אור ברסלב
תורת חסד סימן לו

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן לו

סימן לה

א בש"ע סי' תרמ"ט ס"ה. כל אלו שאמרנו שהם פסולים מפני מומין שביארנו כו' ביו"ט הראשון בלבד אבל בשאר הימים ד"ה כשר. והוא דעת הרמב"ם דאפילו בפסולין דמחמת שאינם הדר ג"כ אין פסולין רק ביו"ט הראשון בלבד (וע' בט"ז סוף ס"ק י"ט). והנה הלח"מ הקשה על הרמב"ם מהא דאמרינן בסוכה (דל"ו ע"ב) דאמר רב באתרוג שנקבוהו עכברים דאין זה הדר. ופריך הגמרא והא ר"ח מטביל ביה ונפיק ביה ולר"ח קשיא מתני' בשלמא מתני' לר"ח לא קשיא כאן ביו"ט ראשון כאן ביו"ט שני אלא לרב קשיא. ולדברי הרמב"ם א"כ מאי קשיא לרב דאמר אין זה הדר כיון שפסול מחמת הדר פסול רק ביו"ט ראשון. והך דר"ח הא מיירי ביו"ט שני. ותירץ בדוחק. יעו"ש. ולכאורה י"ל דלק"מ. דהא בריש פירקין בתחלת הסוגיא בהדיא אמר הגמרא דגזול ויבש פסולין ג"כ ביו"ט שני מדפסיק ותני ל"ש יו"ט ראשון כו' רק דהרמב"ם ס"ל כפי מ"ש הכ"מ בדעתו דלמסקנת הגמרא דאריב"נ אמר שמואל ל"ש אלא ביו"ט ראשון כו' הה"נ ליבש ושאר פסולים דמשום הדר שג"כ כשרים בשאר הימים א"כ י"ל הכא ג"כ בהא דמקשה הגמרא אדרב מרבי חנינא דהמקשה לפי סברתו היה מוכרח לומר דע"כ רב ס"ל דפסול הדר הוי כל ז' (וכסברת הגמרא בריש פירקין הנ"ל). דאי הא דאמר רב אין זה הדר הוא רק לפוסלו ביו"ט א'. הא בלא"ה פסול מטעם חסר דתנן במתני' ניקב וחסר כ"ש פסול. (ונקבוהו עכברים הוי נקב שיש בו חסרון כמבואר בפוסקים). ומאי אשמעינן רב בזה לפוסלו מטעם הדר. וע"כ דס"ל דמשום הדר פוסל כל ז'. וא"כ שפיר מקשי עליה מדר"ח. ולפי שינויא דגמרא דשאני עכברים דמאיסי שפיר י"ל דבשאר פסולים מחמת שאינם הדר כשרים בשאר הימים. אלא דזה ניחא לדברי הרמב"ם (פ"ח מה' לולב ה"ז) שפסק דניקב וחסר כ"ש פסול. והא דבעינן נקב מפולש או בכאיסר היינו בנקב שאין בו חסרון. אבל לדברי הראב"ד שם דס"ל דבנקב שיש בו חסרון אם אינו מפולש ואין בו כאיסר כשר. והראב"ד גופיה ס"ל בזה כהרמב"ם דפסולין שמשום הדר כשרים בשאר הימים, (ממ"ש הראב"ד בספ"ח שם אין הכל מודים בגזול ויבש שאין פסולו משום הדר כו'. מבואר דבפסולין דמחמת הדר מודה להרמב"ם דכשר בשאר הימים). א"כ להראב"ד תיקשי קושיית הלח"מ הנ"ל מאי מקשה הגמרא לרב מרבי חנינא כיון דלרב שפוסלו מחמת הדר ג"כ אינו פסול רק ביו"ט ראשון ור"ח מיירי ביו"ט שני. ול"ל דקושיית הגמרא משום דמוכרח ממימרא דרב דס"ל דפסול הדר כל ז' דאל"כ ל"ל טעמא דהדר ת"ל משום חסר. ז"א. דאי משום חסר היה כשר באינו מפולש ואין בו כאיסר. וקמ"ל רב דפסול משום שאינו הדר. ומ"מ פסול הדר ג"כ אינו רק ביו"ט ראשון. ומאי מקשה הגמרא. אך י"ל דהראב"ד לשיטתו א"ש דברי הגמרא הכא באופן אחר. דהנה הריטב"א בריש פירקין הביא דברי הראב"ד דס"ל שדין זה אי בעינן הדר כל ז' תליא בפלוגתא אי מקרא נדרש לפניו ולאחריו או לפניו ולא לאחריו. דלמ"ד מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו א"כ בקרא דולקחתם לכם ביום הראשון קאי הך ביום הראשון רק אלפניו דהיינו הא דבעינן לכם משלכם הוא רק ביום א'. אבל הדר דכתיב בתריה קאי על כל שבעת הימים דכתיב בקרא אח"כ. משא"כ למ"ד מקרא נדרש לפניו ולאחריו א"כ ביום הראשון קאי ג"כ אלאחריו דהיינו הדר נמי בעינן רק ביו"ט הראשון בלבד. עכ"ד. ולפי דבריו יש ליישב מה שהקשו הראשונים בהא דתניא בסוכה (דל"א סע"א) יבישין פסולין רי"א אף יבישין אר"י מעשה בבני כרכים שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהם. והקשו לדברי הרמב"ם דס"ל דבשאר הימים לולב היבש כשר לד"ה א"כ מה ראיה מייתי ר"י שהיבש כשר ביום ראשון ממה שהיו מורישין לולביהן לבניהן שמא בשביל שאר הימים שיצאו בהן י"ח. אלא ודאי דלרבנן דר"י היבש פסול כל ז'. ומה שתירץ ע"ז הרמב"ן כבר הקשה עליו הר"ן. יעו"ש. אמנם י"ל דברי הרמב"ם ע"פ סברת הראב"ד הנ"ל דהך מילתא תליא בפלוגתא הנ"ל דלמ"ד דס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו ממילא בעינן הדר כל ז' כנ"ל. א"כ י"ל דר' יהודה לטעמיה דס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו מהא דאיתא בברייתא בפ"ק דר"ה (ד"ט ע"ב) יובל היא אע"פ שלא שמטו אע"פ שלא תקעו יכול אע"פ שלא שלחו ת"ל היא דברי ר' יהודה כו'. ואמרינן שם בגמרא אמר רחב"א אר"י זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל חכ"א שלשתן מעכבות בו וקסבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו. וכ"פ הרמב"ם שם כחכמים דשלשתן מעכבות בו. (וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהל' עבדים כחכמים דבקידושין דט"ו סע"ב ע"ש). והשתא י"ל דר' יהודה לטעמיה דס"ל בר"ה התם מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו. (וכ"כ התוס' בסוטה דל"ג רע"ב אליבא דר' יהודה). וממילא לדידיה הכא הנך פסולין דמחמת הדר פסולין כל ז' כנ"ל. ומש"ה ר"י לטעמיה שפיר מייתי ראיה דלולב היבש כשר אף ביום א' מהא דבני כרכין שהיו מורישין לולביהן לבניהן כנ"ל. (דאי לולב היבש ג"כ פסול משום דבעינן הדר א"כ היה פסול כל ז' כנ"ל). וחכמים שהשיבו לו ע"ז אין שעת הדחק ראיה. לפי דבריו השיבוהו. דאף לשיטתו אין ראיה משם שהיה שעה"ד. ומעתה י"ל נמי בהא דמקשה הגמרא אהא דרב דאמר אין זה הדר מהך דר' חנינא דמטביל ביה ונפיק ביה. היינו ג"כ דמקשה לרב לשיטתו דס"ל בחולין (דקי"ח סע"ב) יש יד לטומאה ואין יד להכשר ומפרש התם דס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו. ומאן דס"ל דאין מקרא נדרש לפני פניו כש"כ דאינו נדרש לאחריו כדמשמע בגמרא דר"ה שם. ע"ש. וא"כ לרב לטעמיה יש לפסול כל ז' משום הדר ושפיר מקשי עליה מדר' חנינא כנ"ל. מיהו לפמ"ש התוס' בב"מ (דצ"ה סע"א) לענין פשיעה בבעלים דמ"ד מקרא נדרש כו' או לא לאו בכל דוכתא אמרינן כן (וגם דלאידך שינויא דהגמרא בחולין שם דרב ור"י בסברא פליגי אין ראיה כלל אי רב ס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו כו'(. לפ"ז אין הכרח להנ"ל והדק"ל. (אם לא נימא דהראב"ד לא ס"ל כהתוס' בזה). ומלבד זה הא הראב"ד גופיה (הובא בר"ן שם) מיירי לענין הקושיא מהך דר' יהודה דמייתי ראיה מבני כרכין שהיו מורישין לולביהן כו'. וממ"ש שם הראב"ד מוכח דלא נחית לשנויי כדברינו הנ"ל. וראיתי בס' ת"ד להראב"ד (סי' רכ"ז) שכ' דפסול הדר אי כשר בשאר ימים יש לתלות בפלוגתא אי מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו כו'. ושם (בסי' רל"ג) הוכיח דהיבש פסול בשאר הימים מהא דמייתי ר"י ראיה דלולב היבש כשר מבני כרכין שהיו מורישין לולביהן כו'. (וצ"ל דלא בעי לשנויי כמש"ל דר"י לטעמיה דס"ל בר"ה מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו כנ"ל ולדידיה פסולי הדר הוי כל ז' כנ"ל. דדחיקא ליה מילתא לפרושי הכי דר"י הביא ראיה לחכמים שלולב היבש כשר וראיה זו אינה רק לדידיה משא"כ לחכמים דהמה ס"ל מקרא נדרש לאחריו ג"כ לדידהו לא הוי זה ראיה כלל. ובעיקר הדין משמע לכאורה בסי' רל"ג שם דהראב"ד חזר בו ממה שהיה מכשיר בשאר הימים פסולין דמחמת הדר. ואף ביבש מכשיר שם למ"ד מקרא נדרש לפניו ולאחריו כמ"ש להדיא בסי' רכ"ז שם. ואפשר שחזר בו ביבש שפוסל בשאר ימים ג"כ דבירושלמי אמר טעמא דיבש פסול ע"ש לא המתים כו' משא"כ בשאר פסולי הדר. וכמ"ש הראב"ד בהשגות הנ"ל. ואכתי י"ל להראב"ד תירוץ הנ"ל על הא דמקשה הגמרא לרב מר"ח דמטביל ביה ונפיק ביה משום דלרב לשיטתו פסול כל ז' משום הדר וכנ"ל. אלא דקצת יש לפקפק בזה כמש"ל:

ב אך בעיקר ד"ז היה נראה לכאורה דאף לפ"ד הרמב"ם והש"ע דפסולין מחמת הדר כשירין בשאר הימים מ"מ זהו רק בדיעבד דיצא בהם או היכא דליכא שום אתרוג אחר לצאת בו. אבל לכתחלה צריך שיהיה הדר משום זה אלי ואנוהו אף בשאר הימים. וראיתי שכ"כ בהדיא בת"ד להראב"ד שם. (דהתוס' רפ"ג דסוכה כתב דואנוהו בעינן רק לכתחלה ולא מיפסל בהכי. וכמו דלולב מצוה לאוגדו משום ואנוהו ומ"מ לא אגדו כשר. ואף לרש"י שם דמה"ט פסול בדיעבד. היינו דמצינו בזה חילוקים. דיש דברים שפוסלין אף בדיעבד מטעם ואנוהו. וכמו בהך דגיטין (דף כ' ע"א) ע"ש. וע' בשבת (דקל"ג ע"ב). ומ"מ יש לחלק בזה כאן דבשאר הימים הוי רק מצוה לכתחלה משום ואנוהו). ולפ"ז י"ל בפשוט קושיית הלח"מ על הרמב"ם הנ"ל. דמאי מקשה הגמרא אדרב מדר"ח כנ"ל. די"ל דהא המקשן לא ידע לחלק משום שאני עכברים דמאיסי. דהא זה באמת משני ליה. רק דסבר דלרב כל שחסר הוי אינו הדר ג"כ. וא"כ שפיר פריך מדר' חנינא דמטביל ביה ונפיק ביה לכתחלה. וע"כ דס"ל דהוי שפיר הדר. דאל"כ עכ"פ לכתחלה אין לצאת בו בשאר הימים וכנ"ל. ומשני שאני עכברים דמאיסי. אבל שאר חסר חשיב שפיר הדר ולק"מ. אלא שמלשון הראב"ד בת"ד שם משמע דהה"נ לענין חסר בשאר ימים דג"כ לכתחלה צ"ל אתרוג שלם משום ואנוהו. ולפ"ז אין לפרש בגמרא דהקושיא לרב מדר"ח הוא ממה דר"ח נפיק ביה לכתחלה דא"כ לא משני מידי ואכתי קשיא לר"ח היכי נפיק לכתחלה בחסר. (ואי הך דר"ח מיירי באופן דחשיב כמו דיעבד א"כ מעיקרא לק"מ לרב מדר"ח. וכמבואר). ולכאורה משמע כן גם מדברי התוס' בסוכה (דמ"ו ע"ב ד"ה אתרוג) שהקשו לר"ח היכי מטביל ביה הא אסור משום דאיתקצי למצוה. ותירץ דר"ח הפריש כולו ליום ראשון ומקצתו לשאר ימים מ"ד אשבעה אתרוגים לז' ימים כו' אתרוג דמפסקי לילות מימים כל חד באפי נפשיה כו'. והיה ר"ח מתנה כולו ליום ראשון כו' עכ"ל התוס' ולכאורה למה היה צריך להתנות ע"ז הא כיון דבאתרוג מפסקי לילות מימים וביום שני מתחיל מצוה אחרת. א"כ לא איתקצאי באתרוג לאותו יום יותר מכשיעור (וכמ"ש הב"י בסוף סימן תרע"ז גבי נר חנוכה שיש בה שמן יותר מכשיעור שלא הוקצה למצוה אלא כדי שיעור הצריך בלבד). אלא משמע כהראב"ד דלכתחלה גם בשאר ימים מצוה בשלם ומש"ה מסתמא י"ל דאיתקצי כל האתרוג למצוה כדינו לכתחלה לצאת בשלם אם לא שהתנה בהדיא שאינו בודל מהמותר ביום שני. אך אין זה ראיה כ"כ. דלעולם י"ל דיש לברך לכתחלה בשאר ימים באתרוג חסר רק דמ"מ הוי זה הידור מצוה בשלם. וכמו באתרוג גדול יותר דחשיב הידור ומש"ה איתקצאי למצותו כו'. אמנם דיש להוכיח דלענין אתרוג חסר יש לצאת בו לכתחלה בשאר ימים. מדברי התוס' בע"ז (ריש דנ"ט) שהביאו הירושלמי דפ"ג דדמאי דאמר רשב"ג שלח לי ר' יוסי ברבי אתרוג ואמר לי זה בא מקיסרין ולמדנו ממנו שלשה דברים שהוא ודאי שהוא טמא שלא בא בידו אחר כו'. ופירשו התוס' (בתירוץ בתרא) שזה היה בחג הסוכות לאתרוג דמצוה שמרביצין עליו מים כדי שיהיה הדר. ושוב הקשו התוס' וז"ל. וא"ת א"כ מאי האי דקאמר בתר הכי ויעשר ממנו עליו והיאך היה יכול לעשר ממנו כיון שהיה סוכות וי"ל דבחוש"מ מיירי כדאמרינן ר"ח מטביל ביה ונפיק ביה עכ"ל התוס'. והשתא אכתי קשה מה פריך הירושלמי ויעשר ממנו עליו (היינו שיחתוך ממנו חתיכה למעשר קודם ששלח לו) ומשני הירושלמי משום דאין דרך בנ"א לשלוח לחבריהם דברים חסרים. ותיפוק ליה דבלא"ה היה צריך לשלוח לו אתרוג שלם דכן מצותו לכתחלה אף בשאר הימים אלא מוכח דלכתחלה יש לצאת בחסר בשאר הימים. וכמו שהביאו בזה מהך דר"ח דמטביל ביה ונפיק ביה. ואין לומר משום דהירושלמי פריך שם אח"כ ולא מתניתין היא ר"י מתיר בודאי ובלבד שיודיעו (ומנליה למידק שלא בא לידו אחר דילמא אף שהיה בידו אחר מ"מ היה שרי לשלוח לו טבל ודאי כיון שהודיעו). ומשני אתא מימר לך אע"ג דפליג על רבנן לא עבד עובדא כוותיה (ולא היה עושה נגד דברי חכמים אלא שלא היה בידו לתקנו). ומש"ה פריך הירושלמי ויעשר ממנו עליו היינו דאע"פ שיהיה האתרוג חסר דאין לצאת בו לכתחלה בשאר ימים מ"מ כאן חשיב כדיעבד כיון שהיה רוצה לתקנו שלא לעבור ע"ד חכמים החולקים עליו. דאין זה סברא דמשום שאין דרך בנ"א לשלוח לחבריהם דברים חסרים שפיר ניחא ליה מה ששלח לו אינו מתוקן מאחר דלדעתו שרי זה ולא חש לדברי חכמים האוסרים. ומשום מצות אתרוג שצריך להיות שלם לכתחלה לא היה שולח לו שלם שלא לעבור ע"ד החכמים כנ"ל. ובודאי לא יגרע מצותו של אתרוג לכתחלה מדרכן של בנ"א. (וגם הא קושיא זו מקשה הירושלמי מקודם ויעשר ממנו עליו ואח"כ פריך ולא מתניתין היא כו' כנ"ל). אלא מוכח דיוצאין באתרוג חסר לכתחלה בשאר הימים (לפי הך תירוץ דהתוספות בע"ז שם). רק על הראב"ד דס"ל דאין יוצאין לכתחלה באתרוג חסר אין להקשות מהירושלמי דהכא. דהוא יפרש הירושלמי דמה ששלח אתרוג לרשב"ג היה בשאר ימות השנה ולא היה כלל לצורך החג. וכדברי התוס' בע"ז שם בתירוץ קמא ולא כתירוץ בתרא דמפרשי ליה בסוכות לאתרוג של מצוה ועכ"פ לדברי הראב"ד הנ"ל אכתי צריך יישוב מקושיית הלח"מ דמאי פריך לרב מדר' חנינא כנ"ל:

ג אך י"ל באופן אחר. דבריש פירקין דאמר שמואל ל"ש אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. כתבו התוס' דדוקא משום דהוי דרבנן מש"ה לא חייש למצוה הבאה בעבירה. ולפי דבריהם מודה שמואל בלולב שבמקדש דהוי מדאורייתא כל ז' ממילא לולב הגזול פסול במקדש כל ז'. אבל מדברי הרמב"ם מוכח דאף במקדש מ"מ גזול כשר ביו"ט שני. וכ"מ בהה"מ בפ"ח מהלכות לולב ובדברי הרמב"ן במלחמות ע"ש והכ"מ ביאר בדברי הרמב"ם (ריש פ"ח שם) הא דגזול פסול ביו"ט ראשון אפילו לאחר ייאוש (והרמב"ם לית ליה טעמא דמהב"ע) היינו משום דקיי"ל דייאוש כדי לא קנה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות גזילה. (וע' בש"א סימן צ"ט דפשיטא ליה דאי מהב"ע דאורייתא א"א לחלק משום דיו"ט שני דרבנן דכעין דאורייתא תיקנו כדאמרינן בכ"ד. ולא הקילו להכשיר שום פסולין ביו"ט שני דרבנן רק בהני פסולין שהכשירה תורה במקדש בשאר הימים. רק לפירוש התוס' אליבא דשמואל דדוקא בדרבנן לא חייש למהב"ע י"ל דס"ל דעיקר פסול מהב"ע אינו אלא מדרבנן מש"ה מחלק בין יו"ט ראשון ליו"ט שני דרבנן. אבל לדברי הרמב"ם וסיעתו דס"ל דשמואל ל"ח כלל למהב"ע אפילו בלולב שבמקדש דהוי מדאורייתא כל ז' ממילא למאן דפליג וחייש הכא למהב"ע היינו מדאורייתא וממילא משום מהב"ע פסול אף ביו"ט שני דרבנן ע"ש שהאריך בזה). והנה דברי הטור בח"מ סימן שס"ח דסתם גזילה הוי ייאוש בעלים בגזלן ישראל (וע"ש בש"ע ובסי' שס"א). והש"ך שם הקשה עליו מגמרא דר"פ לולב הגזול אהא דאמר שמואל דגזול כשר ביו"ט שני ומתיב רנב"י ממתני' דלולב הגזול פסול הא שאול כשר אימת כו' ומשני רבא לעולם ביו"ט ראשון ולא מיבעיא קאמר כו' אבל גזול אימא סתם גזילה ייאוש בעלים הוא וכדידיה דמי קמ"ל. אלמא דסתם גזילה אפי' בישראל לא הוי ייאוש בעלים. אך י"ל בפשיטות על קושיית הש"ך דלפ"ד הטור שם יש לפרש בגמרא דסוכה התם דקמ"ל דפסול משום דייאוש כדי לא קנה ולאו כדידיה דמי. (ואף דרש"י שם לא פירש כן. י"ל שלא רצה לומר כן משום דלחד אב"א בגמרא דב"ק (דס"ז ע"ב) לא ברירא כ"כ אי רבא ס"ל ייאוש כדי לא קנה. ומ"מ אין מזה קושיא על הטור. וע"ש בב"ק בתוד"ה רבה). ולפ"ז מוכח דלרב דס"ל בב"ק דייאוש גרידא קונה לדידיה הא דלולב הגזול פסול. ע"כ לא הוי טעמא משום דבעינן לכם דהא לדידיה ייאוש גרידא קונה וכדידיה דמי. (ובודאי דוחק לומר דלרב מיירי מתני' דלולב הגזול פסול בידוע שלא נתייאשו הבעלים דוקא אבל בסתמא לולב הגזול כשר דהא ודאי ליתא). וצ"ל דרב מפרש טעמא דמתני' דפסול משום מהב"ע כדאמר הגמרא מקודם. וממילא לטעמא דמהב"ע פסול ג"כ אף בשאר הימים לפ"ד הרמב"ם דס"ל דאין לחלק בזה בין יו"ט שני דרבנן כו' (וכדברי הש"א הנ"ל). וממילא מתפרש נמי מתני' דקתני דלולב היבש פסול דג"כ פסול אף ביו"ט שני כיון דקתני להו בחדא מחתא לולב הגזול והיבש פסול ולא משמע לומר שיהיו חלוקים בדינם זה מזה. דמ"ש הרמב"ם דפסולים שמחמת הדר כשרים בשאר הימים הוא למסקנא דקיי"ל כשמואל (דרבא דהוא בתרא מפרש למילתיה) דגזול כשר ביו"ט שני וה"ה ליבש דתני בהדיה. ובריש הסוגיא דאמר בהדיא דיבש פסול ביו"ט שני משום הדר היינו למאי דסבר דגזול ג"כ פסול ביו"ט שני וכמ"ש כן הכ"מ שם בספ"ח מהל' לולב. (וזה מוכח בדברי הרמב"ם דשני הדינים דיבש וגזול תלויין זה בזה בפירושא דמתני'. דזולת זה לא מצינו כלל רמז דהדר ביה הגמרא ממאי דאמר מתחלה דיבש פסול ביו"ט שני). וא"כ לשיטתיה דרב דס"ל ייאוש קונה והא דגזול פסול ע"כ לדידיה טעמא משום מהב"ע דפסול ג"כ בשאר הימים. וממילא דה"ה ליבש דג"כ פסול ביו"ט שני וס"ל דבעינן הדר כל ז' וכסברת סתמא דגמ' בריש הסוגיא כנ"ל. וא"כ שפיר מקשה הגמרא לרב לשיטתו דאמר אין זה הדר ולדידיה מה"ט פסול כל ז' א"כ קשיא מדר' חנינא דמטביל ביה ונפיק ביה ואיצטריך לשנויי שאני עכברים דמאיסי. ולפ"ז יש סייעתא מכאן לדברי הטור וסיעתו דס"ל דבגזלן ישראל הוי סתם גזילה ייאוש בעלים. דבזה מיושב הכא דברי הרמב"ם והראב"ד וכנ"ל

ד ואין להשיב על דברינו הנ"ל ממ"ש הב"ח בח"מ סי' שס"ח שהקשה ע"ד הטור הנ"ל מגמ' דקידושין (דנ"ב ע"ב) ההיא איתתא כו' אתא ההוא גברא חטף זוזי מחבריה ושדא לה אמר לה מיקדשת לי כו' לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה ייאוש בעלים. הרי דאף בגזלן ישראל לא הוי סתם גזילה ייאוש בעלים. ותירץ הב"ח דמדאורייתא סתמא לא הוי ייאוש אף בגזלן ישראל והך סברא דאמרינן דהוי ייאוש משום דאמרי מימר כו' הוא מדרבנן כו' עכ"ד הב"ח. ואם נימא כדברי הב"ח בזה א"כ לק"מ מ"ש לעיל לרב דאמר ייאוש קונה ממתניתין דלולב הגזול כו' דלעולם י"ל דלרב נמי לא הוי טעמא משום מהב"ע רק משום דלא הוי לכם כיון דמדאורייתא מסתמא לא הוי ייאוש. דכבר ידוע מה שהאריכו האחרונים בדין זה אי קנין דרבנן מהני לענין דאורייתא לצאת י"ח לולב וכדומה, או לענין קידושי אשה שתהא מקודשת מדאורייתא. (וע' במחנה אפרים ה' קנין משיכה סי' ב' ובשעה"מ פ"ח מהלכות לולב ובאבני מילואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג מה שפילפלו בענין זה מכמה מקומות בש"ס. ובמ"א הארכנו בענין זה ואכמ"ל). ואם נימא דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא א"כ לק"מ ממתניתין דלולב הגזול פסול לרב דאמר ייאוש קונה. ובגזלן ישראל מסתמא הוי ייאוש. דכיון דמדאורייתא לא הוי סתמא ייאוש לא הוי לכם מדאורייתא ולא יי"ח מה"ט. (וע' בב"ש סי' כ"ח ס"ק ו' שחילק בזה דאף להסוברים דבקנין דרבנן הוי קידושין דאורייתא מ"מ בגזל כה"ג דמדאורייתא צריך להחזיר כיון דמסתמא לא מייאש לכ"ע לא הוי קידושין דאורייתא דמקדש אותה בדבר שאינו שלו ע"ש). מ"מ עיקר דברי הב"ח תמוהים בזה. וכמ"ש הש"ך דאין טעם לדבר לומר דמדרבנן סתמא הוי ייאוש. דבשלמא למ"ד דייאוש כדי קונה מדרבנן טעמא דהפקר ב"ד הפקר כו'. אבל לענין סתמא דסתם בנ"א אינם מתייאשים וכי ישנו חכמים דעת בנ"א כו'. ועוד דמהא דאמרו שם בקידושין לית דחש להא דר"ש משמע דאפילו חשש קידושין דרבנן ליכא והעיקר ביישוב קושיית הב"ח והש"ך מגמ' דקידושין הנ"ל לדברי הטור הנ"ל. די"ל לפי הל"א שברש"י בב"ק (דקי"ד ע"א ד"ה אמרי מימר) דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת הבא עדים שגנבו ממך. עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם (פ"ו מה' גזילה ה"ג) דעיקר החילוק בזה בין ליסטים עכו"ם לליסטים ישראל דבעכו"ם שמחזירין מיד הגזלן באומדנא אע"פ שאין שם עדים שגזל מש"ה לא נתייאשו הבעלים מסתמא. ע"ש. ולפ"ז היכא שגזל מחבירו בפני עדים אף בגזלן ישראל לא הוי מסתמא ייאוש בבעלים. ואין חילוק בזה בין עכו"ם לישראל רק כשגזל שלא בפני עדים וכמבואר ובקידושין שם דמיירי דחטף זוזי מחבריה בפני עדים דמש"ה הקידושין בטלין מדין גזל דמיירי בגזל מבורר. ומש"ה לית דחש להא דר"ש בכה"ג דאפילו בגזלן ישראל לא הוי ייאוש מסתמא וכנ"ל. ומצאתי סברא זו בנו"ב (מ"ת חאה"ע סימן ע"ז) ומעתה נכונים דברינו הנ"ל דלרב דס"ל ייאוש כדי קונה תיקשי ליה מתניתין דלולב הגזול פסול דהא בודאי מיירי מתניתין מסתמא אף בגזל שלא בעדים דבכה"ג מסתמא הוי ייאוש בישראל כנ"ל (וזה לא ניתן להאמר לאוקמי מתניתין דמיירי בגזל בעדים ולולב הגזול שלא בעדים יהיה כשר). א"ו מוכח דלרב ע"כ טעמא דמתניתין דלולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה. וממילא בשאר ימים נמי פסול מה"ט כנ"ל. ומאחר דתני במתני' יבש דומיא דגזול ממילא מוכח דיבש נמי פסול כל ז' (וכמ"ש לעיל דתליא זב"ז), וכיון דלרב מוכח דפסולין דמשום הדר פסולין כל ז' א"כ שפיר פריך הגמרא לרב מדר"ח דמטביל ביה ונפיק ביה כנ"ל. משא"כ לדידן דקיי"ל ייאוש כדי לא קנה שפיר קיי"ל הכא דהדר אינו פוסל רק ביום ראשון. ויתר קושיות הש"ך על הטור בח"מ סי' שס"ח הנ"ל ג"כ יש ליישב. ואכמ"ל:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה