תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן לז
ע"ד מה ששאל כענין דבר בעתו. אם נשים מחוייבות לשמוע קריאת פרשת זכור דהוי מדאורייתא.
א הנה לכאורה י"ל דחייבות דאין זה מ"ע שהז"ג משום דמדאורייתא אין חיוב זה תלוי בקביעת זמן כלל. ומה שתיקנו לקרות פ' זכור בכל שנה סמוך לפורים זהו מדרבנן כידוע. וע' במג"א סי' תרפ"ה מ"ש ע"ד התה"ד בזה. אך ראיתי בספר החינוך להרא"ה במצוה תר"ג שהיא מ"ע של זכירת עמלק שכתב שם שמצוה זו נוהגת בזכרים שהם בני עשיית מלחמה ולא בנשים. ואמנם סברתו אינה מוכרחת כ"כ. שהרי מ"ע דמחיית עמלק היא מצוה בפ"ע. ומ"ע דזכירת עמלק היא מצוה בפ"ע. וי"ל שמ"ע זו דזכירת עמלק אינה תלויה כלל בזכרים שהם עושי מלחמה. (אם לא נימא דכיון דבפ' זכור כתיב תמחה את זכר עמלק דרשינן דמי שאינו מצווה במחייה אינו מצווה בזכירה ג"כ. אבל ידוע דאין לדרוש כן מעצמנו). ועוד יש לפקפק בזה דהא קיי"ל דמלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה כדאיתא בסוטה דמ"ד רע"ב). וכן מצאתי בספר מנחת חינוך הנדפס מחדש שתמה ע"ד החינוך בזה. והנה לפ"ד החינוך הנ"ל י"ל דה"נ אין הנשים מחוייבות ג"כ בלאו דלא תשכח האמור בפרשה. דהכל קאי רק על הזכרים כנ"ל. ובודאי אין לחלק בזה בין העשה להל"ת. ומלבד זה אף את"ל דבלאו דלא תשכח נשים חייבות מ"מ לפי מה דאיתא במגילה (די"ח ע"א) דלא תשכח הרי שכחת הלב אמור. הא מה אני מקיים זכור בפה. וכן איתא בת"כ פ' בחקותי. וכן בסיפרי פ' תצא. וא"כ נשים כל שאין מצוות במ"ע דזכור אפילו אי נימא דחייבות בל"ת דלא תשכח. מ"מ ממילא אין עליהן חיוב זכירה בפה כלל. רק שכבר ביארנו שדברי החינוך אינם מוכרחים בזה וכנ"ל:
ב אך בעיקר החיוב דקריאת פ' זכור דמשמע מדברי הפוסקים דהוי חיוב מדאורייתא לקרותו בכל שנה. יש לתמוה זו מניין לנו. דנהי דעצם חיוב הקריאה היא מה"ת מ"מ מנלן מדאורייתא הך שיעורא שצריך לקרותו בכל שנה. ודילמא סגי ליה בפ"א בשבוע או שיעור אחר, (ויש מצריכים לזכור פ' עמלק בכל יום כידוע). ובספר החינוך שם כתב שמצוה זו אין בה זמן קבוע בשנה כו' רק שלא תשכח שנאתו מלבבנו. ודי לנו בזה לזכור הענין פ"א בשנה או פ"א בשתי שנים או בשלש שנים, עכ"ל הרי מבואר מדבריו דא"צ מדאורייתא לזכור בכל שנה דוקא (ומה דנקט שלש שנים אפשר דכוונתו לבני מערבא דמסקי אורייתא לתלת שני במגילה דכ"ט ע"ב). אמנם מדברי הרא"ש בפ"ז דברכות (סימן כ') גבי עובדא דר"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה והקשו שם התוספות והרא"ש על הבה"ג שפסק דיו"ט האחרון דרבנן אינו דוחה אבילות דיום ראשון דאורייתא. דהא הכא אתיא תפלה דרבנן שהיא מצוה דרבים ודחי עשה דלעולם בהם תעבודו והרא"ש ביאר יותר וז"ל ואפילו הוי מילתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מה"ת אפ"ה דחי עשה דיחיד. דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פ' זכור שהוא מה"ת דמשמע דבכל ענין איירי עכ"ל הרא"ש. ומשמע מדבריו דאי הוה מיירי בפ' זכור דאורייתא הוה ניחא לומר דהעשה דאורייתא דוחה לעשה דיחיד. ואי נימא דמדאורייתא אין חיוב לקרות פ' זכור בכל שנה ואין לה זמן קבוע כלל. א"כ אכתי למה שיחרר ר"א עבדו להשלימו לעשרה בעת ההיא. והיה לו להמתין על זמן אחר שיהיו מצויין שם עשרה. וע"כ דמשום המצוה דרבנן לקרות פ' זכור בעת ההיא מש"ה שיחרר עבדו לזכות במצוה דרבנן. (ויש לדחות קצת דכוונת הרא"ש להוכיח דאפילו בקדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מה"ת ג"כ דוחה העשה. ושלא נימא שזהו רק בקריאת פ' זכור דחיוב זה יש לו עיקר מה"ת עכ"פ). ואולי לפ"ד הבה"ג י"ל כן ליישב מעליו קושיית התוס' והרא"ש שהוא יפרש עובדא דר"א שהיה משום קריאת פ' זכור דהוי דאורייתא (וס"ל דהחיוב מדאורייתא לקרותה בכל שנה כנ"ל). וקצת משמע כן בתוס' פסחים (דנ"ט ע"א סד"ה אתי) שמפרשים בהך דברכות דר"א שיחרר עבדו בשביל עשה דאורייתא ע"ש. אלא דבלא"ה י"ל דברי הבה"ג דלק"מ מהכא דיש לחלק בין תפלה דרבנן דהיא מצוה דרבים שדוחה לעשה דשיחרור עבדים דאם לא ישחרר עבדו יהיו הרבים כולם בטלים ממצוה זו. משא"כ בשמחת יו"ט אע"ג דהוי ג"כ מצוה דרבים מ"מ אין הרבים בטלים משמחת יו"ט ע"י אבילותו של זה רק הוא בעצמו מבטל שמחת יו"ט דרבנן ע"י אבילות דידיה דהוי דאורייתא ואינו בדין שידחה איסור דאורייתא ע"י מצוה דרבנן שיקיים איהו בלחודיה. וכעין זה כתב הרא"ש גופיה ברפ"ג דמ"ק ס"ס נ' ע"ש. ועי"ל באופן אחר דברי הבה"ג. והוא דס"ל כדברי הי"מ שבר"ן בגיטין פרק השולח שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם. כענין דכתיב לא תחנם. וכיון שמשחררו בשביל לקיים מצוה לאו משום חנינה דידיה קעביד אלא לצורך עצמו. וה"ל כנותן דמי עצמו. וכ"ד הרמב"ן בחידושיו. ולפ"ז לק"מ מהכא ע"ד הבה"ג דהא דר"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה אינו כלל משום דחייה לאיסור עשה. רק דכאן ליתא לאיסור דשיחרור כלל בכה"ג שעושה בשביל המצוה ולא משום חנינה דידיה כנ"ל. רק דלפ"ד הר"ן הנ"ל קשה. דא"כ מאי פריך הגמרא בברכות אהא דמשני מצוה שאני והא מהב"ע היא. ומשני מצוה דרבים שאני. ומאי פריך מהב"ע היא כיון דליכא עבירה כלל בכה"ג שאינו עושה משום חנינה רק לצורך מצוה כנ"ל. וכן הקשה המג"א ע"ד הר"ן. וראיתי בתשובת יד אליהו (סי' ז') שפירש דמש"ה פריך הגמ' בברכות הך קושיא מהב"ע היא. ובסוגיא זו עצמה בגיטין (דל"ח ע"ב) לא פריך הגמרא כן. (וע' בנו"ב מ"ק בסופו מ"ש בזה דבברכות התם דקאי לריב"ל דט' ועבד מצטרפין. ומשני בעובדא דר"א דתרי הוו שחרר חד ונפיק בחד. ובכה"ג שפיר איכא איסור דלא תחנם. דע"כ צ"ל שהיה אוהב לעבד אחד יותר מחבירו מדשיחרר אותו ולא חבירו (וכ"כ בספר עא"ר בסי' ט"ו). ולדידיה הוצרך הגמרא לשנויי מצוה דרבים שאני. משא"כ בגיטין שם קאי למסקנת הגמ' דברכות דקיי"ל דעבד אינו מצטרף ובעובדא דר"א הוי רק עבד אחד ושיחררו בשביל המצוה. ובכה"ג ליכא איסורא כלל. עכ"ד. ולפ"ז לק"מ ע"ד הבה"ג ג"כ. דס"ל דהא דאמרו בברכות מצוה דרבים שאני. כל זה הוא אליבא דריב"ל שהוצרך לדחוק כן. אבל למסקנא ניחא שפיר בלא"ה דבכה"ג ליכא איסורא כלל. ושפיר י"ל דבעלמא אף מצוה דרבים כל שהיא מצוה דרבנן אינה דוחה למצוה של תורה כלל. ובזה מיושב ג"כ דברי הרמב"ם בסוף הלכות עבדים שכתב ומותר לשחררו לצורך מצוה כו'. ולא הזכיר דדוקא לצורך מצוה דרבים. משום דלמסקנא לא קאי זה כלל וכנ"ל. (וא"צ למה שנדחק שם בלח"מ). וכ"מ ברא"ש בפ"ד דגיטין ג"כ. ואף אם לא נסבור סברת האחרונים הנ"ל לומר דבתרי עבדי ושחרר חד מינייהו יהיה הוכחה דמשום חנינה דידיה קעביד. רק נאמר דמשום מצוה לחוד קעביד. ורק שמוכרח לשחרר אחד מהן. ואיזה אחד מהשנים ששיחררו מקרה היה לו ומזלו גרם ולא שעשה בכוונה בשביל אהבתו וחנינה דידיה. מ"מ בפשוטו י"ל דלק"מ קושיית המג"א על הר"ן הנ"ל. דהא דפריך הגמרא מצוה הב"ע היא. היינו דמאי חזית לקיים מצות תפלה בציבור ויתבטל עי"ז מ"ע דלעולם בהם תעבודו. ואם לא ישחררו הרי יקיים הך מ"ע דלעולם כו' ומאי אולמא דהאי מהאי אי לאו דמשום חנינה דידיה קעביד וא"כ ה"ל מהב"ע. ומשני מצוה דרבים שאני. ומרויח בשיחרור עבדו שיקיים בזה מ"ע דרבים דעדיף טפי ובשביל כך משחררו. והוי שפיר היתר גמור מש"ה. ועכ"פ לק"מ מהכא ע"ד הבה"ג הנ"ל דהכא לאו מתורת דחייה אתינן עלה. וכמבואר. והנה אין להוכיח מכאן מדברי הרא"ש הנ"ל דאם נימא דנשים חייבות ג"כ בקריאת פ' זכור א"כ ממילא עבדים נמי חייבין בה דהא גמרינן לה לה עבד מאשה. וא"כ למה שיחרר ר"א עבדו להשלימו לעשרה. והא גם בהיותו עבד היה יכול לצרפו לעשרה לקריאת פ' זכור. דזה אינו. דאף דנשים ועבדים חייבים לשמוע קריאתה מ"מ אין מצטרפין לעשרה דבעינן עשרה אנשים בני חורין דוקא. כדילפינן מקרא דונקדשתי בתוך בנ"י כדאיתא במגילה (דכ"ג ע"ב) דיליף מהכא לענין קריאת התורה ג"כ. וגם אין להקשות להפך דאם נימא דנשים פטורות מקריאת פ' זכור א"כ ה"ל מ"ע זו עשה שאינו שוה בכל והיאך ידחה עשה זו שאינו שוה בכל לעשה השוה בכל דהיינו עשה דלעולם בהם תעבודו שנוהג אף בנשים. דז"א. דהא התוס' והרא"ש סברי דמצוה דרבים אפילו היא מצוה דרבנן דוחה לעשה דיחיד דאורייתא א"כ י"ל דאף הבה"ג ס"ל מיהת דעשה דרבים שהיא מדאורייתא אף שאינו שוה בכל דוחה ג"כ לעשה דיחיד השוה בכל. אך אכתי יש להקשות בדברי הרא"ש דברכות שם במ"ש שם וז"ל ולא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאוריי' כגון לקרות פ' זכור שהוא מה"ת עכ"ל. ומשמע מדבריו דס"ל דלקריאת פ' זכור שהוא מה"ת בעינן עשרה גם כן מה"ת, (דאל"כ אכתי מה ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה היינו רק משום מצוה דרבנן אם נימא דמדאורייתא א"צ עשרה כלל). וכ"כ להדיא בתה"ד (סי' ק"ח) בדברי הרא"ש דמדאוריי' בעינן עשרה לקריאת פ' זכור. וצ"ל דאף דכל הני דחשיב במתני' דמגילה דבעינן עשרה ויליף לה בגמרא מונקדשתי בתוך בנ"י כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה כתב שם הר"ן דהני כולהו הוו אסמכתא דרבנן כיון דתפלה גופה מדרבנן יע"ש. מ"מ לענין קריאת פ' זכור שהיא מדאורייתא בעינן שיהיו עשרה מדאורייתא. ולענין שאר מילי הוי דרבנן. אך לפ"ז קשה כאן ע"ד הרא"ש. דכיון דלתפלה ולשאר מילי בודאי בעינן עשרה רק מדרבנן ורק לענין פ' זכור דאורייתא בעינן עשרה מדאורייתא. א"כ היאך אפשר לומר דבהכי מיירי עובדא דר"א. דהא הגמ' בברכות שם (דמ"ז ע"ב) פריך אהא דאמר ריב"ל ט' ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה בר"א כו' ושיחרר עבדו והשלימו לעשרה שיחרר אין לא שיחרר לא. והשתא מאי קושיא דהא דאמר ריב"ל ט' ועבד מצטרפין הא מיירי רק לתפלה ושאר מילי דלא בעינן עשרה רק מדרבנן. ובזה מהני מדרבנן צירוף עבד ג"כ. משא"כ לקריאת פ' זכור דבעינן עשרה מדאורייתא בזה באמת לא מהני צירוף עבד לענין דאורייתא להשלים לעשרה מדאורייתא. ומה מקשה הגמרא אדריב"ל מהכא, ולמה כתב הרא"ש רק דלא מסתבר ליה לפרש הך מעשה דר"א בקריאת פ' זכור דבעינן עשרה מדאורייתא. והא א"א כלל לפרש כן דא"כ לא מקשה הגמ' משתכח מן הלב עד לאחר יב"ח. והיה י"ל לפי מ"ש מידי וכנ"ל. ואולי י"ל דזה תליא בפלוגתא דאמוראי בגיטין (ר"ד ס"ה) בהא דאמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. אי אמרינן כן במילתא דלית ליה עיקר מה"ת ע"ש וי"ל דהמקשן בגמרא דברכות ג"כ ס"ל כן. ומוכיח הכא דאם לעשרה דאורייתא אין עבד מצטרף ה"נ ה"ל לרבנן לתקוני כן לענין עשרה דרבנן שלא יצטרף ג"כ. ומש"ה מוכיח הרא"ש יותר בפשוטו שדוחק לפרש העובדא לענין פ' זכור כו'. ומשמע ליה דמיירי לענין תפלה דרבנן שגם כן דוחה לעשה וכמבואר. (ולפמש"ל י"ל דהא דבעינן עשרה לקריאת פ' זכור זה אינו מדאורייתא ממש. ולק"מ הכא):
ג ואולם מדברי הפוסקים משמע דיש חיוב מדאורייתא לקרות פ' זכור בכל שנה. וכ"מ בסמ"ק במ"ע לזכור מעשה עמלק כו' ע"ש. וכ"מ בתה"ד שכתב לענין בני היישובים שבאים לעיר לשמוע מקרא מגילה דטפי צריכים ליזהר לשמוע פ' זכור בציבור שהיא דאורייתא ועדיפא ממקרא מגילה. ואם איתא דפ' זכור אין חיובו מדאורייתא בכל שנה א"כ מקרא מגילה עדיף שהחיוב מדברי קבלה לקרות בכל שנה ושנה. אלא מוכח דס"ל דפ' זכור הוי גם כן מדאורייתא לקרות בכל שנה. וכ"מ ג"כ במג"א סי' תרפ"ה וכ"כ קצת אחרונים בהדיא דפ' זכור הוי חיוב מדאורייתא לקרות בכל שנה. ולא ביארו כלל היאך מוכח זה מקרא ולכאורה היה נראה לומר בזה שהכתוב מסר זה לחכמים להזכיר מעשה עמלק בעוד שלא יבא לכלל שכחה כדכתיב לא תשכח. וחכמים שיערו כן שצריך להזכיר בכל שנה וממילא הוי זה מדאורייתא. (וכמ"ש הפוסקים כעין זה לענין איסור מלאכת חוה"מ שהכתוב מסרן לחכמים כו' וכ"כ הר"ן בסוף יומא לענין ה' עינויים דיוהכ"פ כיוצא בזה ע"ש. וכה"ג כתב רש"י בקידושין די"א רע"ב לענין הטענה שתי כסף כו'. וכיון שלא פירש כמה לא מסרן הכתוב אלא לחכמים כו' עכ"ל רש"י. וכ"מ בכ"ד ואכמ"ל). שוב מצאתי בספר מ"ת להגאון ר' ישעיה פיק ז"ל שכתב לפרש בקרא דפ' זכור דכתיב זכור כו' לא תשכח דשיעור שכחה הוא י"ב חדש. משום דאמרינן בברכות דנ"ח ע"ב אין המת משתכח מן הלב עד לאחר י"ב חדש שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד. וע"ש בפירש"י. עכ"ד הגרי"פ ז"ל. ומיהו דבריו אלו אינם רק סמך בעלמא דמאי שיאטיה הכא לשיעור שכחה דאבל על המת דהוי לאחר יב"ח. (וגם שם היינו רק יב"ח אחר המיתה ממש. אבל לא מצינו שמה שמזכירים אותו אח"כ יהיה ג"כ ע"ז שיעור השכחה יב"ח מעת ההזכרה בזה). ועוד דגם התם לענין שישתכח אבילות של המת ג"כ יש חילוקים בזה. דהא בפ"ק דמ"ק (ד"ח רע"ב) גבי הא דאין מספידין קודם לרגל ל' יום אמר שמואל התם דטעמא לפי שאין המת משתכח מן הלב ל' יום ולכאורה זהו קצת סתירה להך דברכות הנ"ל דאין המת בירושלמי והובא ברא"ש שם הדא דתימא במת ישן כו' א"כ י"ל דבחדש אינו משתכח עד אחר יב"ח. מ"מ ל"נ לומר כן דבגמ' דידן לא נזכר כלל ממת ישן. וע' בשעה"מ סוף הלכות יו"ט שכתב דגמרא דידן פליג אהירושלמי בזה (ודוחק לומר במ"ק שם דרב לטעמיה דאיהו אמר בברכות דאין המת משתכח עד אחר יב"ח. ומש"ה במ"ק שם ג"כ פליג רב על שמואל ואמר התם טעמא אחרינא בהא דאין מספידין קודם לרגל ל' יום. דז"א. דאין סברא שיחלקו רב ושמואל במציאות כזו). וע"כ לחלק בזה דאף דאחר ל' יום ג"כ משתכח אבילות מן הלב מ"מ אינו משתכח לגמרי עד לאחר יב"ח. ומ"מ לא פסיקא הך מילתא למילף מכאן לעלמא למינקט זה לכללא דגדר השכחה הוא יב"ח. (ולענין שכחת לימודו תניא באדר"נ פכ"ד ישב ששה חדשים ואינו חוזר כו' אומר על טמא טהור כו'. ישב יב"ח ולא חזר נמצא מחליף חכמים כו'. י"ח חדש ולא חזר נמצא משכח ראשי פרקים). ועכ"פ לא מצינו שיהיה גבול השכחה בהחלט בזמן יב"ח עד שנאמר בכאן שנתפרש בכתוב השיעור יב"ח כנ"ל. וזה אינו. ומחוורתא כמ"ש לעיל שהכתוב מסר זה לחכמים והמה שיערו שצריך להזכיר בכל שנה כנ"ל. וכבר הבאתי לעיל דברי החינוך בזה:
ד והנה לענין שאילתנו אם נשים חייבות בקריאת פ' זכור דהוי מדאורייתא. לכאורה נמי בהא תליא דאם נימא כהסוברים דיש חיוב מה"ת לקרות פ' זכור בכל שנה. ממילא י"ל דנשים חייבות בה. דהא דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג היינו רק במ"ע שנוהגת בזמנים מיוחדים. כגון מצות שנוהגות ביום ולא בלילה. או מצות שנוהגות רק ביום מיוחד בשנה ולא ביום אחר. אבל מצוה שהיא חיובית פ"א בשנה בכל זמן שירצה ואין לה זמן מיוחד כלל מה"ת אינו בגדר מ"ע שהז"ג והנשים חייבות בה. וכמה מצות יש לנו שהנשים חייבות בכה"ג. (וכן לפי הטעם שכתב האבודרהם דהא דמ"ע שהז"ג נשים פטורות הוא משום שמשועבדת לבעלה לעשות צרכיו. וא"א לה לקיים מ"ע בזמן מיוחד מה"ט. משא"כ בכה"ג לא שייך זה). אך אם נימא דאף שעיקר חיוב פ' זכור הוא מה"ת אבל מ"מ מדאורייתא אין חיוב לקרותה בכל שנה רק מדרבנן או דרך אסמכתא, שפיר י"ל דחיובא דרבנן שבכל שנה תיקנו רק על האנשים אבל לא על הנשים. דאף מצוה דרבנן שהז"ג ג"כ נשים פטורות. כמו שהוכיחו התוס' בברכות (דף כ' רע"ב) וכ"כ במגילה דכ"ד סע"א. ואין לומר דבהך מצוה גופה דהנשים חייבות בה מדאורייתא. שוב יהיו חייבות גם כן בזה בכל תקנות חכמים כמו שתיקנו באופני החיוב הזה מדבריהם. דז"א. שהרי לדברי הרמב"ם עיקר התפלה היא מ"ע דאורייתא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם. רק דמדאורייתא סגי בפ"א ביום. ובאיזה נוסח שירצה. ומה שתיקנו להתפלל ג"פ ביום ובנוסח תפלה שלנו זהו מדרבנן. ותנן במתניתין דברכות דנשים חייבות בתפלה. ומ"מ מבואר במג"א (סי' ק"ו סק"ב) דלדברי הרמב"ם נשים די להן בחיוב דאוריי'. ולכן אין מתפללות הנשים בתמידות ויוצאות במה שאומרות בבקר איזו בקשה. וה"נ י"ל לענין קריאת פ' זכור דהנשים די להן בחיוב דאורייתא אבל פטורות מלקרותה בכל שנה שזהו רק מתקנת חכמים כנ"ל. רק שבזה עדיין אינו מיושב מנהג הנשים שלנו שמעולם אינן שומעות קריאת פ' זכור כלל. והיאך יי"ח מדאורייתא עכ"פ:
ה עוד יש להעיר בעיקר הדבר מה דמשמע ה ואמנם מתה"ד והמג"א דקריאת פ' זכור מה"ת הוא לקרותה בס"ת בציבור דוקא אין הדבר מוכרח כ"כ. ואף שמבואר מדברי התוס' ברכות (די"ג ע"א ד"ה בלה"ק) וכן במגילה (די"ז רע"ב) דקריאת פ' זכור הוא מה"ת, מ"מ אינו מבואר בדבריהם שהחיוב דוקא לקרות בס"ת ובציבור. וראיתי בפירוש הרמב"ן על התורה ס"פ תצא שמתחלה כ"כ בדרך תמיה אם נאמר שנקרא פ' עמלק בציבור כו'. ובסוף דבריו מסיק שהנכון שהחיוב מדאורייתא שלא נשכח מה שעשה עמלק ונספר זה לבנינו ולכך צותה התורה כו' באופן שכפי המבואר מדבריו אין החיוב לקרות פ' עמלק בס"ת ובציבור דוקא ע"ש. וכן משמעות דברי הרמב"ם והסמ"ג ושאר מוני המצות שהזכירו מ"ע זו לזכור מעשה עמלק ולא הזכירו כלל שצריך לקרות זה בס"ת ובציבור וכנראה שאין זה מעיקר המצוה מדאורייתא. ובספר החינוך ג"כ כתב שמעיקר המצוה רק לזכור הענין. אלא שכתב שמנהג ישראל לקרות בס"ת פ"א בשנה ויוצאין בכך מצוה זו באופן דמעיקר החיוב מדאורייתא א"צ לקרות פ' זו בס"ת דוקא ויוצאין בזכירה בפה בעלמא. ומתקנת חכמים היא לקרות פ' זו בס"ת בציבור פ"א בשנה. ובזה קובעין א"ע לצאת י"ח מצוה זו, ולפ"ז פשוט הוא שלא תיקנו כן חכמים רק לאנשים אבל לא לנשים דלאו בני קרייה בס"ת נינהו. רק הנשים יכולות לצאת י"ח בזכירה בפה ובסיפור בעלמא וגם הן אינן מחוייבות זאת בכל שנה וכנ"ל. ומה גם שלפ"ד החינוך הנשים פטורות לגמרי ממ"ע זו דזכירת עמלק וא"צ לזכור כלל וכנ"ל. וע"כ לכל הפחות הנשים יוצאות י"ח בזכירה וסיפור שלא בס"ת. (וע' במג"א סימן רפ"ב סק"ו לענין קה"ת בשבת דאף אם נשים חייבות מ"מ נהגו לצאת חוצה). ואין מהראוי להחמיר בזה ולהצריכן לשמוע קריאת התורה של פ' זכור בציבור. כי היא חומרא דאתי לידי קולא. שאין זה דרך ישר כלל שיבואו הנשים על האנשים לבהכ"נ דאנשים לשמוע קריאת פ' זכור בשבת זו. וכן אין לטלטל הס"ת לתוך הע"נ ולהשמיען שם קריאת התורה בשבת זו. מאחר שמעיקר הדין אין הנשים חייבות לשמוע קריאת פ' זכור בס"ת כלל. ומנהגן של ישראל תורה היא. ומעולם לא ראינו ולא שמענו מי שהצריך את הנשים לשמוע הקריאה בס"ת בציבור פ' זכור, ואף שמעלתו שמועה שמע על גדול אחד שהיה מצריך ומהדר שישמעו הנשים פ' זכור בשעה שקוראים בס"ת. מי יודע אם נאמנה שמועתו ואף אם יתבררו כי כנים הדברים. דעת יחידאה היא. ואין לבטל עי"ז מנהגי ישראל. ועצתי אמונה שמעלתו ישבות מריב בזה. והנח להם לישראל מנהגם תמיד כדת וכהלכה אשרי העם שלו ככה. ומה' ישא ברכה.