אור ברסלב
תורת חסד סימן לא

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן לא

סימן ל

א לבאר מ"ש בירושלמי (פי"ג דשבת ה"ב) גבי הא דהקורע בשבת יי"ח קריעה. ופריך שם מהא דאר"י בשם רשב"י דמצה גזולה אין אדם יי"ח בפסח. ומשני תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה, כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר אין יוצא בהם י"ח בפסח (בתמי'). ובשירי קרבן שם פירש שזהו ע"ד סברת התוס' בסוכה (ד"ל ע"א) דמהב"ע הוא דוקא כשמחמת העבירה באה המצוה כו'. ואין פירושו מספיק. דזה ניחא בהא דהוציא מצה מרה"י לר"ה דיי"ח בפסח. אבל הא דהקורע בשבת יי"ח קריעה לא מיתרצא כלל בהך סברא דבזה ג"כ המצוה באה ע"י העבירה כמו בכל מהב"ע ולמה יי"ח קריעה אך לכאורה החילוק מבואר דיש לחלק בין איסור בעצם ובין איסורא דיומא קגרים שהאיסור רק מחמת הזמן. (וכסברא זו כתב הט"ז בח"מ סי' ר"ח לחלק בהא דכל דא"ר לא תעביד אעל"מ דמ"מ באיסורי שבת אי עביד מהני ע"ש). מיהו ג"ז אינו מחוור כ"כ בפירוש הירושלמי וגם דבגמרא דידן לא משמע כחילוק זה. ואין סברא לומר שיפלגו בזה הבבלי והירושלמי דבגמ' דפסחים (דמ"ח ע"א) דפריך לרבה דאמר מוקצה דאורייתא מהא דתניא ממשקה ישראל כו' אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גורם לו כו' יצא מוקצה שאין איסור גופו גורם לו אלא איסור ד"א גרם לו (פירש"י איסור שבת) ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א. הרי מבואר דבאיסור דאורייתא אין לחלק בין שהוא איסור בעצם ובין איסור שמחמת הזמן דיומא קגרים. (וכ"מ בחולין (דקט"ו) דפריך לר"א דיליף איסור בב"ח מל"ת כל תועבה כל שתעבתי לך כו'. אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו כו'. ולא מחלק בין שהתועבה היא בעצם ובין שמחמת הזמן. ואף שי"ל דלענין כל תועבה וכן לענין קרבן דבעינן מן המותר לישראל כו' בזה אין לחלק בין איסורא דיומא קגרים דמ"מ הוא איסור ותועבה. רק לענין מהב"ע יש חילוק אם העבירה הוא בעצם הדבר כו' מ"מ אין בזה יסוד נכון וצריך ביאור וכמ"ש לקמן). אמנם באיסור דרבנן שפיר יש חילוק בין איסורא דיומא קגרים וכמבואר בברייתא דפסחים הנ"ל. ובזה ניחא פירש"י בסוכה (דכ"ב סע"ב ד"ה כשירה) בסוכה שבראש האילן דאין עולין לה ביו"ט מ"מ אם עבר ועלה לה ביו"ט יצא י"ח. ואף דרש"י גופיה ס"ל בפסחים (ריש דל"ט) גבי מרור של טבל דמשום עבירה דרבנן נמי מיפסל משום מהב"ע. ע"ש. וכ"מ בגמרא דפסחים (דל"ה רע"ב) בטבל דרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב כו'. אלא דבזה י"ל דאין הטעם משום מהב"ע (וכמ"ש לעיל) רק מקרא דל"ת עליו חמץ כו'. וכמבואר בתוס' שם (דקי"ד ע"ב ד"ה אכלן) וע"ש בתוס' (דל"ח ע"א ד"ה אבל, בתירוץ השני). ולהנ"ל ניחא. דבסוכה שבראש האילן דאין עולין לה ביו"ט דהוי איסורא דרבנן ובזה מחלקינן דכיון דאיסור ד"א גורם לו דהיינו מחמת הזמן ולא איסור בעצם מש"ה לא הוי מהב"ע (ולפמ"ש לקמן בלא"ה לק"מ). וכן ניחא בזה הא דתנן בסוכה (דל"ב ע"ב) דאין ממעטין ביו"ט ומ"מ אם עבר ומיעטן כשר (כדמדייק הגמרא שם דל"ג ע"ב) ולא חשיב זה מהב"ע. ומצאתי שם במרדכי שעמד בזה אמתני' דהתם אמאי לא פסיל משום מהב"ע. וי"ל בדבריו הרבה ואין להאריך. (מיהו בלא"ה י"ל בהא דעבר ומיעטן ביו"ט כשר ולא שייך מהב"ע די"ל כסברת התוס' (בתמורה ד"ד סע"ב) גבי צורם אוזן בכור דל"ש לומר אעל"מ דלא גרע מאם נפל בו מום מעצמו דשרי. וה"נ י"ל חילוק זה לענין מהב"ע כיון דאם נתמעטו הענבים ממילא נמי כשר כו'). ובזה ניחא ג"כ מ"ש לעיל (בסי' הקודם) לענין מצה של טבל דלא הוי מהב"ע משום דאפשר לתקנו. (וכמ"ש לעיל שם בשם הרמב"ן ג"כ). אף דהפרשת מעשרות ביו"ט הוי שבות וא"כ אכתי הוי עבירה דרבנן. אלא דבעבירה דרבנן שמחמת הזמן לא חשיב מהב"ע וכנ"ל. ויש עוד הרבה ראיות ע"ז. מ"מ כבר הוכחנו דבאיסור דאורייתא אין לחלק בין איסור בעצם ובין איסור דיומא קגרים. וא"כ בהך ירושלמי דשבת הנ"ל מה משני תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה. נהי דלענין קריעה בשבת י"ל למאי דמוקי לה הירושלמי התם מקודם כר"ש דמשאצ"ל פטור. (ופליג אגמ' דידן דס"ל דקורע על מת דידיה חשיב מתקן). וא"כ הוי איסורא דרבנן שמחמת הזמן דלא חשיב מהב"ע. אבל בהך דהוציא מצה מרה"י לר"ה דהוי איסור דאורייתא למה לא חשיב מהב"ע. ואף דבזה בלא"ה לא הוי מהב"ע משום דלא מחמת העבירה באה המצוה וכסברת התוס' בסוכה הנ"ל. מ"מ הא בירושלמי משמע דחד טעמא לתרווייהו לקורע בשבת ולהוציא מצה מרה"י לר"ה כו'. ולהנ"ל הם שני ענינים נפרדים ה"ט לחוד וה"ט לחוד ולא קרב זא"ז. אלא נראה לפרש דברי הירושלמי עפ"י דברי הריטב"א בסוכה (ד"ל ע"א) גבי סוכה גזולה דלרבנן דר"א דס"ל דקרקע אינה נגזלת ה"ל סוכה שאולה ויי"ח בה אף דמ"מ הוי עבירה בידו כיון שתקפה מחבירו ושואל שלא מדעת בעלים. מ"מ לא מיפסיל משום מהב"ע כיון שהסוכה עצמה היא ברשות בעלים כו' ע"ש. ומדבריו למדנו לחלק בדין מהב"ע דדוקא היכא שגוף החפץ עבירה פסול משום מהב"ע כמו לולב הגזול וכה"ג. אבל היכא שהעבירה אינה נתפסת על עצם הדבר רק שהעבירה היא על הפעולה שהיא פעולת איסור כמו בשואל שלא מדעת שמשתמש באיסור. אבל גוף החפץ הוי ברשותא דמאריה כמו מקודם אין כאן פסול מהב"ע. כיון שהעבירה היא על הפעולה ולא על הדבר עצמו. וכן יש לפרש דברי הירושלמי הנ"ל תמן גופה עבירה כו' דבקורע בשבת וכן בהוציא מצה מרה"י לר"ה ג"כ האיסור רק על הפעולה ומש"ה בכה"ג לא חשיב מהב"ע וכנ"ל. וראיתי בב"י יו"ד סי' ש"מ שנראה שכיון לסברא זו ע"ש. והנה לכאורה לפ"ד הרמב"ם דס"ל דחיוב קריעה באבל הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא (הובא בב"י יו"ד ר"ס ש"מ). לפ"ז קשה על הירושלמי מה מקשה בקורע בשבת אמאי יי"ח והא במצוה דרבנן לא פסלינן משום מהב"ע. לשיטת הירושלמי גופיה (פ"ג דסוכה ה"י) דאמר ריב"נ בשם שמואל כל הפסולין אינן פוסלין אלא ביו"ט ראשון בלבד. ולא מייתי עליו פלוגתא כלל. ואף די"ל דקאי רק על פסולין דמחמת הדר אבל גזול דפסול משום מהב"ע פסול כל ז'. מיהו הא הך מ"ד גופיה אמר בגמרא דידן בהדיא לענין לולב הגזול דאמר ריב"נ אמר שמואל דכשר ביו"ט שני כדאיתא בסוכה (ד"ל ע"א) ופי' התוס' שם וז"ל הכא דוקא שהוא מדרבנן לא חייש למהב"ע עכ"ל. וא"כ מסתמא הא דאריב"נ אמר שמואל גופיה בירושלמי דכל הפסולים כשרים ביו"ט ב' קאי נמי על גזול דמהב"ע כשר בדרבנן. ומכש"כ דתיקשי לשיטת הרמב"ם שפסק לדינא (בפ"ח מהל' לולב ה"ט) דגזול ג"כ כשר ביו"ט שני. הרי דבמצוה דרבנן לא חיישינן למהב"ע. ותקשי מסתמא דירושלמי דפשיטא ליה לענין קריעה דרבנן דיש פסול מהב"ע והא דיצא בקורע בשבת הוא רק משום דאין גופה עבירה כו' ונראה שמזה ראיה לדברינו הנ"ל בפירוש הירושלמי דתמן גופה עבירה כו'. דעיקר החילוק הוא בין שהעבירה הוא בעצם הדבר ובין שהעבירה היא על הפעולה וכנ"ל. ומעתה י"ל דלעולם שיטת הירושלמי דבמצוה דרבנן ג"כ פוסל מהב"ע. והא דלולב הגזול כשר ביו"ט שני טעמא אחרינא איכא במילתא (ולא כטעם שכתבו התוס'). דכיון דשאול כשר ביו"ט ב' וממילא אף בשואל שלא מדעת מ"מ העבירה הוא רק על הפעולה שמשתמש בו באיסור ולא חשיב זה מהב"ע. ושפיר יי"ח. ומש"ה אף גזול כשר ביו"ט ב' כיון שאין המצוה תלויה בהעבירה שבגוף הדבר דהיינו הגזל רק בהפעולה שמשתמש בו באיסור. (וכן ראיתי בספ"י שמפרש ע"ד זה בדברי הגמרא מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול כו' ע"ש). ובזה ניחא נמי ליישב קושיית התוס' בסוכה (ד"ט ע"א ד"ה ההוא) ע"ש:

ב ומיהו אין להביא ראיה דבמצוה דרבנן נמי חיישינן למהב"ע מגמ' דברכות (דמ"ז ע"ב) במעשה דר"א ששיחרר עבדו והשלימו לעשרה דפריך והיכי עביד הכי כו' ומשני מצוה שאני ופריך מהב"ע היא ומשני מצוה דרבים שאני. ומדפריך שם גבי תפלה דרבנן מהב"ע היא מוכח דבמצוה דרבנן נמי חיישינן למהב"ע, מיהו בגי' הרא"ש שם נראה דל"ג לה להך פירכא מהב"ע היא כו' ע"ש. וכמו בגיטין (דל"ח ע"ב) דליתא להך פירכא בגירסתנו (ובמג"א (סי' צ' ס"ק ל') הקשה מזה ע"ד הר"ן דס"ל דכל שאינו עושה לטובת העבד הוי כמוכרו לו וליכא עשה כלל. וכבר הארכתי במ"א ביישוב קושייתו). הא לאו ראיה היא דבלא"ה תיקשי לפמ"ש התוס' בסוכה (ד"ל ע"א בד"ה הא קנייה) ובגיטין (דנ"ה) ובב"ק (דס"ז) לענין קרבן הגזול דאם נגמר הקנין קודם ההקדש תו לא חשיב מהב"ע. ודוקא היכא דע"י ההקדש קניא ליה אז חשיב מהב"ע כו' ע"ש בדבריהם. ומזה נשמע דהיכא דכבר כלתה העבירה קודם שבאה המצוה לא מיפסיל משום מהב"ע. (ומה"ט נמי י"ל גבי הא דעבר ומיעטן כשר דלא חשיב מהב"ע). וא"כ בהא דר"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה הא מקודם כלתה העבירה ואין זה מהב"ע. רק דבזה היה י"ל דאף דבהא דעשה דוחה ל"ת בעינן שיהא בעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה אבל בדחיית עשה החמור לעשה הקל לא צריך שיהא בעידנא דמיעקר עשה מקיים לעשה כו'. כמ"ש התוס' פסחים (דנ"ט ע"א ד"ה אתי) והביאו ראיה מהך דר"א ששיחרר עבדו כו' ע"ש. מיהו לולא דבריהם י"ל דבהך דר"א כיון דמצי למיעבד שיהא בעידנא דמיעקר כו' דהיינו להתנות שיחול השיחרור בשעת מעשה המצוה. א"כ מהכ"ת להתיר לו שיעבור מקודם העשה דשחרור. וי"ל דבאמת עשה כן ר"א. וא"כ שפיר פריך מהב"ע היא. דהא בכה"ג לא כלתה העבירה מקודם רק העבירה נגמרה בשעת עשיית המצוה ושייך מצוה הבאה בעבירה. אך בלא"ה הוא תמוה. מאי פריך הגמ' מהב"ע היא כיון דמקודם משני מצוה שאני ומוכח דהוי כמו עשה החמור שדוחה לעשה הקל. (וע"ש בברכות בתוס' ד"ה מצוה מה שהקשו על הבה"ג). וכיון שהדין נותן שדוחה לעשה דשחרור ושרי לכתחילה לשחררו בשביל מצוה זו א"כ מה שייך זה בגדר מצוה הב"ע מה שמתירים לו לכתחלה לעשות כן. וע"ק מכאן לשיטת בעל המאור ברפ"ג דסוכה בפלוגתא דר"א ורבנן בסוכה גזולה דאמרינן דבגזל עצים וסיכך בהן ד"ה כשירה. ומפרש בעה"מ דר"א ורבנן לא ס"ל כלל פסול מהב"ע כו'. א"כ מאי פריך הגמ' הכי אעובדא דר"א ששיחרר עבדו כו' מהב"ע היא כו'. הא ר"א לטעמיה לא ס"ל כלל מהב"ע. ומכל זה מוכח דהא דפריך הגמ' שם מהב"ע היא אין הכוונה כלל שיהא לו דין מהב"ע שלא יי"ח בדיעבד. רק דהקושיא היא הכל היכי עביד כן לכתחלה. דכבר כתבו התוס' בסוכה שם דלענין ברכה דאיכא אזכרה לש"ש מחמרינן טפי במהב"ע. (אף היכא שכבר כלתה העבירה מקודם). ונראה דאף למ"ד דלא ס"ל פסול מהב"ע מ"מ בזה מודה דלכתחילה אין לברך דאין זה מברך אלא מנאץ. ובט"ז או"ח (סי' קצ"ו) ס"ל בדעת הרמב"ם דאף האוכל איסור בשעת הסכנה אין לברך אע"פ שאוכל בהיתר ע"ש. מיהו אף להב"י בדעת הרמב"ם שם דס"ל דבכה"ג יש לברך מ"מ בכה"ג שמצוה נדחית מפני חברתה י"ל דמודה דאין לברך. והגמ' בברכות שם ס"ל דבתפלה דאיכא הזכרת ש"ש הוי כמו לענין ברכה. ומשני מצוה דרבים שאני ואלימא לדחות העשה דשיחרור לגמרי כאלו אינה וחשיב כמו היתר גמור. ולפ"ז אין מכאן ראיה כלל שיהיה מצוה דרבנן נפסלת במהב"ע. שוב ראיתי בנו"ב מ"ק בסופו שכתב בשם חתנו שהעיר בגמ' דברכות הנ"ל דתליא בפלוגתא אי מצוה דרבנן נפסלת במהב"ע. והנו"ב הסכים עמו בזה. ולענ"ד אין דבריו מוכרחין וכמו שביארנו:

ונחזור לבאר דברי הירושל' דשבת הנ"ל. דלכאורה קשה בירושלמי מה מייתי עלה מהא דהוציא מצה מרה"י לרה"ר הא שאני התם דאין המצוה באה ע"י העבירה וכסברת התוס' הנ"ל. ומה ראיה מייתי מזה להקורע בשבת כו'. ואפילו נימא דסובר הירושלמי בזה דכיון דעל ידי העבירה הביא אליו המצוה חשיב שפיר העבירה סיבת המצוה. ומיירי באופן שלא אפשר לאכול מצה זו ברה"י שם. מ"מ קשה דעכ"פ כאן כבר כלתה העבירה טרם שבא לקיום המצוה ובכה"ג נמי לא חשיב מהב"ע כלל. ולכאורה היה י"ל דהירושלמי לא ס"ל סברא זו (וי"ל שהתוס' שכתבו הך סברא דבכלתה העבירה מקודם לא חשיב מהב"ע היינו לפי שיטת גמ' דידן דיליף פסול מצוה הב"ע מוהבאתם גזול כו'. משא"כ להירושלמי דיליף פסול מהב"ע מאלה המצות אם עשייתן כמצותן הם מצות וא"ל אינם מצות אין לחלק בזה. וכל שלא היה בתחלה עשייתן כמצותן פסול). אך קשה מהא דאיתא בירושלמי דיבמות (פ"ב ה"ו) אמתני' דמי שיש לו בן מ"מ כו' דהוי בנו לכל דבר אף לפו"ר (וכמבואר שם ברשב"א ובריטב"א דנפשטה הבעיא בירושלמי). וכ"פ ברמ"א באהע"ז (סי' א' ס"ו בהגהה). וראיתי במהרי"ט אלגאזי פ"ח דבכורות שהביא תשובת הרדב"ז דס"ל לדינא שלא יי"ח מצות פו"ר בולד ממזר מטעם דהוי מהב"ע. אמנם לפ"ד הרמ"א שפסק דבכה"ג קיים פו"ר לכאורה מוכח דבכה"ג לא חשיב מהב"ע. כיון דעיקר מצות פו"ר מתקיים בשעה שנולד הולד ואז כבר כלתה העבירה. ולפי זה דברי הירושלמי סותרים זא"ז. דמהירושלמי דשבת הנ"ל דפריך מהוציא מצה מרה"י לר"ה מוכח דס"ל דחשיב מהב"ע אף היכא שכלתה העבירה מקודם וכנ"ל. וא"כ אמאי הכא יי"ח מצות פו"ר בכה"ג. אך י"ל סברא אחרת דלא שייך כלל פסול מהב"ע בחיוב מצות פו"ר. דהנה מצינו שני סוגי מצות. הסוג הא' הם מעשה המצות שתכלית המצוה הוא עצם העשייה שצותה תורה ומעשה זה הוא עצמו רצונו יתברך כמו סוכה ולולב וקרבן וכדומה. ובסוג זה פוסל מהב"ע דכיון דעשייה זו באה ע"י עבירה אין המעשה נרצה לפניו ית'. וממילא לא יי"ח מצוה זו כלל. והסוג הב' הם שישנם מצות שגוף המעשה עדיין אינו תכלית המצוה רק מה שיהיה אחר עשייתה והמעשה הזה הוא רק הכנה לתכלית המצוה שיהיה אח"כ ע"י עשיתו זו וגוף העשייה אינו תכלית המצוה עדיין ובסוג זה אין מהב"ע פוסל כלל. ועיקר תכלית המצוה שהיא רצונו יתברך נשלם אח"כ. ואיך שיהיה כבר נעשה המעשה הלז שכבר עשהו. ובסוג זה הוא ג"כ מצות פו"ר ובזה ל"ש לומר שלא יי"ח משום מהב"ע. ובסברא זו יש לבאר הא דקיי"ל כר"י ביבמות (דס"ב ע"א) דאם היו לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר קיים פו"ר דהא הוו ליה (ור"ל נמי לא פליג שם רק מטעם דכקטן שנולד דמי). והא בשאר מצות צ"ל בר חיובא בשעת עשיית המצוה ולא יי"ח במה שעשה קודם שהיה בר חיובא. (וכדקיי"ל באו"ח סי' תע"ה ס"ד). ולפי חילוק הנ"ל הסברא מבוארת בזה. ומש"ה גם לענין מהב"ע אין לומר שלא יצא במצות פו"ר. וכפסק הרמ"א הנ"ל. ולא כתשובת רדב"ז הנ"ל. ולכאורה היה יש להוסיף עוד ולומר דכל מצוה שעיקרה לפעול על הדבר ההוא שישתנה מכמו שהיה. וכמו מצות כיסוי הדם דהעיקר שיהא הדם מכוסה בזה ליכא פסול מהב"ע כל שכסהו כדינו (ועושה בו פועל השינוי הזה שהוא מכוסה. ול"ד לכיסהו הרוח דבחזר ונתגלה חייב לכסותו). ובזה ניחא דעת הריב"א בתוס' שילהי חולין (דקמ"א ע"א) בהא דפריך הגמ' בפסחים אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור והקשו הא יו"ט הוי עשה ול"ת ותירץ דנהי דלא דחי מ"מ אם עבר על אותו לאו אינו לוקה דהא דלא דחי היינו משום עשה כו'. והקשה עליו בנו"ב דכיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אף אם עבר ועשה הוי מהב"ע ולא קיים המ"ע כלל וא"כ אמאי אינו לוקה על הלאו. ואם נימא דבמצות כיסוי ליכא פסול מהב"ע לק"מ קושיית הנו"ב. אך בלא"ה לא קשה כלל התם. דבפשיטות י"ל דהריב"א ס"ל כדעת התוס' שהבאתי לעיל דהיכא שכבר כלתה העבירה קודם התחלת המצוה לא מיפסיל משום מהב"ע. וכבר ביארתי שם במקומו. ובזה רווחא שמעתתא ליישב דברי הריב"א ממה שהקשו עליו דבכמה דוכתי מוכח דהיכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ועשה לוקה ג"כ. ולהנ"ל י"ל דהיכא דעשיית העבירה והמצוה באין כאחד דבזה שייך מהב"ע ולא קיים העשה, בכה"ג מודה הריב"א דלוקה על הלאו מטעם הנ"ל, ואין להאריך. (ולפ"ז אין סתירה ג"כ ע"ד הריב"א מדברי הרמב"ם פ"ג מהל' נדרים ה"ו שהקשה בנו"ב מה"ת חיו"ד סי' נ"ג. ולהנ"ל לק"מ וכמבואר) וגם בלא"ה לפמ"ש לעיל דהיכא שהאיסור רק על הפעולה לא חשיב מהב"ע. לפ"ז ג"כ אין התחלה לקושיית הנו"ב בזה. וכמ"ש שם במקומו. ואין להאריך:

ד והנה מהך ירושלמי לכאורה מוכח כדעת רש"י (בפסחים דל"ט הנ"ל) דבעבירה דרבנן נמי פסלינן משום מהב"ע. דהא הירושלמי בהא דקורע בשבת יי"ח אוקי לה התם כר"ש דמשאצ"ל פטור. ולא כגמ' דידן בשבת (דק"ה ע"ב) דבקורע על מת דידיה הוי מתקן. ולשיטת רש"י שם (ד"ה הא ר"י) דלבתר דמשני הא ר"י הא ר"ש מתורץ נמי מתו אמתו י"ל דלמסקנת הגמ' נמי ס"ל כן דלר"ש פטור אף במת דידיה דלצורך מצוה לא חשיב ר"ש תיקון. ולא כמו שחילקו שם התוס' (ד"ה הא ר"י) דגבי קריעה מודה ר"ש דלצורך מצוה חשיב תיקון. (וכן מוכרח לפ"ד המהרי"ט דס"ל גבי הא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה דלא אמרינן כל מידי דא"ר ל"ת אעל"מ רק היכא דאם נימא דלא אהנו מעשיו יתוקן האיסור עי"ז משא"כ בשוחט בשבת דס"ס חייב משום נטילת נשמה. והשתא בקורע על מתו אם נימא דאעל"מ ולא יי"ח קריעה ה"ל מקלקל ופטור ויתוקן האיסור עי"ז. וצ"ל דס"ל כשיטת הירושלמי דהשתא נמי מקלקל הוא וכנ"ל). והשתא מדשני הירושלמי אהך דקורע בשבת תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה. מוכח דהיכא דגופה עבירה אע"ג דהוי עבירה דרבנן נמי מיפסיל משום מצוה הב"ע. (ודוחק לומר דאף למ"ד משאצ"ל פטור מ"מ הך דרבנן חמור משאר דרבנן). ולכאורה מגמ' דידן יש להוכיח דבעבירה דרבנן אין לפסול משום מהב"ע. מהא דאיתא ביבמות (ד"כ ע"ב) גבי חייבי לאוין דחולצות ולא מתייבמות דאמרינן שם ואי ס"ד חייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא לייבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו. ופשוט שם להגמ' דאי מדרבנן אסורות להתייבם אם בעלו קנו. והשתא הא אפילו אי אסורות להתייבם רק מדרבנן מ"מ אם עברו וייבמו ה"ל מהב"ע באיסור דרבנן. אלא ש"מ דבאיסור דרבנן לא חשיב מהב"ע. (ודוחק לחלק משום דהתם האיסור דרבנן לא גזרו מתחלה רק במקום מצות ייבום משום הכי קיל יותר). אך לפמ"ש לעיל דבמצות פו"ר אין לפסול משום מהב"ע כנ"ל. אפשר לצדד דמה"ט גופיה אף בייבום ליכא פסול מהב"ע. ובפרט לפמ"ש בתשו' הרשב"א (סי' י"ח) בתשובת הר"י בן פלט שם במצות שאין מברכין עליהם שכתב שם הא דאין מברכין על ייבום שהעיקר משום פו"ר והיא אינה מצווה על פו"ר הרי די"ל דמצות ייבום בכלל מצות פו"ר. הן אמת דמה דמשמע לכאורה מדבריו דאשה אינה מצווה על פו"ר הה"נ דלא מיפקדא במ"ע דייבום והעשה דייבום רק על היבם. (ויותר משמע כן בתשובת הר"י בן פלט הזו שהעתיק בס' אבודרהם שער ג' ע"ש). וכ"מ מלשון הרמב"ם ריש הלכות ייבום. לכאורה קשה ע"ז דא"כ מאי פריך הגמ' ביבמות שם דליתי עשה ולידחי ל"ת הא היא לא מיפקדא במ"ע דייבום. והיאך תעבור על הל"ת שגם היא מוזהרת, וכמ"ש התוס' בגיטין (דמ"א ע"א) וב"ב (די"ג ע"א) בחציו עבד וחציו ב"ח שהקשו דליתי עשה דפו"ר ולידחי ל"ת דלא יהיה קדש. ותירץ בחד תירוץ משום דבדידיה ליכא עשה כו'. וכ"כ הת"י בכתובות (ד"מ ע"א) גבי הא דאמר התם דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. ע"ש בת"י. אמנם ראיתי בס' תוספת יוהכ"פ סוף יומא בהא דאר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה כו'. שכתבו המפרשים דהא צריך שהעובר הל"ת הוא יקיים העשה. וכ' בס' הנ"ל שנראה לו ברור דכל מ"ע דרמיא על איש אחד ומוטלת עליו לעשות בחברת איש אחר דוחה הל"ת אע"ג דלגבי האחר ליכא העשה כו' ע"ש בדבריו. ואשתמיטתיה דברי התוס' הנ"ל שהבאתי שלא נזכר דבריהם כלל. ומ"מ יש לקיים דבריו באופן שלא יסתרו דברי התוס' הנ"ל. דמ"ש התוס' גבי חציו עבד וחציו ב"ח דאינו דוחה העשה לל"ת משום דבדידה ליכא עשה. התם לא רמיא עליה החיוב באשה פרטית לומר שעליה מוטל קיום המ"ע שלו ולא שייך לומר שיהא היתר לכל הנשים שבעולם לעבור בל"ת כדי שיקיים הוא העשה. אבל גבי יבמה שהמ"ע שצותה תורה על היבם היא שייבם אותה דוקא וא"א להמ"ע להתקיים בלעדה י"ל דשפיר דוחה לל"ת. ובכתובות שם אף דהתם המצוה באשה פרטית זו מ"מ התם שאני דאי אמרה לא בעינא עי"ז יפטר גם הוא מהמ"ע וכיון שבידה לפוטרו ממ"ע זו א"כ למה תעבור היא בחנם על ל"ת. אבל גבי יבמה י"ל דשפיר דוחה לל"ת ולק"מ. אך מ"מ קשה לכאורה בגמ' דיבמות הנ"ל דרבא שם ס"ל ג"כ דאי לא מתייבמת מדרבנן אם בעלו קנו. והא רבא ס"ל בתמורה דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ. ואי נימא דבאיסור דרבנן מודה רבא דאי עביד מהני ניחא (וכ"מ לכאורה בתמורה שם (ד"ו ע"ב) דתלי הגמרא הא דאעל"מ בפלוגתא אי ריבית קצוצה יוצאה בדיינין. והרי אבק ריבית לכ"ע אינה יוצאה בדיינין. וש"מ דבאיסור דרבנן לא אמרינן אעל"מ גם לרבא). מיהו לפמ"ש בט"ז או"ח (סי' תקכ"ד) שהביא דעת הרש"ל בשם הגהת סמ"ק בנשבע שלא למכור ומכר דלא מהני כדאמרינן בכתובות (דפ"א ע"ב) כיון דאמרו רבנן לא ליזבין אי זבין לא מהני ומסתמא אין אמירה דרבנן חמירא משבועתו. ולפ"ז משמע דבאיסור דרבנן נמי אמרינן אעל"מ. ולפמ"ש הט"ז שם לחלק דההיא דכתובות שאני דרבנן עבדו תקנתא ואלמוה לייפוי כח האשה גם בדיעבד דלא הוי זביני דאל"כ מה הועילו בתקנתם. משא"כ במידי דרבנן שהוא עבירה מדבריהם מעשיו קיימין. ולפ"ז לק"מ. אבל בבה"ז בתמורה שם כתב בהדיא דבדרבנן נמי אמרינן אעל"מ. ולפי מ"ש בתשו' אחרת בעיקר הקושיא שהקשו האחרונים בהא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה. דנימא אי עביד לא מהני. וכל התירוצים שנאמרו בזה דחוקים. וע"כ נראה לחלק באופן אחר. (וכעת ראיתי שקדמוני בזה קצת איזה אחרונים דכל הני דחשיב בסוגיא דתמורה שם לענין הך דאעל"מ הכל בדברים שצריכים דעת וכוונה והוי רק ברשות בעלים כמו גירושין וקידושין ותרומה דאם אינו בעליו לא מצי עביד מעשה זה ובזה אמרינן דכ"מ דא"ר ל"ת התורה נטלה ממנו כח עשייתו בזה ולא הוי ברשותו וכאלו אינו בעליו כלל וממילא אין תרומתם תרומה ולא הקדש וכן בגירושין או לענין קנין שאינו קונה. משא"כ לענין מעשה שא"צ דעת בעלים ולא כוונה רק שיהיה אתי מכח גברא כמו שחיטה דרק כח גברא בעינן. (לאפוקי נפלה סכין ושחטה). בזה לא שייך לומר דאעל"מ. דגוף המעשה ליתא בחזרה שהרי שור שחוט לפניך. ולא שייך לומר שע"י האיסור ניטל ממנו כח גברא שנפסול השחיטה עי"ז. ואין לומר כן בשום פנים. רק בשחיטת קדשים דמתעסק פסול ובעינן כוונה היה שייך לומר אעל"מ). ובזה צ"ל דגלי קרא כמ"ש האחרונים. ולפי סברא זו יש לדון ג"כ לענין ייבום אף דבעינן שיתכוין לשום ביאה בעלמא וכדאיתא ביבמות (דנ"ד ע"א) ובש"ע סי' קס"ו ס"ח. מ"מ לא בעינן כוונה ודעת מענין ייבום כלל כדאיתא התם ע"ש. י"ל ג"כ דלא אמרינן בזה אעל"מ. ואין להאריך בזה פה. אפס באתי להעיר בקצרה די"ל דהא דבגמרא דיבמות נקט בפשיטות דאי ח"ל מדאורייתא לא מתייבמות אם בעלו לא קנו לא תליא מידי בדין מהב"ע ולא בדין אעל"מ. רק אם נימא כספיקו של המל"מ דאי מד"ת אינו מייבם ה"ל אשת אח שלא במקום מצוה וי"ל דבכה"ג אין קידושין תופסין. ואם נימא לאידך גיסא דכיון שריבה הכתוב לחליצה פקע מינה איסור אשת אח ודינה כח"ל שקידושין תופסין בהן מ"מ לא קנאה מדין ייבום אלא מדין אישות (ובשוגג ואונס לא קנה כלל). וכמ"ש בשעה"מ פ"ו מהל' ייבום. ויש לפלפל בזה הרבה ואכמ"ל:

ה ומאחר שביארתי דמגמרא דיבמות אין ראיה לדין מהב"ע באיסור דרבנן. חזרנו לדברינו שהוכחנו לעיל מהך ירושלמי דידן דגם בעבירה דרבנן נמי פסלינן משום מהב"ע. מהא דהקורע בשבת חשיב מצוה הב"ע רק משום דלאו גופה עבירה כו' כנ"ל. אך יש לדחות דלעולם י"ל דבעבירה דרבנן לא פסלינן משום מהב"ע ומלבד שי"ל קצת מהך דירושלמי דדוקא בקריעה שהיא מצוה דרבנן (כמש"ל מדברי הרמב"ם) נפסלת ע"י עבירה דרבנן. משא"כ מצוה דאורייתא אינה נפסלת ע"י עבירה דרבנן). דהנה קיי"ל בש"ע חו"מ (סי' רל"ד ס"ג) דהמוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מד"ס מה שאכל אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום. ובאיסור דאורייתא אף על מה שאכל מחזיר לו הדמים. והש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז פסק דבאיסור דרבנן אפילו המותר משוויה אין צריך להחזיר (אע"ג דהוי מקח טעות). ובנתיבות שם כתב בטעמו דאיסור דרבנן כשאכל בשוגג א"צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי והרי נהנה כמו מן הכשירה. וכתב ראיה מהא דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא בעירובין (דס"ז ע"ב). וע"ש בדס"ה ע"ב. וכה"ג איתא נמי בר"ה (דכ"ט סע"ב). ואף לפמ"ש בנו"ב מ"ת חאה"ע סי' ל"ה דהא דעבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא היינו דוקא בתלמיד לפני רבו כשהורה הרב כו'. (וכבר קדמו בזה בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' י"ט. והנו"ב לא ראה דבריו אמנם בתשו' המיוחסות להרמב"ן (ס"ס ק"נ) משמע להפך ע"ש). ואמנם היא גופה טעמא בעי אמאי באיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה. ובפרט לפ"ד הרמב"ם ריש הל' ממרים שהעובר על ד"ס עובר בלא תסור מדאורייתא. ומבואר שם בלח"מ בשם המבי"ט דהא דס' דרבנן לקולא הוא רק משום שחכמים התנו כך בתחלה בתקנתם כו'. וכבר האריכו בזה האחרונים שלדעתו כל דרבנן הוא כד"ת ממש. וא"כ למה יגרע איסור דרבנן שהעובר בשוגג א"צ כפרה. והעיקר מה שי"ל בזה דאף שהתורה צותה בלאו דלא תסור שלא לעבור על ד"ס מ"מ איסור זה הוא אקרקפתא דגברא שאסור לו לעבור ע"ד חכמים. אבל לא איסור חפצא. דבאיסור תורה כמו חלב ודם שהדבר עצמו אסור מה"ת (דאיסורי תורה הוי איסור חפצא כמבואר ברש"י בכריתות די"ד ע"א ד"ה איסור הנייה וע' בתשו' הרשב"א סי' תרט"ו. ואף שמבואר בר"ן בנדרים די"ח ע"א דמצות הוו אגברא ולא אחפצא היינו במ"ע אבל באיסורים הוי שפיר איסור חפצא). ומש"ה אף שאכלו בשוגג צריך כפרה שהרי אכל דבר איסור בשוגג. אבל באיסור דרבנן אין איסור תורה על הדבר בעצמותו אבל הוא רק על האדם העובר ומש"ה כל שהיה שוגג ולא כיון לעבור ע"ד חכמים לא עבד איסורא כלל. וא"ש. ובזה יש לבאר בכמה דוכתי. ואכמ"ל. ולפי סברא זו י"ל דלמסקנת הירושלמי דמחלק בדין מהב"ע תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה. ופירשנו לעיל שהכוונה לחלק במהב"ע בין שהעבירה הוא בעצם הדבר ובין שהעבירה היא רק על הפעולה שהיא פעולת איסור כנ"ל. וממילא י"ל דבאיסור דרבנן דלעולם האיסור רק על הפעולה ולא בעצם הדבר כנ"ל מש"ה אינו פסול משום מהב"ע. רק קודם דמסיק הירושלמי הך חילוקא וסבר דאף ע"י פעולת איסור פוסל משום מהב"ע א"כ גם באיסור דרבנן יש לפסול מה"ט (דאיסור דרבנן הוי כדאורייתא ממש כנ"ל). ושפיר הוצרך הירושלמי לשנויי כנ"ל:

ו ואולם כ"ז ביארנו לפי דרכו של הקה"ע בפי' הירושלמי דהקושיא ממצה גזולה קאי על הקורע בשבת דאמאי יי"ח קריעה. אך י"ל בע"א. דהנה בתחלת דברי הירושלמי שם בעון קמיה דר' בא היאך מד"א תמן השוחט חטאתו בשבת כופר ומביא אחרת אוף הכא לא יצא ידי קורעו אלא כר"ש כו'. ובש"ק שם כתב בעצמו דא"א לפרש דמביא חטאת אחרת מטעם קנס (ולא ניתן להאמר כלל). אלא דמביא חטאת אחרת על שגגת שבת הואיל והורצה והכא מדקתני במתני' דאינו חייב מוכיח הירושלמי דלא יי"ח קריעה וזוהי קושיית הירושלמי. אלא דלפי פירושו זה קשה דלמה הוצרך הירושלמי לשנויי מתני' כר"ש דמשאצ"ל פטור. הא י"ל דמתני' אתיא ככ"ע. דיש לחלק כסברת הרשב"א ביבמות (דק"ג ע"ב) שהובא לעיל. דאף היכא דאין מהב"ע פוסל מ"מ אם יתוקן האיסור עי"ז אם נימא דלא יצא אז אמרינן דלא יצא. וא"כ גבי קריעה אם נימא דלא יצא ה"ל מקלקל ופטור מש"ה אמרינן דלא יצא. משא"כ בשוחט בשבת דלא יתוקן האיסור אם נימא דלא כיפר דמ"מ עבר על נטילת נשמה (ובפסחים (דע"ג ע"א) אמרינן דחשיב מתקן במה שתיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ ואין סברא לומר שבזה ג"כ יחלקו הבבלי והירושלמי). אך זה לק"מ. דשפיר הוצרך הירושלמי לשנויי מתני' כר"ש. דלר"י דמשאצ"ל חייב ומחייב בקורע בחמתו משום דעושה נח"ר ליצרו. ובקורע על מתו ג"כ כתב הרמב"ם דחייב משום דדעתו מתיישבת וחומו מתפשר. והקשה התוי"ט דא"כ בקורע על שאר מתים נמי ליחייב. ותירץ דירדה תורה לסוף דעת הבריות דבשאר מתים אין להם צער כ"כ ואין כאן שיכוך חמה. ולפ"ז בקורע על מתו שחייב להתאבל עליו חייב בשבת משום דשיכך חמתו וצערו. ואפי' נימא דלא יי"ח קריעה וצריך לחזור ולקרוע אח"כ. מ"מ סוף סוף חייב על קריעה זו משום שיכוך חמתו עכ"פ בטבע. ואין זה תלוי בדין אם יי"ח קריעה או לא. וכמו בקורע בחמתו דג"כ חייב לר"י אף דעושה איסור בזה. אבל לר"ש דמשאצ"ל פטור ופוטר נמי בקורע בחמתו וס"ל דלא חשיב מתקן במה שעושה נח"ר ליצרו. רק בקורע על מתו מחייב ר"ש משום שיי"ח קריעה וחשיב מתקן בזה. ולדידי' אם נימא דלא יי"ח קריעה ה"ל מקלקל ופטור. וי"ל כסברת הרשב"א הנ"ל דמש"ה אמרינן דהקורע בשבת לא יי"ח קריעה ופטור. ובזה ניחא מה שהקשה בש"ק שם ע"ד התוס' מהא דבירושלמי מפרש דלר"ש אפי' מתו הוי משאצ"ל ולהנ"ל סברת הירושלמי הוא דלר"ש פטור משום דאמרינן שלא יי"ח וכנ"ל. משא"כ בברייתא דמייתי בגמרא דידן דהקורע בשבת יי"ח קריעה ממילא חייב אפי' לר"ש וכנ"ל ובמ"ש אח"כ שם בירושלמי א"ל תמן הוא גרם לעצמו הכא את גרמת לו אמר ר"י ואפי' תמן את גרמת לו שאילולא שאמרת לו שיביא היאך היה מתכפר לו הוי צורך מימר ר"ש היא. ופי' הק"ע בזה דחוק מאוד. אלא הפירוש דר' בא סבר לומר דא"צ לאוקמי מתני' כר"ש. (ומטעם סברת הרשב"א הנ"ל דאמרינן דלא יצא כדי שיתוקן האיסור וכנ"ל). אלא סבר לחלק בדין מהב"ע דעיקר טעם פסול מהב"ע הוא שהמצוה מתחלה לא נעשית כהלכתה. (וכמו דלבסוף מסיק כן הירושלמי מקרא דאלה המצות אם עשייתן כמצותן הן מצות כו'). וזה שייך במצוה דרמיה עליה רחמנא בחובה וכמו קריעה דצריך להיות עשיית המצוה כהלכתה מתחלה אבל בשוחט חטאתו בשבת דעיקר מצוה זו דהבאת חטאת באה מחמת שחטא ומתחייב חטאת אין כאן תנאי זה שיהיה עשיית המצוה מתחלה כהלכתו. ודחי ר' יוסי דמ"מ אחר שחטא התורה חייבתו בקרבן וצ"ל המצוה כהלכתו כמו בכל המצות. אלא כדשנינן מעיקרא דלא פסלינן כלל משום מהב"ע רק בקריעה דאם נימא דלא יצא עי"ז יתוקן האיסור ואתיא כר"ש וכנ"ל. והדר מקשה הירושלמי ממצה גזולה דאין יי"ח בפסח משום מהב"ע. וא"כ מ"ש שוחט חטאתו בשבת דכיפר ולמה לא נפסול משום מהב"ע. (אף שלא יתוקן האיסור עי"ז. וכמו במצה גזולה דלא יי"ח). ומשני תמן גופה עבירה כו'. ולפי פירוש זה שיטת הירושלמי דהקורע בשבת לא יי"ח קריעה ואין זה תלוי בדין מהב"ע רק כסברת הרשב"א הנ"ל משום שעי"ז יתוקן האיסור וכנ"ל. ולפ"ז נדחה מ"ש לעיל להוכיח מהך ירושלמי דמצוה דרבנן נמי נפסלת משום מהב"ע, וכן לענין שעבירה דרבנן פוסלת משום מהב"ע. ולהנ"ל לא מוכח מידי מהכא. אלא שמדברי הרמב"ן שהביא הב"י ביו"ד סי' ש"מ מבואר דמפרש בירושלמי דהקושיא ממצה גזולה קאי אהקורע בשבת וכפי' הקה"ע הנ"ל:

ז אך לכאורה גם לפי פירושנו הנ"ל בירושלמי מ"מ יש להוכיח מהכא דעבירה דרבנן נמי פוסלת משום מהב"ע. (וצ"ל כדברינו לעיל אות ה'). מהא דפריך הירושלמי מהוציא מצה מרה"י לרה"ר. וכבר כתבנו לעיל (אות ג') דהירושלמי לא פליג בסברא זו שכתבו התוס' בסוכה דמהב"ע הוא דוקא באם דשלא ע"י העבירה לא היה יכול לעשות המצוה. דסברא מוכרחת היא. רק דהירושלמי ס"ל דכאן חשיב העבירה סבת המצוה במה שהביא אליו בעבירה דבר המצוה. ולפ"ז קשה לפמ"ש התוס' בכמה דוכתי (ביומא דע"ט ע"ב ד"ה לומר, ובעירובין ד"פ ע"ב ד"ה אגב, ובחולין דק"ג ע"ב ד"ה חלקו). דשיעור גרוגרת הוא יותר מכזית וכדמוכח מגמרא דשבת (דצ"א סע"א). וזה דלא כמ"ש המג"א (סי' שס"ח סק"ב לפ"ד הרמב"ם, וע' במג"א סי' תפ"ו). וא"כ קשה על הירושלמי דהא בהוציא מצה מרה"י לרה"ר בלא"ה לא הוי מהב"ע דלא באה המצוה ע"י העבירה דהא חיוב מלאכת הוצאה בשבת הוא בכגרוגרת וחיוב אכילת מצה הוא בכזית. ואם הוציא כזית פטור. וא"כ עיקר העבירה במה שהוציא כגרוגרת שהוא יותר מכזית. וזה אינו שייך כלל להמצוה דלקיום המצוה א"צ כלל שיעור זה והיה יכול להוציא רק כזית שיצא י"ח המצוה ולא יתחייב משום שבת. אלא דלפ"ד המל"מ (ריש פי"ח מהל' שבת) דכל השיעורין דשבת הוא רק לחיוב חטאת אבל יש איסור מה"ת אף בפחות מכשיעור כדין ח"ש שאסור מה"ת. (ושכ"ד רש"י והג"א ע"ש). לפ"ז ניחא הכא דהא אף בכזית יש איסור תורה משום הוצאת שבת והוי שפיר מהב"ע שעבר באיסור דאורייתא בכזית מצה של מצוה. אך לפ"ד הח"צ בתשו' סי' פ"ו והובא בהגהת המל"מ שם דס"ל דבאיסורי שבת פחות מכשיעור ליכא איסור דאורייתא כלל (דמקרא דכל חלב י"ל איסור ח"ש רק באיסורי אכילה) א"כ הדק"ל הכא. ובתוספתא ברפ"ד דביצה מבואר להדיא כדעת הח"צ ולא כדעת המל"מ הנ"ל. דבמלאכות שבת פחות מכשיעור הוי רק איסור דרבנן. ולכאורה מזה מוכח דסובר הירושלמי דעבירה דרבנן נמי פוסלת משום מהב"ע. ולדעת התוס' שהובא לעיל דס"ל דעבירה דרבנן אינה פוסלת משום מהב"ע. צ"ל כמ"ש לעיל (אות ה') דזהו למסקנא דירושלמי דמחלק בין שהאיסור על גוף הדבר או על הפעולה ומש"ה נמי באיסור דרבנן ליכא מהב"ע וכנ"ל. אך י"ל לפי מה דאמרינן בשבת (דצ"א רע"ב) לענין שתי הלחם ולחם הפנים דשיעורן בכגרוגרת ולא אמרינן מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית היינו משום מדאפקיה חוץ לחומת עזרה איפסיל ליה ביוצא כו' וא"כ לענין כזית מצה י"ל דחייב עליו בשבת בכזית דמדחשיב כזית לענין מצה חשיב נמי לענין שבת. מיהו הא לא נפשטה הבעיא בגמרא התם בזרק כזית תרומה לבית טמא כו' אי אמרינן הך סברא. וכ"פ שם הרמב"ם דה"ז ספק כו' וצ"ל דמהירושלמי ג"כ אין לפשוט זה. ולפמ"ש לעיל ניחא הכל:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה