אור ברסלב
תורת חסד סימן לח

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן לח

סימן לז

ע"ד קצת עיירות שקורין את המגילה בי"ד באדר וגם למחרתו בט"ו מחמת שאומרים מפי השמועה שיש איזה ספק אם לא היו מוקפות חומה מיב"נ. אם חייבין לעשות כן מדינא או לא:

א הנה ידוע מחלוקת הרמב"ם והגאונים. שדברי הרמב"ם דעיירות המסופקות אם מוק"ח מיב"נ קורין בי"ד ובט"ו רק דאין מברכין כ"א בי"ד. וכ"פ בטוש"ע. ודברי הגאונים דעיירות המסופקות א"צ לקרות רק בי"ד והובאו דבריהם בר"ן פ"ק דמגילה. וטעמם בזה. חדא דהולכין אחר רוב עיירות ורובם אינן מוקפות חומה מיב"נ. ועוד דאפי' היה ספק השקול ה"ל ספק של דבריהם ולקולא אלא דאין לבטל מצות מקרא מגילה לגמרי לפיכך קורא בראשון ופטור בשני. והא דאמרינן בגמרא אטבריא והוצל שהיו קורין בהן בי"ד ובט"ו במדת חסידות היו נוהגין כן משום ספיקא דטבריא דתליא במגניא ומכסיא ובהוצל מפני שהיו נחלקין בה בקבלתן ז"א מוקפת וז"א אינה מוקפת והיו קורין בלא ברכה. עכ"ד. וכ"כ ג"כ הרמב"ן בליקוטיו למגילה והסכים לדעתם והובא ג"כ בחי' הרשב"א. ע"ש. ומתחלה נבאר מה דקשה לכאורה ע"ד הגאונים מהגמרא דמגילה (דף ה' ע"ב) וכן הקשה בט"א שם. דפריך הגמרא התם ורבי היכי נטע נטיעה בפורים כו' אלא רבי בר ארביסר הוה וכי נטע בחמיסר נטע כו' אלא רבי בר חמיסר הוה וכי נטע בי"ד הוה ומי פשיטא ליה דטבריא מוק"ח מיב"נ והא חזקיה קרי בטבריא בי"ד ובט"ו מספקא ליה כו' לחזקיה מספקא ליה לרבי פשיטא ליה. והשתא למה ליה להגמרא למימר דרבי פשיטא ליה ודלא כחזקיה. הא י"ל דרבי נמי מספקא ליה אי טבריא חשיבא מוק"ח או לא. וכי נטע בט"ו הוה. דרבי הוה קרי את המגילה בטבריא רק בי"ד כיון דמספיקא א"צ לקרות רק בי"ד לשיטת הגאונים הנ"ל. והא דחזקיה קרי בטבריא אף בט"ו היינו רק במדת חסידות. (ודוחק לומר דקושיית הגמרא על רבי דה"ל להחמיר ג"כ במדת חסידות. ותו דדילמא החומרא במדת חסידות רק לקרות ולא לאיסור מלאכה). ומיהו לטעמא קמא של הגאונים הנ"ל משום דהולכין אחר רוב עיירות, זהו ל"ש רק בספק המציאות בעיירות המסופקות אם היו מוק"ח או לא אבל בטבריא דהוי ספיקא דדינא משום דחד גיסא שורא דימא אי חשיב זה מק"ח לענין מקרא מגילה או לא א"כ בזה ל"ש למיזל בתר רובא. אבל לטעם השני הנ"ל משום דספק דדבריהם להקל א"כ ה"ט שייך נמי גבי טבריא וקשה כנ"ל. (והיה י"ל דקושיית הגמרא ומי פשיטא ליה לרבי דטבריא מוק"ח מיב"נ היינו רק לסתור הך שינויא ולהוכיח כדמעיקרא דרבי בחמיסר נטע. דמבואר שם בחי' הרשב"א שהמקשן מהפך הקושיות בסוגיא זו רק לברורי כו'. יע"ש. ושוב בא לידי חי' הריטב"א ומצאתי שכ"כ. רק שמ"מ הוא דוחק. דלמה באמת לא מסיק כדמעיקרא). ולכאורה י"ל בזה עפ"י ד' המל"מ בפ"א מהל' מגילה שהקשה ע"ד הר"ן הנ"ל במ"ש דכיון דספק דרבנן לקולא וא"א לפוטרו בשניהם ולבטלו ממצות קריאת המגילה לגמרי מש"ה קורא בראשון ופטור בשני. והא הר"ן גופיה כתב בפ' בתרא דפסחים גבי הא דאמרינן התם והשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כולהו צריכי הסיבה, דאע"ג דבעלמא קיי"ל דכל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ הכא בעי למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזיל לקולא אמאי ניקיל בהני טפי מבהני ואי ניקיל בתרווייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי. ולמה לא אמרינן התם ג"כ דסגי ליה שיעשה הסיבה רק בתרי כסי קמאי. ותירץ המל"מ דיש לחלק בין כשהספק הוא בעיקר תקנת חכמים כמו התם דאת"ל דתקנת חכמים היתה להסב בכסי בתראי והוא יעשה הסיבה רק בקמאי הרי נתבטל תקנת חכמים לגמרי כו'. וכדי שלא תעקר תקנתם ע"כ צריך להסב בכולם. משא"כ גבי מגילה דתק"ח במקומה עומדת בכל העיירות רק בקצת עיירות המסופקות נהי דלא מהני בהו טעמא דהוי ספק דרבנן לפוטרם מכל וכל מ"מ אחר שכבר קרא בי"ד מהני טעמא דספק דרבנן לפוטרו מקריאה בט"ו. עכ"ד המל"מ. וביאר דבריו בשעה"מ בפ"י מהל' מקוואות דצריך לחלק עוד בזה בין ספק מצוה דרבנן לספק איסור דרבנן. דאל"כ תיקשי מהא דבפ"ק דר"ה (די"ד רע"ב) בר"ע שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו ב' עישורין משום דמספקא ליה כמאן הילכתא כו'. ולהפוסקים הסוברים דמעשר פירות דרבנן א"כ ה"ל ספק דרבנן ולקולא. וע"כ, משום דאי ניזיל לקולא בתרווייהו ולא יפריש כלל הרי יאכל טבל ודאי בממ"נ (או דהוי טבל טבול למעשר שני או למעשר עני). וממילא צריך למיזל לחומרא בתרווייהו. והא הכא גבי מעשר אתרוג נמי לא מיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי רק לגבי הך ספק וכמו במגילה בעיירות המסופקות ולא ה"ל לר"ע להפריש רק מעשר אחד. א"ו דדוקא בספק מצוה דרבנן כמו במגילה בזה אמרינן דכיון דלא מיעקרא תקנתא דרבנן א"צ להחמיר בתרווייהו כנ"ל. משא"כ בספק איסור דרבנן כמו התם שלא יאכל איסור טבל מדרבנן בזה שפיר צריך להחמיר בתרווייהו מטעמא דמאי חזית כו'. עכ"ד השעה"מ. ולפי דבריהם י"ל הכא דלא תיקשי ג"כ לשיטת הגאונים הנ"ל. דשפיר פריך הגמרא על רבי שנטע נטיעה בפורים דלענין איסור עשיית מלאכה דהוי ספק איסור דרבנן (למאי דסבר הגמרא השתא דפורים אסור בעשיית מלאכה) אין להתיר בזה משום דספק דרבנן לקולא דהא לענין זה צריך להחמיר בשניהם משום דמאי חזית כו' כדין ספק איסור דרבנן כנ"ל. (ואולי יש לפקפק קצת ע"ז. די"ל כאן דהספק באיסור מלאכה תליא בספק של מצות קריאת המגילה דמספיקא נוהג רק בי"ד וכנ"ל. ואין סברא לחלק בחדא מילתא לומר בעיירות המסופקות אם מוק"ח מיב"נ לדברי הגאונים דא"צ לקרות המגילה בט"ו ומ"מ יהיו אסורים בעשיית מלאכה לפום סברת הגמרא השתא. ומיהו מצינו כה"ג להאחרונים דבט"ו אף שא"צ לקרות מ"מ אסורים במלאכה. ודבריהם יובאו לקמן):

ב אלא דעיקר דברי המל"מ והשעה"מ הנ"ל אין נראין כלל. ומתחלה נבאר במה שהקשה השעה"מ מהך דר"ע שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו ב' עישורין כו'. ומזה הוכיח לחלק בין ספק מצוה דרבנן לספק איסור דרבנן כנ"ל. והגם דמכאן אין הכרח כ"כ. דבלא"ה הקשו המפרשים שם בהא דאמר שם בירושלמי והובא בתוס' שהפריש מעשר אחד למעשר שני ופדאו וחלקו לעניים דלמה היה צריך ליתנו לעניים אחר שהפרישו. דמספיקא י"ל דהמע"ה וא"צ ליתנו לעניים. וכדס"ל לר"ע גופיה בבכורות (דמ"ט ע"א) גבי פדיון בכור במת הולד ביום ל' דאם לא נתן לא יתן דהמע"ה מחמת ספיקא. ואין לחלק בין ספק מתנות כהונה לספק מתנות עניים דא"כ לא היה מקשה הגמרא מידי בחולין (דקל"ד ע"א) דרמי התם מספק מ"כ על ספק מ"ע. ע"ש. ובסט"ה סי' י"ב כתב דהך דר"ע דפ"ק דר"ה דגמריה איסתפק ליה התם הוי זה כמו ספק בחסרון ידיעה (וגרע משאר ספיקא דדינא שראוי להסתפק בו מצד עצמו) והולכין בו להחמיר. ולפ"ז י"ל נמי דלק"מ קושיית השעה"מ הנ"ל דאף בספיקא דרבנן יש להחמיר בספק חסרון ידיעה כמ"ש הפוסקים. אלא דבלא"ה קשה ע"ד המל"מ הנ"ל דהא חזינן בכל דוכתא דמחמירין בספיקא דרבנן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אף היכא דלא שייך לומר שיתבטל תקנת חכמים לגמרי. רק עיקר הטעם בזה דכיון דא"א להקל בשני הצדדים דא"כ יהיה ודאי איסור בא' מהם וגם א"א להקל בא' מהם ולא בחבירו דמאי חזית כו' מש"ה צריך להחמיר בשניהם. וכמ"ש התוס' בביצה (די"ד ע"א ד"ה א"ב) דבכה"ג יש להחמיר מכל צד אף באיסור דרבנן. וכ"כ בשבת (דקמ"א ע"א). וכן כתבו התוס' לענין ספק ספיקא דלא שרינן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי, כיון שאם נתיר בשניהם ממ"נ נעשה איסור כו', וכמבואר בתוס' ב"ק (די"א ע"א) ובנדה (ר"ד כ"ז ובדכ"ט ע"א). (וע' בעירובין דל"ח ע"א לרבנן דר"א דמספקא להו בשבת ויו"ט אי הוי קדושה אחת או ב' קדושות הן והכא לחומרא והכא לחומרא. ע"ש והא דפריך הגמרא שם מדר"מ אדר"מ (שם דל"ה רע"ב) י"ל עפ"י דברי רש"י שם דנ"ב ע"ב ד"ה אלא), וההכרח בזה לומר לד' המל"מ הנ"ל שמחלק דהיכא דלא מיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי א"צ להחמיר בשניהם דזהו רק בספק מצוה דרבנן, משא"כ בכל דוכתי הנ"ל דהוי ספק איסור דרבנן ובזה צריך להחמיר בשניהם בכל ענין. אבל באמת אין הכרח כלל לחלק בחילוקים אלו של המל"מ ושל השעה"מ הנ"ל. די"ל ברווחא. דבכל ספיקא דרבנן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי צריך להחמיר בשניהם משום דמאי חזית להקל בהאי טפי מבהאי. מיהו כ"ז היכא דליכא שום סברא ע"ז להקל בצד אחד יותר מאידך ואז יש להחמיר בשני הצדדים. אבל היכא שיש לנו סברא וטעם דעדיף להקל בצד אחד ולהחמיר בצד השני ובודאי בכה"ג ל"ל מאי חזית כו' והולכין אחר הסברא בזה להקל בזה ולהחמיר באידך. וזה פשוט. והכא לענין קריאת המגילה בעיירות המסופקות אם מוק"ח מיב"נ (אם נימא דסגי להו לקרות בא' מהימים ולא להחמיר לקרות בשניהם) יש סברא לחייבם לקרות בי"ד ולפטור בט"ו. וכמו במקום שא"א לקרות המגילה בזמנה דמקדימין ולא מאחרין מקרא דלא יעבור (וכמו בפורים שחל בשבת. וכן לענין כפרים שמקדימין ליום הכניסה. וכן לענין מפרש ויוצא בשיירא כמ"ש בירושלמי ובש"ע ס"ס תרפ"ח). וה"נ לענין ספק אם חייבין לקרות בי"ד או בט"ו דיש להקדים ולקרות בי"ד אם נימא דבחד מינייהו סגי. וכן מצאתי סברא זו בתשו' הראנ"ח ח"ב סי' ע"ט. (וגם מה"ט כתב המרדכי דאין קורין המגילה בט"ו מחמת ספיקא דיומא דאיכא משום ולא יעבור). ואף אם לא נימא לסמוך על סברא זו בעצם. מ"מ שוב בכה"ג לא שייך לומר מאי חזית כו' כיון שיש עדיפות בסברא להחמיר באחד ולהקל באידך כנ"ל. (ומלבד דבלא"ה י"ל מסברא שיקראו בי"ד שהוא יום קריאה לרוב העולם כמ"ש סברא זו בדברי הראשונים), ועוד יש לחלק כאן באופן אחר. דדוקא לענין קריאת המגילה בספק מוק"ח מיב"נ דהספק הוא על הזמן באיזה יום חל עליהם החיוב לקרות וכיון שיום י"ד הוא מקודם חל עליהם. החיוב מספק לקרות בו ביום (ועדיין לא חל החיוב של מחרת), ואחר שקראו בי"ד ממילא אח"כ בהגיע יום ט"ו לא חל עליהם החיוב עוד דה"ל אז כשאר ספיקא דרבנן דלקולא. משא"כ גבי ד' כוסות אף שא"א לשתות כסי בתראי קודם ששתה קמאי מ"מ כבר חל עליו החיוב בזמן א' באותו לילה לשתות כל הד' כוסות וכיון דאמרינן מאי חזית כו' ממילא יש עליו חיוב לשתות כולם בהסיבה וא"א לחלק ביניהם. ועכ"פ לפי סברות אלו שביארנו מבואר ג"כ לענין עיירות המסופקות לדברי הגאונים דקורין המגילה רק בי"ד דהה"נ לכל מילי ומותר ג"כ בעשיית מלאכה בט"ו משום ספיקא דרבנן כנ"ל והדק"ל מגמרא פ"ק דמגילה הנ"ל דהל"ל דרבי בחמיסר נטע. וכקושיית הט"א הנ"ל:

וראיתי להגאון ר"ע איגר שתירץ קושיית הט"א הנ"ל משום דלענין איסור מלאכה בפורים אין להקל בט"ו מחמת דהוי ספק דרבנן. דזהו הוי דשיל"מ דיכול לעשות המלאכה למחר ובדשיל"מ אף ספיקא דרבנן לחומרא. (ולדברי הנו"ב במ"ת חאה"ע סי' ל"ח וכ"כ בצל"ח דדשיל"מ לא שייך רק לענין אכילה דממ"נ מה שיאכל היום לא יאכל למחר ובזה שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. משא"כ בדבר שיכול לעשות היום וגם למחר ל"ש זה ואין להחמיר בדשיל"מ. מיהו בש"ך ביו"ד סי' ק"ב סק"ח לא משמע כן מדהצריך שם להשהות הכלים מעל"ע משום דשיל"מ). אלא שסתר זה משום שהעלה לדינא שם דבספיקא דדינא באיסור דרבנן אזלינן לקולא אף בדשיל"מ כמ"ש הפר"ח. ונסתייע לזה מדברי הר"ן בנדרים (דמ"ז ע"ב). ויש לתמוה עליו שלא הביא כלל דברי רש"י דמבואר מדבריו דס"ל דבדשיל"מ ספיקא דרבנן לחומרא אף בספיקא דדינא. ממ"ש רש"י בעירובין (דל"ט ע"ב ד"ה פסק) דמכולהו אמוראי מוכח דשני י"ט של גליות דודאי אחד מהן חול ולא מספקא לן בקדושה א'. דאל"כ אמאי שרינן בביצה שנולדה בזה דמותרת בזה כו' דאע"ג דביצה איסורא דרבנן הוא מ"מ ספיקא דרבנן בדשיל"מ אסור. עכ"ד רש"י. הרי מבואר דאי הוה מספקא לן בקדושה אחת דזהו הוי ספיקא דדינא מ"מ בדשיל"מ אזלינן לחומרא אף באיסור דרבנן. וכ"מ ג"כ מפירש"י בביצה (דכ"ו סע"א ד"ה א"ל) שכתב וז"ל וקאמר ליה רשב"מ לרבי הרי נחלקו בה בדורות שלפנינו וניזיל לחומרא. עכ"ל. ולכאורה אמאי ניזיל לחומרא הא קיי"ל דבד"ס הלך אחר המיקל והכא למ"ד דאין רואין מומין ביו"ט הוא מדרבנן. וע"כ משום דהוי דשיל"מ שיכול לראות למחר ומש"ה אף בספיקא דדינא אזלינן לחומרא אלא דמ"מ עיקר סברת הגאון רע"א הנ"ל דאיסור מלאכה בפורים הוי דשיל"מ אין נראה כלל. דלא מצינו להחמיר בדשיל"מ רק בדבר פרטי אבל לא שיהא כל היום אסור במלאכה משום שיכול לעשות למחר, וע"כ צ"ל כן לפ"ד הסוברים דהא דא"צ לקרות המגילה בט"ו משום ספיקא דיומא היינו משום דקריאת המגילה דרבנן והוי ס' דרבנן והשתא לפי סברת הגמרא השתא דפורים אסור במלאכה א"כ יאסרו כולם לעשות מלאכה בט"ו משום דבדשיל"מ ספיקא דרבנן לחומרא. א"ו דזהו אינו בכלל דשיל"מ לאסור במלאכה כל היום. ויש להביא עוד ראיות לזה ואכמ"ל:

ד אך י"ל על קושיית הט"א הנ"ל. דהנה עוד קשה בגמרא דמגילה שם דמעיקרא קאמר דרבי בר ארביסר הוה ונטע בחמיסר ופריך דהא רבי בטבריא הוה וטבריא מוק"ח מיב"נ. ומש"ה הדר ביה הגמרא ומשני דרבי בר חמיסר הוה ונטע בי"ד ומסיק דאף דלחזקיה מספקא ליה אי טבריא חשיבא מוק"ח מ"מ לרבי פשיטא ליה שהיא חשובה מוק"ח. והשתא למה הדר ביה הגמרא הא י"ל כדמעיקרא דרבי בר ארביסר הוה ונטע בחמיסר. ואע"ג דלחזקיה מספקא ליה אי טבריא חשובה מוק"ח מ"מ לרבי פשיטא ליה דאינה חשובה מוק"ח וקורין בי"ד. וביותר קשה לפ"ד הר"ן גבי הא דאמר ריב"ל כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר. וכתב שם הר"ן דהא דריב"ל פליגא אדחזקיה ולריב"ל פשיטא ליה ג"כ בטבריא דלא חשיבא מק"ח לענין קריאת המגילה. וא"כ הל"ל דרבי נמי ס"ל כריב"ל דפשיטא ליה דבטבריא קורין רק בי"ד ורבי בחמיסר נטע. ולמה לו לחדש עוד פלוגתא לומר דרבי פשיטא ליה להפך דטבריא חשיבא מוק"ח וקורין בט"ו. ונמצא ג' מחלוקת בדבר. ושוב ראיתי שהרגיש בזה קצת בט"א ולא תירץ כלום. אך י"ל עפ"י מה שהקשה בשו"ת משאת משה (ח"ב סי' ג') בשם גאון אחד אהא דחזקיה מספקא ליה אי טבריא חשובה מוק"ח ומש"ה קרי בי"ד ובט"ו. דהא אמרינן בריש מגילה דכרך וכל הסמוך לו נידון ככרך ועד כמה כמחמתן לטבריא מיל. ואיתא שם בירושלמי דחמתן היא מוק"ח מיב"נ. וא"כ, מאי מספקא ליה לחזקיה בטבריא הא אף את"ל דטבריא עצמה אינה מוק"ח מ"מ תיפוק ליה דהיא סמוכה לחמתן שהיא מוק"ח מיב"נ ונידון טבריא ג"כ ככרך לקרות בט"ו. (ובמה שתירץ ע"ז דשמא חמתן לא היתה מיושבת מישראל בזמנם, לכאורה מוכח בעירובין דס"א ע"א דבזמן רבי היו ישראל בחמתן אם לא נימא דתרי חמתן הוו וכ"מ בירושלמי). והביא שם שיש מתרצים דחזקיה חשש שלא יטעו הרואים לומר דטבריא עצמה היא מוק"ח וכל הסמוכים לה יקראו ג"כ בט"ו ויקראו שלא כדין את"ל דטבריא עצמה לא חשיבא מוק"ח רק משום דהיא סמוכה לחמתן ומש"ה קרי חזקיה בטבריא בי"ד ובט"ו גזירה משום הסמוכין לה וכנ"ל. (וראיתי בברכי יוסף הביא תירוץ זה ג"כ בשם הגאון מהר"א שפירא. וביאר דהא דלא גזרו כן בכל עיר הסמוכה לכרך דהתם לא יטעו לומר דמשום לתא דידהו קרו בט"ו כו' רק בטבריא שהיא באמת מוק"ח וכתיבא בקרא בין ערי מבצר בזה יש לחוש שיסברו העולם בפשיטות דטבריא חשיבא מוק"ח מצד עצמה כו'), ולכאורה קשה לפ"ז א"כ מאי פריך הגמרא על רבי דנטע בארביסר מהא דחזקיה קרי בי"ד ובט"ו. דילמא רבי לא ס"ל הך גזירה לגזור בטבריא אטו הסמוכים לה ומש"ה אף דמספקא ליה בטבריא עצמה אי חשיבא מק"ח מ"מ נידונית ככרך עכ"פ משום דסמוכה לחמתן וכנ"ל. וי"ל דלק"מ דהא דאמר הגמרא דלחזקיה מספקא ליה ולרבי פשיטא ליה היינו כמ"ש הרשב"א שם דבודאי חזקיה לא מצי למיפלג על רבי ומילתא דפשיטא ליה לרבי א"א לומר דמספקא לחזקיה. רק דרבי פשיטא ליה דטבריא חשובה מוק"ח אף לענין בתי ערי חומה ופליג אהך תנא דברייתא דלקמן ומש"ה מספקא ליה לחזקיה כמאן הילכתא עכ"ד. ולפ"ז י"ל ג"כ דמש"ה לא משני הגמרא דרבי לא ס"ל לגזור בטבריא אטו הסמוכים לה כנ"ל וחזקיה גזר דא"כ היאך פליג חזקיה על רבי. ומש"ה משני דרבי פשיטא ליה דטבריא חשיבא מוק"ח מצד עצמה ובזה חזקיה מספקא ליה דהיא פלוגתא דתנאי כנ"ל. אבל את"ל דטבריא עצמה לא חשיבא מוק"ח בודאי יש לגזור מסברא אטו הסמוכים לה כנ"ל. והשתא א"ש ומיושבים כל הקושיות. דמתחלה דמשני הגמרא דרבי בר ארביסר הוה ובחמיסר נטע ופריך והא רבי בטבריא הוה וטבריא מוק"ח מיב"נ. תו לא מצי לשנויי דרבי פשיטא ליה דטבריא לא חשיבא מוק"ח. וכן לא מצי לשנויי דרבי מספקא ליה אי טבריא חשיבא מוק"ח או לא ומספיקא אין קורין רק בי"ד לדברי הגאונים הנ"ל. דהא אכתי תיקשי דמ"מ הא טבריא נידונית ככרך מחמת דסמוכה לחמתן ומדינא אסור לעשות מלאכה בט"ו. אלא הדר ביה הגמרא ומשני דרבי בארביסר נטע וע"ז פריך ומי פשיטא ליה לרבי דטבריא בעצמה מוק"ח מיב"נ והא חזקיה קרי בי"ד ובט"ו דמספקא ליה כו'. (וזה ל"ל דחזקיה גזר בטבריא אטו הסמוכים לה ורבי לא גזר דא"כ תיקשי דחזקיה לא מצי לחלוק על רבי כנ"ל). ומשני לרבי פשיטא ליה כו' כנ"ל. וא"ש:

ה ועוד יש ליישב בפשיטות קושיית הט"א הנ"ל. ובזה יתיישב ג"כ קושיית המל"מ מדברי הר"ן בפסחים גבי הסיבה דד' כוסות כנ"ל. (מלבד מ"ש לעיל בזה) וגם ליישב קושיית המהרש"ל ע"ד הרמב"ם דבעיירות המסופקות אם מוק"ח מיב"נ קורין בי"ד ובט"ו ולא יברך כ"א בי"ד. והקשה המהרש"ל דלמה לא יברכו ג"כ בט"ו כמו שמברכין בספיקא דיומא לענין יו"ט. והובא בט"ז ובמג"א. ותירצו ע"ז תירוצים שונים. ע"ש בדבריהם. וי"ל לפי מה דאיתא בירושלמי בפ"ק דשקלים ובפ"ק דמגילה א"ר חלבו אר"ה בשם ר"ח רבה הכל יוצאין בי"ד שהיא זמן קריאתה, (דאפי' כרכים שקורין בט"ו מ"מ יוצאין ג"כ בקריאת י"ד), אר"י לר' אחא לא מסתברא אלא לשעבר אבל להבא לא. (היינו דהא דאר"ח דיוצאין בקריאת י"ד הוא רק בדיעבד דבכרכים נמי אם קראו בי"ד בדיעבד יצאו אבל לכתחלה הם צריכין לקרות בט"ו דוקא). והתני מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין אותה שני ימים, והיינו בעיירות המסופקות אם מוק"ח מיב"נ דקורין בי"ד ובט"ו ולמה לא נימא דיוצאין בקריאת י"ד בדיעבד וא"צ לקרותה עוד בט"ו). א"ל אף אנא סבר כן אר"מ ויאות אילו משקרא בי"ד חוזר וקורא בט"ו שמא אין שומעין לו אם אתה אומר כן נמצאת עוקר זמן כרכים בידך. (כיון דאף משקרא בי"ד אם רוצה לחזור ולקרות בט"ו אין מוחין בידו ממילא לענין עיירות המסופקות צריכים לקרות ג"כ בט"ו דחשיב זה כמו לכתחלה ולא כדיעבד, דאם נימא לקבוע ההלכה דיקראו בי"ד ולא בט"ו כלל עוקרים לכתחלה זמן כרכים בידים. וע' בתשו' הרא"ש ס"ס כ"ג שכ' שם דכל שרגילין בכך אין זה נקרא דיעבד אלא לכתחלה. וכש"כ הכא אם נפסוק להם דא"צ לקרות רק בי"ד דחשיב לכתחלה). ולפ"ז לכאורה מבואר מהך ירושלמי כדברי הרמב"ם ולא כדברי הגאונים דעיירות המסופקות צריכין לקרות מדינא בי"ד ובט"ו. ולדברי הגאונים צ"ל הכא בפי' הירושלמי דעיירות המסופקות שקורין ג"כ בט"ו הוא רק במדת חסידות כמ"ש בר"ן הנ"ל רק דבמקומות שנהגו כן לקרות ב' ימים אין להם לשנות מנהגם. ואף דבממ"נ יצא בדיעבד בקריאת י"ד מ"מ יש מקום למנהגם (ולא הוי מנהג בטעות) מחמת די"ל דמחמירין בזה כמו לכתחלה ומ"מ אין זה חיוב מדינא רק ממד"ח כו'. ועכ"פ לפי המבואר בירושלמי דבכרכים יוצאין ג"כ בדיעבד בקריאת י"ד. (וע' בירושלמי במגילה פ"ק ה"ג ובפ"ב ה"ג). בזה מיושב קושיית המהרש"ל לד' הרמב"ם דאין לברך בט"ו מטעם דבדיעבד בממ"נ כבר יצאו י"ח קריאת המגילה בי"ד רק דמ"מ אין לפוטרם תמיד לכתחילה מקריאת ט"ו כנ"ל. ולא דמי לספיקא דיו"ט שני שהוא חיוב גמור. וגם מיושב בפשיטות קושיית המל"מ מדברי הר"ן דפסחים הנ"ל דכולהו כוסות צריכי הסיבה דבספיקא דרבנן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי צריך להחמיר בשניהם כנ"ל, והכא שאני דאין זה בגדר תרי קולי דסתרי אהדדי כלל, מאחר דבממ"נ יצא בקריאת י"ד ואין כאן שום חיוב מדינא אח"כ לקרות בט"ו רק ממד"ח כנ"ל. ומעתה י"ל ג"כ קושיית הט"א מגמרא דפ"ק דמגילה הנ"ל. דהגמרא לא מצי לשנויי דרבי נמי מספקא ליה אי טבריא חשובה מוק"ח ומספיקא א"צ לקרות רק בי"ד ומש"ה שרי נמי בעשיית מלאכה בט"ו. דזה אינו. דלענין קריאת המגילה שייך לומר דבדיעבד כבר יצא בקריאת י"ד. אבל לענין איסור מלאכה בט"ו זהו הוי איסור לכתחלה. (ול"ש לומר שיצא בדיעבד במה שלא עשה מלאכה בי"ד). וא"כ יש, לדון דין ספיקא דרבנן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי דצריך להחמיר בשניהם מדינא ופריך שפיר:

ו ואמנם בעיקר הך סברא שכתב הר"ן בדברי הגאונים דעיירות המסופקות א"צ לקרות בט"ו משום דהוי ספק של דבריהם דקריאת המגילה מדרבנן. יש לדון בזה דמצות קריאת המגילה וכן שאר מצות הנוהגות בפורים הכל הוא מדברי קבלה דמגילת אסתר ברוה"ק נאמרה וי"ל דדברי קבלה ספיקן לחומרא כשל תורה. וכבר העיר בזה הט"א שם. (וכדאמר בגמרא בר"ה די"ט ע"א דד"ק כד"ת דמי וא"צ חיזוק. (וע' ברמב"ם פ"ג מהל' נדרים ה"ט). ובש"ע או"ח סי' תרצ"ו ס"ז פסק דאונן מותר בבשר ויין בפורים דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים דאורייתא דשמחת פורים ד"ק נינהו שהם כד"ת. וכן מבואר מדברי הה"מ פ"ג מהל' מגילה הלכה ו' דמצות שמד"ק הוי ד"ת ממש ולא מד"ס אם לא היכא שהביאו הפסוק מד"ק רק לסמך ולדמיון. ע"ש. מיהו הכ"מ חולק שם בזה. וע' ברכות דמ"ח ע"ב ר' יונתן אומר א"צ הה"א כו'. מוכח דאין חילוק בין ד"ק לד"ת. ובגיטין דל"ו ע"א חשיב ליה הגמרא מדאורייתא. וכן בכתובות דנ"ב ע"ב. וכן בדוכתי טובא בגמרא קרי לד"ק ד"ת). ויותר מזה מצינו בהא דבברכות (ד"ח סע"א) ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא כו' בעי ר"פ בין פסוקא לפסוקא מהו תיקו. וכתב שם ברבינו יונה דה"ל תיקו דאורייתא ולחומרא וכ"פ שם בטוש"ע. אף דקריאת התורה אינה אלא מתקנת נביאים כדאיתא בב"ק (דפ"ב ע"א). ואיסור זה לצאת בשעת קריאה אינו מפורש בד"ק רק דרך אסמכתא. ומ"מ ספיקו לחומרא. (וע"ש בד"ח על הרא"ש מ"ש בזה). וכש"כ במה שמפורש בד"ק די"ל דספיקו לחומרא. וכ"כ הב"י באו"ח בסי' תקנ"ד בחד תירוצא לענין הבעיא דלא איפשיטא ביומא (דע"ז ע"ב) רב אצל תלמיד מאי וקיי"ל לחומרא אף לענין ט"ב ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא משום דתקנת נביאים היא חמיר כד"ת וספיקו לחומרא (וע"ש בב"י בסי' הנ"ל מ"ש בשם הגמי"י שהר"ת התיר לאשה יולדת לאכול בצו"ג כו' דנקיט שם בפשיטות ג"כ דד"ק כד"ת). וכן משמע ג"כ מדברי הרמ"מ שבתשו' ב"י והובא במג"א (סי' רפ"ב ס"ק ו') לענין קה"ת בשבת דקטן אינו יכול להיות מקרא עד שיביא שתי שערות וטעמא דד"ק ותקנת נביאים עדיפא מחיוב דרבנן וכמ"ש בפמ"ג שם. מיהו ל"מ כן בתוס' ברכות (דט"ו סע"א) ובמגילה (די"ט ע"ב) דמבואר מדבריהם דקטן שהגיע לחינוך שחיובו מדרבנן יש לו להוציא אחרים בקריאת המגילה דהחיוב מדרבנן. והוצרכו לומר לרבנן דר"י דקטן אינו מוציא במגילה דטעמייהו משום דלא אתי חד דרבנן ומפיק תרי דרבנן. ומבואר דלענין זה לא הוי ד"ק כד"ת. (ואולי י"ל דהתוס' שם רצו לתרץ בחדא מחתא מה שהקשו מסוכה דקטן אינו מוציא בקריאת הלל. מיהו בברכות שם לא הזכירו מהך דסוכה וע' ברש"י בתענית (דכ"ח ע"ב ד"ה מנהג) דהלל דחנוכה דהוי מתקנת נביאים כדאורייתא דמי). וי"ל דהתוס' במגילה שם רצו לתרץ בהא דלרבנן דלר"י קטן אינו יכול להוציא בקריאת המגילה אף לנשים דנשים אף דחייבות ג"כ בקריאת המגילה מ"מ חיובא דידהו רק מדרבנן כמ"ש בתוס' במגילה (ד"ד ע"א) והוכרחו לומר משום דלא אתי חד דרבנן ומפיק תרי דרבנן. (וע' בתשו' צ"צ סי' כ"ח ג"כ מבואר דפשיטא ליה דד"ק הוו כדאורייתא ממש). ומיהו ראיתי בר"ן בפ"ב דתענית שכ' ע"ד הרז"ה דס"ל דימי הפורים ד"ק הם וא"צ חיזוק ומותר להתענות ביום שלפניו, והר"ן כתב ע"ז דד"ק לא הוי אלא מה שנאמר עפ"י נביא ומגילת אסתר לאו עפ"י נביא נאמרה וכתב ראיה מירושלמי וחזר ודחה זה. ובספ"ק דר"ה כתב הר"ן גופיה כד' הרז"ה הנ"ל. ע"ש. (ובתוס' ברכות דמ"ז ע"ב וש"ד שכ' דאבילות יום ראשון דאורייתא מקרא דואחריתה כו'. י"ל דש"ה דלא כ' בקרא דרך ציווי רק ממילא שמענו זה. וברא"ש שם כ' דאבילות יום ראשון דרבנן. וכ"כ בספ"ב דברכות ובריש כתובות כ' שזה רמז בעלמא. וע"ש מ"ש בשם הרמ"ה סמך לשמחת חתן מביום חתונתו כו'. וע' במ"ק ד"ז ע"ב):

ז והנה בט"א שם כתב דאין להביא ראיה דספק ד"ק לחומרא מהתוספתא שהובא בתוס' לעיל (ד"ד ע"א) דטומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו ואי ספיקא לקולא הכא א"כ אמאי לא יוציא הטומטום אף לאיש גמור מספיקא דשמא הוא זכר ג"כ. ודחה זה שם דהא אפי' נימא דבקריאת המגילה ספיקא לחומרא מ"מ קשה אמאי טומטום אינו מוציא את מינו הא ה"ל ס"ס דשמא שניהם זכרים ושמא שניהם נקבות וכל ס"ס לקולא, אלא צ"ל משום שיש כאן שני קולי דסתרי אהדדי דאם טומטום אחר בא להוציא את זה ונימא ג"כ דמוציא אותו מס"ס וסתרי אהדדי. ולפ"ז י"ל ג"כ דספק בד"ק לקולא ואפ"ה טומטום אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו ג"כ מה"ט שיש כאן תרי קולי דסתרי אהדדי לענין אם אשה יכולה להוציא את זה הטומטום מחמת ספק דילמא הטומטום ג"כ אשה וה"ל תרי קולי דסתרי אהדדי ובכה"ג אזלינן לחומרא אף בדרבנן. עכ"ד הט"א. ואין דבריו מוכרחים דמה שהקשה בהא דטומטום אינו מוציא את מינו אמאי לא מקילינן משום ס"ס. לא ראה דברי הרא"ם בביאוריו לסמ"ג בהל' מגילה שתירץ ע"ז משום דס"ס בתרי גופי לא אמרינן והובא בפר"ח ביו"ד בדיני ס"ס. וסברת הט"א דלא מהני כאן ס"ס משום שיש כאן תרי קולי דסתרי אהדדי. (וכ"כ ג"כ בר"ה דכ"ט ע"א). זה אינו דכאן יש לדון בס"ס על שני המעשים ביחד ג"כ. ולא דמי לההיא דנדה כלל. (וכמו שהשיג עליו בתשו' רע"א סי' ו'). ובעיקר, ראייתו מהך דטומטום. הנה מהא דטומטום אינו מוציא את האיש מזה ודאי אין ראיה דספק ד"ק לחומרא, דאפי' נימא דספק ד"ק הוי כדין ספיקא דרבנן דלקולא. מ"מ ש"ה דאיכא חזקת חיוב וכבר כתבו הפר"ח וכמה אחרונים דחזקת חיוב לענין מצוה הוי כמו חזקת איסור דבכה"ג אף בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא. וי"ל שד"ז דטומטום אינו מוציא את האיש זהו בגדר אין ספק מוציא מידי ודאי. וזה תליא בשני התירוצים שבתוס' פסחים (ד"ט ע"א ד"ה כדי). ובתוס' נדה (דט"ו ע"ב ד"ה בהמתו). אי אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי בדרבנן. ואף לפמ"ש בתשו' נו"ב (מ"ק חיו"ד סי' ס"ה) ובצל"ח בפ"ג דברכות לחלק בזה בין איסור דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא ובין שאין לו עיקר בדאורייתא. מ"מ י"ל כאן דספק בד"ק עכ"פ חשיב כמו איסור דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא ומחמירין במקום חזקת חיוב אבל היכא דליכא חזקת חיוב י"ל דספק ד"ק לקולא. אבל מהא דתניא דטומטום אינו מוציא את מינו ג"כ. מזה שפיר יש להוכיח דספק ד"ק לחומרא. דנהי דאין להקל כאן מטעם ס"ס משום דס"ס בתרי גופי לא אמרינן כמ"ש הרא"ם הנ"ל. מ"מ ה"ל להקל כאן מטעם ספק דרבנן לחוד. דהא כאן על הספק שאנו דנים ליכא חזקת חיוב עכ"פ. דאם הטומטום השומע הוא אשה הרי יי"ח בקריאת טומטום חבירו אף שהוא ג"כ אשה. וכאן הספק רק שמא הקורא אשה והשומע איש. ואיש הוא בר חיובא יותר מהאשה. וכיון דזהו גופה ספק אם השומע איש או אשה ממילא אין כאן חזקת חיוב נגד ספק זה וש"מ דספק ד"ק לחומרא. ואף לפי הבנתו של הט"א דכאן לא מהני ס"ס משום תרי קולי דסתרי אהדדי כנ"ל. מ"מ לפמ"ש במ"א דאף דס"ס לא מהני באיסור דאורייתא היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי וכן בספיקא דרבנן לא שרינן בתרי קולי דסתרי אהדדי. מ"מ כשיש ס"ס באיסור דרבנן אף היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי שרינן שפיר בכה"ג. לפ"ז ג"כ יהיה מוכח מהא דטומטום אינו מוציא את מינו ולא מהני ס"ס בכה"ג וש"מ דספק ד"ק לחומרא כמו ספק איסור דאורייתא וכמבואר:

ח אך ראיתי לבעל נו"ב (במ"ת בחיו"ד סי' קמ"ו) שדן שם לענין ספק חרם דמבואר בדברי הרמב"ן דמה שב"ד יכולין לגזור בחרם זהו מדברי קבלה מהנביאים, וכ' שם הנו"ב דמ"מ ספיקו לקולא והביא ראיה מתשובת הרמב"ן סי' רס"ג שכ' שדיני המנודה אינם ד"ת כו' ולפיכך כולהו בעיות דסלקי בתיקו לענין מנודה בפ' ואלו מגלחין פסקינן לקולא וכמ"ש הרמב"ם שם ואילו היה דינו ד"ת הי' לחומרא ככל ספיקא דאורייתא כו'. ומזה מבואר דמה שהוא מד"ק ספיקו לקולא. עכ"ד הנו"ב. ואף שלכאורה יש לדחות ראייתו די"ל דעיקר החרם של ב"ד זהו מד"ק אבל כל דיני המנודה בפרט מה שהצריכוהו לנהוג בעצמו ומה שאסרו לו חכמים זהו מדרבנן ממש ואין לזה שום שורש מד"ק. והבעיות שבפ' ואלו מגלחין מנודה מהו בקריעה מהו בכפיית המטה מהו בתשמיש כו' בכל זה הוי ספיקו לקולא דהוי ספיקא דרבנן ממש לענין דברים אלו. ולא הוי מד"ק רק עיקר ענין חרם ב"ד כנ"ל. מיהו מלשון הרמב"ן בתשובה שם משמע כהנו"ב. אלא די"ל דהרמב"ן לטעמיה דבמגילה נמי ס"ל כשיטת הגאונים דבעיירות המסופקות א"צ לקרות בט"ו משום דהוי ספק של דבריהם. ומוכח דס"ל דספק ד"ק להקל. (וכ"כ בהדיא בחי' הרשב"א במגילה בשם הרמב"ן). משא"כ לדברי הרמב"ם ודעימיה דס"ל דצריכין לקרות מדינא בט"ו ג"כ י"ל דס"ל דספק ד"ק לחומרא. אמנם י"ל דאף אם נימא דספק ד"ק לחומרא מ"מ א"ש הכא דברי הגאונים וסברתם נכונה דעיירות המסופקות א"צ לקרות בט"ו משום דהוי ספק של דבריהם לפמ"ש לעיל מהירושלמי דשקלים ודמגילה דבכרכים המוק"ח מיב"נ ג"כ יי"ח בדיעבד בקריאת י"ד. רק בעיירות המסופקות אם מוק"ח מיב"נ דצריכים לקרות בט"ו אחר שכבר קראו בי"ד היינו מטעם דלגבי דידהו חשיב זה כמו לכתחלה ולא כדיעבד אם נפטור אותם תמיד מלקרות בט"ו כנ"ל. זהו ודאי רק מדרבנן להחמיר בזה מדין לכתחלה אבל עצם החיוב של קריאת המגילה שמד"ק כבר נפטרו בדיעבד ממ"נ אחר שקראו בי"ד. וממילא לענין קריאת ט"ו הוי ספיקא דרבנן ולקולא. וא"ש:

ט ועתה נבאר בטעמם של הגאונים דבעיירות המסופקות א"צ לקרות רק בי"ד מטעם דהולכין אחר רוב עיירות ורוב עיירות אין מוק"ח מיב"נ. והקשו עליהם דהא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וזה תליא בדין קבוע שאינו ניכר לעצמו אם חשיב קבוע מדאורייתא וכמו בעשר חנויות מוכרות בשר ונמצא אח"כ שבהמה א' היתה טריפה ולא נודע באיזו חנות היה ולא נתברר מקום האיסור שדעת הר"ש מקינון בס' כריתות דבכה"ג לא חשיב קבוע דאל"כ יקשה דיאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע. (ולפי' הרמב"ם דנחל איתן הוא נחל השוטף בחזקה כו'. ליתא להנ"ל. וע' בתשובת מהרי"ק סי' קנ"ח. ובתשובת ח"ץ סי' ל"ב שיישב דברי הרמב"ם מגמרא דפסחים דנ"ג ע"א. ותמיה שלא הקשו ע"ד הרמב"ם מגמרא דנדה ד"ח ע"ב בתולת קרקע כ"ז שלא נעבדה נ"מ לנחל איתן. ע"ש). וי"ל קצת עפ"י דברי התוי"ט בפ"ט דסוטה מ"ה. ע"ש). וכן מבואר בתוס' בחולין (דצ"ה ע"א ד"ה ספיקו) ובזבחים (דע"ג סע"ב) ובפסחים (ד"ט ע"ב) דלא הוי קבוע אא"כ האיסור ידוע וניכר במקומו ואינו מעורב עם ההיתר. וכ"כ התוס' בנזיר (ר"ד י"ב) גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם דזהו רק קנסא בעלמא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי לישא אשה דאזלינן בתר רובא ולא אמרינן בזה כל קבוע כמע"מ דמי כיון שאין האיסור ניכר לעצמו. (מיהו בגיטין דס"ד סע"א כתבו התוס' עוד טעם אחר דמדאורייתא שרי הכא דשמא לא קידש לו השליח כלל אשה דאינו בידו שמא לא נתרצית). אבל מד' הרמב"ן בגיטין שם והובאו דבריו ברשב"א ובר"ן שם מבואר דס"ל דמדינא אסור בכל הנשים שבעולם וכל הנשים שמותרות לינשא היינו משום חזקת פנויות דידהו משא"כ לדידיה לא מהני חזקת פנויה של הקרובות כו'. משמע דס"ל דלא שרינן לו לישא אשה משום דאזלינן בתר רובא מטעם דבכה"ג נמי שייך קבוע מדינא. וכ"כ שם בש"מ בנזיר בשם ה"ר עזריאל דהתם טעמא משום קבוע. ומוכח מדבריו דס"ל דקבוע שאינו ניכר חשיב ג"כ קבוע מדאורייתא וכמע"מ דמי. וכבר כתבתי במ"א לדחות זה די"ל דהרמב"ן וה"ר עזריאל ג"כ מודים בזה דקבוע שמעורב ואינו ניכר אין לו דין קבוע. והתם בנזיר שאני דכיון שמחזיקים שקידש אשה ועדי הקידושין והשליח והאשה הם עצמם יודעין שנתקדשה זה חשיב כמו קבוע הניכר. וכמ"ש הרשב"א במ"ה בהדיא דכל שיש אחד שיודע ומכיר מקום הקביעות אף שלא נודע לנו מ"מ הוי קבוע גמור. (וראיתי בפמ"ג שהרגיש בזה ע"ד התוס'). וכעת נראה להוכיח כן מדברי הריטב"א בגיטין שם שהסכים לדברי הרמב"ן דאסור בכל הנשים מדינא ולא משום קנסא. והריטב"א גופיה בספ"ק דכתובות כתב בפשיטות דקבוע שאינו ניכר ל"ח קבוע. וע"כ לחלק דהכא הוי כמו קבוע הניכר. ויש לדחות קצת. וא"ל. והנה שם ביארתי ג"כ במה שהקשה בתשובות מהרי"ט (חאה"ע סי' י"ח) מדברי התוספות בסנהדרין (סוף ד"פ) גבי הנסקלין שנתערבו בנשרפין שהקשה הריב"ם לר"ת דאמאי לא ניזיל בתר רובא וידונו בשריפה ותירצו שם בתירוץ בתרא משום דה"ל קבוע כמע"מ דמי ופטור מדאורייתא דספק נפשות להקל. (וכ"כ התוס' בזבחים דע"א ע"א ובחולין די"א ע"ב). ומוכח מדבריהם הכא דאף שאין הקבוע מבורר וניכר אלא מעורב ברוב מ"מ יש לו דין קבוע. ותירץ המהרי"ט דהתם לאו עיקר טעמא משום קבוע אלא משום דבע"ח נינהו ובע"ח חשיבי ולא בטילי. עכ"ד. ודבריו דחוקים דהא דבע"ח חשיבי ולא בטילי הוא מדרבנן ומדברי התוס' שם מבואר דמדאורייתא פטורים מה"ט דהוי קבוע וספק נפשות להקל. (ודוחק לומר בכוונתם דאחר דמדרבנן הוי כמע"מ מש"ה יפטר ג"כ מדאורייתא לחשוב זה לספק נפשות להקל. וכעין זה י"ל בדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח בנולד פחות מט' חדשים דההורגו בתוך ל' יום אינו נהרג עליו. אף דרוב האחרונים ס"ל בדברי הרמב"ם דחשש נפל הוא מדרבנן ומדאורייתא אזלינן בתר רוב ולדות שהם ב"ק כו'). וראיתי בכו"פ ביו"ד בסי' ק"י שהקשה ג"כ מדנפשיה מדברי התוספות בסנהדרין הנ"ל ולא ראה דברי המהרי"ט הנ"ל. וגם הוא לא כתב תירוץ נכון ע"ז ואמנם כבר ביארתי שם מה שי"ל שמכאן ראיה לדברי בעל ספר המקנה בקידושין (דל"ב ע"א) דלפמ"ש התוס' בב"ק (דמ"ד ע"ב) ובסנהדרין (דע"ט ע"א) דלר"ש דס"ל נתכוין הרוג את זה והרג את זה פטור לא משכחת לה קבוע דקרא בזורק אבן לגו אלא באומר לאותו שעומד שם אני מתכוין. (ואינו ניכר מי הוא). וממילא אליבא דר"ש מוכח דאף כשאין הקבוע ניכר במקומו ג"כ הוי קבוע מדאורייתא משא"כ לרבנן דר"ש ס"ל דלא הוי קבוע אא"כ ניכר האיסור במקומו. (ומיהו לפמש"ל בשם הרשב"א במ"ה י"ל ע"ז). ולפ"ז י"ל דהתוס' בסנהדרין הנ"ל דקיימי אמתני' דנסקלין שנתערבו בנשרפין דהנשרפין רובא, וקושיית הריב"ם לר"ת הוא רק אליבא דר"ש התם דאמר ידונו בסקילה שהשריפה חמורה אמאי לא ניזיל בתר רובא לדונם בשריפה. וע"ז שפיר תירצו התוס' משום, דכל קבוע כמע"מ דמי והיינו דר"ש לטעמיה דס"ל דקבוע שאינו ניכר ג"כ הוי קבוע מדאורייתא. (ואף דעדיין יש להקשות לרבנן דר"ש התם דאמרי ידונו בשריפה שהסקילה חמורה דלמה להו האי טעמא דתיפוק ליה דאזלינן בתר רובא ורובא נשרפין נינהו דלרבנן דר"ש לא חשיב קבוע כל שאינו ניכר וכנ"ל. הא לק"מ. חדא די"ל דלדבריו דר"ש קאמרי ליה אפילו אי בכה"ג חשיב קבוע מ"מ יש לדונם בשריפה מטעם שהסקילה חמורה. ועוד דהא נ"מ לדינא כשהנסקלין והנשרפין כהדדי נינהו ואין כאן רוב באחד נגד חבירו מ"מ צריך לדונם בקלה שהיא שריפה). והנה בענין זה יש עוד סתירות וחילוקי סברות בזה. וכבר ביארתי במ"א באריכות בחידושיי לאה"ע ידרשם המעיין משם. (וכמ"ש העתקה מחידושיי לאה"ע בסימן שאח"ז אי"ה). וכאן ננקוט בקצרה השייך לעניננו. דאחר דלפ"ד רוב הפוסקים לא חשיב קבוע כל שאינו ניכר וידוע האיסור במקומו. א"ש הכא סברת הגאונים דהולכין אחר רוב עיירות שאינן מוק"ח מיב"נ ומש"ה בעיירות המסופקות א"צ לקרות רק בי"ד. (ועיין בשעה"מ שכתב בשם ספר ל"ל סברא אחרת דלא שייך כאן דין קבוע יע"ש). באופן שנתבאר שדברי הגאונים מסתברים ונראים והרמב"ן הסכים לדעתם וכתב שיפה הורו הגאונים. אלא שהב"י כתב שנהגו העולם כדברי הרמב"ם לקרות בעיירות המסופקות בי"ד ובט"ו. אבל מ"מ יש בזה כמה חילוקים וכמשי"ת אי"ה:

י ובב"י סימן תרפ"ח הביא בשם ה"ר יוסף אביו שהיה קורא תגר על המנהג שנוהגים בכל עיר מוק"ח לקרות בי"ד ובט"ו דע"כ לא קאמר הרמב"ם שקורין בשני הימים אלא בכרך שהוא ספק דהיינו שקצתם אומרים שמוק"ח מיב"נ וקצתם אומרים שאינה מוקפת מיב"נ אבל כל שאין יודעים בה כלל לא מיקרי ספק. והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם בפ"ח משגגות דאינו חייב באשם תלוי עד שיהיה שם איסור קבוע כו' ומינה נשמע לענין קריאת המגילה דסתם עיר המוק"ח ואין יודעין בה אם מוק"ח מיב"נ דלא באה לכלל ספק כלל ואין קורין בה אלא בי"ד בלבד שהוא זמן קריאה לרוב העולם. והב"י השיג עליו וכתב שאין הנדון דומה לראיה דא"כ אפילו נחלקו בקבלתם ז"א מוק"ח וז"א אינה מוק"ח לא יקראו בי"ד ובט"ו דכל כה"ג לא מיחייב אשם תלוי לפ"ד הרמב"ם כו'. ומ"מ הב"י גופיה אח"כ הביא שכ"מ מדברי הר"ן ג"כ כדברי ה"ר יוסף הנ"ל. ובסוף דבריו הביא הב"י תשובה אשכנזית בשם הר"מ גאון דעיירות דידן כולן קורין בי"ד אי לאו דקים לן שמוק"ח מיב"נ וספיקא דטבריא שאני דהוי ספיקא דדינא. עכ"ד. ומספיקא דהוצל לא הזכיר. ומשמע דס"ל כדברי הר"ן משום שנחלקו שם בקבלתן כו'. וזהו כדברי ה"ר יוסף הנ"ל). ובחי' המאירי למסכת מגילה כתב שם בהדיא ג"כ כדברי ה"ר יוסף הנ"ל. ובמה שהקשה הב"י ע"ד ה"ר יוסף הנ"ל דלדבריו אפילו נחלקו בקבלתם ז"א מוק"ח וז"א אינה מוק"ח ג"כ לא יקראו בט"ו דכל כה"ג אינו חייב אשם תלוי לפ"ד הרמב"ם שם. לכאורה הב"י סותר בזה דברי עצמו מ"ש בכ"מ בהלכות שגגות שם על מ"ש הרמב"ם האוכל חתיכה וע"א אומר לו זה שאכלת חלב הוא וע"א אומר לא אכלת חלב כו' הואיל ונקבע האיסור כו' ה"ז מביא אשם תלוי. והראב"ד כתב עליו לא ידעתי היאך נקבע האיסור בכאן כו'. וכתב הכ"מ שם וז"ל ויותר נראה לומר דשפיר איקבע איסורא ע"פ ע"א אע"פ שאין שם אלא חתיכה א' עכ"ל. (וע"ש בלח"מ שפירש בדברי הרמב"ם דמיירי בשותק ולא באומר א"י). ויש להאריך בזה. אלא שאכמ"ל וגם במ"ש הב"י עוד ע"ד ה"ר יוסף הנ"ל דמההיא דאשם תלוי ליכא למיגמר דש"ה דכתיב מכל מצות וקרינן מצות בלשון רבים ויש אם למקרא כו'. ג"כ אינו מוכרח. דאף דרבא בכריתות (די"ז ע"ב) אמר טעמא דרב מקרא דכל מצות כו'. מ"מ לר"נ שם (די"ח ע"א) וקיי"ל כוותיה דאמר מ"ט דרב קסבר שתי חתיכות איקבע איסורא כו' אמר הכי מסברא ולא משום קרא. כדמשמע שם בגמרא וכ"מ בתוס' סוכה (ד"ו ע"ב ד"ה ור"ש). וכמ"ש שם בתוי"ט ברפ"ד דכריתות כן בהדיא דר"נ אמר כן מסברא ולא מקרא. וכן הסכים בתשובת נו"ב (מ"ק חאה"ע ס"ס מ"ג). ומיהו אף לפ"ד הב"י דאין לדמות זה להך דחיוב אשם תלוי כלל. מ"מ בלא"ה י"ל ולחלק כחילוקו של ה"ר יוסף הנ"ל. דדוקא כשקצתם אומרים שהיא מוק"ח מיב"נ וקצתם אומרים שאינה מוק"ח מיב"נ בזה החמירו כאן לקרות בי"ד ובט"ו וכמו רב אסי בהוצל דקרי בי"ד ובט"ו מה"ט. ולא אזלינן בזה בתר רוב עיירות שאינן מוק"ח מיב"נ וכמו בעלמא בספיקא דתרי ותרי אף אי תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא מ"מ החמירו מדרבנן דלא לאוקמי אחזקה כמ"ש התוס' בכתובות (דכ"ו ע"ב ד"ה אנן) ובשאר דוכתי. (ובח"ש כתב דבתר רובא ג"כ ל"א בספק דתרי ותרי) ה"נ הכא כעין זה י"ל לענין קריאת המגילה החמירו דלא למיזל בתר רובא במקום שמכחישין זא"ז וצ"ל בי"ד ובט"ו משא"כ היכא שאין יודעים כלל אם מוק"ח מיב"נ דהולכין אחר רוב עיירות ולא מצינו שיחמירו חכמים גם בזה לקרות בט"ו. ומנ"ל להחמיר בזה. והיא סברא נכונה:

יא עוד יש לבאר קצת. במה שהרמב"ן והר"ן הביאו דברי האומרים דעיירות המוק"ח מיב"נ דקורין בט"ו היינו דוקא בעיירות שבא"י אבל עיירות שבח"ל אפי' מוק"ח מיב"נ קורין בי"ד דמה ענין יהושע בח"ל ועוד דג"ש דפרזי פרזי דגמרינן מקרא דערי הפרזי הך קרא בא"י כתיב. והא דר"א קרי בהוצל בי"ד ובט"ו היינו הוצל דבנימין שהיא בא"י ותרי הוצל נינהו. עכ"ד. ומפירש"י במגילה דף י' רע"ב) בהא דאמרינן שם דכל שתעלה לך בידך מסורת מאבותיך שמוק"ח מיב"נ כל המצות הללו נוהגין בה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל ופירש רש"י כל המצות הללו הנוהגות בערי חומה שילוח מצורע וקריאת מגילה בט"ו כו'. ומזה משמע דלמ"ד קדושה ראשונה לא קידשה לע"ל אין קורין בה בט"ו אע"פ שמוק"ח מיב"נ וכש"כ בעיירות שבח"ל דאין לקרות בט"ו לכ"ע וכדברי פוסקים הנ"ל. ומצאתי בט"א במגילה (ד"ג ע"ב) שהביא שם דברי רש"י אלו ודייק כן מדבריו דלמ"ד דק"ר לא קידשה לע"ל אין קורין המגילה בט"ו אע"פ שמוק"ח מיב"נ. והקשה ע"ז דא"כ, מאי פריך הגמרא על רבי והא טבריא מוק"ח מיב"נ הואי דמאי קושיא והא רבי גופיה ס"ל דקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל כדאיתא בפ"ק דחולין (ד"ז ע"א) גבי הא דהתיר רבי בית שאן. ע"ש. ואף דרבי ס"ל דקדושה שנייה לא בטלה מדהתיר בית שאן לבד מכלל דשאר עיירות שבא"י בקדושתן קיימי לענין כל המצות וכדפירש"י בחולין שם. מ"מ מאי פריך הגמרא במגילה בפשיטות על רבי ומנליה להגמרא דטבריא נתקדשה בקדושה שנייה כו'. עכ"ד הט"א. ועוד האריך להקשות טובא על פירש"י. ע"ש. ולפי הבנתו עוד יש לתמוה על רש"י דלעיל (ד"ב ע"ב) דפריך הגמרא אלא שושן דעבדא כמאן לא כפרזים ולא כמוקפין. ופירש"י דהא בשושן לא ידעינן שהוקפה מיב"נ. מבואר בהדיא דאי ידעינן שהוקפה מיב"נ שפיר קורין בט"ו אע"פ שהיא בח"ל. והמקשן התם אכתי לא ידע הך סברא דשאני שושן הואיל ונעשה בה נס. אלא י"ל בדברי רש"י דס"ל דבח"ל נמי כל עיר שמוק"ח מיב"נ ועדיין היא מוק"ח עכשיו ג"כ קורין בט"ו. רק בעיר שחרבה חומתה דמ"מ מאחר שמקודם היתה מוק"ח בימי יב"נ דינה כמוק"ח לקרות בט"ו, משום דגם לענין בתי ערי חומה דינה כמוק"ח כדדריש ר"א בר' יוסי מקרא דאשר לוא חומה ואע"פ שאין לו עכשיו והיתה לו קודם לכן דקדושה קמייתא לא בטלה. זהו רק בא"י דקידשה לע"ל ואף העיירות המוק"ח נתקדשו שיהיו נדונין כמוקפין אף לאחר חורבנן. משא"כ בח"ל כל עיר שעכשיו אינה מוק"ח אף שמקודם היתה מוקפת חומה מיב"נ מ"מ בתר השתא אזלינן ונדונית כפרזים לקרות בי"ד. כיון דלא שייך לומר קידשה לע"ל כו'. ובזה מיושב דאין כאן סתירה ברש"י וגם מיושבים קושיות הט"א הנ"ל ג"כ יב ואחרי שביארנו כל הדעות בזה. דלדברי הגאונים וכ"ד רמב"ן ורשב"א דבעיירות המסופקות אם מוק"ח מיב"נ מדינא א"צ לקרות רק בי"ד ורק ממדת חסידות קורין בט"ו ג"כ. וראיתי בריטב"א למגילה שכתב בשם הרשב"א שאין כל הדברים אמורים אלא בא"י או במקומות הקרובים לשם שהיה דינו ידוע בשעת תקנת נביאים אם דינם בי"ד או בט"ו. בזה ראוי לנהוג עכשיו מדת חסידות לקרות בשני הימים. אבל בח"ל דהעיירות לא היו ידועות להם בשעת התקנה דינן עכשיו דכל שהוא ספק קורין בי"ד לבד. (ומבואר מדבריו דאפי' מדת חסידות ליכא לקרות בט"ו). ואף לדברי הרמב"ם דס"ל דמדינא יש לקרות מספיקא בי"ד ובט"ו. מ"מ כבר נתבאר לעיל דהעיקר כדברי המאירי וה"ר יוסף דזהו רק כשנחלקו בקבלתן שמקצתן אומרים שיודעים שהיא מוק"ח מיב"נ כו' אבל כל שאין יודעים בה כלל לא מיקרי ספק לענין זה וא"צ לקרות רק בי"ד כו'. וע' בפר"ח שכתב בפשיטות דכל עיר שאינה מוקפת חומה עכשיו אינה בכלל הספק וקורין רק בי"ד. ומלבד כל זה. כבר כתב המג"א בשם הלבוש דבמדינות אלו אין להסתפק לפי שהם בצפון ורחוקים מא"י וידוע שלא היו מיושבים בזמן יהושע כידוע מנפות הארץ שבספר התכונה. כ"כ הלבוש. ובאמת זהו דבר ידוע וברור ואין להאמין להשמועה שאומרים על קצת עיירות במדינתנו שיש ספק אם הם מוק"ח מיב"נ שאין שום שורש דבר נמצא בזה. ומדינא בודאי א"צ לקרות בט"ו. וגם אם יש בזה מדת חסידות אינו ברור לפי הנ"ל. זולת מה שי"ל דאחר שכבר נהגו כן אין לשנות מנהגם. מיהו מי יודע אם הוי מנהג מבורר מקדם. וגם אולי נהגו כן מחמת שסברו שמצד הדין חייבין לקרות בט"ו והוי מנהג בטעות. וגם יש לדמות זה למ"ש הפר"ח באו"ח סימן תצ"ו בדיני מנהגי איסור סוף ס"א דבחומרא דהיא מילתא יתירתא אין איסור לשנות המנהג. (ול"ד למנהג שהוא לסייג ופרישות כו') וא"צ התרה. ועכ"פ ברור דאין כאן חיוב מדינא כ"א במדת חסידות י"ל בזה:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה