אור ברסלב
תורת חסד סימן מ

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן מ

סימן לט

א ע"ד מ"ש בסימן הקדום אות ב'. וכ"כ לעיל סי' א' אות ג'. דאף למ"ד דחייש למיעוטא לא חייש רק באיסור תורה אבל באיסור דרבנן מודה דלא חיישינן למיעוטא (אף בכה"ג דאין להתיר מחמת ספק דרבנן). וכמבואר מגמרא דיבמות (דקי"ט ע"א דמיירי התם לר"מ דחייש למיעוטא). דא"ל רבא לר"נ מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. ומזה משמע דבאיסור דרבנן שפיר י"ל דלא חייש ר"מ למיעוטא וגם בלא"ה לפמ"ש התוס' בחולין (די"ב ע"א) ושאר דוכתי דר"מ דחייש למיעוטא זהו רק מדרבנן א"כ בודאי י"ל דהא דמחמיר ר"מ מדרבנן לחוש למיעוטא היינו רק באיסור דאורייתא. וגדולה מזו י"ל דאף באיסור עשה לא חייש ר"מ למיעוטא. וזהו עפ"י מ"ש במל"מ ספ"א מהל' יו"ט דלא אמרינן מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו אלא בלאו שיש בו מלקות. וכ"כ בנו"ב (מ"ת חיו"ד סי' ע"ח) ע"ש. ועוד י"ל כן מטעם אחר לפ"ד התוס' הנ"ל דר"מ חייש למיעוטא רק מדרבנן. וכבר כתבו התוס' במנחות (דס"ח סע"א) דאין סברא לגזור ולהחמיר בעשה כמו בלאו כו'. ובדברינו אלה יהיה רווחא שמעתתא ליישב בכמה סוגיות. ומתחלה נבאר בהא דאיתא בברכות (דנ"ג ע"א) ת"ר היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח כו' אם רוב ישראל מברך ר' יוסי אומר אפי' רוב ישראל אינו מברך מפני שבנ"י מקטרות לכשפים אטו כולהו כו' ה"ל מיעוטא לכשפים ומיעוטא נמי לגמר את הכלים כו'. ולכאורה קשה דלמה הוצרך הגמרא לומר טעמא דמיעוט נמי לגמר את הכלים מה שלא הוזכר מזה כלל בדברי ר' יוסי. והא טעמא דמקטרות לכשפים לחוד סגי. דאע"ג דהוי מיעוטא י"ל דר' יוסי לטעמיה דחייש למיעוטא כדאיתא ביבמות (דס"ז ע"ב) לענין אכילת תרומה. (מיהו לפ"ד הר"ן שהבאתי לעיל סי' א' אות ד'. ניחא הכא. אבל להתוס' והראשונים שם תיקשי הכא). ולפי דברינו ניחא דר' יוסי דאמר הכא אינו מברך ל"ל דלטעמיה משום דחייש למיעוטא דזה אינו. דלענין ברכה שפיר יש לברך מחמת הרוב דהא דקיי"ל דספק ברכות להקל היינו משום חשש מברך ברכה שא"צ דעובר בלא תשא כדאמרינן בברכות (דל"ג סע"א). וכבר כתבו התוס' בר"ה (דל"ג ע"א ד"ה הא ר"י) דאיסור זה דמברך ברכה שא"צ הוא רק מדרבנן (והוכיחו כן מהא דחוזר וקורא אמת ויציב מספק כו'. והארכתי מזה במ"א). וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקידושין (סי' מ"ט). וא"כ לענין ספק ברכה לכ"ע לא חיישינן למיעוטא ויש לברך מחמת הרוב. ואף לדברי הרמב"ם דמשמע מדבריו דאיסור מברך ברכה שא"צ הוא מדאורייתא (ממ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות הט"ו ובסוף הל' שבועות ומדבריו בתשובה ונתבאר לעיל בסי') מ"מ בודאי לא חמיר יותר ממוציא ש"ש לבטלה דהוי באזהרת עשה כדאיתא בתמורה (ד"ד ע"א). והא גם באיסור עשה לכ"ע לא חיישינן למיעוטא כנ"ל. אך לכאורה יש לדחות ראיה זו. דלעולם י"ל דר' יוסי חייש למיעוטא אף באיסור דרבנן. והא דאיצטריך הגמרא בברכות שם לפרש טעמיה דר' יוסי משום דמיעוטא נמי לגמר את הכלים היינו כדמסיק ע"ז דאישתכח רובא דלאו לריחא עביד וכל רובא דלאו לריחא לא מברך. ומשמע מל' הגמרא דבמחצה על מחצה היה מברך. וכדאמר שם הגמרא מתחלה בברכות במהלך חוץ לכרך וראה אור כו' דבמחצה על מחצה מברך ע"ש. וכש"כ ברוב במקום מיעוט דמברך לר' יוסי. ולכאורה יש להוכיח כן. דאל"כ למה ליה להגמרא למימר כלל דמיעוטא לגמר את הכלים. הא ר' יוסי שם מיירי בעיר שרוב ישראל ומיעוט עכו"ם. וא"כ הל"ל סמוך מיעוטא דכשפים למיעוטא דעכו"ם וה"ל פלגא. (דסמוך מיעוטא למיעוטא וה"ל פלגא, כדאמרינן בקידושין דע"ג ע"א, ובכ"ד). א"ו משום דבמחצה על מחצה היה מברך. ורק משום דאיכא ג' מיעוטי דעכו"ם ודכשפים ולגמר מש"ה ה"ל רובא ואינו מברך. וא"כ נדחית ראייתנו הנ"ל. אבל זה אינו. דהא דאמרינן שם במהלך חוץ לכרך וראה אור דמברך בעיר דמחצה ישראל ומחצה עכו"ם. טעמא דמילתא דמברך במחצה על מחצה אע"ג דספק ברכות להקל. היינו דכיון דבעכו"ם גופיה איכא אור דהיתרא דמברכין עליו. וממילא במחצה ישראל ומחצה עכו"ם אישתכח דרובא דהיתרא הוא. וכ"כ הפר"ח ביו"ד סי' קי"ד. ולענין ריח בשמים בעיר דמחצה ישראל ומחצה עכו"ם ג"כ היה י"ל לפ"ד הפוסקים דבשמים של עכו"ם שלא במסיבה מברכין עליו, וכגירסתנו בגמרא וכ"פ בש"ע ס"ס רי"ז ור"ס רצ"ז. וע"ש בט"ז. וא"כ י"ל במחצה על מחצה ג"כ דה"ל רובא לברך עליו כיון דאיכא ריח בשמים דעכו"ם גופיה שלא במסיבה דמברכין עליו אך ראיתי בס' מעדני יו"ט על הרא"ש שם שכ' דגבי בשמים אין לברך במחצה על מחצה. דבחשש עכו"ם יש להחמיר כו' ע"ש. ובמה שהקשיתי דלמה לא משני הגמרא התם סמוך מיעוטא דכשפים למיעוטא דעכו"ם וה"ל פלגא כו' (ולמה ליה למימר כלל משום דמיעוטא לגמר כלים). י"ל בזה דלא אמרינן סמוך מיעוטא למיעוטא וה"ל פלגא אלא ברובא דליתיה קמן משא"כ ברובא דאיתא קמן דהוי מיעוטא כמאן דליתיה לא אמרינן סמוך מיעוטא כו'. (ואף לענין סמוך מיעוטא לחזקה מחלקים בין רובא דאיתיה קמן כו'. וכ"מ ברש"י בקידושין ד"פ סע"א). ומש"ה בעיר שרובה ישראל ומיעוט עכו"ם מיעוטא כמאן דליתיה במקום רובא דאיתיה קמן ול"ל בזה סמוך מיעוטא למיעוטא. ושפיר הוצרך הגמרא לומר דמיעוט לגמר את הכלים כו' ועוד יש לחלק באופן אחר. דלא אמרינן סמוך מיעוטא למיעוטא וה"ל פלגא אלא כששני המיעוטים הם מענין אחד ומצטרפין שניהם בהך מילתא גופיה להחשיבו כמו פלגא. וכמו דסמכינן הכא מיעוט דלכשפים ומיעוטא דלגמר את הכלים דבתרווייהו חד טעמא דאין מברכין עליו משום דלאו להריח נינהו ומצרפינן להו יחד וה"ל פלגא דלאו להריח משא"כ במיעוט עכו"ם דההיא לריחא עבידא רק דאסור לברך עליו מטעם אחר. בכה"ג לא סמכינן תרי מיעוטי להדדי כיון שאינם מענין אחד. (וכה"ג כ' בש"מ לכתובות (ד"ט ע"א) בסוגיא דפ"פ לענין הא דאמרינן סמוך מיעוטא לפלגא וה"ל רובא דזהו דוקא כשהמיעוט והפלגא הם מטעם אחד. משא"כ היכא דהוו משני טעמים וכל אחד עומד בפ"ע כו' ע"ש). ובסברא זו יתיישבו כמה קושיות שהקשו האחרונים בדין סמוך מיעוטא למיעוטא בכמה דוכתי. ומעתה אחר שנתבאר דמספק אין לברך הכא כמו בעלמא דספק ברכות להקל. א"כ הדק"ל דלמה לא משני הכא דר' יוסי לטעמיה דחייש למיעוטא והכא משום מיעוט דלכשפים לחוד ס"ל דאין מברכין. (וכמו בספק לדידן דאין מברכין). ומוכח כמ"ש לעיל דאף מ"ד דחייש למיעוטא מ"מ באיסור דרבנן לא חייש וכן נמי באיסור עשה וכנ"ל. ולק"מ:

ב עוד יש להביא ראיה לדברינו דבאיסור דרבנן כ"ע מודו דלא חיישינן למיעוטא. מהא דאיתא בגמ' דגיטין (דמ"ה ע"ב) בהא דס"ת שכתבו מין ישרף כתבו נכרי יגנז כו' דתניא לוקחין ספרים מן הנכרים בכ"מ כו' ומעשה בנכרי א' בצידן שהיה כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו כו'. וקשה לפי הך סברא שבתוס' דבכורות (דף כ' ע"ב) דרשב"ג ס"ל דחיישינן למיעוטא (ואפי' בלא חזקה בהדיא). והא בגמרא דחולין די"ג ע"ב פריך הגמרא וניחוש שמא מין הוא ומשני א"ר נחמן ארב"א אין מינין בנכרים. והא קחזינן דאיכא אימא אין רוב נכרים מינין כו'. והשתא היכא שרי רשב"ג ליקח ספרים מן הנכרים וניחוש שמא מין הוא וה"ל ס"ת שכתבו מין דישרף. ואף דרוב נכרים אינם מינין מ"מ הא רשב"ג חייש למיעוטא ומיעוטא איכא כדאמר בחולין שם. א"ו משום דהכא ליכא חשש איסור דאורייתא דהא דאסור לקרות בס"ת פסול, וכן בספר שכתבו מין אינו רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן לכ"ע לא חיישינן למיעוטא. (ואף דמחמת ספק דרבנן אין להתיר הכא לקרות בו ולצאת י"ח בקריאה זו דכמה אחרונים ס"ל דחזקת חיוב הוי כמו חזקת איסור. מ"מ למיעוטא לא חיישינן בדרבנן בכל ענין). אלא דלכאורה יש לדחות. דהא בלא"ה קשה לכולהו תנאי דחיישי למיעוטא א"כ לדידהו שחיטת נכרי תאסר בהנאה ג"כ דניחוש שמא מין הוא וה"ל תקרובת ע"ז. (ולא מצינו מאן דפליג בזה רק ר"א דאמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז. וכדאמרינן בחולין די"ג ע"א. נבלה אין איסור הנאה לא מאן תנא אמר רחב"א אמר ר"י דלא כר"א כו'. ואם איתא ה"ל למימר נמי דלא כר"ע ור"מ וכולהו תנאי דחיישי למיעוטא. ועוד דבהדיא מוכח דר"מ גופיה ס"ל דשחיטת נכרי מותרת בהנאה. דבגמרא דע"ז (דל"ד ע"ב) מפרש טעמיה דר"מ דאוסר בהנאה גבינות של בית אונייקי מפני שרוב עגלים של אותה עיר נשחטין לע"ז כו'. ע"ש. ואם איתא א"כ אמאי לא אסר ר"מ בהנאה כל גבינות נכרים דעלמא משום דניחוש למיעוטא דמינים בכל שחיטות בהמות דעלמא. כנ"ל. א"ו דמודה ר"מ דשחיטת נכרי סתם מותרת בהנאה. וכן מוכח נמי דלר"ע ג"כ שחיטת נכרי מותרת בהנאה. דבמתני' שם (דכ"ט ע"ב) אמר ר"ע דבשר הנכנס מותר כו'. ומסתמא מיירי בשחיטת נכרי וכדמוכח שם בגמרא דל"ב ע"ב וע"ש ברש"י ד"ה סתם). ומיהו לפמ"ש התוס' בב"ק (דע"ב ע"ב ד"ה דאי) די"ל דתקרובת ע"ז אינה אסורה בהנאה רק מדרבנן ניחא הכא. דאף למ"ד דחייש למיעוטא מ"מ שחיטת נכרי מותרת בהנאה ולא חיישינן למיעוטא דמינין לאסור בהנאה משום תקרובת ע"ז כיון דהוי איסור דרבנן ובאיסור דרבנן לא חיישינן למיעוטא לכ"ע. (ואף אם היה ספק השקול ג"כ יש להתיר דספיקא דרבנן לקולא). אבל לפמ"ש התוס' בחולין (ר"ד קט"ז) דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא (וכ"מ בתוס' חולין די"ג ע"ב ד"ה תקרובת) א"כ תיקשי כנ"ל. ועוד דאף לפ"ד התוס' דב"ק הנ"ל דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדרבנן מ"מ זהו רק לרבנן דריב"ב דס"ל דתקרובת ע"ז אינה מטמאה באהל ולא איתקש זבח למת רק לאיסור אכילה בלבד. אבל אליבא דריב"ב דס"ל דמטמא באהל ג"כ מהך היקשא למת לדידיה פשיטא דאסור בהנאה מדאורייתא מהך היקשא גופיה. וא"כ הדק"ל במתני' דע"ז שם דאמר ר"ע דבשר הנכנס מותר והיוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים. ומדייק שם בגמרא דס"ל כריב"ב. וא"כ אמאי בשר הנכנס מותר לר"ע גופיה דחייש למיעוטא ויש לחוש למיעוטא בשחיטת עכו"ם לאסור בהנאה דהוי איסור דאורייתא לדידיה. (וכמו כן יש להקשות אליבא דר"מ אמאי אינו אוסר שחיטת עכו"ם בהנאה. ללישנא קמא בחולין די"ג ע"ב דמוקי סתם מתני' דשחיטת עכו"ם נבלה דאתיא כריב"ב. וסתם מתני' ר"מ). ומפאת קושיא זו היה מקום להכריח דהא דאמרינן אין רוב נכרים מינין היינו דמיעוטא דמינין הוי מיעוטא דלא שכיחא דאפי' ר"מ לא חייש ליה כדאיתא בכ"ד. ולפ"ז נדחית ראייתנו מהך דרשב"ג בגיטין הנ"ל כיון דמיעוטא דמינין הוי מיעוטא דלא שכיח ול"ח ליה. אך י"ל דזה אינו. דודאי פשטא דלישנא דגמרא דאמר אין רוב נכרים מינין משמע דמיעוט מינין איכא והיינו מיעוט גמור (ומהכ"ת לומר דהוי מיעוטא דל"ש). והא דשחיטת נכרים מותרת בהנאה להני תנאי דחיישי למיעוטא. זהו לק"מ. דהא כל היכא דאיכא חזקה בהדי רובא התם מודה ר"מ דלא חיישינן למיעוטא כדאיתא בר"פ בתרא דיבמות (דקי"ט ע"ב). והכא בשחיטת נכרים נמי דרובם אינם מינים ואיכא נמי חזקת היתר דבהמה דבחזקת היתר הנאה עומדת מתחלה וחזקה מסייע לרובא ומש"ה ר"מ נמי לא חייש למיעוטא הכא. (והתוס' בע"ז (דל"ד ע"ב ד"ה אי אמרת) הקשו שם לענין עגלים של בית אונייקי דאותם עגלים עצמם נעמידם בחזקת היתר שהיו הקיבות שלהם מתחלה והך חזקה מסייע לרובא. ותירצו דלאחר שחיטה איתרע ליה חזקה דהנך קיבות כו'. התם שאני דחזקת היתר של אותם עגלים איתרע ליה כיון שרוב עגלים נשחטים שם לע"ז. משא"כ כאן לא איתרע חזקת היתר דבהמה מחמת מיעוטא דמינין ששוחטין לע"ז. וכמו בעלמא כל היכא דחזקה מסייע לרובא דלא נימא דאיתרע החזקה ע"י המיעוט וזה פשוט וע' במרדכי דחולין פ' הזרוע שתירץ קושיית התוס' דע"ז הנ"ל משום דחזקת היתר של העגלים לא מהני להגבינה דהגבינה עצמה לית לה חזקת היתר כו'. אך ראיתי בתוס' חולין (דפ"ז ע"ב ד"ה יאמרו) שהקשו בהך דע"ז דהגבינה עצמה יש לה חזקת היתר ומסייע לרובא. ואפשר לומר דאפי' נימא דהגבינה עצמה יש לה חזקת היתר. מ"מ י"ל שם כעין תירוץ התוס' בע"ז הנ"ל דאיתרע חזקת היתר מטעם דכיון דמתחלה היתה מותרת באכילה ג"כ וכשהעמידוה בקיבת עגלים שעכ"פ נאסרה באכילה בודאי ויצאת מחזקתה הראשונה י"ל דחשיב זה ריעותא לענין חזקת היתר הנאה ג"כ שנולד הספק ע"י מעשה זה עצמו. ואכמ"ל). ולפ"ז שפיר יש להוכיח מהך דגיטין בספר שכתבו עכו"ם דליכא שם שום חזקת היתר וא"כ מ"ט דרשב"ג דלא חייש התם למיעוטא דמינים א"ו מוכח דבאיסור דרבנן לכ"ע לא חיישינן למיעוטא וכנ"ל אלא דלפמ"ש הרמב"ן בחידושיו לגיטין בהשמטות שם. דלמ"ד דלא בעי כתיבה לשמה אפי' ס"ת שנכתב לשם ע"ז כשר כדאמרינן כן גבי מילה. ולפ"ז יש לדחות ראייתנו מגיטין הנ"ל. דמתחלה דסבר הגמרא דרשב"ג לא בעי כתיבה לשמה א"כ ממילא לדידיה אין שום חשש כלל וכמבואר. ולהמסקנא דמיירי בגר שחזר לסורו משום יראה כו' א"כ בלא"ה לק"מ קושייתנו בזה. אך דברי הרמב"ן הנ"ל אינם מוסכמים. ומדברי שאר פוסקים משמע דלאו הא בהא תליא אלא דס"ת שכתבו לשם ע"ז פסול אף למאן דלא בעי כתיבה לשמה. וכן מוכח ג"כ דברי רש"י. מהא דבגיטין שם אמר ר"נ נקטינן ס"ת שכתבו מין ישרף כו' נמצא ביד נכרי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו. ופירש"י ואמרי לה קורין בו דס"ס הוא שמא ישראל כתבו ואת"ל הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם ע"ז עכ"ל. מבואר מדבריו דאליבא דהך אמרי לה קורין בו ס"ל דכל שכתבו נכרי שלא לשם ע"ז כשר וא"צ כתיבה לשמה. ומ"מ אינהו נמי מודו דס"ת שכתבו מין ישרף דנקיט ר"נ בפשיטות ברישא דמילתיה בלא שום חולק. ולפי דברינו הנ"ל דרשב"ג לא חייש הכא למיעוטא דמינין משום דבדרבנן לא חייש למיעוטא. א"ש הכא ברווחא:

ג ועוד יש להביא ראיה מגמרא דיבמות (דל"ד ע"א) דפריך הגמרא אהא דתנן התם במתני' ומפרישין אותם ג' חדשים שמא מעוברות הן. והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה. ודחיק ליה לשנויי התם. וקשה לפמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין בהא דאיבעיא התם אי תחלת ביאה קונה או סוף ביאה כו' דהא דאמרינן אין אשה מתעברת מביאה ראשונה היינו רק דרובא הכא הוי ומיעוטא איכא דמתעברות מביאה ראשונה, (וכעין זה כתבו התוס' בנדה דף י' ע"ב בהא דאמרינן אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה כו'). ובנו"ב (מ"ק באה"ע סי' כ"ב) כ"כ מדנפשיה דאיכא מיעוטא דמתעברות מביאה ראשונה. וכיוון לדברי הר"ן הנ"ל. ופירש שם קושיית הגמרא ביבמות הנ"ל על מתני' שם היינו דניזיל בתר רובא דאין מתעברות מב"ר ולמה צריך להפרישן ג"ח, ע"ש. וקשה דמאי פריך הגמרא בפשיטות כן אמתני' דהכא. והא לעיל אוקי לה ר"י אמר רב להך מתני' כר"מ. וא"כ י"ל דר"מ לטעמיה דחייש למיעוטא ומש"ה מצריך הכא להפרישן ג"ח דחייש למיעוטא שמתעברות מב"ר. ודוחק לומר דכל קושיית הגמרא הכא הוא רק לאידך אב"א דלעיל דמשני באיסור ב"א ואליבא דר"ש. (ומ"ש המגיה במל"מ בפ"ד מהל' אישות דלר"מ דס"ל ביבמות (די"ב ע"ב) דקטנה מתעברת היכי קתני במתני' ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד מחזירין אותן מיד. דבריו תמוהין. דמבואר שם ביבמות דבקטנה פחותה מבת י"א שנה מודה ר"מ דאינה מתעברת כל עיקר. וא"כ א"ש מתני' כר"מ ובפחותה מי"א שנה. וע"כ צ"ל כן בהא דמבואר בהדיא בדברי ר"מ גופיה בברייתא ביבמות דמ"ב ע"ב דקטנה אינה ראויה לילד כו', ע"ש). ואמנם לפי דברינו דבאיסור דרבנן לא חייש ר"מ למיעוטא. ניחא הכא בגמרא דיבמות דפריך שפיר. דלענין מה שצריך להמתין ג"ח הבחנה דהוי מדרבנן לא חייש ר"מ למיעוטא כלל ולמה צריכה להמתין כאן ג"ח כיון דיש רוב שאין מתעברות מב"ר. ואף לר"נ אמר שמואל ביבמות (דמ"ב ע"א) דיליף מקרא דלהיות לך לאלהים ולזרעך אחריך להבחין בין זרע של ראשון כו'. מ"מ זה הוי אסמכתא בעלמא לפ"ד הב"ש ר"ס י"ג. ע"ש. ואף להסוברים דדרשא גמורה היא מהך קרא לשמואל להמתין ג"ח הבחנה מ"מ פשיטא דלא עדיף הך קרא מאיסור עשה. ובאיסור עשה או חיוב עשה ג"כ לא חייש ר"מ למיעוטא כנ"ל ושפיר פריך הגמרא. וא"ש:

ד ולפי דברינו יש ליישב קושיית העולם. (וכן הקשה בס' מעין החכמה). בהא דאמרינן בחולין (די"א סע"ב) לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכל בישרא כו' ומסיק שם דהיכא דלא אפשר לא אפשר. ולפ"ז תיקשי לר"מ בהמה ביו"ט היכי שחטינן דילמא תמצא טריפה ונמצא שעשה מלאכה ביו"ט שלא לצורך או"נ. והכא לא שייך לומר דשרי משום דלא אפשר שהרי אפשר הוא לשחוט מעיו"ט. וכן קשה לר"ע דחייש למיעוטא. ור"ע גופיה ס"ל דשרי לשחוט בהמה ביו"ט. כדאיתא במתני' דביצה (דכ"ה ע"א) לענין שחיטת מסוכנת דר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה. (ואין סברא לומר דבמסוכנת שחושש שמא תמות נימא דמשום הפסד ממונו יהיה חשוב כמו לא אפשר ול"ח למיעוטא). רק די"ל דר"ע לטעמיה דס"ל (שם דכ"א ע"ב) נפש אפי' בהמה במשמע. ולדידיה שרי מדאורייתא לשחוט אף טריפה ודאית ולהאכילה לכלבים. רק מדרבנן יש כאן איסור דבהמה זו אתמול היתה עומדת לאדם ומוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים (כדאמרו שם בד"ו ע"ב). ובאיסור דרבנן ר"ע נמי לא חייש למיעוטא וכדברינו הנ"ל (וכבר הארכתי בענין זה במ"א ביישוב קושיית הש"א והפ"י מהא דלקמן דל"ד ע"א). מיהו עדיין קשה קושיא הנ"ל אליבא דר"מ דחייש למיעוטא היכי שחטינן בהמה ביו"ט כנ"ל. (והא פשיטא דהיתר שחיטת בהמה ביו"ט הוא פשוט בלי שום חולק. וכדפריך הגמרא בפשיטות בחולין די"ד ע"א א"ה בהמה לר"י ביו"ט היכי שחטינן. וגם מבואר בכמה סתמי מתני' דמותר לשחוט בהמה ביו"ט במס' ביצה ובסוף מס' שבועות. וכן מוכח בכ"ד לר"מ גופיה). מיהו לשיטת רש"י בביצה (די"ב ע"א) דלב"ה דאית להו מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך היינו אפי' שלא לצורך כלל ג"כ שרי מה"ת ואינו אסור אלא מדרבנן. א"כ ניחא הכא דלר"מ נמי שרי לשחוט בהמה ביו"ט דבאיסור דרבנן לא חייש ר"מ למיעוטא כנ"ל ואיסור דאורייתא בלא"ה ליכא הכא מטעם מתוך כו'. (ובזה מבואר דר"ע לטעמיה דלית ליה מתוך בפסחים (דף ה' רע"ב). וא"כ לדידיה ליכא לשנויי הכא משום מתוך. אלא דר"ע לטעמיה דס"ל נפש אפי' בהמה במשמע כנ"ל). אבל לשיטת התוס' שם דס"ל דאף דאמרינן מתוך מ"מ בעינן צורך קצת אבל שלא לצורך יו"ט כלל אסור מה"ת. א"כ הדק"ל הכא לר"מ כנ"ל. אך י"ל דהתוס' לשיטתם דס"ל בביצה שם (בד"ה השוחט) בהא דדרשינן לכם ולא לגבוה דמ"מ הוי זה רק לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו ולא אמרינן הכא דאהדריה לאיסורא קמא להיות בל"ת, כיון שהיתר או"נ מפורש בכתוב ולא דמי לגיזה ועבודה דאמרינן אהדריה לאיסורא קמא כו' ע"ש. ולפ"ז ה"נ י"ל בהא דדרשינן לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים (שם בד"כ ע"ב ודכ"א ע"ב) ג"כ הוי רק לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו דלא אהדריה לאיסורא קמא. ומיושב קושיא הנ"ל דכבר ביארנו לעיל דבאיסור עשה ג"כ לא חייש ר"מ למיעוטא כלל רק בלאו שיש בו מלקות דוקא הוא דחיישי ר"ע ור"מ למיעוטא. וא"ש. אלא שיש לבאר בהך מילתא גבי הא דדרשינן לכם ולא לעכו"ם אי אהדריה קרא לאיסורא קמא או לא. דהרמב"ם בפ"א מהל' יו"ט הט"ו כ' דהמבשל ביו"ט לעכו"ם או לבהמה אינו לוקה מטעם הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים כו'. וה"ט שייך רק במאכל היתר הראוי לאורחים ישראל. ומבואר מזה דבמבשל מאכל של איסור ביו"ט שאינו ראוי לישראל כלל לוקה עליו. וראיתי להמל"מ בספרו פר"ד בדרך מצותיך דנקט בפשיטות דלפ"ד התוס' דביצה הנ"ל דס"ל גבי לכם ולא לגבוה דלא אהדריה לאיסורא קמא הה"נ לענין לכם ולא לעכו"ם ג"כ אינו לוקה מה"ט והוי רק לאו הבא מכלל עשה. והניח דברי הרמב"ם בצריך תלמוד. ע"ש. רק הלח"מ בפ"א מהל' יו"ט שם רוצה לחלק בזה ולומר בדברי הרמב"ם דלכם ולא לעכו"ם אהדריה לאיסורא קמא משא"כ גבי לכם ולא לגבוה, כדמוכח מהא דהשוחט עולת נדבה ביו"ט לב"ה אינו לוקה אלא שסברתו מ"ש לחלק בזה ל"נ ודבריו מגומגמין, (וגם הלח"מ גופיה סותר ד"ע מכאן למ"ש בפ"ג מהל' יו"ט ה"ח ע"ש). אך מסברא יש לחלק בזה משני טעמים. חדא די"ל לפ"ד התוס' דלא אמרינן מתוך שהותרה אלא בשיש בו צורך קצת, (והפר"ח כ"כ בדברי הרמב"ם ג"כ). ולפ"ז י"ל דבשחיטת נו"נ דחשיב צורך קצת כמ"ש התוס' בביצה (די"ב סע"א ודי"ט ע"א) משום שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן ע"ש. א"כ מסברא יש להתיר בזה משום מתוך כו'. ומש"ה אמרינן דלכם ולא לגבוה לא אהדריה לאיסורא קמא. משא"כ לענין לכם ולא לעכו"ם דזהו חשיב שלא לצורך כלל כמבואר מדברי התוס' (בכתובות ד"ז ע"א ד"ה מתוך). ממילא י"ל דאהדריה לאיסורא קמא ללקות עליו משום מלאכת יו"ט. אחר דגלי קרא דלכם דלא חשיב או"נ אלא הראוי לנפש ישראל אבל במאכל של איסור דאינו ראוי לישראל אהדריה לאיסורא קמא. ולא אמרינן בזה מתוך כו'. ומלבד זה יש לחלק בלא"ה דבנו"נ שיש בהן אכילת אדם ג"כ רק שלא הותרו ביו"ט משום שעיקרן לגבוה. (וכמבואר בתוס' פסחים דמ"ו ע"א ד"ה לא. ושם ד"ה סע"א. ובשבת דכ"ד ע"ב). ומש"ה כיון דשייכי בכלל היתר או"נ המפורש בכתוב רק דנתמעט מקרא דלכם ולא לגבוה. בזה אמרינן דלא אהדריה לאיסורא קמא והוי רק לאו הבא מכלל עשה. משא"כ במבשל דבר שאסור לישראל ואינו ראוי רק לעכו"ם שזה לא שייך מידי בכלל היתר או"נ לישראל. וממילא י"ל דאהדריה לאיסורא קמא ולוקין עליו ביו"ט. ולפ"ז נדחו דברינו דלעיל:

ה אלא דיש לבאר בהא דאיתא בירושלמי דשבת פ"ז ה"ב ובפ"ק דביצה ה"ג. ר"ח אמר ר' יוחנן המבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט (דמתוך שהותרה לצורך כו'). ר"ל אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד. וצ"ל במאי פליגי ר"י ור"ל הכא. דאין סברא לומר דפליגי אי אמרינן מתוך דהיא פלוגתת ב"ש וב"ה בגמרא דידן. וגם אין לומר דפליגי בהא אם מחמת מתוך שרינן אפי' שלא לצורך כלל (כדברי רש"י) או דבעינן צורך קצת (כדברי התוס'). דז"א. דאטו רש"י ותוס' מיפלגי בפלוגתא דר"י ור"ל הכא. (והתוס' בביצה די"ב רע"ב כ' גבי מבשל ג"ה בחלב ואכלו דאף שהוא איסור מ"מ כיון שהיה בדעתו של זה לאוכלו חשיב צורך יו"ט לענין מתוך. מ"מ הכא בירושלמי ל"ל כן דהכא מיירי במבשל נבלה ביו"ט ואין דעתו לאוכלו. והוי שלא לצורך כלל. דל"ל באופן הנ"ל דחשיב צורך יו"ט דא"כ מאי פריך שם אח"כ על ר' יוחנן אלא מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה כו'). ומיהו בדברי רש"י דביצה י"ל כמ"ש הפ"י שם דשלא לצורך כלל אסור מה"ת רק דרש"י ס"ל דלא בעינן צורך יו"ט. ע"ש בדבריו. (או י"ל בע"א דלדברי רש"י הא דדרשינן לכם ולא לעכו"ם הוא גזה"כ כמ"ש המפרשים. וממילא כל שהמלאכה באיסורי אכילה שאינו רק לעכו"ם ג"כ אסור מה"ת). והיה נראה לפרש בירושלמי דר' יוחנן דאמר המבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה היינו רק דמלקות ליכא ולעולם הוא אסור מדאורייתא. רק דר' יוחנן ס"ל דלא אהדריה לאיסורא קמא והוי לאו הבא מכלל עשה. ור"ל ס"ל דמבשל נבילה ביו"ט לוקה דאהדריה לאיסורא קמא ולוקין עליו, (ובהא דפריך שם הירושלמי אח"כ על ר"י אלא מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט. והיינו משום דהותר חרישה לצורך מ"ע דכיסוי כמ"ש בקה"ע שם. דחרישה לצורך או"נ ביו"ט לא משכחת לה. וגם לפ"ד הירושלמי לא הותרו כלל משום או"נ ביו"ט מלאכות דקודם לישה כמ"ש התוס' בביצה ד"ג ע"א סד"ה גזירה. אלא דפריך דכיון דהותר חרישה משום מ"ע דכיסוי מש"ה לא יהא לוקה על שום חרישה. ומשני הירושלמי לא הותרה חרישה כדרכה. ושם בירושלמי סוף ה"ג יש פלוגתא בזה אי שרי לחפור בדקר משום מ"ע דכיסוי יע"ש. וי"ל הכא דאפילו למ"ד דמ"ע דכיסוי דוחה לל"ת דיו"ט מ"מ הוי דחויה ולא הותרה. ור' יוחנן ס"ל רק בבישול שהותר לגמרי משום או"נ מש"ה אף במבשל שלא לצורך כלל ליכא מלקות דלא אהדריה לאיסורא קמא דאמרינן מתוך כו'. משא"כ בחרישה אף דבמקום מ"ע דכיסוי נדחית הל"ת דיו"ט מ"מ בזה לא שייך מתוך וכל שחורש שלא במקום מצוה לוקה):

ומעתה נחזור לדברינו דלעיל דא"ש על נכון יישוב הקושיא הנ"ל לר"מ דחייש למיעוטא בהמה ביו"ט היכי שחטינן דשמא תמצא טריפה ועשה מלאכה ביו"ט שלא לצורך או"נ. דהא לר' יוחנן בירושלמי דס"ל דמבשל נבילה וטריפה ביו"ט אינו לוקה ולא אהדריה לאיסורא קמא והוי רק לאו הבא מכלל עשה. ובאיסור עשה לא חייש ר"מ למיעוטא כנ"ל. אלא דלכאורה עדיין קשה לר"ל דירושלמי דמבשל נבלה ביו"ט לוקה א"כ לר"ל אליבא דר"מ תיקשי כנ"ל. וי"ל דלר"ל נמי לק"מ. דבביצה (דל"ד ע"א) דבעי התם בעוף הנדרס מהו לשוחטו ביו"ט מי מחזקינן ריעותא ביו"ט או לא ופשיט ליה ממתני' דאין מלבנין רעפים דאר"י מפני שצריך לבדקן א"ל אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה והר"ן פסק הבעיא לחומרא. אבל הרא"ש שם כתב דהלכתא לקולא דהא ר"ל סבר כהאי לישנא כו'. וביאר דבריו בתשובת ש"א (סי' ס"ד) דשפיר מוכח מדר"ל דלית ליה טעמא דלבדקן כו' וממילא לדידיה שרי לשחוט עוף הנדרס ביו"ט, ע"ש. וביאר שם הסברא בזה דאף דלענין איסור טריפה מחזקינן ריעותא מדרבנן להצריך בדיקה מ"מ לענין יו"ט לא חיישינן לה דמשום שמחת יו"ט אקילו בה רבנן כו' ע"ש. ולפ"ז בלא"ה לק"מ קושיית העולם הנ"ל לר"מ בהמה ביום טוב היכי שחטינן כנ"ל. דהא ר"מ לא חייש למיעוטא אלא מדרבנן כמ"ש התוספות בחולין הנ"ל. וכמו דלדידן בעוף הנדרס דהבדיקה מעכבת בדיעבד מדרבנן עכ"פ באיסור טריפה. ומ"מ לענין יו"ט לא חשו לה משום שמחת יו"ט. וה"נ לר"מ בבהמה דלא איתייליד בה ריעותא כלל רק דחייש למיעוטא דלא חמיר זה לדידיה מהך דאתייליד ריעותא לדידן דמ"מ מותר לשוחטו ביו"ט וכנ"ל. והקושיא רק לר' יוחנן לל"ק דמפני שצריך לבדקן דלפ"ז אסור לשחוט עוף הנדרס לדידן ביו"ט. וא"כ ה"נ לר"מ אף בהמה דלא אתייליד בה ריעותא יהא אסור מדרבנן לשחוט ביו"ט כיון דחייש למיעוטא. ובזה י"ל דר' יוחנן לטעמיה דס"ל בירושלמי דמבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה דלא אהדריה לאיסורא קמא כנ"ל. ובאיסור עשה לא חייש ר"מ למיעוטא. וא"ש. והנה י"ל בדברי הרמב"ם פ"א מה' יו"ט הנ"ל דמשמע מדבריו דבמבשל מאכל איסור ביו"ט לוקה. ולמה פסק כן. דכיון דבמבשל נבלה ביו"ט אי לוקה פליגי ר"י ור"ל בירושלמי ולפי מה דקיי"ל בעלמא דהלכה כר"י לגבי ר"ל א"כ ה"נ ה"ל לפסוק כר"י דאינו לוקה. אך לפמ"ש לעיל (סי' ל"ה אות א') בשיטת הרמב"ם דס"ל דהך כללא דהלכה כר"י לגבי ר"ל לא איתמר רק על מה שנחלקו ר"י ור"ל בבבלי אבל לא במה דפליגי בירושלמי. ע"ש. לפ"ז לא קשיא הכא. ויותר נראה דהרמב"ם השמיט ולא כתב ד"ז בהדיא כיון דבתלמודא דידן לא נתברר ד"ז ובירושלמי פליגי בזה. וכל כה"ג דרכו להשמיט בחיבורו כנודע. (ומיהו בעיקר קושיית העולם הנ"ל דלר"מ בהמה ביו"ט היכי שחטינן י"ל בפשוט כמ"ש הרשב"א בחידושיו לחולין (ד"ט ע"א) בהא דאמרינן לר"מ כיון דלא אפשר לא אפשר דאע"ג דבחולין אפשר למיבדק מ"מ כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא אף בחולין כן דלחצאין לא שרא רחמנא. עכ"ד הרשב"א. וכמו כן י"ל הכא דכיון דבחול שרי לשחוט וסמכינן ארובא ממילא שרי נמי לשחוט ביו"ט דלחצאין לא שרא רחמנא. מיהו כבר יישבנו קושיא זו באופן נאות):

ו וע"פ דברינו יש מקום לחזק דברי הר"י מאורליינש בתוס' חולין (ר"ד צ"ט) ובזבחים (דע"ט ע"א) דס"ל דלמאן דיליף טעם כעיקר מגיעולי מדין הוי רק איסור עשה ולא אמרינן דאהדריה לאיסורא קמא להיות בל"ת ואין לוקין על טעם כעיקר. ומתחלה נבאר דלפ"ז שפיר מיושב בהא דאמרינן בפסחים (דמ"ד ע"ב) ור"ע טעם כעיקר מנליה כו' אלא יליף מגיעולי מדין כו'. ור"ע כדר"ח בריה דר"ה דאמר לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י הלכך לאו נטל"פ הוא. ולכאורה קשה דהא בתשו' הרשב"א (סי' תצ"ז) הקשה בהא דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י דלמה לא ניחוש שמא בישל בה הנכרי דבר חריף שאינו נפגם כו'. וכן הקשה שם הרשב"א עוד (וגם האחרונים הקשו כן) דניחוש שמא יבשל בה הישראל דבר חריף דחורפיה יהיה מחליא לשבח את הבלוע בכלי שנפגם ועיקר התירוץ ע"ז הוא דיש לילך אחר רוב תשמישו (ומה שתי' בזה עוד מטעם ס"ס יש לפקפק ע"ז כמ"ש במ"א). ואכתי קשה לר"ע דאיהו ג"כ ס"ל בפסחים דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י. והא ר"ע חייש למיעוטא ואמאי לא חייש הכא לדבר חריף כנ"ל. וכן הקשה בכו"פ ר"ס צ"ו. (וכן יש להקשות לכאורה לר"מ בע"ז דס"ז ע"ב דיליף התם דנטל"פ אסור מגיעולי מדין דקדירה בת יומא נמי פגמה פורתא. ור"מ הא חייש למיעוטא וא"כ דילמא הוצרכו להגעיל משום חשש דבר חריף כנ"ל. מיהו י"ל דלר"מ לק"מ דאיהו חייש למיעוטא רק מדרבנן כמ"ש תוס' בחולין הנ"ל וא"כ שפיר יליף ר"מ דנטל"פ אסור מגי"מ שהתורה צותה להגעיל כלים ומדאורייתא ל"ח למיעוטא. אבל לר"ע דמוכח ספ"ק דמכות דאיהו מדאורייתא חייש למיעוטא. ואם כן קשה כנ"ל). ולשיטת הר"י מאורליינש הנ"ל ניחא דלר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי מדין הוי רק איסור עשה ולא אהדריה לאיסורא קמא להיות בלאו כו'. ובאיסור עשה לא חייש ר"ע למיעוטא לפי דברינו הנ"ל. וא"ש השתא דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י דאיסור הבלוע בכלי הוא איסור עשה והולכין אחר רוב תשמישו לכ"ע. אך לפמ"ש הפמ"ג באו"ח (סי' י"ז וש"מ) דאף לפ"ד הרשב"א דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת מ"מ היינו רק באיסור ל"ת דילפינן דספיקו אסור מדאיצטריך קרא להתיר ספק ממזר. אבל באיסור עשה לכ"ע ספיקו לחומרא רק מדרבנן א"כ א"ש הכא בפשיטות דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י שידוע בודאי שנשתמשו בו איסור בו ביום. דבאינו ידוע ספיקו לקולא מן התורה הכא דהוי איסור עשה להר"י מאורליינש כנ"ל. מיהו אם נימא כדברי הפמ"ג הנ"ל דבאיסור עשה ספיקא לקולא מה"ת. לפ"ז כש"כ די"ל כדברינו דבאיסור עשה לא חיישי ר"ע ור"מ למיעוטא כיון דמדאורייתא אף בספק השקול מותר ואסור רק מדרבנן. ובמיעוטא גרידא לא החמירו אף מדרבנן. ואכמ"ל:

ז והנה לשיטת הר"י מאורליינש הנ"ל קשה מגמרא דזבחים (דע"ח ע"א) דאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור כו'. ש"מ תלת כו' וש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא. ומתיב רבא התם ממתני' דהעושה עיסה מן החיטין ומן האורז כו' דמוכח מינה דנ"ט ברוב דאורייתא, ע"ש. ולשיטת הר"י מאורליינש הנ"ל קשה מנליה להגמרא להוכיח מדר"ל דטכ"ע דרבנן דילמא ר"ל נמי ס"ל טכ"ע דאורייתא רק דהוי איסור עשה ואין לוקין עליו ומש"ה נפטר כאן ממלקות. וראיתי בהגהות הגרע"א שם שהקשה כן והניח בקושיא. ולכאורה היא קושיא עצומה. וכבר יישבתי זה במ"א. וכעת נראה די"ל ע"פ דברינו דלעיל. ומכאן יהיה ראיה להמל"מ הנ"ל (באות ד'(דלהתוס' בביצה דלכם ולא לגבוה לא אהדריה לאיסורא קמא הה"נ דאמרינן כן גבי לכם ולא לעכו"ם כנ"ל. ובזה יהיה מיושב שפיר הכא. דהנה התוס' בחולין ובזבחים כתבו שהר"ת השיב להר"י מאורליינש דאית לן למימר דלוקין על טכ"ע אף דגי"מ הוי רק עשה מ"מ אהדריה לאיסורא קמא כמו בפסולי המוקדשין דדרשינן תזבח ולא גיזה ומ"מ הגוזז לוקה דאהדריה לאיסורא קמא. והתוספות כתבו ע"ז דלא דמי דהתם דא"ק תזבח זביחה התרתי לך בקדשים שהוממו ולא גיזה. (ובלאו קרא מסברא אין לנו להתיר גיזה וממילא קיימא באיסורא קמא ולוקין עליו. משא"כ בטכ"ע דמסברא אין לאסור רק דילפינן איסורא מקרא דגי"מ הוי רק עשה ולא אהדריה לאיסורא קמא). ולפ"ז צ"ל במ"ש התוספות בביצה דלכם ולא לגבוה לא אהדריה לאיסורא קמא. אע"ג דהך לכם כתיב בהך קרא גופיה דהיתר או"נ ביו"ט דלא התרתי לך לגבוה. ולמה לא נימא בזה דאהדריה לאיסורא קמא. וצ"ל דכיון דבהיתר או"נ המפורש בכתוב מתחלה היה נכלל גם שחיטת נו"נ ג"כ אלא דאח"כ מעטיה קרא דלכם שוב לא אמרינן דאהדריה לאיסורא קמא. ואין חילוק בין שהמיעוט כתיב אח"כ בהך קרא גופיה או דנלמד מקרא אחרינא כמו גבי טכ"ע כנ"ל. ומעתה י"ל לפמ"ש לעיל (באות ה') דפלוגתת ר"י ור"ל בירושלמי במבשל נבלה ביו"ט אי לוקה. היינו דר"ל ס"ל דלכם ולא לעכו"ם אהדריה לאיסורא קמא ולוקין עליו ור' יוחנן ס"ל דלא אהדריה לאיסורא קמא. ולפ"ז י"ל דהר"י מאורליינש בתוס' זבחים וחולין הנ"ל דקאי לתרץ ולפרש דברי ר' יוחנן דאמר בע"ז דטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. דהיינו משום דטכ"ע הוי רק איסור עשה ואין לוקין עליו. ור' יוחנן לטעמיה דס"ל דבכה"ג לא אהדריה לאיסורא קמא כנ"ל, משא"כ בגמרא דזבחים דע"ח הנ"ל דמוכיח הגמרא מדר"ל דנ"ט ברוב לאו דאורייתא. שפיר מוכיח הגמרא אליבא דר"ל לטעמיה דס"ל דבכה"ג אהדריה לאיסורא קמא. וא"כ אף אי ילפינן טכ"ע מגי"מ דהוא איסור עשה, מ"מ לר"ל לשיטתו י"ל דאהדריה לאיסורא קמא ויש ללקות עליו אע"כ דר"ל ס"ל טכ"ע לאו דאורייתא ולא ילפינן כלל מגי"מ (דחידוש הוא כרבנן דר"ע בפסחים שם). רק דטכ"ע מדרבנן לדידיה. וא"ש הסוגיא דזבחים הנ"ל:

ח ואמנם לכאורה יש להביא ראיה לסתור דברינו ולהוכיח דאף באיסורי דרבנן חייש ר"מ למיעוטא. מגמרא דחולין (ד"ו ע"א) דר"מ גזר על יינם של כותים משום שמצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא כו'. הרי מוכח דאף לענין סתם יינם דהוא מדרבנן חייש ר"מ למיעוטא. אבל יש לדחות ראיה זו. ולק"מ מהתם על דברינו הנ"ל. דבחולין שם (ד"ה ע"ב) איתא דר"ג וב"ד נמנו על שחיטת כותים ואסרוה. ופירש"י דהיינו ר"ג בנו של ר"י הנשיא שהיה מן האחרונים. והתוס' הקשו עליו דא"כ ר"מ שהיה מקודם וגזר על סתם יינם דרבנן ולא גזר על שחיטה דאורייתא ומש"ה פירשו התוס' דהך ר"ג הוא ר"ג דיבנה שהיה קודם ר"מ כו'. והנה לפירוש התוס' בודאי לא קשה מידי מהכא לדברינו דבאיסור דרבנן לא חייש ר"מ למיעוטא. דזהו רק בחשש איסור דרבנן לחוד. משא"כ היכא שדנים בדבר אחד על איסור דאורייתא ועל איסור דרבנן כאחד דא"א לחלק ביניהם בחד מילתא. וכמו לדידן דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא ומ"מ כשהספק נולד על איסור דאורייתא ועל איסור דרבנן בחד מילתא מחמירין בספיקו לענין האיסור דרבנן ג"כ. כמ"ש האחרונים בשם הרדב"ז (וכ"מ בתוס' בכ"ד. ובמ"א מבואר שכ"ד הרמב"ם ג"כ). וה"נ לר"מ דחייש למיעוטא אע"ג דבאיסור דרבנן לא חייש למיעוטא מ"מ כאן בכותים שהספק שמא הם עע"ז שעי"ז יש חשש על שחיטתם דהוא איסור דאורייתא ועל סתם יינם דהוא מדרבנן. וכיון שאסרו שחיטתם מחשש איסור תורה ממילא יש לחוש ג"כ לסתם יינם לגזור עליו. (אחר שנתחזק החשש אצלו ע"י עובדא דהתם). רק לפירש"י דבימי ר"מ שגזר על סתם יינם לחוד עדיין לא גזרו על שחיטתם א"כ תיקשי למה גזר ר"מ על יינם כיון דבאיסור דרבנן לא חייש ר"מ למיעוטא. אמנם י"ל דלק"מ. דהא בלא"ה קושיית התוס' על פירש"י היא קושיא גדולה דר"מ שגזר על סתם יינם למה לא גזר על שחיטתם דהוי איסור דאורייתא. וראיתי בחידושי הרשב"א והר"ן שכתבו ליישב פירש"י דר"מ ס"ל דמומר לע"ז שחיטתו כשרה כדא"ר ענן אמר שמואל לעיל (ד"ד ע"ב). ומש"ה לא גזר על שחיטתם. ולכאורה עדיין קשה דא"כ אמאי גזר ר"מ על יינם של כותים. והא לעיל (שם) דפריך הגמרא מ"ש שתייה דאמרינן מומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כו'. ופירש שם בחי' הר"ן דכיון דאיסור יינם משום בנותיהם ולא משום חשש יינ"ס. ממילא למ"ד מומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה יינו ג"כ מותר. ומעתה לפירוש הר"ן קשה בממ"נ. דאם נימא דר"מ לא גזר על שחיטתם משום דס"ל דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה ושחיטתו כשירה. א"כ יינם נמי שרי מה"ט כנ"ל. ולמה גזר על יינם. וי"ל לפירש"י דס"ל כמ"ש הר"ן בע"ז (והובא בב"י ר"ס קכ"ג). דמש"ה אסרו יינם משום בנותיהם ולא אסרו מחשש יינ"ס משום דמיעוט עכו"ם מנסכים ולמיעוטא לא חיישינן. וממילא לר"מ דחייש למיעוטא א"כ מומר לע"ז יינו אסור משום חשש יינ"ס דאורייתא. וא"כ לק"מ. ואף דלכאורה אכתי בכותים הוי זה מיעוטא דמיעוטא דמיעוט כותים עע"ז ומיעוט עע"ז מנסכים. מ"מ י"ל דכאן אין זה בגדר מיעוטא דמיעוטא. וכמבואר במרדכי סוף חולין דהא דר"מ לא חייש למיעוטא דמיעוטא לא חשיב מיעוטא דמיעוטא אא"כ המה בתרי ענייני כמו בגבינות של בית אונייקי דרוב עגלים אין נשחטין לע"ז ושאר בהמות לגמרי אין נשחטין לע"ז כלל רק מיעוט עגלים לחוד. אבל אם היו נשחטים שאר בהמות לע"ז אפילו אחת מני אלף לא הוי אלא חד מיעוט. ע"ש. ולפ"ז הכא י"ל דמיעוט כותים מנסכים וכחד מיעוטא חשיב וחייש ליה ר"מ. ולא דמי לדהתם. (וע' תוס' ע"ז ד"מ ע"ב ד"ה ור"מ). ומיהו אף לפי הטעם השני שכ' הפוסקים בהא דגזרו על יינם משום בנותיהם ולא מחשש יינ"ס. דאין הטעם משום דהמנסכים הוי מיעוטא. רק משום דאם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה כו'. מ"מ לפמ"ש התוס' בשבת (די"ז ע"ב ד"ה על) דאחר שגזרו על יינם נתנו בו חכמים דין וחומר יינ"ס ממש כיון דיש חשש יינ"ס ג"כ. (וכן מצינו בכ"ד שנתנו עליו חומר האיסור כדאורייתא). וא"כ מה"ט כל מי שיש בו חשש יינ"ס אסרו יינו. (וגם לפמ"ש הת"ח ברפ"ב דע"ז בהא דאמרינן שם אם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה. דהיינו דלא שכיחא מילתא דליזבין ליה אבל מ"מ מתרמי דמזבין ליה בתר דפלחיה ג"כ וא"כ י"ל לר"מ דחייש למיעוטא דיש לחוש ליינ"ס אף לפי הטעם של הפוסקים דאם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה דמ"מ מיעוטא איכא כנ"ל). ולפ"ז לק"מ וא"ש הכא דר"מ חייש למיעוטא בסתם יינם דכאן עיקר החשש באיסור דאורייתא לדידיה. ודרך אגב נבאר דלשיטת רש"י הנ"ל דר"מ ס"ל דמומר לע"ז שחיטתו כשירה. בזה יהיה רווחא שמעתתא ליישב קושיית התוספות בחולין (די"ד ע"א ד"ה השוחט) במתניתין דהשוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשירה למאי דבעי הגמרא לאוקמי מתני' במזיד וכר"מ. והא מומר לחלל שבתות שחיטתו אסורה (ועוד הקשו כן התוס' אהא דהשוחט בהמה לזרוק דמה לע"ז. רק דע"ז תירץ הרשב"א בתה"א דמיירי התם באומר בגמר זביחה כו' ע"ש). ועוד הקשו ממתני' דספ"ב דחולין שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשום אחד מכל אלו כו' דמוקי לה הגמ' התם בישראל מומר. והשתא כיון דמומר הוא תיפוק ליה דבלא"ה נמי שחיטתו פסולה. והתוס' הוכיחו מזה לדינא דמשום פ"א לא חשיב מומר. וקשה מכאן להפוסקים הסוברים דבפ"א נעשה מומר. ולפי הנ"ל א"ש ולק"מ. דבמתניתין דהשוחט בשבת למאי דבעי הגמרא לאוקמי במזיד וכר"מ. י"ל בזה דר"מ לטעמיה דס"ל מומר לע"ז שחיטתו כשירה. וה"ה וכש"כ דמומר לחלל שבתות שחיטתו כשירה. ובעירובין דס"ט ע"ב אמרינן האי תנא חמירא ליה שבת כע"ז כו' מ"מ פשיטא דלא חמיר שבת מע"ז לשום מ"ד). ואף דר"מ ס"ל בבכורות (דף ל' ע"א) דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה. מ"מ מומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה לדידיה (וכדמוכח בעירובין ובחולין). ומתני' דס"פ השוחט בשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו כו'. דמוקי לה הגמרא בישראל מומר. י"ל ג"כ משום דסתם מתני' ר"מ ור"מ לטעמיה דס"ל דמומר לע"ז שחיטתו כשירה ולק"מ. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הב"י ביו"ד סי' ד' לשיטת הרמב"ם ורש"י אמאי מוקי הגמרא הך מתני' במומר ולא בנכרי. (ומה שתירץ הב"י ע"ז הוא דוחק דחזינן דנקט הגמ' כן בערכין דכ"ב ע"א, ובב"מ דע"א ע"ב). ולפי הנ"ל ניחא. דהגמ' לא הוה מצי לאוקמי בנכרי דא"כ בלא"ה שחיטתו פסולה וכקושיית התוספות. ומש"ה מוקי לה בישראל מומר לע"ז דשחיטתו כשירה לר"מ כנ"ל. (וגם באידך מתני' דמטמא ומדמע ומנסך דמייתי התם ג"כ ליכא לאוקמה בנכרי רק בישראל מומר וכמ"ש במ"א, בחיו"ד ואכמ"ל). וזהו נכון כדברי הש"ע ביו"ד ס"ס ב' דאם ישראל ופסול אוחזין בסכין ושוחטין פסולה וכ"מ בתוס' הנ"ל. דלדעת המכשירין שהביא הש"ך שם אכתי המ"ל מתני' בנכרי כו'. ולפי דברינו א"ש ג"כ בהא דפריך בחולין (ס"ד י"א) לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכל בישרא. והקשו שם התוס' (בדכ"ח רע"ב) דמאי פריך הגמרא ודילמא ר"מ הוה אכיל ע"י בדיקת הושט אם נימא דושט יש לו בדיקה מבחוץ לענין נקב. ותירצו דבפסח וקדשים א"א להפריד העור ולבדוק דהוי מום. ויש לדקדק דלמה ליה להגמרא להקשות קושיא זו דל"ק כ"כ, (דר"מ חייש למיעוטא מדרבנן וי"ל דבקדשים לא העמידו דבריהם). ויותר מזה ה"ל להגמרא להקשות לר"מ היכי אכל חלב מבהמה בחייה דילמא טריפה היא. (ולא שמענו מעולם מי שיחלוק בזה לומר שלא לאכול חלב מבהמה בחייה). וקושיא זו אלימא יותר דלר"מ ה"ל לחוש למיעוטא דטריפות בכלל משא"כ הקושיא היכי אכל בישרא דשמא במקום נקב קשחיט י"ל דזהו מיעוטא דלא שכיחא דל"ח ליה. ולפי דברינו ניחא. דהרמב"ם פסק בפ"ג מהמ"א ה"ו דחלב טמאה אסור מה"ת ואין לוקין עליו שנא' מבשרם לא תאכלו כו' ולא על החלב וה"נ לענין חלב טריפה דאין לוקין עליו דכתיב ובשר בשדה טריפה וי"ל ג"כ בשר ולא חלב. ומש"ה לא חייש כאן ר"מ למיעוטא דל"ח למיעוטא אלא בלאו שיש בו מלקות כנ"ל. ולהכי פריך הגמ' לר"מ רק מאכילת בשר דבבשר טריפה לוקין עליו וא"כ ה"ל לחוש למיעוטא. ואין להקשות דא"כ מה פריך הגמרא לר"מ היכי אכל בישרא כיון דאם במקום נקב שחט ה"ל נבלה. ודילמא ר"מ ס"ל כריה"ג ביומא (דל"ו רע"ב) דאין לוקין על לאו דנבלה דז"א. דבהדיא שמענו לר"מ דס"ל דלוקין על אכילת נבלה כדאיתא בחולין (דק"א ע"א). ובלאה"נ לק"מ. וא"ל:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה