט. רק שלא הביא דברי הירושלמי הנ"ל, ובאמת בלא דברי הירושלמי אין כאן קושיא כלל. דהיה י"ל דלענין זה אין למילף חמץ מנותר לכ"ע. דאף למ"ד דיליף דחמץ בשריפה מנותר. אף שהק"ו הוא תחלתו להחמיר וסופו להקל. מ"מ אם באנו למילף שאסור לשורפו ביו"ט זה הוי תחלתו להקל לענין איסור חמץ. ולכ"ע לא גמרינן בק"ו חמור מקל למילף מיניה לדבר שתחלתו להקל. רק שהקושיא חוזר וניעור מדברי הירושלמי הנ"ל דמוכח דלא ס"ל הך סברא רק ס"ל דהוי כמו חד ילפותא כיון דיליף שריפת חמץ מנותר ממילא בזמן שאסור לשרוף נותר אסור לשרוף חמץ ג"כ. והדק"ל. והנה הפ"י תירץ לקושיית הרא"ש מלוניל הנ"ל, עפ"י דברי התוס' דלענין שריותא דמתוך בעינן צורך קצת. והכא בחמץ אי אמרינן מתוך הרי יש כאן לצורך היום שעובר כל שעה בב"י. משא"כ לענין שריפת נותר דהוי שלא לצורך היום כלל. וליכא למישרי מטעם מתוך. ויש לחזק דבריו ממ"ש התוס' ביבמות (ד"ה ע"ב ד"ה כולה) דהא דגלי קרא דאין עשה דשריפת קדשים דוחה לל"ת דיו"ט. היינו משום דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט. ובודאי בחמץ שעובר כל שעה בב"י לא דמי לנותר בזה. אך כל זה ניחא לשיטת התוס' דלא אמרינן מתוך רק היכא דאיכא צורך קצת. משא"כ לשיטת רש"י דשרי משום מתוך אף בליכא צורך כלל. א"כ הדק"ל קושית הרא"ש מלוניל הנ"ל. ואפ"ל דגם לשיטת רש"י דבעלמא שרי משום מתוך אף בלא שום צורך כלל מ"מ הא בשריפת קדשים גזה"כ הוא דלא לישתרי משום מתוך. ועדיין י"ל דלא מצינו דגלי קרא רק בשריפת נותר דליכא צורך כלל כנ"ל. משא"כ בשריפת חמץ שהוא חשוב לצורך היום כיון שעובר כל שעה בב"י ובכה"ג אין לנו גילוי מקרא דלא נימא מתוך אף היכא דאיכא לצורך היום כנ"ל ומסברא הל"ל מתוך בכה"ג. א"ו מוכח דר"ע לית ליה כלל מתוך כו'. ולפ"ז לדידן דקיי"ל מתוך כו' מותר לבער ביו"ט חמץ שלא ביטלו לשיטת רש"י דבזה אין למילף מנותר ולא כמ"ש לעיל. (שוב ראיתי בדברי הרא"ש מלוניל עצמו שם דמסיק לפרש כן באמת בדברי רבא הא דמוכיח מדר"ע דלא אמרינן מתוך כו' היינו דבהבערת חמץ לית ליה מתוך וטעמא משום דיליף מנותר. משא"כ בעלמא אית ליה מתוך ואפשר שגם לפירש"י מפרש כן בגמרא כפי' הרא"ש מלוניל בזה. מיהו התוס' לא ס"ל לפרש כן רק דר"ע לית ליה מתוך כלל. וכמ"ש התוס' בביצה ר"ד י"ב ע"ש). ועוד יבואר אי"ה בסוף דברינו דהעיקר כמ"ש לעיל:
ג ומעתה יש לבאר לדינא במ"ש התוס' לקמן (דכ"ט ע"ב) בשם ר"י דהמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו. והמג"א (סי' תמ"ו סק"ב) מסיק בהא דקיי"ל דהמוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי ואסור לטלטלו משום מוקצה דהוי איסור דרבנן אע"פ שלא ביטלו ועובר בב"י דהטעם עפ"י דברי התוס' הנ"ל דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו. ומזה מוכח דהמג"א ס"ל בדברי הר"י בזה דאף ביו"ט שא"א לבערו מ"מ כיון שמשהא אותו ע"מ לבערו מיד אחר יו"ט ג"כ אינו עובר עליו. ואף דלכאורה מוכח דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו אחר יו"ט גם הר"י מודה שעובר עליו כיון שאין בידו עתה לבערו עד אחר יו"ט. והר"י לא קאמר רק בחול שבידו לבערו אז אינו עובר עליו כשמשהא ע"מ לבערו תיכף דוקא. עפ"י מה שתמהו רוב האחרונים ע"ד הר"י הנ"ל ממתני (דמ"ו ע"א) דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. ופירש"י דלהשהותה עד הערב א"א שלא תחמיץ. ולדברי הר"י הנ"ל הא משהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו ואם נימא דביו"ט שאין בידו לבערו אז גם הר"י מודה דמשהא ע"מ לבערו אח"כ ג"כ עובר עליו א"כ ניחא הכא משא"כ לדברי המג"א שמפרש בדברי הר"י דגם במשהא ביו"ט ע"מ לבערו אח"כ ג"כ אינו עובר עליו. א"כ הדק"ל ממתני' הנ"ל. אך שם במקומו ביארתי ליישב זה בכמה אופנים דלק"מ מהכא. וכעת נבאר בפרט זה במה שנוגע לסוגיין. דלכאורה מוכח מסוגיין דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו אח"כ עובר עליו. מהא דמוכיח רבא מדר"ע דלא אמרינן מתוך כו'. ופי' התוס' דיש כאן צורך קצת משום מצות ביעור. וע"כ לחלק מהא דשריפת נותר לא חשיב צורך קצת. (ומש"ה ליכא שום היתר משום מתוך כו') היינו משום דהתם יכול לקיים למחר מצות שריפת נותר. משא"כ בחמץ שעובר בב"י בכל שעה כו'. ומיושב קושית הרא"ש מלוניל כנ"ל. ואם נימא כדברי המג"א דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו אח"כ ג"כ אינו עובר עליו. א"כ גם בחמץ יכול לקיים מצות ביעורו למחר ודמי למצות שריפת נותר כו'. א"ו מוכח דביו"ט משהא חמצו ע"מ לבערו אח"כ עובר עליו וכנ"ל. אלא דלכאורה יש להוכיח איפכא מסוגיין דמוכח כד' המג"א דביו"ט ג"כ אינו עובר במשהא ע"מ לבערו. דהנה ידוע קושיית הפמ"ג ושאר אחרונים שהקשו דמנליה לר"ע להוכיח דתשביתו הוא מעיו"ט דילמא תשביתו ביו"ט ועשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט. ותיקשי להני אמוראי דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא ולא ל"ת ועשה. (וכדברי התוס' שכתבו לעיל. משא"כ לשיטת היראים הנ"ל שמפרש דכולהו אמוראי ס"ל דיו"ט הוא עשה ול"ת לק"מ הכא ג"כ). וראיתי בחי' רבינו חננאל לפסחים שפי' שזהו הוכחת רבא דמוכיח מדר"ע דס"ל דהבערה לחלק יצאה. דאי ללאו יצא ליתי עשה דתשביתו ולידחי ל"ת דיו"ט. וכוונתו בזה דרבא ג"כ ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת (וכדברי הר"י בתוס' שבת דכ"ה ע"א דרבא נמי ס"ל דיו"ט הוא עשה ול"ת). משא"כ אם הבערה ללאו יצאה ממילא ליכא בזה עשה ג"כ. (וכמ"ש הרשב"א בשם מורו ביבמות ד"ו ע"א לענין שבת דהעשה דתשביתו לא קאי רק על אבות מלאכות ולא על לאו דמחמר ע"ש). וא"כ דילמא עשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט. אלא מוכח דר"ע ס"ל הבערה לחלק יצאה. וממילא ביו"ט נמי הוי בהבערה עשה ול"ת ולא דחי ליה עשה ושפיר מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט. רק התינח לרבא. אבל אכתי קשה לפ"ד הנך אמוראי דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא א"כ הדק"ל הכא דילמא תשביתו ביו"ט ועשה דוחה ל"ת ומאי מוכיח ר"ע. מיהו אם נימא כהמג"א דאף ביו"ט משהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו ניחא הכא. דא"א לומר דתשביתו ביו"ט ועשה דוחה ל"ת. כיון דאינו עובר כלל כשישהנו עד מוצאי יו"ט. ודמי לשריפת נותר שכתבו התוס' ביבמות (ד"ה ע"ב) דטעמא דאין עשה דוחה ל"ת כיון דיכול לשורפו אחר יו"ט כנ"ל ולפ"ז קשה כאן בסוגיין. בממ"נ. דאם נימא כהמג"א דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו אינו עובר עליו. תיקשי היאך מוכיח רבא מדר"ע דלא אמרינן מתוך כו' וכקושיית הרא"ש מלוניל הנ"ל. דהא שריפת חמץ דמי לשריפת נותר וכנ"ל. ואם נימא דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו אח"כ עובר עליו ניחא זה. אבל קשיא אחריתי דמנליה לר"ע דתשביתו מעיו"ט דילמא תשביתו ביו"ט ועשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט להנך אמוראי דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא כנ"ל. אלא דלכאורה י"ל לפמ"ש התוס' בקידושין (ר"ד ל"ח) בשם הירושלמי דמקשה למה לא אכלו מצה מחדש דיבא עשה דבערב תאכלו מצות ולידחי ל"ת דחדש. ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור. וה"נ הכא דעשה דתשביתו הוי עשה דקודם הדיבור ואין דוחה ל"ת דיו"ט שלאחר הדיבור. אך ז"א. דמגמרא דידן מוכח דלא ס"ל כהירושלמי בזה דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור. וכמ"ש הש"א. דאף דמהא דאמר בריש יבמות (ד"ה ע"ב) דמה למילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור. דמשמע דעשה דקודם הדיבור דחי טפי לל"ת שלאחר הדיבור. אין מזה סתירה להירושלמי הנ"ל. כמ"ש האחרונים דדוקא עשה דקודם הדיבור שנשנית ג"כ לאחר הדיבור אלימא טפי לדחות ל"ת. משא"כ עשה דקודם הדיבור שלא נשנית לאחר הדיבור אינו דוחה ל"ת וכהירושלמי הנ"ל (או די"ל בפי' דברי הגמרא דיבמות דשכן ישנן לפני הדיבור היינו דכולהו קודם הדיבור העשה וגם הל"ת דשבת שנצטוו במרה. משא"כ ל"ת דאחר הדיבור אינו נדחה מעשה שקודם הדיבור. וכ"כ בא"ז ח"ב סי' רל"ג). רק מהא דאמר בפסחים (דכ"ח ע"ב) ור"י א"ל ההוא לקובעו חובה בזה"ז הוא דאתא. ור"ש לקובעו חובה מנליה נ"ל מבערב תאכלו. ור"י מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה כו' והשתא הל"ל דאי מקרא דבערב תאכלו מצות ה"ל עשה דקודם הדיבור ואינו דוחה לל"ת משא"כ מהך היקשא דנאמרה ונשנית אחר הדיבור לקובעו חובה ממילא דוחה ג"כ לל"ת ושרי לו לאכול מצה מחדש באין לו מצה אחרת ומדלא קאמר הכי מוכח דהגמרא דידן לא ס"ל כהירושלמי בזה דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור וגם בהדיא מוכח כן מדברי התוס' בגיטין (דמ"א ע"ב) ופ"ק דב"ב (די"ג ע"א) וש"ד שהקשו בחציו עבד וחציו ב"ח דליתי עשה דפו"ר ולידחי לל"ת דלא יהיה קדש כו'. והרי עשה דפו"ר נאמרה קודם הדיבור ולא נשנית לאחר הדיבור. כדאמר בהדיא בסנהדרין (דנ"ט ע"ב). וקרא דשובו לכם לאהליכם הוא משום דבר שבמנין כו' ע"ש. הרי דפשיטא להו להתוס' דעשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור. ועוד דבירושלמי גופיה ליתא כלל הך לישנא דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור רק דלר"י התם ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדה. (כדאיתא בירושלמי רפ"ב דחלה ופ"ג דביצה ה"ג ובפ"ג דנדרים. וזהו אפי' בעשה שלאחר הדיבור כמו עשה דכיסוי הדם דמיירי התם בירושלמי. ובזה פשיטא דגמרא דידן לא ס"ל כן. וגם אין לתרץ דמש"ה אינו דוחה כאן עלה דתשביתו לל"ת דיו"ט משום דלא הוי בעידנא דמיעקר ללאו מקיים לעשה. דאיסור הבערה הוי בכל שהו ועשה דתשביתו לא מקיים עד שיבער שיעור זית חמץ. דז"א. דל"מ לשיטת הרנב"ר שבנ"י פ"ב דב"מ דס"ל גבי השבת אבידה דכל שמתחיל להתעסק במצוה בשעת עקירת הלאו חשיב זה בעידנא דמיעקר כו' ודחי העשה לל"ת. וכ"נ ד' הפסקי תוס' בזבחים דצ"ז ע"ב ע"ש. אלא אפי' לשיטת ה"ר יהוסף שם שמחלק בין אם מתעסק במכשירי מצוה לא חשיב זה בעידנא דמיעקר כו'. משא"כ אם עוסק בגוף המצוה עצמה אע"פ שלא גמרה חשיב שפיר בעידנא דמיעקר כו'. וה"נ בהשבתת חמץ ג"כ חשיב עוסק בגוף המצוה רק שגמר המצוה הוא בכזית. (רק מדברי התוס' בגיטין וב"ב שם שתירצו דאין עשה דפו"ר דוחה ל"ת דל"י קדש משום שהלאו עובר בהעראה והעשה לא מקיים עד גמר ביאה לכאורה זה סותר קצת גם לדברי ה"ר יהוסף הנ"ל. וי"ל וביארתי במ"א). א"ו מוכח מכאן כדברי המג"א הנ"ל דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו אינו עובר עליו. וא"ש הכא. רק דהדק"ל קושית הרא"ש מלוניל הנ"ל שמזה הוכחנו דלא כהמג"א הנ"ל וקשה בממ"נ:
ד אך י"ל דלק"מ קושית הממ"נ הנ"ל. דלעולם מוכח כדברי המג"א שמפרש בדברי הר"י בתוס' דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו אח"כ אינו עובר עליו. אלא דכבר ידוע מה שהקשו לדברי הר"י דס"ל דלאו דב"י הוי ניתק לעשה ואין לוקין עליו. דהא ה"ל לאו שקדמו עשה. וכדאיתא במכות (די"ד סע"ב) דאר"י לאו שקדמו עשה לוקין עליו ופירש"י ותוס' שם דלא הוי לאו הניתק לעשה אלא בעשה שא"א לקיימו כ"א אחר עבירת הלאו דאז אמרינן שהעשה הוא תיקון הלאו. משא"כ בעשה שיכול לקיימו קודם עבירת הלאו אף שיכול לקיימו ג"כ אחר עבירת הלאו אין זה לאו הנל"ע ולוקין עליו. וא"כ ה"נ הא יכול לקיים העשה דתשביתו קודם שיעבור בלאו דב"י וא"כ אין זה לאו הנל"ע אמנם י"ל דלק"מ. דברמב"ם (פ"א מה' נערה בתולה ה"ז) מבואר דלאו שקדמו עשה ג"כ הוי נל"ע ואין לוקין עליו והכ"מ שם כתב דטעמו משום דאמרינן שם דר"י הדר ביה ע"ש. (ומיהו בריטב"א במכות שם פי' דאף דמתחלה הדר ביה ר"י מ"מ אח"כ נשאר ר"י בסברתו הראשונה כיון דאמר רבין אר"י כל ימיו בעמוד והחזר. ומבואר דהרמב"ם אינו מפרש כן). וכן י"ל בדברי הר"י בתוס' ג"כ דס"ל כהרמב"ם בזה. וכמו שהוכיח כן הר"י שם מאוקימתא דר"א בפסחים דמזה מוכח דרב אשי דהוא בתרא ג"כ ס"ל דלאו שקדמו עשה הוי ג"כ נל"ע. (ולפ"ז צ"ל דקושיית הר"י בפסחים דצ"ה ע"א ד"ה לא תוציא כו'. כוונתו רק דתיקשי למ"ד דס"ל דלאו שקדמו עשה לוקין עליו). ומעתה א"ש בסוגיין דהא דמוכיח רבא מדר"ע דלא אמרינן מתוך כו'. רבא לטעמיה אזיל. דבמכות שם (דט"ו סע"א) מוכח דרבא ס"ל דלאו שקדמו עשה לוקין עליו. ולדידיה לא הוי לאו דב"י נל"ע כלל. וממילא משהא חמצו ע"מ לבערו בודאי עובר עליו. וא"כ חשוב ביעור חמץ ביו"ט לצורך היום כנ"ל ואמאי לא אמרינן מתוך כו'. אלא מוכח דר"ע לית ליה מתוך. ואף דלכאורה הא דאמרינן דלאו דב"י הוי לאו שקדמו עשה היינו רק לפי האמת דתשביתו מעיו"ט. דעדיין ליכא לאו דב"י אז ומש"ה הוי לאו שקדמו עשה. משא"כ לפי הס"ד דר"ע דתשביתו ביו"ט א"כ לא הוי כלל לאו דב"י לאו שקדמו עשה והוי לאו הנל"ע אף לשיטת רבא הנ"ל. מ"מ י"ל כמ"ש הריטב"א במכות שם בהא דאמר התם תנינא והבא אל המקדש טמא (אף דבזה אין העשה קודם לל"ת במעשה). דכל שהמ"ע קודמת בכתוב לל"ת אע"ג דאינו קודם לו במעשה מ"מ הוי לאו שקדמו עשה ולוקין עליו להך מ"ד. וא"כ הה"נ למ"ע דתשביתו שקודם בכתוב לל"ת דב"י הוי לאו שקדמו עשה אף להס"ד דר"ע דתשביתו ביו"ט. וא"כ לשיטת רבא לוקין עליו ומשהא חמצו ע"מ לבערו עובר עליו כנ"ל. וא"ש. ואין להקשות דכיון דלרבא משהא חמצו ע"מ לבערו עובר עליו א"כ קשיא היאך מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט דילמא תשביתו ביו"ט ועשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט כנ"ל. הא לק"מ. דבזה ג"כ רבא לטעמיה. דשיטת הר"י בתוס' בשבת (ר"ד כ"ה) דרבא גופיה אית ליה דיו"ט עשה ול"ת הוא. וא"כ לק"מ הכא ולפ"ז לדידן דקיי"ל דלאו שקדמו עשה ג"כ חשיב נל"ע ואין לוקין עליו דמש"ה קיי"ל (לדברי הר"י בתוס') דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו, לפ"ז לדידן לא מוכח כלל מדר"ע דלית ליה מתוך. די"ל דר"ע ג"כ ס"ל מתוך רק דהבערת חמץ ביו"ט חשיב הבערה שלא לצורך כלל כמו הבערת נותר כיון דבחמץ נמי יכול להשהותו ביו"ט ע"מ לבערו אח"כ וכנ"ל. ובהבערה שלא לצורך כלל לא שרי מטעם מתוך כנ"ל. והשתא א"ש ולק"מ להני אמוראי דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא דא"כ אימא הכא דתשביתו ביו"ט. ועשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט. דז"א. דכיון דיכול להשהותו עד לאחר יו"ט (דאינהו נמי ס"ל דלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו וכדקיי"ל לדידן וממילא בכה"ג אין עשה דוחה ל"ת וכמ"ש התוס' ביבמות שהבאתי לעיל דמה"ט שריפת נותר ג"כ אינו דוחה ל"ת דיו"ט וכנ"ל. ולפי דברינו אלה דהא דמוכיח רבא מדר"ע דלא אמרינן מתוך היינו רק לרבא לטעמיה מוכח כן כנ"ל. אבל לשאר אמוראי לא מוכח כלל כן. ושפיר אית ליה לר"ע מתוך וכדעת ב"ה בביצה ולא כב"ש שם. בזה רווחא שמעתתא בהא דבפ"ק דביצה (די"ב ע"א) דתני תנא קמיה דר"י בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. א"ל דאמר לך מני ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך כו'. וכתבו התוס' שם דה"ה דהמ"ל ר"ע היא דל"ל מתוך כו'. והקשו שם המפרשים בהא דאמרינן התם תני תנא קמיה דר' יוחנן המבשל ג"ה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש כו' א"ל פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך כו'. והשתא אמאי לא אמר הא מני ר"ע היא דלית ליה מתוך. ולמה א"ל פוק תני לברא ואינה משנה כיון דאתיא שפיר כר"ע. (וכדפריך הגמרא בחולין דט"ו ע"א בהא דמשתיק ליה רב לתנא דתני קמיה אטו משום דס"ל כר"י מאן דתני כר"מ משתיק ליה). ולדברינו א"ש. דר' יוחנן לטעמיה דר' יוחנן במכות שם הדר ביה וס"ל דלאו שקדמו עשה ג"כ אין לוקין עליו (וכשיטת הרמב"ם הנ"ל דפסק כן משום דר"י הדר ביה כנ"ל. ושכן דברי התוס' ג"כ). וא"כ לדידיה לא מוכח כלל מדר"ע דל"ל מתוך. דשפיר ס"ל לר"ע מתוך. רק דהבערת חמץ חשיב הבערה שלא לצורך כלל דלא שרי ביו"ט משום מתוך כיון דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו וכנ"ל. ושפיר א"ל ר' יוחנן לתנא פוק תני לברא כו' דאמר לך מני ב"ש הא כו':
ה ברם מה שצריך לבאר. דכל מה שביארנו הוא לשיטת הר"י בתוס'. ואכתי תיקשי ע"ד הרמב"ם (פ"א מהחו"מ ה"ג) דס"ל דלאו דב"י לא ניתק לעשה כלל ולוקין על ב"י בקנה חמץ או חימצו כו'. דלדעתו פשיטא דמשהא חמצו ע"מ לבערו עובר עליו כיון דלאו דב"י לא נל"ע כלל וא"כ תיקשי היאך מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט דילמא תשביתו ביו"ט ועשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט כנ"ל. (ול"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת היראים הנ"ל דכולהו אמוראי ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת. דז"א. דבהדיא מוכח מדברי הרמב"ם דלא כהיראים הנ"ל ע"ש). וי"ל באופן זה. דהרי בלא"ה צ"ל לדברי הרמב"ם מהוכחת הר"י מהא דאמרינן דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל לריה"ג דס"ל דחב"פ מותר בהנאה והא מיד כשיפדה אותו הוא שלו. ומודה ריה"ג דשלך אי אתה רואה. ומזה הוכיח הר"י דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו ותיקשי ע"ד הרמב"ם. (ומיהו לפ"ד הסוברים דחצי שיעור מותר מה"ת לענין ב"י שפיר י"ל דמעל בחמץ של הקדש דיכול לפדותו פחות פחות מכשיעור. מיהו אף אם יש איסור דרבנן בחצי שיעור לענין ב"י ג"כ י"ל דלא מעל בחמץ של הקדש. וכמ"ש התוס' בפסחים (דכ"ט ע"א ד"ה אין פודין) בהא דאמרינן שם דלמ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים לא מעל אע"ג דבקדושת דמים הא דאין פודין להאכילן לכלבים הוא מדרבנן. וכתבו התוס' וז"ל ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא. דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי עכ"ל. וה"נ י"ל לענין חצי שיעור מחמץ דאם יש איסור דרבנן ג"כ הל"ל דלא מעל מה"ט ותו דלחד טעמא שכתב בתשובת ח"צ (סי' פ"ו) בהא דח"ש מותר בב"י מה"ת דהיינו משום דאיסור ח"ש הוא דכיון דאחשביה והיינו בעושה מעשה משא"כ כשמשהא ח"ש חמץ שמניחו מלבערו בשוא"ת ולא עשה מעשה דנימא אחשביה אין איסור מטעם חזי לאיצטרופי לחוד עכ"ד, ולפ"ז בעושה מעשה כגון בקונה חמץ או פודהו מהקדש י"ל דח"ש אסור מה"ת. רק לאידך טעמא שכתב שם הוי ח"ש מדרבנן בב"י אף בעושה מעשה. וגם לפמ"ש הש"א בטעמא דמילתא דאיסור ח"ש הוא רק לענין אכילה דחזי לאיצטרופי כשאוכל בכא"פ ונעשה איסור למפרע משא"כ לענין ב"י. לפ"ז ג"כ אין חילוק. מ"מ עדיין אינו מיושב כנ"ל). וגם צריך ליישב מה שהקשו המפרשים ע"ד הרמב"ם מהא דבריש ביצה (ד"ז ע"ב) דבש"א שאור בכזית וחמץ בככותבת, דמפרש התם טעמא דב"ש דא"כ לכתוב רחמנא חמץ ולא ליבעי שאור כו'. ולפ"ד הרמב"ם דיש מלקות בלאו דב"י א"כ אי לא כתב רחמנא שאור והוה ילפינן ק"ו מחמץ הא אין מזהירין מן הדין ואיצטריך קרא בשאור למלקות. ומנ"ל לב"ש להוכיח דשאור בככותבת (וע' מ"ש בזה בס' פ"י שם). אמנם י"ל וליישב כ"ז בפשיטות. דטעמו של הרמב"ם במ"ש דלאו דב"י לא הוי נל"ע. אף שדעת הרמב"ם (בפ"א מה' נערה ה"ז) דלאו שקדמו עשה ג"כ אין לוקין עליו. וכמ"ש הכ"מ שם והובא לעיל. מ"מ זהו התם דהיה יכול לקיים העשה מקודם ומ"מ יכול לקיימה גם אח"כ משא"כ הכא בעשה דתשביתו דאינו יכול לקיים העשה כלל רק קודם זמן התחלת הלאו ולא אח"כ. דהרמב"ם לטעמיה דס"ל כשיטת רש"י דתשביתו היינו השבתה בלב דהוא ביטול חמץ. וכמ"ש בהדיא ברמב"ם (פ"ב מה' חו"מ ה"ב). ואחר זמן איסורו לא מצי לבטלו. ומש"ה לא הוי לאו דב"י נל"ע דתשביתו וכמבואר. משא"כ אליבא דריה"ג דס"ל דחב"פ מותר בהנאה והוי ברשותו ולדידיה מצי לבטל חמץ גם אחר זמן איסורו ממילא לדידיה הוי לאו דב"י נל"ע כיון דיכול לקיים העשה דתשביתו אח"כ ג"כ וכנ"ל. וא"כ ליתא להוכחת הר"י דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו מהא דמעל בחמץ של הקדש לריה"ג. דז"א. דדוקא לריה"ג דלדידיה הוי לאו דב"י נל"ע מש"ה משהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו. משא"כ לדידן דחב"פ אסור בהנאה וממילא לא הוי ב"י נל"ע כלל. מש"ה ודאי משהא חמצו ע"מ לבערו ג"כ עובר עליו. ומעתה מיושב ג"כ קושית המפרשים הנ"ל מהא דריש ביצה דטעמא דב"ש דלכתוב חמץ ולא ליבעי שאור כו'. דהא מבואר בפסחים (דכ"ג ע"א) דטעמא דריה"ג דחב"פ שרי בהנאה הוא מדכתיב לך שלך יהא ורבנן שלך אי אתה רואה כו'. ואידך חד בחמץ וחד בשאור וצריכי. ופירש"י דאי כתב שאור משום דחימוצו קשה כו'. ואי כתב חמץ משום דראוי לאכילה כו'. הכי מפרש להו בפ"ק דביצה עכ"ל. ומבואר דזהו לב"ה בריש ביצה דס"ל דגם שאור מחמץ ליכא למילף משום דחמץ חזי לאכילה כו'. משא"כ לב"ש שם דלא ס"ל הך צריכותא רק ס"ל דיש למילף שאור מחמץ בק"ו ולית להו שום סברא שיהא חמץ חמור משאור ממילא מוכח דב"ש ס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה מקרא דלך שלך יהא. דליכא למימר חד בחמץ וחד בשאור וצריכי. דלדידהו לך דגבי חמץ מיותר דחמץ קיל משאור וכנ"ל. וכיון דב"ש ס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה ממילא הוי לאו דב"י נל"ע כנ"ל ואין בו מלקות. וא"כ שפיר קאמרי ב"ש. דליכתוב חמץ ולא ליבעי שאור כו'. ול"ל דאי הוה אתי שאור בק"ו מחמץ אין מזהירין מן הדין ואיצטריך קרא בשאור למלקות. דז"א. דהשתא נמי ליכא מלקות בב"י לשיטת ב"ש דס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה והוי לאו דב"י נל"ע כנ"ל. ומיושב דברי הרמב"ם. ומעתה נחזור לדברינו דהא דמוכיח ר"ע דאי תשביתו ביו"ט הא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה. ול"ל דעשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט. דכיון דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו וא"כ אפשר לבערו למחר ובכה"ג אין עשה דוחה ל"ת כמו בשריפת נותר וכנ"ל. אלא דקשה לדעת הרמב"ם שפסק דלאו דב"י אינו נל"ע ולוקין עליו. וא"כ משהא חמצו ע"מ לבערו עובר עליו. והדק"ל הכא דנימא דעשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט כנ"ל. ולפי הנ"ל י"ל כך. דכבר הובא בדברינו דהרמב"ם ס"ל כפירש"י דהא דביטול בלב סגי לחמץ הוא מקרא דתשביתו דמשמע השבתה בלב והתוס' (ד"ד ע"ב ד"ה דמדאורייתא) הקשו לפירש"י מהך ברייתא דרע"א הה"א תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. ותירץ במג"ש דלפירש"י הוה תרווייהו בכלל תשביתו הבערה וביטול. ולפ"ז יש ליישב קושית הפ"י שהובא לעיל בראש דברינו לשיטת רש"י בביצה ובפסחים דבקדשים טמאים אסור אף להשליכו לכלבו דרחמנא אחשבה להבערתן והויא מלאכה. וא"כ מנליה לרבא דסבר ר"ע אב"ח אלא שריפה וכנ"ל. (וכבר יישבנו שם קושיא זו וכעת י"ל בע"א). די"ל לפי הה"א דתשביתו היינו ביו"ט ממילא היה מוכח דמצי לבטל חמץ גם אחר זמן איסורו מקרא דתשביתו דמיירי ביו"ט. והיינו אומרים דכמו שהכתוב עשאו לחמץ כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י ה"נ עשאו ג"כ כאילו הוא ברשותו לענין שיכול לבטלו ג"כ כיון דתשביתו היינו ביו"ט והרי גם הביטול בכלל תשביתו כנ"ל. והשתא ממילא ודאי שרי לבער חמץ ביו"ט בשאר ביעורים ול"ל דרחמנא אחשבה להבערתן דזהו שייך רק בקדשים טמאים דמחוייב מה"ת לבערם דוקא. משא"כ בחמץ כיון דסגי ליה בביטול בלב ואז א"צ לבערו כלל. ממילא לא שייך לומר דרחמנא אחשבה להבערתו והוי מלאכה כיון דבביטול בלב סגי. וגם כשמבער חמצו בשאר ביעורים ג"כ לא גרע זה מביטול בלב. ולק"מ קושית הפ"י. והשתא ניחא ג"כ קושייתנו הנ"ל. דאי תשביתו ביו"ט ל"ל שידחה עשה דתשביתו לל"ת דיו"ט. דהא לפי הה"א דתשביתו ביו"ט ממילא מוכח דמצי לבטל חמץ אחר זמן איסורו ג"כ. וא"כ לאו דב"י נל"ע דתשביתו וכמו לריה"ג כנ"ל. ולפ"ז משהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו. ובכה"ג אין עשה דוחה ל"ת כיון דיכול לבערו למחר כנ"ל. רק לפי המסקנא דתשביתו היינו מעיו"ט שפיר קיי"ל בחמץ דאחר זמן איסורו לא מצי לבטלו וכסברא הפשוטה. ומש"ה לא הוי לאו דב"י נל"ע כלל כיון דאח"כ לא מצי לקיים העשה דתשביתו בביטול בלב., ואף דגם הבערה בכלל תשביתו ומצוה דהבערה יכול לקיים גם אח"כ. מ"מ מאחר דגם הביטול בכלל תשביתו ולא מצי לבטל רק קודם זמן איסורו ממילא מוכח דהעשה דתשביתו לא באה לנתק הלאו ולתקנו בעשה זו כיון דגם בביטול מקיים מ"ע זו. וזה א"א רק קודם זמן התחלת הלאו וכנ"ל. ומיושב קושיא זו אף לדברי הרמב"ם וכנ"ל. ועפ"ז יש ליישב גם קושיית הממ"נ שהקשיתי לעיל. דאי נימא דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו עובר עליו. תיקשי אדר"ע דילמא תשביתו ביו"ט ועשה דוחה ל"ת כנ"ל. ואי נימא דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו א"כ היאך מוכיח רבא דלית ליה לר"ע מתוך כו'. דילמא אית ליה מתוך רק דהכא הוי שלא לצורך כלל כיון דמשהא ע"מ לבערו אינו עובר עליו, ולפי הנ"ל י"ל דלהה"א דתשביתו מיירי ביו"ט א"כ ה"ל לאו דב"י נל"ע כנ"ל ומשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו וא"כ אי תשביתו ביו"ט ל"ל שידחה עשה לל"ת כיון דמשהא ע"מ לבערו אינו עובר עליו. אבל לפי האמת דתשביתו הוא מעיו"ט לא הוי ב"י נל"ע ומשהא ע"מ לבערו עובר עליו. והא דמוכיח רבא מדר"ע דלית ליה מתוך. היינו משום דמשמע מלישנא דר"ע דלפי האמת ג"כ אסור לבער חמץ ביו"ט. (דדוחק לפרש במילתיה דר"ע הא דקאמר ומצינו להבערה כו' שזהו רק לפי הה"א דתשביתו ביו"ט. ועפ"י הקדמה הנ"ל דאז מוכח דב"י הוי נל"ע וכנ"ל. דודאי אין להעמיד כוונה זו בלישניה דר"ע. רק דאנן אמרינן כן דממילא בהא תליא אי הוי לאו דב"י נל"ע כנ"ל). ומזה מוכח דר"ע לית ליה מתוך כו'. ולק"מ:
ה אלא דלפ"ז יש להקשות קושיא אחרת. דלכאורה קשה בהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת כו'. הא עוד מוכח מדר"ע מילתא אחריתי. והוא דמוכח דס"ל דחב"פ אסור בהנאה. דאי ס"ל כריה"ג דחב"פ שרי בהנאה א"כ י"ל תשביתו ביו"ט והוי הבערה לצורך דיכול להסיקו תחת תבשילו. אלא דזה לק"מ. די"ל עפ"י תירוץ הראשון שבתוס' בסוגיין (בד"ה וכתיב) שכתבו דאע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותרת מ"מ שפיר מוכיח ר"ע דקרא מיירי בכל ענין אפי' א"צ לגחלתו ולפ"ז לא מוכח כלל מדר"ע דהכא דחב"פ אסור בהנאה די"ל דס"ל דחב"פ שרי בהנאה רק דהוכחתו דא"א לומר תשביתו ביו"ט כיון דקרא מיירי בכל ענין אפי' א"צ לו להסיקו תחת תבשילו והוי הבערה שלא לצורך. ואף דלתירוץ הב' שבתוס' שם שפיר מוכח מדר"ע דס"ל דחב"פ אסור בהנאה. מ"מ לא חשיב ליה רבא להוכיח כן מדר"ע. כיון דיש לדחות ולומר כסברת תירוץ הראשון שבתוס' הנ"ל. (ואין זה דוחק. וכ"כ שם המפרשים במה דלתירוץ הב' דתוס' הנ"ל יש להוכיח מדר"ע דיש שבח עצים בפת כו'. מ"מ לא חשיב ליה רבא כיון די"ל כתירוץ הא' שבתוס' הנ"ל. ע"ש). אך לפי הנ"ל חוזר וניעור קושיא זו. דליחשוב רבא נמי הא דש"מ מדר"ע דס"ל דחב"פ אסור בהנאה. וכ"ת דזה לא מוכח כלל מדר"ע. די"ל דלעולם ס"ל דחב"פ שרי בהנאה ועפ"י תירוץ הא' שבתוס' הנ"ל. לפ"ז קשה היאך מוכיח רבא מדר"ע דלא אמרינן מתוך דהוכחה זו היא רק משום דבביעור חמץ יש צורך קצת והיינו משום דמשהא חמצו ע"מ לבערו עובר עליו וכנ"ל. והרי אם נימא כאן דר"ע ס"ל דחב"פ שרי בהנאה כריה"ג א"כ לדידיה יכול לבטל חמצו אחר זמן איסורו ג"כ וממילא הוי לאו דב"י נל"ע ומשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו כנ"ל. וא"כ אין כאן צורך כלל לבערו ביו"ט. ושפיר י"ל דר"ע ס"ל מתוך כו'. רק דכאן אסור לבערו דהוי שלא לצורך כלל. וא"כ בממ"נ או דמוכח מדר"ע ג"כ דחב"פ אסור בהנאה או דלא מוכח ג"כ הא דר"ע ל"ל מתוך והא בהא תליא. או דמוכח תרווייהו. או דתרווייהו לא מוכחי כלל מדר"ע. אך באמת בהדיא שמענו לר"ע דס"ל דחב"פ אסור בהנאה לקמן (דל"ב ע"א) גבי אוכל תרומת חב"פ דא"ל ר"ע לריב"נ תאמר בזה שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה. ומ"מ עדיין אינו מיושב בזה לגמרי הכא. לפמ"ש התוס' בסוגיין בהא דמוכיח רבא מדר"ע דס"ל הבערה לחלק יצאה ופי' הריב"א דמוכיח כן דאי הבערה ללאו יצאה לא היה איסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עליו. ולפ"ז קשה דהא כבר מוכח דר"ע ס"ל דהבערה אסורה ביו"ט. מהא דתניא בשבת (דקי"ד סע"א) דדריש ר"ע מקרא דחלבי שבת קרבין ביו"ט. ואי ס"ל הבערה ללאו יצאה וביו"ט שריא לגמרי לפ"ד הריב"א הנ"ל. א"כ למה לי קרא דחלבי שבת קרבין ביו"ט. הא בלא"ה כל הבערה שריא ביו"ט. ומוכח מהתם דר"ע ס"ל הבערה לחלק יצאה. וא"כ קשיא לרבא הכא דאמר ש"מ מדר"ע תלת כו'. וש"מ הבערה לחלק יצאה. וע"כ דחשיב רבא הני מילי דמוכח מדר"ע דהכא אע"ג דכבר מוכח כן מדר"ע בדוכתא אחריתי ג"כ מ"מ חשיב ליה רבא דה"נ מוכח כן מדר"ע דהכא. וא"כ קשה למה לא חשיב רבא כאן הא דש"מ מדר"ע דחב"פ אסור בהנאה וכנ"ל. ואי משום דכבר שמענו כן לר"ע לקמן בברייתא אחרת כנ"ל. מ"מ אכתי ה"ל למיחשביה כאן כמו דחשיב הכא הא דש"מ מדר"ע דהבערה לחלק יצאה אע"ג דכבר מוכח כן מדר"ע בברייתא אחרת בשבת הנ"ל. (ודוחק לחלק דאף דחשיב רבא כאן להוכיח מדר"ע אף שכבר מוכח כן מר"ע בברייתא אחרת. מ"מ לא חשיב הא דחב"פ אסור בהנאה שזה שמענו לו לר"ע בהדיא בברייתא אחרת). ואי נימא דהא דחב"פ אסור בהנאה לא מוכח כלל מדר"ע דהכא די"ל דס"ל דחב"פ שרי בהנאה כנ"ל א"כ לא מוכח ג"כ דר"ע ל"ל מתוך וכנ"ל. מיהו לפמ"ש במ"א דגמרא דידן נמי ס"ל כסברת הירושלמי בשבת (פ"ב ה"ה) לענין הקטרת איברים של קרבנות דמכיון שהוא רוצה בעיכולן חשיב מבשל ג"כ לחייבו משום מבשל. (וביארתי שם דאין סתירה ע"ז מגמרא דיבמות דל"ג ע"ב גבי זר ששימש בהקטרה דפריך מהא דאר"י הבערה ללאו יצאה. יעו"ש בדברינו בסי'). לפ"ז לא מוכח כלל מדר"ע דשבת דהבערה לחלק יצאה די"ל דלעולם הבערה ללאו יצאה וביו"ט שריא לגמרי וכדברי הריב"א הנ"ל. רק הא דמצריך ר"ע, קרא דחלבי שבת קריבין ביו"ט היינו משום איסור מבשל שיש כאן כנ"ל. וא"כ א"ש הכא דרבא מוכיח מדר"ע הכא מילתא חדתא דהבערה גרידא אסורה ביו"ט וש"מ דס"ל לחלק יצאה. ואין להקשות דבהבערת חמץ נמי נימא סברא זו דהוי ג"כ מבשל כמו בהקטרת איברים דמכיון שהוא רוצה בעיכולן חשיב מבשל. דז"א. חדא דאף אם נימא כן מ"מ מוכיח רבא שפיר מדר"ע דאמר בהדיא ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. הרי דנקיט הוכחתו בקרא משום הבערה ולא משום מבשל. ועוד דיש לחלק בסברא. דדוקא בהקטרת איברי קרבן אמר הירושלמי דחשיב מבשל מכיון שהוא רוצה בעיכולן. דהוי אכילת מזבח דומיא דאכילת אדם. ומעשה ההקטרה זהו גופה המצוה והוי ממש כמו מבשל שמכשיר הדבר לאכילה. וכאן עולה למזבח. משא"כ בביעור חמץ שעיקר המצוה רק שלא יראה ולא ימצא החמץ בעולם. ומעשה ההבערה והשריפה עצמה אין זה עיקר המצוה ותכליתה רק תכלית המצוה שלא יהיה החמץ בעולם וה"ז בגדר מבעיר ולא בגדר מבשל. ושפיר מוכח מדר"ע דהבערה לחלק יצאה. ולק"מ. (רק עדיין קשה לכאורה לדברי הר"פ בהגהות הסמ"ק שהבאתי לעיל דגריס במכילתא דרע"א איזוהי השבתה שהיא ב"י הוי אומר זוהי שריפה. א"כ שמענו לר"ע בהדיא דאמר דאב"ח אלא שריפה. ומ"מ חשיב ליה רבא הכא דש"מ מדר"ע דאב"ח אלא שריפה. א"כ ה"נ הל"ל דש"מ מדר"ע הכא ג"כ דחב"פ אסור בהנאה. אע"ג דשמענו כן לר"ע בהדיא בברייתא אחרת כנ"ל. ויש ליישב. ואין להאריך יותר בזה):
ז ובעיקר הקושיא בהא לדאימא דתשביתו ביו"ט ואתי עשה דתשביתו ודחי לל"ת דיו"ט להני אמוראי דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא. י"ל באופן אחר. עפמ"ש התוס' בקידושין (דל"ד ע"א ד"ה מעקה) שהקשה הר"י מא"י גבי הא דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט (דלרב אשי הטעם) משום דעשה דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט דהוי ל"ת ועשה. ולמה לא תוכל אשה להדליק בשמן שריפה ביו"ט כיון דהיא אינה מצווה בעשה דיו"ט שהזמ"ג והוי יו"ט לגבי דידה ל"ת גרידא ולידחי ליה עשה דשריפת קדשים. ותירץ דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה. ובזה י"ל במה שהקשו התוס' מדרבא אדרבא. דבביצה משמע דרבא גופיה אית ליה דיו"ט הוי עשה ול"ת. ובשבת ובפסחים יליף רבא מקרא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ולא אמר כר"א משום דיו"ט הוי עשה ול"ת דמזה משמע דרבא ס"ל דיו"ט הוי לאו גרידא. וגם כבר הובא לעיל בדברינו קושיית הט"א בסוף מס' ר"ה דמפרש הגמרא שם טעמא דמתני' דשופר של ר"ה אינו דוחה יו"ט משום דיו"ט הוי ל"ת ועשה. דתיקשי מהך מתני' להני אמוראי דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא אמאי לא דחי ליה מ"ע דשופר. ואי משום דלא הוי בעידנא דמיעקר כו' תיקשי לדברי הר"ת דס"ל דבמצוה דרבים דוחה ל"ת. אף דלא הוי בעידנא דמיעקר כו'. (ובלא"ה קשה דהל"ל שם טעם זה דלא הוי בעידנא דמיעקר דא"ש לכ"ע. ולמה נקט הגמרא שם טעמא דיו"ט עשה ול"ת דזהו רק לר"א משא"כ לשאר אמוראי הנ"ל). וליישב כ"ז. י"ל דכולהו אמוראי ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת ולית מאן דפליג בזה (וכבר הבאתי לעיל שכן פי' בס' יראים ג"כ דכולהו אמוראי ס"ל דיו"ט הוא עשה ול"ת. רק שהוא מפרש טעמייהו דילפי דלא שרי מטעם מתוך כו' ודהוי ג' כתובים הבאים כאחד. יעו"ש בדבריו. וזה דבר קשה להולמו. וע"כ יש לפרש בענין אחר וברווחא). אלא דבהא פליגי. דלר"א ס"ל דכיון דיו"ט הוי עשה ול"ת אף הלאו עצמו אלים ולא דחי ליה עשה אפי' לענין נשים דפטורות ממ"ע דיו"ט כמ"ש התוס' בקידושין. משא"כ לשאר אמוראי לא ס"ל סברא זו שהלאו עצמו אלים וס"ל דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו רק מכח העשה אבל הלאו נדחה שפיר (וכעין מ"ש הריב"א בתוס' חולין דקמ"א ע"א). וממילא לענין נשים שפטורות ממ"ע דיו"ט והוי לדידהו יו"ט רק ל"ת גרידא א"כ נשים יוכלו להדליק בשמן שריפה ביו"ט דעשה דוחה ל"ת וכקושיית התוס'. ומש"ה איצטריכו למילף מקראי דאין עשה דשריפת קדשים דוחה ל"ת דיו"ט כלל. ומיושב קושית התוס' מדרבא אדרבא וגם קושיית הט"א משילהי ר"ה הנ"ל. כיון דכולהו אמוראי ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת. והתם גבי שופר ל"ק שיותרו נשים לדחות ל"ת דיו"ט משום עשה דשופר דהא נשים פטורות גם ממ"ע דשופר דהוי מ"ע שהז"ג. משא"כ בעשה דשריפת קדשים שהנשים חייבות דלא הוי מ"ע שהז"ג מש"ה אי לאו קרא ה"א דבנשים הך עשה דוחה לל"ת דיו"ט כנ"ל. (כמו שהאריכו המפרשים בקידושין שם בדברי התוס' לבאר דלא הוי שריפת קדשים מ"ע שהז"ג. ע"ש בדבריהם. ואכמ"ל). ומעתה יתיישב ג"כ בסוגיין דשפיר מוכיח ר"ע דאי תשביתו ביו"ט הא הבערה אסור ביו"ט. ואין לומר דעשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט. שהרי יו"ט הוא עשה ול"ת לכ"ע. ואין להקשות דאכתי אפשר שתהיה ההשבתה ע"י נשים דהוי לדידהו יו"ט רק ל"ת גרידא ולידחי ליה מ"ע דתשביתו. דלהני אמוראי לא ס"ל דהלאו עצמו אלים מכח העשה וכנ"ל ובמ"ע דתשביתו מצוות נשים ג"כ דאף דהוי ג"כ מ"ע שהז"ג מ"מ י"ל דאיתקש תשביתו ללאו דב"י. (וע' בתשובת נו"ב מ"ק חא"ח סי' כ' דס"ל דשאור שאור לג"ש הוי ג"כ לענין שאור דתשביתו ע"ש), דהא לק"מ. דבפשטא דמילתא י"ל דאין סברא לומר דמ"ע דתשביתו ביום הראשון (דהיינו ביו"ט לפום סברא דהשתא) לא יהיה נוהג במי שלא ימצא אשה להשביתו. וכעין מ"ש התוס' בשבועות (ד"ג ע"א סד"ה ועל) לענין הקפת הראש דמצורע דאין לומר שימתין עד שימצא אשה או נכרי או קטן כו'. ואף די"ל דדוקא התם דמייתר קרא לזה שדוחה העשה לל"ת דהקפה. וע"כ דלהכי איצטריך שלא ימתין עד שימצא אשה כו'. מ"מ הא התוס' שם הביאו ראיה משילהי דחולין דעשה דמצורע דוחה עשה דשילוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא עוף אחר ומסברא אמרינן כן שם. ואף די"ל דכ"ז היכא שהאיסור נדחה מפני העשה אז אמרינן מסברא דא"צ להמתין עד שימצא כו'. משא"כ הכא דבאיש איכא עשה ול"ת דיו"ט ואינו נדחה מפני העשה דתשביתו בזה יש לדחוק בפירוש הקרא לומר שימתין מלהשבית עד שימצא אשה. מ"מ כ"ז אינו. וא"א לפרש כן בקרא דתשביתו. וממקומו הוא מוכרע. דאל"כ בלא"ה תיקשי מה מוכיח ר"ע דילמא יכול להשבית החמץ ביו"ט ע"י עכו"ם או קטן. וע"כ דאין זה במשמעותיה דקרא וכנ"ל. (רק דבזה י"ל דבלא"ה א"א לומר שישבית ע"י עכו"ם או קטן כיון דאין שליחות לעכו"ם וקטן ולא קיים חיוב המ"ע שעליו להשביתו. מיהו י"ל דא"צ כאן תורת שליחות כלל כיון שעיקר המצוה שיהיה החמץ מבוער מן העולם. וכ"מ במג"א ובאחרונים בסי' תמ"ו שאף אם מבער ע"י עכו"ם קיים המ"ע דביעור חמץ ע"ש). ואם היינו אומרים דנשים אין מצוות במ"ע דתשביתו דהוי מ"ע שהז"ג מ"מ אין ליישב בזה עיקר הקושיא דליתי עשה דתשביתו ולידחי ל"ת דיו"ט ולומר דכיון דעשה דתשביתו אינה נוהגת בנשים ה"ל עשה שאינו שוה בכל ואינו דוחה ל"ת השוה בכל. דז"א דמכלאים בציצית איכא למילף למ"ד נשים פטורות מציצית דאף שהעשה אינה נוהגת בנשים דוחה לל"ת, וע' תוס' יבמות (ד"ו רע"א):
ח ובעיקר הענין אם נשים חייבות במ"ע דתשביתו. ראיתי שכבר חקרו בזה בשאגת ארי' (סי' פ"ב) והפמ"ג בפתיחתו. והמה סברו ליישב בזה דברי הרמב"ם שפסק דלוקין על ב"י בעושה מעשה כגון שקנה חמץ או חימצו ולא חשיב לאו דב"י נל"ע כלל. דטעמו בזה כיון שהלאו כולל יותר מהעשה דנשים מוזהרות בלאו דב"י ופטורות ממ"ע דתשביתו. ודמי למ"ש הרמב"ם ריש הלכות תמורה דמש"ה המימר לוקה ולא חשיב לאו הנל"ע כיון שאין הלאו שבה שוה לעשה לענין הציבור והשותפין שאין עושין תמורה אם המירו אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו. וה"נ בלאו דב"י שאין הלאו שוה לעשה לענין נשים כנ"ל, עכ"ד. ויש להשיב ע"ז דדוקא התם גבי תמורה דמיעט קרא ציבור ושותפים ממ"ע זו ולא מיעטם מן הלאו דתמורה. מש"ה אמרינן דלא בא העשה לנתק הלאו כיון דחזינן כאן שבא הלאו יותר כולל מן העשה במצוה זו הפרטית. משא"כ לענין מ"ע שהז"ג שנשים פטורות בכלל מכל מ"ע שהז"ג שבתורה אין זה מונע שלא יהא שום לאו נל"ע במ"ע שהז"ג מחמת שהנשים פטורות ממנה. אחר שהעשה והלאו שוין עכ"פ בכל מי שמחוייב במ"ע שהז"ג שבכל התורה. ובפרט מצוה זו לבד אין חילוק בין העשה ובין הל"ת. וראיה לסברא זו דאל"כ תיקשי לר"י דפוטר סומא מכל המצות (בב"ק דפ"ז ע"א וקידושין דל"א ע"א). ומבואר בספר המכריע (סי' ע"ח בהג"ה הנדפסת שם מקדמון א') דר"י אינו פוטר סומא רק ממ"ע ולא ממל"ת ע"ש. וכ"כ הט"א במגילה (דכ"ד ע"א). וא"כ תיקשי לדבריהם דלפ"ז לר"י לא משכחת כלל שום לאו הנל"ע. דהרי שום לאו אינו שוה להעשה דלעולם הלאו כולל יותר מהעשה. שהרי הסומין מוזהרין בכל הלאוין ופטורין מכל מ"ע. והא ר"י גופיה ס"ל דלאו הנל"ע אין לוקין עליו כדאיתא בשבועות (ד"ג ע"ב) ובתמורה (ד"ד ע"ב) וש"ד. א"ו דמה שהסומא פטור בכלל מכל מ"ע שבתורה אין זה ענין כלל לשלא ינתק העשה להלאו מאחר שבמצוה זו הפרטית אין הלאו כולל יותר מהעשה לכל מי שמחוייב בעשין של תורה. ומה בכך שסומין פטורין מכל מ"ע שבתורה. אבל למי שמחוייב בעשין העשה והלאו שוין במצוה זו. וה"נ לענין מ"ע שהז"ג דנשים פטורות דאין זה מונע שלא ינתק העשה להלאו וכנ"ל. אלא שיש לדחות ולומר דהא דר"י ס"ל דלאו הנל"ע אין לוקין עליו אף דר"י גופיה ס"ל דסומא פטור ממ"ע וחייב בל"ת כנ"ל. היינו משום דבלאו הנל"ע כיון שהעשה בא לתקן הלאו ממילא נגרר העשה אחר הלאו שיהיה גם הסומא חייב בעשה זו דכמו שמוזהר הסומא על הל"ת שלא לעשותו כמו כן הוא מוזהר אח"כ לתקנו ע"י העשה דאל"כ נשאר עליו חיוב הלאו. ולכן אף שפטור הסומא מכל מ"ע לר"י מ"מ בלאו הנל"ע יש עליו חיוב עשה בכלל הלאו בעצמו וכנ"ל. אמנם לפ"ז אם נימא כן שוב נפשט הספק של הש"א והפמ"ג הנ"ל. דפשיטא דנשים חייבות במ"ע דתשביתו כיון שמוזהרים בלאו דב"י. והרי העשה דתשביתו ג"כ נגרר אחר הלאו דב"י כמו דאמרינן בכל ל"ת הנל"ע לענין סומין וכנ"ל. (וחוץ מזה יש להוכיח ג"כ דא"א לומר בדברי הרמב"ם דלאו דב"י לא הוי נל"ע דהוא משום דנשים פטורות ממ"ע דתשביתו וכנ"ל. דהרי הרמב"ם (בפ"ג מה' מלוה ה"ד) פסק דאם עבר ומישכנו אינו לוקה שהרי נל"ע כו'. והקשה המל"מ דהלאו כולל יותר מהעשה לענין עשיר כו'. ותירץ בתומים (סי' צ"ז) דדוקא בתמורה דהעשה הוא ממילא סבר הרמב"ם דכיון דהלאו כולל יותר מהעשה לוקה. משא"כ בעשה דצ"ל קום ועשה אפילו בכה"ג הוי נל"ע ואינו לוקה. ולפ"ז א"א לומר כאן בדברי הרמב"ם כנ"ל). מיהו לכאורה היה יש להוכיח קצת דנשים אין מחוייבות במ"ע דתשביתו. דבזה ניחא קושית האחרונים ע"ד הר"י דס"ל דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו ממתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. ולדברי הר"י בפשיטות הל"ל שישהא ע"מ לשורפו לערב (והובא לעיל אות ג'). אבל אם נימא דנשים פטורות ממ"ע דתשביתו י"ל דמ"ש הר"י דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו משום דלאו דב"י נל"ע דתשביתו היינו רק באנשים דמחוייבים במצוה זו דתשביתו. והוי העשה תיקון להלאו. וס"ל דחשיב לאו הנל"ע אף שנשים פטורות ממ"ע שהז"ג וכנ"ל. או דבלא"ה התוס' לא ס"ל כלל סברת הרמב"ם לענין תמורה דלוקה משום שהלאו אינו שוה להעשה. רק דבתמורה לוקה מטעמי אחריני. כדאיתא בתמורה ד"ג ע"ב. ולהרמב"ם שם גירסא אחרת ואכמ"ל). אבל בנשים שפטורות ממ"ע דתשביתו א"כ לדידהו לא הוי ב"י נל"ע כלל דלא יתוקן כלל אצלם הלאו ע"י העשה כיון שפטורות ממ"ע זו. וממילא אשה אסורה להשהות חמץ ע"מ לבערו. והשתא לא קשיא ממתניתין דכיצד מפרישין כו'. דהתם רצו חכמים לעשות תקנה כוללת אף לנשים. דאם האשה היא בעלת העיסה שנטמאת א"א לה להשהותה לשורפה לערב שהרי תעבור בב"י וכנ"ל. ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין שבאיש יהיה הדין שישהנה ע"מ לשורפה לערב. ובאשה יהיה צריך תקנה אחרת. ומש"ה השוו דבריהם בתקנתם לענין זה לכל מר כדאית ליה. ולק"מ. ואולם קושית האחרונים ע"ד הר"י ממתניתין דכיצד מפרישין כו' כבר יישבתי במקומו בלא"ה בכמה אופנים. ומסברא נראה כמ"ש לעיל דהעשה נגרר אחר הלאו וחייבות הנשים במ"ע זו ג"כ. ויותר מזה מבואר בחידושי הרמב"ן בקידושין (דל"ד ע"א) שמתרץ שם קושיות התוספות (ד"ה מעקה). ומחלק בזה בין לאו ועשה דמעקה. דהעיקר הוא העשה לעשות מעקה והל"ת דכתיב אח"כ נגרר אחר העשה. ואילו היו הנשים פטורות ממ"ע זו היו פטורות אף מהלאו שבו שנאמר רק לקיום העשה. משא"כ בעשה ול"ת דיו"ט נשים חייבות אף בהעשה דיו"ט שעיקרו הוא הלאו (וע"ש בר"ן ובספר המקנה). וי"ל דאף להתוס' שם דלית להו סברא זו לענין עשה ול"ת דיו"ט. מ"מ לענין לאו הנל"ע י"ל דכ"ע מודו שהנשים חייבות אף במ"ע זו שהיא תיקון להלאו וכנ"ל. ובזה רווחא שמעתתא במה דפשיטא להו להתוס' שם דנשים חייבות במ"ע דשריפת נותר. והמפרשים שם נדחקו למה לא הוי זה ג"כ מ"ע שהז"ג. (דאין שורפין קדשים בלילה וכן אין שורפין ביו"ט). ולדברינו א"ש. דאפילו הוי מ"ע שהז"ג נשים חייבות במ"ע זו שהיא תיקון הלאו וכנ"ל. וכאן אין להאריך יותר בזה ואי"ה במקום אחר יבואר:
ט ונחזור לדברינו הראשונים. דמהא דמוכיח רבא מדר"ע דלא אמרינן מתוך כו'. מוכח מזה דלדידן דקיי"ל דאמרינן מתוך שרי לבער חמץ ביו"ט. ואף לרש"י וסיעתו שפסקו כר"י דאב"ח אלא שריפה ויליף לה מנותר. מ"מ לענין זה לא שייך למילף חמץ מנותר שאסור לבערו ביו"ט. ואין היתר מטעם מתוך. דשאני שריפת נותר דהוי הבערה שלא לצורך כלל כיון דיכול לקיים מצותו למחר. משא"כ בחמץ שעובר כל שעה בב"י. ואף דלשיטת רש"י דמשום מתוך שרינן הבערה אף שלא לצורך כלל. מ"מ אין למילף בזה חמץ מנותר. כמו שביארנו לעיל (סוף אות ב'). אך המג"א (סי' תמ"ו סק"ג) הביא בשם הכ"מ דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל הגוף ובזה אין הנאה לגוף. ואע"ג דאיכא מצוה בשריפתו אפ"ה אסור מ"ד אשריפת קדשים דאינו דוחה יו"ט, עכ"ד. ולכאורה ז"א לפי מה שביארנו לעיל. וגם מ"ש המג"א דמ"ש התוספות דכיון דיש מצוה בשריפתו מיקרי צורך היום היינו רק לפי הס"ד דתשביתו ביו"ט אבל למסקנא דתשביתו מעיו"ט אסור לשורפו ביו"ט. לכאורה אין דבריו מוכרחים דאף דהמסקנא דתשביתו מעיו"ט מ"מ למה לא יהיה מיקרי צורך היום משום המצוה כיון דגם בכל הפסח מחוייב במ"ע זו לבער חמץ כידוע. רק שהיה י"ל בדברי הפוסקים דלא ס"ל כלל סברת התוספות דמשום מצוה יהיה חשיב צורך היום. רק ס"ל כמ"ש הכ"מ דכיון דליכא הנאה לגוף לא אמרי' מתוך והא דמוכיח רבא מדר"ע דלא אמרינן מתוך היינו עפמ"ש התוס' (ד"ה סע"א) בתירוץ השני דאע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותרת מדאורייתא מ"מ כיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"פ שיהיה לו הנאה ממנו אח"כ אסור, עכ"ד התוס'. ובזה י"ל דעת הפוסקים דס"ל סברא זו דמש"ה לר"ע דלית ליה מתוך ובעי צורך או"נ ממש בעינן דוקא שיהיה לו היתר הנאה בתחלת הבערה. דבכה"ג התירה התורה מלאכת או"נ. משא"כ הכא שההנאה באה אח"כ. אבל לדידן דאמרינן מתוך ובעינן רק שיהא צורך קצת בזה סגי גם אם ההנאה באה אח"כ דמ"מ חשיב זה צורך קצת לומר מתוך בכה"ג. ושפיר מוכיח רבא מדר"ע דלית ליה מתוך מהא דר"ע ס"ל דהבערת חמץ אסור מדאורייתא ביו"ט דאקרא קאי. וכל זה לענין מדאורייתא דאחר שישרף החמץ ויעשה גחלים הנאתו מותרת. אבל מדרבנן שגם אח"כ הנאתו אסורה כדתנן ולא יסיק בו תנור וכיריים. א"כ הוי זה הבערה שלא לצורך כלל ואסור. וכמ"ש האחרונים דאף בדבר שאסור באכילה מדרבנן אם בישלו ביו"ט ג"כ חשיב הבערה שלא לצורך ואסור מדאורייתא ביו"ט. והפמ"ג נסתפק בזה. והבאתי ראיה לדבריהם מהא דאיתא בירושלמי (פ"א דביצה ה"ג) דרשב"ל ס"ל דהמבשל נבלה ביו"ט לוקה. והרי ר"ל גופיה ס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת. וא"כ חזי מדאורייתא לאוכלו פחות פחות מכשיעור ואמאי לוקה. א"ו דאחר שאסור ח"ש מדרבנן שוב הוי הבערה שלא לצורך כלל ואסור מה"ת. (ואין לדחות ולומר דהירושלמי לטעמיה דאיתא בירושלמי רפ"ו דתרומות דמודה ר"ל בעתיד להשלים. דהתם מיירי בעתיד להשלים השיעור בתוך כא"פ דמיצטרפי. ואכתי חזי הכא לאכול פ' פ' מכשיעור א"ו כנ"ל). ולפ"ז י"ל דלדידן בחמץ אין היתר כלל לבערו ביו"ט ואין היתר מטעם מתוך וכמבואר. אלא דצריך לבאר אם קיי"ל כהך תירוצא דהתוס' הנ"ל דטעמא דר"ע משום שמתחלת הבערתו אינו יכול ליהנות ממנו כו'. דלכאורה לפמ"ש הרב המאירי בחידושיו דהא דלא יסיק בו תנור וכיריים הוא מדרבנן בלא"ה דלהסיק בחמץ הוי שלא כדרך הנאתו דאסור מדרבנן (וכ"כ הפ"י ברפ"ב דפסחים). וכן מבואר בתוס' בב"ק (דק"א ע"א ד"ה ולא) דשמן שאינו עומד להדלקה אם הדליקו בו הוי ג"כ שלא כדרך הנאתו וה"נ י"ל לענין הסקה בחמץ (וכ"כ במרדכי דהנאת אפרו חשיב שלכדהנ"א כו'). ולפ"ז א"כ מדאורייתא שרי ליהנות ממנו בהסקה אף בתחלת ביעורו ואמאי יהיה אסור לבער חמצו ביום טוב באופן שיהנה בהסקה. ומזה יהיה מוכח כתירוץ הא' דהתוס' דהא דמוכיח ר"ע דהבערה אסורה ביו"ט היינו דקרא מיירי בכל ענין אף בא"צ לגחלתו (ובתוס' לקמן דכ"ט ע"ב ד"ה ר"א. מוכח מדבריהם דלהסיק בחמץ אסור מדאורייתא. אלא דלכאורה דבריהם שם סתרי קצת לדברי התוס' בסוגיין. ובמ"א ביארתי ענין זה. ושד"ז אם הסקה חשיב שלכדהנ"א תליא בפלוגתא דאמוראי ואכמ"ל) ואולי י"ל דלהסוברים דלהסיק בחמץ הוי שלכדהנ"א א"צ כלל לתירוץ התוס'. די"ל שלדבריהם מעיקרא לק"מ. דמש"ה ל"ל דשרי להבעיר חמץ ביו"ט כדי ליהנות בגחלתו. דמה שהתורה התירה ביו"ט מלאכת או"נ כדכתיב אשר יאכל כו'. ג"כ אין היתר רק כדרך הנאתו משא"כ שלכדהנ"א ויבואר במ"א אי"ה. וגם לפ"ד הר"ן דס"ל דאף למ"ד יש שבח עצים בפת מ"מ לא אמרינן יש שבח עצים בתבשיל לפ"ז ג"כ צ"ל כתירוץ הא' דהתוס' הנ"ל. וגם מ"ש התוס' בתירוץ השני דאם ההנאה באה אח"כ אסור. והביאו ראיה מנדרים ונדבות דאין קרבין ביו"ט אע"פ שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף. לכאורה הא בנדרים ונדבות למ"ד אין קרבין עיקר הטעם משום דעיקרו לגבוה ומשולחן גבוה קזכו. וכמ"ש התוס' לקמן (דמ"ו ע"א) וכן אמרו בגמרא בביצה (דכ"א ע"ב) גבי בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל דמותר לשוחטה ביו"ט. ופריך וכי מה בין זה לנו"נ כו' ומשני דנו"נ אסור לשוחטן ביו"ט דכהנים משולחן גבוה קזכו. ולא אמר החילוק משום דבנו"נ יש בהן היתר אכילה לבסוף משא"כ בבהמה חציה של ישראל יכול ליהנות תיכף ומזה מוכח דאין חילוק בין שההנאה מתחלה או לבסוף. והנה אם נימא כתירוץ הראשון דהתוס' הנ"ל דהוכחת ר"ע הוא משום דקרא מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו. אבל בזה אין חילוק אם היתר הנאה בא לבסוף כנ"ל. היה מקום ליישב בזה קושיית התוס' בשבת (דכ"ד ע"ב ד"ה לפי) בהא דאין שורפין קדשים ביו"ט דהגמ' יליף מזה דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט. דהיאך ילפינן בזה תרומה מקדשים. והא בקדשים אינו יכול ליהנות בשעת שריפה והוי הבערה שלא לצורך כלל. משא"כ בשריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות ממנה בשעת שריפה והוי הבערה לצורך ונדחקו התוספות שם לתרץ זאת. ולפי הנ"ל י"ל כאן דכמו דאמרינן גבי חמץ דקרא מיירי בכל ענין אפילו אין צריך לגחלתו. ה"נ הכא אמרינן איפכא ג"כ. דקרא דאסר שריפת קדשים ביו"ט מסתמא מיירי בכל ענין אפילו בצריך לגחלתו. דאחר שיעשה גחלים הנאתו מותרת מה"ת כנ"ל. ואפ"ה אסרה תורה לשורפן ביו"ט וא"כ הה"נ לתרומה. אלא דלכאורה ז"א. דהא אמרינן בפסחים (דכ"ז ע"ב) ובשילהי תמורה דאפר הקדש לעולם אסור. ומשמע דאסור מה"ת. וא"כ לא מצי ליהנות בגחלת של קדשים פסולים אף לבסוף. מיהו למאי דמסיק רב שמעיה שילהי תמורה כי תניא הא מתני' בתרומת הדשן כו'. מבואר דכל הנשרפין דקדשים אפרן מותר (אף היכא דלא מעל). וכ"כ התוס' במנחות ר"ד נ"ב ד"ה ואין ע"ש. ושפיר י"ל כנ"ל. אלא דאכתי תיקשי לרב אשי דאמר טעמא דאיסור שריפת קדשים ביו"ט משום דיו"ט ה"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולא מחמת ילפותא מקראי. א"כ אכתי מנליה איסור שריפת תרומה טמאה דהוי הבערה לצורך. (וכן בקדשים היכא דהוי הבערה לצורך כנ"ל מנ"ל לאסור מן התורה). מיהו גם לשיטת רש"י בביצה (דכ"ז ע"ב) דס"ל משום דרחמנא אחשבה להבערתן כו' ה"ט ג"כ לא שייך רק להני אמוראי דילפי מקרא איסור שריפת קדשים. משא"כ לרב אשי מנ"ל לומר כן לאסור בזה אף הבערה לצורך ורש"י בשבת (ר"ד כ"ה) בהך דר"א פירש שם ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותרת היא כו' ג"ז לא יצא מן הכלל, עכ"ל. ובחידושי הרשב"א שם נראה שמפרש בדברי רש"י דמדרבנן אסרו כן ולא הוציאו מן הכלל תרומה טמאה כו' ע"ש, ואכמ"ל. אלא דלכאורה יש להוכיח דלדידן קיי"ל כתירוץ השני דהתוספות ולא כתירוץ הראשון הנ"ל וכמשי"ת אי"ה:
י והנה ע"ד מש"כ התוס' בתירוץ הראשון דהוכחת ר"ע היא משום דקרא מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו. כבר הקשו עליו המפרשים דלרבה דס"ל האופה מיו"ט לחול אינו לוקה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה כו'. א"כ ה"נ אפילו א"צ לגחלתו אין כאן איסור תורה הואיל וחזי ליה לצורכו אם יצטרך לגחלתו. וכן אמרו בהדיא לקמן (דמ"ז ע"ב) לרבה אהבערה לא ליחייב הואיל דחזי ליה לצרכו, ע"ש. (ולרבה ליכא שום איסור דאורייתא מטעם הואיל כדמוכח שם דמ"ו ע"ב). וע"כ דלהך תירוץ דהתוס' הכא צ"ל דר"ע לית ליה הואיל. והא דלא אמר רבא ש"מ מדר"ע ארבע דש"מ נמי דלית ליה הואיל היינו דזה לא פסיקא ליה די"ל כתירוץ השני דהתוספות הנ"ל. (ולשיטת התוספות בשבת דל"ט ע"ב. דמאן דל"ל מתוך מכש"כ דל"ל הואיל א"כ בלא"ה לק"מ הכא. דכיון דמוכיח מדר"ע דל"ל מתוך מכש"כ דל"ל הואיל. רק לשיטת התוס' פסחים דמ"ז ע"ב דרבה ס"ל הואיל אפילו לב"ש דל"ל מתוך. צ"ל כנ"ל). אך קשה מהא דאיתא לקמן (דמ"ו ע"ב) דאיתיביה רבה לר"ח בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול הימנה כזית צלי מבע"י כו'. בשלמא לדידי דאמרינן הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל מש"ה ישחוט אלא לדידך כו' ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא כו'. הרי דרבה מפרש טעמא דמתניתין דשרי לשחוט מסוכנת הואיל ויכול לאכול הימנה. וא"צ שיהיה גומר בלבו לאכול כזית. וכן קיי"ל. והשתא הא במתני' דביצה שם (דכ"ה ע"א) תנן דר"ע אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה. וא"כ מוכח בהדיא דר"ע נמי אית ליה הואיל ותיקשי דר"ע אדר"ע דהכא מוכח דר"ע ל"ל הואיל. (ודוחק לומר לפמ"ש שם בצדו מהגרי"פ דהא דמייתי שם היא ברייתא. וא"כ י"ל דבברייתא לא נזכר ר"ע כלל. ובמתניתין דביצה נימא דהכוונה דצריך לאכול ממש. דז"א. דכיון דקיי"ל באמת דא"צ לאכול ושרי מטעם הואיל מסתמא ה"פ נמי בסתמא דמתני'. ור"ע ל"פ על ת"ק רק לקולא דא"צ כזית צלי רק חי. ולא לעשות פלוגתא חדשה לומר דר"ע מחמיר טפי ובעי אכילה ממש ולא מהני ליה הואיל. וגם עיקר דברי הגרי"פ אינם מוכרחים מה שלא מצינו כלל ברייתא כזו. וזה דרך הגמ' בכ"מ דמייתי מתני' ממכילתא אחריתי בשינוי לשון קצת). ומיהו אם נימא דבמידי דלא חזי לאכילה מדרבנן לא נאסרה מדאורייתא ביו"ט משום מלאכה שלא לצורך רק מדרבנן אסור (וכעין ספיקו של הפמ"ג הנ"ל). היה יש ליישב קושיא זו ע"פ מה דאיתא בביצה (דל"ד ע"א) דבעי מיניה ר"י מר"ז בעוף הנדרס מהו לשוחטו ביו"ט מי מחזקינן ריעותא כו'. והקשה שם הפ"י (וכן הקשה בש"א סי' ס"ד, ונדחק בזה). דתיפשוט ליה הך בעיא ממתני' דבהמה מסוכנת דמותר לשחטה ביו"ט אם יש שהות ביום לאכול כזית ממנה. והרי שם ג"כ הוי ספק שמא לא תפרכס בעת שחיטתה והוי נבלה. ותירץ דהתם התירו משום הפסד ממונו דשמא תמות מיד משא"כ בספק טריפה דליכא פסידא אם ימתין מלשוחטה עד אחר יו"ט. עכ"ד הפ"י. והצל"ח הקשה עליו. דמשום הפסד ממונו לא שרינן ליה רק איסור דרבנן. ואף דלדידן דקיי"ל מתוך הוי כאן רק איסור דרבנן. אבל לר"ע דלית ליה מתוך ולדידיה יש כאן איסור תורה אם לא תפרכס וא"כ למה שרי ר"ע במתני' לשחוט מסוכנת ביו"ט. ותירץ משום דר"ע לטעמיה דס"ל בביצה (דכ"א ע"ב) נפש אפילו בהמה במשמע א"כ אפילו אינה ראויה לאדם כלל שרי מה"ת לשוחטה ולהאכילה לכלבים רק דמדרבנן אסור משום מוקצה כיון שמאתמול היתה עומדת לאדם ומוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וא"כ אף אם לא תפרכס אין כאן איסור תורה לר"ע רק איסור דרבנן ומש"ה התירו משום פסידא. עכ"ד הצל"ח. ולפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשיתי מהא דמוכח שם במתני' דביצה דר"ע אית ליה הואיל ובפסחים בסוגיין מוכח דר"ע לית ליה הואיל כנ"ל. דלק"מ. דלענין איסור דאורייתא לית ליה הואיל לר"ע. משא"כ בביצה התם דלר"ע לשיטתו מדאוריי' שרי בלא"ה לשחוט מסוכנת בשביל כלבים. רק דאסור מדרבנן משום איסור מוקצה. ולענין האיסור דרבנן מודה ר"ע דמהני הואיל ואי בעי מצי למיכל בעצמו כזית בשר ממנה. ולכאורה היה י"ל בזה ג"כ מה דקשה לפמ"ש שם הרא"ש להוכיח מהא דאר"ע אפילו כזית חי מבית טביחתה דמשום הפסד ממונו שרינן ליה לאכול בלא בדיקת הריאה וסמכינן ארובא וכשירה וכש"כ אם נאבדה הריאה דכשירה ואין להפסיד הבהמה כו'. דלכאורה קשה ע"ז דהא שמענא ליה לר"ע דחייש למיעוטא בספ"ק דמכות (ד"ז ע"א) שהיה שואל להעדים דילמא במקום סייף נקב היה ובשלמא לפיר"ת בתוס' שם דמפרש שהיה שואל להעדים רק אולי יכחישו זא"ז ולעולם לא חייש למיעוטא ניחא הכא. אבל התוס' שם חלקו על פיר"ת, וביותר מבואר בדבריהם בחולין (די"א ע"ב ד"ה ליחוש) דטעמא דר"ע דחייש למיעוטא. ור"ע לטעמיה דס"ל בבכורות (ד"כ ע"ב) דחלב אינו פוטר מבכורה. א"כ קשיא הכא למה שרי ר"ע לשחוט ביום טוב כיון דאין שהות לבדוק הריאה. ולמה לא חייש למיעוטא. ולהנ"ל י"ל כיון דלדידיה מדאורייתא שרי לשחוט ביו"ט אף להאכיל לכלבים ולענין איסור דרבנן גם ר"ע לא חייש למיעוטא (וכמ"ש במ"א בארוכה). אבל ז"א דמה בכך דבאיסור דרבנן לא חיישינן למיעוטא ותולין שבהמה זו היא מרוב הכשירות מ"מ אף אם באמת היא כשירה מאחר שאין שהות ביום לבדוק הריאה ובלא הבדיקה לא נתיר לו לאכול ממנה וא"כ אמאי מותר לשוחטה ביו"ט. והעיקר ביישוב קושיא זאת. דהא מסיק בחולין שם דלר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא כו' היכא דלא אפשר לא אפשר. ומש"ה אף דבדיקת הריאה הוא אפשר מ"מ מאחר שא"א לעמוד על הבירור הגמור שאינה טריפה, (דדילמא במקום סייף נקב היה) וההכרח לסמוך כאן על הרוב ממילא א"צ לברר ולבדוק כלל ושפיר סומכין על הרוב בכה"ג אף לר"ע ור"מ ואין סברא להצריכו בירור לחצאין בזה (וכיוצא בזה ביארתי במ"א באורך). ועכ"פ לענין קושייתנו מדר"ע אדר"ע מהא דבסוגיין מוכח דר"ע לית ליה הואיל כנ"ל. זהו מיושב לנכון ע"פ דעת הצל"ח הנ"ל:
יא ואין להקשות ע"ז. דעדיין תיקשי לרבה דאיתיביה לר"ח בפסחים ממתני' דמסוכנת דשרי לשחוט מטעם הואיל. ורבה גופיה ס"ל בפסחים שם (דמ"ז ע"ב) דאיסור מוקצה מדאורייתא. (ואף דאביי פריך ליה ע"ז וי"ל דאח"כ הדר ביה רבה מהא דמוקצה דאורייתא. וכמ"ש בזה התוס' בעירובין דל"ח ע"ב סד"ה אמר. מ"מ הא באותה סוגיא גופה מעיקרא דאיתיביה רבה לר"ח ממתני' דמסוכנת עדיין סבר דמוקצה דאורייתא וכדאהדר ליה רבה לאביי אח"כ על קושייתו מברייתא דמבשל ג"ה בחלב כו'). וא"כ הדק"ל אמאי שרי ר"ע לשחוט מסוכנת מטעם הואיל כיון דמוכח בפסחים דר"ע לית ליה הואיל כנ"ל. ואף דר"ע לשיטתו שרי מדאורייתא לשחוט ביו"ט בשביל אכילת כלבים רק דאסור משום מוקצה הא מוקצה גופא מדאורייתא לדידיה. הא לק"מ. דאף למאי דסבר רבה דמוקצה דאורייתא מקרא דוהיה ביום הששי והכינו כו'. היינו רק היכא דמבע"י לא היה מוכן כלל. וכמו עצי מוקצה שנשרו מן הדקל ביו"ט. או הביא שה מאפר ביו"ט ושחטו דמיירי התם. אבל בודאי דגם לרבה יש כמה איסורי מוקצה דאסור רק מדרבנן. וכמו הך דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דמיירינן ביה פשיטא דהוי מדרבנן. ולק"מ. ובזה יישבתי לרב אחד שהקשה לי בהא דאמרינן בערכין (די"ח ע"ב) כבש בן שנתו שנתו שלו ולא של מנין עולם. והקשו שם התוס' דלמה לי קרא תי"ל מסברא דאלת"ה היאך נמצא תמידין כשירין לר"ה שאם נולד קודם ר"ה מיד כשנכנס ר"ה בן שתי שנים הוא ובתמידין בן שנה בעינן ואם הוא נולד יום ר"ה מחוסר זמן הוא. וי"מ דאין אנו מתחילין מנין שנתו כ"א מיום הרצאה כו' והתוס' דחו ד' הי"מ בזה ע"ש. והקשה הרב הנ"ל לד' הני י"מ. דתיקשי לפמ"ש המהרש"א בביצה (ד"ו ע"א בתוד"ה וכי) דעגל שנולד קודם יו"ט ויום ח' שלו הוא ביו"ט הוי מוקצה דלא הוי חזי לאכילת אדם בבה"ש וגם לא היה עומד לאכילת כלבים. ומעתה לרבה דסבר דמוקצה מדאורייתא א"כ הדק"ל דלמה לי קרא דשנתו כו' תי"ל דאלת"ה היאך נמצא תמידין כשירין בר"ה. דבממ"נ. אם הוא תוך ח' ימים הוא מחוסר זמן. ואם יום הח' שלו חל בר"ה הרי הוא אסור משום מוקצה דלרבה מוקצה אסור מדאורייתא (וממילא מוקצה פסול לקרבן לדידיה וכדמוכח מהא דמקשה ליה אביי ממוקצה דכשר לקרבן). ואם יום הח' שלו היה קודם ר"ה הרי הוא בן ב' שנים כנ"ל. ולפי דברינו לק"מ. דבהך מוקצה אף לרבה נמי אסור רק מדרבנן כנ"ל. ואין כאן התחלת קושיא. מיהו בלאה"נ אין כאן ריח קושיא מכמה טעמים. חדא דאף המהרש"א לא קאמר דעגל שיום ח' שלו הוא ביום טוב הוי מוקצה כיון שהיה אסור לאוכלו בבה"ש. רק באופן שהוא ספק נפל עד ח' ימים דאולי נפל הוא ולא יחיה כלל עד יום ח'. ומש"ה מסח דעתיה מיניה והוי מוקצה. משא"כ במחוסר זמן שאסור בקדשים אף היכא דקים לן שכלו לו חדשיו ואינו נפל כמ"ש התוס' בב"ק (די"א ע"ב ד"ה בכור) מגמ' דר"ה (ד"ז רע"א. וע' במל"מ פ"ג מהלכות איסורי מזבח ה"ח). א"כ בכה"ג דידעינן שכלו לו חדשיו ויום ח' שלו הוא ביו"ט פשיטא דאינו מוקצה כלל דמאתמול דעתו עליו. כיון שיודע בבירור שלמחר יהיה חזי ליה. (ובזה י"ל לדינא לענין אותו ואת בנו אם שחט את האם מעיו"ט מותר לשחוט למחר ביו"ט את בתה ולא אמרינן דהוי מוקצה כיון דיודע מאתמול שלמחר יהיה רשאי לשחוט בתה. וכ"מ להדיא ברמב"ם פי"ב מהלכות שחיטה הי"ד דשרי לשחוט אח"כ ביו"ט את בתה. וזהו דלא כדברי הפמ"ג בפתיחתו לה' יו"ט. ע"ש). ובכה"ג שפיר משכחת תמידין כשירין בר"ה ולק"מ. (וכ"כ במל"מ שם לענין אחר דאפשר לומר דמשכחת תמידין בכה"ג). ועוד דכל קושיית התוס' בערכין שם דהיאך נמצא תמידין כשירין בר"ה כיון שאם נולד קודם ר"ה מיד כשנכנס ר"ה הוי בן ב' שנים לפי הס"ד אי לאו קרא דשנתו כו'. זהו רק אליבא דר"מ דס"ל דיום אחד בשנה חשוב שנה (בר"ה ד"י ע"א ובנדה ר"ד מ"ה) אבל לר"א דס"ל התם דל' יום בשנה חשוב שנה ליכא קושיא כלל דמשכחת תמידין כשירין בר"ה מאותן שנולדו תוך ל' לפני ר"ה (וכ"כ בתשובת רע"א סי' קצ"ה ע"ש). והשתא לרבה דס"ל מוקצה דאורייתא מקרא דוהכינו דמה"ט ס"ל לרבה בריש ביצה דהכנה דאורייתא (וע"ש ברש"י ובתוספות). ומבואר שם בגמ' (ד"ד ע"א) דבהכנה דרבה פליגי תנאי (וכ"כ התוס' בעירובין דל"ח רע"ב). וא"כ לרבה י"ל דלמ"ד יום אחד בשנה חשוב שנה הוא יסבור כמ"ד דלית ליה הכנה מדאורייתא ולא דריש ע"ז קרא דוהכינו כו' וממילא לדידיה מוקצה מדרבנן ולק"מ. ולבר מן דין י"ל בפשוטו. דהך דפריך אביי לרבה בפסחים דאמר מוקצה מדאורייתא והא את הוא דאמרת בעאי מיניה דר"ח הביא שה מאפר כו' יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור ד"א גרם לו. ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א כו'. היינו דהא מקרא ליכא הוכחה לחלק בזה בין איסור גופו ובין איסור ד"א אבל אי לאו קרא דשנתו דה"א דבעינן בן שנה של מנין עולם ולא משכחת תמידין כשירין בר"ה רק מאותו שיום ח' שלהן חל בר"ה. א"כ באמת יהיה כאן הוכחה מקרא דמוקצה כשר לקרבן. או שיהיה מזה הוכחה דבכה"ג לא הוי מוקצה. והמהרש"א דס"ל דבכה"ג הוי מוקצה לפי האמת קאמר. הרי כבר מבואר מדברינו דקושיית הרב הנ"ל הוא דברי הבל ורוח. אמנם לקושטא דמילתא נראה כמש"ל דאף למאי דסבר רבה דמוקצה מדאורייתא מ"מ מודה דכמה איסורי מוקצה איכא דהוי רק מדרבנן. וז"ב ופשוט:
יב אך עכ"ז יש להשיב על כל הנ"ל. ביישוב הקושיא שהקשיתי לעיל לתירוץ הראשון שבתוס' בסוגיין דמוכח מזה דר"ע לית ליה הואיל. ובמתני' דמסוכנת דמפרש רבה מטעם הואיל מוכח דר"ע נמי אית ליה הואיל כנ"ל. וע"ז כתבתי לעיל ליישב ע"פ ד' הצל"ח בביצה דר"ע לטעמיה דמדאורייתא שרי לשוחטה בשביל אכילת כלבים רק מדרבנן אסור משום מוקצה. ולפי דבריו י"ל דר"ע לענין האיסור דרבנן מהני ליה הואיל ואי בעי מצי אכיל ממנה בעצמו משא"כ באיסור תורה לא מהני הואיל לר"ע. והנה מתחלה יש לתמוה על הפ"י והצל"ח דס"ל דלרבנן דר"ע אין כאן איסור דאורייתא בשחיטת מסוכנת משום מתוך דלפ"ז א"כ מאי מותיב רבה לר"ח בפסחים ממתניתין דמסוכנת דוכי משום הפסד ממונו שרינן איסור דאורייתא הא אין כאן איסור דאורייתא משום מתוך דלר"ח דל"ל הואיל מ"מ מתוך אית ליה. ול"ל דעיקר הקושיא מדברי ר"ע במתני' ור"ע ל"ל מתוך בסוגיין (מלבד שלא נזכר כלל בקושיית רבה מדברי ר"ע). דהא לר"ע בלא"ה הוי כאן רק איסור דרבנן דלדידיה מדאורייתא שרי לשחוט בשביל כלבים כנ"ל ונגד האיסור דרבנן מהני הואיל משא"כ באיסור תורה לא מהני הואיל כנ"ל. ואין כאן קושיא על ר"ח כלל. ור"ח גופיה למה איצטריך שם לשנויי דגמר בלבו לאכול כזית כו'. הא בלא"ה לא קשיא כלל לדידיה ודוחק לומר דרבה דמותיב לר"ח מברייתא דמסוכנת אזיל לטעמיה. דבביצה (די"ב ע"א) מתקיף לה רבה ממאי דב"ש וב"ה במתוך פליגי דילמא בעירוב והוצאה לשבת ואין עו"ה ליו"ט קמיפלגי כו'. א"כ משמע דלרבה לכ"ע לית להו מתוך כלל. דז"א. חדא דא"כ תיקשי לרבה קושיית המפרשים הנ"ל אמאי שרי לשחוט מסוכנת ביו"ט שמא לא תפרכס בשחיטתה ותהיה נבלה וא"כ אין כאן הואיל כלל והיאך משום הפסד ממונו שרינן איסור תורה. ועוד דבאמת י"ל דרבה בביצה הדר ביה מחמת אתקפתא דרב יוסף דא"כ ליפלגו באבנים וש"מ דבמתוך פליגי. וכ"כ הפ"י בפסחים. ועוד דמ"מ רב חסדא מאי דוחקיה לשנויי דגמר בלבו לאכול כזית ואמאי לא משני דמדאורייתא שרי משום מתוך. ואין סברא לומר דגם ר"ח לית ליה מתוך כו'. אשר מפאת כ"ז מוכח דלא כהפ"י והצל"ח הנ"ל. אלא דבשחיטת מסוכנת אין היתר כלל מדאורייתא משום מתוך כיון דלא אמרינן מתוך אלא בשיש צורך קצת כדברי התוס' בביצה ובפסחים (ויש מהאחרונים שפירשו כן אף בדברי רש"י). וכאן כיון שאין בדעתו לאכול ממנה כלל רק הואיל ואי בעי מצי אכיל א"כ אין כאן היתר רק משום הואיל למ"ד דס"ל הואיל. אבל משום מתוך ליכא שריותא כלל ומכש"כ אם לא תפרכס שיש בשחיטתה איסור תורה ונסתר תירוץ הפ"י והצל"ח הנ"ל. ובעיקר קושייתם בהא דשרי לשחוט מסוכנת ולא חיישינן שמא לא תפרכס בשחיטתה ותהיה נבלה. נראה לומר משום דבממ"נ אם לא תפרכס בשחיטתה דאז יש לה דין נבלה גמורה א"כ לא תיקן כלום בשחיטתו. וכמבואר בפסחים (דע"ג ע"א) דלמ"ד מקלקל בחבורה פטור לא מיחייב בשחיטה רק משום דתיקן להוציא מידי נבלה או מידי אמ"ה. וכאן בשחיטת מסוכנת לא תיקן כלום דהא לא הוציאה כלל מידי נבלה דגם עכשיו לוקין עליה משום נבלה אם לא פירכסה בשחיטתה. וגם לא תיקן להוציא מידי אמ"ה דבלא שחיטתו היתה יוצאת מאמ"ה. כיון דאמרינן בלא פירכסה דבידוע שהיתה נשמתה נטולה מקודם לכן. (דהא מיירי במסוכנת כזו שהיתה מתה מקודם שתחשך. ואף את"ל דע"י החבורה קירב מיתתה כמעט רגע אין זה בגדר מתקן גמור). ושוב מצאתי שהעיר בזה קצת בתשובת ח"ס בסוף ספרו. ועדיין צ"ל דלכאורה מ"מ אכתי תיקשי לרב דאמר בשבת (דע"ד סע"א) דשוחט חייב אף משום צובע וא"כ במסוכנת אם לא תפרכס נהי דאין כאן חיוב משום נטילת נשמה כיון דהוי מקלקל כנ"ל. מ"מ יש חיוב בשחיטתה משום צובע ונראה לומר שמכאן ראיה לדברי התוי"ט ברפ"ז דשבת דלרב נמי דמחייב משום צובע דהטעם משום דניחא ליה דליתווס בדמא כי היכי דליזבנו מיניה אין זה רק בשוחט ע"מ למכור אבל בשוחט לביתו אינו חיוב משום צובע אף לרב וא"ש הכא. וגם בסוף דבריו של הצל"ח במ"ש דלר"ע מדאורייתא ליכא איסור בלא"ה אף אם לא תפרכס דיכול לשחוט ולהאכילה לכלבים רק דמדרבנן אסור משום מוקצה. מ"מ נראה דאחר שאסרו חכמים לאכילת כלבים משום מוקצה. ובודאי אין בדעתו לעבור באיסור דרבנן שוב הוי השחיטה שלא לצורך כלל לאסור מן התורה ביו"ט. (וכמ"ש האחרונים הובא לעיל בדברינו אות י'. והבאתי סמך לדבריהם מהירושלמי). ואחר שסתרנו ד' הצל"ח הנ"ל. א"כ הדק"ל מדר"ע אדר"ע דבמתני' דמסוכנת מוכח דר"ע אית ליה הואיל ובסוגיין מוכח דר"ע לית ליה הואיל לפי תירוץ הא' שבתוספות הנ"ל:
יג וע"כ היה נראה לומר בדברי התוס'. דבלא"ה הוא דוחק לומר בכוונת התוס' בתירוץ הא' הנ"ל שנצטרך לומר דר"ע ל"ל הואיל דלא היו סותמין דבריהם כ"כ והיה להם להשמיענו כזאת. רק י"ל דהתוס' בסוגיין אזלי בשיטת התוס' בשבת (דל"ט ע"ב ד"ה אלא) דמבואר מדבריהם דמאן דל"ל מתוך ל"ל הואיל. וכמ"ש בחידושי הרשב"א שם. ומאחר דרבא מוכיח מדר"ע דל"ל מתוך ממילא ידעינן דל"ל הואיל ג"כ. (וראיתי בהגהות הגרע"א בשבת שם שהקשה ע"ד התוס' האלו מהא דפריך הגמ' בפסחים דמ"ז ע"ב לרבה מברייתא דהמבשל ג"ה כו'. דמזה הוכיחו התוס' בפסחים שם דרבה אית ליה הואיל אף למאן דל"ל מתוך. דהא ברייתא דהמבשל ג"ה כו' מיתוקמא בביצה שם כב"ש דלית להו מתוך כו'. והניח בצע"ג. ולכאורה י"ל דהא התוס' בביצה (די"ב רע"ב) פירשו בהא דלר"י התם אמרינן מתוך לענין מבשל ג"ה בחלב. אע"פ שהוא אסור ואין בו צורך כלל דמ"מ כיון שהיה בדעתו לאוכלו הוי צורך יו"ט. וי"ל דרבה ואביי בפסחים לא ס"ל סברא זו. דכמו דבלא מתוך לא חשבינן ליה או"נ גמור להתיר ההבערה ביו"ט כיון שאכלו באיסור. ה"נ מה שהיה בדעתו לאכלו באיסור לא חשיב ליה מש"ה צורך יו"ט כלל דנימא מתוך. וכעין זה מצאתי בש"מ בביצה שם שכתב די"ל דרבה פליג על ר' יוחנן בהך סברא. וא"כ שפיר פריך אביי לרבה בפסחים מברייתא דהמבשל ג"ה דמסתמא אתיא כב"ה דאית להו מתוך. אבל למאן דלית ליה מתוך לית ליה הואיל ג"כ) ולפ"ז י"ל דכבר ביארנו לעיל (אות ד') דהא דמוכיח רבא מדר"ע בסוגיין דלית ליה מתוך היינו רק רבא לשיטתו מוכיח כן. אבל לדידן לא מוכח זה כלל מדר"ע וי"ל שפיר דר"ע נמי ס"ל מתוך כו'. ולפ"ז התוס' בתירוץ הא' שתי' משום דקרא מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו. כ"כ לפום סוגיא דשמעתא דקאי עלה רבא דמוכיח מדר"ע דלית ליה מתוך וממילא דלית ליה הואיל ג"כ (ושום אמורא אחרינא לא נזכר בשמעתא זו) משא"כ לשאר אמוראי דלדידהו סבר ר"ע מתוך וגם ס"ל הואיל. ע"כ צ"ל כתירוץ השני דהתוס' ומעתה לא קשיא מדר"ע דהכא אדר"ע דבמתני' דמסוכנת דרבא דהכא ס"ל כרב חסדא לקמן דמפרש במתני' דמסוכנת דטעמא דשרי לשוחטה הוא דמשום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית ולא משום הואיל. ושפיר י"ל דר"ע לית ליה הואיל. ולרבה דמפרש במתני' דמסוכנת שההיתר משום הואיל. הוא יסבור כשאר אמוראי הנ"ל דר"ע אית ליה מתוך וגם הואיל ולק"מ. ולפ"ז לדידן דקיי"ל כרבה דאמרי' הואיל אין סברא לעשות בזה פלוגתא חדשה לומר דר"ע לית ליה הואיל. וכמו שכבר ביארנו דלדידן י"ל דר"ע ס"ל מתוך וגם הואיל כנ"ל. וממילא צ"ל כתירוץ השני דהתוס' הנ"ל. (וכמו שיעדנו בזה לעיל סוף אות ט'):
יד אמנם כ"ז הוא לפי שיטת המפרשים שפירשו בדברי התוס' בתירוץ הראשון דקרא מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו דלפ"ז צ"ל דר"ע אית ליה הואיל כנ"ל. אבל לכאורה היה י"ל בדרך אחר שלא כדבריהם. דלעולם ר"ע ג"כ אית ליה הואיל. וכוונת התוס' בתירוץ הראשון דלענין זה לכ"ע אין לומר כלל הואיל כזה הואיל וחזי ליה אם מצטרך לגחלתו. דאף שהתוס' בתירוץ הראשון עדיין לא נחתו לסברתם שכתבו בתירוץ השני דכיון שמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"פ שיכול ליהנות ממנו אח"כ אסור היינו אם באמת צריך לגחלתו שריא ההבערה ביו"ט אף שאינו יכול ליהנות מתחלה רק אח"כ. (ובתירוץ השני ס"ל להתוס' דאף בצריך לגחלתו אסור כיון שאינו יכול ליהנות ממנו בתחלת הבערה. וכמו בנדרים ונדבות שמשם הוכיחו סברא זו). אבל אם הוא באמת א"צ לגחלתו רק דנימא הואיל וחזי אם היה צריך לו. פשיטא להו להתוס' דהואיל כזה לא אמרינן. כיון שאינו יכול ליהנות ממנו עד אחר כך שיעשה גחלים א"כ ה"ל השתא מחוסר מעשה בגופו ובכה"ג לא אמרינן הואיל. וכדאמרינן בפסחים (דס"ב ע"א) דרבה אדרבה לא קשיא הכא מחוסר מעשה התם לא מחוסר מעשה. והתוס' שם חילקו בין מחוסר מעשה דמילה ובין מחוסר מעשה כתישה. מ"מ הכא שמחוסר מעשה כזה דאסור בהנאה עד שישרף בשלימות ויעשה גחלים ופנים חדשות באו לכאן י"ל דלכ"ע לא אמרינן הואיל בזה. אלא דהתוס' בפסחים (דמ"ז ע"א) בהא דמתיב רב מרי ממתני' דשתי הלחם שאין דוחין יו"ט. ופירש"י דלרבה ניחא דהכא ל"ל הואיל משום דההיא שעתא לא חזו עד שישחטו כבשים עליהם ויזרקו דמן. והקשו עליו התוספות דהלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראויה עד שתאפה ושוחט בהמתו נמי בשעת מעשה בשעת שחיטה אינה ראויה אלא כיון שמותר אח"ז לבו ביום לאו חסרון הוא וא"כ תיקשי נמי לרבה משתי הלחם. ותירצו דלפירש"י י"ל דשתי הלחם אין להם שום חסרון בגופו. עכ"ד התוס'. ומבואר דסברתו דאם מחוסר מעשה בגופו עדיף טפי ואמרינן הואיל משא"כ אם מחוסר מעשה אחר מחוץ לגופו. ולכאורה הא משמע בכ"ד דאדרבה אם מחוסר מעשה בגופו גרע טפי. וכמבואר ברש"י ביומא (דס"ב סע"ב) ע"ש. (וכיוצא בזה כתב הר"ן בפ"ב דגיטין דדרשינן וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. והקשה הר"ן דא"כ היאך האשה כותבת את גיטה והא מיחסרא הקנאת האשה להבעל בין כתיבה לנתינה. ותירץ דלא ממעטינן מקרא אלא אם מחוסר מעשה בגופו בין כתיבה לנתינה כו'). ועוד יש לנו ראיות הרבה ע"ז. וצריך לחלק. חדא. די"ל בכוונת התוס' דפסחים דשאני שתי הלחם שאין להן שום חסרון בגופן רק שהיתרן תלוי בשחיטת הכבשים שהכבשים מתירין את הלחם. והרי מצד עצמן לחוד אינן ראויין כלל אף אח"כ רק שהכבשים מתירין אותם וכדאמרינן במנחות. מש"ה לא אמרינן בהו הואיל קודם שחיטת כבשים שאין ראויין עדיין. משא"כ היכא שאין הדבר תולה באחר כלל רק שמחוסר מעשה השייך בו בעצמו אז אם אינו מחוסר המעשה בגופו עדיף טפי וכנ"ל. ועוד יותר י"ל בע"א דבעיסה שאופה לאורחים שאינה ראויה עד שתאפה אין לומר דמחוסר מעשה בגופו דהיינו מעשה האפייה ושמשום זה לא נימא הואיל. דהא ע"ז גופה אנו דנים להתיר המעשה הזה שיותר לאפותם מחמת הואיל. וכן לענין שחיטת הבהמה שמשום הואיל אנו באים להתיר מעשה השחיטה בעצמו. שזהו כל ענין סברת הואיל להתיר המעשה של המלאכה הזאת ביו"ט לשחוט או לבשל מטעם הואיל שיש אופן שיהיה חזי ליה מש"ה השתא נמי חזי ליה. ואיך נימא דמשום שמחוסר המעשה הזה לא נימא הואיל וה"ז דבר סותר עצמו. משא"כ אם המעשה הוא ענין מבחוץ ודבר נפרד לגמרי מגוף הנושא שאנו דנים עליו. וכמו שחיטת הפסח שיתכפרו בו ערלים שהמה מחוסרין מעשה דמילה בגופן או כהך דיומא הנ"ל שפיר י"ל דמש"ה לא אמרינן הואיל מחמת שמחוסרין מעשה אחר לגמרי שאין דנים עליו כלל ולא עליו יסוב האופן ואין לו שייכות להמעשה שעליו דנים סברת הואיל. מש"ה חסרון מעשה הזה מונע סברת הואיל. וזהו חילוק נכון וברור. וא"ש דברי התוס'. ולפ"ז ה"נ י"ל בסוגיין לפי תירוץ הראשון דהתוס' דקרא מיירי אף בא"צ לגחלתו. דמ"מ הא שייך בזה סברת הואיל וחזי ליה אם יהיה צריך לגחלתו. ואין לומר דזהו חשיב מחוסר מעשה בגופו ולא אמרינן הואיל בכה"ג. דז"א. דה"נ הא ע"ז המעשה גופו אנו דנים להתיר הבערת חמץ ביום טוב מטעם הואיל. וכמו באפיית עיסה ושחיטת בהמה כנ"ל אלא מוכח דלהך תירוץ התוס' צ"ל דר"ע לית ליה הואיל וכדברי המפרשים הנ"ל. ולפ"ז מוכח דלדידן העיקר כתירוץ השני דהתוס' הנ"ל. (וגם יש להוכיח כתירוץ השני דהתוס' הנ"ל. דהא לר' יוחנן דס"ל בשבת (דק"ו ע"א) דליכא חיוב כלל במבעיר אם אינו צריך לאפרו. א"כ אכתי תיקשי היאך מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט דילמא תשביתו ביו"ט דשרי ליהנות בגחלתו ובאם א"צ לגחלתו ולאפרו בלא"ה אין כאן חיוב מבעיר כלל. מיהו להתוספות שם דס"ל דהבערת בת כהן חשיב תיקון מחמת המצוה י"ל דה"נ חשיב מתקן משום עשה דתשביתו. אבל לפירש"י שם תיקשי הכא ומוכח כתירוץ השני דהתוס' הכא. וממילא י"ל כהפוסקים דאין להתיר כלל לבער חמץ ביו"ט אף לדידן דקי"ל מתוך כו' וכמו שביארתי לעיל באריכות):
טו ולענין דינא נראה כהפוסקים האלו דאסור לבער חמץ ביו"ט אף חמץ שלא ביטלו. וכ"פ בש"ע ר"ס תמ"ו. רק שהב"י הביא שדעת רש"י דחמץ שלא ביטלו שרי לבערו ביו"ט. וכבר ביארנו לעיל שאין דבריו מוכרחים ושגם דעת רש"י י"ל דאסור לבער ביו"ט אף חמץ שלא ביטלו. וכן נראה עיקר להלכה. דכ"מ בתוספתא ברפ"ב דשבת דאיתא התם לפי שאין שורפין לא תרומה ולא חמץ ולא קדשים ביו"ט. ומדכייל להו בהדי הדדי משמע דחד דינא להו. וכמו דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט ה"נ ביעור חמץ אינו דוחה יו"ט ואף בחמץ שלא ביטלו מיירי מסתמא וכן מבואר במכילתא פ' בא (ספ"ו) ד"א מה ת"ל עד בקר מגיד שאינו נשרף עד אור ט"ז רי"א א"צ הה"א כל מלאכה כו' ר' יצחק אומר א"צ ומה אם חמץ שהוא בב"י וב"י אין שריפתו דוחה יו"ט נותר שאינו בב"י וב"י אינו דין שלא ידחה יו"ט לשורפו כו'. הרי בהדיא דאף שבחמץ עוברין בב"י וב"י מ"מ אין שריפתו דוחה יו"ט. ואף דלדידן ליכא ע"ז שום ילפותא מקרא בהדיא בחמץ שאין שריפתו דוחה יו"ט וא"כ היאך יליף ר' יצחק נותר בק"ו מחמץ שלא ידחה יו"ט לשורפו ומהיכא פשיטא ליה זה בחמץ יותר מבנותר עד דיליף נותר מחמץ. וע"כ דקים ליה שום קרא ע"ז בחמץ שאין שריפתו דוחה יו"ט. ומ"מ לא אשכחן שום תנא דפליג עליו לדינא בזה. ומזה מוכח דאף בשביעי ש"פ ג"כ אסור לבער חמץ אף דליכא בזה הטעם שכתב המג"א ע"פ דברי הר"י דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו ובז' ש"פ ליכא לה"ט. מ"מ אסור לבערו אע"פ שעובר בב"י וב"י וכמפורש במכילתא ותוספתא הנ"ל: