אור ברסלב
תורת חסד סימן לג

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן לג

סימן לב

לבאר דין איסור מחמר אם נוהג ביוהכ"פ

א מתני' פ"ק דמגילה (ד"ז ע"ב) אין בין שבת ליוהכ"פ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת. הנה יש לבאר בדין לאו דמחמר אם נוהג ביוהכ"פ. וראיתי בשאגת אריה (סי' ע"ב) שנסתפק בזה, (ומ"ש ראיה מגמ' דחולין (דק"א) אין ראייתו מכרעת וכמ"ש לקמן באות ח' אי"ה). וספק זה היינו להפוסקים הסוברים דביו"ט ליכא איסור מחמר. וכמ"ש בב"י סי' תצ"ה בשם הכלבו. וכ"פ הב"ח שם. וכן ראיתי להרמב"ן בספר המצות (שורש י"ד) שכ' בפשיטות דלאו דמחמר ליכא ביו"ט. (וע' בדברי הרמב"ן בתה"א שהביא הב"י בסי' תקכ"ו לענין איסור מלאכה דעבדים. וע' באחרונים בסי' תצ"ה ס"ג ובסי' רמ"ו ס"ג). ולכאורה ממתני' דאין בין שבת ליוהכ"פ כו' מוכח דיש איסור מחמר ביוהכ"פ ג"כ כמו בשבת. אבל זה אינו. דא"כ תיקשי להפוסקים דס"ל דביו"ט ליכא איסור מחמר ממתני' דאין בין שבת ליו"ט אלא או"נ בלבד. והאיכא איסור מחמר דבשבת אסור וביו"ט שרי. וצ"ל משום דאף להסוברים דאין איסור מחמר ביו"ט היינו מדאורייתא אבל מ"מ איכא איסור דרבנן ביו"ט ומש"ה לא תנא זה במתני' דא"ב שבת ליו"ט כו'. (ואף שהתוס' בביצה דל"ז סע"א כ' די"ל במתני' דמגילה דא"ב שבת ליו"ט היינו רק בדברים שהם מדאורייתא כו' מ"מ לא פסיקא לפרש כן כמ"ש המהרש"ל והמהרש"א שם. וגם אף את"ל דמיירי מאיסורין דאורייתא מ"מ י"ל דלא תני רק הני מילי מה שביו"ט שרי אף מדרבנן). וא"כ ה"נ י"ל במתני' דא"ב שבת ליוהכ"פ כו' דמחמר ביוהכ"פ אסור מדרבנן. ויש להוכיח כן דמתני' דאין בין שבת ליוה"כ לא תני החילוקים שביניהם בדברים שבשבת אסורים מה"ת וביוהכ"פ אסורין מדרבנן עכ"פ. דכבר הקשו מהך מתני' דא"ב שבת ליוהכ"פ כו'. דתיקשי לרפרם (ביומא דס"ו ע"ב, ובכריתות די"ד ע"א) דאמר זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עו"ה ליוהכ"פ כו'. וקושיא זו מבואר בחי' הריטב"א ביומא שם בהג"ה וכתב שם דההיא ברייתא פליגא אמתני' דהכא. וכ"כ הרא"ם בביאוריו לסמ"ג. ע"ש. ולכאורה קשה לחדש בזה פלוגתא במה שלא מצינו שום מחלוקת תנאים בד"ז אם יש עו"ה ליוהכ"פ. (ובש"א סי' ע' ר"ל דטעמא דרפרם דס"ל כרבה בביצה (די"ב ע"ב) דמפרש פלוגתא דב"ש וב"ה התם דפליגי אי יש עו"ה ליו"ט דב"ה ממעטי יו"ט מקרא דולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וס"ל לרפרם דה"ה דממעטי מהכא יוהכ"פ. וכיון דנדחו דברי רבה שם ממילא נדחו נמי דברי רפרם דקאי בשיטתו. עכ"ד הש"א. מיהו זה נגד דברי כל הפוסקים שלא דחו הך דרפרם מהכא. וגם מדברי הת"י ביומא והריטב"א שם בהך דרפרם מבואר ג"כ דלא כהש"א בזה). וגם צריך לבאר בזה ד' רש"י דבגמרא דשבת (דק"ב סע"א) וביבמות (דל"ד ע"א) ובשבועות (דכ"ד ע"ב) מייתי התם מתני' דכריתות רמ"א אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב ופירש"י בכל הני דוכתי דמשום יוהכ"פ לא מיחייב אהוצאה דסבר אין עו"ה ליוהכ"פ. והתוס' בשבועות שם תמהו עליו דהא בכריתות מסיק דרפרם בדותא היא ונקיט שבת לאפושי איסורי. אך בחי' הרשב"א ביבמות שם כתב בדברי רש"י דהא דאמרינן בכריתות דהא דרפרם בדותא היא היינו רק במה שמוכיח כן מהברייתא אבל עיקר מילתא דרפרם לא אידחייא לה. וכן מוכח ג"כ בפירש"י בסוטה (דמ"א ע"א) דתניא התם מכאן ואילך כאו"א מביא ס"ת מתוך ביתו ופירש"י דקסבר אין עו"ה ליוהכ"פ כו'. וכל זה צ"ב דהא כיון דמסיק דהך דרפרם בדותא היא א"כ לא מצינו כלל מחלוקת תנאים בזה. ומה זה שפירש"י דהך תנא סבר אין עו"ה ליוהכ"פ. (ובפירש"י בסוטה שם יש סתירה למה שפירש"י גופיה ביומא ד"ע ע"א סד"ה להראות ע"ש. ומצאתי שעמד בסתירה זו בס' ת"מ ואכמ"ל). והיה נראה ליישב זה ולומר דמכאן ראיה לד' הרמב"ן בחידושיו בריש מס' שבת שהתוס' כתב שם בהא דאצטריכו תרי קראי בהוצאה דבר"פ הזורק נפ"ל איסור הוצאה מויכלא העם מהביא ובספ"ק דעירובין נפ"ל מקרא דאל יצא איש ממקומו אל יוציא כו'. דהיינו משום דהוצאה מלאכה גרועה היא ואיצטריכו תרווייהו חד לעני וחד לעשיר כו', והרמב"ן שם חולק ע"ד התוס' אלא דא"צ כלל תרי קראי להוצאה ופלוגתא דתנאי היא דלמ"ד תחומין דאורייתא ס"ל דאל יצא איש ממקומו לתחומין בלבד הוא דאתא ואיסור הוצאה נפ"ל מויכלא העם מהביא ולמ"ד תחומין דרבנן ס"ל דאל יצא איש ממקומו היינו אל יוציא וקרא דויכלא לא משמע ליה דלא גמר העברה העברה מיוהכ"פ אלא בחול קאי ומשום דשלימא עבידתא, עכ"ד הרמב"ן שם. וכ"כ שם בחי' הר"ן. ולפ"ד הרמב"ן י"ל בזה דבהך פלוגתא תליא אי יש עו"ה ליוהכ"פ, דלמ"ד תחומין דרבנן דנפ"ל איסור הוצאה מאל יצא אל יוציא והתם כתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי ולמדנו איסור הוצאה רק לשבת לחוד ויוהכ"פ משבת ליכא למילף מסברא דאין דנין קל מחמור להחמיר עליו דשבת חמירא שיש בו חיוב מיתת ב"ד. אבל למ"ד תחומין דאורייתא דאל יצא איש ממקומו היינו איסור תחומין בלבד ואיסור הוצאה נפ"ל מויכלא העם מהביא ובההוא קרא לא כתיב כלל שבת רק דילפינן העברה העברה מיוהכ"פ מה להלן ביום אסור כו' כדאיתא בר"פ הזורק. ומהך ג"ש יש למילף ג"כ איסור הוצאה ליוהכ"פ (דאין ג"ש למחצה אף בכה"ג). באופן שלפ"ז נשמע דבר חדש דלמ"ד תחומין דאורייתא לדידיה יש עו"ה ליוהכ"פ ולמ"ד תחומין דרבנן ממילא לדידיה אין עו"ה ליוהכ"פ. רק דרפרם מוכיח מברייתא דעתי אפילו בשבת דז"א אין עו"ה ליוהכ"פ. ובזה דחי ליה הגמ' דבדותא היא דלא מוכח מהך ברייתא אבל מ"מ יש בזה פלוגתא דתנאי וכנ"ל. ובזה י"ל בהא דבסוגיא דיומא לא מסיק אהך דרפרם בדותא היא כמו דמסיק עלה בכריתות. (וכבר ידוע מ"ש בזה בת"י ביומא דלר"ש דמפרש שאם חלה מרכיבו על כתיפו בזה ל"ל הך דיחויא שכן הכשרו בכך. דאין זה הכשרו להרכיבו כו'. והאריכו בזה בנו"ב מ"ת חא"ח סי' מ"ו, ובש"א סי' ע' ע"ש). ולפי הנ"ל י"ל דכיון דהגמ' ביומא פריך עלה עתי אפילו בשבת למאי הלכתא, ופירש"י אי משום תחומין דרבנן נינהו כו'. ומשני ר"ש שאם חלה מרכיבו כו'. ומבואר דפשיטא ליה לרב ששת דהך ברייתא אתיא כמ"ד תחומין דרבנן וא"כ אף אם נסתור הוכחת רפרם מ"מ בלא"ה ממילא מוכח דאין עו"ה ליוהכ"פ להאי תנא וכנ"ל. ובזה י"ל בהא דאיתא בכריתות (די"ט ע"ב) תניא א"ל ר' יוסי דקדקתם אחרי. ומפרש הגמרא דקאי אהגביה בביה"ש שבין שבת ליוהכ"פ דמ"מ לר' יוסי פוטר ר"א בזה משום דס"ל דמקצת הגבהה היום ומקצתה למחר. ומוכח מזה דיש איסור הוצאה ביוהכ"פ לר"א. והש"א הקשה מכאן לרפרם דאמר אין עו"ה ליוהכ"פ. (ונראה דס"ל לדוחק לפרש אליבא דרפרם דהכא מיירי ממלאכה אחרת כה"ג שאין לה שהות כ"כ). ולפי הנ"ל י"ל דאליבא דר"א דס"ל תחומין דאורייתא ממילא לדידיה יש עו"ה ליוהכ"פ. דלפי שיטת הירושלמי בפ"ו דפסחים (סוף הל' א') מבואר כן דר"א ס"ל כר"ע דתחומין דאורייתא (וכמ"ש שם בשירי קרבן ע"ש. מיהו לפי' הפ"מ שם ל"מ כן). אלא דלשיטת גמרא דידן בעירובין (דק"ג ע"א) דמתיב רב יוסף ממתני' דפסחים דאמר ר' אליעזר אלו שהן משום שבות א"ד שידחו את השבת. ומשמע שם דהבאתו מחוץ לתחום נמי הוי רק שבות לר"א. מ"מ אין זה סתירה להנ"ל די"ל דזהו רק לרבנן דר"א (ע"ש ברש"י) דר"א התם לדבריהם דרבנן קאמר. וכמ"ש התוס' בפסחים (דס"ח ע"ב ד"ה ומה שחיטה), דמה שדן ר"א בק"ו שידחו שבת היינו רק לדבריהם דרבנן דלר"א גופיה א"צ להאי ק"ו דאף מכשירי פסח דהוי מלאכה גמורה דחו שבת לדידיה ע"ש. וא"כ י"ל דלענין זה ג"כ לדבריהם דרבנן קאמר דאינהו ס"ל תחומין דרבנן. אבל לר"א גופיה בלא"ה מכשירי פסח דוחין שבת אע"ג דלדידיה תחומין מדאורייתא ואף דהתם במתני' א"ל ר"י לר"א יו"ט יוכיח שהתירו בו משום מלאכה ואסור בו משום שבות וא"ל ר"א מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה. ואמר שם בגמרא (דס"ח ע"ב) ר' יהושע לטעמיה כו', ומבואר דר"א בתשובתו לא מיירי לדבריו דר"י בזה מ"מ כל דבריו של ר"א המה לדברי רבנן החולקים עליו שם וכנ"ל. ובזה מיושב שם קושיא אלימתא במה שהקשה בבעל המאור שם דמ"ט לא השיב לו ר"י לר"א מיו"ט של סוכות דר"א גופיה ס"ל בסוכה (דכ"ז ע"א) י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וא"כ הוי מצוה והתירו בו משום מלאכה ואסור בו משום שבות. ותירץ בבעה"מ משום דאמרינן בסוכה שם דחזר בו ר"א. ולפ"ז קשה טובא לפמ"ש התוס' בסוכה שם (סד"ה חזר) דר"א חזר בו רק ממה שהיה מצריך סוכה ולעולם י"ד סעודות בעי. א"כ הדק"ל מ"ט לא השיב ליה ר"י לר"א בפסחים שם מיו"ט של סוכות וכנ"ל. ולדברינו דר"א רק לדבריהם דרבנן קאמר התם, ניחא. אך מלבד זה אף אם נימא דר"א שם לטעמיה דנפשיה קאמר ולא לדברי רבנן מ"מ בלא"ה הא אף למ"ד תחומין מדאורייתא אכתי בהבאתו מחוץ לתחום י"ל באופן דהוי מדרבנן. דאל יצא איש ממקומו היינו רק לאדם עצמו אבל הוצאת כליו ובהמתו מחוץ לתחום אסור רק מדרבנן לפ"ד הרלב"ח בתשו' (סי' כ"ח). והובא במג"א (ר"ס ת"ד). וא"כ בהבאת הפסח מחוץ לתחומו של הפסח עצמו לכ"ע הוי איסור דרבנן אם לא ילך האדם בעצמו חוץ לתחום שלו. ולרבנן דר"א ודאי בכה"ג נמי אינו דוחה שבת. אלא דלכאורה יש סתירה לדברינו מהא דבעי הגמרא מתחלה בכריתות שם למימר הך דרפרם אמתני' דהתם רמ"א אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב דהיינו משום דאין עו"ה ליוהכ"פ (וכ"כ רש"י בשבת וביבמות ובשבועות כנ"ל). והא אמרינן בעירובין (דל"ה ע"ב) דר"מ סבר תחומין דאורייתא. וא"כ מוכח דאף למ"ד תחומין דאורייתא מ"מ אין עו"ה ליוהכ"פ מיהו זה לק"מ משום דלרבה ורב יוסף בעירובין שם דאמרי הכא בשתי כיתי עדים עסקינן לפ"ז שפיר סבר ר"מ דתחומין דרבנן. וכמ"ש שם בתוס' (ד"ה א"ר ירמיה), וה"נ י"ל לרפרם הכא ולק"מ. ואין להקשות לדברינו דא"כ לפ"ד הרי"ף והרמב"ם שפסקו כדברי הירושלמי דתחומין די"ב מיל לכ"ע מדאורייתא (דאל יצא איש ממקומו היינו י"ב מיל כנגד מחנה ישראל). א"כ ע"כ איסור הוצאה נפ"ל מויכלא העם מהביא ולא מאל יצא כנ"ל. ולפ"ז ממילא מוכח דיש עו"ה ליוהכ"פ ודלא כרפרם ולמה לא דחו מה"ט דברי רפרם. די"ל כמ"ש הנו"ב (מ"ק חאה"ע סי' ב', ובמ"ת חא"ח סי' מ"ה ע"ש) דלהירושלמי דתחומין די"ב מיל מדאורייתא לא ילפינן זה כלל מקרא דאל יצא. וא"כ לק"מ:

ב אך כ"ז לפ"ד הרמב"ן והר"ן בריש שבת הנ"ל דס"ל דלמאן דדריש אל יצא לתחומין לא דרשינן מיניה כלל אל יוציא לאיסור הוצאה. אבל לפ"ד התוס' בשבת ובעירובין דס"ל דלכ"ע יש תרי קראי על הוצאה. וכ"כ שם בחי' הרשב"א וכ"כ בסה"ת א"כ נסתר כל הנ"ל. ועוד נראה דאף אם נימא כדברי הרמב"ן הנ"ל. וכמו שביארנו דתליא בפלוגתא דתנאי דלמ"ד תחומין דאורייתא יש עו"ה ליוהכ"פ. ולמ"ד תחומין דרבנן אין עו"ה ליוהכ"פ כנ"ל. מ"מ עדיין הקושיא במקומה במתני' דמגילה דאין בין שבת ליוהכ"פ כו'. דקשיא בממה נפשך. דאי למ"ד תחומין דאורייתא דלדידיה יש עו"ה ליוהכ"פ א"כ ליתני במתני' דאיכא בין שבת ליוהכ"פ איסור תחומין דנפ"ל מאל יצא איש ממקומו ביום השביעי. ולפי דברינו הנ"ל לא ילפינן מהך קרא רק לשבת ולא ליוהכ"פ כנ"ל. ואי למ"ד תחומין דרבנן דלדידיה אין עו"ה ליוהכ"פ א"כ ליתני במתני' דאיכא בין שבת ליוהכ"פ איסור הוצאה כנ"ל. ומלבד זה יש סתירה לדברינו מדברי התוס' בפסחים (דצ"ג ע"ב ד"ה רי"א) ובחגיגה די"ז ע"ב (ד"ה דכתיב) דמבואר מדבריהם שם דלר"ע דאמר תחומין מדאורייתא אף ביו"ט הוי איסור תחומין מדאורייתא. הרי דאע"ג דאיסור תחומין נפ"ל מאל יצא מ"מ ילפינן מיניה ליו"ט וכש"כ ליוהכ"פ. וא"כ ה"ה למ"ד דנפ"ל איסור הוצאה מאל יצא כו'. (אלא דלפמ"ש במ"א בדברי הרי"ף והרמב"ם שפסקו דתחומין די"ב מיל מדאוריית' מ"מ היינו רק בשבת ולא ביו"ט מטעם הנ"ל. א"כ הוי מזה סייעתא לדברינו הכא). וגם בראיה שכתבנו לעיל לדברינו מגמרא דכריתות (די"ט ע"ב) ע"ז מצאתי סתירה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה ברפ"ו דפסחים שכתב שם דר"א ס"ל תחומין דרבנן. וא"כ אדרבה משם סתירה לדברינו מהך דכריתות דר"א ס"ל דיש עו"ה ליוהכ"פ אע"ג דס"ל דתחומין דרבנן. (רק די"ל דהרמב"ם ס"ל כהתוס' ריש שבת הנ"ל. ולפ"ד הרמב"ן והר"ן שפיר י"ל דאיסור הוצאה ביוהכ"פ תליא בפלוגתא אי תחומין דאורייתא וכנ"ל):

ג אלא נראה עיקר הדברים ביישוב הקושיות לרפרם ממתני' דמגילה הנ"ל. דצ"ל כמ"ש הריטב"א ביומא שם בתירוץ השני דרפרם דאמר דאין איסור הוצאה ביוה"כ היינו מדאורייתא אבל מדרבנן אסור. ומש"ה לא קשיא עליו ממתני' דמגילה הנ"ל. ואין כאן פלוגתא כלל. וזהו כמ"ש לעיל בתחלת דברינו דמתני' דמגילה דאין בין יו"ט לשבת וכן אין בין שבת ליוה"כ לא חשיב החילוקים שביניהם במה שבשבת אסור מה"ת וביו"ט או ביוה"כ אסור רק מדרבנן דמזה לא מיירי מתני'. כיון דמ"מ יש איסור לכתחלה בזה ובזה. (ואין לו למיחשב רק מה דביום הכפורים או ביו"ט שרי לכתחלה). ולפ"ז י"ל בד' הרי"ף פ"ק דביצה שפסק דיוה"כ צריך ע"ח ושיתופי מבואות והביא ראיה מברייתא דעירובין דא"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ כו' וש"מ דמערבין ביום הכפורים ע"ת וחצירות כו'. והאחרונים הבינו בד' הרי"ף דס"ל דליתא לרפרם. ולפי הנ"ל י"ל דלא נדחו כלל דברי רפרם רק דמוכח דמדרבנן יש איסור הוצאה ביוה"כ וצריך ע"ח ובזה רפרם נמי מודה. (וראיתי בש"א שהעלה ג"כ דלרפרם יש איסור הוצאה מדרבנן ביוה"כ וצריך ע"ח ג"כ. והוכיח כן מברייתא דשבת (דקי"ד ע"ב) דביום הכפורים שחל להיות בע"ש לא היו תוקעין ואם הנכנס חמור מן היוצא לענין הוצאה א"כ ליתקע כו'. ולדברינו י"ל דגם הרי"ף נמי מוכיח דעכ"פ מדרבנן אסור וצריך ע"ח). אלא שמד' הרי"ף בספ"ג דיבמות דמפרש שם במתני' דכריתות רמ"א אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב דחייב שתים משום שבת ומשום יוה"כ, ומזה מוכרח שדעת הרי"ף דיש איסור הוצאה ביוה"כ מדאורייתא ודלא כרפרם אם לא דנימא כמ"ש לעיל דאיסור הוצאה ביוה"כ תליא בפלוגתא אי תחומין מדאורייתא וכנ"ל. והרי"ף כ"כ לר"מ דס"ל תחומין מדאורייתא לפי סתמא דגמ' בעירובין. (וכן נקטו התוס' בפשיטות בשבת (דף ל"ד ע"א ד"ה ל"ק) דר"מ ס"ל תחומין מדאורייתא ע"ש):

ומעתה נחזור לדברינו דאין להוכיח ממתני' דמגילה דיש איסור מחמר ביום הכפורים מדאורייתא. די"ל דמחמר ביוה"כ אסור רק מדרבנן. ומ"מ שפיר תני אין בין שבת ליוה"כ כו'. מאחר שהוכחנו דמתני' דאין בין יו"ט לשבת כו' וכן אין בין שבת ליום הכפורים לא חשיב מה שבזה אסור מה"ת ובזה מדרבנן כיון דמ"מ בשניהם אסור לכתחלה וכנ"ל. ובזה ניחא ג"כ מה שקשה לכאורה לפמ"ש בט"א במתני' דמגילה דאין בין שבת ליוה"כ כו'. דמוכח מכאן דלענין חילוק מלאכות זה וזה שוין דמתני' ר"י היא דיליף חילוק מלאכות מאחת מהנה (בשבת ד"ע ע"א) דכתיב גבי חטאת סתם ובין שבת ובין יוה"כ במשמע, אבל לר"נ דיליף שם חילוק מלאכות לשבת מהא דהבערה לחלק יצאה. ליכא למילף מהתם חילוק מלאכות רק לשבת ולא ליוה"כ. וכמו דמה"ט אין חילוק מלאכות ליו"ט, וכמ"ש הריב"ן בפי' למכות (דף כ"א סע"ב) וכדבריו כ' ג"כ הפ"י בשבת שם. ולפ"ז יש להקשות לד' הריב"א בתוס' פסחים (ד"ה רע"ב) דס"ל דלמ"ד הבערה ללאו יצאה אין הבערה אסורה ביו"ט כיון דלאו שם מלאכה עליו ומש"ה מוכיח שם הגמ' בפסחים מדר"ע דהבערה לחלק יצאה ע"ש. והשתא תיקשי לפ"ד הריב"א א"כ מתני' דמגילה דאין בין יו"ט לשבת אלא או"נ בלבד מוכח דמתני' אתיא כמ"ד הבערה לחלק יצאה דאי ללאו יצאה א"כ האיכא הבערה דבשבת אסורה וביו"ט שריא. וכיון דמתני' אתיא כמ"ד הבערה לחלק יצאה א"כ לדידיה אין חילוק מלאכות ליוה"כ כנ"ל. וא"כ היכי תני אח"כ במתני' אין בין שבת ליוה"כ כו'. ודוחק לומר דרישא דמתני' אתיא כמ"ד הבערה לחלק יצאה וסיפא כמ"ד הבערה ללאו יצאה. (ולפי מה שנסתפק בש"א לד' הריב"א הנ"ל די"ל דלדידיה הבערה ביוה"כ נמי שריא ובמ"א הארכתי בזה די"ל כן א"כ תיקשי בממ"נ במתני' דאין בין שבת ליוה"כ כו'. דהא בהכרח איכא בין שבת ליוה"כ או הבערה או חילוק מלאכות ודו"ק):

אמנם לפי הנ"ל ניחא דלעולם אתיא מתני' דמגילה כמ"ד הבערה ללאו יצאה. ומ"מ תני שפיר אין בין יו"ט לשבת אלא או"נ בלבד, דלפ"ד הריב"א נמי י"ל דמדאורייתא אין איסור בהבערה ביו"ט אבל מ"מ מדרבנן אסור. ובמתני' לא חשיב החילוק שביניהם במה שבשבת אסור מה"ת וביו"ט מדרבנן כיון שמ"מ לכתחלה אסור בשניהם וכנ"ל. (ובזה ניחא לד' הריב"א דלא תיקשי מהא דאמרינן בפסחים (דף ז' ע"א) אמר ראב"י הכא בתלמיד היושב לפני רבו עסקינן כו' דיקא נמי דקתני היה יושב בבהמ"ד ש"מ, ופירש"י דאפי' אם היה פנוי מה בידו לעשות כו'. והקשו המפרשים לפ"ד הריב"א א"כ דילמא הך ברייתא ס"ל כמ"ד הבערה ללאו יצאה ולדידיה שרי הבערה ביו"ט. ולהנ"ל ניחא דמ"מ אסור מדרבנן כנ"ל). רק דלכאורה עדיין קשה ע"ד התוס' בביצה (דף כ"ג ע"א ד"ה ע"ג) דמשמע מדבריהם שם דלמ"ד הבערה ללאו יצאה שרי ביו"ט הבערה שלא לצורך אף מדרבנן ע"ש. וא"כ הדק"ל במתני' דמגילה דא"ב שבת ליו"ט כו' דהאיכא בינייהו הבערה וכנ"ל. ובדוחק י"ל לפמ"ש התוס' שם בסוף דבריהם דהא דלהך מ"ד שרי הבערה שלא לצורך ביו"ט היינו לפי שישנו לפעמים לצורך או"נ. ומש"ה לא תני ליה במתני' דמגילה כיון דזה תליא בהיתר או"נ ביו"ט דקתני ליה (וע"ש בש"מ). מיהו ל"נ לומר כן. רק לפ"ד התוס' דביצה הנ"ל נראה לומר דמתני' דמגילה אתיא כמ"ד הבערה לחלק יצאה, ולפי זה לכאורה יהיה מוכרח לדבריהם דאף להך מ"ד יש חילוק מלאכות ביוה"כ דגמרינן משבת וכמו בכמה מילי דגמרינן יוה"כ משבת. ועוד נבאר בזה לקמן אי"ה באופן אחר. ועכ"פ נתבאר דממתני' דמגילה י"ל דמחמר ביום הכפורים אסור מדרבנן וכנ"ל:

ד והנה לכאורה יש להביא ראיה דביוה"כ ליכא לאו דמחמר מה"ת מגמ' דמכות (דף כ"א ע"ב). ומתחלה נבאר קצת בסוגיא דהתם ואח"כ נדון מזה לדין מחמר ביוה"כ. דתנן התם יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין כו' ושביעית ויו"ט. ובגמ' שם א"ל עולא לר"נ ולילקי נמי משום זורע ביו"ט כו'. אמר רבא יש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט, ופירש"י בפסחים (דף מ"ז ע"ב) דהא דלא תני חורש בשבת משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו. והקשה בשעה"מ (ריש הל' שמיטה ויובל) אם נימא דיש חילוק מלאכות ביוה"כ א"כ אמאי לא תני במתני' יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום תשעה לאוין וליתני יום הכפורים דחייב בו משום חורש ומשום זורע. והוכיח מזה דאין חילוק מלאכות ביוה"כ. (אף דלכאורה י"ל ע"ד השעה"מ דלעולם י"ל דיש חילוק מלאכות ביוה"כ לענין חיובי חטאת בשוגג כמו בשבת. אבל במתני' במכות דתני חיובי דלאוין והיינו לענין מלקות במזיד י"ל דלענין זה אין חילוק מלאכות. ונראה שהיה פשוט להשעה"מ דאין לחלק בין שוגג למזיד לענין חילוק מלאכות מסברא. רק דבשבת במזיד ל"ש חילוק מלאכות דאטו בתרי קטלי קטלת ליה כו'). אך אם נימא דאין חילוק מלאכות ביוה"כ א"כ תיקשי מתני' דמגילה דאין בין שבת ליוה"כ כו'. ואם איתא האיכא בינייהו חילוק מלאכות דליכא ביוה"כ וכנ"ל. אלא דהשעה"מ ס"ל ג"כ כשיטת הט"א והפ"י הנ"ל דהך מילתא אי יש חילוק מלאכות ביוה"כ תליא בפלוגתא דתנאי ר"י ור"נ מהיכא דנפ"ל חילוק מלאכות לשבת (וכנ"ל באות הקדום) ומתני' דמגילה ר"י היא וכנ"ל. ולפ"ז י"ל דמתני' דמכות הנ"ל אתיא כמ"ד הבערה לחלק יצאה, דלדידיה אין חילוק מלאכות ביום הכפורים. (ומכש"כ דניחא טפי לר"ל במכות שם דמוקי מתני' דהתם כר"ע ולר"ע ס"ל הבערה לחלק יצאה בפסחים ד"ה רע"ב). אמנם לפמ"ש לעיל להוכיח לד' התוס' בביצה (דף כ"ג ע"א) דלדבריהם מוכח ממתני' דמגילה דיש חילוק מלאכות ליוה"כ אף למ"ד הבערה לחלק יצאה. א"כ הדק"ל. אלא דבלא"ה לק"מ לפ"ד השעה"מ והש"א דהקשו שם במתני' דמכות דתנן שביעית ויו"ט היאך חל איסור יו"ט על איסור שביעית דהא הגמ' פריך התם וליתני כגון שאמר שבועה שלא אחרוש כו' ומשני דהאי תנא איסור כולל לית ליה וכיון דלית ליה איסור כולל אין איסור יו"ט חל על שביעית. ותירץ שם דמתני' מיירי ביו"ט של ר"ה דאיסור יו"ט ואיסור שביעית באין כאחת ע"ש. וא"כ ממילא לק"מ קושייא הנ"ל דליתני במתני' חורש ביוה"כ דהא לא מצי חייל איסור יוה"כ על איסור שביעית. (ואף לענין חיוב חרישה ואליבא דמ"ד במ"ק (דף ג' ע"א) דהחורש בשביעית אינו לוקה, מ"מ לדידיה נמי יש איסור עשה בחרישה בשביעית מושבתה הארץ. ועל איסור עשה נמי אמרינן אין אחע"א כמ"ש התוס' בשבועות דכ"ג ע"ב). ואי דליתני במתני' יוה"כ ולא ליתני שביעית כלל ויהא חייב ביוה"כ משום חורש ומשום זורע, מ"מ אכתי הוי רק שמונה לאוין מאחר דליכא איסור שביעית. והשתא נמי תני שמונה לאוין ולק"מ. ומצאתי שהעיר בזה קצת בשעה"מ. אך בעיקר דבריהם שהקשו היאך חל איסור יו"ט על שביעית כיון דהאי תנא לית ליה איסור כולל הנה לפמ"ש הריטב"א בחידושיו במכות שם די"ל דהא דאמרינן דהאי תנא איסור כולל לית ליה היינו רק באיסור שבועה דהוי איסור הבא מעצמו (וכדסבר ר"ל בשבועות (דף כ"ד ע"א) כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן. וגם לר' יוחנן מ"מ י"ל דאיכא תנא דס"ל הכי כמ"ש התוס' בשבועות שם ע"ב ד"ה שלא). וכ"נ מד' התוס' בחולין (דף פ"ט ע"ב ד"ה איסור) שכתבו דאין לאוקמי סתם מתני' כמ"ד דלית ליה כולל ע"ש. וא"כ צ"ל הכא כפי' הריטב"א הנ"ל דסתמא דמתני' דמכות אתיא כמ"ד דל"ל כולל באיסור הבא מעצמו וכנ"ל. ולפ"ז לק"מ הכא היאך חל יו"ט על שביעית דזהו הוי איסור כולל באיסור הבא מאליו ושפיר חל לתנא דמתני'. ומעתה שוב הדק"ל אמאי לא תני במתני' דמכות חורש ביוה"כ בשביעית וליתני תשעה לאוין. מיהו מד' התוס' דשבועות שם שכתב וז"ל דילמא סבר ר' יוחנן דאיכא שום תנא דאית ליה איסור כולל כו' ולא באיסור הבא מעצמו אבל מדרבא משמע ליה דאין חילוק עכ"ל. הרי דלרבא ליכא שום תנא שיחלק בין איסור הבא מאליו לבא מעצמו לענין כולל ולר"י דילמא איכא שום תנא כו'. מבואר מזה שהתוס' פירשו בגמרא דמכות דהאי תנא ל"ל כולל היינו כפשוטו דל"ל כלל איסור כולל אף באיסור הבא מאליו. ועפ"ז י"ל שם בגמרא דמכות דא"ל ר"ל לר"י אי לאו דקלסך גברא רבה ה"א מתני' מני ר"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה. ויש לבאר דאמאי לא בעי ר' יוחנן לאוקמי מתני' כר"ע. ובאיזו סברא פליגי ר"י ור"ל בפי' מתני'. אלא משום דשמעינן ליה לר"ע דס"ל איסור כולל בחולין (דק"א ע"ב) למאי דמפיך רבין שם בברייתא בפלוגתא דר"ע וריה"ג התם. וא"כ א"א לאוקמי מתני' דמכות כר"ע דא"כ תיקשי קושיית הגמרא וליחשוב נמי כגון שאמר שבועה שלא אחרוש כו'. ור' יוחנן לטעמיה דס"ל בשבועות שם דאין לחלק באיסור כולל בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו. וע"כ דמתני' דמכות אתיא כמ"ד דל"ל כולל כלל. והיינו דלא כר"ע ור"ל דמוקי מתני' דמכות כר"ע לטעמיה אזיל. דר"ל ס"ל בשבועות דאף למ"ד דס"ל איסור כולל מ"מ באיסור הבא מעצמו לא אמרינן כולל. וא"ש מתני' הכא כר"ע. רק דבשבועה דהוי איסור הבא מעצמו לא אמרינן כולל:

ה אך עדיין קשה. דנהי דבמתני' דמכות לא מצי למיתני יותר מח' לאוין בחורש ביוהכ"פ של שביעית משום דאיסור יוהכ"פ אינו חל על איסור שביעית כנ"ל. ואי ליתני יוהכ"פ ולא ליתני שביעית א"כ אכתי ה"ל רק ח' לאוין וכנ"ל. מ"מ קשה דעדיפא ה"ל למיתני יוהכ"פ ולא ליתני שביעית. לפי מה דמסיק בגמרא דפסחים בסוגיא דהואיל (דמ"ז ע"ב) דפריך הגמרא שם ממתני' דמכות לרבה דאית ליה הואיל דא"כ אחרישה ביו"ט לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור ומשני בטינא. ופריך טינא בר זריעה הוא ומסיק במתונתא. והתוס' בפסחים שם פי' דקושיית הגמרא דחזי לכיסוי דם צפור אף דעשה דכיסוי אינו דוחה יו"ט מ"מ מקשה הגמרא דהוי משאצ"ל כשמזדמן לו כיסוי דם צפור כו'. אמנם התוס' בחולין (דקמ"א ע"א ד"ה ל"צ) פי' דקושיית הגמרא בפסחים שם דעשה דכיסוי לידחי לל"ת דיו"ט, (ואף שהעשה דיו"ט אינו נדחה מ"מ הלאו כמאן דליתיה ואינו לוקה). ולפ"ז קשה לפי האמת במתני' דמכות דתנן שביעית ויו"ט ולא מיתוקמא רק בחורש בטינא או במתונתא. ולמה איכפל תנא לאשמועינן בכה"ג במציאות רחוק. וטפי ה"ל למיתני במתני' חורש ביוהכ"פ, ולא בשביעית) שחייב ג"כ בח' לאוין בכל ענין. ול"צ לאוקמי במתונתא. דאי תני יוהכ"פ אין להקשות דלידחי עשה דכיסוי לל"ת דיוהכ"פ דהא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. כדאיתא ביבמות (ד"ג סע"ב ובד"ח ע"א). ואף לפמ"ש מהרש"ל ביבמות דפליגי בזה אמוראי מ"מ לרבא דס"ל כן בהדיא התם דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, א"כ תיקשי ליה במתני' דמכות הכא דליתני יוהכ"פ דחייב בכל ענין כנ"ל. ולכאורה יש ליישב קושיא זו עפ"י מה שראיתי שהובא בס' א' קושיא בשם הגאון מ' יהונתן בעל או"ת וכו"פ בגמרא דמכות שם דפריך הגמרא ולילקי נמי משום זורע ביו"ט. והק' הגאון הנ"ל דהא הוי כאן מקלקל כיון דאוסרו בהנאה כדין כלאי הכרם וכל המקלקלין פטורין, (והיינו לגירסת רש"י ותוס' שם דגרסי במתני' כלאי הכרם. משא"כ לשיטת הרמב"ן שם דגרס כלאים סתם ול"ג כלאים בכרם י"ל דמיירי בכלאי זרעים דאינם אסורים בהנאה). ותירץ שם דכיון דמוקי הגמרא במכות דמתני' ר"ע היא ור"ע ס"ל דהזורע כרמו כלאים בשביעית לא נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, (דבשביעית אין השדה חשובה שלו) כדאיתא במשנה פ"ז דכלאים מ"ה. וא"כ אינו נאסר בהנאה ולא הוי מקלקל. עכ"ד הגאון הנ"ל ולפ"ז ניחא קושייתנו הנ"ל דלא הוה מצי למיתני במתני' חורש ביוהכ"פ. דבשביעית לא חל איסור יוהכ"פ על איסור שביעית כנ"ל. ואי לא הוי בשביעית א"כ ה"ל מקלקל מחמת שנאסר בהנאה. (דמסתמא מיירי בחורש בשדה שלו. כדאיתא בתוס' פסחים דמ"ז ע"ב ד"ה כתישה). וא"כ אינו חייב משום זורע ביוהכ"פ כלל. וא"כ אין כאן רק חיוב ז' לאוין (אף לר' יוחנן דמכות). וע"כ איצטריך למיתני שביעית ויו"ט. דמשום דהוי שביעית ואינו אוסר בהנאה מש"ה חשיב זורע ביו"ט ולא הוי מקלקל וכנ"ל. אך עיקר ד' בעל או"ת הנ"ל אינם מחוורים כלל. חדא. דמ"ש לתרץ משום דהגמרא מוקי מתני' דמכות כר"ע. ז"א. דהא מאי דפריך הגמרא ולילקי נמי משום זורע לא מקשה רק לר' יוחנן דס"ל התם דמחפה חייב משום זורע (משא"כ לר"ל דמחפה אינו חייב משום זורע לק"מ). והא לר' יוחנן לא אתיא מתני' דמכות כר"ע כלל. ור"ל לא אמר לאוקמי מתני' כר"ע רק לדחות דברי ר' יוחנן דמחפה חייב משום זורע. רק דמ"מ היה י"ל דמתני' דמכות אתיא כר' יוסי, ור"ש במתני' דכלאים שם דסברי התם כר"ע דאין אדם מקדש דשא"ש. וכ"פ הרמב"ם (בפ"ה מה' כלאים הנ"ל) ולא משום דאתיא מתני' דמכות כר"ע. (ובפרט דבלא"ה מתני' דמכות אתיא כר' יוסי או כר"ש. כיון דמוקמינן שם מתני' כמ"ד דל"ל כולל. דבכל דוכתא ר"ש הוא דל"ל כולל. או ר' יוסי היא דג"כ ל"ל כולל רק מוסיף. כמ"ש רש"י בשבועות (דכ"ד ע"ב). והתוס' בחולין (דק"א ע"א). והיינו כרבא ביבמות (דל"ב ע"ב) משא"כ לר"ח וב"ק. וע"ש בתוס' דל"ג רע"ב). אמנם עיקר קושיית בעל או"ת הנ"ל נראה דלק"מ בפשיטות. דבכה"ג לא הוי מקלקל כלל אף שנאסר בהנאה כדין כה"כ. דהא אמרינן בפסחים (דע"ג ע"א) אהא דתניא השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות ופריך מה תיקן ומשני דתיקן להוציא מידי אמ"ה. ופירש"י להוציא מאמ"ה לב"נ שאם אכלו אינו נהרג. הרי דאע"ג דאסור בהנאה ואסור להישראל ליתנו לב"נ (וע' תוס' פסחים דכ"ב רע"ב) ומ"מ כיון שאם הב"נ נטלה מעצמו אינו נהרג עליו מש"ה חשיב בזה מתקן. א"כ ה"ה הכא אף דכה"כ אסורים בהנאה לישראל מ"מ כיון דחזי לעכו"ם אם יקח את הזרעים מעצמו ה"ז חשיב מתקן בעצם. ואינו חשוב מקלקל מחמת איסור הנאה שבו. ובמ"א ביארתי בזה לדחות דברי הח"ש שהקשה כן בברייתא דביצה (די"ב ע"א) במבשל ג"ה בחלב ביו"ט ואכלו דלוקה ג"כ משום מבשל ביו"ט. והקשה הח"ש דהא ע"י הבישול נאסר הגיד בהנאה וה"ל מקלקל (דמדמחייב משום בב"ח ע"כ ס"ל יש בגידין בנ"ט וממילא ג"ה מותר בהנאה). וביארתי שם דליתא לקושייתו ג"כ מחמת סברתנו הנ"ל דמבשל ג"ה בחלב חשיב מתקן גמור דתיקן לב"נ דחזיא ליה לב"נ לאוכלו ע"י בישול זה וחשיב מתקן בכה"ג וכנ"ל. (וגם לפי סברת הח"ש שם ג"כ לק"מ הכא בכלאים כמבואר למעיין) ולפ"ז נסתרו דברי בעל או"ת הנ"ל. וא"כ הדק"ל מה שהקשינו לעיל. דלמה תני במתני' דמכות שביעית ויו"ט דלא מיתוקם רק בחורש בטינא ובמתונתא. ולמה לא תני יוהכ"פ לחוד דחייב משום ח' לאוין בכל ענין וכנ"ל ונראה ליישב. דהנה הקשו האחרונים בגמרא דפסחים שם דמקשה לרבה ממתני' דמכות דאחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור. דילמא באמת אינו חייב משום חורש רק משום זורע, כיון דמסיק במכות שם דהמחפה חייב משום זורע ג"כ רק דאין לחייבו שנים משום חורש ביו"ט ומשום זורע ביו"ט כיון דאין חילוק מלאכות ליו"ט וא"כ באמת דילמא חייב רק משום זורע ביו"ט, (ול"ל דלענין חיוב זורע נמי נימא הואיל וחזי לכיסוי כו'. דהא מבואר בתוס' פסחים שם (ד"ה אחרישה) דמיירי שהיה הדם במקום החרישה בענין שא"א לקיים בע"א מצות כיסוי וא"כ לענין החיוב מה שמחפה בזרעים הא אפשר לכסות בלא חיפוי זרעים. דל"ל שכל הדם במקום הזרעים דהא במצות כיסוי צ"ל עפר תיחוח מלמטה ומלמעלה כו') וכבר אמרתי בילדותי ביישוב קושיא זו. ואח"כ מצאתי שכ"כ בשעה"מ. דהגמרא בפסחים מקשה לרבה לטעמיה דמוכח דס"ל דהחופה אינו לוקה משום זורע, וכר"ל במכות ולא כר' יוחנן, מהא דבריש מ"ק (ד"ב ע"ב) מפרש רבה בברייתא דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה דכולה ר"ע היא כו' ע"ש. דמוכח דלרבנן אין מחפה לוקה משום זורע ובזה ניחא ג"כ מה שנתחבט בנו"ב (מ"ק חא"ח סי' ל"א) ע"ד הרמב"ם שפסק כרב יוסף נגד רבה במ"ק שם. משום דלר' יוחנן במכות דאמר דנמנו וגמרו דהחופה בכלאים לוקה. א"כ ל"ל בברייתא דהמנכש והמחפה לוקה דכולה ר"ע היא. דהא מחפה חייב גם לרבנן דר"ע משום זורע וממילא מוכח דהמנכש בכלאים ג"כ חייב משום זורע וכהוכחת רב יוסף במ"ק שם, ורבה ע"כ כר"ל ס"ל ומפרש בברייתא דהמנכש והמחפה לוקה דכולה ר"ע היא. והרמב"ם פסק כר' יוחנן. וממילא מוכח דהלכה כרב יוסף במ"ק ולפ"ז מתורץ ג"כ קושייתנו דלעיל במתני' דמכות דה"ל למיתני יוהכ"פ דחייב בח' לאוין בכל ענין משא"כ השתא דתני שביעית ויו"ט צ"ל דמיירי במתונתא. דלק"מ דהא לר' יוחנן במכות דהחופה בכלאים חייב משום זורע א"צ כלל לאוקמי מתני' במתונתא. דאף בשאר עפר ג"כ חייב משום זורע ביו"ט דליכא למיפטר בזורע מטעם הואיל כנ"ל ולר"ל דס"ל דמחפה אינו חייב משום זורע לדידיה בלא"ה לק"מ. דלא מצי למיתני במתני' דמכות יוהכ"פ כיון דאין כאן חיוב משום זורע א"כ ביוהכ"פ אינו חייב רק משום ז' לאוין (כיון דאי תני יוהכ"פ לא מצי למיתני שביעית דבשביעית אין איסור יוהכ"פ חל על איסור שביעית כיון דהאי תנא ל"ל כולל כנ"ל). ולא מצי מתני' לאשמועינן שיהא חייב משום ח' לאוין רק בשביעית ויו"ט דהיינו יו"ט של ר"ה דאיסור שביעית ואיסור יו"ט באין כאחת וחייב בח' לאוין וכנ"ל. רק דלכאורה יש להקשות לפמ"ש דרבה סבר כר"ל דמחפה אינו חייב משום זורע. ומפרש במתני' דמכות דאתיא כר"ע דמקיים בכלאים לוקה, א"כ לדידיה תיקשי קושיית הגמרא וליתני כגון שאמר שבועה שלא אחרוש כו'. דל"ל דהאי תנא ל"ל כולל. מאחר דמוקי מתני' כר"ע ור"ע אית ליה כולל בחולין (דק"א ע"ב) הנ"ל. (מיהו בתוס' בחולין שם ד"ה ר"ע מבואר דלמסקנא י"ל דלא מפכינן כלל הא דר"ע ע"ש). ובשלמא ר"ל שפיר מוקי מתני' כר"ע דר"ל לטעמיה דס"ל בשבועות שם דבאיסור שבועה שהוא איסור הבא מעצמו לא אמרינן כולל אף למ"ד דס"ל כולל כנ"ל. אבל לרבה ל"ל כן. לפי מה דמשמע בתוס' בשבועות (דכ"ד ע"ב סד"ה שלא) דמאן דאית ליה בשני איסורין הבאין מחמת עצמן שחלין זע"ז בכולל כש"כ שחל איסור הבא מעצמו על איסור הבא מאליו ע"ש. ורבה ס"ל בנדרים (די"ז ע"ב) ובשבועות (דכ"ח ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה שבועה) דאיסורין הבאין מעצמן חלין זע"ז בכולל ע"ש מיהו לק"מ. מלבד דבלא"ה י"ל דמתני' דמכות סברה כר"ע בחדא דמקיים בכלאים לוקה. ופליגא עליה בחדא בהא דס"ל כולל. ואפילו תימא דכולה ר"ע היא. מ"מ י"ל כמ"ש התוס' בשבועות (דכ"ד ע"ב) דלא מקשי הגמרא לר' יוחנן ממתני' דכריתות משום דיש לאוקמי דאתיא כהך תנא דמחלק באיסור כולל בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו. (דר"י נמי מודה דיש שום תנא שסובר כן. ע"ש(. ה"נ י"ל כן לרבה במתני' דמכות. ועוי"ל ואין להאריך. ועוד יש מקום אתי לומר באופן אחר דא"א לאשכוחי ח' לאוין ביוהכ"פ רק בשביעית ויו"ט. אלא שאכמ"ל יותר בביאור סוגיא זו. ובמ"א יבואר אי"ה:

ו ועתה נבא לבאר מה שיש להוכיח מכאן דלאו דמחמר אינו נוהג ביוהכ"פ. דאל"כ אכתי תיקשי במתני' דמכות דליתני יש חורש תלם א' וחייב עליו משום ט' לאוין. והיינו ביוהכ"פ דאיכא עוד לאו דמחמר אחר בהמתו בחרישתה. ואף דאמרינן בשבת (דקנ"ד סע"א) דמחמר אחר בהמתו בשבת אינו לוקה דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו, ואפי' למ"ד לוקין לכתוב רחמנא ל"ת כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי הוא ניהו דמיחייב על בהמתו לא מיחייב. מ"מ ביוהכ"פ יש לו ללקות על מחמר אם איתא דמוזהר ביוהכ"פ בלאו דמחמר דהא הלאו ביוהכ"פ לא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ומקרא דאתה דממעט שלא ליחייב על בהמתו ג"כ ליתא ביוהכ"פ. אלא די"ל דמ"מ כיון דנתמעט ממלקות לענין שבת כש"כ לענין יוהכ"פ שלא יהא יוהכ"פ חמור משבת. מ"מ הא אנן קיי"ל כמ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו. ולדידיה ליכא למידרש כלל קרא דאתה למעט שלא ילקה על מחמר דהא קרא דאתה בשבת קאי ובשבת בלא"ה אין לוקין על מחמר משום דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. וכיון דלדידיה ליכא למידרש מקרא דאתה למעט מחמר, (וע"כ דאתה דריש לדרשא אחרינא). א"כ ביוהכ"פ יש ללקות על מחמר. דבשבת הלאו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד. משא"כ ביוהכ"פ דלוקה על כל המלאכות ולמה לא ילקה על מחמר. מיהו לר"ל במכות דמוקי מתני' דהתם כר"ע י"ל דס"ל כאוקימתא דרבינא במכות (די"ג ע"ב, וע"ש בתוד"ה ברשעה). דלדידיה סבר ר"ע דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו. (ולא כרבא שם דס"ל אליבא דר"ע דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו). ולדידיה י"ל דדריש מקרא דאתה למעט מחמר ממלקות בשבת, וממילא ביוהכ"פ נמי פטור כנ"ל. אבל לר' יוחנן הא לא אתיא כלל מתני' דמכות כר"ע והדק"ל ותו דלר"ל נמי קשיא דאי מתני' דמכות סברה דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו. א"כ תיקשי קושיית רש"י בפסחים הנ"ל אמאי לא תני במתני' דמכות שבת ויו"ט והתרו בו למלקות. (ובכה"ג חייב משום תשעה לאוין דחייב משום שבת ומשום יו"ט). וע"כ משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו. (ור"ל דמוקי מתני' כר"ע צ"ל דס"ל כרבא אליבא דר"ע דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו). והשתא הדק"ל למה לא ילקה על מחמר ביוהכ"פ. (רק דבזה י"ל ולחלק דבדבר שאין בו בגופו אזהרת מיתת ב"ד רק שנאמר בלאו א' עם איסור שיש בו מיתת ב"ד בזה לוקין עליו. וע"ש בתוס' בשבת שם. ומ"מ ל"נ לומר כן ואין להאריך). אלא מוכח דלאו דמחמר אינו נוהג כלל ביוהכ"פ. דביוהכ"פ אינו מוזהר רק על מלאכת עצמו. ולא גמרינן איסור מחמר ביוהכ"פ משבת כנ"ל. ולא אסור מחמר ביוהכ"פ רק מדרבנן וא"ש. אלא דהוכחה זו היא לפ"ד הר"ן בפ"ק דע"ז דס"ל דלענין איסור מחמר אין הפרש בין בהמתו לבהמת חבירו כיון שהוא עצמו עושה האיסור ול"ד לשביתת בהמתו דהוי רק בבהמה דידיה ע"ש. אבל לפ"ד הפוסקים החולקים (הובא באלי' רבא ר"ס רס"ו) דס"ל דדוקא בבהמה שלו חייב משום מחמר. (ולדבריהם צ"ל הא דבפ"ק דע"ז (דט"ו ע"א) באיסור מכירת בהמה גסה דאמרינן טעמא משום מחמר ולא משום שביתת בהמתו היינו כמ"ש התוס' שם (ד"ה ושמעה) דכיון דבמכירה ליכא איסור רק לפי שעה משום נסיוני אין לאסור משום שביתת בהמתו רק משום מחמר דחמיר טפי, (ומדברי התוס' אלו נראה דס"ל כהפוסקים הנ"ל). וע' בתוס' במנחות (דס"ח ע"ח ד"ה והא) דלא החמירו לגזור בעשה כמו בלאו ע"ש. או י"ל דס"ל כדברי הרשב"א הובא בר"ן בע"ז שם דלא מנסי לה אלא בחצר ובכה"ג ליכא רק משום מחמר. או י"ל לפי מה שנסתפק הפמ"ג בנשים אי מצוות על שביתת בהמה דהוי מ"ע שהז"ג. ואם נימא שנשים פטורות א"ש הכא דגזירת מכירת בהמה גסה שגזרו על הכל הוצרכו לומר משום מחמר דהוי לאו וגם נשים חייבות בה. משא"כ משום מ"ע דשביתת בהמה אין לגזור ולאסור על נשים שאין מצוות כלל במ"ע זו. ואין סתירה לדברי הפמ"ג הנ"ל ממתני' דספ"ה דשבת ופ"ב דביצה דפרתו של ראב"ע כו' דמפרש בגמרא דשל שכנתו היתה. דמ"מ אין מזה הכרח דאשה מצווה בעשה דשביתת בהמה. די"ל דמשום מחמר נגעו בה שהיתה הולכת אחריה. או דאף דאשה אינה מצווה מדאורייתא במ"ע דשביתת בהמה מ"מ איכא איסור דרבנן משום עובדין דחול כמו לדידן ביו"ט בסי' תצ"ה ס"ג וע"ש בט"ז ובמג"א). והשתא לפ"ד הפוסקים דבבהמה שאינה שלו אינו חייב משום מחמר א"כ במתני' דמכות דתני דהשור והחמור הם של מוקדשין ואינם שלו וממילא ליכא לאו דמחמר כלל. רק זה ניחא לפירש"י דפי' במתני' דגם החמור הוא של מוקדשין ומתני' חשיב לאו דמעילה ג"כ. אבל להתוס' שפירשו דהחמור הוא חולין. א"כ הדק"ל אמאי לא חשיב לאו דמחמר וכגון שהחמור שלו. ומוכח דאין איסור מחמר ביוהכ"פ מדאורייתא כלל:

ז מיהו אם איתא להוכחה זו א"כ תקשי להפוסקים הסוברים דביו"ט נמי איכא לאו דמחמר. ולדבריהם ודאי כש"כ דאיסור מחמר נוהג ביוהכ"פ ותיקשי כנ"ל. אלא דיש לדחות להוכחה זו. מלבד דבפשוטו י"ל דאע"ג דהא דאין לוקין על מחמר בשבת הוא משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. וביוהכ"פ או ביו"ט לא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד. מ"מ אין לוקין על מחמר ביו"ט וביוהכ"פ ג"כ מאחר דביו"ט וביוהכ"פ לא כתיב כלל איסור מחמר רק משום דאיתקש לשבת (כמ"ש הב"י). ובכה"ג י"ל דלכ"ע אמרינן דון מינה ומינה שלא יתחייב מלקות (ויש להאריך בזה אי שייך בפלוגתא דדון מינה ומינה או אוקי באתרא. ואכמ"ל). ומלבד זה. נראה יותר לומר דהעיקר כד' האחרונים שהבאתי לעיל (באות ג') דאין חילוק מלאכות ליוהכ"פ למאן דדריש חילוק מלאכות בשבת מקרא דהבערה לחלק יצאה. דלא ילפינן מהתם רק חילוק מלאכות לשבת ולא ליוהכ"פ כנ"ל. ובזה א"ש כל הסוגיא דמכות כפשטה דביוהכ"פ ג"כ אין חילוק מלאכות לחייב משום חורש ומשום זורע כנ"ל. (וא"צ להטעמים והסברות שביארתי לעיל באות ד' וה'). וכן הקושיא ממחמר לק"מ. כיון דאין חילוק מלאכות ליוהכ"פ וכן איתא בירושלמי (פ"ג דשבועות ה"ד) והובא באחרונים דאין חילוק מלאכות ליוהכ"פ. ואין לנו לעשות פלוגתא בין הבבלי והירושלמי היכא דאפשר להשוותם. (ומיהו יש לדחות קצת. דהנה לפי פי' הפ"מ בירושלמי בשבועות שם אין המשך כלל לדברי הירושלמי במה דאמר דאין חילוק מלאכות ביוהכ"פ מה עניינו לכאן. דהתם קאי רק אי יש איסור הוצאה ביוהכ"פ. ומה שייך לזה אי יש חילוק מלאכות ביוהכ"פ או לא. ולזה היה י"ל דלא כפי' הפ"מ. אלא דהירושלמי במסקנא ג"כ נשאר בסברתו דאין איסור הוצאה ביוהכ"פ (וכרפרם בגמרא דידן). וכבר נתבאר לעיל טעמא דמילתא דבאיסור הוצאה בהדיא כתיב ביה שבת. (בקרא דירמיה דכתיב ולא תוציאו משא ביום השבת דמהך קרא יליף ר' חזקיה בירושלמי ריש שבת דהוצאה חשובה מלאכה. וע"ש בקה"ע וכן מקרא דמייתי בגמרא דידן דאל יצא כו' ביום השביעי. כמש"ל אות א'). ויוהכ"פ א"א למילף משבת דאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. ומ"ד דס"ל יש איסור הוצאה ביוהכ"פ י"ל שטעמו משום דיוהכ"פ נמי איקרי שבת וילפינן יוהכ"פ משבת לכל מילי, (וכמ"ש כן ביש"ש בב"ק פ"ז סי' כ'. ע"ש). וע"ז מייתי הירושלמי דה"נ לענין חילוק מלאכות דליתא ביוהכ"פ ולא גמרינן ליה משבת. דבשבת אם עשה כל המלאכות בהעלם אחת חייב על כאו"א משא"כ ביוהכ"פ. ולמ"ד דס"ל דיש איסור הוצאה ביוהכ"פ וילפינן יוה"כ משבת לכל דבר, לדידיה ה"נ ילפינן דיש חילוק מלאכות ביוהכ"פ כמו בשבת. ולפ"ז לפי גמרא דידן דמסיק דליתא לרפרם ויש איסור הוצאה ביוה"כ ממילא י"ל דיש חילוק מלאכות ביוהכ"פ. אך עכ"ז אין הדבר מוכרח לתלות חילוק מלאכות ביוהכ"פ באיסור הוצאה. וי"ל שפיר דלגמרא דידן נמי אין חילוק מלאכות ביוהכ"פ וכמו שביארנו). ומה שהוכחנו לעיל ממתני' דמגילה דאין בין שבת ליוהכ"פ כו' דמוכח דביוהכ"פ ג"כ יש חילוק מלאכות וההיא מתני' אתיא כמ"ד הבערה לחלק יצאה דאל"כ היכי תני א"ב שבת ליו"ט כו'. דהא למ"ד הבערה ללאו יצאה שריא הבערה ביו"ט לפ"ד הריב"א הנ"ל. וכבר כתבנו לעיל דלפ"ד הריב"א מ"מ י"ל דהבערה ביו"ט אסור מדרבנן ומש"ה לא תני לה במתני' דא"ב שבת ליו"ט כו'. רק שמדברי התוס' בביצה (ר"ד כ"ג) משמע דלמ"ד הבערה ללאו יצאה שריא הבערה ביו"ט אף מדרבנן וא"כ קשיא מתני' דמגילה כנ"ל. אמנם י"ל. דכבר ביארתי במ"א שיש לצדד בזה לפ"ד הריב"א מה נידון בהבערה ביו"ט למ"ד דס"ל דהבערה לא ללאו יצאה ולא לחלק יצאה, (וכמו לר"ש דס"ל בשבת דק"ו ע"א דאיצטריך קרא לחייב מקלקל בהבערה. וכתבו שם התוס' (ד"ה מה לי) דלדידיה לא יצאה הבערה לא ללאו ולא לחלק ע"ש. וכן ביארתי שם דיש עוד מ"ד דס"ל כן). ואם נימא דלהך מ"ד מודה הריב"א דהבערה אסורה ביו"ט מדאורייתא. א"כ פשיטא דלק"מ במתני' דמגילה. די"ל דאתיא כהך תנא דאסורה הבערה ביו"ט מדאורייתא. ולדידיה יש חילוק מלאכות ליוהכ"פ ג"כ. כיון דלית ליה הבערה לחלק יצאה ונפ"ל חילוק מלאכות מאחת מהנה או מקרא אחרינא. אלא אף לפמ"ש שם להסביר דלפ"ד הריב"א אף למ"ד דס"ל דהבערה לא יצאה לא ללאו ולא לחלק מ"מ שריא הבערה ביו"ט (ולפ"ז מדוייק ל' הגמרא בפסחים (ד"ה ע"ב) דמוכיח מדר"ע דס"ל דהבערה לחלק יצאה). מ"מ י"ל דלהך מ"ד בודאי אסורה הבערה ביו"ט מדרבנן עכ"פ. כיון דבשבת יש בהבערה חיוב מיתת ב"ד גזרו עליו ביו"ט ג"כ. ומ"ש התוס' בביצה שם בשם הירושלמי דשריא הבערה ביו"ט אף מדרבנן זהו רק למ"ד הבערה ללאו יצאה כמבואר שם ואין להקשות לדברינו אלה דלמ"ד דיש בהבערה בשבת חיוב מיתת ב"ד גזרו עליו ביו"ט. ולמ"ד דליכא רק לאו בהבערה לא גזרו עליו ביו"ט. והא ביבמות (דפ"ב ע"א, ודקי"ט ע"א) אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. דזה לק"מ. חדא דמבואר בתה"ד (סי' ר"נ) דביבמות אמרו כן רק לענין ספיקא. אבל לענין הרחקה וגזירה גזרו רבנן טפי בכרת מבלאו. ועוד דכבר כתבו האחרונים דלא אמרינן שם רק מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. אבל חיוב מיתת ב"ד גזרו טפי מבלאו (וכדאיתא בסנהדרין דפ"ד סע"ב א"ה אחר נמי אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק). ועוד דבהך מילתא דמה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת יש פלוגתא דאמוראי (וכמ"ש בנו"ב מ"ק סי' כ"א ובמ"ת סי' נ"ד). וא"כ הך מ"ד דשרי לכתחלה הבערה ביו"ט (לפ"ד התוס' ביצה שם י"ל דס"ל כהך אמורא דמפליג בין לאו לכרת ועכ"פ במתני' דמגילה י"ל דאתיא כהך תנא דס"ל דלא יצאה הבערה לא ללאו ולא לחלק דלדידיה בודאי אסורה הבערה ביו"ט מדרבנן מיהת לכ"ע. וכבר ביארנו דבמתני' דא"ב שבת ליו"ט כו' לא תני החילוקים שבין שבת ליו"ט במה שבזה אסור מדאורייתא ובזה מדרבנן כיון שמ"מ לכתחלה אסור בזה ובזה כנ"ל. ולק"מ. וכעת בא לידי ספר בית אפרים להגאון ר"ז מרגליות ז"ל. וראיתי בחא"ח (סי' ל"ג) שהביא שם גמרא דמכות הנ"ל ולא הביא ד' השעה"מ הנ"ל וגם לא אסיק אדעתיה שם לעורר אי יש חילוק מלאכות ביוהכ"פ. רק הקשה בגמרא דמכות להמקשן דפריך ולילקי נמי משום זורע דאכתי לא ידע דאין חילוק מלאכות ליו"ט א"כ ה"ל לאקשויי ולילקי נמי משום מחמר דביו"ט יש ללקות על מחמר והאריך שם. ועם שבאמת אין זו קושיא כ"כ דהא עדיפא פריך הגמרא דלילקי משום זורע דבמתני' גופה חשיב דחייב משום זורע בכלאים. (וכן בשביעית צ"ל משום זורע בשביעית למ"ד חורש בשביעית אינו לוקה). וא"כ למה לא חשיב זורע ביו"ט. ומה קושיא על המקשן שיהא שביק חיוב זורע דמיירי ביה ולנקוט חיוב מחמר. אלא דגברא רבא אמר מילתא להקשות כן ואין לדחות דבריו בכדי. וכבר מבואר לעיל בדברינו שעיקר ד"ז לומר שיהא לוקה במחמר ביוהכ"פ או ביו"ט אינו מוכרח כלל. וממילא לק"מ הכא. אך מלבד זה יש לומר סברא אחרת לדחות דברי הגאון ב"א וגם דברינו לעיל בזה. והוא לפמ"ש בחידושי הרמב"ן בשבת ואסברה לן החילוק בין חורש למחמר וז"ל שם, אלא שמ"מ צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמה הוא כמחמר, שהחרישה בכח הבהמה היא נעשה ונאמר בזה שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול וכובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת כל המלאכה ע"ש האדם הוא ובו היא תלויה. ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן ואינו דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר. עכ"ל הרמב"ן שם. ולפ"ז נראה לומר שהחורש בבהמה אף שהוא ג"כ מחמר אחריה אינו חייב רק משום חורש לחוד ואין כאן חיוב מחמר כלל דלא מן השם הוא זה דשם מחמר הוא רק כשמלאכת הוצאת המשוי הוא ע"ש הבהמה רק שהמחמר מעוררה בקולו וכה"ג. וזהו מ"ש בתורה אתה ובהמתך כו'. משא"כ בחורש שכל המלאכה הוא ע"ש האדם ולא ע"ש הבהמה כלל שהיא חשובה ככלי ביד האומן וכנ"ל. א"כ אין כאן רק חיוב מלאכת החרישה שעושה האדם בעצמו ואין כאן מחמר כלל. וראיה לדבר דאל"כ א"כ בכל חורש יהיה בו ג"כ חיוב מחמר ואין לך שום חורש שלא יהיה בו חיוב מחמר ג"כ. וזהו דבר שאינו. וכן מוכח ג"כ מדברי הת"י בשבת (דס"ט ע"א) אהא דפריך הגמרא שם באם עשה כל המלאכות בהעלם א' חייב על כאו"א דידע לה לשבת במאי. והקשו הת"י דנימא דידע לה בלאו דמחמר. והא הכא דעשה כל המלאכות והיה חורש ג"כ בשוגג. וא"כ ע"כ דלא ידע אף מאיסור מחמר כיון דבחורש יש חיוב ג"כ משום מחמר ואי הוה ידע איסור מחמר לא היה חורש. א"ו דבחורש ליכא כלל חיוב משום מחמר וכנ"ל. ולפ"ז אין להקשות כלל במתני' דמכות שיתחייב משום מחמר דבחרישה ליכא מחמר. ונדחו כל הדברים הנ"ל. ויש לתמוה על הב"א הנ"ל שלא הרגיש בזה:

ח ועתה נבוא לדברי השאגת ארי' שהוכיח דלאו דמחמר נוהג ביוהכ"פ מגמרא דחולין (דק"א ע"ב) וריה"ג לית ליה כולל והתניא שבת ויוהכ"פ שגג ועשה מלאכה מנין שחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו ת"ל שבת היא יוהכ"פ הוא דברי ריה"ג רע"א אינו חייב אלא אחת שלח רבין כו' כך הצעה של משנה ואיפוך. והשתא בשלמא אי איסור מחמר נוהג ביוהכ"פ וכן בשאר כל המלאכות אין חילוק בין שבת ליוהכ"פ וא"כ לא הוי שבת איסור כולל לגבי יוהכ"פ, רק דשבת הוי איסור חמור יותר שחייבין עליו מיתת ב"ד משא"כ ביוהכ"פ דהוי רק כרת ויוהכ"פ הוי איסור כולל לגבי שבת דמיגו דחייב אאכילה משום יוהכ"פ חייב נמי משום מלאכה. ומש"ה איצטריכו תרי קראי שבת היא יוהכ"פ הוא, להורות דחייב על שניהם דחד מחבריה לא ילפינן שזה כולל וזה חמור. אבל אי נימא דלאו דמחמר אינו נוהג ביוהכ"פ א"כ שבת ה"ל איסור כולל לגבי יוהכ"פ שכולל מלאכת מחמר דליתה ביוהכ"פ וא"כ למה לי דכ"ר שבת היא הא ממילא ידענא דשבת חייל על יוהכ"פ, דהשתא מה יוהכ"פ דהוי רק איסור כולל לחוד חל על שבת וחייב משום יוהכ"פ דכתיב יוהכ"פ הוא, וכש"כ שבת דהוי איסור כולל וגם חמור דודאי חל על יוהכ"פ לחייבו משום שבת ולמה לי קרא דשבת היא. א"ו דאיסור מחמר נוהג ביוהכ"פ וליכא שום איסור כולל בשבת לגבי יוהכ"פ. עכ"ד הש"א. וכתב שם שזו ראייה גדולה וליכא לדחויי מידי. ולענ"ד יש לדחות ראייתו ואינה מכרעת כלל. וכמה תשובות בדבר. חדא דמבואר בחי' הריטב"א שם בסוף הסוגיא דהא דדריש דחייב שתים משום שבת ומשום יוהכ"פ מקרא דשבת היא ויוהכ"פ הוא אין הכתוב אלא אסמכתא בעלמא היא. ע"ש. וכן מוכח לכאורה דהא מה דקיי"ל בכל דוכתא דאחע"א באיסור כולל הוא מסברא ולא נלמד מקרא. (וכדאמר רבא בשבועות (דכ"ד רע"ב) מ"ט דמאן דאית ליה איסור כולל מידי דהוה אאיסור מוסיף ומאן דפטר דלית ליה כו'. וע"ש ברש"י). וגם א"א כלל ללמוד איסור כולל מהכא דהא שבת ויוהכ"פ הוי איסור ב"א, (ולפירש"י הוא כן אף להס"ד). וכן הא דשני איסורין חלין בב"א נמי היינו מסברא (וע' בתוס' רי"ד בקידושין ד"נ ע"ב). וא"כ למה לי קראי דיוהכ"פ הוא ושבת היא והא ממילא ידענא דחייב שתים כיון שזה כולל וזה מוסיף לפירש"י. (רק דבזה היה יש לדחוק ולומר דקרא דשבת היא אשמעינן זה גופה דשבת חשיב איסור מוסיף לגבי יוהכ"פ מטעם שיש בו חיוב מיתת ב"ד אף דאינו מוסיף אגברי כשאר מוסיף. וקרא דיוהכ"פ הוא איצטריך לאשמועינן דאיסור כולל חל אפי' בקל על חמור. וזהו דלא כהתוס' ביבמות דל"ג ע"ב ד"ה אר"י. וכ"ז דוחק. ואכתי קשה דכאן שבת ויוהכ"פ הוי איסור ב"א ופשוט שחלין שניהן). אלא משמע דהני קראי אסמכתא נינהו וכדברי הריטב"א. מיהו מדברי התוס' בחולין (דק"א סע"א) שהקשו דאי לא איסור ב"א הוא א"כ שבת היא למה לי. משמע דס"ל דזהו דרשא גמורה. (ואולי י"ל בכוונתם דכיון דשבת קדים פשיטא דלא פקע איסורו ולא שייך שום אסמכתא בזה ג"כ). מיהו לשיטת התוס' שם בלא"ה אין שום התחלה לראיית הש"א הנ"ל. והש"א קאמר רק לפירש"י וכמבואר בדבריו. אך אף אם נימא דהני קראי דרשא גמורה נינהו מ"מ לא מוכח מכאן שאיסור מחמר נוהג ביוהכ"פ ומתחלה נבאר דלהפוסקים החולקים על הר"ן (שהובא לעיל אות ו') וס"ל דליכא לאו דמחמר רק במחמר אחר בהמה שלו. אליבייהו ליתא כלל לראיית הש"א הנ"ל. דאי לא כתב קרא שבת היא לא הוה ידעינן כלל שיתחייב כאן משום שבת אף דשבת הוי כולל על יוהכ"פ שכולל מלאכת מחמר, מ"מ למאן דלית ליה בהמה לגבי דידיה לא חשיב שבת כולל כלל וה"א דהוא אינו חייב משום שבת. וכמ"ש הש"א גופיה (בסי' ע"ג) לענין שביתת בהמתו ועבדיו דאינו נוהג ביוהכ"פ. ומ"מ שפיר איצטריך קרא דשבת היא משום דלמאן דלית ליה בהמה ועבדים לדידיה לא הוי שבת כולל על יוהכ"פ מש"ה כ"ר שבת היא לחייבו משום שבת, (וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ד מה' שגגות ה"ג) דלא הוי איסור מוסיף אא"כ יהיו האנשים האחרים מצויין בעולם שיתוסף עליהם האיסור אבל אין אומרים אילו היו לו בנים או אחים כו'. וה"נ לא אמרינן שיהיה איסור כולל אילו היה לו עבד ובהמה כו'. וע"ש בש"א דמבואר דאין לחלק בין ההיא דהתם להך דהכא). ומלבד זה הנה י"ל לפ"ד הטור (באו"ח סי' תר"ח, וע"ש בט"ז ופר"ח. ובב"י בסי' רס"א) דס"ל דתוספת יוהכ"פ מדאורייתא בין באיסור אכילה ובין באיסור מלאכה משא"כ תוספת שבת הוי מדרבנן, וכבר הקשו עליו רבים דא"כ בשבת ויוהכ"פ הוי איסור יוהכ"פ קודם לאיסור שבת ולא הוי איסור ב"א. (מיהו י"ל בזה דבאיסור דאורייתא בעלמא לא אמרינן אין אחע"א. וע' תוס' שבועות (דכ"ג ע"ב ד"ה דמוקי) ובר"ן שם. ובר"ן פ"ק דנדרים ד"ח ע"א ד"ה הא קמ"ל ובש"ע יו"ד סי' רל"ט ס"ו). ועכ"פ לדברי הטור י"ל הכא דשפיר איצטריך קרא דשבת היא לאורויי דחייב משום שבת ג"כ, דאי לא הוה כתב אלא יוהכ"פ הוא בלחוד ה"א דאינו חייב רק משום יוהכ"פ דקרא אחשביה לאיסור קדום שקדם באיסורו וחיוב שבת שבא אח"כ אינו חל עליו:

ט ועוד יש לדחות ראיית הש"א באופן אחר. דהא הש"א גופיה רצה לדחות ראייתו דלעולם נימא דאין איסור מחמר נוהג ביוהכ"פ ומ"מ לא חשיב שבת איסור כולל לגבי יוהכ"פ מחמת שכולל לאו דמחמר, ומשום איסור כולל זה יתחייב חטאת על שבת בפ"ע לומר מיגו דחייל על מחמר חייל נמי על שאר מלאכות. כיון דאיסור מחמר גופיה אין חייבין עליו חטאת. ואין כח לאיסור מחמר לכלול עמו לשאר מלאכות שבת לחייב עליהם חטאת כיון דבאיסור מחמר גופיה ליכא חיוב חטאת ולא יהא טפל חמור מן העיקר והיאך יכלול חיוב חטאת לשאר מלאכות ע"י מחמר דהוי רק בלאו. ומש"ה לא הוי שבת איסור כולל על יוהכ"פ ואיצטריך קרא דשבת היא לחייב על שבת בפ"ע. אלא שהש"א חזר ודחה זה ממתני' דכריתות (די"ד ע"א) דאמרינן שם דנותר הוי איסור מוסיף משום מיגו דאיתוסף איסור לגבי גבוה איתוסף בו איסור לגבי הדיוט. והא הך איסורא דאיתוסף לגבי גבוה אין בו חיוב חטאת אם עבר והקריבו לגבוה ומ"מ עי"ז גריר לאיסור נותר לחייב חטאת על אכילתו משום נותר וא"כ ה"ה לאיסור מחמר דגריר ע"י כולל לשאר מלאכות ליחייב עליהן חטאת משום שבת. אע"ג דבמחמר גופיה ליכא חיוב חטאת ואין סברא לחלק בזה בין איסור כולל לאיסור מוסיף. עכ"ד הש"א. ויש להשיב ע"ז שתי תשובות בדבר. חדא, לפמ"ש הלח"מ (פ"ט מהמ"א ה"ו) במ"ש הרמב"ם דבב"ח אינו חל על איסור נבלה דאין כאן לא כולל ולא מוסיף אף שהרמב"ם גופיה ס"ל דמחמת איסור הנאה חשיב מוסיף מ"מ כיון דאין לוקין על הנאה לא אמרינן מיגו דאיתוסף בו איסור הנאה נוסף עליו איסור אכילה דבב"ח דהוי לאו גמור ולוקין עליו, דאין לנו להביא באיסור מוסיף אלא דומיא דאיסור הנוסף ולא שיהיה חמור ממנו. עכ"ד הלח"מ (וכעין זה כתב המל"מ בפ"ה מה' יסוה"ת). ודבריו צריכים ביאור, דהא מוכח דמביאין חומר באיסור מוסיף אף יותר מן הנוסף כמו בהך דכריתות הנ"ל דמחמת שניתוסף איסור לגבוה דלית ביה חיוב חטאת עי"ז איתוסף איסורא דנותר לגבי הדיוט לחייבו חטאת. (מיהו מדברי המל"מ משמע דדוקא באיסור דלית ביה מלקות לא חשיב להביא עי"ז חיוב מלקות במוסיף כיון דבנוסף ליכא מלקות. משא"כ אם באיסור הנוסף יש מלקות חשיב אף להביא יותר חומר במוסיף מבנוסף כגון לחייבו חטאת. ולפ"ז הוה ניחא בפשיטות קושית הש"א הנ"ל, דשפיר י"ל דלאו דמחמר ליתא ביוהכ"פ רק משום דאיסור מחמר בשבת דלית ביה מלקות א"א להביא ע"י בכולל חיוב חטאת לשאר מלאכות. אבל באמת אין זה סברא לתלות רק בחיוב מלקות באיסור הנוסף ואין בזה טעם הגון. ומד' הלח"מ משמע דעיקר הסברא דא"א להמוסיף להיות חמור מן הנוסף כלל. רק דהתם דנים רק על חיוב מלקות. וה"ה היכא דצריכין לדון על חיוב חטאת). ונראה לומר לפמ"ש הריטב"א בחולין (דקי"ג ע"ב) דתרי גווני איסור מוסיף איכא, חד דהוי איסור מוסיף גמור דאיתוסף ביה איסור גברי והאי עדיף מאיסור כולל, וחד איסור מוסיף דלא איתוסף ביה איסור גברי ולא איסור חתיכות אלא דחמיר טפי דמוסיף איסור הנאה וכיוצא בו והאי איסור מוסיף לא עדיף מאיסור כולל ע"ש. (ולפ"ד הריטב"א אלו מיושבים ב' קושיות התוס' בחולין (דק"א ע"א ד"ה איסור כולל) שהקשו בגמרא שם דה"ל לאתויי מדר' יוסי דאית ליה בהדיא איסור מוסיף. וגם דאמאי לא משני הגמרא אדריה"ג דלית ליה כולל אפי' באיסור חמור ואיסור מוסיף אית ליה. ולפ"ד הריטב"א הנ"ל לק"מ) ולפ"ז י"ל דהרמב"ם דס"ל דמחמת איסור הנאה חשיב איסור מוסיף ג"כ מ"מ יש חילוק בין ב' סוגי איסור מוסיף אלה דבסוג הא' דאיסור מוסיף דמוסיף איסור אגברא דאמרינן דמתוך שחל עליו שם איסור חדש אצל הך גברא שנוסף באיסור זה ממילא חל האיסור אצל כל אדם ג"כ בכל אופני החיוב שיש באיסור ההוא. ובזה אמרינן מה"ט איסור מוסיף אף שיהיה חמור מן הנוסף ג"כ כיון דניעור עי"ז שם האיסור מחדש. משא"כ בסוג השני דאיסור מוסיף שלא ניתוסף עליו שום גברא רק דחשיב מוסיף מחמת החומר שבו כמו איסור הנאה וכה"ג אין להוסיף מחמת זה יותר חומר במוסיף מבחומר שמצינו בו בהנוסף ולא מביאין במוסיף רק דומיא דידיה. ומעתה א"ש ד' הלח"מ והמל"מ הנ"ל דמיירי באיסור מוסיף דבב"ח דהוי מוסיף רק מחמת איסור הנאה שבו ואין להביא יותר חומר במוסיף מבנוסף כנ"ל. משא"כ בהך דכריתות גבי נותר דמה דאיתוסף ביה איסור לגבי גבוה חשיב מוסיף ממש כמו מוסיף אגברי, (אף שהאיסור על האדם שלא יקריבנו לגבוה), וכדמוכח שם וברש"י בשבועות שם. ומש"ה שפיר מוסיף חיוב חטאת להדיוט ולק"מ. ולפ"ד הריטב"א הנ"ל שכ' דאיסור מוסיף מסוג השני הוי רק כמו כולל, לפ"ז י"ל לענין איסור כולל ג"כ דאין כח באיסור מחמר לחייב חטאת בכולל על שאר מלאכות כיון דבמחמר גופיה ליכא חיוב חטאת וכנ"ל. (דמ"ד דלית ליה כולל ס"ל דלא אמרינן מחתיכה לחתיכה מתוך שחל כו' כמ"ש רש"י בשבועות שם ד"ה כי אמרינן. א"כ י"ל דאף למ"ד דס"ל כולל ואמרינן מתוך אף מחתיכה לחתיכה מ"מ לא יתחדש שם האיסור בעצם יותר מבחתיכה הנוספת ולא כמו במוסיף וכנ"ל). רק דכ"ז הוא לדברי הלח"מ והמל"מ הנ"ל. אבל יש לתמוה עליהם שהמציאו מסברתם בטעמו של הרמב"ם שאינו מחשיב לבב"ח על נבלה וחלב איסור מוסיף מחמת איסור הנאה שבו. והרי הרמב"ם גופיה בפי' המשנה בפ"ג דכריתות מ"ד ביאר שם טעמו בנקודה נפלאה שכתב שם דבב"ח לא הוי מוסיף על חלב ונבלה משום איסור הנאה כיון דאיסור הנאה דבב"ח מקושר באיסור אכילה שבו. וא"כ ע"ז גופה אנו דנים, דאם נימא דאין אחע"א לא יחול איסור בב"ח על איסור נבלה וממילא לא יהיה נאסר בהנאה כלל. משא"כ באיסור הנאה דקדשים שהוא מדין מעילה והוא איסור בפ"ע מלבד איסור אכילה מש"ה חשיב איסור מוסיף משום איסור הנאה שבו. ולפ"ז אין הכרח כלל לסברת הלח"מ דאין להביא באיסור מוסיף חומר יותר מהנוסף וכנ"ל. (ואולי י"ל שהלח"מ והמל"מ הבינו בדברי הרמב"ם בנקודה הנפלאה שהעיקר תלוי בזה אי איסור אכילה והנאה מחד קרא נפקי. וכדמשמע מלשון הרמב"ם שם שכתבו וז"ל שבב"ח נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב לאכילה כמו שהקדמנו שכל האסור באכילה אסור בהנאה עד שיפרוט לך הכתוב ואין שם כתוב שאוסר אכילתו וכתוב איסור הנאתו כו'. עכ"ל. והיינו רק לילפותא דרב אשי בחולין דקי"ד ע"ב דיליף איסור בב"ח מקרא דל"ת כל תועבה ע"ש. (דהרמב"ם בפי' המשנה שם נקט בב"ח רק לדוגמא דלא מיירי שם מבב"ח כלל וי"ל דנקט אליבא דרב אשי). משא"כ למאי דילפינן מג"פ לא תבשל א"כ יש קרא לאיסור הנאה בפ"ע. וע"כ הוצרכו הלח"מ והמל"מ לומר סברא אחרת בהא דבב"ח לא חשיב מוסיף מחמת איסור הנאה וכנ"ל. ולפ"ז היה יש ליישב ג"כ קושיית התוס' בחולין (דק"א ד"ה איסור כולל) אם נימא דאיסור הנאה הוי מוסיף דאמאי לא משני הגמרא אליבא דריה"ג דלית ליה כולל ואית ליה איסור מוסיף. ולפי הנ"ל י"ל דלא מיתרצא בהכי הא דקתני התם בג"ה של שור הנסקל דחייב שתים. והא אליבא דריה"ג בב"ק (דמ"ב ע"א) בסוגיא דבעל השור נקי דריה"ג דריש שם קרא דבעל השור נקי לדמי ולדות. וא"כ לדידיה איסור הנאה דשור הנסקל נפ"ל מקרא דלא יאכל, וכיון דבשור הנסקל נפ"ל אכילה והנאה מחד קרא ממילא איסור הנאה דשור הנסקל לא הוי איסור מוסיף ולא דמי לאיסור הנאה דקדשים לפי הנקודה הנפלאה הנ"ל. וא"כ אמאי מחייב ריה"ג שתים בשור הנסקל. וע' בכו"פ (סי' פ"ז ס"ו) מ"ש בכוונת הרמב"ם בנקודה הנפלאה הנ"ל בע"א. ולפי פירושו ל"ל כדברינו בקושיית התוס' כנ"ל). מ"מ מבואר דיש מקום לומר באיסור כולל דא"א לחייב חטאת על שאר מלאכות דשבת משום כולל דמחמר כיון דבמחמר גופיה ליכא חיוב חטאת וכנ"ל:

י עוד י"ל בדרך אחר. מהא דאיתא בכריתות (די"ד ע"ב) דתנן הבא על בת בתו חייב עליה משום בת בתו וכלתו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ונדה ר' יוסי אומר אם עבר זקן ונשאה חייב עליה משום אשת אב. ובגמרא שם פריך ומי אית ליה לר' יוסי אחע"א כו' ומשני מודה ר"י באיסור מוסיף ופריך מאי איסור מוסיף איכא הכא ומשני דאיכא ברא לסבא מיגו דאיתוסף איסורא לגבי בריה איתוסף איסורא לגבי דידיה. ובפשוטו הוא תמוה דהא על הך ברא גם כן לא חייל איסור אשת אביו שהרי כבר היתה אסורה עליו משום אשת אחי אביו. ופירש שם בבה"ז דמיירי דהך ברא היה קטן וכשנעשה אח"כ גדול חל עליו איסור אשת אביו ואשת אחי אביו בב"א ומודה ביה ר' יוסי (וכה"ג אמרינן ביבמות דל"ג ע"א), וכ"כ שם בפירוש המשניות להרמב"ם ג"כ דהך ברא דאיתיליד לסבא הוא קטן ולכשיגדל חלו עליו האיסורים בב"א ע"ש. אמנם עדיין קשה דמאי דוחקיה דהגמרא לאוקמי בכה"ג טפי ה"ל לשנויי בפשיטות כגון שהיה להסבא אח מן האם ומיגו דאיתוסף על האח איסור אשת אחיו מאמו חל נמי האיסור על בנו משום אשת אביו. ועמדו בקושיא זו בבה"ז ובתוי"ט והרמב"ם (בפי"ד מהלכות שגגות ה"ב) השמיט זה דאית ליה ברא לסבא רק כתב דאם עבר יצחק וייבמה מתוך שנאסרה על שאר אחיה נוסף בה איסור ליעקב משום אשת אביו. ולמה שינה מדברי הגמרא דמוקי דאית ליה ברא לסבא. (אלא שבתוי"ט כתב בשם הנא"י שהוא רק פירוש בגמרא מרבנן סבוראי, ושהוא מוקשה. מ"מ אנן בדידן נראה ליישב היטב לפי גירסתנו בגמרא וכן גירסת הרמב"ם בפי' המשנה שלפנינו). אך נראה דהנה התוס' בכריתות שם מפרשים במתניתין דר' יוסי בא להוסיף ע"ד הת"ק לומר שחייב על כל אלו וגם משום אשת אביו, (וע"ש בתוד"ה ואחות). אבל בת"י שם פירשו דר' יוסי אינו מודה בהני חיובים שהזכיר הת"ק רק בכלתו דבסקילה והלכך לר' יוסי אינו חייב אלא ג' משום בת בתו ומשום כלתו ומשום אשת אביו. וזהו קצת דוחק. דאי מפרשינן דר' יוסי לאיפלוגי אתא את"ק ולומר דלא משכחת כאן רק שיתוסף איסור אשת אב. א"כ משמע דפליג אכולהו חיובים שהוסיף הת"ק ואף על חיוב כלתו. (דאל"כ הל"ל באיזו פליג ובאיזו מודה). ולכאורה היה י"ל שיטה אחרת בדברי הרמב"ם כאן. והוא לפמ"ש התוספות ביבמות (דל"ב רע"ב) אליבא דר"ח דר' יוסי מחייב תרתי באיסור כולל צ"ל דבא"א ונעשית חמותו לא חשיב איסור כולל לר יוסי משום דהוי כולל משני שמות ומ"מ לענין איסור מוסיף חשיב אפילו משני שמות כדמוכח בהך דבכריתות שם דהבא על בת בתו חייב משום כלתו כו'. והתוספות לפירושם דר' יוסי מודה בכל החיובים שהזכיר הת"ק א"כ גם לר' יוסי מוכח כן דמהני איסור מוסיף משני שמות. אבל לפ"ד הרמב"ם יש לפרש בע"א. דר' יוסי פליג את"ק בכולהו ואף משום כלתו נמי ס"ל דליכא חיובא דר' יוסי לטעמיה דכמו דס"ל דלא מהני איסור כולל משני שמות ה"נ לא מהני איסור מוסיף משני שמות לדידיה. והא דכלתו הוי מוסיף על בת בתו היינו משום דניתוסף בה איסור לשאר בניו משום אשת אחיהם מש"ה ניתוסף עליו ג"כ איסור כלתו וה"ל מוסיף משני שמות. רק דלפ"ז תיקשי לסברת הגמרא ביבמות שם דר' יוסי לית ליה כולל. (וכן מוכח מדברי רבא שם שאמר מעלה אני עליו כו', וכן אמר רבא אר"י שם ואיהו מיירי נמי בסוגיא דכריתות הנ"ל ע"ש). וע"כ דמוכח לה מהא דר' יוסי ס"ל דאיסור חמותו לא חיילא על איסור א"א ולא סבר הגמרא לחלק באיסור כולל אליבא דר' יוסי אם הוא משם אחד או משני שמות. וא"כ כש"כ דאין לחלק בזה לענין איסור מוסיף. וא"כ מ"ט יחלוק ר' יוסי על הת"ק בכריתות שלא יחול איסור כלתו על בת בתו כנ"ל.)ועיין ברמב"ן ביבמות דל"ג ע"א דפשיטא ליה דאין לחלק כלל בין אם הוא משני שמות כו' ע"ש). אלא י"ל דר' יוסי במתניתין דכריתות פליג את"ק וס"ל דאין איסור כלתו חל על בת בתו משום מוסיף, דר' יוסי סבר דאין מביאין חומר באיסור מוסיף יותר מבאיסור הנוסף דלא יהא המוסיף חמור מן הנוסף (כסברת הלח"מ הנ"ל, וכדנקט הש"א בדבריו מתחלה דלא יהא טפל חמור מהעיקר). וכיון דאיסור מוסיף דכלתו הוא שניתוסף איסור על בניו משום אשת אח שהיא בכרת א"א להביא עי"ז חומר במוסיף שיהיה לה דין כלתו שהיא בסקילה. ואין לומר שיתוסף בה איסור כרת לבד משום כלתו שיתחייב בשוגג עוד חטאת אחד, ז"א. דאין איסור חל לחצאין. דכיון דא"א להביא חומר שיתחייב עליה סקילה כדין כלתו ממילא לא חל כלל חיוב כלתו אף לכרת וחטאת. וכמו בב"ח על נבלה דלא הוי מוסיף כיון דא"א להביא מלקות באכילה מחמת המוסיף, דהנאה דלית ביה מלקות ממילא לא חל איסור בב"ח כלל אף לענין איסור בלא מלקות. (ומה"ט המבשל נבלה בחלב מותר בהנאה). וה"נ כיון דא"א להביא על ידי המוסיף חומר כלתו שהיא בסקילה ממילא לא חייל כלל אף לחייב כרת וחטאת. רק דאנן קיי"ל כת"ק דר' יוסי דחייב משום כלתו וכולהו אינך דקיי"ל איסור מוסיף אף להביא חומר במוסיף יותר מבנוסף. וכמו גבי נותר דמיגו דאיתוסף איסור לגבוה רק בלאו איתוסף נמי איסור לגבי הדיוט לחייבו חטאת. (ולר' יוסי גבי נותר נמי לא יתחייב חטאת מחמת שניתוסף איסור לגבוה. ומתניתין דיש אוכל אכילה אחת כו' לא אתיא כר' יוסי. וכמו דהא דחשיב שם במתני' דחייב משום קדש מיגו דאיתוסף ביה איסור הנאה כו'. ולפ"ד הריטב"א הנ"ל דמוסיף דאיסור הנאה לא עדיף מכולל, א"כ לא אתיא מתניתין כר' יוסי דלית ליה כולל לסתמא דגמרא דיבמות הנ"ל). ולפ"ז א"ש היטב הא דמשני הגמרא בכריתות דאית ליה ברא לסבא ולא משני בפשיטות דאית ליה אח מן האם וכנ"ל. דהא הגמרא קאי לפרש דברי ר' יוסי דמחייב משום אשת אביו. ולדידיה משום מוסיף דאיסור אשת אח לא יתחייב משום אשת אביו מטעם הנ"ל. וכמו דפליג ר' יוסי בהא דת"ק מחייב משום כלתו מיגו דאיתוסף איסור אשת אח וכנ"ל. ומש"ה איצטריך לשנויי דאית ליה ברא לסבא וחל עליו איסור אשת אביו ג"כ ומש"ה הוי איסור מוסיף עליו שיתחייב הוא ג"כ משום אשת אביו. ומעתה א"ש פסק הרמב"ם דלדינא לדידן א"צ שיהיה לו ברא לסבא, רק דחייב מחמת איסור מוסיף שנאסרה על אחיו משום אשת אח וכמו דמחייבין משום כלתו ג"כ משום מוסיף דאיסור אשת אח וכנ"ל. והא דמשני הגמרא דאית ליה ברא לסבא הוא רק לר' יוסי וכמבואר ולפ"ז יש לדחות ראיית הש"א מגמרא דחולין הנ"ל. דלעולם י"ל דאיסור מחמר אינו נוהג ביוהכ"פ. ומ"מ איצטרך קרא דשבת היא לריה"ג. די"ל דריה"ג ס"ל כר' יוסי בכריתות דא"א להביא במוסיף חומר יותר מבנוסף. וא"כ כש"כ באיסור כולל שא"א להביא חיוב חטאת בכולל ע"י איסור מחמר שאין חייבין עליו חטאת וכנ"ל. סוף דבר שראיית הש"א אינה מכרעת לפשוט דביוה"כ איכא לאו דמחמר וכנ"ל:

יא ואמנם נראה להביא ראיה דיש איסור דאורייתא במחמר ביוה"כ. מהא דביומא (דס"ו ע"ב) שאלו את ר"א חלה מהו שירכיבהו על כתיפו א"ל יכול להרכיב אני ואתם כו' וחכמים אומרים חלה מרכיבו על כתיפו. ובירושלמי דיומא (פ"ו ה"ג) איתא נמי הך דשאלו את ר"א חלה המשתלח מהו. והתם מסיק בדברי חכמים דאם חלה שעיר המשתלח מרכיבו על החמור. ומזה מוכח דהשאלה היה גם אם מותר להרכיב השעיר על החמור ור"א שלא רצה להשיב דבר שלא שמע מפי רבו מש"ה לא רצה ג"כ להורות להם זה דמותר להרכיבו על החמור. ואם נימא דמדאורייתא ליכא כלל איסור מחמר ביוה"כ א"כ מה מקום לספק זה כאן. וכי לא ידעו דמשום שילוח השעיר מותר לעבור על איסור דרבנן דמחמר ביוהכ"פ. והרי בלא"ה הא עובר על איסור תחומין דרבנן בהליכתו. (ודוחק לומר דמשום דאיכא שני שבותים תחומין ומחמר מספקא להו). א"ו דאיסור מחמר ביוהכ"פ הוא מדאורייתא ואין לדחות דהשאלה היה על יוהכ"פ שחל בשבת. דזה אינו. דהא לא נזכר שם בדבריהם כלל ושבת מאן דכר שמיה התם, ע"ש. אלא דיש לבאר הא דבגמ' דידן אמרו חלה מרכיבו על כתיפו. די"ל שזהו היכא דא"א להרכיבו על החמור (או דאין שם חמור). אבל היכא דאפשר להרכיבו על החמור י"ל דאסור להרכיבו על כתיפו ולעבור באיסור הוצאה שהיא מלאכה גמורה כיון דאפשר לעבור רק בלאו דמחמר. ואע"ג דמשמע ביומא (דמ"ו ע"ב) דשבת הותרה היא בציבור. מ"מ אין לדחות שבת בכה"ג. (ולל"ק דפ"ק דיומא (ד"ו ע"ב) אף למ"ד טומאה הותרה בציבור מ"מ מהדרינן אטהורין בההוא בית אב). ואין לומר לפי מה דאמרינן ביומא (דמ"ב סע"ב) במתניתין דפרה לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו כו' רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר אותה לבדה כו' מאי בינייהו א"ב דאפיק חמור בהדה. והיינו דלרבי דדריש אותה לבדה אסור להוציא חמור עמה ג"כ. וא"כ בשעיר המשתלח דכתיב לשלח אותו ודרשינן מיניה ביומא (ר"ד ס"ב) דאינו משלח רק שעיר אחד. לפ"ז נימא ג"כ דאסור להוציא חמור עם השעיר המשתלח ושאסור להרכיבו על החמור מה"ט. דז"א דהא הרמב"ם (בפ"ד מהלכות פרה אדומה ה"ב) פסק כת"ק דמתניתין דאין מוציאין עמה שחורה רק משום שלא יאמרו כו'. וא"כ מותר להוציא עמה חמור. (ובתוי"ט פ"ג דפרה מ"ז הקשה בזה ע"ד הרמב"ם ע"ש. ועיין בדברי הרב המאירי שכתב דאותה משמע לאפוקי שלא יוציא עמה דומיא דידה כו'. וע"ד הסתירות שנמצא בזה בכ"ד אי פסקינן כר"ש דדריש טעמא דקרא או כרבנן י"ל הרבה ואכמ"ל), ועוד דאף למאן דאסר בפרה להוציא עמה חמור י"ל דהיינו להוציא עמה בשוה אבל להרכיב על החמור שאני דניכר הוצאתה לבדה בהרכבתה על החמור ג"כ). אלא דצריך לבאר בהא דפריך הגמרא אהא דעתי אפי' בשבת למאי הלכתא ואר"ש שאם חלה מרכיבו על כתיפו. היא גופה מנלן. דילמא קרא אתי למישרי רק לאו דאיסור מחמר דהיינו להרכיבו על החמור אבל לא למישרי איסור הוצאה בשבת דהוי מלאכה גמורה שבסקילה. (דלרפרם דאמר דז"א אין עו"ה ליוה"כ לדידיה כש"כ דאין איסור מחמר ביוה"כ ודילמא איצטריך קרא להתיר איסור מחמר בשבת). ולכאורה י"ל דלהתיר לאו דמחמר ל"צ קרא כיון דהוי רק ל"ת ואתי עשה דשילוח השעיר ודחי לל"ת דמחמר. וע"כ דקרא דעתי אפילו בשבת אתא למישרי הוצאה ממש שהיא מלאכה גמורה. אלא דלפ"ז יהיה מכאן ראיה לדעת מורו של הרשב"א ביבמות (דף ו' ע"א) דמפרש הגמרא שם בברייתא דאין כיבוד או"א דוחה שבת דמיירי בלאו דמחמר ואפ"ה לא דחי ופריך דנגמור מיניה כו'. והרשב"א בחידושיו שם ס"ל דבמחמר איכא ל"ת ועשה דכתיב תשבות ובשם מורו כתב שם דבמחמר ליכא עשה דעשה דתשבות אינו אלא באבות מלאכות. ומהכא יהיה מוכח כדעתו דבמחמר ליכא רק ל"ת ומש"ה א"צ קרא כאן שידחה עשה לל"ת אך לא משמע כן מדברי רש"י שפירש אהא דפריך הגמרא עתי אפילו בשבת למאי הילכתא ופירש"י דתחומין דרבנן נינהו. (ובליקוטי הרמב"ן הקשה מכאן לדברי הסוברים דתחומין די"ב מיל דאורייתא א"כ מאי פריך הגמרא הכא. וכן הקשו בש"א ובנו"ב ורבים זולתו). ומשמע דאי למ"ד תחומין דאורייתא י"ל דקרא אתא למישרי תחומין אע"ג דליכא רק ל"ת. וא"כ הא בלא"ה עשה דוחה ל"ת ולמה לי קרא דעתי אפילו בשבת. (ולפ"ד הספר כריתות דס"ל דאין עשה דוחה לשני ל"ת י"ל הכא דהוי שני ל"ת משום יוהכ"פ ומשום שבת. וא"כ ה"נ י"ל גבי מחמר. וי"ל בזה אי נימא בכה"ג הואיל ואישתרי אישתרי כו' וא"כ ל"צ קרא. ודברי הספר כריתות הנ"ל י"ל דתליא בפלוגתא דר"י ור"ע בנזיר (דמ"ז ע"ב) דר"י סבר מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין כו', ע"ש. ובמ"א ביארתי שדברי התוס' דלא כספר כריתות הנ"ל). ויש ליישב:

ועכ"פ הוכחנו מדברי הירושלמי דיש איסור דאורייתא במחמר ביוהכ"פ. וכן מוכח מדברי הת"י ביומא (דס"ז ע"א) אהא דחולק לשון של זהורית. וכתב בת"י וז"ל וא"ת למה ידחה הבאת הלשון כו' וי"ל שאין מביאים אותו ביוהכ"פ שכבר הביאו אותו מאתמול, א"נ על ראש שעיר מביאין אותו דמחמר כלאחר יד הוא כדאמרינן בפסחים (דס"ו ע"ב) עכ"ל התוס' ישנים. משמע דמחמר גמור אסור ביוהכ"פ מדאורייתא. ודוחק לומר דמחמר ביוהכ"פ אסור רק מדרבנן והתוספות שכתבו דהוי מחמר כלאחר יד היינו דמש"ה אף שבות ליכא רק שבות דשבות דזהו דוחק ולא משמע כן כלל בדבריהם. (מיהו אין להוכיח מכאן מדברי הת"י דס"ל כהר"ן דלאו דמחמר הוא אף בבהמה שאינה שלו. ממ"ש הכא דבשעיר המשתלח שייך מחמר. די"ל דכיון דהשעיר הוא של הציבור ה"ל כבהמה של שותפין דשייך איסור מחמר לכ"ע. ואף דלר"ש בספ"ק דשבועות אין להכהנים חלק בכפרת שעיר המשתלח. מ"מ הא מבואר במתניתין דזימנין שהיה ישראל מוליכו. וגם דהתוספות בעי לשנויי נמי לרבנן דר"ש כו'). הרי מבואר שמדברי הירושלמי ומדברי הת"י מוכח דמחמר ביוהכ"פ אסור מדאורייתא. והכי נקטינן:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה