אור ברסלב
תורת חסד סימן לד

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן לד

סימן לג

ע"ד שאלתו. במקומות שנמצאו אתרוגים מאה"ק שהמה מוחזקים בכשרות ע"פ מסורת שהמה אתרוגים הראויים לברכה ואינם מורכבים. אם מותר שם לצאת לכתחילה באתרוגי קארפו ולברך עליהם. וכבר ידוע הסימנים שכתב הר"י פאדווא בתשובת רמ"א סימן קכ"ו. והובא במג"א סימן תרמ"ח ס"ק כ"ג. והמה שלשה סימנים שהמורכב חלק בלא בליטות והעוקץ בולט והמיץ רחב. והקליפה התיכונה היא קצרה. והאתרוג להיפך כו'. והע"ש כתב עוד סימן שבאתרוג הגרעין זקוף לאורך האתרוג ובמורכב מושכב לרוחב האתרוג כו', עכ"ד. ובאתרוגי אה"ק נמצאים יותר הסימנים האלו שבאתרוג הכשר מלבד שהם מוחזקים בכשרות מימי קדם כו':

א הנה מתחלה יש לברר הדין באתרוג שנמצאים בו כל הסימנים שאינו מורכב הנ"ל. אם ראוי לסמוך ע"ז להכשירו ולברך עליו. או דילמא בעינן מסורת דוקא להחזיקו בכשרות. די"ל דאין לסמוך בזה על בירור הסימנים הנ"ל מפאת ארבעה טעמים. א' דלרוב הפוסקים קיי"ל דסימנים לאו דאורייתא ואין לסמוך על סימן באיסור תורה. ב' אף את"ל דסימן דאורייתא מ"מ הני סימני לאו דאורייתא. וכמו דאמרינן בחולין (דס"ד ע"א) דסימני ביצים לאו דאורייתא. ופירש"י דלאו הלמ"מ נינהו ולא סמכינן עלייהו. ופשוט דזה אף אם נימא בעלמא דסימנים בינונים דאורייתא מ"מ אין לסמוך כאן על סימני ביצים דכיון דלאו הלמ"מ נינהו לא חשיבי אפילו כסימנים בינונים דעלמא דלא קים לן בגווה דמילתא לתלות ההיתר בסימנים אלו. וה"נ י"ל בסימני אתרוג שהמציאו האחרונים בבקיאותם ולאו הלמ"מ נינהו דאין לסמוך עליהם. ג' כיון דמשמע מדברי מהר"י פאדווא שבתשובת רמ"א הנ"ל שסימני האתרוג הנ"ל משתנים לפי טבעי גידולי המדינות. וכמ"ש שם שבאתרוגים הבאים ממחוז פולין הוא מסופק בהם כו' (וכ"כ בתשובת ש"י ח"א סימן ל"ו בדברי מהרי"פ הנ"ל). וכמ"ש הרמב"ם ברפ"ג מהלכות כלאים (הובא בב"מ) שיהיה מין אחד נפרד לצורות הרבה מפני שינוי המקומות כו' עד שיתראה כשני מינין כו'. וא"כ באתרוגים שבמדינת קארפו אפשר שבשם אין בירור ע"ז ע"פ הסימנים הנ"ל. ועוד י"ל ולחוש מטעם ד' שלא לסמוך על סימני אתרוג אלו לפמ"ש בתשובת ש"י שם בחד תירוצא (במה שהמהר"ם אלשיך כתב רק סימן אחד במורכב שהמיץ שבתוכו מרובה ומהרי"פ הנ"ל נותן בהם שלשה סימנים). דעיקר הסימן מובהק שאינו מורכב הוא מבפנים בהקליפה והמיץ שבתוכו רק שע"י בדיקה זו יפסל האתרוג בידים. אלא שע"ז מהני השני סימנים שמבחוץ שכתב המוהרי"פ באם שחותכין שנים או שלשה אתרוגים ממקום זה ורואין הסימן שמבפנים אז יש להכשיר כל האתרוגים ע"י שרואין בהם השני סימני שמבחוץ. ע"ש בדבריו. ולפ"ז בזמננו שהאתרוגים הבאים אצלינו הם מעורבים מכמה גינות ומכמה מקומות ולא מכאו"א בפ"ע ואין לדון כלל מאחד על חבירו. (וכדאמרינן בעירובין (דצ"ז ע"א) אי מתרי תלתא גברי זבין כל חד וחד ליבעי בדיקה ע"ש). וא"כ בכה"ג א"א להכשיר כולם ע"י שחותכין שנים או שלשה מהם לראות הסימן הפנימי הנ"ל. ועל הסימנים שמבחוץ לחוד אין לסמוך כלל כנ"ל. אלא שלטעם זה אם יודעים שתיבות האתרוגים הם כאו"א מגינה בפ"ע יש לסמוך על הסימנים משא"כ לשלשה טעמים הראשונים.

ב אך יש לדון ולהכשיר באתרוגים הבאים לפנינו ולסמוך על הסימנים שאינו מורכב הנ"ל. ונבא לבאר אחת לאחת בס"ד. ומתחלה נבאר מה שי"ל בענין חשש הראשון משום דקיי"ל סימנים לאו דאורייתא. דמלבד שד"ז אינו ברור כ"כ. וכבר הוכיחו האחרונים מדברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות נחלות ה"ג) דמבואר שם דהא דאין משיאין את האשה ע"פ סימנים שבגופו היינו רק מדרבנן אבל מדאורייתא יש לסמוך על סימנים. (ומ"ש הרמב"ם שם סימנים מובהקין שבגופו. ע"כ צ"ל דכוונתו על סימנים בינונים דלפעמים קרו להו מובהקים בלשון הפוסקים. דבסימנים מובהקים ממש משיאין אשתו אף מדרבנן). ואכמ"ל פה ולבאר דעת הרמב"ם בזה שלא יסתרו דבריו ממ"ש בפי"ג מה' גירושין ופי"ג מהלכות גו"א. ובמ"א מבואר זה. וגם הבה"ג ס"ל להלכה דסימנים דאורייתא. ועוד כמה פוסקים. ומלבד שי"ל כאן דסימני אתרוג האלו נידונים כס"מ ממש כמשמעות לשונו של מהרי"פ הנ"ל. (דס"מ הוא שלא ימצא רק אחד מאלף כו'. ואפשר דהכא דקו רבנן בהך מילתא דהכי הוא וגם היה י"ל עוד דהא דסימנים לאו דאורייתא היינו היכא דצריכין בירור שזהו אותו הדבר הפרטי בעצמו שנאבד ממנו. (וגם נגד זה י"ל דאדרבה הוא מרובא דעלמא כמ"ש הפ"י). משא"כ היכא שהסימנים מחלקים רק לברר הדבר בין שני מינים אם הוא מזה או מזה שפיר סומכין ע"ז בכמה איסורי תורה. ואכמ"ל מכ"ד שי"ל בזה). ולבר מן דין. הנה לפמ"ש בתשובת נו"ב מ"ק חאה"ע סימן ל"א דהבעיא בגמרא דב"מ אי סימנים דאורייתא או דרבנן היינו רק היכא דבעינן לאפוקי מחזקה כמו לאהדורי גט אשה בסימנים או להתירה בעדות שמת בעלה ע"י סימנים אבל במקום שאין חזקה מנגדת להסימנים סמכינן שפיר על סימנים מדאורייתא. ולפ"ז י"ל דגבי אתרוג נמי יש לסמוך על סימנים מדאורייתא. דאע"ג דיש כאן חזקת חיוב על האדם לצאת באתרוג הכשר. מ"מ אין חזקה זו מנגדת להסימנים, רק הסימנים מבררים את החזקה חזקת חיוב שעליו שיוצא חיובו בנטילת אתרוג זה. וכמו שהאריכו האחרונים בסברא זו לענין ע"א דאינו נאמן היכא דאיתחזק איסורא מ"מ אם הע"א הוא רק מברר החזקה נאמן וכמ"ש הר"ן פ"ג דקידושין גבי קידשתי את בתי כו' דאם בא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן מה"ט. ולכאורה יש להוכיח כהר"ן בזה. מהא דמבואר בתוספתא ספ"ה דפסחים חמש חבורות שנתערבו פסחיהן נאמן אחד מבני חבורה לומר פסח זה של אותה חבורה. הרי דאף שהוא מעיד נגד הרוב דהרוב מהתערובת אסורים משום פסח שלא למנוייו. מ"מ כיון שהוא רק מברר המיעוט מהרוב ואומר שזה הפסח הכשר של חבורה זו שפיר נאמן בזה אלא די"ל דתליא בפלוגתא דהתוספות והרמב"ן. דהתוס' כתבו בריש גיטין וביבמות (דפ"ח ע"א ד"ה ברי) דהא דע"א נאמן באיסורין ילפינן מוספרה לה לעצמה. והרמב"ן ריש גיטין כתב לחלק דש"ה דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי לבעלה. ומש"ה מהימנא שם אפילו באיתחזק איסורא ע"ש. ולפ"ז י"ל בפירוש התוספתא דפסחים דדוקא אחד מבני חבורה נאמן לומר שהפסח של אותה חבורה שלו, דמתוך שנאמן על עצמו נאמן ג"כ על חבירו. אבל ע"א דעלמא לא מהימן. ולפ"ז אדרבה מוכח דע"א אינו נאמן אף לברר החזקה או הרוב. ולא כהר"ן הנ"ל. אבל לדעת התוס' דבנדה ג"כ אינה נאמנת נגד חזקת איסור ע"ש. ולא ס"ל הך סברא דמתוך שנאמנת על עצמה כו'. ולפ"ז צ"ל בתוספתא דאורחא דמילתא נקט אחד מבני חבורה וה"ה ע"א דעלמא. וא"כ מוכח דע"א נאמן לברר החזקה או הרוב. וכסברת הר"ן הנ"ל. (ובזה ניחא ג"כ מה שנתחבט בנו"ב חאה"ע סימן ס"ט במה שמאמינים לטבח על בשר כשירה היכא שיש רוב בהמות טריפות והא אין ע"א נאמן נגד חזקה וכש"כ נגד רובא דעדיף מחזקה ע"ש. ולהנ"ל ניחא. וראיתי שהפ"י בק"א לקידושין שם כתב כעין זה). אלא שעיקר דעת הנו"ב הנ"ל במ"ש דהבעיא בגמרא אי סימנים דאורייתא או דרבנן היינו רק היכא דמפקינן מחזקה כו'. אין דבריו נראין בזה. מלבד מ"ש בעצמו שם דהא אמרינן דאי סימנים דרבנן לענין אבידה נמי הוי רק תקנתא מדרבנן. והרי המוצא אבדה לא חשיב מוחזק כמבואר בתוס' בכ"ד. וכן מוכח מדברי רש"י בחולין (דע"ט רע"ב) שפירש שם דהא דאמרינן התם דסימנין דאורייתא היינו לענין הבעיא בגמרא דב"מ אי סימנים דאורייתא כו' ע"ש. והתם גבי פרידות ליכא שום חזקה נגד הסימנים. ומוכח דאף במקום שאין חזקה נגד הסימנים איבעיא להגמרא אי סימנין דאוריי' או דרבנן. ועוד יש להוכיח דלכאורה קשה אהא דאמר הגמרא דאי סימנים דאוריי' מהדרינן גט אשה בסימנים והא אי סימנים דאורייתא מדרשא דשמלה ילפינן לה. והתם גבי אבידה ליכא חזקה נגד הסימנים. א"כ מנ"ל למילף מזה שסימנין מוציאין מיד חזקה לאהדורי גט אשה בסימנים ודילמא חזקה עדיפא מסימנים. וראיתי בנו"ב מ"ת (חאה"ע סימן ס') שהקשה כן בשם חתנו. וכתב שהיא קושיא חזקה כברזל. ומ"ש שם לתרץ דהא דהמוצא אבידה לא נחשב מוחזק היינו משום דהמוצא לא קנאה בייאוש שהבעלים אינם מתייאשים וסומכין על הסימנים שיודעים בה כיון שהסימנים מועילים. וא"כ אכתי הרי הסימנים מוציאין מיד החזקה שאם לא היו הסימנים מועילים היה המוצא מוחזק שהיה קונה אותה בייאוש ואנו מוציאין מחזקתו ע"פ סימנים כנ"ל זה ת"ד הנו"ב שם. אמנם לפמ"ש התוס' בחולין (דצ"ו ע"א ד"ה פלניא) דאפילו אי סימנים דאורייתא מ"מ אין להוציא ממון מיד המוחזק ע"פ סימנים ע"ש. וא"כ הדק"ל הכא. דבממ"נ אי איכא למילף מאבידה שסימנים מוציאין מיד חזקה א"כ נילף ג"כ דמהני סימן לאפוקי מחזקת ממון. ואי נימא דבאבדה ליכא שום חזקת ממון מש"ה מהני שם סימנין. א"כ מנ"ל למילף דמהני סימנים לאפוקי מחזקת א"א הא באבידה ל"ש שום חזקה זולת חזקת ממון. וקשה בממ"נ. ועיקר הסברא בזה כמו שכתבתי בתשובה אחרת לסתור דברי הנו"ב בתירוץ הנ"ל. דיש לחלק בין היכא דאיכא חזקה דמעיקרא ואנו באין להוציא הדבר מחזקתו מכאן ולהבא ע"י סימנים שעי"ז נימא שכעת יצא הדבר מחזקתו הקודמת. בזה י"ל דאין סימנין מוציאין מיד חזקה. אבל גבי אבידה נהי דאי לאו הסימנין היה המוצא קונה בייאוש והיה נחשב מוחזק מ"מ עכשיו הרי הסימנים מונעים חלות החזקה כלל שלא יקנה המוצא ולא יבא לכלל חזקה מעולם. והסימנים מסלקים את החזקה מעיקרה שלא תמצא מקום לחול כלל. (וכ"כ בתשובות מיימוני להלכות אישות סימן ג' לענין ע"א דאינו נאמן באיסורין היכא דאיתחזק איסורא דלא חשיב איתחזיק איסורא אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא היה איסור כו'. וכש"כ הכא דאמרינן סברא זו). אלא היה נראה לומר לפמ"ש התוס' בחולין שם (דצ"ו ע"א) בהא דמחזירין שט"ח בסימנים כו'. משום דשטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר כו' עכ"ל. הרי דאע"ג דאח"כ ממילא יוציאו ממון מיד המוחזק ע"י שטר זה מ"מ כיון שכעת אנו דנים רק על השטר ובהשטר אין אדם מוחזק בו צריך להחזיר השטר ולא איכפת לן בזה שאח"כ יבא עי"ז ממילא להוציא ממון. וה"נ י"ל דלאהדורי גט אשה בסימנים ג"כ לא חשיב כלל בזה שזהו להוציא מחזקת א"א כיון שכעת דנים רק על הגט הנמצא אם הוא זה ואח"כ ממילא יהיה כשר לגרש בו ואין הסימנים מוציאין מיד חזקה כלל בזה. (ויש לחלק בזה מהך דריש גיטין (ד"ב ע"ב) דחשיב איתחזק איסורא דא"א לענין שלא יהא ע"א נאמן לומר שנכתב לשמה כו'). ולפ"ז מוכח דהבעיא אי סימנים דאורייתא או דרבנן היינו בלא חזקה כנגדן וכמבואר. אלא דלפ"ז קשה דא"כ היכי פשיט הגמרא התם דסימנים דרבנן מהא דתנן אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו והשתא לעולם אימא דסימנים דאורייתא ומהדרינן גט אשה בסימנין ומ"מ לענין עדות מיתה אין משיאין ע"פ סימנים דהתם הסימנים באים להוציא מחזקת חיים וחזקת א"א ואמנם י"ל דהסוגיא דב"מ שם קאי לפי שינויא קמא דהגמרא בבכורות (דמ"ו סע"ב) דהא דבעינן פ"פ עם החוטם הוא רק מדרבנן שהחמירו בעדות אשה בתחלתה. ומדאורייתא סגי בפ"פ בלא חוטם. וא"כ הא ממתניתין מוכח דאין סומכין על סימנים אף שמכירין אותו בפ"פ בלא חוטם דסגי בזה מדאורייתא וא"צ כלל לסימנים. וכיון דמדאורייתא כבר הותרה בהכרת פ"פ לחוד ממילא ודאי כבר אזדא לה חזקת א"א. ומ"מ אין סומכין על סימנים להתיר אף באיסור דרבנן. ומזה מוכח שפיר דסימנים לאו דאורייתא. (ולהסוברים דבאיסור דרבנן יש לסמוך על סימנים אף אי סימנים דרבנן צ"ל דהכא דעיקר האיסור הוא מדאורייתא אף לענין האיסור דרבנן שבו אין סומכין על סימנים). ואין להקשות דלפי שינויא קמא דבכורות הנ"ל א"כ היכי פשיט הכא דסימנים דרבנן ודילמא שאני עדות אשה בתחלתה דאחמירו בה רבנן כדאמר התם. ז"א. דהא דאחמירו בה רבנן היינו כשעיקר האיסור מה"ת. אבל כיון שמה"ת בלא"ה מותרת משום הכרת פ"פ ואסורה רק מדרבנן. וגם נימא דסימנים דאורייתא וסומכין עליהם באיסורי תורה. פשיטא דאין סברא לומר שבעדות אשה יגבבו כל החומרות לגזור גזירה לגזירה כולי האי. ויש להאריך בזה הרבה אלא שאכמ"ל. דנקטינן להך שמעתתא דרך אגב. ובמ"א ביארתי יותר ושם יישבתי קושיא הנ"ל באופנים אחרים:

ג אלא דבלא"ה י"ל ולסמוך על סימני אתרוגים. ע"פ דברי המ"ב והט"ז ודעימייהו דס"ל דצירוף שני סימנים בינונים הוי סימן מובהק וסומכין עליו באיסורי תורה. (ובח"מ באהע"ז סימן י"ז בתשו' ע"ד פנחס מארלא האריך לחלוק ע"ז ע"ש). וכבר ביארתי במ"א בתשובת עגונה די"ל שבד"ז פליגי רש"י והר"ן בכתובות (דפ"ה ע"ב ההוא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי ר' מייאשא כו' חדא דידענא ביה דלא אמיד ועוד הא קיהיב סימנא ופירש"י סימנא שאמר בסדין הן צרורות והן שבע. והתוס' כתבו ע"ז דביבמות (דקט"ו ע"ב) לא הוי סימן כה"ג. והר"ן כתב וז"ל והאי סימן דאמרינן הכא מיירי בס"מ. ותמיהני דהא משמע שהסימן שאמר בסדין הן צרורות והן שבע. וכ"כ רש"י ז"ל. עכ"ל הר"ן. אמנם אי נימא בדעת רש"י ז"ל דס"ל דצירוף סימנים בינונים הוי ס"מ ניחא שפיר. דכיון דקיי"ל מנין הוי סימן ומקום נמי הוי סימן א"כ הכא בצירוף תרווייהו שאמר המנין שהם ז' וגם המקום דציירי בסדינא ה"ל ס"מ דמהני אף להוציא ממון. ומצאתי בספר הפלאה שם שכ"כ ליישב פירש"י. וכ"נ מוכרח בפירש"י שהזכיר שני הסימנים ושלכן הזכיר התלמוד דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא וכדיוק הר"ן. אך מדברי הר"ן מוכח דפליג וס"ל דצירוף סימנים נמי לא מהני להיות ס"מ. מיהו אף אם נימא כדעת הסוברים דצירוף סימנים לא מהני להיות סימן מובהק מ"מ גבי סימני אתרוג י"ל דא"צ לסברא דצירוף סימנים. ובלא"ה יש לסמוך כאן על סימנים. דכיון שזהו בעיא דלא איפשיטא בגמרא דב"מ אי סימנים דאורייתא או דרבנן. וגם לר"א מספקא ליה אי סימנים דאורייתא בגיטין (דכ"ז ע"ב). ועיין ש"ך חו"מ סימן רס"ז סס"ק ב'. וכבר הסכימו הפוסקים דספק בעיא דלא איפשיטא מצרפין לס"ס וכן מבואר בתשובת מהריב"ל (הובא באה"ע סי י"ז בק"ע אות ל"ה). בספק על הסימן אם הוא ס"מ הוי ס"ס דשמא סימנים דאורייתא ושמא זהו ס"מ כו' ע"ש. ולפ"ז באתרוג יש לסמוך על סימנים מטעם ס"ס. ספק א' דדילמא קיי"ל סימנים דאורייתא וסומכין עליהם בכל האיסורין וה"נ כל האתרוגים הבאים לפנינו בסימנים הללו הן כשרים ואפילו הבאים מגינה שיש בה אילנות מורכבים ושאין מורכבים ג"כ סמכינן על סימנים דהוי דאורייתא). ספק ב'. את"ל סימנים דרבנן מ"מ שמא אתרוג זה הוא ממקום שאין מרכיבין והוא כשר. ול"ד לאהדורי גט אשה בסימנים דהתם אין כאן רק ספק אחד ע"ז הגט אם זהו הגט שנאבד או לא. אבל הכא שהספק הוא על כל האתרוגים ולפי הספק הא' דסימנים דאורייתא כל שיש בו סימנים הללו כשר. ובכה"ג לא הוי ס"ס משם אחד. (ועדיף יותר מס"ס של המהריב"ל שהובא בסמוך). רק דלכאורה להפוסקים הסוברים דבעינן ס"ס מתהפך א"כ כאן הס"ס אינו מתהפך. דאת"ל שהוא מורכב פסול בודאי. (ול"ל שנתחיל הספק הא' אם הוא ממקום שמרכיבין כו' ואז יהיה מתהפך. דז"א. דעיקר הספק הוא אם הוא מורכב. ואין עיקר הספק על מקומו). ואמנם ידוע דברי המהרי"ט ומהרח"ש והפר"ח וסיעתם דס"ל דא"צ כלל שיהא הס"ס מתהפך. (ובכו"פ הכריע דבמקום דליכא חזקת איסור סמכינן על ס"ס אף שאינו מתהפך. ובספר חוו"ד הכריע דכל שאין ריעותא ברורה לפנינו סומכין על ס"ס שאינו מתהפך ואף אם הוא משם אחד כו' ע"ש). ואף לפ"ד הש"ך שהסכים לדעת הרמ"ע לחלק בין אם צריך להתחיל בספק הא' אז לא בעינן שיהא מתהפך כו'. מ"מ בכה"ג דנ"ד. שהספק הא' הוא ספיקא דדינא אולי יש כאן בירור והספק הב' הוא ספק במציאות. יש מקום לומר דא"צ להתהפך. דתחלה יש לדון אם יש כאן בירור ע"פ הדין כו'. (וגם יש מי שכתב דהא דבעינן ס"ס מתהפך הוא רק מדרבנן וכאן בעינן רק לאפוקי מאיסור תורה. דלענין איסור דרבנן סגי לסמוך על סימן לחוד). ואכמ"ל ולדון בסברות אלו. ובלא"ה הא באתרוג המורכב גופיה יש מחלוקת בפוסקים ואין להחליט שפסול בודאי. ואפשר לצרף זה ג"כ לספק. (וע"ש בשבו"י במ"ש דאתרוג ולימון הוי מב"מ וליכא איסור הרכבה). וגם אף אם נימא להסתפק על סימני אתרוג אם הם סימנים בינונים או ס"מ א"כ יש לנו כאן ס"ס המתהפך (וכמהריב"ל הנ"ל). מכל הני טעמי י"ל שסומכין על סימני אתרוג בזה:

ד ונידון החשש הב' דאפילו אי סימנים דאורייתא מ"מ הני סימנים לאו דאורייתא. וכמו דאמרינן בסימני ביצים בחולין (דס"ד ע"א) דכיון דלאו הלמ"מ נינהו לא חשיבי אפילו כסימנים בינונים. י"ל בזה דלא דמי כלל להך דהתם. וההכרח לחלק בזה. מהא דאיתא בחולין (דע"ט סע"א) א"ל ר' אבא לשמעיה אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי, אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנים דאורייתא ופירש"י מדסמיך אסימנין ושרי איסורא עלייהו ש"מ הא דסמכינן אסימנים בחזרת אבדה דאורייתא היא כו'. והתם באלו מציאות מיבעיא לן סימנים דאורייתא או דרבנן עכ"ל. והרמב"ן שם פירש והובא בחי' הר"ן דהגמ' הכא קאמר רק על סימנים אלו שהן עיקר לסמוך עליהן בענין זה וגמרא גמירי לה ודומיא דאמרינן בפא"ט דסימני ביצים לאו דאורייתא. ולכאורה יש לתמוה על פירש"י דס"ל דהך דהכא תליא בהבעיא דב"מ אי סימנים דאורייתא. וקשה בממ"נ. אי ס"ל לרש"י דהנך סימנים דהכא נאמרו הלמ"מ דרברבן אודניה וזוטר גנובתיה בר חמרא כו'. א"כ אף אם נימא דבעלמא סימנים דרבנן מ"מ כאן יש לסמוך על הסימנים שנאמרו הלמ"מ לענין זה. וכמו בסימני עוף טהור. (והא דעוף טהור אינו נאכל אלא במסורת מבואר בפירש"י בפא"ט דס"ב ע"ב ד"ה חזיוה. שזהו רק משום שהסימן שאינו דורס אינו מבורר דשמא ידרוס לאחר זמן וכמו שאמרו שם בתרנגולתא דאגמא ע"ש). וכן בסימני עוברי דגים שסומכין על הסימנים שלהם דהוי מדאורייתא וכמ"ש התוס' (שם דס"ד ע"א). ואי ס"ל לרש"י דסימנים דהכא באודניה וגנובתיה לא נאמרו הלמ"מ. א"כ ה"ל כסימני ביצים דלאו דאורייתא ואין סומכין עליהם אף למ"ד דבעלמא סימנים דאורייתא כנ"ל. ומה מהני הא דסבר ר"א דבעלמא סימנים דאורייתא מ"מ כאן אין לסמוך על סימנים אלו דלא חשיבי אף כסימנים בינונים וכנ"ל. ונראה לחלק דדוקא בסימני ביצים שצריך שיהא הסימן כולל בכל העופות שבעולם. מש"ה כל שלא נאמרו סימנים אלו מהלמ"מ אין לסמוך עליהם כלל דשמא נמצא מין אחד טמא שג"כ מטיל ביצים כעוף טהור בראש אחד כד ואחד חד. וכדאיתא שם דאיכא דעורבא דדמי לדיונה כו'. ומי בא בסוד הבריאה להבחין בנסיון על כל מיני עופות טמאים שבעולם ויגיד זאת שלא נמצא אף אחד מהם בסימנים טהורים כאלו. אם לא שנדע כזאת מהלמ"מ. וכל שלא נאמר כן מהלמ"מ אין לסמוך כלל ע"ז. אבל בסימני כודנייתא דצריך להבחין רק בין בר חמרא ובר סוסיא והנסיון הורה לנו כ"פ הסימנים המבדילים בין שני מינים אלו באודניה וגנובתיה. א"כ למה יגרע זה מסימנים בינונים דעלמא שסומכין עליהם באיסורין אי נימא דסימנים דאורייתא וא"צ שיהא הסימן הלמ"מ. ועיקר הסברא בהבעיא דגמרא אם נימא דסימנים דאורייתא הוא דלא חיישינן דילמא איתרמי ע"פ מקרה עוד חפץ בסימן כזה ומ"ש הרמב"ן בחולין שם די"ל דבחזרת אבדה סימנים לאו דאורייתא משום דילמא מיחזי חזי א"נ כסומא בארובה. לכאורה קשה דא"כ מאי מייתי הגמרא בב"מ שם לפשוט הבעיא ממתניתין דאין מעידין אלא על פ"פ כו'. דהתם ל"ל מטעם סברות אלו של הרמב"ן הנ"ל. (ואף דיש לומר דפשיט הבעיא בדרך כש"כ דאפי' במקום דליכא חששות אלו סימנים דרבנן. מ"מ מוכח דעיקר הסברא בהבעיא אי סימנים דאורייתא או דרבנן היינו אי חיישינן לדילמא מיתרמי כו'. ואכמ"ל וביארתי במ"א). ובזה ניחא גם כן מ"ש האחרונים ביו"ד סימן ט"ו לסמוך בעגלים הנקחים מן הנכרים על סימני קרניים ושיניים. ומצאתי כדבריהם בחידושי המאירי למסכת שבת דקל"ה ע"ב. (ושם מבואר דסימן הטבור ג"כ הוי סימן בזה וזהו דלא כהתב"ש שם). ולכאורה הא הני סימנים דקרניים ושיניים ודאי לאו דאורייתא נינהו והיכי סמכינן עלייהו. ולפי דברינו ניחא דכאן אף דהני סימנים לאו דאורייתא מ"מ לא גרעי מסימנים בינונים להבחין רק בין בני ח' ימים ובין תוך ח' ימים כו' וכנ"ל. והשתא להסוברים דבתוך ח' ג"כ הוי רק איסור דרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רוב ולדות בני קיימא. א"כ שפיר יש לסמוך הכא על סימנים בינונים אפילו נימא דסימנים דרבנן. ואף להסוברים דבתוך ח' ימים הוי חשש מדאורייתא. (ודייקו כן מגמרא דר"ה ד"ז ע"א). י"ל דכאן סומכין על צירוף שני סימנים דהוי כס"מ. ולהפוסקים שפסקו סימנים דאורייתא בלא"ה ניחא הכא. משא"כ אם נדמה הך מילתא לסימני ביצים אין לסמוך כלל ע"ז. ולדברינו שכתבנו לחלק בזה כנ"ל ניחא שוב מצאתי בתשובת ח"ס ביו"ד סימן ט"ז שעמד בזה היאך סומכין על סימני קרניים ושיניים כו' כיון דהני סימנים לאו דאורייתא. ולא נחית לסברתנו. (ועל תירוצו שם שכתב דהא דמיעוט נפלים הוי מיעוט המצוי היינו בלית ביה סימנים אבל כאן שיש בו סימנים הוי מיעוט שאינו מצוי ומיעוטא דמיעוטא ולא גזרו. לכאורה י"ל בזה דא"כ גבי סימני ביצים נמי אמאי לא סמכינן עלייהו ובשלמא לפ"ד התוס' בחולין (דס"ג סע"ב) בהא דפריך הגמרא ודילמא דעוף טמא נינהו שהקשו דניזיל בתר רובא ורוב עופות טהורים נינהו. ותירצו דאפשר שיש בטמאין מינין הרבה ע"ש. ניחא. אבל לפ"ד הר"ן שתירץ שם דסמכינן מיעוט טמאין למיעוט דטריפות כו'. וא"כ בביצים שיש להם סימנים טהורים נימא ג"כ דהוי מיעוטא דמיעוטא ולא סמכינן ליה כלל כו'. וי"ל). וגם הלום ראיתי בתשו' ח"ס (באו"ח סי' ר"ז) שהחליט דסימני אתרוג לאו דאורייתא ודינו כדין עוף טהור שנאכל במסורת. ואין דבריו מוכרחים לפי מה שביארנו דאף דהני סימנים לאו דאורייתא מ"מ מהני כאן כמו סימן בינוני עכ"פ להבחין בין אתרוג המורכב בלימון או מראנץ (ולשאר הרכבות שלא שמענו מעולם לא חיישינן כלל). ול"ד להך דחולין בסימני ביצים דלא סמכינן עלייהו דהתם צ"ל הסימן כולל בכל עופות שבעולם וע"ז לא סמכינן רק מה שנאמר בהלמ"מ. משא"כ הכא וכנ"ל. ופשיטא דהא דעוף טהור נאכל במסורת אינו ענין לכאן דהתם הטעם כמבואר ברש"י דשמא ידרוס אחר זמן כמו בתרנגולתא דאגמא. ואין הסימן מבורר דאולי נראה בו אח"כ סימני טומאה. משא"כ כאן שהסימנים לא ישתנו עוד י"ל דסומכין עליהם. (ומחמת בדיקת הסימן הפנימי יבואר לקמן). וראיתי שהח"ס גופיה (באו"ח סימן קפ"ג) נקט בפשיטות דסימני אתרוג הוי כמו סימנים בינונים בעלמא. ולא כמו שכתב בתשו' הנ"ל. וזהו כדברינו רק שדבריו סתומים. וכבר ביארנו לעיל דכאן יש לסמוך על סימנים בינונים כו':

ה והנה בהך גמרא דחולין (דע"ט הנ"ל). שכבר ביארנו דרש"י מפרש דר"א סבר סימנים דאורייתא בכל דוכתי דזה איבעיא לן בגמרא דב"מ. והרמב"ן פי' דאינו ענין להך דהתם רק דסימנים דהכא דאוריית' וגמרא גמירי לה יש לבאר דעת הפוסקים אם ס"ל בפי' הסוגיא כפירש"י או כהרמב"ן. ולכאורה מוכח מדעת הרמב"ם והטוש"ע שפסקו דסמכינן על סימני פרדות באזנים ובזנב ובקול והם עצמם פסקו דסימנים דרבנן. (ואף שכבר כתבתי לעיל דיש מהאחרונים דס"ל בדעת הרמב"ם דסימנים דאורייתא אינו מוסכם. וגם מ"מ קשה על הטוש"ע). ומוכח לכאורה דס"ל כפי' הרמב"ן הנ"ל דהך דהכא לא תליא אי בעלמא סימנים דאוריי' או דרבנן וכנ"ל. רק להסוברים דצירוף סימנין הוי ס"מ י"ל דבסי' פרדות סומכין על צירוף סימנים. והגמרא מוכיח מדר' אבא דא"ל לשמעיה עיין הנך דדמיין והיינו רק במראה דאזנים וזנב בלא שמיעת הקול כדפירש"י, (ואזנים עם זנב יחד הוי חד סימן). ומש"ה מוכח דס"ל סימנים דאורייתא. משא"כ הרמב"ם והטוש"ע שהצריכו ג"כ לבודקו בקול דהוי צירוף סימנים דהוי ס"מ מש"ה סומכין עליו וראיתי שכ"כ בתשו' נו"ב (מ"ת ס"ס ס"ו) ובתשו' פ"י מדרבנן. ונסתר כל הנ"ל והדק"ל). ועוד יש לסתור (חאה"ע סי' ז'). ולפ"ז אדרבה מוכח שהפוסקים ס"ל כפירש"י הכא ומש"ה הצריכו לבדוק גם בקול לדידן דסימנים דרבנן. אך להסוברים דצירוף סימנין לא הוי ס"מ א"כ לדידהו מוכח מדברי הפוסקים הנ"ל דס"ל כאן כפירוש הרמב"ן דסימנין דהכא הם מדאורייתא ול"ש מידי הכא אי בעלמא סימנין דאורייתא או דרבנן כו'. וצ"ל שהפוסקים שהצריכו כאן בדיקת הקול מפרשים בדר' אבא דא"ל לשמעיה עיין הנך דדמיין להדדי היינו גם על סימן הקול. (ובלא"ה צ"ע בד' הנו"ב דס"ל דסימנין דאזנים וזנב יחד הם סימן א'. דבחי' הרשב"א שם מבואר שכ"א הוא סימן בפ"ע. וכ"מ בירושלמי פ"ח דכלאים ה"ג שאמר שם אזניו קטנות אמו סוס כו' הרי דאזנים לחוד הוי סימן. ודוחק לומר דהבבלי פליג בזה. ולפ"ז נסתרו דברי הנו"ב והפ"י ביישוב דברי הפוסקים הנ"ל). אמנם לכאורה י"ל בע"א סתירת דברי הפוסקים הנ"ל ע"פ מה שיש להקשות לדעת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. אבל מדאורייתא כל ספיקא שריא. דא"כ היאך מוכיח הגמרא כאן מדר' אבא דקסבר סימנין דאורייתא. דילמא לעולם סבר ר' אבא סימנין דרבנן. רק דהכא דהוי ספיקא שמא אין אמותיהן שוות ואסור רק מדרבנן מש"ה יש לסמוך על סימנין בדרבנן ומצאתי שהקשה כן בס' ר"י. וי"ל דכבר נודע קושיית הרשב"א על הרמב"ם מהא דגבי חיוב אשם תלוי פליגי אי בעינן חתיכה מב' חתיכות או חתיכה אחת. א"כ מוכח דחתיכה ספק חלב ספק שומן אסור מה"ת. ותירץ המהרי"ט והפר"ח דודאי בהכי פליגי. דמ"ד חתיכה מב' חתיכות ס"ל דחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן אינו אסור כלל מה"ת והרמב"ם פסק כהך מ"ד. ולפ"ז ממילא מוכח דמ"ד חתיכה אחת שנינו איהו ס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת. ובנדה (די"ד ע"ב) דתנן בנמצא על שלה לאח"ז פטורין מן הקרבן ובברייתא תני וחייבין באשם תלוי. ותנא דידן מ"ט בעינן חתיכה מב' חתיכות. ושם בספ"ק דנדה (די"ב ע"א) בעא מיניה ר' אבא מר"ה כו'. א"ד הכי בעי מיניה מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה אשם תלוי. הרי מוכח דר' אבא ס"ל דעל חתיכה אחת חייבין באשם תלוי ולדידיה ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת. ומש"ה שפיר מוכיח הגמרא בחולין דקסבר ר' אבא סימנין דאורייתא היינו דר' אבא לשיטתו דספק דאורייתא לחומרא מה"ת. א"כ היאך סמך ר' אבא על סימנין הכא. ומוכח דקסבר ר' אבא דסימנין דאורייתא. ולפ"ז ממילא לק"מ על הרמב"ם שפסק דסמכינן על סימני פרדות אע"ג דקיי"ל סימנין דרבנן דהרמב"ם לשיטתיה שפוסק דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן ומש"ה יש לסמוך על סימנין דאע"ג דסימנין דרבנן מהני באיסור דרבנן כנ"ל. מיהו לפמ"ש בתשו' נו"ב (מ"ת חיו"ד ס"ס צ"ו) בהך דבעי מיניה ר"א מר"ה מהו שתבדוק כדי לחייב בעלה אשם תלוי היינו רק איסור א"ת כו' ע"ש. א"כ לא מוכח כלל דסבר ר' אבא חתיכה אחת ושפיר י"ל דסבר ר' אבא דספיקא דאורייתא לחומרא רק ועוד יש לסתור דברינו הנ"ל. דהנה בתשו' הרא"ש (כלל ב' סי' ט"ז) הקשה ע"ד הרמב"ם בהל' כלאים (פ"ט ה"ח) שפסק בכלאי הנהגה דאינו לוקה אלא בטמאה וטהורה. אבל ב' מיני טהורין או שני מיני טמאין אינו לוקה ואסור מד"ס. והקשה הרא"ש מגמרא דחולין הנ"ל דמוכיח הגמרא מדר' אבא דסי' דאורייתא. ולדעת הרמב"ם קשה דילמא לעולם סבר ר"א סימנין דרבנן וסמכינן עלייהו באיסור דרבנן כיון דבשני מיני טמאין ליכא רק איסור דרבנן. והיא קושיא עצומה. (מיהו אי נימא דהרמב"ם ס"ל כאן כפי' הרמב"ן הנ"ל ניחא קצת). ולכאורה ההכרח לומר בדעת הרמב"ם דס"ל דאי סימנין דרבנן לא סמכינן עלייהו כלל אף באיסור דרבנן. כיון דסימנין תקנתא דרבנן היא ולא תקינו אלא בממון גבי אבידה מטעם דבעל אבידה ניחא ליה דליהדרו בסימנין כו'. אבל הכא דליכא ה"ט לא תקינו כלל שיסמכו על סימנים ואפי' באיסור דרבנן לא מהני סי'. (וכ"כ באו"ת סי' ס"ה ס"ק י"ב מדנפשיה. ולא ראה דברי הרא"ש בתשו' הנ"ל). וא"כ נסתרו דברינו הנ"ל שכתבנו לעיל דהרמב"ם ס"ל דסמכינן על סימני פרדות מטעם דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן. שהרי להרמב"ם לא מהני סימנים אף באיסור דרבנן. אלא דלפ"ז יהיה קושיא חזקה על הרמב"ם מאחר דבהנהגת טמאה עם טמאה ליכא איסור דאורייתא א"כ בכודנייתא דהוי רק ספיקא שמא אין אמותיהן שוות ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. כיון דאף בודאי אין אמותיהן שוות ליכא רק איסור דרבנן. וא"כ יש להתיר בספיקא לגמרי ולמה לי לבדוק בסימנים כלל. וכ"ת דמ"מ צריך לבדוק בסי' מטעם דכל דאיכא לברורי מבררינן אף בספיקא דרבנן וכמ"ש המל"מ בפ"ד מהל' בכורות. (וגם י"ל דאף להסוברים דבספיקא דרבנן לקולא אף אי איכא לברורי א"צ לברר. זהו דוקא באופן שאם לא נברר הדבר עכשיו ישאר בספיקו לעולם אבל היכא שאח"כ ממילא יתברר האיסור א"א להקל בספיקא דרבנן בלא בירור לכ"ע והארכתי בזה במ"א). לפ"ז תיקשי הכא היאך מוכיח הגמ' מדר' אבא דסימנין דאורייתא דילמא לעולם סימנים דרבנן רק דשרי הכא בלא"ה מטעם ספיקא דרבנן אלא דלחומרא הצריך לבדוק בסימנין מטעם איכא לברורי וא"כ אי סימנין דרבנן נמי שרי הכא דהרי א"א לברר יותר מזה לבדוק בסימנים. (מיהו אי נימא דר' אבא א"ל לשמעיה לבדוק רק בראייה באזנים וזנב ולא בשמיעת הקול כנ"ל. ניחא קצת. די"ל דאי הוי סימנין דרבנן ה"ל לבדוק גם בקול. מיהו ז"א. דכיון דדמיין להדדי באזנים וזנב א"כ אף אם לא ישתוו בקול ישאר הדבר בספק בלתי בירור כיון דבסימן אחד מורה דאמו סוס ובסימן א' להפך. וכיון דליכא בירור ס' דרבנן לקולא). אך י"ל דאפי' בספיקא דרבנן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי לא שרינן כלל. וכמ"ש כן התוס' לענין ס"ס בב"ק (די"א ע"א) ובנדה (דכ"ז ע"א) דבדאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אזלינן בתרווייהו לחומרא. ע"ש. וה"נ י"ל לענין ספק דרבנן כן. וכה"ג כתבו התוס' בביצה (די"ד ע"ב ד"ה א"ב) לענין בד"ס הלך אחר המיקל בכה"ג דאזלינן לחומרא בכל צד, (וע' בר"ן בפ' בתרא דפסחים גבי הסיבה בתרי לישני דכסי קמאי או בתראי כו'). וה"נ גבי כודנייתא אם נתיר מטעם ספק דרבנן כנ"ל. א"כ יהא שרי ג"כ להנהיג כודנייתא עם סוס. וכן יהיה שרי להנהיג כודנייתא עם חמור וה"ל תרי קולי דסתרי אהדדי. ומש"ה אזלינן לחומרא בכל צד וצריך לבדוק בסי'. ואי נימא דאין לסמוך על סימנין יש להחמיר ולאסור כנ"ל. ובזה ג"כ י"ל במ"ש לעיל לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן א"כ יש לסמוך על סימנין באיסור דרבנן כנ"ל. דבכה"ג דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי גם להרמב"ם הוי ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת וכמ"ש המהרי"ט לדעת הרמב"ם. בהא דאיצטריך קרא למישרי ממזר ספק אע"ג דכל ספיקא שריא מה"ת לדעת הרמב"ם. דאיצטריך להתיר ספק ממזר בבת ישראל ובממזרת דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי ובכה"ג בעלמא אסור מה"ת. (אלא שמדברי המהרי"ט נראה דרק למיעבד בהדדי תרי קולי דסתרי אהדדי אסור מה"ת. אבל כל חדא מינייהו בפ"ע שריא מה"ת ויש שחולקים עליו בזה וא"ל). ועוד היה י"ל ברווחא על קושייתנו הנ"ל להרמב"ם דהוי כאן ספיקא דרבנן בכודנייתא כנ"ל, לפמ"ש האחרונים ומטו בה משם הרדב"ז דהא דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא היינו כשהספק הוא רק לענין איסור דרבנן לחוד. אבל כשנולד לנו ספק בדבר א' שיש בו שני עניני איסורים אחד איסור דאורייתא ואחד איסור דרבנן. והרי לענין באיסור של תורה אזלינן לחומרא ממילא אף לענין האיסור דרבנן שיש בו ספיקא לחומרא ג"כ. שא"א לומר בחדא מילתא שלענין זה הוי כודאי איסור ולענין זה כודאי היתר והוי כתרתי דסתרי. וכסברא זו כתב ה"ר מנוח בדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' חו"מ. (והובא קצת בקיצור בכ"מ שם. ויותר מבואר בס' ה"ר מנוח עצמו). גבי ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל כו' דאע"ג דלענין הבדיקה הוא ספיקא דרבנן אחר שביטלו מ"מ כיון שהספק על ככר זה הוא לענין אכילה ג"כ דהוי איסור תורה וספיקו לחומרא ממילא בעי בדיקה ג"כ. ובזה יש לדחות דברי הפ"מ שהביא המל"מ (בספ"ח מהל' מאכלות אסורות) שהכריח בדעת הרמב"ם דאיסור סחורה בדברים האסורים מד"ת ממ"ש הרמב"ם לאסור הסחורה בספק איסור תורה. וע"ש במל"מ מ"ש עליו. ולפי הנ"ל לא מוכח כלל. דה"נ בספק איסור תורה כיון דלענין איסור אכילה ספיקו לחומרא ממילא אסור לסחור בו ג"כ אע"ג דאיסור סחורה מדרבנן. (וד"ז צריך ביאור במקומות רבים שנראה כסותרין לכאורה בענין זה ואכמ"ל). ולפ"ז ניחא הכא דעת הרמב"ם שפסק דלהנהיג טמאה עם טמאה הוי איסור דרבנן שהקשינו לעיל דא"כ בכודנייתא הוי ספיקא דרבנן. דלק"מ. דכיון דלענין כלאי הרבעה אסור מה"ת ולוקה אף בטמאה עם טמאה רק לענין הנהגה הוי מדרבנן שגזרו שכל שאסור בהרבעה מה"ת יהא אסור להנהיג מדבריהם כמבואר ברמב"ם. וממילא בכודנייתא שהספק שמא אין אמותיהן שוות זה הספק הוא ג"כ לענין הרבעה אם מותרים זע"ז. ולענין זה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. מש"ה גם לענין הנהגה דהוי דרבנן צריכים להחמיר בספיקו והשתא שפיר מוכיח הגמרא מדר' אבא דסימנין דאורייתא דאי סימנין דרבנן לא מהני אפי' באיסור דרבנן (וכדעת התומים הנ"ל) והא בכה"ג אין לדון להתיר מטעם ספיקא דרבנן לקולא. והיה י"ל עוד באופן אחר לפי דברינו אלה. דאף הרמב"ם ס"ל בזה כהרא"ש דאפילו אי סימנים דרבנן סמכינן עלייהו באיסורי דרבנן. רק דהכא בכודנייתא כיון שהספק ג"כ לענין הרבעה שהוא איסור תורה ובהך איסור דאורייתא לא מהני סימנים כיון דסימנים דרבנן ממילא אין לסמוך על סימנין אף לענין הנהגה שהוא מדרבנן כיון דא"א לחלק בחדא מילתא כנ"ל. ולפ"ז יש לקיים דברינו דלעיל דדוקא מדר' אבא לשיטתו מוכיח הגמרא דסימנים דאורייתא אבל הרמב"ם לשיטתו דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן א"כ לענין הרבעה נמי יש לסמוך על סימנים. מאחר דמדאורייתא בלא"ה שרי מטעם ספיקא. אך י"ל באופן אחר דא"צ לכל הנ"ל. ויתיישבו כל הקושיות הנ"ל. וגם עוד קושיא אחרת דעדיין תיקשי לכל היישובים הנ"ל שביארנו. והוא דהיאך מוכיח הגמרא מדר' אבא דקסבר אין חוששין לזרע האב וסימנים דאורייתא. הא הך דאין חוששין לזרע האב הוי ספיקא דדינא. וכמבואר בתוס' שם (בד"ה עייל) דמ"ד אין חוששין לזרע האב היינו דמספקא ליה בזה. (וע' ברשב"א). וא"כ בכודנייתא הא יש כאן ס"ס. ספק א' דילמא חוששין לזרע האב וכל הכודנייתא מותרים זע"ז. ספק ב' את"ל אין חוששין לזרע האב דילמא הני כודנייתא אמותיהן שוות. וא"כ שרי להנהיג בהו מטעם ס"ס. רק דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן אף בס"ס. (ואף להסוברים דבס"ס א"צ לברר ובפרט היכא דלא יתברר רק ספק אחד כנודע. מ"מ הכא דאפשר שיתברר ממילא י"ל דבכה"ג צריך לברר וכנ"ל). וא"כ מנ"ל דסבר ר"א סימנים דאורייתא. דילמא סימנים דרבנן. רק דיותר מזה א"א לברר כ"א לבדוק בסימנים. וממילא שרי מטעם ס"ס. (ובזה ל"ל שיהיה תרי קולי דסתרי אהדדי. דז"א. דהא הס"ס הוא רק בהני כודנייתא שהספק רק אם אמותיהן שוות וליכא כאן קולי דסתרי אהדדי. וגם לענין הרבעה יש להתירם מה"ט). אלא י"ל כך. דהא דאמרינן בספיקא דרבנן לקולא וכן בס"ס דמ"מ אי איכא לברורי מבררינן היינו אם אחר הבירור יתברר האיסור מד"ת. אבל אם מד"ת אין זה בירור כלל ולעולם ישאר בספיקו. רק דמדרבנן חשבו זה לבירור אז א"צ לברר כלל בס' דרבנן או בס"ס. דהך מילתא דאי איכא לברורי מבררינן זהו גופיה מדרבנן. ולא החמירו כן רק אם הבירור הוא בירור גמור מד"ת. משא"כ אם הבירור גופיה מהני רק מדבריהם לא החמירו בזה שיצטרך לברר על הס"ס או הספיקא דרבנן שאחר הבירור יהיה אסור רק מדרבנן ולהוסיף חומרא על חומרא מדבריהם. וא"כ הוכחת הגמרא מדר"א דסימנין דאורייתא היינו מדהוצרך לבדוק בסימנין ומזה מוכח שבירור הסי' בזה הוא מה"ת דאי הסימנים מדרבנן ומדאורייתא אין כאן בירור כלל ע"י סי' א"כ א"צ לבדוק כלל בסימנין. ובלא"ה שרי מטעם ס"ס או ספיקא דרבנן כנ"ל. ובזה מיושבים קושיות הרא"ש וכל הקושיות שכ' ע"ד הרמב"ם בזה וא"ש הכל. ואין להקשות דלפ"ז למה פסקו הרמב"ם והטוש"ע דצריך לבדוק בסימני פרידות כיון דקיי"ל סי' דרבנן וא"כ א"צ לברר כלל מאחר דמדאורייתא אין זה בירור כלל. ומזה נאמר להוכיח דהרמב"ם והטוש"ע ס"ל הכא כפי' הרמב"ן הנ"ל דסי' דהכא דאורייתא ולא תליא כלל אי סי' דאורייתא בעלמא כנ"ל. דז"א. דלעולם י"ל דהפוסקים ס"ל כפירש"י הכא. רק כיון דהא אי סימנין דאורייתא או דרבנן הוי בעיא דלא איפשיטא בגמרא. וא"כ אין להקל כאן מספק דשמא סימנים דאורייתא וצריך לברר בסי' שהוא בירור גמור מדאורייתא. ואף דזה גופיה דבדאיכא לברורי מבררינן הוא רק מדרבנן ואם הבירור מהני רק מדרבנן אז א"צ לברר כלל. וא"כ אכתי ה"ל ספיקא דרבנן אי צריך לברר זה בסימנים. מ"מ סוף סוף הך ספיקא דרבנן גופיה אין לפוטרו מלברר בדאיכא לברורי וכמבואר ועכ"פ במה שהוכחנו לעיל לפירש"י דהא דבסי' ביצים דלאו דאורייתא לא הוי אפי' כסי' בינונים היינו רק התם שצ"ל הסימן כולל כל העופות טמאים כו'. משא"כ בפרידות שהסימנים רק לברר ולהבדיל בין ב' מינים אם אמו סוס או חמור בזה אע"ג דהוי סימנין לאו דאורייתא מ"מ לא לא גריעי מסי' בינונים וכנ"ל. (וכבר כתבתי לעיל שמדברי הרא"ש בתשובה הנ"ל מוכח דמפרש הכא כפירש"י ולא כהרמב"ן הנ"ל). הנה סברא זו נכונה לכ"ע. דהרמב"ן נמי לא פליג על סברא זו. רק דמפרש הכא דהני סימנים דאורייתא אפי' אי סימנין דרבנן בסימנין בינונים דעלמא אבל זה ודאי דלא גרע כאן מסי' בינונים דעלמא אף אם לא היו הסימנים האלו בקבלה. וה"נ גבי סימני אתרוג דלא גריעי מסימנים בינונים וכנ"ל:

ו וע"ד החשש הג' דשמא סימני אתרוג שכ' מהרי"פ אינם אמורים רק באותן מדינות לבד מאחר שיש חילוקים במין אחד מפני שינוי המקומות כמ"ש הרמב"ם רפ"ג דכלאים. י"ל שד"ז אינו מוכרח. דנהי שיש שינויים במין אחד במקומות חלוקים. מ"מ בפעולת ההרכבה שסימני המורכב סיבתם מחמת השתוותם להמין שהרכיב בו דהיינו הלימון או מראנץ. וע"כ בסימנים אלו נבדלו האתרוגים המורכבים מהבלתי מורכבים כי טבע התולדה תכריחם לקבל מהות ואיכות המין שהרכיב בסימנים אלו הפרטיים ואחרי שראינו כי מין הלימון או המראנץ שומר תבניתו בכל המקומות ואין אחד בהם שיחליף צורתו שיולד בו בשינוי המקומות כל הסי' הללו שבאתרוג מניין לנו לחוש שנשתנו סימנים באתרוג המורכב מהם ע"י שינוי המקומות ושההרכבה תחלף ותבדל בסימנים אלו ממין שהורכב ממנו עצמו במקומו שם. רק דמסברא יותר נלע"ד שיש לחוש בלא"ה שבהמשך הזמן נתחכמו בחכמת הנטיעה וההרכבה לעשות הרכבה באומנות שיגדל ההרכבה בתמונה מוגבלת בכל הפרטים באופן שתתהפך כחומר חותם וישתנו גם סימניו. וגדולה מזו ראינו בענין תערובת חלב טמא בטהור דאמרו בגמרא בהדיא בע"ז (דל"ה ע"ב) אי משום איערובי ניקום דאמר מר חלב טהור עומד טמא אינו עומד כו'. והובא בספר פרי תואר ביו"ד ס"ס קט"ו שבזמנים הללו נתחכמו לעשות הרבה באומנות ומערבין חלב טהור בטמא ועומד וס"ל דעכשיו נשתנה הדין. ע"ש. וכן אפשר שגם בחכמת הנטיעה נתחכמו באופני ההרכבות באופן שלא יוכרו ע"י סימנים הנ"ל שהיו בימי מהרי"פ והרמ"א. רק שלא ראיתי לשום אחד מהאחרונים שיזכיר חששא זו כאן (ובלא"ה בכמה דברים נשתנו הטבעים כמ"ש בתוס' ספ"ק דמ"ק (די"א ע"א) ובחולין (דמ"ז ע"א) ובע"ז (דכ"ד ע"ב). וע' בתשו' הר"ש בן הרשב"ץ סי' תקי"ג שחשב שם כמה דברים שנשתנו עכשיו מבימי הגמרא ע"ש. והובא קצת בב"י אה"ע סי' קנ"ו). אמנם אין להכריח שהכרת סימני אתרוג הנ"ל יהיה תלוי בשינוי המקומות. ממ"ש מהרי"פ שם בתשו' הרמ"א שהאתרוגים הבאים ממחוז פולין אנחנו מסופקים בהם כו' וסימנים אלו מובהקים אצלנו עכ"ל. דמוכח דבמחוז פולין אין סימנים אלו מוכיחים שם. די"ל כפי הנראה מפשט דבריו שבמדינותיהם היו ניכרין היטב בכל הסימנים. שבהמורכבים היו כל הג' סימנים לריעותא והבלתי מורכבים היו כל הסימנים לטיבותא. ולא יפול ספק עליהם. ובהאתרוגים דמחוז פולין היו נמצאים שהסימנים סותרים זא"ז. (וכמו שנמצא בזמננו בכל האתרוגים כמעט שאין אחד שימצאו בו כל הסימנים לטיבותא או כולם לגריעותא). ובכה"ג יש להסתפק ולדון בדבר. אבל אה"נ שגם במחוז פולין אם ימצאו שם כל הסימנים לטיבותא יש להכשירם ולסמוך על הסימנים. מלבד זה י"ל עוד שהיו ריעותות אחרות באותן אתרוגים בטעמן וריחן או שהיו מראיהם משונה מאתרוג למין אחר, (וכמבואר בתשו' הב"ח סי' קל"ה שאתרוגים המורכבים שלהם היו משונים במראה ובטעם ובריח ע"ש). ואז י"ל שגם כל הסימנים הנ"ל לא יועילו ולא יצילו. (וכעין זה כתב בתשו' רמ"א סי' קי"ז, ע"ש). משא"כ באתרוגי קארפו בזמננו וכדומה שלא ראינו ולא מחזקינן בהו שום ריעותא י"ל דשפיר סומכין על הסימנים הנ"ל. ובפרט הסימן הפנימי העיקרי שהוא מה שבאתרוג התוך קצר והקליפה רחבה. ולפ"ד הכפ"ת בסוכה (דל"ה ע"א) בהא דדרשינן עץ שטעם עצו ופריו שוה זהו אתרוג וכתב שם דאף שגם בלימון ודומיו ג"כ טעם עצו ופריו שוה מ"מ בהם התוך מרובה על הקליפה והוא עיקר הפרי ונמצא שרק טעם עצו וקליפתו שוה ולא לפריו שהוא התוך משא"כ באתרוג שעיקר פריו הוא קליפתו והתוך מועט וזה חשיב טעם עצו ופריו שוה. ומסיק שזהו הסימן האמור בתשו' מוהר"ם אלשיך לענין מורכב כו' ע"ש. ובתשו' ח"ס (סי' ר"ז) קלסיה וכתב שדא"ח המה ושזה הסימן הוי סימן מובהק מדאורייתא. ובודאי בסימן זה שהוא מדאורייתא אין סברא לומר שיהא תלוי בשינוי המקומות ושלא יהיה כולל בכל המקומות. (וגם מ"ש לעיל לחוש דבשינוי הזמן והטבע אולי נשתנו הסימנים. אם זה הוא מדאורייתא ל"ל בזה שנשתנו הטבעים או לפי הזמן וכמבואר מדברי הרשב"ש שם. וכדמוכח בירושלמי דנדה שהובא בתוס' בכורות (דכ"א רע"ב). וכמ"ש בס' תב"ש בסוף ספרו יעו"ש). ומה שחשש בתשו' ח"ס שם עפ"ד תשובת מהר"ם אלשיך דיחור של אתרוג המורכב באילן לימון וגדל עליו אתרוגים מ"מ כיון שילדה בטלה בזקנה אינו פרי של עץ הנקרא הדר דמשמע אפי' יהיה הקליפה רחבה באופן שטעם עצו ופריו שוה מ"מ פסול מה"ט ע"ש. (מלבד שהח"ס בעצמו בתשו' קפ"ג השיג על המהר"ם אלשיך בזה דילדה בטילה בזקנה הוא רק לענין שיתבטל האיסור אבל הפרי עצמו במילתיה קאי ע"ש). הנה יש לתמוה הא במוהר"ם אלשיך גופיה בתחלת התשובה שם מבואר בהדיא דיחור של אתרוג המורכב בלימון שהיחור מוציא אתרוגים מ"מ יש בו זה ההפרש שהמיץ שבתוכו מרובה משא"כ באתרוג בלתי מורכב שהמיץ מועט והקליפה עבה מאוד כו' ע"ש. ולמה לא נימא כן דסימן זה כולל להבדיל בין מורכב לאינו מורכב בכל אופן. כיון שהסימן הזה יש לו עיקר בדאורייתא ולא ישתנה לעולם. (ומה שהוצרך המהרמ"א לפוסלו משום ילדה בטלה בזקנה ולא פסלו משום שביחור של אתרוג זה אין עצו ופריו שוה כיון שהתוך מרובה בו. ע"כ לומר משום שעכ"פ הוא מין אתרוג והתורה הצריכה עצו ופריו שוה בכללות המין של האתרוג. ואם נתברר לנו שפרי זה הוא אתרוג חשיב עצו ופריו שוה. ולא נימא שבאתרוג זה התוך הוא הפרי כיון דמין אתרוג הוא שהקליפה חשובה פרי באתרוג ולא התוך וחשיב גם בזה עצו ופריו שוה. וזה מוכרח בדברי המהרמ"א הנ"ל דנקט לפוסלו בפשיטות משום ביטול ילדה בזקנה כו'). אלא שגוף דברי הכפ"ת הנ"ל. שהסכים הח"ס ע"ז דהך סימן דקליפתו רחבה ותוכו מועט הוא סימן מובהק באתרוג מדאורייתא. לכאורה קשה הניחא למאן דדריש אתרוג מהך דעצו ופריו שוה. אבל למ"ד דדריש אתרוג מהדר שדר באילנו משנה לשנה עדיין תיקשי מג"ל דהוא אתרוג לפמ"ש בתשו' הרמ"א סי' קי"ז ששמע מזקן אחד שגם פירות אילן לימוני ומראנץ ג"כ דרים באילן משנה לשנה. וראיתי בס' כפ"ת שם שהוקשה בזה מדנפשיה ממין הנרנגא שדר באילנו משנה לשנה. ותירץ דעיקר הפרי שבתוכו שהוא המיץ מתקלקל משא"כ באתרוג כו'. וי"ל אם טבע זה כולל גם כן באילנות שכתב הרמ"א הנ"ל). אמנם לא ראה דברי הרשב"א בחי' שם שכתב שאין זה הוכחה גמורה שהוא אתרוג שהרבה אילנות יש כן שדרים משנה לשנה. רק שהיה להם בקבלה שהדר זה הוא אתרוג ואגב בא שם התואר לגלות על סימניו. וכ"כ הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה שאתרוג והדס ודומיהם היו להם בקבלה המינים הפרטים רק שבגמרא חקרו הרמז הנמצא בכתוב להפירוש המקובל בזה. וכ"כ הרמב"ן בפירושו עה"ת פ' אמור דכל הדרשות שאמרו על אתרוג הן אסמכתות שעשו רבותינו לקבלתם. ולפ"ז י"ל דגם למאן דדריש מהא דעצו ופריו שוה דמ"מ אין זה הסימן מדאורייתא מה שהתוך קצר כנ"ל. וכמו למ"ד הדר באילנו כו' שאין זה סימן מיוחד לאתרוג לבד. וכנ"ל. רק של"נ כן מדברי התוס' בסוכה (ר"ד ל"ג) שהקשו שם תימא מאי ס"ד למיפסליה משום שם לווי מידי הדס כתיב בקרא כו'. ולפ"ד הרמב"ם והרמב"ן ורשב"א הנ"ל דבקבלה היה להם השם הפרטי והדרשות מקראי הם אסמכתות לא הוו מקשו התוס' מידי וע"כ דהתוס' ס"ל דדרשות גמורות הם ולא היה להם בקבלה השם הפרטי. (וכ"מ קצת בגמרא דדרשא גמורה היא מהא דאמרינן (שם דל"א ע"ב) ואלא לר"י הא כתיב הדר ההוא הדר באילנו כו'). מיהו מ"מ י"ל כיון שסימן הנ"ל יש לו רמז בתורה מיהת וג"כ אין סברא שישתנה בחילוקי מקומות. וגם בתשו' ש"י שם לא כתב זה שהסימנים משתנים לפי גידולי הארצות רק על שני סימנים החיצונים ולא על הסימן הפנימי הנ"ל. יעו"ש. וכ"נ מתשו' מהר"ם אלשיך שסימן זה מוחלט ולא אשתמיט להזכיר שתלוי בחילוקי המדינות כו'. ומשמע שהוא סימן כולל:

ועתה נבוא לבאר בנ"ד. הנה באתרוגי קארפו הרגילים אצלנו קצתם יש להם בליטות קטנים בכל גופם וקצתם אין להם. וגם סימן העוקץ אם שוקע או בולט אינו שוה בכולם. אך הסימן הפנימי שהקליפה התיכונה רחבה והמיץ מועט כפי הנראה שנמצא כן בכולם. ואם אולי באתרוגי אה"ק הקליפה עוד רחבה הרבה יותר. מ"מ גם באתרוגי קארפו יש להם זה הסימן וההבדל בערך שאר פירות כמו לימון ומראנץ. ואפשר שיהיה בזה קצת חילוק בין אה"ק לקארפו בשינוי המקומות כמ"ש הרמב"ם רפ"ג מכלאים הנ"ל. אמנם סימן הגרעין אם זקוף לאורך האתרוג או מושכב לרחבו א"א להבחין כ"כ דע"פ הרוב מונחים בשפוע. (וכת"ר כתב דרובן מונחין לרחבן כדרך המורכבים. ולפה"נ א"א להחליט זה). ואף אם נימא כמו שיש אומרים דברובן יש להם ג"כ סימן אחד מסימנים החיצונים דהיינו שזה מיעוט שימצאו שלא יהיו להם בליטות וגם יהיה העוקץ בולט. ולפ"ז יש להם שני סימנים. סימן הפנימי וסימן אחד מהחיצונים. מ"מ נראה דאין לסמוך ע"ז לבד בלי כתב הכשר וראיה שמוחזקים בכשרות. דכבר כתבתי לעיל (אות ו') דיש לחוש שבשינוי הזמנים אין בירור כ"כ ע"פ סימנים אלו החיצונים. וגם מטעם שבאים בתערובת מכמה מקומות וא"כ נפל בבירא עיקר הסמיכה על סימן הפנימי הנ"ל דהיינו רק כשחותכין ג' מהם ורואין בפנים. משום דבכה"ג אין להחזיק מאחד על חבירו כמ"ש בראש דברינו מגמרא דעירובין הנ"ל. ומלבד זה יש לגמגם בעיקר הדבר. להחזיק כולם לכשרים ע"י סימן הפנימי שרואין בבדיקת ג' מהם. די"ל דסימנים לא עדיפי מחזקה או רובא דמשמע בכ"ד דלא מהני רק לאותו דבר שדנים עליו החזקה או רובא. ולא הוי כבירור גמור להחזיק עי"ז גם לאחרים שאין בהם הך חזקה או הרובא. (ואף דבפ"ק דכתובות (די"ג ע"ב) פליגי ר"א ור"י אם חזקת האם מהני להבת. וע' בתוס' שם דע"ו ע"א ד"ה רישא שהסכימו לפירש"י שם דלא מהני חזקת הבת לגבי האב. וע"ש בספ"י. וי"ל בזה ג"כ במה שהקשו התוס' על פירש"י בקידושין (דס"ו ע"א ד"ה סמוך אהני) וביארתי זה במ"א. מ"מ כ"ז התם שהכשרה של הבת תלויה בהאם בהכרח שממנה נולד הספק. משא"כ לענין להחזיק לאחרים כמו הכא שאין זה בהכרח לתלות זה בזה רק שמחזיקין היתר גם בהאחרים בכה"ג לכ"ע לא מהני חזקה של זו להאחרת רק אם בזו יש בירור גמור אז מהני ג"כ להתיר האחרת). ובזה י"ל ג"כ בהא דקיי"ל דבספק טריפה מהני שהיית יב"ח להכשירה אף בספק פלוגתא דרבוותא. והקשו בזה דא"כ כשחיתה בהמה אחת יב"ח בהך ספיקא דפלוגתא דרבוותא יהיה נפשט מזה הדין כהמתירים להכשיר כל בהמה שנולד בה ספק זה ותהיה בהמה זו שחיתה יב"ח מטהרת חברותיה ג"כ. (מיהו כבר כתבתי בתשו' בהל' טריפות דלק"מ מכמה טעמים). אמנם לפי הנ"ל ניחא עפ"ד הרש"ל דהא דטריפה אינה חיה מ"מ יש מיעוט טריפות שחיין יב"ח (הובא בש"ך יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ח). וא"כ הא דלספק טריפה מהני שהיית יב"ח היינו מחמת רובא דרוב טריפות אינן חיין יב"ח. ומשום רובא מחזקינן הך לכשירה. ומש"ה מהני זה רק לבהמה זו עצמה אבל לא לטהר חברותיה. כיון שאין זה בירור גמור רק בתורת רוב לא מהני להחזיק היתר מזו על האחרות. (מיהו במ"א ביארתי דלפ"ד הרש"ל נמי ליכא אף מיעוט טריפות שחיין יב"ח רק מיעוטא דמיעוטא וכמבואר מנשון המהרש"ל שם וד"ז מוכרח. ובפרט לגירסת התוס' בזבחים (דס"ט ע"ב ד"ה אי טריפה) דר"מ אמר טריפה אינה חיה וסימן לטריפה כו'. והא ר"מ חייש למיעוטא. וע"כ דליכא אף מיעוטא דחיים רק מיעוטא דמיעוטא ובזה י"ל ג"כ דלא תיקשי ע"ד המהרש"ל מדברי התוס' חולין (די"א ע"א ד"ה אתיא) ע"ש ואכמ"ל). ועם היות שי"ל דהא דאזלינן בתר חזקה אינו בתורת בירור רק שמספק אין לחדש ולשנות הדבר וכמבואר ברמב"ם פ"ט מנזיר במ"ב שם. וגם הא דאזלינן בתר רובא ג"כ אינו בתורת בירור רק שספק כזה התירה התורה וכמו שכתב כן להדיא בש"מ לב"מ (ד"ו ע"ב) גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכן כו' ע"ש. משא"כ הא דסמכינן על סימנים י"ל שזה בתורת בירור (אם נימא דסימנים דאורייתא). ומש"ה כשיש בירור ע"פ סימנים יש להחזיק גם על האחרים. מ"מ יש לדון בזה. (וגם לסברת הפ"י הא דסמכינן אסימנים ג"כ הוא מתורת רובא כו'. א"כ ל"ל כנ"ל). ובלא"ה לפמ"ש לעיל (אות ג') דהא דכאן יש לסמוך על סימנים הוא מטעם ס"ס. ויש סוברים דאין לסמוך על ס"ס לכתחלה במקום שיכול לקנות אחרים המוחזקים בכשרות. אך אם נימא דאף שיש שם איזה גינות שמרכיבים אתרוגים מ"מ יש רוב שאינם מורכבים והסימנין מסייעין לרוב זה יש לסמוך ע"ז לכתחלה. ואף שהקונה הולך לבתיהם של הגננים שם וא"כ ה"ל קבוע דכמע"מ דמי. מ"מ בקבוע שאינו ניכר לעצמו במקומו ס"ל לרוב הפוסקים דלא חשיב קבוע וכמבואר בתוס' נזיר, (די"ב ע"א ד"ה אסור) וכן בגיטין (דס"ד ע"א) וביו"ד סי' ק"י במחלוקת הפוסקים בנתערבו החנויות וא"י באיזו חנות הבשר טריפה אי הוי קבוע או לא. (וע"ש בש"ך ס"ק י"ד וי"ז ובט"ז ס"ק ה' וברמ"א סי' קי"ד ס"י ובצ"צ סימן ל"ב). ובמ"א הארכתי לבאר סתירת דברי התוס' הנ"ל לדברי התוס' בסנהדרין ריש דפ"א גבי נסקלין שנתערבו בנשרפין שכתבו לחד תירוצא דהא דלא אזלינן בתר רובא משום דה"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי. ומצאתי שעמד בזה בס' כו"פ בסי' ק"י. (ודעת הרמב"ן בגיטין שם והובא ברשב"א ובר"ן שם ובהה"מ בפ"ט מהל' אישות דס"ל התם דה"ל קבוע מדינא. אע"פ שאינו ניכר לעצמו מ"מ בכה"ג דנ"ד י"ל דמודה דל"ח קבוע. ואכמ"ל). אלא דמ"מ אף שלפי הנראה יש רוב אתרוגים שאינם מורכבים מ"מ אין להעמיד יסוד ע"ז שלא נודע בבירור אם הוא רוב גמור. ועל היכר הסימנים לחוד אין לסמוך מטעמים שאמרנו לעיל:

ח עוד היה י"ל לצדד להיתר. דאף אם נימא דאין לסמוך על סימני אתרוג מטעם דסימנים דרבנן או משום שעיקר הסימן הוא הפנימי שצריך לחתכו ולבודקו וא"א לברר כ"כ וכנ"ל. מ"מ י"ל כעין מה שכתב הה"מ בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות הל' י' במה שנהגו לסמוך על חייט נכרי שקונה חוטי קנבוס לתפור בינו לבין עצמו שכיון שיש היכר בין של קנבוס לשל פשתן מירתת ולא אתי לאיחלופי דהא מרע אומנותיה ונתפס עליו כו' אבל בדבר שיש לעמוד עליו ע"י בדיקת האש דשל פשתן כבה ושל קנבוס הולך ונשרף מתירא הוא להחליף ובעל נפש יחוש בדבר עכ"ל. ובשו"ת פ"י (חיו"ד סימן ח') האריך לבאר דודאי אין לסמוך כלל על סימן זה לבודקו באש דאין לסמוך באיסור דאורייתא על סימן זה. וגם הוא סימן גרוע דכמה פעמים של פשתן נמי נשרף כמו של קנבוס. מ"מ ס"ל להה"מ דיש לסמוך ע"ז שהנכרי מירתת להחליף ולאורועי אומנותיה ע"י סימן זה שיבדקוהו באש. שיוחזק בזיוף לעיני הרואים אף שאין זה סימן גמור כנ"ל. וא"כ ה"נ י"ל בנ"ד דאף שאין לסמוך על סימני אתרוג בעצם. מ"מ כשלוקח מן התגר אפי' נכרי לא מרע אומנותיה כיון שיכולים לבדוק בסימנים אלו ממילא מירתת ולא יחליף את המורכבים באתרוגים מיהו ג"ז אין לסמוך עליו להלכה. חדא. שמדברי הרשב"א בתשו' והכלבו והאו"ח מבואר דלא ס"ל הך סברא שפסקו דאסור לומר לנכרי אומן לתפור בגדיו בקנבוס ע"ש הרי דס"ל דאין לסמוך בזה לומר שיהא נאמן משום דלא מרע אומנותיה כנ"ל. וי"ל דה"ט דכיון שהסימן אינו מובהק לסמוך עליו בעצם ממילא ג"כ לא מירתת הנכרי שיהיה מרע אומנותיה ע"פ סימן זה. וברמ"א ביו"ד סימן ש"ב מחלק בזה דאם נותן לו חוטי קנבוס שרי ולא חיישינן לאיחלופי מאחר שיש לעמוד על הסימן הנ"ל. משא"כ באומר לתפור לו בקנבוס אסור ע"ש. וא"כ בנ"ד בקניית אתרוגים נמי יש לומר דאסור. ועוד דבלא"ה י"ל דבסימני אתרוג אין לסמוך כלל אהא דמירתת הנכרי שלא יהיה מרע אומנותיה לפמ"ש המ"א (בסי' כ' ס"ק א') דחזקה דאומן לא מרע אומנותיה היינו דוקא בדבר דאיכא קפידא באומנותו. כגון מורייס שמערבין בו חומץ דהוי זיוף אף לנכרים. אבל במה שמרע נפשיה רק לגבי הישראל לענין או"ה לא חשיב כלל מרע אומנותיה בזה וכמו שאסור לקנות בשר כשירה משום שלא יהיה מרע אומנותו כו' ע"ש. רק די"ל דהתם מיירי לענין לסמוך אהך סברא דאומן לא מרע אומנותיה לחוד היכא דליכא למיקם עלה דמילתא. וכהך דלוקחין טלית מצוייצת מנכרי תגר במנחות (דמ"ג ע"א) אע"ג דתכלת אין לה בדיקה כדאמר התם. משא"כ גבי חוטי קנבוס דסברת הה"מ היא משום דמירתת הואיל ויכול לעמוד עליה ע"י בדיקה באש כו'. בזה י"ל דאף במידי דמרע נפשיה רק לגבי הישראל (וכמו באתרוגים להחליף במורכבים) נמי מירתת לאורועי אומנותיה באופן זה. שהרי המג"א ג"כ מודה דמ"מ יש קפידא ג"כ לאורועי אומנותיה אף לגבי הישראל. דבטלית מצוייצת שלוקחין מנכרי תגר ג"כ עיקר ההיתר משום אומן לא מרע אומנותיה. רק דבזה יש צירוף סברא עוד משום דאין דרך נכרי לעשות ציצית בבגד. ובזה יישב המג"א דברי הר"ן שלמד מהך דטלית מצוייצת לענין יין רמונים דיש לסמוך שם אהא דלא מרע אומנותיה לחוד מסברא כיון דבזה יש קפידא טובא. (וכן פירש בספר מחה"ש בכוונת המג"א. ובתשו' נו"ב מ"ת חא"ח סי' ע"ב הקשה ע"ד המג"א אלו מדברי הר"ן גבי יין רמונים הנ"ל. וכבר המג"א גופיה הרגיש בקושיא זו והבליע בנעימות ליישב כנ"ל). ולפ"ז יש מקום לחלק בזה ג"כ דהיכא דמרע נפשיה רק לגבי הישראל דהוי קפידא מועטת עכ"פ י"ל דהיכא דיכולים לבודקו בסימן ויהיה נתפס עליו אז בכה"ג מ"מ מירתת ולא מרע נפשיה. מיהו להאוסרים לסמוך על אומן נכרי שיתפור בגדיו בקנבוס (וכדעת הרמ"א אא"כ נתן לו חוטי קנבוס משלו) מוכח דס"ל דאפילו בכה"ג שיוכל לבודקו לא סמכינן עליה. אך לפ"ד הח"ץ (בתשו' ס"ס ל"ט) שכתב לחלק לפ"ד הר"ן דדוקא בתגר אמרינן דלא מרע אומנותיה. שאם יתודע יפסיד ממונו. משא"כ בחייט שאם יתודע ג"כ לא יפסיד מכיסו רק שיפסיד שלא יאמינהו הישראל ויהיה תופר לנכרים ולא מירתת כ"כ. ועוד חילק שם דביין רמונים מרע נפשיה טפי שכל עיקר קנייתו אינו אלא משום רפואה. וה"ה בתכלת דקנייתו רק משום הציצית. משא"כ בחייט שתופר בגד שעיקר הבגד ללבישה אע"פ שרוצה הישראל שיהיה תפור בהיתר מ"מ לא מרע נפשיה בזה בעיקר תכלית אומנותו ולפ"ז היה י"ל דבמכירת אתרוגים ג"כ יש לסמוך שהתגר לא יהיה מרע נפשיה בזה, שכשיתודע הדבר על ידי סימן יפסיד ממונו וגם מרע נפשיה בעיקר אומנותיה שעיקר קניית אתרוגים הוא רק להכשר מצוה וכמו בתכלת הנ"ל ול"ד לתפירה בחוטי קנבוס מטעמים הנ"ל. וכעין זה י"ל ע"ד המג"א שמוכיח דאסור לקנות ציצית מנכרי תגר מהא דאסור לקנות בשר כשירה מנכרי מה"ט. ומלבד מה שהשיב ע"ז בתשו' נו"ב שם ע"ש. הנה יש לחלק דבציצית שאינו נמכר רק לישראל שפיר סמכינן דלא מרע נפשיה בזה, אף שהריעותא הוא רק לגבי הישראל מ"מ בזה מרע כל האומנות דידיה בדבר זה שנמכר רק לישראל והוי זה בגדר אומן לא מרע אומנותיה. משא"כ בבשר שנמכר לנכרים ג"כ אע"ג דבשר כשירה לישראל נמכר יותר ביוקר קצת. והרי יש כמה תגרים שאומנותם רק במכירת בשר טריפה. מש"ה בזה כיון דמרע נפשיה רק לגבי הישראל אין לסמוך עליו דומיא דחייט דלא חשיב מרע אומנותו במה שלא יתנו לו הישראל לתפור עוד ויהיה מעתה תופר אצל נכרים כנ"ל דבזה לא איתרע כל האומנות דידיה. ואין לסמוך עליו בכה"ג מה"ט. וה"נ במכירת אתרוגים דנמכרין רק לישראל לצאת י"ח המצוה יש לסמוך שלא יהיה מרע אומנותו בדבר שיכולים לעמוד עליו ע"י בדיקת הסימנים וכנ"ל. אלא דלפמ"ש לעיל לחוש דאולי בזמננו נשתנו טבעי ההרכבה באופן שלא יבחינו כלל ע"י בדיקת הסימנים. וי"ל דמש"ה לא מירתת הנכרי כלל בזה. ואין לסמוך ע"ז:

ט סוף דבר. דצריכים להביא כתב הכשר על אתרוגי קארפו שבאים מגינות המוחזקים בכשרות שאין בהם הרכבה. או שישלחו מכאן לשם איש אחד המוחזק בכשרות שיבורר לו שם שהאתרוגים המה מגינות המוחזקים בכשרות. והא ודאי דע"א נאמן כאן להכשירם. ואין לומר דמשום חזקת חיוב של כאו"א חשיב זה כמו איתחזק איסורא שלא יהא ע"א נאמן בזה. דז"א. חדא דאף במקום דאיתחזק איסורא מ"מ ע"א נאמן לברר ההיתר שאינו סותר בזה החזקת איסור רק מברר. וכמ"ש לעיל דמהתוספתא מוכח כסברת הר"ן בזה. ועוד י"ל דהא דאין ע"א נאמן באיתחזק איסורא היינו משום דכל איסורי תורה חשיבי איסור חפצא (כמשמעות ד' רש"י בכריתות די"ד ע"א). וא"כ החזקת איסור של החפצא סותר לדברי העד שמעיד שיצא הדבר מאיסורו ומש"ה אין ע"א נאמן. אבל בחזקת חיוב שמחוייבין לקיים המצות עשה. דחזקת חיוב הוי חיוב גברא שפיר נאמן ע"א בזה להעיד על הדבר שכשר למצוה. כיון שאין החזקה בגוף החפץ נגד עדותו. אף שממילא עי"ז יופקע הגברא מחיובו אח"כ לא חשיב בזה מעיד נגד החזקה. ויש להאריך ולהוכיח סברא זו ופה ההכרח לקצר. ובלא"ה בנ"ד יש לצרף היתר הסימנים ושאר צדדי היתר ובודאי יש לסמוך על עדות ע"א בזה. אך במקום שאין אף ע"א שיעיד שהגינות הללו מוחזקים בכשרות א"כ לא יצאנו מידי חששא. ועיקר הסמיכה רק על כתב ההכשר המובא עם האתרוגים. וכפי שאומרים שבזמננו אין לסמוך כ"כ עליו וכמבואר במכתב כת"ר. ע"כ במקום שנמצאים אתרוגי אה"ק שהמה כשרים ע"פ מסורת וגם ע"פ הסימנים והם מהודרים ג"כ בשלימות ראוי ונכון שלא לצאת לכתחלה באתרוגי קארפו ולברך עליהם ובפרט ביו"ט ראשון באם אפשר לקחת אתרוגי אה"ק שהם ג"כ מהודרים כנ"ל. רק באם שא"א להשיג אתרוגי אה"ק מהודרים כ"כ יש לברך על אתרוגי קארפו ולפי ראות עיני המורה:

] ובעיקר פסול אתרוגים המורכבים. כבר האריכו למעניתם בתשובות האחרונים והלכו בו הנמושות ובמ"א ביארתי. וכעת אין עסקנו בזה. אפס למען תת לו אות שראיתי דבריו ולהראות חיבתו להעיר באיזה דברים שבאו במכתבו. ע"ד מה שכתב הלבוש לפסול אתרוג המורכב משום שנעבדה בו עבירה בהרכבה כמו בהמת כלאים שפסולה להקרבה. והקשה עליו המג"א בס"ס תרמ"ח. דא"כ עז של כלאים יהא קרנו פסול לשופר ותירץ כת"ר ע"פ משמעות דברי הט"ז דלהלבוש פסול משום מהב"ע. ובירושלמי מחלק ברפ"ג דסוכה בין לולב לשופר לענין מהב"ע דאר"א תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנאה בתמיה. הרי כיון דעיקר המצוה בשמיעת הקול והקול אינו עבירה מש"ה לא שייך בו פסול מהב"ע. ומש"ה נמי יוצא בשופר של כלאים מה"ט. וכבר קדמו בזה הגאון בעהמ"ח גט מקושר בתשובתו (שם בסב"י שהביאה כת"ר בעצמו) ליישב כן קושיית המג"א על הלבוש כנ"ל, ויש לבאר דגמרא דידן נמי ס"ל כהירושלמי בזה. ואף דלכאורה מוכח דשייך פסול מהב"ע בשופר מגמ' דר"ה (דכ"ח ע"א) דאר"י בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא. דהא דבדיעבד לא יצא משמע דהוי משום מהב"ע. (ורבא לא פליג עליו רק משום דס"ל מצות לאו ליהנות ניתנו. ודוחק לומר דהתם לא יצא משום כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד א"ע לא מהני דפליגי אביי ורבא בתמורה). התם שאני. דאי נימא מצות ליהנות ניתנו א"כ הקול גופיה הוא האיסור כיון דזהו מצותו. והירושלמי הנ"ל דאמר דאין בקול מהב"ע ס"ל דמצות לל"נ כמסקנת הגמרא. ועוד י"ל כמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות (דק"ג סע"ב) בטעמא דאם תקע לא יצא דכיון דאם נימא דלא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא אמרינן דלא יצא דאם נימא דיצא עכשיו הוא דנהנה. ובסברת הרשב"א זו תירצתי מכבר דלא תיקשי הכא מדרב יהודה אדרב יהודה לשיטת התוס' בגיטין (דנ"ה סע"א) דר' יהודה לא חייש כלל למהב"ע וכ"כ התוס' בב"ק (דס"ג ע"ב) לחד תירוצא. ולסברת הרשב"א הנ"ל ניחא. דבעלמא לא חייש ר"י למהב"ע היכא שעי"ז לא יתוקן האיסור אם נימא דלא יצא וכמבואר. (וכה"ג כתב המהרי"ט לחלק לענין הא דא"ר כ"מ דא"ר ל"ת א"ע לא מהני וכידוע). ומעתה יש להוכיח דגמ' דידן נמי ס"ל כהירושלמי דבשופר ליכא משום מהב"ע כיון דבקולו הוא יוצא. וכנ"ל. ובשופר של שלמים דאר"י לא יצא הוא משום דבזה יתוקן האיסור וכנ"ל. והיינו מהא דאיתא בגמ' דר"ה שם דבשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא. (וע"ש בתוס' שהקשו מ"ש משופר של שלמים כו' והר"ח גריס רבא במימרא זו). ובמ"א ביארתי במה שהקשו כאן דהא לאו דל"ת תועבה הוא אף בלא נהנה, (וע' במגילת אסתר שורש ט' שביאר זה באורך). וא"כ אמאי אם תקע בשופר של ע"ז יצא. נהי נמי דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ הא אף בלא הנאה עובר בלא תביא והוי מהב"ע. ולכאורה י"ל לפמ"ש התוס' ברפ"ג דסוכה דאין מהב"ע פוסל רק אם ע"י העבירה באה המצוה. (וכדאיתא בירושלמי פי"ג דשבת ה"ב גבי הוציא מצה מרה"י לרה"ר דמשני תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה. ופירש שם בש"ק שזהו כסברת תוס' בסוכה הנ"ל). וא"כ מוכח דלא חשיב בזה העבירה סיבת המצוה במה שהביא אליו הדבר בעבירה. (כל שעיקר המצוה אינה באה מסיבת העבירה). וא"כ ה"נ לק"מ. אך לפמ"ש שם במקומו בביאור דברי הירושלמי דשבת שם והוכחתי דלא כפירוש הש"ק הנ"ל וביארתי כוונה אחרת בדברי הירושלמי בזה. ולפ"ז אדרבה משמע מהתם דזה חשיב מצוה הב"ע ע"י מה שהביא הדבר אצלו בעבירה וא"כ הדק"ל הכא. אלא מוכח מכאן דגמ' דידן נמי ס"ל כהירושלמי דבשופר ליכא מהב"ע כיון דיוצא בקולו ואינו נוגע להדבר עצמו והקול אינו איסור כנ"ל. וה"נ יש לומר לענין הלאו דלא תביא תועבה כו' שהקול אינו תועבה וליכא פסול מהב"ע בקול. רק לענין איסור הנאה למ"ד מצות ליהנות ניתנו בזה י"ל דלא יצא כיון שעי"ז יתוקן האיסור דאם לא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא וכסברת הרשב"א הנ"ל. משא"כ לענין הלאו דלא תביא תועבה שלא יתוקן איסור זה אף אם נימא דלא יצא וממילא יצא דפסול מהב"ע ליכא בקול. כנ"ל. (ואין לדחות דהא דבשופר של ע"ז אם תקע יצא הוא מימרא דר"י ור"י לטעמיה בגיטין דלית ליה מהב"ע כנ"ל. דז"א. חדא דהר"ח גריס הכא רבא. ועוד דתיקשי על הפוסקים שפסקו הכא כר"י) ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם פ"א מהלכות שופר ה"ג שכתב בשופר הגזול דיצא משום דאין גזל בקול והשיג עליו הראב"ד דאפילו יהיה בו דין גזל כתוב יום תרועה יהיה לכם מ"מ והכי איתא בירושלמי עכ"ל. אמנם י"ל דהא בירושלמי משמע דאמוראי פליגי דר' יוסי דריש מקרא יום תרועה יהיה לכם מ"מ ור"א אמר מסברא דבשופר ליכא מהב"ע כיון דבקולו הוא יוצא כו'. ומגמרא דידן מוכח כר"א דירושלמי ולא כר"י. מדאר"י בשופר של שלמים אם תקע לא יצא (ורבא נמי לא פליג רק משום דמלל"נ). והיינו דכיון דמצות ליהנות ניתנו א"כ הקול גופיה הוא האיסור. כמ"ש לעיל. (וסברת הרשב"א הנ"ל י"ל דהרמב"ם לא ס"ל זה). ובזה מסברא י"ל דבכה"ג לא יצא משום מהב"ע. משא"כ לר"י דדריש מקרא דיהיה מ"מ. א"כ אף בכה"ג הל"ל דיצא מה"ט. הרי ביארנו דגמרא דידן נמי ס"ל כהירושלמי דבשופר אין פסול מהב"ע כיון שבקולו הוא יוצא כנ"ל. מיהו לענין קושיית המג"א על הלבוש ל"נ ליישב כן. מלבד דקשה להעמיס זה בדברי הלבוש. דאי טעמא דפסול מורכב משום מהב"ע מה היה לו להלבוש להביא מהך דבהמת כלאים פסול להקרבה שהוא ענין אחר. והל"ל משום מהב"ע. וגם עיקר הדבר לפסול מורכב משום מהב"ע. יש לפקפק בזה לפמ"ש התוס' בסוכה (ד"ל ע"א ד"ה הא קנייה) דאי ייאוש כדי קנה והוי שלו קודם הקדש תו לא חשיב מהב"ע. ולכאורה ה"נ בשאר עבירות אם נגמרה וכלתה העבירה מקודם אינו פוסל אח"כ משום מהב"ע. ואם כן באתרוג מורכב נמי אין לפסול משום מהב"ע. רק די"ל דאתרוג המורכב דעיקר הוייתו בעבירה שפיר פוסל מהב"ע בזה אף שכבר נגמרה העבירה ממעשה ההרכבה. וגם בלא"ה קצת משמע דסברת התוס' זו היינו רק בגזל ולא בשאר עבירות שבגוף החפץ ממ"ש התוספות לעיל (בד"ה משום) בלולב של אשירה דיפסל משום מהב"ע כו' ותירץ בע"א ע"ש. ויש לדחות. ומסברא י"ל כיון דעיקר פסול מצוה הב"ע נפקא לן מוהבאתם גזול כו' א"כ ליכא למילף רק דומיא דגזילה דאם כלתה העבירה מקודם אינו פוסל לפ"ד התוס' הנ"ל. ומ"מ כ"ז אינו מוכרח ואכמ"ל. ועכ"פ מדברי הלבוש לא משמע לפרש משום מהב"ע ושפיר הקשה המג"א. והארכתי במ"א ליישב קושייתו ואכמ"ל:

יא וע"ד מה שכתבו איזה אחרונים להכשיר מורכבים דיתבטל חלק הלימון ברוב אתרוג כו'. בודאי ל"נ לדון כאן דין ביטול ברוב. וע' בתשובת תשב"ץ (ח"ב סימן ד') לענין תערובת פשתן כו' שהאריך לבאר החילוק בין הרכבה שכונית שהוא תערובת דברים נפרדים וכאו"א עומד בעצמו בהתערובת, ובין הרכבה מזגית שקונה מזג חדש בהרכבתו וכל חלקיה המה מורכבים. יעו"ש. וגם כבר כתבו האחרונים בנ"ד דכיון שההרכבה ניכרת ע"י הסימנים הוי כמו ניכר האיסור דלא שייך ביטול. (רק דלפ"ז שוב יש לסמוך בזה על סימנים לחוד כשיש בו סימנים שאינו מורכב דאפילו אם אין לסמוך בזה על סימנים. מ"מ אין כאן היכר וכל שלא ניכר האיסור בטל ברוב כו'). וגם י"ל דלא שייך כאן ביטול משום דדמי לטומאת משא דלא בטיל ברוב כיון שנושא הכל בב"א. וכמ"ש התוס' בבכורות (דכ"ג ע"א) רק דמדברי התוס' משמע שזהו רק מדרבנן. אבל מדברי הרמב"ם מוכח דמה"ת לא בטיל בכה"ג. וע' במל"מ ספ"א מהל' מטמאי מו"מ. והארכתי מזה במ"א. וגם כמדומה שהאריכו בזה האחרונים ג"כ מדברי המרדכי בחולין דכל שתחילת ביאתם לעולם בתערובת לא שייך ביטול. ואכמ"ל בכ"ז. ומלבד זה היה י"ל עוד מדברי הרא"ש (פ"ה דע"ז סי' ל') בשם הראב"ד לענין כותח הבבלי דכיון שהחמץ שיש בהן הוא להכשיר המאכל ה"ה חשובים כאלו הכל חמץ. וכ"כ סברא זו בתשובת הרשב"א והובא בב"י יו"ד בסימן קל"ד. וה"נ י"ל באתרוגים המורכבים שמרכיבים בכוונה לתועלתם ולהדרם עי"ז ג"כ ליתא כאן דין ביטול מה"ט:

יב וע"ד מ"ש כת"ר לחדש דלענין לצאת י"ח בכזית מצה וכדומה אם יש בו תערובת מועט מדבר שאינו ראוי לצאת בו י"ח והרוב הוא ממה שראוי לצאת בו י"ח דלא שייך בזה ביטול שישלים לשיעורו. דביטול לא שייך רק באיסור שנתערב בהיתר דהוי כאילו אינו בעולם כו'. אבל לא שעי"ז ישלים השיעור. ובזה יישב קושיית התוס' בסוכה דלמה לי קרא דאין יוצאין במצה של טבל ת"ל משום דהוי מהב"ע, דיש נ"מ כשנתערב מיעוט טבל ברוב חולין ואכל ממנו כזית דמשום מהב"ע ליכא דאיסור בטל ברוב היתר ואין כאן עבירה אבל כיון דאיכא קרא דמצה של טבל הוי מצה שאינה ראויה לא מהני בזה ביטול להשלים השיעור. ויש להשיב על דבריו. חדא דאף אם נחליט כן שאין יי"ח מצוה שיש לה שיעור באם יש בו תערובת מועט מדבר שאינו ראוי דמחמת הביטול ברוב לא שייך שישלים לשיעורו וכנ"ל. מ"מ הכא שפיר הקשו התוס' דל"ל קרא במצה של טבל ת"ל משום מהב"ע. ול"ל דיש נ"מ כשנתערב מיעוט טבל ברוב חולין כנ"ל. דהא דטבל אינו ראוי למצת מצוה לא חשיב אינו ראוי מצד עצמו. רק דילפינן מדכתיב לא תאכל עליו חמץ כו' מי שאיסורו משום ב"ת חמץ משא"כ טבל דלא חל עליו איסור חמץ משום דאין אחע"א וכר"ש וכדמסיק הגמרא בפסחים (ר"ד ל"ו). וא"כ תנאי מתדבק הוא שכל שחל עליו איסור חמץ יוצאין בו י"ח מצה. וא"כ בתערובת מיעוט טבל ברוב חולין דלענין איסור טבל בטל ברוב ונעשה היתר וחל עליו אח"כ איסור חמץ. (אם נתחמצה עיסה זו של התערובת טבל ברוב חולין. או אם קיבלה טעם חמץ להסוברים דטכ"ע מדאורייתא). וממילא הדין דיוצאין בו י"ח מצה ג"כ מה"ט כיון דאם היתה מתחמצת היה בה משום ב"ת חמץ וכנ"ל. וא"כ מאי אהני לן קרא דל"ת עליו חמץ יותר מטעם מהב"ע דאין יי"ח במצה של טבל. ולענין תערובת השתא נמי יי"ח מצה וכנ"ל. (אם לא שכת"ר ידחוק לומר דכיון דטבל גרידא לא חל עליה איסור חמץ וממילא אין יוצאין בו י"ח מצה מש"ה נמי אף בתערובת טבל בחולין אף שנעשה היתר וחל עליו איסור חמץ עכ"ז לא יי"ח מצה בזה שאילו היה הטבל בלא תערובת לא היה חל עליו איסור חמץ. אבל בודאי בסברא דחוקה כזו אין כדאי לדחות קושיית התוס'). אמנם כעין סברא זו י"ל שם וליישב קושיית המהרש"א ע"ד התוספות בסוכה שם. שהקשו דלמה לי קרא דאין יוצאין במצה של טבל. וע"ז הקשה המהרש"א דאמאי לא קשיא להו להתוס' מסוכה גזולה דס"ל לרבנן דפסולה מדכתיב לך ות"ל משום דהוי מהב"ע. וכמו שהקשו כן התוס' בפ"ק ותירצו שם דפסול מהב"ע אינו אלא מדרבנן. והשתא בממ"נ. אם התוס' הכא ס"ל דמהב"ע מדרבנן א"כ ממצה של טבל ג"כ לק"מ ואי מהב"ע דאורייתא א"כ תיקשי להו מסוכה גזולה עכ"ד המהרש"א והניח בצ"ע. ובזה י"ל דמש"ה לא קשיא להו להתוספות הכא מסוכה גזולה דל"ל קרא ת"ל משום מהב"ע. די"ל דנ"מ כשמיעוט הסכך הוא גזול ועירבו ברוב עם שאינו גזול. דמחמת פסול מהב"ע המיעוט בטל ברוב סכך הכשר. משא"כ מקרא דכתיב לך שלך למעוטי גזול א"כ לענין זה לא מהני ביטול ברוב לענין ממון שיהא חשוב שלך. וכדאמרינן בביצה (דל"ח ע"ב) גבי מי שנתערב לו קב חיטין כו' איסורא בטיל ממונא לא בטיל כו' משא"כ ממצה של טבל שפיר הקשו התוס' דת"ל משום מהב"ע. דבזה ל"ל הנ"מ לענין תערובת טבל בחולין דבזה יי"ח אף אחר דכתיב קרא דל"ת עליו חמץ כנ"ל. (וכן י"ל בזה קושיית הט"ז באו"ח סי' י"א סק"ה דל"ל קרא דלהם משלהם ת"ל משום מהב"ע כו'). וכ"ז אם נימא לענין מצוה שצריכה שיעור דע"י ביטול ברוב ל"ש שישלים לשיעורו וכנ"ל. מיהו קושטא הוא שדעת התוס' הוא דע"י ביטול ברוב משלים שפיר לשיעור המצוה. וכמבואר מדברי התוספות זבחים (דע"ט סע"ב) שפירשו במתני' דפרה צלוחית שנפלו לתוכה מים כ"ש כו' דחומרא דמי חטאת הוא דמדאורייתא בטל ברובא, עכ"ל, ומבואר שם בגמ' (ד"פ ע"א) דלרבנן דר"א בודאי הזאה צריכה שיעור (ולר"ל שם אף ר"א נמי ס"ל דהזאה צריכה שיעור) הרי מבואר בהדיא שדעת התוס' דמהני ביטול ברוב להשלים השיעור גם כן. (ואף דבלא דברי התוס' היה י"ל כן שם דמשום ביטול ברוב אינו משלים השיעור. ובזה היה י"ל דמש"ה הוצרך לומר שם דלרבנן הזאה צריכה שיעור. וע"ש בתוס' ריש דף פ'. מ"מ הא חזינן שדעת התוס' אינו כן). וגם מוכח כן מדברי הרא"ש סוף הל' חלה במתני' דהעושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן אדם יי"ח בפסח. ובירושלמי מפרש הטעם משום גרירה דחיטים גוררין את האורז. וכתב הרא"ש שם דהירושלמי הוצרך לזה דאל"כ כיון דרובה אורז אינה באה לידי חימוץ והיאך יוצאין בה משום מצה. מבואר מדבריו דברובה חיטים ומיעוט אורז יוצא בה י"ח בפסח אף בלא טעם דגרירה. ודוחק לומר דמיירי שאכל ממנה כ"כ עד שהיה כזית מהחיטים לחוד. (וכדמוכח בירושלמי שם בפ"ג דחלה דמתני' דלא כרשב"ג דרשב"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור. וע"ש בר"ש. הרי דמוכח זה ממתני' דקתני סתמא דחייבת בחלה היינו אפילו אין בה כשיעור חלה רק בצירוף הדגן עם האורז. והכי נמי בסיפא דמתני' דאדם יוצא בה י"ח בפסח היינו ג"כ אפי' אם שיעור הכזית הוא ג"כ בצירוף האורז). וידעתי שיש לדחות קצת ראיה זו מדברי הרא"ש. ומ"מ משמעותו נוטה יותר דהמיעוט שנתבטל ברוב ג"כ משלים לשיעורו. ובעיקרא דמילתא אי המיעוט הבטל ברוב משלים לשיעורו. זה תליא בחקירה זו. בדין ביטול חד בתרי. אי הוי זה כמו ביטול המציאות שגוף הדבר הבטל במיעוטו הוי כמו שאינו בעולם וממילא אינו משלים לשיעורו של המבטל ג"כ שהרי הוא כמי שאינו כלל. או דנימא דענין ביטול חד בתרי אין זה ביטול המציאות רק ביטול מהותו של הדבר ואין שמו עליו דאיסור שנתבטל בהיתר אבד ממנו שם איסור מחמת שנתבטל ברוב אבל גוף הדבר הרי ישנו במציאות. ולפ"ז יכול להשלים ג"כ שיעורו של המבטל ע"י זה המיעוט שישנו בעולם רק שאיננו איסור עוד וכנ"ל. (וע' בבכורות דכ"ג ע"א). ויש להאריך בזה הרבה. אלא שאכמ"ל. רק י"ל בקצרה דממ"ש התוס' בזבחים (דע"ח ע"א ד"ה הפיגול) לענין תערובת איסורים דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לאיסור דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כש"כ דאיסור לא מצטרף לאיסור. עכ"ד. הנה מזה עדיין לא מוכח דמיעוט איסור הבטל ברוב היתר אינו משלימו לשיעור. דמבואר בר"ן בנדרים (דנ"ט רע"ב) שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר. ע"ש. ויש להסביר הדברים דלעולם י"ל דענין ביטול ברוב הוא רק ביטול מהותו של המתבטל ואין שמו עליו ואיסור שנתבטל בהיתר אבד שם איסור ממנו ונשתנה מהותו. וכמו חלב ודם או טבל אם נתערבו ברוב היתר שוב אין שמו הקודם עליו. ומאחר דפרח שם האיסור ממנו ממילא הוי היתר ואפשר גם כן שישלים את המבטל לשיעורו דהרי גוף מציאות הדבר ישנו בעולם ורק שם איסור ליתא ביה וכנ"ל. משא"כ בהיתר שנתבטל באיסור לא שייך לומר שיחול עליו שם חדש של איסור שישלים את האיסור לשיעורו. דענין ביטול ברוב הוא רק שאבד ממנו שמו ומהותו הקודם. אבל לא שיחול עליו שם חדש שיוחשב גופו של איסור כיון דקיי"ל דאין היתר מצטרף לאיסור (וכש"כ שלא יצטרף איסור לאיסור אחר לומר שיחול עליו שם איסור האחר כו'). ולפ"ז אין ראיה כלל מדברי התוס' בזבחים לענין ביטול איסור ברוב היתר. וכמבואר. (ומיהו אין להוכיח להפך דהמיעוט דבטל משלים את הרוב המבטל לשיעורו. מגמ' דנדה דכ"ז רע"ב א"א שלא ירבו כו' ונפיש ליה שיעורא. דיש לדחות בכמה גווני. ואכמ"ל). וכבר ביארנו לעיל דאף אם נחליט הסברא דאין המיעוט הבטל משלים את המבטל לשיעורו. מ"מ אינו מיושב בזה קושיית התוס' בסוכה במצה של טבל דת"ל משום מהב"ע וכנ"ל. ואין להאריך יותר. ובפרט דביישוב קושיית התוס' הזו כבר תלו עליה זייניהם רוב המחברים ביישובים שונים. וג"א כתבתי במ"א ליישב בכמה אופנים. ופה אכמ"ל:

והנה כעין סברא זו אמרתי בע"א. בהא דאיתא בגמרא דמנחות (דמ"ב ע"ב) גבי צביעת תכלת מייתינן דם חלזון כו'. ש"מ תלת כו' וש"מ טעימה פסולה. ופירש"י אם עירה צבע נסיון ביורה פוסל את כל היורה. והקשה לי רב אחד דאמאי לא בטל ברוב הך צבע הנסיון בתוך היורה. והוא רצה להוכיח מכאן להלכה כדעת רש"י בחולין שפוסק כר"י דמין במינו לא בטיל. וחשב זה להוכחה גדולה. ואני דחיתי דבריו. מלבד דבלא"ה אין זה הוכחה כלל. (וע"ש הגהות הצ"ק ברש"י). דברמב"ם (פ"א מהל' ציצית ה"ג) פירש הך דטעימה פסולה דלא כפירש"י שעירב צבע הנסיון לתוך היורה. אלא דפירש הגמרא הכי דאם צבע מעט צמר בתוך היורה נפסלה היורה כולה דעי"ז נחשב כל הצבע שלא לשמה. ואין זה בגדר תערובת. ורש"י שפירש כאן בדרך תערובת כנ"ל י"ל דרש"י לשיטתו דס"ל להלכה דמין במינו לא בטל. אבל אין שום הוכחה מדברי הגמ' כאן לדברי רש"י בחולין הנ"ל. אמנם יותר י"ל דאף לפירש"י הכא אין הטעם כלל משום דמב"מ לא בטל. רק דלענין צביעה לשמה לא שייך כלל דין ביטול דביטול איסור בתוך היתר היינו שע"י הביטול אבד שמו ואין עליו שם איסור עוד וממילא הוי היתר. אבל הכא דבעינן צביעה לשמה דכתיב כליל תכלת כו'. אין כאן היתר משום שיתבטל המיעוט דשלא לשמה ברוב דמ"מ אין זה חשוב לשמה ע"י מה שמתבטל ואבד שמו כנ"ל. והבאתי ראיות לזה. אך עכ"ז אין מזה הכרע לענין אם המתבטל משלים השיעור וכנ"ל. וא"ל:

יג והנה במ"ש לעיל בסי' ח'. לצדד היתר ע"פ דברי הה"מ בפ"ח מהל' מ"א ה"י לסמוך על חייט נכרי שקונה חוטי קנבוס כו' ובתשובת פ"י סי' ח' ביאר דבריו דיש לסמוך ע"ז שהנכרי מירתת להחליף ולהיות מרע אומנותיה ע"י בדיקת האש דשל פשתן כבה כו'. אף שבעצם אין לסמוך ע"ז שהוא סימן גרוע דשל פשתן נמי נשרף כמה פעמים כמו קנבוס כו'. ומ"מ העליתי דבנ"ד אין לסמוך כ"כ ע"ז בסימני אתרוג מה"ט דאפשר דעכשיו לא מירתת כלל הנכרי בזה. והשואל השיב ע"ז דבפשיטות ל"ש זה בנ"ד מאחר שרואים שקונים מהם אתרוגי קארפו כו'. וגם מניין להם להנכרים לידע בדיקת סימני אתרוג כו'. והשבתי לו דמה שחשב זה להוכחה דלא מירתת מאחר שרואים שקונים מהם אתרוגי קארפו. הוא תמוה וכי יש לנו בירור ח"ו על אתרוגי קארפו שהמה מורכבים כולם הא זהו רק חששא וע"ז גופיה אנו דנים שהאתרוגים שקונים מהם עם הכשרים מרבנים דשם המה באמת אינם מורכבים ויש להתירם מה"ט. ואדרבה י"ל מאחר שרואים שאין קונים מהם אתרוגים בלתי הכשר מרבנים שמעידין עליהם שאינם מורכבים. (זולת שאפשר שיש איזה מתפרצים לקנות בלא הכשר כלל). ואף אם נימא שאין לסמוך כ"כ על אותם הכשרים מהרבנים דשם. מ"מ עכ"פ יודעין גם הנכרים שיש לנו קפידא בדבר. וגם זה בודאי ידוע ג"כ בכתבי העתים שישראל מקפידים שלא יהיו האתרוגים מורכבים. והיאך נימא ע"ז בדרך הוכחה שרואים שישראל אין מקפידים ח"ו על מורכבים. ואף שבאמת יש פלוגתא בזה באתרוגים המורכבים אם הם כשרים למצוה. מ"מ בזמננו אין שום אחד מישראל שינהוג היתר לכתחלה באתרוגים שיהיה ידוע שהמה בודאי מורכבים שכבר רבו האוסרים על המתירים בזה. והנכרים אין להם לידע מהפלוגתא בעיקר הדין רק המה יודעין מנהגם של ישראל הקונים אותם מהם ולא יותר. ויודעים שישראל מקפידין ע"ז. ושייך לומר לא מרע אומנותיה כו' כנ"ל. וע"ד מה שכתב עוד דודאי אין הנכרים יודעין כלל שאפשר להכיר המורכב ע"י סימנים ומש"ה לא שייך מירתת בזה. כבר הבאתי ע"ז מתשובת פ"י שם שביאר בדברי רש"י במנחות (דמ"ג ע"א ד"ה פסולה) דמן ההדיוט פסולה דשמא צבעה שלא לשמה. דמשמע דלקלא אילן לא חיישינן. וביאר הפ"י בכוונתו דכיון דיש לה בדיקה לקלא אילן ממילא מירתת הנכרי. ע"ש בדבריו. והרי התם בודאי י"ל דאולי הנכרי לא ידע זאת דאפשר לברר ע"י בדיקה זו דהתם דצריך לשרות מאורתא ועד צפרא בגביא גילא ומיא דשיבולתא ומ"ר בני מ' יום. דבדיקה זו קשה יותר מבירור סימני האתרוג. וע"כ לומר דמסתמא אומן באומנותיה ידע אם יש לו איזו בדיקה ומש"ה מירתת. ומכש"כ די"ל כן גבי אתרוג. (ואף שבאמת אין הכרח כ"כ לדברי הפ"י בכוונת רש"י הנ"ל. די"ל דכוונת רש"י דפסולה משמע דלא מהני ליה שום בדיקותא והיינו שמא צבעו שלא לשמה וזאת אין יכולים לברר. מ"מ הסברא הנ"ל אמת דודאי אומן באומנותיה ידע וכנ"ל. וכ"מ ג"כ בב"י באו"ח סי' כ'). ועיקר בדיקת סימני אתרוגים כבר הוא מפורסם וידוע לכל שכבר הרעישו העולם בזה מכמה שנים. ומיהו כבר העליתי בעצמי בסוף דברי לעיל דבנ"ד אין לסמוך ע"ז כ"כ מטעם שביארתי שם. ולדינא נלע"ד כמ"ש לעיל אות ט'. וא"ל יותר:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה