תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן לה
א יש לבאר בפלוגתא דר"א ור"ע בסוכה (די"א ע"ב) כי בסוכות הושבתי את בנ"י ענני כבוד היו דברי ר"א רע"א סוכות ממש עשו להם. ובטוש"ע ריש ה' סוכה הובא בפשיטות דקרא כי בסוכות הושבתי הם ענני כבוד שהקיפם בהם, והיינו כר"א ולא כר"ע. וכמ"ש בט"ז שם. (אמנם בת"כ פ' אמור איתא הגירסא להפך רא"א סוכות ממש היו רע"א ענני כבוד היו. וכה"ג איתא במכילתא פ' בא סוכות ממש היו דברי ר"א רע"א אין סוכות אלא ענני כבוד ע"ש). ויש לבאר זה. דמלבד דנ"מ לדינא מפלוגתייהו לענין כוונה. דלר"ע דאמר סוכות ממש הוי עיקר מצות סוכה שלנו לזכור יצ"מ כמ"ש הט"ז שם. משא"כ לר"א דהוי הזכירה על היקף ענני כבוד ע"ש בדבריו. (ומקרא דלמען ידעו ילפינן שצריך שיכוין בזה וכמ"ש הב"ח). וי"ל עוד דיש נ"מ לדינא לענין הכשר הסוכה מהך פלוגתא דר"א ור"ע בפירושא דהך קרא. דמבואר בסוכה שם דר"ל יליף הא דאין מסככין אלא בדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ משום דבעינן דומיא דענני כבוד מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ אף סוכה כו'. ופריך הגמ' הניחא למ"ד ענני כבוד היו אלא למ"ד סוכות ממש עשו להם מאי איכא למימר. ומסיק דאר"י מקרא דבאספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר כו'. ר"א אומר מגרנך ולא גורן עצמו ומיקבך ולא יקב עצמו. ולקמן בגמ' (די"ב ע"ב) אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן סיככה באניצי פשתן פסולה. ופירש"י שכן ראויה ליטמא בנגעים. אבל התוס' שם (סד"ה באניצי) בתירוץ בתרא פירשו דאף דתניא בשבת דכ"ז ע"ב דסומכוס אומר סיככה בטווי פסולה מפני שמיטמא בנגעים מ"מ לרבנן דפליגי עליה דסומכוס וס"ל דסיככה בטווי כשירה אע"ג דמיטמא בנגעים היינו דאינהו ס"ל דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול לסכך בדבר המיטמא בנגעים מאחר דאינו מיטמא בשאר טומאות. ויש להסביר בזה דסברתם היא כיון דעיקר הלמוד מפסולת גורן ויקב הוא מדכתיב מגרנך ולא גורן עצמו וגלי קרא דאין מסככין באוכלין אלא בפסולת שלהן וממילא לא ממעטינן מהכא רק מה דמטמא בהני טומאות דשייכי באוכלין עצמן דאותן מיעטה התורה. משא"כ דבר המיטמא בנגעים אין למעט מכאן כיון דזהו לא שייך כלל בגורן ויקב עצמן ולא איתמעט מהכא. (שוב ראיתי בפ"י שכתב כעין זה). ומעתה נראה לומר דלמ"ד דיליף מענני כבוד מה אד דבר שאינו מקבל טומאה כו' לדידיה ודאי יש למילף מהתם לענין זה ג"כ שאין מסככין בדבר המיטמא בנגעים, כיון דבעינן דומיא דאד דהוי דבר שאינו מקבל שום טומאה כלל, ומהיכא תיתי לומר דאשאר טומאות קפיד קרא ולא אטומאת נגעים דהא אין לנו בזה שום גילוי מקרא על איזו טומאה קפיד יותר. ופשוט די"ל דמה"ט דבעינן דומיא דאד מש"ה אין מסככין ג"כ בדבר המיטמא בנגעים. ולפ"ז יצא לנו מזה שיש נ"מ לדינא מפלוגתא דר"א ור"ע הנ"ל. דלמ"ד ענני כבוד היו לדידיה קיימא ילפותא דר"ל דאין מסככין בדבר המקבל טומאה דבעינן שתהא הסוכה דומיא דאד שאינו מקבל טומאה כלל ולדידיה גם דבר המיטמא בנגעים פסול לסכך בו. משא"כ למ"ד סוכות ממש עשו להם. דלדידיה ע"כ ילפינן דאין מסככין בדבר המקבל טומאה מפסולת גורן ויקב דכתיב מגרנך כו'. ולדידיה מסככין בדבר המיטמא בנגעים וכדברי התוס' הנ"ל. אלא שלכאורה יש לסתור זה ע"פ דברי הירושלמי שהביאו שם התוס' (בדי"ב ע"א ד"ה בפסולת). דר' יוחנן לא יליף מענני כבוד משום דר' יוחנן כדעתו דס"ל עננים מלמעלה היו ולדידיה לא הוי כלל עננים גידולו מן הארץ. א"כ לפ"ז לר' יוחנן א"א למילף כלל הכשר הסוכה מענני כבוד אף למ"ד דמפרש בקרא דבסוכות דענני כבוד היו רק לכ"ע ילפינן מפסולת גורן ויקב. וא"כ אף לענין ההיתר לסכך בדבר המיטמא בנגעים י"ל דלכ"ע שרי אליבא דר' יוחנן וכמבואר. והיכא דפליגי ר"י ור"ל הלכה כר' יוחנן לבר מתלת כדאיתא ביבמות (דל"ו ע"א). אך לפמ"ש במ"א והארכתי להוכיח דהך כללא דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל לא איתמר רק על פלוגתייהו בגמרא דידן אבל היכא דפליגי ר"י ור"ל בירושלמי ליתא להך כללא. (וכ"כ בנו"ב מ"ק חאה"ע סי' נ"ט. רק שלא הביא ראיה ע"ז. ושם הבאתי כמה הוכחות לזה). א"כ ה"נ דפליגי ר"י ור"ל בירושלמי אי עננים מלמטה או עננים מלמעלה אין ראיה דהלכה כר"י לגבי ר"ל בזה, (ובלא"ה נמי י"ל דלא שייך כאן הך כללא דהלכה כר"י לגבי ר"ל. דהך כללא לא איתמר רק היכא דעיקר פלוגתייהו לענין דינא ולא היכא דפליגי בדרשות בעלמא. (ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם בסנהדרין ס"פ חלק ע"ש). אע"ג דמשכחת דממילא יצמח עי"ז איזו נ"מ לדינא ע"ז ל"ש הך כללא. ואף דבמ"ש התוס' בשבת (דף ע' ע"ב) דהא דהלכה כר"י לגבי ר"ל הוא רק בדברים הנוהגים בזה"ז. כבר ביארתי במ"א דמדברי התוס' גופייהו בכ"ד יש סתירות ע"ז. מ"מ היכא דעיקר פלוגתייהו לאו לענין הילכתא כלל רק בדרשא דקראי, אף דלא ימלט שיבא מזה אינו נ"מ לדינא שפיר י"ל דעל זה לא קאי הך כללא ואכמ"ל). וגם הא בגמ' דידן בסוכה שם משמע להדיא דרק למ"ד סוכות ממש עשו להם איצטריך ר' יוחנן למילף דאין מסככין בדבר המקבל טומאה מפסולת גורן ויקב. אבל למ"ד ענני כבוד היו שפיר איכא למילף מהא דבעינן דומיא דאד שעולה מן הארץ וכנ"ל. וכן איתא להדיא בתוס' בסוכה (דל"ו סע"ב) דנקטי בפשיטות דלמ"ד ענני כבוד היו יליף דאין מסככין בדבר המקבל טומאה משום דבעינן דומיא דאד כו' ע"ש. ולפ"ז שפיר י"ל דנ"מ לדינא מפלוגתא דר"א ור"ע הנ"ל לענין אם מסככין בדבר המיטמא בנגעים וכנ"ל. (וקצת י"ל לפי גירסת גמרא דידן דרא"א ענני כבוד היו. ולדידיה ל"ל ילפותא דר"ל דמוכיח מקרא דואד יעלה מן הארץ דעננים גידולי קרקע נינהו. דהא בפ"ק דתענית (ד"ט ע"ב) תניא רא"א כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה שנאמר ואד יעלה מן הארץ. ופירש"י דהיינו שהענן שותה ממימי הארץ ועולה. וא"כ לדידיה לא מוכח כלל מהך קרא דענן גופיה הוי גידולו מן הארץ רק דמפרש בקרא ששותה ממימי הארץ. אלא דבמ"ר יליף ר"ל דעננים מלמטה מקרא אחרינא מעלה נשיאים כו'. מ"מ י"ל דאי הוה סבר ר"א הכי היאך מוכיח שם ר"א מקרא דואד יעלה מן הארץ דממימי אוקיינוס הוא שותה ולא ממים העליונים כר' יהושע דס"ל דעננים מתגברים ועולים כו'. כיון דאיכא לפרושי קרא דואד יעלה אהא דגידולו של ענן גופיה מן הארץ כר"ל, ומשמע דר"א לא ס"ל כן, ויש לדחות זה ואין להאריך:
ב ואין לומר דהא דנקטו הפוסקים בפשיטות בפירושא דקרא דבסוכות הושבתי דענני כבוד היו כר"א ולא כר"ע לפי גמרא דידן, משום דבגמרא ריש סוכה (דף ב' רע"ב) אמרינן כולהו כרבה. לא אמרי ההוא ידיעה לדורות הוא, ופירש"י לאו בידיעה דישיבת סוכה קאמר אלא בידיעת דורות הבאין היקף סוכות ענני כבוד הנעשה לאבות עכ"ל. ומשמע מפירש"י שזהו כמאן דמפרש בקרא דבסוכות היינו ענני כבוד. דאי כמ"ד סוכות ממש עשו להם א"כ מה תועלת מזה בידיעה זו לדורות הבאין. וא"כ מוכח דהני אמוראי ס"ל כר"א דענני כבוד היו. אבל ז"א דלא משמע לומר כן בפירוש דברי הגמרא שם דנקט כן רק לר"א ולא לר"ע הנ"ל. (רק דרש"י פירש כן דהידיעה לדורות הוא מהיקף ענני כבוד משום דרש"י ג"כ לפי האמת נקט בפירוש דקרא כר"א. וכמ"ש רש"י בפירוש התורה כר"א בזה. וכתב שם הרא"ם והובא בט"ז שם דמסתבר ליה פירוש דקרא טפי הכי ע"ש), אלא דהא דאמר הגמ' ההוא ידיעה לדורות הוא היינו לכל מר כדאית ליה, וכמ"ש הרמב"ן בפירוש התורה וז"ל, וע"ד האומר סוכות ממש עשו להם כו' והזכרון שידעו ויזכרו שהיו במדבר ולא באו בבית ועיר מושב לא מצאו מ' שנה וה' היה עמהם לא חסרו דבר עכ"ל. והרוקח בה' סוכה כ' בע"א בפירושא דקרא דכשצרו ישראל על ארץ האמורי ועל כרכים שבא"י אז ישבו ישראל בסוכות. (וכמ"ש במלחמת בני עמון וישראל ויהודה יושבים בסוכות), וזהו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי כו', שלא יחשבו שאנחנו יושבים בארץ מאבותינו אי"ו אלא ידעו שיצאו ממצרים וצרו על הערים ונתנם ה' בידם, עכ"ד הרוקח. ועכ"פ הא דאמרינן ההוא ידיעה לדורות הוא זהו אליבא דכ"ע לכל מר כדאית ליה ואין מזה הכרע במחלוקת התנאים:
ג אך יש להוכיח דעיקר הגירסא כמ"ש בת"כ. דרע"א ענני כבוד היו ורא"א סוכות ממש עשו להם. דלפי גירסת גמרא דידן דרע"א סוכות ממש עשו להם. לכאורה תיקשי בהא דפריך הגמרא לר"ל דיליף מואד יעלה מן הארץ מה אד דבר שא"מ טומאה כו' הניחא למ"ד ענני כבוד היו כו' הניחא לר"א אלא לר"ע מאי איכא למימר ומשני כי אתא רב דימי אר"י חג הסוכות תעשה לך מקיש סוכה לחגיגה מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה כו'. ופריך אי מה חגיגה בע"ח אף סוכה בע"ח. ומסיק ילפותא אחרינא מקרא דבאספך כו'. ומבואר בתוס' לקמן (דל"ו ע"ב ד"ה ר"א) אליבא דר"י דס"ל דאין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב ויליף לה בק"ו מלולב כו' דר"י לית ליה הא דדרשינן באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. ומ"מ מודה ר"י דאין מסככין בדבר המקבל טומאה אפילו מארבעה מינים משום דבעינן דומיא דאד ולמ"ד סוכות ממש עשו להם ילפינן מדאיתקש סוכה לחגיגה, דלא שייך לאקשויי אי מה חגיגה בע"ח כו' מאחר דלא מכשיר ר"י אלא מארבעה מינים. עכ"ד התוס' שם. והשתא תיקשי מאי פריך הגמרא כאן אי מה חגיגה בע"ח כו'. כיון דהא דאיצטריך הכא למילף מהיקשא דסוכה לחגיגה היינו רק אליבא דר"ע דאמר סוכות ממש עשו להם וכנ"ל. ויש להוכיח דר"ע גופיה ס"ל כר"י בזה דאין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב. וא"כ אליביה לא שייך כלל להקשות אי מה חגיגה בע"ח כו' וכמ"ש התוס' הנ"ל. והיינו דר"י יליף דסוכה אינה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב מק"ו מלולב כו'. והשיבו לו חכמים לר"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא מארבעה מינים יהיה יושב ובטל והתורה אמרה בסוכות תשבו כו'. וה"נ פליגי ר"י וחכמים בפסחים (דכ"ז ע"ב) דר"י ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה מק"ו מנותר והשיבו לו חכמים כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין כו'. והרי ר"ע ס"ל התם כר"י דאב"ח אלא שריפה כדמוכיח הגמרא שם (ד"ה רע"ב). ואם כן מוכח דר"ע ס"ל ג"כ כר"י דיש למילף מק"ו שתחלתו להחמיר וסופו להקל. וממילא לדידיה ה"נ יש למילף כאן מק"ו דאין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב וכר"י וא"כ מאי פריך הגמרא בשמעתין אי מה חגיגה בע"ח אף סוכה בע"ח כו'. כיון דלר"ע קיימינן הכא דאמר סוכות ממש כו'. ואליבא דר"ע ל"ש כלל להקשות אי מה חגיגה בע"ח כו' כיון דלא מכשיר אלא מארבעה מינים. וכמ"ש התוס' אליבא דר"י וכנ"ל. ואף דיש להשיב ע"ז ממה שכתבו התוס' בסוכה לקמן וכן בפסחים (דכ"ז ע"ב) דקיי"ל בפסחים כר"י דאב"ח א"ש ובסוכה אין הלכה כר"י. ותירצו התוס' דהא דקיי"ל כר"י דאב"ח א"ש הוא מכח דין אחר שדן שם במה מצינו כו'. דאף דשתק ר"י התם הלא רק לטעמיה דס"ל דא"ת וחטאת העוף הבא על הספק בקבורה, משא"כ לדידן דס"ל דאינהו נמי בשריפה ואין כאן יוכיח. א"כ לר"ע נמי י"ל דלעולם ס"ל דליכא למילף בק"ו שתחלתו להחמיר וסופו להקל. והא דאב"ח א"ש יליף לה ר"ע במה מצינו כנ"ל. מ"מ אכתי אינו מיושב כ"כ, דמנ"ל להגמרא בסוכה להקשות אליבא דר"ע ודילמא ר"ע דס"ל בהדיא כר"י דאב"ח א"ש ס"ל לגמרי כוותיה בהא דיליף כן בק"ו ולא חייש לפירכא דסופו להקל. וממילא ס"ל נמי כוותיה דאין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב. ולא תיקשי מידי. ובפרט להפוסקים דפסקו דלא כר"י רק כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח כו'. אם כן מהכ"ת לדידהו לעשות מחלוקת בין ר"ע ור"י דתרווייהו ס"ל דאב"ח א"ש ולומר דזה יליף בק"ו וזה במה מצינו (ושמא י"ל דשפיר יש להוכיח דר"ע דס"ל אב"ח א"ש יליף לה במה מצינו ולא בק"ו. דבתשו' ש"א (סי' ע"ז) הקשה לשיטת רש"י דמפרש בהא דאר"י אימת אני אומר שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. דהיינו דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. א"כ קשה בהא דמוכיח רבא מדר"ע דס"ל אב"ח א"ש. הא אכתי תיקשי היאך מוכיח ר"ע דביום הראשון תשביתו הוא מעיו"ט דילמא היינו ביו"ט דאז הוי אחר זמן איסורו והשבתתו בכל דבר. ולזה י"ל דר"י דיליף דאב"ח א"ש מק"ו מנותר מש"ה מודה דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר מחמת דאל"כ הוי סופו להקל אחר ז"א (וכדאיתא כן להדיא במכילתא). ואף דר"י לא חייש לפירכא דסופו להקל כדמוכח ג"כ מהך דסוכה. מ"מ גבי חמץ הא אהני ק"ו למילף מיניה דקודם ז"א הוא בשריפה. ולעולם י"ל דאחר ז"א לא יהיה סופו להקל ג"כ. משא"כ בסוכה אין לבטל לגמרי הק"ו מחמת דסופו להקל. אבל ר"ע דיליף דאב"ח א"ש במה מצינו מנותר. (ובזה ל"ש למיפרך משום דסופו להקל כמ"ש רש"י שם). מש"ה ס"ל דאף אחר ז"א הוא בשריפה. וא"כ מוכח דר"ע יליף לה מנותר במ"מ ולא בק"ו ומ"מ הוא דוחק לומר שמזה הוא הוכחת הגמרא בסוכה בקושייתו אי מה חגיגה כו') ואם נימא דעיקר הגירסא היא כדאיתא בת"כ דרע"א ענני כבוד היו ורא"א סוכות ממש כו' (וכך צ"ל בגמרא ג"כ) וקושית הגמרא היא דהניחא אליבא דר"ע אלא לר"א מא"ל. א"ש הכא בפשיטות.
ד ועוד ראיה לגירסת הת"כ. דלפי גירסתנו בגמרא דרע"א סוכות ממש כו' וקושיית הגמרא לר"ע מא"ל. ואליבא דר"ע משני התם במסקנא כי אתא רבין אר"י א"ק באספך מגרנך ומיקבך כו'. תיקשי דהא ר"ע גופיה דריש הך קרא לדרשא אחרינא בר"ה (די"ד ע"א) לענין מעשר דהתם ברייתא אמר ר"ע באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדין כו'. יצאו ירקות שגדילין על כל מים ומתעשרין לשנה הבאה. ולדידיה לא קאי כלל הך באספך על עשיית סוכה שיעשה מפסולת גורן ויקב רק דכל אסיף שלך יהיה כגורן ויקב כו'. אך התוס' בר"ה שם כתבו וז"ל מה גורן ויקב כו' אסמכתא בעלמא דמעשר ירק מדרבנן ועיקר קרא לפסולת גורן ויקב לענין סוכה כדאמר לעיל. א"נ משום שביעית דאורייתא איצטריך קרא עכ"ל התוס'. ולתירוץ קמא דהתוס' ניחא הכא דאף לר"ע עיקר דרשא דבאספך הוא לענין סוכה. וההיא דהתם אסמכתא בעלמא. אבל לתירוץ השני דהתוס' דאיצטריך קרא לענין שביעית דאורייתא. וכ"כ התוס' בריש קידושין (ד"ג ע"א ד"ה מה) בשם הר"י דעיקר דרשא דהתם אתיא לשביעית. א"כ תיקשי הכא אליבא דר"ע היכי מצי למילף לענין הכשר הסכך מקרא דבאספך מגרנך ומיקבך. שהרי ר"ע גופיה דריש ליה לדרשא אחרינא כנ"ל. (ולשיטת בעל ספר היראים דס"ל דאע"ג דמעשר ירק מדרבנן מ"מ מע"ש נוהג מדאורייתא אף בירקות. א"כ לפ"ז ודאי הא דאמר ר"ע מקרא דבאספך כו' יצאו ירקות כו' הוי דרשא גמורה לענין מעשר שני דהוי מדאורייתא בירקות). ומזה מוכח כגירסת הת"כ דרע"א ענני כבוד היו ורא"א סוכות ממש כו'. והכא בגמרא צ"ל הגירסא להפך הניחא לר"ע אלא לר"א מא"ל. ואליבא דר"א הוא דדרשינן מבאספך להכשר הסכך. ולק"מ:
ה אלא דלכאורה היה יש להביא ראיה לגירסא דבגמרא דרע"א סוכות ממש עשו להם. דהתוס' במגילה (ד"ד ע"א ד"ה שאף) הקשו דלמה לי היקשא גבי אכילת מצה לחייב נשים תיפוק ליה משום שאף הן היו באותו הנס. ותירץ דמשום ה"ט אין חייבות רק מדרבנן אי לאו מהיקשא. וה"ר יוסף איש ירושלים תירץ דס"ד למיפטרינהו מג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות כו'. והקשה ע"ז בט"א שם מהא דבגמרא דסוכה (דכ"ח רע"ב) פריך דלמה לי קרא דהאזרח (או הילכתא) לפטור נשים מסוכה הא מ"ע שהז"ג הוא. והשתא מאי פריך הא אי לאו קרא ה"א דמיחייבות בסוכה מטעם שאף הן היו באותו הנס דכי בסוכות הושבתי כו'. וכן הקשה הפר"ח בספרו מ"ח. וכן הקשה בתשו' דברי יוסף (סי' נ"ה). ויש לחזק דבריהם דהתוס' גופייהו בפסחים (דק"ח ע"ב ד"ה היו) כתבו וז"ל והא דאמרינן דנשים פטורות מסוכה אע"ג דאף הן היו באותו הנס כי בסוכות הושבתי התם בעשה דאורייתא כו' עכ"ל התוס'. וזהו כדברי התוס' במגילה שם בתירוץ קמא דמה"ט שהן היו באותו הנס חייבות רק מדרבנן. אבל מדאורייתא אין לחייבם מה"ט. אבל לדברי הר"י איש ירושלים הנ"ל דמוכח דס"ל דמה"ט שהן היו באותו הנס חייבות מדאורייתא. אי לאו דס"ד למיפטרינהו ממצה בג"ש כו' א"כ הדק"ל מה פריך הגמרא בסוכה שם הא איצטריך למיפטרינהו מסוכה דלא נימא דחייבות מדאורייתא משום שהן היו באותו הנס וכנ"ל. אלא י"ל דכל זה למ"ד דכי בסוכות הושבתי היינו ענני כבוד ויש לחייב נשים ג"כ מטעם דאף הן היו באותו הנס דענני כבוד. אבל למ"ד דכי בסוכות הושבתי היינו סוכות ממש. ולא הוזכר כלל בכתוב דמצות סוכה היא לזכר הנס דענני כבוד. א"כ אין שום טעם לחייב נשים בסוכה דהוי מ"ע שהז"ג, (מיהו לפי הרמב"ן שכתב לעיל י"ל בזה), והך ברייתא דבסוכה שם האזרח להוציא את הנשים היא שנויה בת"כ. ואמרינן בסנהדרין דפ"ו ע"א סתם סיפרא ר"י כו' וכולהו אליבא דר"ע. והרי ר"ע ס"ל דכי בסוכות הושבתי היינו סוכות ממש ולא ענני כבוד. ומש"ה פריך שפיר הגמרא התם דלמה לי קרא דהא כל מ"ע שהז"ג נשים פטורות. וטעמא שאף הן היו באותו הנס לא שייך אליבא דר"ע. וא"כ מוכח מכאן כגירסת הגמרא דרע"א סוכות ממש עשו להם. דאם נימא כגירסת הת"כ דרע"א ענני כבוד היו א"כ מה מקשה הגמרא בסוכה כנ"ל. (ודוחק לומר דמ"מ הגמרא בסוכה בעי לשנויי הברייתא דת"כ אף לר"א ותיתי ככ"ע). אך ראיתי בתשו' דברי יוסף שם שתירץ על קושייתם הנ"ל. דה"ר יוסף איש ירושלים שבתוס' מגילה שם ס"ל כפי' הרשב"ם דמ"ש שאף הן היו באותו הנס היינו במה שעיקר הנס נעשה על ידן וכמו בפסח שבזכות נשים צדקניות נגאלו וכן בחנוכה ופורים ומשא"כ בסוכה דאע"פ שאף הן היו באותו הנס דענני כבוד מ"מ לא נעשה הנס על ידן כמו בפסח ואינך. או דס"ל לחלק בין נס של הצלת נפשות ובין נס דענני כבוד שהיה רק להגן כו'. עכ"ד שם. ולפ"ז אין מכאן הוכחה לגירסת הגמרא הנ"ל. ואמנם לפ"ז יש להקשות קושיא אחרת. לפמ"ש הפ"י בפסחים (דמ"ג ע"ב וביאר כן כוונת דברי התוס' בריש ערכין ע"ש). דלעולם לא שייך למילף דבר אחד מחבירו בג"ש או בהיקשא אלא היכא שמפורש באחד מהם בפירוש כו' משא"כ היכא שבחד מינייהו לא ידעינן אלא מסברא או מכללא תו לא שייך למילף אידך מיניה בג"ש או בהיקשא כיון דבאידך לא שייכא הך סברא או הך כללא. וממילא י"ל דכל חד תיקו בדוכתיה ומכש"כ היכא דהג"ש איצטריך בלא"ה לא שייך לומר בכה"ג אין ג"ש למחצה לסתור הסברא כו'. ע"ש שהאריך בזה ושהוכיח כן מכמה ראיות. ואם נימא כדבריו בזה. לפ"ז קשה טובא ע"ד ה"ר יוסף איש ירושלים בתוס' מגילה הנ"ל דמפרש דהא דאיצטריך קרא דנשים חייבות במצה היינו רק משום דס"ד למיפטרינהו בג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות. והרי רבא מפרש (בסוכה שם וכן בקידושין דל"ד רע"ב) דהא דאיצטריך קרא לפטור נשים מסוכה היינו משום דסד"א ניליף ט"ו ט"ו מחג המצות דנשים חייבות בסוכה כמו במצה. וא"כ הני קראי תרווייהו למה לי ומייתרי לגמרי דלא לכתוב קרא גבי מצה דנשים חייבות וכן לא לכתוב גבי סוכה דנשים פטורות. וממילא ידענא דנשים חייבות במצה מדאורייתא שאף הן היו באותו הנס לדברי ה"ר יוסף איש ירושלים הנ"ל דס"ל דמה"ט חייבות מדאורייתא. וכן ממילא ידענא דנשים פטורות מסוכה דהוי מ"ע שהז"ג. והכא ל"ש לומר שיהיו חייבות משום שאף הן היו באותו הנס דהרי לה"ר יוסף איש ירושלים הנ"ל ע"כ ס"ל דבסוכה ל"ש לומר משום שהן היו באותו הנס וכ"ד הדברי יוסף הנ"ל. אי משום דבעי שיהא עיקר הנס נעשה על ידן וכדברי הרשב"ם הנ"ל. ואי משום שאינו נס של הצלת נפשות כנ"ל. (דאל"כ הדק"ל ע"ד ה"ר יוסף איש ירושלים מגמרא דסוכה הנ"ל וכקושיית הט"א והפר"ח הנ"ל). ול"ל דמ"מ הוה ילפינן בג"ש דט"ו ט"ו חג הסוכות מחג המצות דנשים חייבות בסוכה ג"כ. או להפך דהוה ילפינן בג"ש חג המצות מחג הסוכות דפטורות ממצה ג"כ. דהרי אי לא הוה כתיב שום קרא לא במצה ולא בסוכה ורק הוה ידעינן מסברא בתרווייהו דבמצה חייבות מסברא שאף הן היו באותו הנס משא"כ בסוכה פטורות דכאן ל"ש הך סברא שאף הן היו באותו הנס וכנ"ל. א"כ ממילא בכה"ג ליכא למילף חד מחבריה בג"ש כיון דלא ידעינן בכל חד רק מסברא. וי"ל בכה"ג דכל חד תיקו בדוכתיה וכסברת הפ"י הנ"ל, (והג"ש דט"ו ט"ו איצטריך למילי אחריני ועכ"פ בכה"ג אין לומר אין ג"ש למחצה לסתור הסברא כנ"ל). ומיהו אף אם נימא דלא כד' הדברי יוסף הנ"ל רק כמ"ש לעיל שלדברי ה"ר יוסף איש ירושלים דס"ל דבלאו קרא יש לחייב נשים במצה מדאורייתא משום שהן היו באותו הנס. ה"נ לדידיה בסוכה יש לחייבם מה"ט למ"ד דבסוכות הושבתי ענני כבוד היו ואף הן היו באותו הנס. (והא דפריך בסוכה שם ל"ל קרא להוציא את הנשים היינו כמ"ש לעיל משום דסתם ת"כ אתיא כר"ע והא ר"ע ס"ל סוכות ממש ולדידיה ל"ל שהן היו באותו הנס כנ"ל). ולפ"ז שפיר ניחא בגמרא דפסחים (דמ"ג ע"ב) שהביאו התוס' במגילה שם דדרשינן מהיקשא לחייב נשים במצה. דהתם קאי אליבא דר"א דאמר שם תערובת חמץ בלאו ע"ש. ור"א לטעמיה דס"ל דבסוכות הושבתי ענני כבוד היו. וא"כ בסוכה נמי יש לחייב נשים מסברא שאף הן היו באותו הנס ואיצטריך קרא לפטור נשים מסוכה. ומאחר דכתיב בהדיא בסוכה לפטור את הנשים א"כ הוה ילפינן בג"ש ג"כ לחג המצות לפוטרם ממצה. ואיצטריך קרא התם לחייבם במצה. אך מ"מ קשה לר"ע דס"ל סוכות ממש דלדידיה גבי סוכה ליתא הסברא שהן היו באותו הנס. א"כ לדידיה הדק"ל דלא לכתוב קרא לא במצה לחייבם ולא בסוכה לפוטרם. ואנא ידענא מסברא בתרווייהו וכנ"ל. אך י"ל ולפרש בתוס' דמגלה שם במה שהקשו דל"ל היקשא דכל שישנו בב"ת חמץ כו'. דאין קושייתם דהך היקשא הוא מיותר ולא לכתוב כלל הך היקשא דז"א. דבלא"ה איצטריך הך היקשא לשאר מילי (דמהך היקשא דרשינן בפסחים (דל"ה ע"א) דברים הבאים לידי חימוץ אדם יי"ח בפסח ואין יי"ח מצה רק בה' המינים וכן דרשינן עוד מהך היקשא שם (דכ"א ע"ב). וע"ש בדל"ה סע"ב. וכ"כ המהרי"ט בחי' לקידושין (דל"ד ע"ב) גבי הא דקאמר התם בשלמא אי כתב הקהל ולא כתב מצה כו'. דהך היקשא איצטריך לשאר מילי ע"ש). אלא דעיקר קושייתם מהא דמוכח בפסחים שם דבלאו הך היקשא מסברא היו נשים פטורות ממצה ג"כ. ואמר התם דמיבעי לי כל לרבות את הנשים לאיסור חמץ דסד"א כל שישנו בקום אכול מצה כו' והני נשי דליתנהו בקום אכול מצה דהוי מ"ע, שהז"ג אימא בב"ת חמץ נמי ליתנהו קמ"ל. והשתא הא אדרבה מסברא חייבות במצה מטעם שהן היו באותו הנס. וא"כ למה לי קרא כל לרבות הנשים. (וע"ש בקידושין בתוד"ה סד"א כו' שהקשו ג"כ למאי איצטריך במצה דכל שישנו בב"ת כו'. וביאר שם הפ"י ג"כ דעיקר קושייתם דלמה איצטריך כל לרבות הנשים. ע"ש באריכות), וע"ז שפיר תירץ ה"ר יוסף איש ירושלים דס"ד למיפטרינהו מג"ש ט"ו ט"ו מחג הסוכות. ולפ"ז הך היקשא דכל שישנו בב"ת חמץ כו' הא בלא"ה איצטריך לשאר מילי דדרשינן מיניה בפסחים וכנ"ל בשם המהרי"ט. אלא דאכתי קשה לר"ע למה איצטריך קרא לפטור נשים מסוכה משום דסד"א ניליף ט"ו ט"ו מחג המצות כו'. ובזה י"ל בפשיטות דהוה סד"א דכיון דכבר כתיב ההיקשא דכל שישנו בב"ת חמץ הנ"ל. ואין היקש למחצה, (ור"ע גופיה ס"ל אין היקש למחצה בכריתות דכ"ב ע"ב), הוי כמאן דכתיב בהו בהדיא דחייבות במצה. והוה ילפינן מזה בג"ש לחייבם בסוכה ג"כ. ולפ"ז שוב י"ל כד' הדברי יוסף הנ"ל. דבסוכה לכ"ע ל"ש לומר הך סברא משום שהן היו באותו הנס וכנ"ל רק דכיון דכבר כתיב במצה היקשא דכל שישנו כו' ואין היקש למחצה ה"ל ככתוב בהדיא דנשים חייבות במצה. וצריך קרא לפוטרם מסוכה דלא נילף ממצה וכנ"ל. ואחר דכתב קרא בהדיא בסוכה ה"א מחמת הג"ש למצה לדרוש הך היקשא לקולא דליתנהו בב"ת חמץ ג"כ ואיצטריך כל לרבות הנשים. ועוד יש לבאר בזה בע"א ואין להאריך. ובלא"ה הך כללא שכ' הפ"י הנ"ל בדבר שאינו מפורש בכתוב רק מסברא לא שייך למילף בזה בג"ש חד מחבריה. אין זה מוסכם. ומדברי התוס' בכ"ד מוכח דלא ס"ל כן וכמ"ש הפ"י בעצמו. וי"ל שה"ר יוסף איש ירושלים נמי לא ס"ל זה ולק"מ. וע"כ נראה יותר כגירסת הת"כ דרע"א ענני כבוד היו וכמו שהוכחנו לעיל:
ועוד יש להביא קצת סמך לגירסת הת"כ הנ"ל דרע"א ענני כבוד היו. לפי מה שחקר הגאון בעל נו"ב (בספרו דורש לציון דרוש י"ג) לענין מה שמחנה ישראל היה הענן מקיפם מכל צד אם היה נידון כמחיצה גמורה. ומה שמחנה ישראל היתה חשובה רה"ר י"ל משום דמחיצה בידי שמים אתו רבים ומבטלי מחיצה. ומסיק שם דתליא בפלוגתא דלמ"ד דבסוכות הושבתי היינו ענני כבוד ואליביה ילפינן דבעינן סכך מדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מקרא דואד יעלה מן הארץ מה אד כו'. וכיון דילפינן הכשר הסוכה שיהא דומה לעננים מכלל דעננים עצמן ג"כ כשירין לסכך וכל הכשר לסכך פשיטא שכשר לדפנות הסוכה וש"מ דענן חשיב שפיר מחיצה. משא"כ למ"ד סוכות ממש עשו להם ליכא ילפותא דענן חשיב מחיצה וי"ל מסברא דלא חשיב כמחיצה. עכ"ד הנו"ב שם. ובזה היה י"ל במה שהקשו המפרשים בשם בעלי התוס' שהובא דבריהם בס' פענח רזא. בהא דאמרינן בגמרא בשבת (דפ"ח ע"ב) דאמר ריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל כו' והיו מה"ש מדדין אותן כו' וכן איתא במכילתא ובילקוט פ' יתרו ע"פ ואשא אתכם על כנפי נשרים כו' וגם אח"כ ע"פ ויעמדו מרחוק. והרי אמרו בשבת (דפ"ו ע"ב) דכ"ע בשבת ניתנה התורה. וא"כ היאך יצאו חוץ לתחום בשבת. ותיקשי מכאן להפוסקים דתחומין די"ב מיל דאורייתא. (אלא דלפירש"י בשבת שם שהיו הקרובים לדבור חוזרין מפחד הקול עד קצה המחנה עכ"ל. וא"כ לק"מ דלעולם לא יצאו חוץ למחנה כלל. אבל במכילתא שם ע"פ ויעמדו מרחוק כו' לא משמע כן ע"ש). ואף להפוסקים הסוברים דתחומין די"ב מיל ג"כ דרבנן. (או דנימא די"ב מיל דקאמר הכא ל"ד רק פחות מעט). מ"מ קשה מהא דאיתא במכילתא שם ע"פ ואשא אתכם כו'. דר"ע אמר כן דישראל חזרו לאחוריהן י"ב מילין על כל דבור. והא ר"ע ס"ל בכ"ד דתחומין דאורייתא (וקצת י"ל דתליא בפלוגתא דראב"י ורבא בשבת (דפ"ז רע"ב) אם במרה שנצטוו על השבת אי איפקוד אתחומין ג"כ. ואף שכתבו שם התוס' דל"ד תחומין אלא כלומר הוצאה כו' מ"מ י"ל דגם תחומין נמי בכלל זה וצ"ל דלא תיקשי לרבא דס"ל דאתחומין נמי איפקוד מהך דמכילתא הנ"ל). ומזה יש הוכחה לגירסת הת"כ דר"ע הוא דס"ל ענני כבוד היו ולדידיה מוכח דענני כבוד שהיו מקיפים אותם מכל צד יש להם דין מחיצה וכדברי הנו"ב הנ"ל. וא"כ י"ל הכא דלעולם לא יצאו חוץ לענן והיה אז הענן מקיף סביבותם ברחוק י"ב מיל. וממילא ליכא איסור תחומין בתוך המחיצה. (והא דאתו רבים ומבטלי מחיצה י"ל דהיינו רק לענין איסור הוצאה ברה"ר אבל לענין תחומין לא מצינו דרבים מבטלי מחיצה. וגם י"ל דלא היה אז מקום דריסת רבים כלל מחוץ לענן. שוב בא לידי ס' פענח רזא וראיתי שכתב שם וז"ל אמרו חכמים כו' חזרו לאחוריהן י"ב מיל והחזירום מה"ש כו' וקשה הא ס"ל דבשבת ניתנה התורה ואיך הלכו כ"כ בשבת וי"ל דכיון שהוקפו בענני כבוד הרי כאילו היו בחצר אחת. מר' יוסף. עכ"ל והוא אחד מבעלי התוס'. ובהדיא מבואר כדברינו דלא היה איסור תחומין משום דענני כבוד חשובין כמחיצה לענין זה. וכמו שביארנו דר"ע לטעמיה וכנ"ל). ואין להקשות מהא דאיתא בעירובין (דנ"ה ע"ב) דאר"ה יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן ומתיב ר"ח ויחנו על הירדן ותניא כשהן נפנין אין נפנין אלא לאחוריהן (חוץ לענן וכדפירש"י). והשתא מאי פריך נהי דישראל במדבר יושבי אהלים היו והוי כיושבי צריפין. מ"מ תיפוק ליה דהענן חשוב כמחיצה אפי' לא היה שם אהלים כלל ג"כ. ומחוץ לענן הוא שמתחיל איסור תחומין. וא"כ י"ל שמחוץ לענן היו מרחיקים פחות ממיל וליכא איסור תחומין ומאי מקשה הגמרא. (מיהו אם נימא דבעת שהיה הילוך לרבים מחוץ לענן אז רבים מבטלים המחיצה אף לענין תחומין לק"מ הכא). אך בלא"ה כבר הקשו האחרונים מכאן לשיטת הפוסקים הסוברים דתחומין די"ב מיל דרבנן א"כ מאי פריך הגמרא לרב הונא מקרא דויחנו כו'. דמאיסור תחומין דרבנן אין להקשות מידי אקרא כלל. ותו הא י"ל כדאמרינן בעירובין (דמ"א ע"ב) בהוצרך לנקביו שהתירו לו איסור תחומין דרבנן משום דגדול כבוד הבריות. וע"כ דהגמרא כאן פריך מאיסור דאורייתא מהך קרא דויחנו על הירדן כו'. וראיתי להרמב"ן בליקוטיו לעירובין שהרגיש בעצמו בקושיא זו לשיטתו דהוא מהסוברין דתחומין די"ב מיל דרבנן. ותירץ דלעולם קיי"ל דתחומין די"ב מיל ג"כ דרבנן והא דמתיב ר"ח בעירובין שם מויחנו על הירדן היינו דאל"כ תיקשי לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא. ומדר"ע נשמע לרבנן לענין שיושבי צריפין כיושבי העיר דמי. וכל העיר נחשב כד"א להם (וכ"כ הריטב"א ג"כ). ולפ"ז י"ל על קושיא הנ"ל ג"כ דהא דפריך ר"ח מויחנו על הירדן כו' היינו דאל"כ תיקשי למאן דס"ל דהענן לא חשיב כמחיצה ומזה נשמע לדידן נמי דיושבי צריפין כיושבי העיר דמי. אלא דלפ"ז לדברינו יהיה הוכחה מכאן כהפוסקים דתחומין די"ב מיל דאורייתא. דל"ל כשיטת הרמב"ן דלעולם תחומין די"ב מיל דרבנן וקושיית הגמרא כאן היא לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא. דא"כ הדק"ל מאי מקשה הגמרא הכא. ודילמא ר"ע לטעמיה דר"ע ס"ל דבסוכות הושבתי ענני כבוד היו ולדידיה הענן חשוב מחיצה כנ"ל. ואולם בלא"ה יש לדחות ולומר דלעולם תחומין די"ב מיל ג"כ דרבנן. ומ"מ פריך שפיר הגמרא בעירובין מקרא דויחנו על הירדן כו') דתחומין אף למ"ד דרבנן מ"מ אסמכוה אקראי כדאיתא בעירובין (דנ"א ע"א) אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה מנלן אמר ר"ח למדנו מקום ממקום ומקום מניסה כו'. ולמ"ד תחומין דרבנן הוי זה אסמכתא בעלמא. וכ"כ רש"י בשבת (דל"ד ע"א ד"ה בע"ת) דאף למ"ד תחומין דרבנן יש לו אסמכתא מקראי. וכ"כ התוס' שם. ומעתה י"ל כעין מ"ש התוס' בחגיגה (די"ח ע"א סד"ה חוש"מ) במה דפריך שם בקרא דחג האסיף אימת כו' אלא בחוש"מ מי שרי אע"ג דמלאכת חוה"מ אינו אסור רק מדרבנן מ"מ כיון דאקרא סמכינן ליה לאסור מלאכה בחוש"מ לא מיסתבר ליה לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי עכ"ל. וה"נ הכא פריך הגמרא כן מויחנו על הירדן דלא מסתבר שיהא מהך קרא שריותא בהדיא לאיסור תחומין דרבנן דאסמכוה אקראי וטפי מסתבר להוכיח מהכא דיושבי צריפין כיושבי עיר דמי. ולק"מ. (ומיהו קצת משמעות כהסוברים דתחומין די"ב מיל דאורייתא מדהאריך הגמרא בקושייתו לאתויי הברייתא דכשהן נפנין כו'. משמע דהקושיא דוקא מהא דמהלך בראש חוזר לאחוריו י"ב מילין כדפירש"י. דאי קשיא ליה מאיסור תחומין דאלפים אמה לא הוה צריך לאתויי הברייתא בקושייתו וי"ל):
ז מיהו בעיקר החקירה של בעל נו"ב הנ"ל אי ענני כבוד חשובין כמחיצה יותר נראה לומר דלא הוי מחיצה כלל כיון דהוי דבר שאין בו ממש. ובכה"ג לא מהני אף לרבנן דר"מ בסוכה (דכ"ד סע"א). ומ"ש שם בספר דורש לציון הנ"ל דלמ"ד דהסוכות זכר לענני כבוד ובעינן דומיא דענן מכלל דעננים עצמן כשירים לסכך ולדפנות כנ"ל. אין זה מוכרח כיון דהוי מחיצה שא"א להעמידה כלל בידי אדם ומזה לא מיירי קרא כלל. והיאך נוכיח מזה דהענן חשוב מחיצה. ולענין איסור תחומין ג"כ בודאי אינו מועיל כלום מחיצה דענן ויש לחשוב התחום ממקומו אף ממה שבתוך העננים וכמבואר בלשון הרמב"ם (ר"פ כ"ז מה' שבת) שכ' היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה כו' אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לי"ב מיל כנגד מחנה ישראל וכך אמר להם מרע"ה לא תצאו חוץ למחנה עכ"ל. מבואר דמשה הזהירם שלא יצאו חוץ למחנה. ומשמע דהוי איסורא דאורייתא תיכף שיצאו מן המחנה דהוי י"ב מיל ממקומו (להמהלך בראש) ולא בעינן שיצא חוץ למחנה י"ב מיל. אע"פ שהיו אז הענני כבוד מקיפים אותם מ"מ חשוב כיוצא חוץ לי"ב מיל. (רק שבזה י"ל דבלא"ה אתו רבים ומבטלי מחיצה לענין תחומין ג"כ). אלא דלכאורה אכתי קשה על הרמב"ם דהא מסיק בעירובין שם דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו כו' כמאן דקביע להו דמי וא"כ כל המחנה נחשב להם כד"א וליכא איסור תחומין מדאורייתא עד שיצא י"ב מיל חוץ למחנה. ומצאתי שעמד בזה על הרמב"ם בתשובת זכרון יוסף (סי' ז'). ותירץ דהא דאמרינן דכמאן דקביע להו דמי היינו לאחר הקמת המשכן ועשיית הדגלים משא"כ מקודם לזה לא הוו חשיבי קבועים. (ואז עדיין לא היה איסור לפנות בתוך המחנה. או דלא היו צריכים לפנות מקודם עד לאחר שסרחו כדאיתא ביומא דע"ה סע"ב). אלא דלפ"ז נתחזקה קושית המפרשים שהובא לעיל בהא דחזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל על כל דבור ודבור והיאך עברו על איסור תחומין בשבת. דאף לפירש"י דמפרש דאותן הקרובין לדבור היו חוזרין מפחד הדבור עד קצה המחנה. מ"מ כיון דאז עדיין לא היו נחשבין קבועין היה אסור להם לילך חוץ לתחומן אף בתוך המחנה. (והענני כבוד לא חשיבי מחיצה לפ"ד הרמב"ם כנ"ל). אך כבר כ' לעיל דלראב"י דס"ל דבמרה עדיין, לא איפקדו אתחומין לק"מ הכא וי"ל דריב"ל בעל המימרא דהכא ס"ל כוותיה או די"ב מילין דקאמר ל"ד רק פחות מעט (וכמבואר מפירש"י) ומאיסור תחומין דרבנן אין להקשות הכא. רק מ"ש לעיל מהמכילתא דר"ע אמר זה ג"כ והוא ס"ל תחומין דאורייתא וי"ל דאע"ג דאמר בגמרא דכ"ע בשבת ניתנה תורה. מ"מ מצינו בפדר"א (פמ"ו) דאמר ראב"ע דבע"ש ניתנה תורה ע"ש. (וקצ"ע דבגמרא דשבת (דפ"ו סע"א) מוכח דסבר הגמרא דלראב"ע נמי בשבת ניתנה תורה. וי"ל). וכ"מ במכילתא פ' בשלח ע"ש. (וע' תוס' סנהדרין ד"ו ע"א ד"ה דכ"ע דאף דאמר לישנא דכ"ע סברי כו' מ"מ קאי רק על פלוגתא דהתם אבל איכא תנאי אחריני דלא ס"ל כן. וה"נ י"ל בהא דאמר דכ"ע בשבת ניתנה תורה קאי רק על ר' יוסי ורבנן דהתם). וי"ל דדרשא דר"ע במכילתא שהיו חוזרין י"ב מיל ג"כ קאי כמ"ד דלא היה בשבת ולק"מ. ובלא"ה כבר כתב הרשב"א שאין מתיישבין בדברי אגדה, (ומכש"כ הכא שהוא דבר יוצא מהטבע דלפ"ז הלכו ישראל ביום אחד ר"מ מיל וזהו רק בין דבור לדבור. ויש להם כוונה נסתרת ברוחניות וסודות התורה כידוע לי"ח). שוב בא לידי ס' תשובות מהר"ם בר ברוך ח"ג שנדפסו מחדש. וראיתי שם בסי' ש"צ שהקשה ג"כ קושיית המפרשים הנ"ל דהיאך חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל על כל דיבור כיון שבשבת ניתנה התורה. והשיב ג"כ כנ"ל דאפילו למ"ד תחומין דאורייתא מ"מ מוקפין היו ענני כבוד והיו אותן העננים נידונים כמחיצה. וזהו ג"כ כדברי הר"י שבפענח רזא הנ"ל. והנלע"ד כתבתי ואין להאריך יותר: