תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן לט
הנה באשר יעדתי בסימן הקודם (אות ט') להעתיק מ"ש מזה באריכות בחידושי לאה"ע בעז"ה. הנני מעתיק מ"ש בחי' לאה"ע סימן ד' סעיף י'. ומקור הדברים:
א בגמרא דסוטה דף ט' ע"א. וביבמות דע"ח ע"א אר"י מנימין גר המצרי היה לי חבר מתלמידי ר"ע כו' אני נשאתי מצרית ראשונה אשיא לבני מצרית שנייה כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל. והנה רש"י ותוס' הביאו התוספתא דמסכת קידושין דאהך מילתא א"ל ר"ע מנימין טעית הלכה שכבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות כו' אלא עמוני כו'. וכ"פ הרמב"ם והובא בטוש"ע. אך דברי הבה"ג הובא בתוס' יבמות (דע"ו ע"ב ד"ה מנימין). דס"ל דבגר מצרי ליכא הך היתרא דמצרים שבו למקומן דנתן להם הכתוב קצבה. וכדאיתא בתוספתא דמסכת ידים בתר עובדא דיהודה גר עמוני שהותר לבא בקהל (כדאיתא במשנה פ"ד דידים מ"ד. ומייתי לה הגמ' בברכות דכ"ח ע"א). והודה ר"ג לר"י. א"ל ר"ג גר מצרי כיוצא בזה א"ל למצרים נתן להם קצבה כו'. וכתבו התוס' דלפ"ז הא דא"ל ר"ע למנימין טעית כו' לא אסיק אדעתיה הך דנתן להם קצבה. והוא תמוה. (מדברי הרמב"ם דהתוספתא דקידושין הנ"ל פליגא על זה. וצריך ביאור דהא מייתי ראיה מקרא דנתן קצבה למצרים). ועוד ראיתי שיש בזה סתירה גדולה מהירושלמי (פרק ח' דיבמות הלכה ב'. ופרק ד' דקידושין הלכה ג'). דאיתא התם הך מילתא דמנימין שאמר אשיא לבני גיורת מצרית כו' וא"ל ר"ע לא בני אלא אף אתה השיאו לבת גיורת מצרית כדי שיהיו שלשה דורות מכאן ושלשה דורות מכאן. והך דירושלמי אתיא כהתוספתא דמס' ידים וכדברי הבה"ג הנ"ל. ודוחק לומר דאח"כ חזר בו ר"ע. וגם אין לומר דר"ע אמר ליה למנימין תרתי דאי לאו ההיתר מבלבול סנחריב לא היה לו היתר עד שישיא לבנו מצרית שנייה. ויהיו ג' דורות מכאן ומכאן. ואחר ההיתר הנ"ל אפי' הוא בעצמו שרי לישא ישראלית. דמסתמא דהירושלמי ל"נ כן אלא דלקושטא דמילתא א"ל ר"ע שישיא לבנו מצרית שנייה כו'. וצריך לבאר הני שמעתתי וליישב סתירות הנ"ל ונראה דלכאורה קשה בעיקר ההיתר דסנחריב בלבל כל האומות וכדמסיק הגמרא בברכות שם דכל דפריש מרובא פריש. דזהו ניחא לדידן דאזלינן בתר רובא. אבל לר"ע דחייש למיעוטא כדאיתא בבכורות (דף כ' ע"ב) דר"ע ס"ל דחלב אינו פוטר מן הבכורה אע"ג דרוב בהמות אין חולבות אא"כ יולדות מ"מ חייש למיעוטא. ובספ"ק דמכות (ד"ז ע"א) נמי מוכח דר"ע חייש למיעוטא גבי רוצח דשמא במקום סייף נקב הוה. (מיהו לפיר"ת בתוס' שם דר"ע לא חייש שמא במקום סייף נקב היה רק שהיה שואל כן להעדים אולי יכחישו זא"ז. ניחא הכא. אבל התוספות שם ל"נ להם כר"ת. וא"כ קשיא). וא"כ קשה בהך תוספתא דקידושין דר"ע גופיה שרי גר מצרי משום דסנחריב בלבל כל האומות ונתערבו זה בזה. והא אדרבה קשיא דא"כ לר"ע יאסרו עכשיו כל הגרים לבא בקהל משום מיעוטא דעמוני ומואבי ומצרי ואדומי לדידיה דחייש למיעוטא. ומצינו שבאמת הקשו כן בירושלמי ברפ"ב דמס' דמאי (בהא דאמר התם דר"א ס"ל ג"כ דרוב א"י נתונה ביד ישראל רק דחייש למיעוטא). והכי איתא התם ר' יוסי בעי אלא מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו אני אומר מעמון ומואב הוא ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים כו'. ומש"ה מסיק שם דר"א לא חייש למיעוטא כו' ולכאורה יש לתמוה ע"ד הירושלמי למה לא הקשה כן להני תנאי דחיישי למיעוטא ר"ע ור"מ ודעימייהו אלא מעתה גר שבא להתגייר כו' אני אומר מעמון ומואב הוא כו'. ומאי איכא למימר אליבייהו. וביותר הקושיא עצומה לר"ע ור"מ דחיישי למיעוטא שהם עצמם היו בני גרים ר"ע ור"מ (כדאיתא בגיטין דנ"ו ע"א, וע' בהקדמת הרמב"ם). וא"כ לשיטתם היאך הותרו לישא ישראלית. ומיהו אי לאו דברי הירושלמי הנ"ל. היה י"ל בטעמייהו דר"ע ור"מ דלא חיישי הכא למיעוטא. משום דאף מאן דחייש למיעוטא מ"מ מודה הוא ברובא דאיתיה קמן כגון ט' חנויות וסנהדרין.)וכמ"ש התוספות ביבמות (דס"ז ע"ב ד"ה אין חוששין). דברובא דאיתיה קמן כ"ע מודו דל"ח למיעוטא.)וע"ש דקי"ט ע"א). ותירצו בזה הא דר' יוסי בספ"ק דכתובות גבי תינוקת שנאנסה כו'. וע"ש בחי' הרמב"ן ובחי' הרשב"א שמדבריהם מוכח דמאן דחייש למיעוטא היינו אף ברובא דאיתיה קמן (וצ"ל דרוב דסנהדרין שאני כמ"ש התוס' ב"ק דכ"ז רע"ב). ולכאורה קשה ממתניתין פ"ב דמכשירין משנה י' וממתני' רפ"ח דשקלים דמוכח בהדיא דמודה ר"מ ברובא דאיתיה קמן דל"ח למיעוטא וכדברי התוס' ביבמות הנ"ל). והנה הר"ן ברפ"ג דע"ז כתב שם לענין הא דרוב מקומות אין נעבדין כו' שזה ג"כ חשיב כרובא דאיתיה קמן דמודה ביה ר"מ דל"ח למיעוטא. דטעמא דמילתא כיון שידוע לפנינו הרוב חשיב לבטל את המיעוט ולעשותו כמי שאינו כו'. ולפ"ז י"ל דאף רובא דעלמא כיון שהוא רוב ידוע במציאות הוי כרובא דאיתיה קמן. דרובא דאיתיה קמן א"צ שיהיה הרוב בפנינו רק שיהא הרוב ידוע לפנינו ומבורר במציאות. משא"כ רוב בהמות כשירות הם או רוב נשים מתעברות ויולדות דהוי רוב במקרה המתחדש תמיד וא"א שיתברר לפנינו בתמידות המציאות הלז והרוב הוא ע"פ אומד הדעת זהו חשיב רובא דליתיה קמן. ולפ"ז היה י"ל לענין גרים דרובא דעלמא נגד עמוני ומואבי ומצרי כו' הוי כרובא דאיתיה קמן דכ"ע מודו. (ובזה ניחא דברי התוס' במסכת ב"ב (דכ"ג ע"ב ד"ה רוב) שהקשו שם וא"ת מאי קמ"ל מתניתין היא ט' חנויות כו' ובנמצא הלך אחר הרוב משמע אפילו נמצא קרוב כו'. עכ"ל. והמהרש"א שם (בדכ"ד ע"א בתוד"ה ש"מ) הקשה דמאי קשיא להו להתוספות הא ממתני' לא שמעינן אלא ברובא דאיתיה קמן ואשמעינן ר"ח דאפילו רובא דליתיה קמן עדיף מקרוב וכדמשמע בשמעתין. עכ"ד. ולדברינו ניחא דשפיר הקשו התוספות. דהתם בגמרא מתיב ר"ז מקרא דוהיה העיר הקרובה כו' וכתבו שם התוס' (בד"ה מתיב) דאמתני' דט' חנויות ה"ל לאקשויי אלא דאיכא לשנויי בדליכא ותו ליכא לאקשויי דניזיל בתר רובא דעלמא כו'. ע"ש. וא"כ שפיר הוצרכו התוס' לעיל לתירוצם דממתני' דט' חנויות שמעינן בקורבא דמוכח כו'. אבל אי נימא כדברי המהרש"א דממתניתין לא שמעינן אלא ברובא דאיתיה קמן כו' כנ"ל. א"כ קשה מאי מתיב ר"ז אדר"ח וה"ל לאקשויי כן אמתני' דט' חנויות מהך קרא למה לא ניזיל בתר רובא דעלמא. דרובא דעלמא נגד העיר הקרובה אל החלל חשיב רובא דאיתיה קמן וכנ"ל. מיהו בלא"ה י"ל כן התם מהא דמתיב אח"כ ממתניתין דניפול כו' ואע"ג דאיכא אחריתא דנפישא כו'. שזהו ודאי רובא דאיתיה קמן וה"ל לאקשויי אמתני' דט' חנויות, ולק"מ קושיית המהרש"א). ויש להאריך בסברא זו בביאור כמה סוגיות ואכמ"ל. ואמנם מהירושלמי דדמאי הנ"ל דפריך לר"א אלא מעתה גר שבא להתגייר כו' אני אומר מעמון ומואב בא. זהו סותר לסברתנו הנ"ל. דהא דשקיל וטרי אליבא דר"א אי רוב א"י נתונה ביד ישראל או רוב א"י ביד עכו"ם זהו ודאי לא מיקרי רובא דאיתיה קמן.)דזהו ג"כ דבר התלוי במקרה ובהשתנות. ור"א לא על זמנו בלבד אמר דין זה. וגם היאך שייך פלוגתא להסתפק אי ידוע לפנינו שהרוב ביד ישראל או שידוע לפנינו שהרוב ביד נכרים. וע"כ דזה הוי בגדר רובא דליתיה קמן). וכמפורש שם בירושלמי בהדיא אח"כ ר"ז שלח שאל כו' מה אתון משערין בהון רוב מן הנכרים או רובן מישראל א"ל לית אנן יכלין משערין בהון כו'. והשתא מדפריך הירושלמי עלה מגר שבא להתגיור כו'. מוכח דגם שם חשיב זה רובא דליתיה קמן. וא"כ הדק"ל לר"ע ולר"מ יאסרו כל הגרים כו' והיאך הותרו הם עצמם לבא בקהל לשיטתם כנ"ל. וגם מהירושלמי דדמאי הנ"ל מוכח דל"ל בזה כדאמר הגמ' בחולין (די"ב רע"א) לר"מ דחייש למיעוטא דמ"מ היכא דלא אפשר מודה דלא חיישינן למיעוטא. דהכא ל"ל כן. דנהי דלפירש"י שם בחולין (די"א ע"ב ד"ה היכא) דהא דמודה ר"מ היכא דלא אפשר היינו היכא שא"א לעמוד על הבירור בזה. ולא חייש ר"מ למיעוטא רק דומיא דקטן וקטנה שלכשיגדלו יתברר הדבר כו'. לפ"ז לכאורה היה י"ל הכא דמה"ט לא חייש ר"מ למיעוטא גבי גרים כיון שכאן א"א להתברר עוד אחר שכבר בלבל סנחריב כו'. ומ"מ קשה לר"ע דחייש שמא במקום סייף נקב הוה (במכות שם) אע"ג דא"א לעמוד על הבירור בזה. וכן בהא דס"ל בבכורות דחלב אינו פוטר מן הבכורה היינו בכל אופן אף בשא"א להתברר עוד. וא"כ אמאי לא חייש הכא למיעוטא ג"כ. אלא דלר"מ ג"כ לא ניחא כלל למימר כנ"ל. דמדברי התוס' בחולין ובמכות מוכח דהא דמודה ר"מ היכא דלא אפשר היינו היכא דאם נחוש למיעוטא א"א כלל להתקיים דין הכתוב בתורה בהדיא. וזה מוכרח. דבכ"ד מצינו דר"מ חייש למיעוטא אפילו במקום שא"א לעמוד על הבירור וכוונת רש"י נמי צ"ל ע"ד שכתבו תוס'. ע"ש. (ור"ע לא חייש למיעוטא טפי מר"מ. רק דברוצח ס"ל לר"מ דמיקרי לא אפשר דדוחק להעמיד הפסוק כגון שהיה קרום של מוח מגולה והיה שלם ובא זה ונקבו כו'. ור"ע חשיב ליה אפשר ולאוקמי קרא בהכי. וכאן ל"ל כלל כן. וגם אם נימא כפשטו דלא אפשר היינו היכא שא"א בע"א. מ"מ כאן אין זה בגדר לא אפשר. דהא קיי"ל בקידושין (דע"ג ע"א) דקהל גרים לא איקרי קהל ומותרים לישא פסולות. וגם הא אפשר להם לישא משוחררות. ותו דבאיסור זה דגר עמוני שאסור לבא בקהל גם האשה מוזהרת שלא תינשא לו. (וע' יבמות דפ"ד ע"ב). וא"כ הא הישראלית אפשר לה שלא תינשא לגר ולמה נתיר לה משום דהוא לא אפשר ליה כו'. (וכדמוכח בירושלמי שם דזה לא מיקרי לא אפשר דאל"כ לא פריך מידי מגרים אהך דדמאי כנ"ל). ומיהו אין להקשות כמו כן לר' יהושע שהוא התיר ליהודה גר עמוני במשנה דידים. ולחד סברא בתוס' בכורות (ד"כ ע"ב) חייש ר' יהושע למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדיה כו'. ע"ש. הא לק"מ. דהכא ליכא חזקה כלל בהדי המיעוט דאפילו למ"ד דיש בנכרי איסור חיתון ונישואין מדאורייתא קודם שנתגייר כו'. מ"מ לא שייך לומר בזה אוקמיה אחזקתיה שהיה מקודם שנתגייר. דלא שייך חזקה אלא בדבר שי"ל שלא נשתנה הדבר מכמו שהיה בתחלה. אבל גר הרי כבר יצא מחזקתו הראשונה בודאי (ול"ש לומר בזה מחזיקין מאיסור לאיסור דמילתא אחריתי היא שאינו שייך כלל לאיסור הראשון). והא דאמרו בירושלמי אלא מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו הכוונה שלא יקבלוהו לבא בקהל. אבל פשיטא דמקבלין להתגייר מכל האומות כמ"ש הרמב"ם פי"ב מהא"ב הל' י"ז. (ובזה ניחא לדברי הנו"ב (מ"ת חאה"ע סי' מ"ב) שתירץ דברי הרמב"ם דס"ל דבני קטורה חייבין במילה ולא מהני לענין זה בלבול דסנחריב. משום דבב"נ לא אזלינן בתר רובא רק אחר שנתגייר אזלינן ביה בתר רובא. והרבה י"ל בזה ואכמ"ל). ובזה ניחא ג"כ לדברי התוס' בחולין (ד"ה ע"ב ד"ה ר"ג) דלפירושם שם דר"ג סתם ס"ל כר"מ דחייש למיעוטא לענין שחיטת כותים. וגבי יהודה גר עמוני הודה ר"ג לר"י דסמכינן ארובא. דג"כ י"ל כנ"ל:
ונראה לומר ביישוב הקושיות הנ"ל. משום דעיקר ההיתר שאמרו גבי יהודה גר עמוני משום דכל דפריש מרובא פריש כדאיתא בגמרא דברכות הנ"ל. היינו רק משום דצריך להתירו לגמרי אף מאיסור דרבנן אבל משום ההיתר דאיסור דאורייתא הכא לא בעינן רובא כלל, דספיקו נמי שרי מה"ת כמו ספק ממזר דמותר מה"ת דהא דדרשינן בקידושין (דע"ג.) חמשה קהלי כתיבי (היינו ממזר ועמוני ומואבי ומצרי ואדומי, כן פירש"י ותוס' שם) ואמרינן התם וחד למישרי שתוקי בישראל. (וכתב בת"י שם דמקיש ממזר לקהל וכמו דממעטינן קהל ספק ה"נ גבי ממזר ממעטינן ממזר ספק). אין דרשא זו מיוחדת רק לספק ממזר בלבד אלא דהך קהל מיותר הוא מפרש לכולהו הנך קהלי דספיקות שריין. ואין שום טעם וסברא כלל לדרוש זה לענין ממזר טפי מלכולהו אינך. (ומצאתי שכ"כ בספר שעה"מ ספט"ו מהא"ב). וכמ"ש התוס' ביבמות ר"ד ע"ח) דגר מצרי מותר בקהל ספק. וממילא דה"ה להיפך דספק מצרי ג"כ מותר. רק דמדרבנן עשו מעלה ביוחסין לאסור ספק ממזר. כדאיתא בקידושין שם וה"ה לספק עמוני ומואבי ומצרי. ומעתה מיושב קושייתנו הנ"ל. דכיון דמדאורייתא מותרים כל הגרים אחר שבילבל סנחריב כל האומות וספק עמוני אסור רק מדרבנן. ולענין להתירו מאיסור דרבנן שפיר מהני לן טעמא דכל דפריש מרובא פריש. דאף לר"ע ור"מ דחיישי למיעוטא מ"מ באיסור דרבנן לא חיישי למיעוטא. דהא ביבמות (דקי"ט ע"א) ס"ל לר"נ דלא חייש ר"מ למיעוטא רק באיסור כרת ולא באיסור לאו. וא"ל רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו. מבואר מזה דבאיסור דרבנן לכ"ע לא חייש ר"מ למיעוטא. וממילא י"ל דאף שהאיסור בעצמו מדאורייתא רק דספיקו איסור מדרבנן גם כן לא חיישי למיעוטא (ובסמוך יבואר בזה לדברי הרמב"ם). ואף באיסור עשה י"ל דר"ע ור"מ לא חיישי למיעוטא. דלא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת אלא בלאוין שחייבין עליהם מלקות כמ"ש המגיה במל"מ ספ"א מהלכות יו"ט. וכ"כ בספר נו"ב (מ"ת חיו"ד סי' ע"ח) דבאיסור עשה לא חייש ר"מ למיעוטא. וביותר י"ל כן לפמ"ש התוספות בחולין (די"ב ע"א) ובכ"ד דהא דחייש ר"מ למיעוטא הוא רק מדרבנן. וכבר כתבו התוס' במנחות (דס"ח סע"א) דאין סברא לגזור להחמיר בעשה כמו בלאו ע"ש. ולפ"ז לענין גר מצרי ואדומי דהוי איסור עשה בלא"ה ניחא לר"ע ור"מ דלא חיישי כלל למיעוטא בזה. ולענין גר עמוני דהוי בלאו מ"מ כיון דהכא מדאוריי' ספיקא שריא כנ"ל ולענין איסורא דרבנן לא חיישי למיעוטא וכנ"ל (ולקמן בסימן שאחר זה יבואר עוד בראיות דר"ע ור"מ לא חיישי למיעוטא באיסור עשה ולא באיסור דרבנן). והך דירושלמי דדמאי הנ"ל שהקשו לר"א דחייש למיעוטא אלא מעתה גר כו'. היינו דר"א קאי התם אמתני' דהתם אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבלה והתמרים כו'. וידוע דלשיטת רש"י ותוספות וכמה פוסקים קיי"ל דתרומת פירות דרבנן. וא"כ למאי דסבר בטעמא דר"א דחייש בזה למיעוטא היינו דאפילו באיסור דרבנן חייש למיעוטא. ומש"ה פריך עליו שפיר דא"כ בגרים ניחוש ג"כ למיעוטא דגר עמוני וכמבואר. ומסיק דר"א לא חש כלל למיעוטא רק דסבר רוב א"י נתונה כו'. אבל לר"ע ור"מ לק"מ מגרים וכמו שביארנו. (ולשיטת הרמב"ם דס"ל דתרומת פירות דאורייתא. אין להקשות עליה מהך ירושלמי. דלחד פירוש שם בירושלמי בלא"ה הוי רק מדרבנן ויש שם חילופי גרסאות. וע"ש בפ"מ ובפירוש מהרא"פ כו' ואין להאריך יותר:
ג אך לכאורה אכתי לא איפרק קושיין. דהקושיא במקומה לשיטת הרמב"ן (ספ"ט מהלכות ט"מ, ובכ"ד) דס"ל דהא דספיקא דאורייתא לחומרא בכל האיסורים הוא רק מדרבנן. וכתב הרשב"א והר"ן דהרמב"ם למד זה מהא דדרשינן בממזר דממזר ספק יבא בקהל וסובר הרמב"ם דה"ה לכל האיסורים. א"כ אין מקום לדברינו הנ"ל במ"ש לר"ע ור"מ דחיישי למיעוטא דמ"מ מודים גבי גר עמוני דלא חיישינן למיעוטא משום דספיקן מותר מן התורה ובאיסור דרבנן סמכינן ארובא כנ"ל דהא בכל התורה כולה נמי כך הוא דספיקא שריא ואפ"ה חיישי ר"ע ור"מ למיעוטא. וא"כ מ"ש גר עמוני מכל האיסורים. אמנם י"ל דלק"מ. דמידי הוא טעמא אלא להרמב"ן שפסק דאיסור הספיקות מד"ס. וכבר כתבו המהרי"ט והפר"ח על קושיית הרשב"א והר"ן שהקשו ע"ד הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן אם כן היאך מביאין אשם תלוי על ספק חלב. ותירצו דזהו גופא תליא בפלוגתא אי חתיכה אחת שנינו או חתיכה משתי חתיכות בעינן (בכריתות די"ז ע"ב). דלמ"ד דס"ל דמביאין אשם תלוי על חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן לדידיה מוכח דאיסור הספיקות מה"ת. אבל למ"ד חתיכה משתי חתיכות דוקא דאיתחזק איסורא (וכ"פ הרמב"ם) לדידיה ס"ל באמת דבחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן ליכא איסור דאורייתא כלל. יעו"ש בדבריהם. וא"כ הא ר"מ בהדיא אמר בברייתא בכריתות (די"ח ע"א) דמביאין אשם תלוי על חתיכה אחת ולא בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות. ור"ע נמי ס"ל כן כדמוכח במתני' דכריתות (דכ"ב ע"א וסע"ב ור"ד כ"ג. ע"ש). וכ"כ בהדיא התוס' בסוכה (ד"ו ע"ב ד"ה ור"ש) ובסנהדרין (ד"ד ע"א ד"ה כולהו) דר"ע ס"ל דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות. ע"ש. (מיהו בתוספות נדה דט"ו ע"א ד"ה לא שהתה, כתבו עוד תירוץ אחר יעו"ש). והשתא שפיר י"ל אליבא דר"ע ור"מ דחיישי למיעוטא דלא חיישי ליה רק בכל איסורים שהספק שלהם אסור מן התורה לדידהו גופייהו (דר"ע ור"מ הם עצמם הסוברים דספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה כיון דלא בעו חתיכה אחת משתי חתיכות וכנ"ל). משא"כ בספק ממזר או ספק גר עמוני וכה"ג שהספק מותר מה"ת מודו ר"ע ור"מ דלא חיישינן למיעוטא כיון דאיסור דרבנן הוא וכנ"ל:
ד ומעתה נבוא לבאר בסתירת דברי התוספתא והירושלמי בתשובת ר"ע למנימין גר המצרי דהנה בקידושין (דע"ג) הנ"ל. בהא דאמרינן חמשה קהלי כתיבי כו'. פירש"י ותוס' התם דקהל דכתיב גבי פצוע דכא לא חשיב דלאו בפסולי יוחסין קמישתעי. (והתוספות כתבו עוד דלא שייך ביה קהל). אמנם בחי' הריטב"א שם כתב בשם הראב"ד דקהל דכתיב גבי פצוע דכא חשיב בהני חמשה קהלי אבל קהל דכתיב במצרי ואדומי לא חשיב דההוא בהיתרא כתיב יבא להם בקהל ה'. וכן הסכים הריטב"א ג"כ. ולפ"ז לשיטת הראב"ד נשמע ג"כ דספק פצוע דכא מותר מה"ת. וכמו דדרשינן ממזר ודאי ולא ספק כו'. וכמו שביארנו לעיל דהך קהל מיותר דדרשינן מיניה ודאי ולא ספק לא על ממזר בלחודיה קאי רק דהדרשא קאי לפרש כל הנך חמשה קהלי דלא אסרה תורה אלא הודאין והתירה הספיקות. ובזה א"ש פסק הרמב"ם והטוש"ע שפסקו דפצ"ד מותר לישא אחת מהספיקות וכמ"ש הב"ש (סי' ה' ס"ק ב') דבפצ"ד נמי שרי מדרשא דבקהל ודאי לא יבא ובקהל ספק יבא (רק שהב"ש הקשה דליתסר מדרבנן כמו ספק ממזר. וכבר תירצו האחרונים דלא עשו מעלה אלא בפסולי יוחסין ולא בפסול הגוף. או דכיון דלאו בר אולודי הוא ל"ש למיגזר). וממילא נמי י"ל דספק פצ"ד מותר מן התורה וכמו בממזר דממזר ספק יבא משום דמקיש ממזר לקהל וכמ"ש הת"י הנ"ל. אבל לפירש"י והתוס' דקהל דכתיב גבי פצ"ד אינו מהני חמשה קהלי. א"כ לא קאי עליה הדרשא להתיר הספיקות משום דהך קהל המיותר קאי לפרש רק הני חמשה קהלי וכדמשמע בסוגיא. וא"כ לדידהו י"ל דספק פצוע דכא אסור מה"ת. (ולפ"ז מוכח מהרמב"ם והטוש"ע כפירוש הראב"ד). אך לענין ספק גר מצרי ואדומי אם מותר בקהל. הוא איפכא ותליא ג"כ בפלוגתא הנ"ל. דלפירש"י ותוס' דקהל דכתיב במצרי ואדומי הוא מהני חמשה קהלי ממילא ספיקו מותר ג"כ דקאי עליו ג"כ הדרשא דקהל ודאי כו'. (והתוספות דיבמות דע"ח הנ"ל שכתבו דספק קהל מותר גבי גר מצרי. התוספות לשיטתם בזה וכמבואר). אבל לפ"ד הראב"ד (ולפמ"ש לעיל שכ"ד הרמב"ם והטוש"ע ג"כ) י"ל דספק גר מצרי אסור מה"ת. כיון דהך קהל דכתיב במצרי ואדומי אינו מהחמשה קהלי וא"כ לא קאי עליו הדרשא דהיתר הספיקות. ואין להקשות ע"ז דא"כ הדק"ל לר"ע ור"מ דחיישי למיעוטא א"כ אחר שנתערבו כולם מבלבול סנחריב כו' יאסרו כל הגרים כקושיית הירושלמי הנ"ל. דיישבנו זה לעיל משום דמדאורייתא ספק גר עמוני שרי ולגבי האיסור דרבנן כ"ע מודו דסמכינן ארובא דכל דפריש מרובא פריש כו'. אבל השתא לפמ"ש דספק גר מצרי אסור מה"ת לפ"ד הראב"ד ושכ"ד הרמב"ם והטוש"ע כנ"ל. א"כ עדיין יאסרו כל הגרים מחשש מצרי ואדומי דספיקן אסור מה"ת ואמאי לא חיישי ר"ע ור"מ הכא למיעוטא. אמנם לק"מ דהא ביארנו לעיל (אות ב') דבאיסורי עשה נמי מודו ר"ע ור"מ דלא חיישינן למיעוטא וכנ"ל. והשתא שפיר מותרים כל הגרים לבא בקהל וליכא שום חששא בזה. דלענין חשש גר עמוני הא ספק גר עמוני שרי מה"ת ולענין האיסור דרבנן סמכינן ארובא. ולענין חשש גר מצרי דספיקו אסור מה"ת הא הוי רק איסור עשה ובזה לא חיישי למיעוטא כלל וסמכינן ארובא לענין איסור תורה ג"כ. ולק"מ. אך י"ל דזה תליא בפלוגתא דתנאי אליבא דר"ע. דר"ע ס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. ותנא דמתני' דיבמות (דמ"ט ע"א) ס"ל אליבא דר"ע דדוקא בלאוין דשאר אין קידושין תופסין. וע' תוספות סנהדרין (דנ"ג ע"ב ד"ה לדבריו) ור' סימאי אליבא דר"ע ס"ל דאין קידושין תופסין בח"ל אפילו לאו דשאר רק באלמנה לכ"ג מודה כו'. ור' ישבב אליבא דר"ע ס"ל דכל שאין לו ביאה בישראל כו' ואף באלמנה לכ"ג. ומבואר בגמ' דקידושין (דס"ח ע"א) ובכתובות (ריש דף ל') דאי ר' ישבב לאפוקי מטעמא דר' סימאי קאתי מ"מ מודה ר"ע בחייבי עשה מצרי ואדומי דקידושין תופסין. (וכש"כ לר' סימאי דמודה ר"ע בחייבי עשה). אבל אי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר אפי' בחייבי עשה סבר ר"ע דאין קידושין תופסין (ורק בבעולה לכ"ג מודה דה"ל עשה שאש"ב כו'). והשתא למ"ד דבגר מצרי ואדומי אין ק"ת אליבא דר"ע. א"כ הדק"ל דיאסרו כל הגרים דניחוש למיעוטא דגר מצרי כיון דספק מצרי אסור מה"ת וכנ"ל. ואף דבאיסורי עשה לא חייש ר"ע למיעוטא מ"מ הכא בגר מצרי שנושא ישראלית עובר ג"כ בל"ת אח"כ על כל ביאה וביאה. כיון דאין קידושין תופסין כלל לדידיה והוי כמו פנוי הבא על הפנויה דחייב מלקות מל"ת דלא יהיה קדש כמו שפסק הרמב"ם (פ"א מהלכות אישות ה"ד) ואפילו במיוחדת לאיש אחד. (ודלא כהראב"ד שם. והה"מ שם הוכיח כהרמב"ם בזה מהא דאמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז כו'. ע"ש). ואף דהא דהוו כל ביאותיו ביאות זנות הוא הכל מכח איסורו לבא בקהל שהוא רק בעשה (דמש"ה אין ק"ת לר"ע כנ"ל). מ"מ כיון דמספקינן שמא הוא גר מצרי וכל בעילותיו יהיו בעילות זנות שהוא בל"ת אמאי לא חייש ליה ר"ע למיעוטא בכה"ג. אמנם אדרבה בזה יתיישבו כל הסתירות בענין זה כמין חומר. ויהיה רווחא שמעתתא:
ומעתה נאמר דר"ע ודאי ידע הא דא"ל ר"י לר"ג בתוספתא דידים דלמצרים נתן להם הכתוב קצבה דמוכח מקרא. רק דפליג וס"ל דאחר ששבו מצרים למקומן (והיינו מקץ ארבעים שנה אחר שהחריבן נ"נ כדכתיב בקרא). מ"מ מעת בלבול סנחריב שהושיב אומות אחרים במקומן אותן אומות נשארו שם גם אח"כ בעת ששבו מצרים למקומן הנשארים מהם. ואף אחרי שבותם מ"מ היו מעורבין יחד עם היושבים שם והרוב היו משאר אומות. וכעין זה כתב הרמב"ן בחי' ליבמות שם ע"ש. והילכך אף לאחר חזרתם מותרים מטעם דכל דפריש מרובא פריש. ומעתה בכל גרים דעלמא לא שייך לאוסרם מחשש גר מצרי כיון דמצרים שבו כבר למקומן. ואין לומר דמ"מ ניחוש אולי נשאר אחד מהם במקום גלותו, זה אינו דהוא בודאי מיעוטא דלא שכיחא דאפי' ר"מ לא חייש ליה (כדאיתא ביבמות דקי"ט ע"ב, ובע"ז דל"ד ע"ב וש"ד). רק בגר מצרי הבא ממקומו ממצרים דבזה ודאי אף דאמרי' דנתערבו שם ברוב משאר אומות כנ"ל מ"מ בודאי הוי מיעוטא דשכיחא כיון דמצרים שבו למקומן כנ"ל. וזה תליא בהך פלוגתא. דלהך תנא דס"ל אליבא דר"ע דקידושין תופסים במצרי ואדומי א"כ החשש רק שמא הוא גר מצרי ועובר באיסור עשה והרי באיסור עשה מודה ר"ע, דלא חיישינן למיעוטא וכנ"ל. משא"כ להאי תנא דס"ל אליבא דר"ע דאין ק"ת במצרי ואדומי לדידיה ודאי יש לחוש למיעוטא בזה כיון דאם הוא גר מצרי עובר באיסור ל"ת ג"כ וכנ"ל. והשתא א"ש וניחא הכל. דמנימין שאמר שישיא לבנו גיורת מצרית כו'. השיב לו ר"ע מנימין טעית. ופירוש דבריו בזה תליא בפלוגתא דהני תנאי דפליגי אליבא דר"ע וכנ"ל. להך תנא דחייש ר"ע למיעוטא בזה ס"ל בפירוש דברי ר"ע דמנימין טעה משום דבעינן עד שיהיה ג' דורות מכאן וג' דורות מכאן. דאין היתר מחמת בילבול סנחריב כיון שכבר חזרו למקומן וכנ"ל. והיינו הך דירושלמי ביבמות ובקידושין הנ"ל. ולהך תנא דלא חייש ר"ע למיעוטא בזה דהוי רק איסור עשה. ס"ל בפירוש דברי ר"ע שמנימין טעה לגמרי שהוא עצמו מותר לישא ישראלית דהלכה שכבר עלה סנחריב ובלבל כו'. והיינו הך דתוספתא דקידושין הנ"ל. וא"ש הכל בס"ד:
ה ואולם מה שנראה לומר בדרך אחר בפירוש דברי הירושלמי דדמאי הנ"ל בפשיטות יותר. ולבאר שיטת הירושלמי. מהא דאמרינן בגמרא דנזיר (די"ב ע"א) אריב"י א"ר יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם. וכתבו התוס' שם דאינו אלא קנסא בעלמא על שעשה שליח סתם ולא פירש לו כו'. אבל מדינא אין כאן איסור משום קבוע דכל קבוע כמע"מ דמי דכשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע. וכ"כ התוס' בגיטין (דס"ד ע"א). אמנם דברי הרמב"ן שם (הובא ברשב"א ובר"ן גיטין שם, ובהה"מ פ"ט מהלכות אישות) דמדינא אסור דחשיב קבוע אע"פ שאין ניכר לעצמו. (וכ"כ בהדיא בש"מ בנזיר שם בשם ה"ר עזריאל ע"ש. וע' בתוס' פסחים דף ט' ע"ב ד"ה היינו. ובתוס' חולין דצ"ה ע"א ובזבחים דע"ג ע"ב שכתב ג"כ דקבוע היינו דוקא שידוע וניכר במקומו. ויבואר לקמן). והיא פלוגתת הפוסקים ביו"ד סי' ק"י בנתערבו החנויות וא"י באיזו חנות הבשר טריפה אי הוי קבוע או לא. (וע"ש בש"ך ס"ק י"ד וי"ז. ובט"ז ס"ק ה'. וברמ"א בסי' קי"ד ס"י. ובתשובת צ"צ סי' ל"ב). והנה לכאורה קשה לדברי הרמב"ן וסייעתו דחשיב קבוע אע"פ שאינו ניכר בכה"ג. א"כ תיקשי לכ"ע דיאסרו כל הגרים אחר שבלבל סנחריב את כל האומות. דאותן אומות האסורים לבא בקהל שנתערבו ביניהם ה"ל קבוע וכמע"מ דמי. והיאך שרינן לבא בקהל מטעם דכל דפריש מרובא פריש. והא בנזיר שם דאיתיביה ר"ל לר' יוחנן ממתני' דקן סתומה כו' וא"ל קאמינא אנא אשה דלא ניידא כו'. וכ"ת ה"נ נייד אימור בשוקא אשכחה וקדיש התם הדרא לניחותא כו'. הרי דכיון דהדרה לניחותא הדר ה"ל קבוע כדמעיקרא. אלא דרש"י פירש שם (בד"ה א"ל) אשה דלא ניידא דכל כבודה בת מלך פנימה והואיל דקביעא כו'. ומשמע דדוקא באשה אמרינן הכי אבל באיש שדרכו להיות נייד תמיד לא אמרינן כלל ד"ז דהדר לניחותא. אך בתוס' ספ"ק דכתובות (דט"ו ע"א ד"ה דילמא) מבואר להדיא דלגבי שום אדם לא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש משום דהדר לניחותיה ואף באיש אמרינן כן. ע"ש. ולכאורה היה י"ל לדברי הרמב"ן וה"ר עזריאל ודעימייהו דס"ל כפירש"י דדוקא באשה אמרינן דהדרא לניחותה ולא באיש. וס"ל ג"כ כדברי הרמב"ם והטוש"ע שפסקו כהתוספתא דידים דמצרים כבר שבו למקומן. וא"כ מיושב קושייתנו הנ"ל לפי דעתם דקבוע שנתערב ואינו ניכר הוי קבוע א"כ יאסרו כל הגרים עכשיו משום דאותן אומות האסורים בקהל ה"ל קבוע כנ"ל. והשתא לק"מ כיון דמצרים שבו למקומן. ומשום גר עמוני ומואבי ליכא חששא דהא קיי"ל עמוני ולא עמונית ומואבי ולא מואבית. ואין חשש רק באיש. והא באיש לא אמרינן דהדר לניחותיה ושפיר שרי מטעם דכל דפריש מרובא פריש. אלא דמ"מ קשה ליחוש לגר אדומי. דמצרי ואדומי נקבותיהן אסורות ג"כ ובאדום לא מצינו שחזרו למקומן. ותו דקשיא לר"ג בתוספתא שם דא"ל אף גר מצרי כיוצא בו. ולא אסיק אדעתיה דמצרים שבו למקומן. א"כ יאסרו כל הגרים משום דמצרי ואדומי ה"ל קבוע וכנ"ל. (אם לא נימא דס"ל כר"ש ביבמות (דע"ו ע"ב) דגם במצרי ואדומי נקבותיהן מותרות. ולגבי האנשים הא כל דפריש כו' כנ"ל). אך י"ל לפמ"ש לעיל דבגר עמוני ומואבי ספיקו שריא מה"ת כמו ספק ממזר וכנ"ל. וא"כ אף דה"ל קבוע מ"מ הוי ספיקא ושרי מה"ת, ולענין איסור דרבנן לא החמירו בקבוע שאינו ניכר אף לדברי הרמב"ן וסייעתו הנ"ל. (מיהו לפ"ז לדברי הראב"ד וסייעתו דלדידהו ספק גר מצרי ואדומי אסור מה"ת כמ"ש לעיל (אות ד'). ע"כ לומר דלא ס"ל הכא כדברי הרמב"ן הנ"ל דא"כ הדק"ל דמצרי ואדומי ה"ל קבוע וכנ"ל). אבל מדברי הפוסקים מוכח שלדעת האומרים דקבוע שאינו ניכר הוי קבוע ה"ה אף באיסור דרבנן ג"כ. ול"ל כנ"ל. וא"כ קשיא. ומיהו מהא דספ"ק דיבמות (דט"ז ע"ב) בהא דאמרינן נכרי שקידש בזה"ז חוששין לקידושין שמא מעשרת השבטים הוא ופריך הגמרא והא כל דפריש מרובא פריש. אין להקשות מזה ע"ד הרמב"ן וסייעתו דקבוע שאינו ניכר הוי קבוע דלק"מ. מלבד די"ל כשיטת רש"י בנזיר הנ"ל דדוקא באשה אמרינן דהדרה לניחותה כנ"ל. והתם ביבמות באיש קיימינן (ולפ"ז לכאורה קשה לפירש"י שם ביבמות אהא דמשני התם בדוכתי דקביעי דהיינו משום דקבוע כמע"מ דמי. והא לשיטת רש"י גופיה באיש לא אמרינן דהדר לניחותיה כנ"ל. אך כעין זה הקשו עליו התוס' שם ופירשו בע"א, ודעת רש"י י"ל כעין סברת הרא"ש גבי קבוע דרבנן דאפילו פירש ממילא אסור כו'. והובא בש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק ל"ו ע"ש). ובלאה"נ לק"מ דהתם כיון דנייד בשעת קידושין ואז י"ל דמרובא פריש שוב אין נ"מ אח"כ במה דהדר לניחותיה דאין לנו לדון שם כ"א על שעת הקידושין. וכמ"ש כה"ג סברא זו בתוס' כתובות דט"ו ע"א סד"ה דילמא. אך צ"ל הקושיא הנ"ל לדברי הרמב"ן וסיעתו דא"כ יאסרו כל הגרים אחר בלבול סנחריב וכנ"ל. וכאן דצריכין לדון על כל ביאה א"כ כיון דהדר לניחותיה אסיר:
ו ונראה ליישב ומתחלה נבאר בזה דברי התוס' בנזיר הנ"ל דס"ל דקבוע שאינו ניכר לא חשיב קבוע. וראיתי בתשובת מהרי"ט ח"ב (באה"ע סימן י"ח) שהקשה סתירה בדברי התוס' ממ"ש התוס' בסנהדרין (ד"פ בסופו) גבי הנסקלין שנתערבו בנשרפין שהקשה הריב"ם לר"ת דאמאי לא ניזיל בתר רובא וידונו בשריפה ותירצו שם בתירוץ בתרא משום דה"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי ופטור מדאורייתא דספק נפשות להקל. (וכ"כ התוספות בזבחים דע"א ע"א ובחולין די"א ע"ב). ומוכח מדבריהם הכא דאף שהקבוע אינו ניכר רק מעורב ברוב מ"מ יש לו דין קבוע. ותירץ המהרי"ט דהתם לאו עיקר טעמא משום קבוע אלא משום דבע"ח נינהו וב"ח חשיבי ולא בטילי עכ"ד. ודבריו דחוקים דהא דבע"ח חשיבי ולא בטילי הוא מדרבנן ואין זה כוונת התוס' שם דמבואר מדבריהם בהדיא דמדאורייתא פטורים משום דה"ל קבוע וספק נפשות להקל (ודוחק לומר שיהא נחשב ספק נפשות להקל לפטור מדאוריי' ע"י מה שהחשיבוהו כמע"מ מדרבנן). וגם בס' כו"פ ביו"ד. סי' ק"י הקשה ג"כ מדברי התוס' דסנהדרין הנ"ל מדנפשיה ולא ראה דברי המהרי"ט הנ"ל. וגם הוא לא מצא מענה ליישב קושיא זו. וכבר כתבתי במ"א ליישב לפמ"ש בספר המקנה בקידושין (דל"ב ע"א) דלפמ"ש התוספות בסנהדרין (דע"ט ע"א) ובב"ק (דמ"ד ע"ב) דלר"ש דס"ל נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור לא משכחת לה קבוע דקרא בזורק אבן לגו אלא באומר לאותו שעומד שם אני מתכוין ואינו ניכר מי הוא). וממילא אליבא דר"ש מוכח דאף כשאין הקבוע ניכר במקומו ג"כ הוי קבוע מדאוריי' משא"כ לרבנן דר"ש ס"ל דלא הוי קבוע אא"כ ניכר האיסור במקומו. ולפ"ז י"ל דהתוס' בסנהדרין הנ"ל דקיימי אמתני' דנסקלין שנתערבו בנשרפין דהנשרפין הם הרוב. וקושיית הריב"ם לר"ת דניזיל בתר רובא הקושיא רק לר"ש דאמר שידונו בסקילה שהשריפה חמורה דאמאי לא ניזיל בתר רובא לדונם בשריפה. וע"ז שפיר תירצו התוס' משום דכל קבוע כמע"מ דמי והיינו דר"ש לטעמיה דס"ל דקבוע שאינו ניכר ג"כ הוי קבוע מדאורייתא. (ואין לומר דעדיין תיקשי לרבנן דר"ש התם דאמרי ידונו בשריפה שהסקילה חמורה דלמה להו ה"ט ותיפוק לי דאזלינן בתר רובא ורובא נשרפין נינהו דלרבנן דר"ש לא חשיב קבוע כל שאינו ניכר וכנ"ל הא לק"מ. דהא נ"מ לדינא כשנתערבו נסקלין עם נשרפין במספר שוה ואין כאן רוב כלל דמ"מ צריך לדונם בשריפה מטעם שהסקילה היא מיתה חמורה כו'). ובזה היה י"ל בפירש"י בסנהדרין (דע"ט ע"ב ד"ה ש"מ) שפירש הוכחת הגמרא דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דאל"כ היאך נתחייבו בסקילה כו'. ולכאורה תמוה דלמה פירש ההוכחה ממילתיה דר"ש והא כמו כן יש להוכיח לרבנן היאך נתחייבו בשריפה כו'. ולהנ"ל י"ל דלרבנן טעמא משום דאזלינן בתר רובא דבכה"ג לא חשיב קבוע. מיהו מפירש"י בספ"ק דיבמות הנ"ל ל"מ כן. וי"ל. ועוד יש סתירה בד' התוס' בדין זה דקבוע שאינו ניכר. מהא דבמנחות (דכ"ג ע"א) דאר"ח נבלה בטילה בשחוטה שא"א לשחוטה שתעשה נבלה ושחוטה אינה בטילה בנבלה. וכתבו שם התוס' וז"ל והיכא דקביעי ברה"ר ואינו יודע באיזו מהן נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמע"מ דמי היכא דאפשר למיהוי כוותיה כו', עכ"ל. ומבואר דס"ל להתוס' דכל קבוע כמע"מ דמי אף שאין הקבוע ניכר במקומו ומעורב בתוך הרוב. דאין לומר בכוונת התוס' דמיירי בניכר האיסור במקומו. (או שיש אחד שמכיר את האיסור דבכה"ג חשיב קבוע הניכר לפ"ד הרשב"א במ"ה והובא באחרונים ביו"ד סימן ק"י). רק דמיירי דנגע באחד מהן והוא אינו יודע אם נגע בטמאה או בטהורה. דזה אינו. דהא דין ביטול ברוב דמיירי בגמ' שם דנבלה בטילה בשחוטה ושחוטה אינה בטילה בנבלה משום מין במינו ע"כ מיירי בתערובת גמור שאין האיסור ניכר כלל לשום אדם דאל"כ לא שייך דין ביטול ברוב כלל כנודע. וע"כ דמ"ש התוס' ע"ז דהיכא דקביעי ברה"ר כל קבוע כמע"מ דמי מיירי בכה"ג שאין האיסור ניכר כלל ואפ"ה חשיב קבוע. והיה נראה לומר דמ"ש התוס' בחולין ובזבחים דהא דקיי"ל דמדאורייתא חד בתרי בטל היינו היכא שמעורב ואינו ניכר האיסור ואין לו דין קבוע. היינו דודאי מסברא גרידא י"ל דאף באינו ניכר האיסור חשיב קבוע במקומו אף שאינו ניכר לנו. אלא דכיון דגלי קרא דין ביטול ברוב דחד בתרי בטל כשמעורבים יחד ממילא שמעינן מזה דבכה"ג לא חשיב קבוע כל שמעורב ואינו ניכר וכ"מ בר"ן שם. (ול"מ להסוברים דגם בתערובת יבש ביבש נמי אתינן עלה מדין ביטול חד בתרי ונהפך האיסור להיות היתר ומותר לאכול אף כולן כאחד. אלא דאף להסוברים דבתערובת יבש ביבש תולין על כאו"א לומר שזהו היתר ואסור לאכלן כולן כאחד. מ"מ שמענו שיש לילך כאן אחר הרוב ולא חשיב קבוע מאחר דבתערובת ביחד דנים בו דין ביטול ממש א"כ חזינן דיש לילך בו אחר הרוב עכ"פ. משא"כ כל היכא דלא שייך דין ביטול ברוב שוב יש לדון בו דין קבוע אע"פ שאינו ניכר לעצמו כיון דחזינן דחשיב כמו בעיניה ולא שייך ביה דין ביטול ואין לנו גילוי מקרא לאפוקי מתורת קבוע בכה"ג. ומש"ה שפיר כתבו שם התוס' במנחות דכיון דשחוטה אינה בטילה בנבלה משום דהוי מב"מ ממילא שוב יש לו דין קבוע דכמע"מ דמי והנוגע באחד מהן ברה"ר ספיקו טהור. אלא דלפ"ז קשה דהפר"ח הביא קושיית הר"ש מקינון בספר כריתות דיאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע והוכיח מזה דכל קבוע שאינו ניכר לא חשיב קבוע. ע"ש. ואם נימא דכל היכא דלא שייך ביטול ברוב חשיב קבוע אע"פ שמעורב ואינו ניכר כנ"ל. א"כ הדק"ל שיאסר כל העולם בחרישה וזריעה דבקרקע לא שייך ביטול ברוב כדאיתא בתוספתא בפ"ח דתרומות שאין הקרקע עולה בק"א וכ"מ במתניתין דתרומות פ"ט סוף משנה ה'. וא"כ בנחל איתן למה לא יחשב קבוע לאסור את כל הקרקעות. ומצאתי שהאחרונים הקשו כן על הר"ש מקינון בספר כנפי יונה ובספר חוו"ד. מיהו נראה דיש לחלק דדוקא בדבר דלא שייך בו ביטול ברוב אף בתערובת שמעורב יחד עם הרוב וחשיב כאילו הוא בפ"ע ואין כח הרוב פועל עליו בזה אמרינן ג"כ שיש לו דין קבוע אע"פ שאינו ניכר וכנ"ל. אבל גבי קרקע בקרקע דלא שייך ביטול ברוב דהטעם בזה רק משום שאינו ראוי להתערב יחד וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה בתרומות שם וע' שם בתוי"ט שביאר דבריו. (וה"ט נמי דבמחובר לקרקע ל"ש ביטול כמ"ש רש"י בגיטין דנ"ד ע"ב. ואולי י"ל בכוונת רש"י שם דמשום קבוע נגעו בו). וא"כ הרי בעצם לא יצאה קרקע מכלל כל הדברים שכח הרוב פועל עליהם רק מחמת שא"א להתערב יחד ל"ש תורת ביטול חד בתרי וכמו כל היכא שאין מעורבין יחד דל"ש דין ביטול. אבל לא נשתנה דינו להיות יוצא מהכלל שהולכין אחר הרוב. ומש"ה נחל איתן לא חשיב קבוע כיון שאינו ניכר ושרי לחרוש ולזרוע בכל העולם דיש לילך אחר הרוב. ולק"מ. אלא דלפ"ז י"ל מדברי התוס' בנזיר הנ"ל דס"ל דהתם לא חשיב קבוע מדינא והתם נמי גבי אדם באדם ל"ש ביטול ברוב כמ"ש הכו"פ ומדייק לה מלשון התוס' דסנהדרין הנ"ל. ועם היות שבשו"ת משאת משה מסיק דאדם באדם שייך ביטול ואף דבע"ח חשיבי ולא בטלי מדרבנן מ"מ אדם באדם בטל טפי אף מדרבנן. מ"מ אין דבריו מוכרחים ואכמ"ל (ואולי י"ל דאדם באדם דלא בטיל היינו ג"כ רק משום דלא שייך ביה תערובת שלא יהיה ניכר לעצמו. ומ"מ ל"ח קבוע הניכר. ודוחק):
אלא י"ל באופן אחר לחלק בדין קבוע שאינו ניכר ויהיה רווחא שמעתתא ליישב כל הקושיות הנ"ל. וליישב ג"כ עוד קושיא מה שהקשה בס' המקנה בקידושין (דס"ד ע"ב) גבי קידשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם הגדולה שבגדולות כו' דרמ"א כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דס"ל דמחית אינש נפשיה לספיקא. והקשה שם לפ"ד התוס' בנזיר הנ"ל באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו'. דמדינא אזלינן בתר רובא ולא חשיב קבוע כיון שאינו ניכר כו' והא דאסור בכל הנשים שבעולם הוא רק משום קנסא בעלמא על שעשה שליח סתם כו'. א"כ הכא אמאי אסר ר"מ לכל הבנות משום ספק א"א ואמאי לא אמרינן הכא דכל דפריש מרובא פריש. והכא אין סברא לקנוס את הבנות על מה שאמר אביהן סתם. עכ"ד. וע"כ נראה לומר דודאי עיקר ענין קבוע דילפינן מקרא דוארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לגו כו'. היינו היכא שהאיסור ידוע וניכר במקומו וקביע בדוכתיה דהוי קבוע וכמע"מ דמי. אלא דס"ל להפוסקים דכל שידוע לנו מקום האיסור והוא קבוע במקומו אז אף אם נמצא שם במקום ההוא היתר ג"כ ואין ניכר לנו איזה היתר ואיזה איסור ובעינינו הוי כתערובת וא"י להבחין איזהו האיסור מ"מ חשיב זה קבוע בדבר דל"ש ביה ביטול ברוב כנ"ל. כיון שעכ"פ ידוע ומבורר לנו מקום האיסור שהוא קבוע שם אף דאין ניכר לנו בין האיסור וההיתר שישנם במקום הקבוע. (וי"ל דבכה"ג נמי נתמעט מקרא דוארב לו כו'. אף באופן שאין מכירין איזה מהן ישראל כו'. ולר"ש מיירי קרא רק בכה"ג שפי' התוס' בסנהדרין והובא לעיל בשם ס' המקנה). משא"כ אם אין ידוע כלל מקום האיסור איפה הוא שנאבד מקומו והספק בכל העולם איה מקומו של האיסור פשיטא דבכה"ג אין זה חשוב קבוע. דכל חשיבות של קבוע הוא דקביע בדוכתיה במקום ידוע לנו משא"כ כשאבד מקומו אבד שמו שם קבוע והוי כשאר תערובת (ופשיטא דלא נתמעט מקרא דוארב לו בכה"ג). וכן מוכח בגמ' ספ"ק דיבמות לפי פירש"י שם לענין עשרת השבטים דהא דחוששין לקידושין היינו רק בדוכתי דקביעי בחלח וחבור כו' דשם חשיבי קבוע. משא"כ בעלמא אין חוששין לקידושין אף שכמה מהם הלכו לעלמא ג"כ מ"מ אין חוששין להם כלל, ולפ"ז אין כאן סתירה בדברי התוס'. דבנסקלין שנתערבו בנשרפין שקביעותם במקום ידוע לנו רק שהם נתערבו בעינינו ואין מכיר להבחין ביניהם שהם במקום אחד בכה"ג חשיב שפיר קבוע וכמו עשרת השבטים בדוכתייהו. משא"כ באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם דהספק בכל העולם איזה מקום האשה המקודשת לו ואין כאן קבוע כלל וכנ"ל וכן לענין נחל איתן לא שייך לאסור כל העולם בחרישה וזריעה משום ספק נחל איתן שלא נודע מקומו כלל בעולם והשתא מיושב ג"כ קושיית המקנה בקידשתי את בתי הגדולה דר"מ אוסר לכל הבנות מספיקא דזה חשיב שפיר קבוע אף שלא נודע מי היא המתקדשת. וכן בהך דמנחות בשחוטה שנתערבה בנבלה שכתבו התוס' דזה חשיב קבוע והנוגע בא' מהן ברה"ר ספיקו טהור כנ"ל. מיהו כל זה בדבר דלא שייך ביה ביטול ברוב. אבל היכא דיש דין ביטול ברוב ממילא אף בנודע מקום קביעות האיסור כל שאינו ניכר בטל ברוב היתר וכנ"ל:
ומעתה י"ל דאף לפ"ד הרמב"ן וה"ר עזריאל שפי' בהך דנזיר באומר לשלוחו צא וקדש כו' דאסור בכל הנשים שבעולם מדינא מחמת דהוי קבוע מ"מ לא פליגי על סברתנו הנ"ל דכל שאין האיסור ניכר ולא נודע כלל מקומו בעולם אין לו דין קבוע. דהיא סברא נכונה וברורה. והתם בנזיר שאני דכיון שמחזיקים שהשליח קידש לו אשה והשליח ועדי הקידושין הם עצמם יודעים אותה שנתקדשה י"ל דזה חשיב כמו קבוע הניכר. וכמ"ש הרשב"א במ"ה דכל שיש אחד שיודע ומכיר מקום הקביעות אף שלא נודע לנו חשיב זה קבוע הניכר. (ומיהו בגיטין דס"ד ע"א הגירסא בגמרא האומר לשלוחו כו' ומת שלוחו וכ"ה בש"ע. וי"ל כאן רק משום שהעדים יודעים או י"ל כיון שמתחלה היה ידוע לשליח כו'. וראיתי בפמ"ג ביו"ד סי' ק"י שהרגיש בזה ע"ד התוס' דנזיר. אלא שהוא כתב שם דמשום דהאשה המקודשת היא עצמה יודעת מש"ה נחשב זה קבוע הניכר. ויש לפקפק בזה. דאנן בעינן שאחר יכיר את האיסור ולא היא עצמה שהיא בגדר עצם האוסר. ולדברי הפמ"ג ה"ל להקשות כן ע"ד התוס' גבי הנסקלין בנשרפין הנ"ל דהרי כל אחד מכיר א"ע כו'. אבל דברינו נכונים דמה שהשליח והעדים יודעים ומכירים זה מחשיב ליה קבוע הניכר. וי"ל שזהו באמת טעמו של הרמב"ן). ומלבד זה י"ל עוד בדברי הרמב"ן שם לחלק בין תערובת גופי הדברים זה בזה ואינן ניכרין דבכה"ג לא חשיב קבוע. ובין הך דנזיר שהאשה בעצמה היא לא נתערבה כלל והיא ידועה ומבוררת במקומה והספק הוא רק על המעשה הפרטי דהיינו הקידושין את מי קידש השליח. דאם ידענו איזו קידש אין שום ספק על עצם האשה המתקדשת שהיא ידועה במקומה ולא נתערבו כלל ובכה"ג י"ל דהוי שפיר קבוע. (ובזה ניחא מ"ש במרדכי ספ"ט דב"ב בשם תשובת מהר"ם במי שנפל הבית עליו ועל אשתו ועל ד' בנותיו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה כו' ואחיה של לאה אומרים לאה מתה אחרונה ואנו יורשים כתובתה, ופסק שם דאע"ג דהוא בא מד' כחות מכח ראובן וד' בנותיו מ"מ לאה שקולה כנגד כולן דכל קבוע כמע"מ דמי לענין איסור וה"נ לענין ממון הוי קבוע כמע"מ כו'. ולכאורה הא כמו דבאו"ה באינו ניכר האיסור מן ההיתר לא חשיב קבוע ה"נ לענין ממון כשא"א לברר מי מת ראשון ואין ניכר כלל מי שיש לו שום זכות בממון זה אמאי חשיב קבוע. ולהנ"ל ניחא כיון שהאנשים עצמם לא נתערבו והספק רק על המעשה מי מת באחרונה כה"ג חשיב שפיר קבוע. ושם הביא ראיה מהך דנזיר ומוכח דס"ל ג"כ כהרמב"ן דהתם הטעם משום קבוע ולא משום קנסא כפי' התוס'). ואחרי שביארנו כל זה. הנה מבואר דלק"מ ע"ד הרמב"ן הנ"ל שיאסרו כל הגרים לבא בקהל אחר שבילבל סנחריב כל האומות מדין קבוע כנ"ל. ולפי האמור כבר נשמע דבכה"ג לא הוי קבוע כלל אף לפ"ד הרמב"ן וכמבואר:
ט והנה בירושלמי בשבת ר"פ כלל גדול איתא התם. גדול שנשבה לבין העכו"ם כו' מונה ששה ומשמר יום אחד כו' ויחוש לכל הימים כהדא קידש אשה בעולם ריב"א איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל ר"י אומר חושש לכל הנשים כו' תמן יש לו תקנה יכול הוא לישא גיורת ומשוחררת הכא מא"ל כו'. ובקה"ע שם כתב דמהך ירושלמי מוכח כדברי הרמב"ן הנ"ל ולא כדברי התוס' בנזיר שם דטעמא דר' יוחנן דאוסר בכל הנשים שבעולם הוא משום קנסא על שצוה לקדש סתם ולא חש לתקלה דא"כ מאי פריך הירושלמי התם מינה על הך דנשבה לבין העכו"ם דאנוס גמור הוא ואין לאסרו משום קנס. עכ"ד הקה"ע. ולכאורה נראה דמהך ירושלמי מוכח דקבוע שאינו ניכר לא הוי קבוע מדאורייתא. והא דא"ר יוחנן הכא דאסור בכל הנשים שבעולם הוא רק איסור דרבנן. וזה מוכח מדמשני הירושלמי תמן יש לו תקנה יכול הוא לישא גיורת ומשוחררת דמוכח דאם לא היה לו תקנה זו היו מתירים אותו בכל הנשים. ואי נימא דהוי הכא קבוע דאורייתא ומדאורייתא אסור בכל הנשים א"כ אין להתירו אף אם לא היה לו תקנה. (אם לא נימא דעשה דפו"ר יהיה דוחה איסור ספק ערוה. וזה אינו. וגם בודאי הירושלמי לא כיון לזה). א"ו דחומרא דרבנן היא ולא גזרו אלא היכא דאפשר ויש לו תקנה. (ולפ"ז י"ל בהא דהירושלמי נקט במילתיה דר' יוחנן קידש אשה בעולם דמשמע שקידש הוא בעצמו. ולא כדאיתא בגמרא דידן דא"ר יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש כו'. די"ל דלהירושלמי ס"ל דבאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אינו אסור בכל הנשים כיון דהך חזקה דשליח עושה שליחותו לא אמרינן אלא לחומרא כדאיתא בגיטין (דס"ד ע"א). והא דאסרינן ליה בכל הנשים מטעם קבוע שאינו ניכר זהו ג"כ רק חומרא דרבנן כנ"ל ולא החמירו כן אלא בקידש בעצמו אבל באומר לשלוחו צא וקדש כו' די"ל דלא קידש כלל והחזקה דשע"ש היא רק לחומרא ותרי חומרי בהדדי לא מחמרינן). וכעין זה י"ל על קושיית הקה"ע ע"ד התוס' דנזיר מהך ירושלמי דמוכח דאין הטעם שם משום קנסא דא"כ מה פריך מינה אהא דנשבה לבין העכו"ם כנ"ל. די"ל דהתוס' בנזיר לא כ"כ רק באומר לשלוחו צא וקדש כו' דבזה לא אסור רק משום קנסא דמדינא אין להחמיר כ"כ כיון דאף בודאי קידש אינו אסור רק מדרבנן בכה"ג ולמה יחמירו עוד כאן שאין יודעים כלל שקידש רק מחמת חזקה שע"ש דאמרינן לחומרא (ובפרט לפמ"ש התוס' בגיטין שם עוד טעם אחר דכאן ל"ש כ"כ חזקה שע"ש דאין בידו לקדש שמא לא תתרצה כו', ע"ש. וי"ל דהתוס' בנזיר שכ' בקצרה ג"כ סמכו על דבריהם בגיטין. וכמו שמצינו בכ"ד בתוס' שקיצרו במ"א כו'). ולעומת זה י"ל דטעמא דקנסא שייך טפי באומר לשלוחו צא וקדש לי כו' שקנסוהו על שצוה לקדש סתם ולא חש לתקלה כמ"ש שם בתוס'. משא"כ בקידש בעצמו כו'. והתוס' בנזיר פירשו לפי האמור בגמרא דידן ולק"מ מהירושלמי. אלא דלכאורה קשה לפמ"ש המג"א (ר"ס שד"מ) בהולך במדבר ואינו יודע אימתי שבת כו' דאע"ג דרוב ימים הם חול מ"מ יום השבת חשיב קבוע. וא"כ הירושלמי שם דמיירי בנשבה לבין העכו"ם ואינו יודע אימת שבת דזה הוי קבוע דאורייתא לפ"ד המג"א הנ"ל. וא"כ הא דפריך עלה ויחוש לכל הימים כהדא דקידש אשה כו'. הוא תמוה. דהתם בקידש אשה הוי איסורא דרבנן כנ"ל. ומה לו לדמות הענינים ולתלות איסור דאורייתא באיסור דרבנן. (והל"ל הכא רק דמשום פ"נ התירו כאן איסור דאורייתא. ולא שייך מידי להך דקידש אשה כו'). ונראה לפרש בדברי המג"א דמ"ש דיום השבת בין ימי החול חשיב קבוע. ג"כ אינו מדאורייתא רק קבוע דרבנן דבלא"ה י"ל דכיון שעיקר דין קבוע נלמד מקרא דוארב לו וקם עליו כו' לא למדנו משם רק בתערובת גופים או חתיכות שהקבוע הוא גוף האיסור. ולא בתערובת זמן בין הזמנים שהזמן אינו עצם האיסור אלא שהאיסור תלוי בזמן וליכא למילף קבוע זה מקרא רק דהוי קבוע מדרבנן. ושפיר מדמה זה הירושלמי להך דקידש אשה כו' שיאסר מדרבנן. ומשני התם יש לו תקנה כו'. ומיהו היכא שנתערב האיסור ונאבד מקומו והספק הוא בכל העולם איה מקומו בכה"ג לא חשיב קבוע אפי' מדרבנן כמ"ש לעיל:
ועתה שוב אשוב לבאר הירושלמי דרפ"ב דדמאי הנ"ל דפריך לר"א אלא מעתה גר הבא להתגייר אין מקבלין אותו כו' דודאי לא מצי להקשות כן לר"ע ור"מ דחיישי למיעוטא שיאסרו כל הגרים מחשש גר עמוני ומואבי כו'. דהא לק"מ. אי משום דחשיב רובא דאיתיה קמן (כמ"ש לעיל אות א'). ואי משום דספיקן מותר מה"ת (כמ"ש לעיל אות ב'). רק אהא דר' אלעזר מקשה שפיר דהא דאמר שם מתחלה רוב א"י נתונה ביד כו' ור"א חייש למיעוטא. אין הכוונה דס"ל כר"ע ור"מ דחיישי למיעוטא דאין סברא לומר בפלוגתא דאמוראי דהכא ר"י ור"א שיפלגו בפלוגתא דתנאי אי חיישינן למיעוטא. רק דמתחלה סבר הירושלמי דהכא דוקא חייש ר"א למיעוטא וכדאמר התם ר"א חייש למיעוטא כהדא סדקייה שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו היום הוכיח לכל הימים דמשום יום אחד חששו לכל הימים. וזהו מדין קבוע דרבנן דחשיב קבוע אף ביום בין הימים כסברת המג"א הנ"ל. וע"ז שפיר מקשה ר' יוסי מגר שבא להתגייר דנימא דאין מקבלין אותו אני אומר מעמון ומואב הוא. וע"כ דבכה"ג לא הוי קבוע אף מדרבנן כיון שנתערבו בכל העולם וכנ"ל ולא דמי להדא סדקייה שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור כו'. דהתם שפיר אסרו כל הימים משום יום אחד דהוי קבוע מדרבנן וכנ"ל. משא"כ גבי גרים כו'. כמבואר לעיל. וה"נ לענין דמאי דפירות ישראל ופירות נכרי מעורבים דהנכרי גופיה זימנין שהוא קונה מישראל וכן להיפך וכמ"ש המפרש שם. ובכה"ג יש לנו לילך אחר הרוב ואין לו דין קבוע כלל אף מדרבנן וכנ"ל. ומסיק הירושלמי דר"א באמת לא חייש למיעוטא כלל. רק דסבר ר"א רוב א"י נתונה ביד כו'. אבל להני תנאי דחיישי למיעוטא לא שייך כלל קושיית הירושלמי כנ"ל. וא"ש: