אור ברסלב
תורת חסד סימן ל

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן ל

סימן כט

א ע"ד קושייתו כעת בגמרא דר"ה (דכ"ח ע"א) דאר"י בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא. והקשה רומע"ל לפי מ"ש הפוסקים (ובמגילת אסתר בשורש ט' ביאר זה באורך) דלאו דלא תביא תועבה הוא אף בלא נהנה. א"כ אמאי אם תקע בשופר של ע"ז יצא. נהי נמי דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ הא אף בלא הנאה עובר בלא תביא כנ"ל והוי מהב"ע. עכ"ד מעלתו. וכבר נשאלתי כן מהרב דטארניגראד והשבתי לו בקצרה, וכעת למעלתו אבאר יותר. ולכאורה לפמ"ש התוס' סוכה (ריש דף ל') גבי לולב של אשירה דלא פסלינן משום מהב"ע דפסול מהב"ע הוא דוקא היכא שע"י העבירה באה המצוה כו' ע"ש. ובירושלמי דשבת (פי"ג ה"ב) גבי הוציא מצה מרה"י לרה"ר דאמר שם תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה. ובש"ק שם פי' שזהו כסברת התוס' דסוכה הנ"ל וא"כ ה"נ העבירה שהביא תועבה לביתו ג"כ לא חשיב הכא העבירה סבת המצוה (ע"י מה שהבאת הדבר לביתו בעבירה) כמו בהוציא המצה מרה"י לרה"ר שיי"ח בפסח ול"ח מהב"ע. אמנם באמת אין הפירוש בירושלמי כמ"ש הש"ק הנ"ל וכמו שאבאר לקמן (בסי' שאח"ז) כוונה אחרת בדברי הירושלמי הנ"ל. ואדרבה מהתם משמע דבכה"ג שייך שפיר מהב"ע וכמ"ש לקמן. אך יש לומר מגמ' דגיטין (דנ"ה ע"א) ור"י אמר ד"ת בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת כו' מ"ט ייאוש כדי קני. ולשיטת התוס' שם (סד"ה מ"ט) דר"י נמי ס"ל דייאוש גרידא לא קני רק עם שינוי השם אלא דר"י לא חייש למהב"ע. וכ"כ התוס' בב"ק (דס"ז ע"ב) לחד תירוצא. ולפ"ז קשה מסוגיא דר"ה שם דאר"י בשופר של שלמים דאם תקע לא יצא. אמאי בדיעבד לא יצא כיון דרב יהודה גופיה לא חייש למהב"ע (להמפרשים שם בטעמיה דלא יצא משום מהב"ע. ומה שי"ל מהא דכל דא"ר ל"ת אעל"מ וכרבא בתמורה (ד"ד ע"ב) מבואר במ"א). ומזה מוכח כסברת הרשב"א בחידושיו ליבמות (דק"ג סע"ב) דשאני הכא דכיון דאם נימא דלא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא אמרינן דלא יצא דאם נימא דיצא עכשיו הוא שנהנה. ולפי זה י"ל דבעלמא לא חייש ר"י למהב"ע היכא שעי"ז לא יתוקן האיסור אם נימא דלא יצא. וכמבואר. וכה"ג כתב המהרי"ט לחלק בענין כל מידי דא"ר ל"ת אעל"מ מהא דהשוחט בשבת בחולין (די"ד ע"א). ומעתה כ"ז שייך לענין איסור הנאה שבשופר של ע"ז. דאם נימא דלא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא מש"ה אר"י דלא יצא. אבל אי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו רק שהאיסור בשופר של ע"ז במה שהביא התועבה לביתו ואיסור זה לא יתוקן כלל אם נימא דלא יצא. א"כ ר"י לטעמיה דבכה"ג לא חייש למהב"ע כלל. ומש"ה אמר ר"י הכא דיצא. ומיושב קושייתו אמימרא דר"י כנ"ל. אלא דמ"מ תיקשי על הפוסקים דקיי"ל הכא כר"י דבשופר של ע"ז אם תקע יצא. והא אנן קיי"ל בעלמא דמהב"ע פסול בכה"ג. (וגם לחד גירסא בתוס' שם גריס הכא רבא משום קושייתם לר"י גופיה מ"ש בשופר של שלמים דאם תקע לא יצא ובשופר של ע"ז יצא). ולפנינו יבואר דאף על דעת הפוסקים לק"מ הכא מה"ט גופיה. דבכה"ג דהכא לכ"ע לא פסול מהב"ע אא"כ עי"ז יתוקן האיסור. וכדבעינן למימר לקמן. ובפשיטות י"ל עפ"י דברי הירושלמי רפ"ג דסוכה דמחלק בין לולב לשופר לענין מהב"ע דאר"ח תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא כו'. הרי כיון דעיקר המצוה בשמיעת קולו והקול אינו עבירה מש"ה לא שייך ביה פסול מהב"ע כיון שאינו נוגע להדבר עצמו וי"ל דגמרא דידן נמי ס"ל כהירושלמי בהך סברא. רק למ"ד מצות ליהנות ניתנו ס"ל דלא יצא כיון שעי"ז יתוקן האיסור דאם לא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא וכסברת הרשב"א הנ"ל. משא"כ לענין לאו דל"ת תועבה דאיסור זה לא יתוקן אם נימא דלא יצא ממילא אין לפסול משום מהב"ע וכסברת הירושלמי הנ"ל. ואמנם לדעת ר"ת שהביאו התוס' בסוכה (דל"ב ע"א) ובחולין (דפ"ט ע"א) וביבמות (דק"ד ע"ב) שמפרש דהכא מיירי בשופר ע"ז של עכו"ם אחר שביטלו ולכתחילה לא יתקע בו משום דמאיס כו' ע"ש ולפ"ז בלא"ה ניחא הכא בפשיטות דהתקיעה היא בהיתר גמור. והקושיא רק לדעת החולקים על ר"ת בתוס' שם וס"ל דמיירי כאן בע"ז של עכו"ם קודם הביטול. (ובסמוך יבואר מה שיש לדון בזה דכיון דאית ליה תקנתא בביטול מש"ה אין עליו פסול מהב"ע):

ב ומלבד כל הנ"ל. הנה נודע מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן (במצוה קצ"ד). שלדעת הרמב"ן שם דלאו דלא תביא תועבה כו' הוא רק בע"ז עצמה אבל משמשי ע"ז אינן בכלל לאו זה. והכא בשופר של ע"ז שפירש"י ששימשו בו לע"ז ונאסר בהנאה כו'. וא"כ לפ"ד הרמב"ן אין בזה כלל לאו דלא תביא רק איסור הנאה. ואם מצות לל"נ אין כאן איסור כלל. וגם לפמ"ש הריטב"א בספ"ק דע"ז (דכ"א ע"א) דבע"ז גופה נמי מדאורייתא האיסור דלא תביא תועבה הוא רק שלא יכניסנה לביתו ליהנות ממנה. אבל הכנסת ע"ז בלא הנאה אסור רק מדרבנן. ובזה מתרץ קושיית התוס' על השכרת בתים בח"ל ע"ש. וא"כ י"ל הכא דלא חיישינן למהב"ע משום הך איסור דרבנן. דאף דרש"י בפסחים (דל"ט ע"א) גבי מרור של טבל ס"ל דבאיסור דרבנן נמי פוסל משום מהב"ע. אין זה מוסכם לכ"ע וכמ"ש האחרונים (ובתוס' נדרים (ד"י ע"א ד"ה אדם) נמי משמע דס"ל דבאיסור דרבנן לא מיפסיל משום מהב"ע. דאל"כ היאך הוכיחו דיש איסור דאורייתא בשלמים מהא דר"ה דאם תקע בשופר של שלמים לא יצא ע"ש). וא"כ לפ"ד הרמב"ם הנ"ל דס"ל דבמשמשי ע"ז נמי איכא לאו דלא תביא תועבה י"ל דס"ל כדעת הריטב"א דהכנסה לביתו בלא הנאה לא אסור רק מדרבנן. וכ"מ בהדיא מדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' ע"ז ה"ב) שדעתו כהריטב"א הנ"ל. ולא כהמגי"א בדעת הרמב"ם. רק שמדברי התוס' בע"ז שם (שלא תירצו כהריטב"א) משמע דס"ל דהכנסת ע"ז אף בלא הנאה אסור מדאורייתא מולא תביא תועבה כו'. מ"מ י"ל דהתוס' ס"ל כדעת הרמב"ן הנ"ל דלאו דלא תביא תועבה היא רק בע"ז עצמה ולא במשמשי ע"ז וכנ"ל ולק"מ הכא:

והנה בזה הי' י"ל בקושיית התוס' בסוגיין דר"ה. בהא דר"י ס"ל בשופר של ע"ז דיצא ובשופר של שלמים לא יצא דמצות ליהנות ניתנו. (ומש"ה שינו הגירסא רבא במקום ר"י. ובסוכה וחולין שם הוכיחו מזה כדעת הר"ת דמיירי אחר ביטול וכנ"ל). וגם במה שהקשו מברייתא דחולין (דפ"ט ע"א) דתניא תקע לא יצא. ולכאורה היה י"ל דבשופר של ע"ז היכא דאין לו שופר אחר יבוא מ"ע דשופר וידחה ל"ת דלא ידבק כו' דהיינו איסור הנאה של ע"ז. ובשופר של שלמים ניחא דלא שייך לומר דהעשה ידחה לל"ת דמעילה. דמלבד די"ל דל"ת דמעילה הוי בכלל ל"ת שבמקדש שאינה נדחית מפני עשה כדאיתא בזבחים (דצ"ז ע"ב). ובלא"ה י"ל דאיסור מעילה ג"כ לא גרע מגזל דלא שייך לומר שידחה איסור גזל מפני עשה דאין עליו חיוב מ"ע כלל במה שביד אחרים שאינו שלו דלגבי דידיה הוי כמי שאינו בעולם. וזה פשוט. אבל איסור הנאה של משמשי ע"ז שזהו רק מצד איסור שבו למה לא ידחה מפני מ"ע דשופר. מיהו לפ"ד הרמב"ם הנ"ל דבמשמשי ע"ז יש ג"כ לאו דלא תביא תועבה וכנ"ל. א"כ לק"מ הכא. מלבד שי"ל דלענין הלאו דלא תביא תועבה לא הוי כאן בעידנא דמיעקר כו'. דהלאו הוא עובר משעת הבאה והעשה לא מקיים עד דתקע. (רק דזה תליא בפלוגתא שהביא הנ"י בפ"ב דב"מ לענין השבת אבדה בכהן בבה"ק דהעשה לא מקיים עד דמהדר ליה למאריה והל"ת בשעה שנטמא ולפ"ד הרנב"ר שהביא שם דכיון דמתעסק הוא במצות השבה הוי זה כמו בעידנא דמיעקר כו', א"כ ה"נ י"ל הכא). אמנם בלא"ה י"ל לפמ"ש בספר כריתות להר"ש מקינון (בל"ל ס"ס קס"ד) דשום עשה אין דוחה תרי לאוין וא"כ ה"נ בשופר של ע"ז יש שני לאוין לא ידבק ולא תביא תועבה לפ"ד הרמב"ם הנ"ל. מש"ה אין מ"ע דשופר דוחה לשני לאוין. והשתא אם נימא כדעת המגי"א הנ"ל דלאו דלא תביא תועבה הוא אף בלא נהנה כלל. (וכדמשמע בתוס' דע"ז הנ"ל). א"כ א"ש בזה הא דאר"י בשופר של ע"ז דיצא אף דבשל שלמים לא יצא דס"ל מצות ליהנות ניתנו. מ"מ כאן הא אע"ג דאין עשה דוחה שני ל"ת מ"מ חד ל"ת נדחה שפיר. וכיון דהעשה דשופר דוחה לל"ת דלא ידבק כו'. וא"כ מצד הך לאו דל"ת תועבה אין לפסול בדיעבד דהא כבר כתבתי לעיל דר"י לא ס"ל פסול מהב"ע רק היכא דאי נימא דלא יצא לא נהנה כלל ולא עביד איסורא מש"ה י"ל דלא יצא וכסברת הרשב"א הנ"ל, משא"כ לענין הלאו דל"ת תועבה דאיסור זה לא יתוקן כלל אם נימא דלא יצא ובכה"ג לא חייש ר"י למהב"ע כלל. וכיון דאין לפסול בדיעבד לומר דלא יצא אלא רק משום איסור הנאה דלא ידבק לר"י דמצות ליהנות ניתנו. וא"כ הא עשה דוחה רק לחד ל"ת לחוד מש"ה אמר ר"י בשופר של ע"ז דיצא. משא"כ בשופר של שלמים דשם לא שייך לומר עשה דוחה לל"ת וכנ"ל מש"ה אמר ר"י דלא יצא וא"ש. אך לפמ"ש לעיל דהתוס' ס"ל דבמשמשי ע"ז ליכא לאו דלא תביא תועבה וכדעת הרמב"ן הנ"ל. וא"כ הא דאר"י דבשופר של ע"ז לכתחילה לא יתקע בו ע"כ מיירי בשיש לו שופר אחר. (וכ"מ שאתה יכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת). וא"כ שפיר הקשו התוס' דא"כ בדיעבד אמאי יצא לר"י ומ"ש משופר של שלמים וכנ"ל. מיהו בעיקר דברי ס' כריתות הנ"ל דאין עשה דוחה שני לאוין. וכנראה מדבריו שלמד זה מהא דאמרו בלאו הניתק לעשה דאין עשה מנתק שני לאוין. ולכאורה אין זה מוכרח כלל. (וגם בלאו הניתק לעשה כבר כתבו התוס' בכ"ד לחלק בזה אם הלאוין סמוכין כו'). וי"ל דזה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ע בנזיר (דמ"ח סע"ב) דלר"י שם דס"ל מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין כו'. ה"נ י"ל כן גבי עשה דוחה ל"ת וג"ז י"ל ולחלק כו'. (וע' תוס' יבמות ד"ג ע"ב ד"ה ל"ת דמוכח דס"ל דעשה דוחה תרי לאוין. וע' בנזיר דמ"א ע"א ד"ה ופריך כדלעיל כו'. ושם דנ"ח ע"ב בתוד"ה ולמאן). והנה לכאורה קשה לפ"ד הספר כריתות הנ"ל מגמ' דיבמות (ד"כ ע"א) דפריך הגמרא גבי אלמנה לכ"ג דחולצת ולא מתייבמת קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנישואין כו' אלא מן האירוסין ל"ת גרידא הוא יבא עשה וידחה ל"ת. וקשה דהא בקידושין (דע"ח ע"א) אר"י כה"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל. וכן קיי"ל. (וע"ש בתוס' רי"ד דכשגמר ביאתו לוקה משום ל"י זרעו אע"פ שלא נתעברה כו' ע"ש. וכ"מ בגמרא. ולא כדעת הרדב"ז בתשובה ומבואר במ"א). וא"כ מאי מקשה הגמרא ביבמות דליתי עשה ולידחי ל"ת. הא בכ"ג באלמנה יש שני לאוין ואין עשה דוחה שני ל"ת לפ"ד הכריתות הנ"ל. וי"ל דלק"מ. דעיקר הלאו באלמנה לכ"ג הוא מלא יקח והלאו דלא יחלל הוא על שחילל אותה וכדפירש"י שם. והרי הך גופה דאלמנה לכ"ג נעשית חללה היא משום שביאתה בעבירה פוסל בה (כדאיתא שם דע"ה ע"א) והוא מסובב מן הסיבה של העבירה דעצם הלאו דלא יקח. וא"כ אם נימא דליתי עשה דייבום ולידחי ל"ת דלא יקח א"כ יהיה הכה"ג מותר לייבם את האלמנה ואין כאן ביאת עבירה כלל וממילא לא נתחללה בביאתו שהיא בהיתר ולא עבר כלל על לאו דלא יחלל. ושפיר פריך הגמ' דהעשה דייבום ידחה הל"ת דלא יקח. וממילא תו לית כאן עוד לאו כלל. וכיוצא בזה י"ל על קושיית העולם גבי פרוטה דרב יוסף דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ומקשים דהא גבי צדקה איכא נמי לאו דלא תאמץ את לבבך. וכמ"ש התוס' (במס' ב"ב ד"ח ע"ב) והעוסק במצוה אינו פטור מל"ת. וי"ל ג"כ דלאו דלא תאמץ את לבבך ליתא רק היכא דאיכא מ"ע דנתון תתן. ובמ"א כתבתי ליישב זה באופן אחר ואין להאריך:

ועתה נבאר מ"ש לעיל דאף להחולקים ע"ד ר"ת וס"ל דשופר של ע"ז דמיירי בשמעתין היינו בשופר של עכו"ם קודם הביטול. מ"מ י"ל כיון דאית ליה תקנתא בביטול משו"ה ממילא אף שעדיין לא ביטלו מ"מ אין כאן פסול מהב"ע. דעיקר פסול מהב"ע נפקא לן מקרא דוהבאתם גזול ואת הפסח וגו' ודרשינן דגזול דומיא דפסח דלית ליה תקנתא כו'. משא"כ באיסור דאית ליה תקנתא ויש היתר לאיסורו ליכא למילף מהתם שיפסל משום מהב"ע. (ובגזול לית ליה תקנתא כמו שהוא עתה דאם אח"כ יתננו לו הנגזל במתנה אז יהיה קנין חדש שקנהו אח"כ ופנים חדשות באו לכאן, משא"כ כאן שיש תקנה לאיסורו כמו שהוא). וכדמצינו בכמה דוכתי דאיסור שיש היתר לאיסורו קיל יותר. וכדאיתא בפסחים (דמ"ד רע"ב ובקידושין (דל"ח סע"א) ובחולין (דס"ט ע"א) בבעיא דמהו לגמוע חלבו כו' או דילמא התם איתא תקנתא לאיסורו בשחיטה הכא לית ליה תקנתא לאיסורו כו'. וביומא (דפ"ד סע"א) ומ"ס תרומה חמירא אבל טבל אפשר לתקוני כו'. הרי דמש"ה אע"ג דעדיין לא נתקן מ"מ האיסור קיל יותר. ובזה מיושב תמיהת התוס' בסוכה (ד"ל ע"א סד"ה משום דל"ל קרא דאין יוצאין במצה של טבל תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה. ולהנ"ל ניחא בפשיטות. דלא ילפינן פסול מהב"ע רק באיסור שאין היתר לאיסורו משא"כ בטבל שיש לו היתר וכנ"ל. רק דלפ"ז משמע דהתוס' בסוכה שם לא ס"ל חילוק זה מדהקשו כן. וגם לכאורה יש סתירה לדברינו מדברי רש"י בפסחים (ריש דל"ט) במרור של טבל דפירש"י דלא יצא משום מהב"ע. וכ"כ שם (דל"ה רע"ב) וז"ל ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ כו' א"נ הוי ליה מהב"ע עכ"ל. הרי מבואר בדברי רש"י דטבל נמי ה"ל מהב"ע. רק די"ל שכבר הוקשו המפרשים שם בדברי רש"י דארכביה אתרי ריכשי בשני הטעמים. ובממ"נ אי יש לפסול משום מהב"ע למה לי קרא דמי שאיסורו משום ב"ת חמץ כו'. ובמתני' שם פירש"י ה"ט לחוד. ובתוס' פסחים (דקי"ד ע"ב ד"ה אבל) פירשו משום דמרור איתקש למצה ובמצה של טבל נפקא לן מקרא דלא תאכל עליו חמץ כו'. מבואר מדבריהם דמשום מהב"ע אין לפסול בטבל. וי"ל באופן זה. דודאי באיסורא דאית ליה תקנתא ליכא פסול מהב"ע וכדברינו. רק דלעיל הסברנו זה משום דאיסור שיש היתר לאיסורו קיל יותר וליכא למילף מגזול דפסול משום מהב"ע וכנ"ל. ודברי רש"י הנ"ל סותרים לזה אמנם יותר י"ל מטעם אחר. והיינו עפ"י סברת התוס' בסוכה דפסול מהב"ע הוא רק אם ע"י העבירה באה המצוה וזה באופן שבלא העבירה לא היה יכול לקיים המצוה. אבל באיסור דאית ליה תקנתא דאפשר לתקוני ולמיעבד המצוה בהיתר י"ל דאף שלא תיקן איסורו מ"מ כיון שהוא באפשר לקיים המצוה בלא העבירה ואין המצוה תלויה בהעבירה דוקא מש"ה לא חשיב מצוה הבאה בעבירה. ולפ"ז אין סתירה מדברי רש"י הנ"ל. דהא התם גבי מרור מיירי שא"א לו להפריש המעשר וכגון שיש לו כזית מצומצם. דהא במתני' שם משמע דיוצאים בדמאי לכתחלה דומיא דיוצאים בקלח דתני בהדיה ע"ש. וע"כ בכה"ג. (ואף דבהא דיוצאים במצה של דמאי נסתפקו התוס' שם (דל"ה ע"ב) אי יוצאין דיעבד או לכתחלה, מ"מ במרור דתני להו בחד בבא דיוצאים בדמאי ובקלח כו' משמע לכתחלה). ובכה"ג לית ליה תקנתא וא"א לעשות המצוה בלא העבירה ופסול משום מהב"ע. וגבי מצה נמי בכה"ג פסול משום מהב"ע. רק היכא שיש לו כדי להפריש ויכול לתקנו ולקיים המצוה בהיתר דבכה"ג לא ה"ל מהב"ע כנ"ל בזה צריך קרא דל"ת עליו חמץ כו'. ומש"ה כתב רש"י שם שני הטעמים. ומיושב ג"כ קושיית התוס' בסוכה הנ"ל דשפיר איצטריך קרא בכה"ג דליכא משום מהב"ע וכנ"ל. ובפשיטות יותר י"ל לפמ"ש התוס' בסוכה (דל"ה סע"א ד"ה לחם) דבלא"ה אין יוצאין י"ח במצה של טבל משום דטבל לא חשיב לכם משלכם וקרא איצטריך כשאכל ממנה כמה זיתים דיש כזית משלו לחוד ע"ש. (מיהו בפסחים דל"ח ע"א כתבו התוס' עוד תירוץ ע"ש). ובכה"ג אין לפוסלו ג"כ משום מהב"ע וכנ"ל שוב מצאתי להרמב"ן בליקוטיו לפסחים שכתב להדיא סברא זו שאין בטבל דין מהב"ע מפני שבידו לתקן כו'. אלא שאח"כ נטה שם לסברא אחרת דמהב"ע הוי פסול דרבנן ואיצטריך קרא לפוסלו מדאורייתא. מ"מ כנראה שחזר בו הרמב"ן. שהרי כתב הרמב"ן במלחמותיו פ"ק דפסחים (גבי הך דר"ג דהמקדש משש ולמעלה אפי' בחיטי קורדניתא א"ח לקידושין). דהא דפריך הגמרא ולא בטבל פשיטא דלאו פשיטא הוא אלא פלוגתא נמי היא ודלא כהלכתא כו' ע"ש הרי מבואר דס"ל דלפום הלכתא יוצאין במצה של טבל (כיון דקרא דל"ת עליו חמץ לא ממעט הגמרא מיניה מצה של טבל רק לר"ש דס"ל אאחע"א). ומוכח שדעתו דמצה של טבל לא הוי מהב"ע משום סברא הנ"ל שבידו לתקן כנ"ל ואמנם י"ל ולחלק דסברת הרמב"ן הוא רק בטבל דהוי בידו לתקנו משא"כ בע"ז דצריך שיבטלנו העכו"ם ולא הוי כ"כ בידו. מ"מ אין חילוק זה מוכרח כאן דהעיקר תלוי שעכ"פ יש אפשרות להמצוה בלא העבירה אף דלא הוי בידו וראיתי בחידושי הריטב"א בפסחים שם שדעתו ג"כ דטבל לא חשיב מהב"ע. רק שכתב שם מטעם אחר. ודבריו מגומגמים קצת ואפשר שיש שם ט"ס. ועכ"פ דעת הרמב"ן והריטב"א דטבל לא חשיב מצוה הבאה בעבירה. וגם מדברי התוס' פסחים (דקי"ד ע"ב) הנ"ל משמע כן ובזה מיושב קושייתם בסוכה כנ"ל:

ד ואין להקשות לדברינו דבאיסור שיש היתר ותקנתא לאיסורו ליכא פסול מהב"ע א"כ אמאי אר"י בגמרא דר"ה שם דאם תקע בשופר של שלמים לא יצא ופירש"י שם דמיירי שתלשו מחיים. והא קודם שחיטת הקרבן יכול לישאל לחכם עליו ויש היתר לאיסורו ע"י שאלה וש"מ דבכה"ג נמי פסול משום מהב"ע. ואף שי"ל דמיירי שאח"כ נשחט הקרבן (ואחר השחיטה והזריקה ליתא בשאלה כמ"ש התוס' בכריתות די"ג סע"ב). וגם לפמ"ש התוס' בזבחים (דפ"ו ע"א ד"ה אתיא) בחד פירושא דמיירי הכא בשופר שהפרישו לדמי קרבן. מ"מ י"ל דמיירי בדאתי ליד גזבר דלא מהני ליה שאלה. (ובזה היה מיושב ג"כ קושיית התוס' לר"י מ"ש בשופר של שלמים דלא יצא ובשופר של ע"ז יצא. ולהנ"ל ניחא. דבשלמים דליכא תקנתא לאיסורייהו הוי מהב"ע, משא"כ בשל ע"ז דאית ליה תקנתא בביטול וכנ"ל). מיהו זהו דוחק ובודאי מסתמא מיירי בכל ענין. ומוכח דפסול משום מהב"ע אע"ג דאית ליה תקנתא בשאלה. מ"מ לק"מ מהכא לדברינו הנ"ל. דהא מבואר לעיל דאף ר"י דלא חייש כלל למהב"ע (לפ"ד התוס' גיטין הנ"ל). מ"מ ס"ל הכא דלא יצא וכסברת הרשב"א הנ"ל. דש"ה דאי נימא דלא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא כלל. הרי דאע"ג דר"י לא יליף כלל מהב"ע מקרא מ"מ בכה"ג ס"ל מסברא דלא יצא. (וכן מבואר בריטב"א בר"ה שם דאין זה תלוי כלל בדין מהב"ע ובכה"ג שיתוקן האיסור עי"ז בלא"ה לא יצא לכ"ע). א"כ ה"ה לדידן דקיי"ל פסול מהב"ע אלא דהיכא דיש תקנתא לאיסורא דבכה"ג ליכא למילף מקרא לא פסיל מהב"ע בכה"ג. מ"מ היכא שיתוקן האיסור עי"ז דאם נימא דלא יצא ממילא לא עביד איסורא כלל וכנ"ל. בודאי מסברא י"ל בזה דלא יצא כמו לר"י דלא ס"ל כלל מהב"ע ולמה יגרע זה לדידן וזה פשוט. ומעתה לפ"ז ג"כ מתורץ קושיית מעלתו דליפסיל משום מהב"ע בשופר של ע"ז משום דל"ת תועבה כו'. דזה אינו. כיון דמיירי בע"ז של עכו"ם דאית ליה תקנתא בביטול. א"כ בכה"ג ליכא כלל פסול מהב"ע רק היכא שעי"ז יתוקן האיסור אם נימא דלא יצא אבל כיון דמצות לל"נ רק משום שהביא תועבה לביתו ואיסור זה לא יתוקן כלל אם נימא דלא יצא מש"ה לא שייך כלל פסול מהב"ע. וכבר יישבנו קושייתו לעיל בכמה אופנים. רק כתבתי זה יען שזהו סברא מחודשת בדיני מהב"ע. ולכאורה היא הערה נכונה:

ה אמנם דעת הרמב"ם לכאורה משמע דס"ל דאכילת טבל ג"כ חשיב מהב"ע אף דאית ליה תקנתא ואף דאין ראיה ממ"ש הרמב"ם (בפ"ה מהל' איסורי מזבח ה"ט) אין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל כו' ואצ"ל ערלה וכה"כ שהוא מהב"ע. עכ"ל. דהתם לא קאי טעמא דמהב"ע רק על ערלה וכה"כ דנקט בסוף אבל על טבל וחדש דנקט הרמב"ם ברישא דמילתיה לא שייך כלל מהב"ע שם דהא לא נעשה בהם שום עבירה דאיסורן בא ממילא וגם מותרים בהנאה. והא דאסורים למנחות ונסכים הוא רק מקרא דממשקה ישראל מן המותר לישראל וכמ"ש כן בנו"ב מ"ת (חא"ח סי' קל"ד) בפירוש דברי הרמב"ם שם. ולא כהש"א בסי' צ"ו. (זולת אם נימא כספיקו של המל"מ בפ"ב מהל' תרומות באיסור הנאה של כילוי בטבל אם הוא מדאורייתא ואם נימא דהוא דאורייתא שייך בזה ג"כ מהב"ע כשמביא טבל למנחות ולנסכים כו'. מ"מ א"א לפרש בדעת הרמב"ם דנקט טעם דמהב"ע ארישא דמילתיה ג"כ דהא בחדש דנקט שם לא שייך זה כלל. וע"כ דטעם מהב"ע נקט הרמב"ם רק על סיפא דמילתיה כנ"ל. ועוד דמ"ש המל"מ שם דהרמב"ם פליג על התוס' דס"ל דבקרבן לא שייך הנאה מטעם מצות לל"נ. זהו דוחק. וגם מ"ש הנו"ב שם משום דמלל"נ הוא רק לענין דיעבד אבל לכתחלה אסור הוא דוחק בלשון הרמב"ם שם שכתב ואם הביא לא נתקדשו להיות ראויין לקרבן דמשמע בהדיא דלענין דיעבד קאמר ואם נימא כהמפרשים דהוי מהב"ע בערלה וכה"כ כשמביאם למנחות שעי"ז מבטל מהם מ"ע דשריפה שחייבה תורה לשורפם. ולפ"ז ממילא בטבל וחדש לא שייך זה). אך יש להוכיח ממ"ש הרמב"ם (בפ"ו מהלכות חו"מ ה"י דאין יוצאין במצה של טבל כו'. והקשה הלח"מ דהא מסקנת הגמ' דזהו רק לר"ש דס"ל דאין אחע"א אף בכולל ולדידיה דרשינן מקרא מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו'. ולדידן קיי"ל כרבנן דר"ש דאחע"א בכולל. ולפי זה מוכח דעת הרמב"ם דטעמו הכא דאין יי"ח במצה של טבל הוא משום מהב"ע ומוכח דס"ל דטבל ג"כ חשיב מהב"ע. (והא דהגמרא לא אמר כאן טעם מהב"ע רק מוקי הברייתא כר"ש דאאחע"א כו'. כבר כתבתי במ"א ליישב בכמה אופנים ואכמ"ל). אלא דלכאורה היה אפשר לדחות ולפרש באופן אחר בדעת הרמב"ם כאן דאין טעמו משום מצוה הב"ע כלל. דאין זה דרך הרמב"ם לפסוק נגד פשטות סתמא דגמרא דמשמע דבמצה של טבל ליכא משום מהב"ע רק מקרא דל"ת חמץ כנ"ל. אלא י"ל דהרמב"ם חשב זה לדוחק לומר דסתם מתני' דפסחים דאין יי"ח במצה של טבל אתיא כר"ש דאין אחע"א. (ובפרט לפמ"ש התוס' בחולין (דפ"ט ע"ב ד"ה איסור) בתירוץ קמא לפרש קושיית הגמרא בר"פ ג"ה שם דפשיטא ליה להגמרא דכיון דסתם מתניתין דכריתות ס"ל דאחע"א בכולל א"א לומר שסתם מתני' אחרת תחלוק ע"ז, ע"ש. וכבר ביארתי במ"א דלא תיקשי לדבריהם מגמרא דמכות (דכ"ב סע"א). ולפ"ז ה"נ בסתם מתני' דפסחים דאין יוצאין במצה של טבל ג"כ א"א לומר דאתיא כר"ש דאין אחע"א בכולל ודלא כסתמא דכריתות הנ"ל). ובהכרח דמתני' דאין יוצאין בטבל אתיא ככ"ע ולא רק כר"ש דאין אחע"א. ואף דלכאורה היה י"ל דרב ששת דאמר שם בגמרא דפסחים (דל"ה סע"ב) הא מני ר"ש היא דאמר אין אחע"א כו'. רב ששת לטעמיה אזיל. דרב ששת גופיה ס"ל בפסחים (דקט"ו ע"ב) דמצה בזה"ז דרבנן. ולשיטת התוס' בסוכה (ד"ל סע"א) שפירשו לשמואל התם דבמצוה דרבנן לא חייש למצוה הב"ע. וי"ל דרב ששת נמי הכי ס"ל. ומש"ה איצטריך לאוקמי מתני' כר"ש דאין אחע"א כו'. (דלדידיה נתמעט טבל מקרא דב"ת חמץ וממילא אף בזה"ז דרבנן נמי פוסל כמ"ש התוס' דלקמן דקי"ד ע"ב הנ"ל). משא"כ לדידן דקיי"ל דמצה בזה"ז דאורייתא בלא"ה אין יוצאין במצה של טבל משום מהב"ע. וא"צ לאוקמי מתני' כר"ש. אך כבר ביארתי במ"א דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' דסוכה הנ"ל (ותו דתיקשי ליה לר"ש גופיה למה לי קרא דאין יוצאין במצה של טבל תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דבסוכה שם משמע דר"ש גופיה ס"ל דפסול מהב"ע הוא מדאורייתא. ודוחק לומר דאסמכתא היא. וכ"מ בתוס' בכמה דוכתי. מיהו בתוס' פ"ק דסוכה ד"ט סע"א פי' דפסול מהב"ע דרבנן ע"ש). ותו דרב ששת בגמרא דפסחים קאי לפרש הברייתא דיליף לפסול טבל מקרא דל"ת חמץ ולא קאי אמתני'. וא"כ אין זה תלוי בדרב ששת לטעמיה וכנ"ל. וע"כ היה י"ל בדעת הרמב"ם באופן אחר. שהיה מפרש בגמרא בהא דמוקי הברייתא כר"ש דאאחע"א היינו רק מדנקט הברייתא בהך לישנא יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום ב"ת טבל. דמשמע לישנא דאיסור חמץ אינו חל כלל על איסור טבל. אבל לעולם מתני' דאין יוצאין במצה של טבל אתיא ככ"ע. וכפי שיבואר. וכמו דהגמרא בחולין (ד"ק ע"ב) מוכיח דר"י ס"ל אין אחע"א מהא דאר"י יכול תהא נבילת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת"ל נבילה כו' יצא זה שאין איסורו משום ב"ת נבילה כו'. והוכחת הגמרא שם הוא רק מלישנא דר"י דאמר שאין איסורו משום ב"ת נבילה כו'. אבל עצם הדרשא מקרא דרשינן לכ"ע. וכמו שכתב הר"ש בפ"ט דטהרות משנה ג' וז"ל ומ"ד אחע"א ידרוש הכי מי שאיסורו משום ב"ת נבילה לחודיה יצא זה שאיסורו משום ב"ת נבילה וטמאה. עכ"ל הר"ש. וראיתי בגליון הש"ס להגרע"א שהקשה ע"ד הר"ש הנ"ל מגמרא דפסחים הנ"ל דפריך הגמרא אשינויא דרבינא מידי בלבד כתיב אלא מחוורתא כרב ששת. אמנם פשוט הוא שהר"ש מפרש בגמרא דאמר מחוורתא כרב ששת היינו בפירוש לשון הברייתא דקאמר בהדיא מי שאין איסורו משום ב"ת חמץ בזה אין לומר כשינויא דרבינא רק כרב ששת. אבל מתני' דפסחים אתיא ככ"ע. ולרבנן דר"ש דרשינן הכי מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לחודיה וכנ"ל. וכ"ד הרמב"ם ג"כ. (והנכון לומר שהרמב"ם והר"ש היה גירסתם בגמרא דפסחים מידי בלבד קאמר. והיינו על הברייתא. ולא כגירסתנו מידי בלבד כתיב). ולפי זה אדרבה יהיה מוכח לפ"ד הרמב"ם ג"כ דבטבל ליכא משום מהב"ע. אך קצת לא משמע כן מלשון הרמב"ם שם שכתב וז"ל כל שמברכין עליו ברהמ"ז יוצאין י"ח בו כו' עכ"ל. ומזה משמע דטעמא דלא יי"ח מצה באכילת איסור הוא משום מהב"ע. (וע' ברמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"ט). ואף שג"ז היה יש לדחות דמ"מ טבל נפקא לן מקרא דב"ת חמץ כנ"ל. אך מצאתי בפי' המשנה להרמב"ם בפרק ב דנדרים משנה ב' גבי הא דתנן חומר בנדרים מבשבועות כו'. שכתב שם וז"ל. כמו מי שלא ימצא בליל הפסח אלא מצה שהיא אסורה לו באכילה כגון שתהיה טבל או הקדש שאסור עליו אכילתן לפי שהוא מהב"ע. עכ"ל. מבואר מדבריו דטבל הוי נמי מצוה הבאה בעבירה. אלא דלפמ"ש לעיל (באות ג') לחלק דהיכא שיש לו כזית מצומצם וא"א לו להפריש המעשר אז חשיב מהב"ע כיון שא"א לו לקיים המצוה בלא העבירה משא"כ כשיש לו יותר מכזית ויוכל להפריש ולתקנו ולקיים המצוה בהיתר אז אף כשלא תקנו ואכל טבל לא פסיל משום מהב"ע מאחר שהיה יכול לקיים המצוה בלא העבירה וכנ"ל. לפ"ז י"ל דהרמב"ם בפי' המשנה דנדרים דנקט שם מצה של טבל רק לדוגמא בעלמא. י"ל דמיירי בכה"ג בכזית מצומצם דפסול משום מהב"ע. ובלא"ה נמי אין סתירה כ"כ מדברי הרמב"ם בפי' המשנה דלא מיירי כלל לענין דיעבד שלא יי"ח בדיעבד במצה של טבל משום מהב"ע רק לענין לכתחלה שאסור לאוכלה. ע"ש בדבריו. (וכעין מ"ש בסי' שאח"ז אות ב'. לפרש בגמרא דברכות בעובדא דר"א דפריך מהב"ע היא היינו רק לענין לכתחלה. אבל בדיעבד אין לפסול שם משום מהב"ע ע"ש). ועדיין י"ל כדברינו הנ"ל לענין דיעבד דפסול משום מהב"ע דנ"ל מקרא דוהבאתם גזול כו'. היינו רק דומיא דהתם דלית ליה תקנתא משא"כ בטבל וכה"ג. רק דמ"מ פשטות דבריו ל"מ כן, ובמ"א יבואר יותר אי"ה:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה