תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן כב
ע"ד שאלתו. בסוחר אחד ממחנהו שבא לביתו בליל בדיקת חמץ ובדק חמצו כדין ולמחר בע"פ בשחרית ביטל חמצו וביער חמצו בזמנו כהלכתו. אך ע"פ מקרה שאירע שאיזה ימים קודם בואו לביתו העמידו סחורות חמוצים במרתף שלו מה שנשלח אליו מהסוחרים שלו וקיבלם האיש אשר על ביתו בשבילו כדרכו תמיד שהוא הממונה שלו בעסק זה. וכעת מחמת סיבות שונות שכח האיש מלהודיעו עד אחר עבור ימי הפסח וכל ימי הפסח לא ידע כלל שיש לו חמץ במרתף ולא נמכר לנכרי כלל. מה דינו של חמץ זה אחר הפסח אם יש להתירו בהנאה או לא ובד' האחרונים יש אוסרים ויש מתירים בכה"ג. ואין בידינו להכריע. ויורנו בזה דעתוה"ק עכ"ד:
א הנה הרמב"ם פ"א מהלכות חו"מ ה"ג כתב וז"ל. חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם ודבר זה קנס מד"ס מפני שעבר בב"י וב"י אסרוהו אפילו הניחו בשגגה או באונס כדי שלא יניח כו' כדי שיהנה בו אחר הפסח עכ"ל. וכ"פ בש"ע סי' תמ"ח ס"ג. ושם בסעיף ה' כתב דחמץ אחר הפסח אסור אע"פ שביטלו. ומקור ד"ז מהירושלמי דפכ"ש חמץ שהפקירו ר' יוחנן אסר ורשב"ל שרי, ומסיק שם דטעמיה דר' יוחנן משום דחשש להערמה ורשב"ל לא חשש להערמה ופסקו הפוסקים כר' יוחנן. (ופי' חשש הערמה דירושלמי כתבו הרא"ש והטור שיערים לומר שביטלו והוא לא ביטלו. ומדברי הרשב"א דייקו האחרונים שמפרש בירושלמי דחשש הערמה הוא שהפקירו לחזור ולזכות בו אחר הפסח. ועוד י"מ דחשש הערמה הוא שלא יניח חמצו במזיד אחר שביטלו ויעבור על תקנת חכמים שהצריכו לבערו דוקא). ויש להסתפק בהך דנ"ד דאיכא תרתי למעליותא. שביטל כל חמצו דיצא מאיסור תורה. ובמה שלא ביער כתקנת חכמים היה שוגג או אנוס. מה דינו. אי קנסו אף בכה"ג או לא. ואין לפשוט בזה להיתרא מהא דמסקינן בגיטין (דנ"ג ע"ב) אליבא דר' יהודה דבאיסור דאורייתא קנסו שוגג אטו מזיד ובאיסור דרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד וקיימא לן כוותיה בזה. (וכמבואר ביו"ד סי' צ"ט. ובחו"מ סי' שפ"ה. וברמב"ם פ"ג מהלכות תרומות הלכה י'. ורפ"ז מהלכות חובל). וא"כ ה"נ בחמץ שביטלו דלא עבר עליו רק בב"י דרבנן ג"כ אין לקנוס רק בעובר במזיד דוקא. דזה אינו. חדא דהא חזינן דחמץ שביטלו חמיר טפי מחמץ שהוא מדרבנן בעצם. (דחמץ נוקשה שעבר עליו הפסח שרי בהנאה אפי' הניחו במזיד כמבואר בס"ס תמ"ז). והיינו כמ"ש המג"א שם דכיון שזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא וחכמים תיקנו שזה לא מיקרי ביעור ה"ל כאלו עבר אדאורייתא. א"כ י"ל נמי דבכה"ג קנסינן אף שוגג אטו מזיד כמו בדאורייתא וכן מוכח כה"ג מגמרא דגיטין שם. וביבמות (דף צ' ע"א) גבי אכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאים דמדאורייתא הוו תשלומין מעליא. ורבנן תיקנו שאין זה תשלומין. ופליגי שם ר"מ ורבנן אי קנסו בזה שוגג אטו מזיד לענין שיחזור וישלם. (והגמרא שם רמי דר"מ אדר"מ. דר"מ קניס בדרבנן שוגג אטו מזיד. ובשילם חולין טמאין לא קניס שוגג כו') והרמב"ם פסק שם כחכמים דר"מ דקנסו שוגג אטו מזיד אף דקיי"ל כר' יהודה וכנ"ל. וע"כ לחלק משום דכאן העיקר שנתחייב לשלם הוא מדאורייתא וכנ"ל. וא"כ ה"נ י"ל כן בחמץ שביטלו כנ"ל. (והא דרמי הגמרא התם דר"מ אדר"מ בזה. פשוט די"ל דלקולא אין סברא לחלק כן דמשום שעיקרו מה"ת לא יקנסו בו). ונהי דיש לחלק בין שילם חולין טמאים ובין חמץ שביטלו. (ועיין בתוס' סוכה ד"ג ע"א סד"ה דאמר כו'. היכא דב"ה מחמירים מדרבנן כו' לא יי"ח אפילו מדאורייתא וכו' ע"ש). מ"מ כבר אין ראוי להתיר בנ"ד מההיא דהתם, וכמבואר. הא חדא. ועוד דאף בדרבנן ממש מ"מ היכא שחששו להערמה קנסו שוגג אטו מזיד אפי' לר' יהודה דגיטין שם. (כדאי' בגיטין (דנ"ד ע"ב) וביו"ד (סי' ק"י ס"ז) בהפיל אחד לים אפי' בשוגג קנסו מה"ט. ובפ' השולח (דמ"ד ע"א) בעו מיניה מר' אמי כו' אתי לזבוני. וברש"י שם ד"ה אימת. ובשבת בפ' כירה (ר"ד ל"ח) וברש"י שם ד"ה דאתי. וביש"ש ביצה שהביא המג"א סי' תקכ"ז ס"ק כ"ז. ובש"ע אה"ע סי' י"ג ס"י בהג"ה ויש מחמירים אפי' בשוגג כו'. וע"ש בגמרא וברא"ש. ולפ"ז אפשר לומר נמי בההיא דשילם חולין טמאים כו' דמשום חשש הערמה נגעו בה כו'). וא"כ בחמץ שביטלו דחשו להערמה י"ל דקנסו אפי' בשוגג ואנוס. וכש"כ לפירוש הרא"ש והטור הנ"ל דחשש הערמה דהכא הוא שלא ביטלו כלל ועבר באיסור תורה די"ל דקנסו הכא כמו בדאורייתא. ולכאורה היה נראה לפרש בירושלמי דפלוגתא דר"י ורשב"ל בחמץ שביטלו הוא רק בכה"ג שביער חמצו קודם הפסח כדינו אלא שאח"כ מצא חמץ בביתו וכה"ג דהוי אנוס גמור. (ועי' ט"ז סי' תל"ד סק"ג) וכן ראיתי להפר"ח שכ"כ בדברי הירושלמי (בסי' תמ"ח סק"ה), ועי' בירושלמי שהביא הב"י בסי' תל"ד. וכ"מ מל' הרא"ש והרי"ו שכ' וז"ל וישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח כו'. דכיון דביטלו כו'. ובירושלמי פליגי ביה ר' יוחנן אמר אסור כו' עכ"ל. משמע נמי דה"פ בירושלמי כדאמרן (דהם בודאי בכה"ג מיירו) ע"ש. ובכה"ג הוא דשרי רשב"ל אחר שהפקירו כיון דלא חייש להערמה. אבל במי שלא ביער חמצו קודם פסח ועבר במזיד על תקנת חכמים שהצריכו לבערו. בזה רשב"ל נמי מודה דאסור בהנאה אחר הפסח. דאף בלא חשש הערמה יש לאוסרו. דאף שביטל חמצו מ"מ קנסינן ליה על שעבר במזיד בב"י דרבנן. ולכאורה מוכח כן לשיטת הרמב"ן והר"ן (שהביא הב"י סי' ת"מ) דס"ל בישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי דאין הישראל מחוייב לבערו רק מדרבנן. ומ"מ אם עבר עליו הפסח אסור בהנאה משום קנסא על שעבר בב"י דרבנן כמ"ש הר"ן מברייתא מפורשת (דל"א סע"א) בישראל שהרהין חמצו אצל נכרי דאסור אחר הפסח לד"ה. וע"כ דבהא אפי' רשב"ל נמי מודה דכשעבר במזיד בב"י דרבנן אסור אחר הפסח משום עצם קנסא בלא חשש הערמה. (ואף לר' יוחנן דחייש להערמה מ"מ בחמץ שהרהינו דאסור אחר הפסח אינו מטעם חשש הערמה כדמוכח בגמרא שם. וגם אפשר דבכה"ג לא שייך כלל חשש הערמה. וכן מצינו בדברי הפוסקים בכ"ד לאסור אחר הפסח בכה"ג אף באופן דליכא חשש הערמה). ואף שקצת יש לדחות ולחלק בין ביטל חמצו שיצא מרשותו ואינו שלו רק דאעפ"כ חייבוהו חכמים לבערו. משא"כ במפקיד חמצו אצל נכרי דאף שמה"ת א"צ לבערו להך דעה מ"מ הוי חמץ שלו והוי בכלל הקנס שאסרו חמץ של ישראל אחר הפסח אף היכא שהיה אנוס ג"כ. מ"מ הדברים מוכרחים מכמה סוגיות. וכמשי"ת לפנינו אי"ה. ובזה ניחא ג"כ לפ"ד המהרש"ל בפסחים (ד"י ע"ב) שפירש במתניתין דהתם דע"כ מיירי בביטלו לחמצו ע"ש. ותנן בהך מתני' דיבדוק לאחר המועד. הרי מבואר ממתני' דחמץ שביטלו אסור אחר הפסח לפי' התוס' דאחר המועד היינו אחר הפסח. ודוחק גדול לומר דאליבא דר"ל יהיה ההכרח לפרש כפירש"י דאחר המועד הוא משש ולמעלה. ולהנ"ל ניחא דמתני' מיירי כשלא ביער במזיד, דבזה מודה ר"ל שאסור אחר הפסח כנ"ל:
ב שוב ראיתי לבעל חק יעקב (סי' תמ"ח ס"ק כ') שכתב להתיר בפשיטות בנ"ד שביטלו וגם היה אנוס בעסק המכירה ושכן העלה בספרו תורת השלמים סי' ו'. ותוכן דבריו בתשו' תוה"ש שם הוא זה. דודאי מסתמא לא חיישינן להערמה לומר שלא ביטלו כו'. דלא שביק היתרא ואכיל איסורא וכדאמרינן גבי פרוזבול (בח"מ סי' ס"ז סל"ג מגמרא דגיטין דל"ז ע"ב) וגבי ריבית (ביו"ד סי' קס"ט סכ"ה). רק במי שלא ביער חמצו במזיד שעשה שלא כדין חיישינן ליה שמא לא ביטל חמצו ג"כ משא"כ באנוס. וראייתו מחמץ שנפלה עליו מפולת דאמר בירושלמי דלא חשו להערמה ושרי אחר הפסח. ועוד ראיה מחמץ נוקשה דשרי אחר הפסח עכ"ד בקצרה. וכל דבריו תמוהים דמ"ש לדמות זה להך דפרוזבול וריבית דאמרינן מסתמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא. פשוט הוא דש"ה שאין לו שום הפסד ממון כשיעשה בדרך היתר. משא"כ הכא כיון דביטול והפקר ע"מ לחזור ולזכות בו אחר הפסח לא מהני כמ"ש בתשו' הרשב"א וכ"כ שאר פוסקים. והוא אינו רוצה להפקירו לחלוטין וחס על ממונו. וא"כ לא שייך בזה לא שביק היתרא וכו'. ופשיטא להמפרשים בירושלמי דחשש הערמה הוא שיניח חמצו במזיד אחר שביטלו ולא יבער אותו כתקנת חכמים. והוי דומיא דחשש הערמה דאיתמר בגיטין ובשבת ובכל דוכתי הנ"ל שחשו להערמה זו. ולא שייך כלל לומר בזה לא שביק היתרא כו'. וראיותיו של בעל ח"י הנ"ל תמוהים מאד. דמ"ש ראיה מחמץ נוקשה דשרי אחר הפסח. אינו ענין כלל לנ"ד. דשאני התם דעצם החמץ הוא חמץ דרבנן וכנ"ל. וע"כ צ"ל כן דהא התם אפילו הניחו במזיד שרי אחר הפסח משא"כ בחמץ שביטלו. וא"כ י"ל שפיר דבחמץ שביטלו אסרו ג"כ אפילו בשוגג ואנוס מחשש הערמה אע"ג דהוי איסור דרבנן וכנ"ל באריכות (ובלא"ה לפ"ד הרא"ש והטור דפי' חשש הערמה הוא דשמא לא ביטלו ויאמר שביטלו. א"כ אינו דמיון לחמץ נוקשה דל"ש שם שום הערמה באיסור דאורייתא). ומ"ש ראיה מחמץ שנפלה עליו מפולת ג"כ לא קרב זא"ז. דשאני חמץ שנפלה עליו מפולת דהוי כמבוער ומתירים לו לכתחלה להשהותו כך בפסח אחר שביטלו. (ופשיטא דלענין לכתחלה ל"ש להצריכו ביעור מחשש הערמה, דמה שחייבו חכמים לבער לא היה זה תקנה להערמה כלל). וממילא אחר הפסח פשיטא דשרי ומה שייך קנסא הכא כיון שהתירוהו כך לכתחלה והרי קיים בו מצות ביעור. (ומה"ט נמי לא חשו להערמה במוכר חמצו לנכרי דשמא לא ימכרנו ויאמר מכרתיו. וכדחשו לזה גבי הפקר אפילו הפקירו בעדים וכמ"ש לקמן). משא"כ כל היכא שעבר ולא ביער חמצו אף שהיה אנוס בדבר קנסוהו. וכמ"ש הה"מ ריש הל' חו"מ דכל שראוי לעבור עליו בב"י קנסוהו אף שעבר באונס משא"כ כשאינו ראוי לעבור עליו. והחילוק מבואר. ואדרבה מדנקט הירושלמי נפלה עליו מפולת. ולד' בעל ח"י הנ"ל הל"ל באונס סתמא דלא קנסוהו אחר הפסח אלא דמפולת שאני וכנ"ל. וכבר ביארתי סתירת ד' הח"י בעיקר סברתו דל"ש כאן לומר לא שביק היתרא ואכיל איסורא כנ"ל ועוד יש סתירה לדבריו דאם היינו אומרים כד' הח"י דהכא נמי שייך לא שביק היתרא כו'. א"כ אף במי שלא ביער חמצו במזיד ג"כ למה חשו להערמה (לפי דעתו) הא אף שעבר על איסור דרבנן מ"מ החשוד על איסור דרבנן אינו חשוד על איסור דאורייתא. ואכתי י"ל דמסתמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא לענין ב"י דאורייתא ומסתמא ביטלו. (והרי אף לענין חמצן של עוברי עבירה אמרינן דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. וכש"כ בזה שעבר רק איסור דרבנן(. ויותר מזה מצינו בתמורה (דכ"ז ע"א) בבעיא דרב אשי היו לפניו ד' בהמות של הקדש כו' א"ד אע"ג דאיתחזק באיסורא לא שביק אינש היתרא ועביד איסורא כו'. רק דיש לחלק דהתם הוי כמו מעשים נפרדים דאף דאיתחזק באיסורא לענין שאר בהמות מ"מ לענין בהמה זו י"ל דלא שביק היתרא כו'. משא"כ אם במעשה זה עצמו חזינן דעבר על איסור תו לא אמרינן עליו בזה לא שביק כו'. וחילוק זה מבואר במל"מ פ"י מהלכות גירושין הי"ח לענין חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שהביא שם ד' הרדב"ז שאם היתה נדה לא חיישינן לקידושין דל"ש לומר א"א עושה בב"ז דמאן דעבר אאיסור כרת לא חש לביאת זנות. וחילק שם המל"מ דלא דמי להך דתמורה דהכא עבר באיסור נדה באותו דבר עצמו בהך ביאה גופה כו' ע"ש. מ"מ כ"ז לענין איסורין דאורייתא. אבל לענין איסור דרבנן אף שעבר עליו באותו דבר עצמו מ"מ אמרינן בזה לא שביק היתרא ועביד איסורא דאורייתא דלא נעשה חשוד מאיסור דרבנן לאיסור דאורייתא אף באותו דבר עצמו. (וכדמוכח שם ג"כ בהא דאמרינן בגמרא חזקה אא"ע בב"ז כשנתייחד עמה אף שנתייחד פתאום שעבר בזה על איסור דרבנן שלא ספרה ז"נ כדין תבעוה לינשא ונתפייסה. (מיהו לפי תירוץ השני של הט"ז ביו"ד ר"ס קצ"ב על תמר ורות היה י"ל בזה הכא ג"כ. אבל הא חלקו האחרונים על הט"ז בזה בש"א ובס' חוו"ד). ומזה יש לתמוה ע"ד מהריט"ץ בתשו' רמ"ז שכתב לענין נתייחד עמה ביוהכ"פ דאפי' היכא שבעל לא אמרינן א"א עבב"ז כיון שעבר ע"ד חכמים ובעל ביוהכ"פ. והיינו להסוברים דה' עינויים דיוהכ"פ מדרבנן ואולי י"ל דאיהו קאי התם להפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דאיסור ביאת זנות של פנויה ג"כ מדרבנן ולפ"ז שפיר כתב כנ"ל). וגדולה מזו היה י"ל דאף הרדב"ז לא קאמר התם רק מאיסור חמור לאיסור קל דאם עבר על איסור נדה החמור שהוא בכרת י"ל דלא חש ג"כ על ביאת זנות דליכא כרת. (וכדקיי"ל דהחשוד על החמור חשוד על הקל ממנו בעונש כבסי' קי"ט ס"ה). אבל באיסורין שוין אף ששניהם איסורי דאורייתא וחזינן שעבר על אחד מהם מ"מ י"ל על איסור הב' דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ומסתמא תיקן כל מה דאפשר. (דלא נעשה חשוד מאחד לחבירו). וראיה לזה שהרי בתשו' הרדב"ז גופי' בח"ג סי' רע"ז פסק באשה שהוציאה בעלה משום זנות ואח"כ נתייחדה עמו בפני עדים דאם ראוה שנבעלה אמרינן שבעל לשם קידושין וצריכה גט. אף שהיא ביאת איסור עליו מאחר שזינתה תחתיו מ"מ כל מאי דאפשר לו לתקן מתקן ולא שביק היתרא כו'. ומוכח מזה דרק באיסור נדה שחמור יותר שהוא בכרת בזה הוא שסובר הרדב"ז דלא אמרינן א"א עבב"ז כנ"ל. משא"כ כשעובר רק באיסור לאו אכתי אמרינן א"א עבב"ז ומסתמא תיקן מה דאפשר לענין איסור ביאת זנות דפנויה דהוי ג"כ איסור דאורייתא לפ"ד הרמב"ם. (מיהו בתשו' מהר"ם אלשקר פליג בד"ז שגירשה מחמת זנות כו'). וכ"מ בתוס' בגיטין (דף ע"ט ע"ב ד"ה ב"ש) בסוף דבריהם שכתבו וכה"ג פליגי לקמן כו'. למאן דמוקי לה בשלא ראוה שנבעלה עכ"ל. משמע דבשראוה שנבעלה אף לב"ש שייך לומר א"א עבב"ז ובעל לשם קידושין אע"ג דלדידהו הרי גירשה משום זנות כו' וכן מוכח ג"כ מתשובת הרשב"א שהובא בב"י באה"ע ס"ס י"ז שפסק שם ג"כ דאף באשה שאסורה עליו משום שזינתה עמו בעודה א"א מ"מ י"ל דעכשיו אחר הגירושין מבעלה גמר ובעל לשם קידושין וא"א עבב"ז כו'. ומ"ש בש"ג בפ"ז דגיטין לענין אם נתגרשה מבעלה השני ואח"כ נתייחדה עם בעלה הראשון דא"צ גט ממנו דאין בעילתו לשם קידושין שאם יבעול לשום אישות ה"ז לוקה מלאו דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה כו'. זה אינו ענין להך דהרשב"א והרדב"ז הנ"ל. דהתם שאני דבמחזיר גרושתו קיי"ל בקידושין (דע"ח ע"א) דקידש לוקה ובעל בלא קידושין אינו לוקה א"כ אדרבה אם יבעול לשם קידושין הוי איסור יותר מבעילת זנות מש"ה אמרינן דבעל שלא לשם קידושין אבל היכא דאין האיסור תלוי בהקידושין שפיר י"ל א"א עבב"ז אף דחזינן שעבר באיסור אחד מ"מ לענין איסור הב' לא שביק היתרא כנ"ל. ומכש"כ דאם האיסור שעבר הוא איסור דרבנן דמ"מ אמרינן לענין האיסור דאורייתא לא שביק היתרא כו'. ומ"ש בתה"ד ס"ס ר"ט לענין דבמי שהיה נשוי אשה כשבעל אחרת לא אמרינן א"א עבב"ז כדי שלא יפגע בחרגמ"ה היינו ג"כ רק משום דאיסור חרגמ"ה הוא בקידושין דוקא ומש"ה י"ל דבעל שלא לשם קידושין אף דביאת זנות הוא ג"כ איסור מ"מ לפעמים איסור קל חמיר לאינשי יותר מאיסור חמור כדאיתא בגיטין וכמ"ש שם התה"ד כן בטעמו. משא"כ באיסור שאינו תלוי בקידושין דודאי י"ל דכל מה דאפשר ליה לתקוני מתקן ולא שביק היתרא כנ"ל. רק דקצת יש לדחות. דמה דמוכח מדברי הפוסקים לענין הא דא"א עבב"ז דאף שעבר על איסור אחד מ"מ לענין איסור הב' אמרינן לא שביק היתרא כו' היינו רק התם לחומרא דחוששין לקידושין דשמא אף שידוע לנו שעבר איסור אחד מ"מ דילמא מה דאפשר ליה לתקוני מתקן ולא שביק היתרא כו'. אבל היכא שבאנו להקל מחמת החזקה דלא שביק היתרא. ולהחזיק כן בתורת ודאי בזה י"ל דכל שידענו שעבר באיסור אחד איתרע חזקתו בזה ויש לחוש גם לענין איסור הב' שמא לא שביק היתרא כו'. מ"מ כ"ז שייך לענין איסורין דאורייתא. אבל מאיסור דרבנן לאיסור דאורייתא ודאי אינו נעשה חשוד. וא"כ אם איתא לד' הח"י דגבי חמץ נמי שייך לומר לא שביק היתרא כו'. ומחזיקין דמסתמא ביטלו מה"ט. א"כ אף במי שלא ביער חמצו במזיד ג"כ לא היה לנו לחוש להערמה די"ל מחמת חזקה דלא שביק היתרא לענין איסור דאוריי' דודאי ביטלו. אלא העיקר כמ"ש לעיל דכאן ל"ש כלל לומר לא שביק היתרא כו' כנ"ל. וליתא לד' הח"י כלל:
ג ועתה נבוא לברר נידון שאלתנו אי קנסו בחמץ שעבר עליו הפסח היכא שביטלו וגם היה אנוס מלבער ולכאורה היה אפשר להוכיח לאסור בנ"ד מהברייתא הנ"ל (בדל"א סע"א) דחמץ שהרהינו אצל נכרי דאסור בהנאה אחר הפסח. דבמ"ש הרמב"ם שחמץ שהניחו אנוס אסור אחר הפסח. כתב ע"ז הה"מ דמקור דבריו הוא מהך דחמץ שהרהינו דאסור אע"ג דהוי אנוס (באין לו במה לפרוע). ולשיטת הרמב"ן והר"ן שהבאתי לעיל (אות א') דס"ל דמדאורייתא אין הישראל עובר כלל בב"י על חמצו המופקד אצל נכרי. א"כ הכא בחמץ שהרהינו אצל נכרי איכא ג"כ תרתי למעליותא דהחיוב לבערו הוא רק מדרבנן (דומיא דחמץ שביטלו) והוא ג"כ אנוס מלבער. ואפ"ה אסור אחר הפסח. רק לפ"ד הכ"מ ריש הלכות חו"מ שרצה לפרש בדברי הר"ן דס"ל דהרהינו לא מיקרי אנוס לפ"ז ליתא לראיה זו. דהרמב"ם דס"ל דהרהינו מיקרי אנוס. איהו לשיטתו בזה. דהרמב"ם בפ"ד מהחו"מ פסק שעוברים בב"י מה"ת על חמץ המופקד אצל נכרי. (מיהו לבסוף צידד הכ"מ שהר"ן לא פליג אהרמב"ם דהרהינו מיקרי אנוס. ומוכח שפיר כמ"ש. וגם מתחלה כ"כ רק ממשמעות לשון הר"ן. ולא משום שבצירוף תרתי למעליותא יהיה שרי אחר הפסח). אך בעיקר ד' הה"מ שכ' דהרהינו חשיב אנוס. לכאורה יש לפקפק בזה. דנהי דלא מצי לבערו מ"מ הא בידו לבטלו וכן מצי למוכרו לנכרי במקום שהוא. ואין זה אנוס במה שהניחו שיהיה שלו בפסח. וע"ק דאם נימא כד' הה"מ דהרהינו חשיב אנוס גמור א"כ תיקשי מהכא לרשב"ל דירושלמי דס"ל דחמץ שביטלו שרי אחר הפסח, אף אם נפרש כמ"ש לעיל דרשב"ל נמי לא שרי אחר הפסח חמץ שביטלו רק כשהיה אנוס מלבער נכרי. והרא"ש פ"ק דפסחים תירץ דההיא דמכילתא כנ"ל. מ"מ היכי ניחא ליה ברייתא דהרהינו דאיכא ג"כ תרתי למעליותא לפ"ד הרמב"ן והר"ן הנ"ל. אמנם יותר נראה להוכיח מכאן דין זה אליבא דכ"ע דבחמץ אחר הפסח קנסו אף בתרתי למעליותא שביטלו וגם היה אנוס מלבערו כנ"ל. וזה יהיה מוכח אף לדברי הרמב"ם דס"ל דעוברין בב"י מה"ת על חמץ המופקד אצל נכרי. ויהיה ניחא הכל בס"ד. דהנה הרמב"ן הביא ראיה ברורה דאין עוברין בב"י על חמץ המופקד אצל נכרי. מהא דתניא במכילתא בבתיכם למה נאמר כו' מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו כו'. הרי מבואר דחמצו של ישראל ברשות נכרי אין ע"ע בב"י. והיא קושיא עצומה ע"ד הרמב"ם וה"ר יונה שפסקו דעוברין בב"י על חמץ המופקד אצל דפסחים תירץ דההיא דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו. ולכאורה פשוט דכוונת הרא"ש דהמכילתא מיירי באופן ההיתר המבואר לקמן בסוגיא (בדל"א ע"א) דהיינו כשהרהינו אצלו וא"ל קני מעכשיו דנמצא החמץ למפרע של נכרי. וכן הבינו האחרונים בדבריו. והשיגו עליו בכמה קושיות. (ועי' בתשובת ש"א בסי' פ"ג שהרבה לתמוה על דברי הרא"ש ומש"ה דחה מהלכה ג"כ דברי הרמב"ם והרר"י בזה. וגם בט"ז סי' ת"מ סק"ד הוקשה ג"כ בדברי הרא"ש). ותמיהותיהם עצומות. חדא דבכה"ג ה"ל חמצו של נכרי בביתו של נכרי ולא צריך קרא למעוטי בעיקר הדין שלא יעבור עליו בב"י. וגם לא משמע כן מדברי המכילתא דאמרו שהוא שלו ואינו ברשותו. וגם קשה להיפך. דהא בימי הפסח בספק ב"י הוה קאי דשמא כשיגיע זמנו יפדה אותו וקעבר עליו למפרע בב"י. ואטו מי נימא דקרא אתא למישרי הך ספיקא אתמהה וגם יגיד עליו רעו מהא דממעט שם במכילתא ג"כ חמצו של נכרי בבית ישראל. דמסתמא הוי דומיא דרישא. ולפי' הרא"ש הנ"ל הא ודאי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו ואמר לו הנכרי קני מעכשיו הישראל עובר עליו בב"י מה"ת ולא נתמעט מבתיכם. והיאך אפשר לפרש כן דברי המכילתא. ומפאת כל זה היה נראה לומר באופן אחר. דהמכילתא מיירי בישראל שהרהין חמצו אצל נכרי ולא א"ל קני מעכשיו. (ולאביי דאמר דבע"ח למפרע הוא גובה מיירי כשפדאו לבסוף כמ"ש התוס' בדל"א רע"ב). ומ"מ אינו עובר עליו בב"י מה"ת רק מדרבנן. דחילוק גדול יש בין מפקיד חמצו להרהין חמצו אצל נכרי. ועד כאן לא שמענו להרמב"ם וה"ר יונה דס"ל דעוברין בב"י אלא בחמץ שהפקידו אצל נכרי כמבואר בדבריהם. דפקדון שביד חבירו היכא דלא כפריה קיי"ל דהוי ברשות המפקיד למוכרו ולהקדישו. כמ"ש הרי"ף בפ"ק דב"מ גבי ההיא מסותא. וכ"פ הרמב"ם (פ"י מהלכות ערכין הכ"ב). וכ"כ התוס' בב"ק (דף ע' ע"א ד"ה לא) ובכמה דוכתי. אבל משכון שביד חבירו שיש לו שיעבוד עליו הוי כדין גזל ולא נתייאשו הבעלים דאינו ברשות בעליו למוכרו ולהקדישו רק המותר מה שהמשכון שוה יתר על החוב. אבל מה שכנגד החוב אינו ברשותו. כמפורש בתוס' בב"מ (דע"ג ע"ב ד"ה והשתא) וברא"ש בנדרים ר"פ השותפין ובפ"ה דב"ק סי' י'. (ועי' בש"ך, בח"מ ס"ס רי"א דאף לענין המותר שיש במשכון יש פלוגתא בפוסקים אי הוי ברשותו למוכרו). והיש"ש בב"ק שם (סי' ל"ג) כתב דכ"ז בקרקע אבל במטלטלין הממושכנים פשיטא דאינו יכול להקדישו דאינו ברשותו כו' ויש לו דין גזל ולא נתייאשו הבעלים כו'. וא"כ י"ל דה"נ בישראל שהרהין חמצו אצל נכרי דכמו כן לא חשיב החמץ ברשותו לענין ב"י ג"כ. (ולא גרע מחמץ שנפלה עליו מפולת שאין ע"ע כלל בב"י מה"ת לפ"ד רש"י והר"ן וכמ"ש לקמן. אף דשם יש בידו לפקח הגל וחשיב ברשותו לכל מילי. משא"כ בחמץ שהרהינו). ולא דמי לפקדון כלל. וא"כ א"ש דהמכילתא מיירי בהרהין חמצו אצל נכרי. (ומ"ש שהוא שלו ואינו ברשותו. כולל שני ענינים. שהחמץ אינו אצלו. וגם אינו ברשותו לענין שאינו יכול למוכרו ולהקדישו ואינו ברשות בעליו. וכדנקטו בהאי לישנא בגמרא בכ"ד). אבל במפקיד חמצו אצל נכרי ס"ל להרמב"ם והרר"י דעוברין בב"י מן התורה. (רק שמלשון הרא"ש שם משמע קצת דמיירי באופן ההיתר בהרהינו המבואר לקמן. ויש לדחות. ואיך שיהיה מתורץ שפיר דברי הרמב"ם והרר"י כנ"ל). ואחר שעלה בידינו דישראל שהרהין חמצו אצל נכרי אינו מחוייב לבערו רק מדרבנן אף לפ"ד הרמב"ם והרר"י. וע"כ דהא דאסור בהנאה אחר הפסח הוא משום שעבר עליו בב"י דרבנן. (ולא כמו דס"ד דהר"ן לומר שראיית הרמב"ם דהמפקיד עובר הוא מהברייתא דהרהינו ד"ה עובר. דהתם לא מתפרש אלא לענין לאחר הפסח וכמ"ש הר"ן גופיה. אלא ראיית הרמב"ם בזה הוא כמ"ש ה"ר יונה שברא"ש מוגונב מבית האיש כו'. וביאר דבריו בש"א שם ובח"ץ סי' קל"ט). והרי הרמב"ם וסייעתו ס"ל דהרהינו מיקרי אנוס. ולפי מה שביארנו בזה באמת הוי אונס גמור. דהא לא מצי לבערו. ולא מצי נמי למוכרו דחשיב אינו ברשותו וכנ"ל. וכמו כן לא מצי לבטלו. דהא מבואר בגמרא דב"ק (דס"ט ע"ב) בגזל ולא נתייאשו הבעלים דאינו יכול להפקירו ג"כ ע"ש. וא"כ ה"נ בחמץ שהרהינו להפוסקים דלא מצי למוכרו ולהקדישו הה"נ דלא מצי לבטלו ולהפקירו ג"כ. וא"כ מוכח מהכא דאע"ג דאיכא תרתי למעליותא. דחיוב הביעור מדרבנן. וגם הוא אנוס. ואפ"ה אסור אחר הפסח וה"ה בנ"ד. (ורק בנפלה עליו מפולת שרי אחר הפסח כיון שהוא כמבוער אף מדרבנן. משא"כ בנ"ד ובחמץ שהרהינו דמ"מ לא קיים בו מצות ביעור מדרבנן אף שהוא אנוס במניעת הביעור וכנ"ל). ואין להקשות לפי דברינו שהוכחנו מהך ברייתא דתניא בחמץ שהרהינו דאסור אחר הפסח. דמוכח מזה דאפילו כשיש תרתי למעליותא ג"כ אסור אחר הפסח כנ"ל. א"כ תיקשי מהך ברייתא לרשב"ל בירושלמי דס"ל דחמץ שביטלו שרי אחר הפסח כשהיה אנוס מלבער מיהת (אף לפי פי' הנ"ל בירושלמי). דהא לק"מ. דרשב"ל לטעמיה אזיל. דבב"ק (דס"ח ע"ב) גבי הא דא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש כו'. פליג עליה ריש לקיש שם וס"ל דהנגזל יכול להקדיש את שלו ברשות גזלן ע"ש בסוגיא. וא"כ לדידיה כש"כ חמץ שהרהינו דמצי בעליו למוכרו ולהפקירו. וא"כ לריש לקיש לא היה אנוס כלל בחמץ שהרהינו במה שלא ביערו. כיון שהיה יכול לבטלו וכן למוכרו לנכרי. וכשעובר במזיד בב"י דרבנן ריש לקיש נמי מודה דאסור אחר הפסח משום עצם קנסא על שעבר בב"י דרבנן (וכנ"ל סוף אות א'). אבל לדידן דהוי הרהינו אנוס דקיי"ל דלא מצי למוכרו ולהפקירו וכנ"ל. ומזה למד הרמב"ם שקנסו אף באנוס. א"כ ממילא ש"מ מהכא דאף בתרתי למעליותא נמי אסור אחר הפסח. ואף דקצת יש לחלק בין הנושאים בין חמץ שביטלו ובין חמץ שהרהינו (ע"פ מ"ש לעיל סוף אות א' ולקמן סוף אות ז' אי"ה) מ"מ מאין הרגלים לחלק כן מסברא דנפשין בלא הוכחה. ומאחר דחזינן דגם לענין ב"י דרבנן נמי קנסו אף שהיה אנוס ג"כ. בודאי דה"נ לענין חמץ שביטלו והיה אנוס מלבערו ג"כ קנסו ולא פלוג רבנן בקנסותם כאן:
ד והנה מלבד מה שהוכחנו כן לפמ"ש לפרש בדברי הרמב"ם והרר"י ביישוב המכילתא לדעתי לחלק בין מפקיד חמצו להרהין חמצו כנ"ל. אמנם אף אם לא נסבור חילוק זה כלל. אלא דאף בהרהין חמצו עובר בב"י מה"ת לדעתם. וכד' הט"ז בסי' ת"מ הנ"ל שיישב המכילתא לדעתם בענין אחר. מ"מ איתא להוכחה זו דאמרן לאסור בנ"ד אף דאיכא תרתי למעליותא. דהרי הט"ז העלה שם דאליבא דר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי לדידיה נתמעט מקרא ג"כ דאין עוברין בב"י על חמץ המופקד אצל נכרי. (ע"ש שביאר מילתא בטעמא). וא"כ י"ל לדעת הרמב"ם וה"ר יונה דהמכילתא אתיא כר"ש. משא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דר"ש דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי. עכ"ד הט"ז. והרי בברייתא דפסחים שם (דל"א ע"ב) איתא דר"מ נמי סבר דחמץ שהרהינו אצל נכרי אסור אחר הפסח. ור"מ גופיה ס"ל כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי כדאיתא בפ"ג דכתובות (דל"ד סע"א). וא"כ לדידיה ודאי דחמץ שהרהינו אצל נכרי אינו ע"ע בב"י מה"ת דלא גרע מחמץ שהפקידו אצל נכרי דאינו ע"ע בב"י לדידיה דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי. ומ"מ סבר ר"מ דאסור אחר הפסח אע"ג דאיכא תרתי למעליותא דהחיוב לבער הוא רק מדרבנן וג"כ הוא אנוס וכנ"ל. ואע"ג דלדידן לא קיי"ל כר"ש ור"מ בהא דסברי דדבר הגורם לממון כממון דמי. מ"מ בהך דינא מדר"מ נשמע לדידן דאפילו בכה"ג קנסו לאסור אחר הפסח. ואין לדחות ולומר דאין ראיה מדר"מ. דר"מ לטעמיה דס"ל בגיטין (דנ"ג ע"ב) דקנסינן שוגג אטו מזיד באיסור דרבנן מש"ה קניס נמי הכא אף בשוגג ואנוס לענין ב"י דרבנן. משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י בגיטין שם דלא קנסינן שוגג אטו מזיד בדרבנן. דזה אינו. דכבר כתבנו לעיל דכל היכא שיש חשש הערמה כמו הכא אף ר"י דגיטין נמי מודה דקנסינן שוגג אטו מזיד אפילו בדרבנן. (וגם די"ל דבכה"ג קנסו כמו בדאורייתא כמו בשילם חולין טמאים כו' כנ"ל). ומלבד זה ג"כ ל"ל כלל הכא דר"מ לטעמיה בגיטין וכנ"ל דהא ר"מ בגיטין שם לא קניס רק שוגג אטו מזיד אבל לא קניס באנוס כלל. וכמבואר בהדיא בתוס' בסנהדרין (דל"ג ע"א סד"ה מה) ובפ"ק דע"ז (דף ז' ע"א ד"ה רמ"א) והכא בחמץ שהרהינו דהוי אנוס וקניס ר"מ. וע"כ דהיכא דאיכא חשש הערמה שאני. וא"כ לא תליא זה כלל בפלוגתא דר"מ ור"י בגיטין הנ"ל ומוכח דקיי"ל לאסור בחמץ שעבר עליו הפסח אפילו בתרתי למעליותא וכנ"ל. אלא דכ"ז הוא לשיטת הה"מ בדברי הרמב"ם דמ"ש הרמב"ם דחמץ שהניחו אנוס אחר הפסח אסור. זה נלמד מחמץ שהרהינו. ולפ"ז מוכח מדברי הרמב"ם דס"ל דהרהינו חשוב אנוס. וע"פ זה מוכח מכאן ג"כ לאסור היכא דאיכא תרתי למעליותא וכנ"ל. אבל באמת דברי הה"מ אינם מוכרחים כלל. די"ל דהרהינו אינו חשוב אנוס כלל. ומקור דברי הרמב"ם בד"ז דחמץ שהניחו אנוס אסור אחר הפסח זהו נלמד מדוכתי אחריני וכמבואר בדברי הרמב"ן שיובא בסמוך. ולפ"ז אזדא לה הוכחה הנ"ל ולא מוכח מידי מהכא כלל. (וגם אף לפ"ד הה"מ מ"מ י"ל דהרהינו לא חשיב אנוס גמור דאף דלא מצי למכור חמצו ולא לבטלו כנ"ל. מ"מ י"ל דהיה יכול ליתנו במתנה לנכרי המלוה גופיה. וא"ל):
ה וראיתי בלקיטות הרמב"ן בפסחים (דל"א ע"ב) בברייתא דחנות ומלאי של נכרי ופועלי ישראל נכנסין ויוצאים לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה (וכן הוא ג"כ גי' הר"ח דהכל הולך אחר הפועלים. ולא כגי' רש"י דהכל הולך אחר בעל חנות ומלאי). וביאר שם הרמב"ן דתלינן בזה שמיד פועלי ישראל נפל קודם הפסח ואין בעל החנות זוכה בו כו'. וכתב שם וז"ל וש"מ דכי קניס ר"ש בחמץ שע"ע הפסח לאו דוקא כשע"ע בב"י וב"י אלא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון קנסינן דהא חמץ זה שנמצא בחנות שאסור בהנאה קודם הפסח אבד ממנו והרי הוא של מוצאו ולא ע"ע כלל בב"י וב"י ואעפ"כ אסור לאחר הפסח וטעמא משום קנסא כו' ומסתייעא נמי הך סברא מהא דתנן בב"ק גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך אלמא אסור הוא בהנאה בין לו בין לאחרים ואע"פ שלא עברו בעליו בב"י וב"י וא"ת כיון שגזלו חייב לבערו וע"ע מש"ה אסור והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים והם לא ע"ע כלום אלא ש"מ שקנס זה בין בשוגג בין באונס בין לו בין לאחרים עכ"ל הרמב"ן. (ומדברי הרמב"ן האלו יש סתירה ע"ד הנו"ב באו"ח סי' כ' שר"ל שם דחמץ זה שהגזלן אומר להנגזל הש"ל הוא מותר בהנאה להנגזל. ע"ש ובמ"ת סי' ס"ד ואכמ"ל). ולכאורה מהך ברייתא דחנות ומלאי הנ"ל יש להוכיח ג"כ לאסור בנ"ד דאפילו בתרתי למעליותא קנסו ג"כ. דהרי הכא החמץ שנאבד מן הפועלים קודם הפסח מסתמא נתייאשו ממנו אז קודם הפסח והוי הפקר לכל הזוכה. וכמ"ש כן הפר"ח בסי' תמ"ט. וכה"ג מבואר בטור ס"ס תל"ו ע"ש. וכן מבואר להדיא בס' תמים דעים להראב"ד (סי' רמ"ה) בדין חנות ומלאי הנ"ל דאסור אע"ג דנתייאשו הבעלים קודם הפסח. וזה לא גרע מחמץ שביטלו וגם אין לך אנוס יותר מזה שנאבד ממנו ונתייאש ואינו יכול לבערו ואפ"ה אסור בהנאה אחר הפסח. וה"ה לנ"ד בחמץ שביטלו והיה אנוס מלבער שג"כ אסור אחר הפסח. וראיה זו היא לא לבד לגי' הר"ח הנ"ל דהכל הולך אחר הפועלים אלא דאף לגי' רש"י דהכל הולך אחר בעל חנות ומלאי מ"מ לא שרי כאן בחנות של נכרי אא"כ יש במלאי פת דתלינן שממלאי נאבד אבל אם אין באותו מלאי פת אסור דשל פועלים ישראל הוא. וכמ"ש הב"י שם. א"כ מוכח מהכא דאף בתרתי למעליותא קנסו לאסור אחר הפסח וכנ"ל. (וכ"מ מדברי התוס' בעירובין דס"ד ע"ב סד"ה שהולכין וע"ש במהרש"א. ובמג"א סי' תמ"ט ס"ק ב' ובח"י שם):
אמנם שבתי וראיתי שיש לדון בדבר. דאפשר לומר דאדרבה מכאן יהיה ראיה דחמץ שביטלו והיה אנוס מלבערו שרי אחר הפסח. דהנה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו לגמרי הברייתא דחנות ומלאי הנ"ל ולא הביאו ד"ז בהלכותיהם. והראב"ד בספר ת"ד שם כתב שטעמם שהשמיטוה משום שהגי' מוחלפות (היינו גי' ר"ח וגי' רש"י שהם הפוכות) ונקטינן בכולהו לחומרא. והח"י כתב בדעתם דאדרבה נקטינן בכולהו לקולא דהוי ספיקא דרבנן וע"כ השמיטוה. ודבריהם דחוקים וקשה לשמוע שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו ברייתא שלימה משום שלא ידעו בה הגירסא הנכונה. ותו דמ"מ היה להם להביא ד"ז איך שיהיה דעתם מספיקא דגירסא אם להקל או להחמיר וגם מדוע לא הזכירו כלל דין חמץ הנמצא בדרכים. והיה י"ל בזה ע"פ דברי הר"ן בריש מכילתין דתקנת חכמים דהבודק צריך שיבטל נתחדשה בימי רב אבל בימי חכמי המשנה לא היה עדיין תקנה זו ע"ש. ולפ"ז י"ל דהא דתניא בברייתא דחנות ומלאי הנ"ל דאם החמץ משל ישראל נאבד אסור בהנאה. היינו הכל קודם התקנה. אבל אחר שתיקנו דהבודק צריך שיבטל ממילא חמץ הנמצא אחר הפסח לעולם שרי דאפי' הוא של ישראל מ"מ מסתמא ביטלו (וכדאמרינן בפ"ק ד"ד ע"ב דהמשכיר בית לחבירו בי"ד הוא בחזקת בדוק דהכל חברים הם אצל בדיקת חמץ וה"נ אמרינן כן לענין תקנתא דביטול). וכיון שביטלו והיה אנוס מלבערו כיון שנאבד ממנו ממילא שרי אחר הפסח כיון דאיכא תרתי למעליותא וכנ"ל. ולפ"ז צ"ל לדידהו דהברייתא דחנות ומלאי הנ"ל מיירי בכה"ג שלא היה שם יאוש בעלים קודם הפסח, דא"כ יהיה דינו כהפקר וגם אנוס והוה שרי אחר הפסח כנ"ל. (ועי' בח"מ סי' רנ"ט ס"ג וס"ד. ולא כהפוסקים הנ"ל דמפרשים בברייתא זו דמסתמא נתייאשו הבעלים קודם פסח). ועכצ"ל ג"כ לרשב"ל בירושלמי דשרי בחמץ שביטלו אחר הפסח היכא שהיה אנוס עכ"פ. מיהו אף שי"ל כן בדברי הרי"ף ורמב"ם ורא"ש הנ"ל. מ"מ מפסק הטור והש"ע בסי' תמ"ט שפסקו לאסור חמץ הנאבד מישראל. מזה מוכח להדיא שחמץ שביטלו והיה אנוס מלבערו ג"כ אסור אחר הפסח. דהרי מן הסתם מיירי אף שהיה יאוש בעלים ולא גרע מחמץ שביטלו. ומלבד זה הא בודאי י"ל דמסתמא ביטלו הבעלים כתקנת חכמים דהכל חברים הם לענין זה וכנ"ל. דהאידנא אחר התקנה שהבודק צריך שיבטל כ"ע מבטלים חמצם ואפ"ה אסור אחר הפסח. וה"ה לנ"ד שאסור אחר הפסח. ולכאורה היא ראיה ברורה:
ו ונבוא לבאר במתניתין דב"ק הנ"ל דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל. והרמב"ן הוכיח מכאן דבחמץ שע"ע הפסח קנסו אף שהיה אנוס במה שלא ביער חמצו דהרי הנגזל היה אנוס ואפ"ה קנסוהו ואסור החמץ בהנאה אחר הפסח. ול"ל דקנסו משום לתא דהגזלן שעבר עליו בב"י. דהא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים דהיינו הנגזל והגזלן אינו מפסיד כלום כיון דאומר לו הש"ל וע"כ דקנסו אף באנוס. עכ"ד הרמב"ן והובא לשונו לעיל. ולפי דבריו יש להוכיח מכאן ג"כ דאף דאיכא תרתי למעליותא שאין עליו חיוב ביעור מדאורייתא וגם הוא אנוס מלבערו מ"מ אסור אחר הפסח. דהרי הכא לגבי הנגזל איכא ג"כ תרתי למעליותא דהנגזל אינו עובר כלל בב"י על חמצו שברשות הגזלן (אף אם לא היה אנוס כעת והיה בידו לבערו בע"פ). דידוע שיטת הגאונים הסוברים דאין עוברין בב"י על חמץ המופקד אצל אחרים דלא קרינא ביה בבתיכם כנ"ל. והרא"ש הסכים לד' הר"ר יונה דעוברים בב"י על חמץ המופקד אצל אחרים. וביאר שם טעמו בזה משום שהנפקד השאילו ביתו לשמירת ממונו קרינא ביה ביתו. וממילא מבואר מזה דגבי גזלן דלא שייך ה"ט שלא השאילו ביתו כלל א"כ לא קרינא ביה בבתיכם ולכ"ע אין הנגזל עובר עליו בב"י מה"ת. (ואף לפ"ד הט"ז בסי' ת"מ דס"ל בדברי הרר"י והרמב"ם שטעמם שהמפקיד עובר בב"י משום דכל שעיקר החמץ שלו ע"ע בב"י אע"פ שאינו בביתו. מ"מ פשוט דעל חמץ שביד הגזלן אין הנגזל עובר עליו בב"י דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת דחשיב אינו מצוי בידך ואינו ע"ע בב"י מה"ת לפ"ד רש"י והר"ן אף כשלא ביטלו. ואף במפולת שבידו לפקחו. דבזה פליג הסמ"ק עם רש"י והר"ן. משא"כ בגל גדול שאין בידו לפקחו לכ"ע הוי כמבוער. וכמ"ש במג"א סימן תל"ג ס"ק י"ז). וא"כ היכא שהנגזל באמת אין בידו לבער את חמצו שברשות הגזלן והוא אנוס מלבערו. א"כ הא איכא כאן תרתי למעליותא דאין עליו כלל חיוב לבערו וגם הוא אנוס ג"כ שאינו יכול לבערו. (וכן לא מצי למוכרו ולהפקירו דאינו ברשותו כו'). ואפ"ה אסור בהנאה אחר הפסח. וה"נ נדון מינה לנ"ד בחמץ שביטלו והיה אנוס מלבערו דאיכא תרתי למעליותא אפ"ה אסור אחר הפסח. ואין להקשות דא"כ תיקשי מהך מתניתין דב"ק לרשב"ל דירושלמי דס"ל דחמץ שביטלו שרי אחר הפסח כשהיה אנוס מלבער מיהת וכנ"ל ואמאי חמץ של הנגזל אסור בהנאה אחר הפסח אף דהוי ג"כ תרתי למעליותא וכנ"ל. הא לק"מ. דרשב"ל לטעמיה כנ"ל דס"ל בב"ק (דס"ח סע"ב) דהנגזל יכול למכור ולהפקיר את שלו ברשות גזלן. וא"כ הכא אם הנגזל לא מכר את חמצו לנכרי במקום שהוא (ולא ביטל חמצו) אינו אנוס כלל בזה. מאחר שבידו למכור ולהפקיר לדידיה. וכבר ביארתי לעיל דהיכא שאינו אנוס כלל ר"ל נמי מודה דאסור אחר הפסח. משא"כ לר' יוחנן דהוא ס"ל בב"ק שם דהנגזל אינו יכול למכור ולא להפקיר מה שברשות גזלן אף שהוא שלו כיון שאינו ברשותו. א"כ לדידיה מוכח ממתניתין דב"ק דאף שהנגזל הוא אנוס גמור וגם הא מדאורייתא אין חייב לבערו כלל אף אם היה בידו וכנ"ל. ומש"ה ר' יוחנן לטעמיה סובר בירושלמי דחמץ שביטלו גם כן אסור אחר הפסח אף שהיה אנוס מלבערו ג"כ דבזה הוא דפליגי ר"י ור"ל בירושלמי שם כמו שביארנו לעיל. ולדידן קיי"ל כר"י בירושלמי דפסחים וכן קיי"ל כר"י בב"ק הנ"ל:
ומלבד זה היה י"ל ג"כ באופן אחר דלא תיקשי ממתני' דב"ק לרשב"ל דירושלמי שסובר דחמץ שביטלו שרי אחר הפסח. דהא פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי בחמץ שביטלו אי אסור אחר הפסח היינו הכל אליבא דר"ש דס"ל דחמץ אח"ז מותר מה"ת רק דאסור מדרבנן משום קנסא ופליגי אי קנסו בכה"ג, אבל לר' יהודה דס"ל דחמץ אחר זמנו אסור מה"ת ואפילו חמץ של נכרים (כדאיתא בפסחים דכ"ח ע"ב). לדידיה פשיטא דחמץ שביטלו וגם היה אנוס מלבערו אסור אחר הפסח מה"ת ולא משום קנסא. וא"כ לרשב"ל י"ל דמתניתין דב"ק דגזל חמץ וע"ע הפסח א"ל הש"ל דמוכח דאסור בהנאה אחר הפסח הך מתני' אתיא כר"י דחמץ אח"ז אסור מה"ת. משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש דאסור רק משום קנסא וכנ"ל. כן י"ל אליבא דרשב"ל אבל לדינא שפיר מוכח לדידן ממתניתין דב"ק דאף לר"ש דחמץ אח"ז אסור משום קנסא מ"מ קנסו לאסור אף בכה"ג אף דאיכא תרתי למעליותא וכנ"ל. ומתניתין לא אתיא כר"י דפסחים. שהרי כל הפוסקים פסקו להלכה כסתם מתניתין דב"ק הנ"ל וקיי"ל ג"כ כר"ש דפסחים דחמץ אח"ז אסור מדרבנן. וכן מוכח גם כן מהא דאמר רבא בב"ק (דק"ה סע"א) הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל בעי רבא נשבע עליו מהו כו'. מבואר מזה דרבא נמי ס"ל מתניתין להלכתא דחמץ שביד הגזלן אסור אחר הפסח. וכן משמע ג"כ מהא דבעי רבא בב"ק (דק"י ע"ב) כהנים בגזל הגר יורשין הוו כו' למאי נ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח. ורבא גופיה פסיק הלכתא כר"ש בפסחים בחמץ אח"ז. (כדאיתא בפסחים ר"ד ל'). ומבואר מזה לדידן דאף לר"ש קנסו בחמץ אחר הפסח אף היכא דאיכא תרתי למעליותא וכנ"ל. ומ"מ אליבא דרשב"ל י"ל דמוקי מתניתין דב"ק כר"י וכנ"ל. אלא דמ"מ הוא קצת דוחק לאוקמי סתם מתניתין דב"ק כר' יהודה בחמץ אח"ז. ובפסחים סתם לן תנא כר"ש. ותיקשי סתמי אהדדי. ותו דהא סתם מתניתין ר"מ. ור"מ ס"ל כר"ש בחמץ אחר זמנו כדמוכח בפסחים (דל"א ע"א). ויותר נראה כמ"ש לעיל דרשב"ל לטעמיה וכנ"ל:
ז אלא שהוכחה זו ממתניתין דב"ק היא רק לפ"ד הרמב"ן הנ"ל דפשיטא ליה בחמץ הגזול דמשום קנסא של הנגזל אסרוהו בהנאה ולא משום לתא דהגזלן שע"ע בב"י דכיון דהכא הגזלן א"ל הש"ל ואינו מפסיד כלום והקנס הוא רק לבעלים הראשונים וע"כ דמצד הנגזל הוא שקנסוהו אף שהוא אנוס. ולפ"ז מוכח מכאן דאף בתרתי למעליותא קנסו הכא. אמנם ראיתי להפר"ח (בסי'. תמ"ח ס"ק ג') דמפרש בהך מתניתין דמה שאסור החמץ בהנאה היינו מחמת הגזלן שע"ע בב"י ואפ"ה אסור גם לנגזל דכל חמץ שע"ע בב"י שום אדם נאסר לכל. (והוא לא ראה דברי הרמב"ן הנ"ל). ולפי דבריו לא מוכח כלל מהך מתני' לאסור בנ"ד דאיכא תרתי למעליותא וכמבואר אך מלבד שסברת הרמב"ן היא נכונה. דכאן לא שייך לקנוס להנגזל בעד חטאו של הגזלן. וטוביה חטא כו' ולא דמי לשאר חמץ שע"ע הפסח שנאסר משום קנס על בעליו וההפסד הוא להחוטא בעצמו וממילא קנסוהו חכמים שיאסר לאחריני גם כן. משא"כ הכא שהגזלן עצמו שעבר בב"י אינו מפסיד כלום וכל ההפסד של הנגזל שלא עבר כלום ולקתה מדת הדין. א"ו דמשום הנגזל הוא שקנסוהו וכדברי הרמב"ן. ואמנם מלבד זה יש לסתור דברי הפר"ח בזה. דל"ל דהקנס הכא הוא מחמת הגזלן שע"ע בב"י. דהא בירושלמי בפסחים פ"ב ה"ב פליגי אמוראי בנכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל והישראל קיבל עליו אחריות שעובר עליו בב"י ועבר ולא ביערו. דר' יונה ס"ל דהחמץ מותר לאחר הפסח ולא קנסו מחמת שע"ע בב"י משום חיוב אחריות כיון שאין גוף החמץ שלו. ור"י אוסר (והובא ירושלמי זה בח"י סי' ת"מ סק"ד). והשתא לר' יונה תיקשי מתניתין דב"ק אמאי קנסו לאסור החמץ בהנאה משום לתא דהגזלן שעבר עליו בב"י מחמת חיוב אחריות כיון שאין גוף החמץ שלו רק של הנגזל והנגזל לא עבר כלום. א"ו כד' הרמב"ן דמשום הנגזל הוא שקנסו אף שהוא אנוס וכנ"ל. ואין לדחות דלר' יונה דירושלמי דס"ל דלא קנסו בשביל חיוב אחריות כל שאין גוף החמץ שלו. איהו מוקי מתניתין דב"ק כר"י דחמץ אח"ז אסור מה"ת כנ"ל ולא משום קנסא. דמלבד שזהו דוחק כמש"ל דתיקשי סתמי דמתניתין אהדדי דבפסחים סתם לן מתניתין כר"ש דחמץ אח"ז מותר מה"ת וגם דסתם מתניתין ר"מ ור"מ כר"ש ס"ל הכא כנ"ל. וגם דמשמע בירושלמי דליכא שום פלוגתא בזה בחמץ שביד הגזלן שאחר הפסח אסור בהנאה. וכדאמר בירושלמי בפ"ט דב"ק ה"ג דאמר חילפיי נשבע לו קודם הפסח כו' משלם לו חמץ יפה כו' אין איתא בר נש פליג על חילפיי שאין משלם חמץ יפה כו'. (ודוחק לומר דהכל קאי אליבא דר"י דחמץ אח"ז אסור מה"ת דלית הלכתא כוותיה. דלדידיה שנאסר החמץ בהנאה אליביה ליכא פלוגתא שמשלם חמץ יפה כו'). ועוד דלפ"ד הח"י בסימן ת"מ שם שדעתו להקל בזה לדינא אחר הפסח בנכרי שהפקיד אצל ישראל וקיבל הישראל אחריות כיון דהוי ספיקא דפלוגתא בירושלמי ובחמץ שע"ע הפסח דרבנן אזלינן להקל. ודבריו מסתברים בזה. ולפ"ז מוכח לדינא לדידן דהא דחמץ שביד הגזלן אסור בהנאה אחר הפסח היינו רק משום קנסא שקנסו לנגזל אף שהוא אנוס ולא משום לתא דהגזלן שע"ע בב"י מחמת חיוב אחריות דבזה קיי"ל דלא קנסו אחר הפסח וכד' הח"י הנ"ל. אך באמת מדברי הרמב"ם (בפ"ד מה' חמץ ה"ג) מבואר דאם קיבל הישראל הנפקד אחריות עליו לחמצו של נכרי שהפקיד אצלו אסור אחר הפסח באכילה ומשמע דפוסק כמ"ד בירושלמי דקנסו אחר הפסח כשעבר בב"י בשביל חיוב אחריות ג"כ ולא קיי"ל כר' יונה דירושלמי הנ"ל. וראיתי בפמ"ג שם שהביא דברי הרמב"ם בזה. וגם הביא שם ד' הראב"ן דאם קיבל הישראל אחריות אחר הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה. ולכאורה טעמו בזה דמספיקא דפלוגתא בירושלמי מקילינן בזה רק לענין הנאה ולא באכילה. וכעין זה כתב במג"א ר"ס תמ"ט לענין חמץ שהוא ספק אם של ישראל או של נכרי ע"ש. ואולי דעת הרמב"ם כאן גם כן כהראב"ן בזה. דמאיסור הנאה לא הוזכר ברמב"ם שם. וראיתי בשעה"מ שהוכיח מגמרא דידן ג"כ דלא קנסו אחר הפסח בשביל חיוב אחריות. דאל"כ מאי פריך הגמרא (בדל"א סע"א) ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח ד"ה עובר והא איפכא מיבעי ליה כו'. ואמאי לא משני דסיפא מיירי כשהאחריות של החמץ על הישראל ומש"ה עובר. אלא משמע דמשום אחריות לא היה נאסר בהנאה אחר הפסח. עכ"ד השעה"מ. וראיה זו יש לדחות בקל. דהגמ' לא בעי לאוקמי בכה"ג כשהאחריות על הישראל דאם כן למה ליה כלל למיתני הלוהו על חמצו הא אף בלא שום הלואה אם חמץ של נכרי נמצא אצלו וקיבל אחריות עובר ואסור אחר הפסח. וע"כ דמיירי באין האחריות על הישראל. מיהו אף שאין ראיה מגמרא דידן להתיר מ"מ מספיקא דפלוגתא בירושלמי היה אפשר להקל בזה וכנ"ל,. מאחר דמגמרא דידן ליכא שום הוכחה לאסור ג"כ. ואין לומר דמהא דמבואר בגמרא (שם ריש ע"ב) דקמיפלגי בדר' יצחק דאמר מניין לבע"ח שקונה משכון כו'. מזה ראיה דאף בשביל חיוב אחריות גם כן קנסו לאסור אחר הפסח. דבע"ח שקונה משכון היינו ג"כ לענין חיוב אחריות לפירש"י אף באונסין ולהתוספות באחריות גניבה ואבידה כו'. דזה אינו. דהא דבע"ח קונה משכון יליף מקרא דולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מניין כו' ומזה מוכח דהוי כמו שלו. (וממילא עי"ז הוא מתחייב באונסין ג"כ). ומש"ה אמרינן בקידושין (דף ח' רע"ב) דיכול לקדש בו את האשה דהמשכון עצמו קנוי לו וכדפירש"י שם. ובזה שפיר נאסר בהנאה אחר הפסח כמו בחמץ של ישראל. (ולהתוס' בפסחים וכן בב"מ (דף פ"א סע"ב) מפרשים כאן דכיון דבשלא בשעת הלואתו קונה לגמרי מדר' יצחק א"כ אף בשעת הלואתו יש לחושבו ג"כ כאילו הוא שלו לעבור בב"י כו'(. משא"כ בנכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל וקיבל הישראל אחריות דזהו לא חשיב קנין כלל ואף שעובר בב"י מ"מ לא נאסר אחר הפסח דגוף החמץ אינו של ישראל כלל. (ולפ"ז יש לדון ג"כ בהא דאמרינן שילהי סנהדרין דף קי"ב ע"א דפקדונות של עיר הנדחת היינו של עיירות אחרות המופקדין בתוכה מותרין אע"פ שהנפקד קיבל עליו אחריות מ"ד כיון דקיבל עליו אחריות כדידיה דמי קמ"ל מ"מ י"ל דבמשכונות שאצל אנשי עיר הנדחת שפיר נאסרו בהנאה כיון שבע"ח קונה משכון וכנ"ל). ובזה היה מקום ליישב קושית התומים (בסימן ע"ב ס"ק י"ג) שהקשה שם בהא דמוקי הגמרא בפסחים פלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי בדר' יצחק כו'. דלמה לו להגמרא להמציא בזה פלוגתא חדשה שלא שמענו מעולם. וטפי הל"ל דר"מ ורבנן פליגי בדשמואל כמו דפליגי ר"א ור"ע אי מלוה על המשכון ש"ש וחייב אף באחריות גו"א ומש"ה עובר כו'. וע"ש בתומים שנדחק ליישב זה. אמנם אם נימא דגמרא דידן ס"ל כר' יונה בירושלמי דלא קנסו לאסור אחר הפסח בשביל חיוב אחריות של הישראל כיון שאין גוף החמץ שלו. ורק משום דר' יצחק דבע"ח קונה משכון והוי כמו שלו. בזה שפיר נאסר החמץ אחר הפסח כמו חמץ של ישראל. לפ"ז א"ש הכא בפשיטות ולק"מ קושיית התומים הנ"ל. כן היה י"ל בגוף ד' הגמרא דפסחים שם. ובזה מיושב ג"כ קושיית הפ"י בגמרא ריש דף ל"א ע"ש. אבל התוס' לא ס"ל כן דהא בשבועות (דמ"ד סע"א) הוכיחו התוס' דאין עוברין בב"י משום קבלת אחריות אא"כ מתחייב באונסין גם כן דאם נימא דמשום אחריות גניבה ואבידה נמי זקוק לבער א"כ בישראל שהלוה לנכרי על חמצו יאסר בהנאה בלא דר' יצחק ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גו"א כדשמואל דקיי"ל כוותיה כו'. הרי מבואר מדבריהם דפשיטא להו דמשום חיוב האחריות של הישראל ג"כ נאסר החמץ בהנאה אחר הפסח. וכ"מ בדברי התוספות פסחים (דל"א סע"ב) ע"ש. אלא שקצת היה אפשר לדחות דמדברי התוספות האלו עדיין אין ראיה שהכריעו לדינא דלא כר' יונה בירושלמי דס"ל דמשום קבלת אחריות של הישראל לא קנסו אחר הפסח. (מדלא הזכירו כלל הך פלוגתא דירושלמי והל"ל דהלכתא דלא כר' יונה. אלא משמע מדבריהם דנקטו לכ"ע). והיינו די"ל דר' יונה בירושלמי דמתיר אחר הפסח חמץ שהפקיד הנכרי אצל ישראל וקיבל עליו הישראל אחריות. דסברתו בזה הוא כעין הסברא שכתב הרמב"ן לענין חמץ הגזול דל"ל שקנסו מצד הגזלן שע"ע בב"י דכיון שהגזלן א"ל הש"ל ואינו מפסיד כלום א"כ למה יאסרוהו על אחרים כו'. ומש"ה פירש הרמב"ן שם דקנסו מצד הנגזל אע"פ שהוא אנוס כנ"ל. וה"נ י"ל הכא בישראל שקיבל פקדון מיד נכרי וקיבל אחריות אם כן אף אם נאסרנו בהנאה אחר הפסח מ"מ הישראל הנפקד אינו מפסיד כלום דהרי יכול להחזירו להנכרי ולומר לו הש"ל. וכמבואר בהדיא כן במג"א בסימן ת"מ ע"ש. ונמצא שאין הקנס נוגע כלל לישראל זה שע"ע בב"י. וממילא שוב לא אסרוהו לחמץ זה על אחרים ג"כ כיון דעיקר הקנס בחמץ אחר הפסח הוא שיהא החוטא מפסיד. ומאחר שאין לו כאן שום הפסד כלל אם כן למה יקנסו על אחרים בחנם לאסור עליהם חמץ זה. ומש"ה הוא מותר אחר הפסח. ולפ"ז יש לחלק בין נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל וקיבל הישראל אחריות דבזה מיירי ר' יונה בירושלמי שם. ובין ישראל שהלוה לנכרי על חמצו והרהינו אצלו במשכון. דהנה המג"א (בסימן תמ"ג ס"ק ה') נסתפק לענין משכון שבידו אם אומר לו באיסורי הנאה הש"ל. ובספר מקור חיים שם הסביר הדברים די"ל שאין יכול לומר הש"ל רק בשומר דאינו חייב רק במקום שמזיק ובהיזק שאינו ניכר פטור. אבל במשכון אינו מדין שומרים. (ומש"ה חייב אף בנכרי דא"ח מדין שומרים). רק משום דהוי כאילו פירש שאם יופסד המשכון יופסדו מעותיו כמ"ש בתוספות מש"ה אף הש"ל אינו יכול לומר כיון דמ"מ נפסד המשכון והוי בכלל התנאי שכל שיופסד המשכון יופסדו מעותיו. עכ"ד שם. ולפ"ז בישראל שהלוה את הנכרי על חמצו וע"ע בב"י י"ל דלכ"ע החמץ אסור אחר הפסח אף לר' יונה דירושלמי דהא כאן אם נימא דהחמץ אסור בהנאה יהיה ההפסד להישראל העובר כיון דאינו יכול להחזירו להנכרי ולומר לו הש"ל כנ"ל. (ונפשוט בזה ספיקו של המג"א הנ"ל דבמשכון אינו יכול לומר הש"ל באיסורי הנאה). ובודאי יש לקונסו כמו בכל חמץ שע"ע הפסח כיון דהקנס מגיע להעובר וממילא אסרוהו לכל ישראל ג"כ כנ"ל. ומעתה מ"ש בתוספות שבועות הנ"ל וכן בפסחים לענין משכון שביד ישראל דמחמת חיוב אחריות יהא נאסר בהנאה אחר הפסח אף בלא דר' יצחק כנ"ל. זהו אליבא דכ"ע ואף ר' יונה דירושלמי מודה בזה. ולא פליג ר' יונה להתיר אחר הפסח רק בחמץ שבפקדון ביד ישראל וקיבל הישראל אחריות כנ"ל. הן אמת שהמהרש"ל ביש"ש פ"ט דב"ק (סימן כ') ס"ל לדינא דהא דיכול לומר באיסורי הנאה הש"ל היינו דוקא בגזלן ולא בשומר. ולפי דבריו א"כ בהך דירושלמי דמיירי בנכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל דהוי הישראל שומר ג"כ אינו יכול לומר לו הש"ל. וע"כ דטעמיה דר' יונה דשרי החמץ אחר הפסח אינו תלוי זה במה שיכול לומר הש"ל כנ"ל. וא"כ לר' יונה הה"נ במשכון שביד ישראל שאין החמץ נאסר אחר הפסח ג"כ רק אם נימא כדר' יצחק דבע"ח קונה משכון וחשיב כשלו וכנ"ל ולפ"ז יהיה מוכח מדברי התוספות דשבועות הנ"ל דס"ל להלכה דלא כר' יונה דירושלמי הנ"ל. אך כבר השיגו על המהרש"ל בזה במה דס"ל דשומר לא מצי לומר הש"ל וכמ"ש בש"ך (סימן שס"ג סק"ז). ואף דבתוס' ב"ק (דנ"ו ע"ב ד"ה פשיטא) לכאורה מבואר כדברי המהרש"ל. מ"מ הדין עם הש"ך בזה (וכמ"ש שם בנתיבות. ועיין בשעה"מ פ"ז מהלכות חובל ומזיק בהשמטות). ובשומר נמי בחמץ אחר הפסח מצי לומר להמפקיד הש"ל. וכמ"ש בפשיטות המג"א וכל האחרונים. ובח"י (בסימן תמ"ג סק"ח) כתב דאף המהרש"ל מודה לענין חמץ בפסח דהשומר נמי מצי לומר הש"ל. ול"פ רק בשור שנגמר דינו ע"ש. ולפ"ז שפיר י"ל כדברינו הנ"ל דר' יונה בירושלמי נמי לא שרי אחר הפסח רק בחמץ שהפקיד הנכרי אצל ישראל וקיבל עליו אחריות. דבזה לא קנסו לאסור החמץ אחר הפסח כיון דע"י קנס זה לא יפסיד הנפקד כלום ולמה יאסרוהו על אחרים. משא"כ בחמץ של נכרי הממושכן ביד ישראל וע"ע בב"י מודה ר' יונה דקנסוהו לאסור החמץ דבזה הוי ההפסד לבעל המשכון כיון שאינו יכול להחזיר ולומר הש"ל. וממילא אסרוהו על אחרים ג"כ. ומלבד זה היה י"ל כעין זה בקצרה ובפשוט. דאף לר' יונה דירושלמי דס"ל דמשום חיוב אחריות של הישראל לא קנסוהו לאסור אחר הפסח כיון שאין גוף החמץ שלו. מ"מ בחמץ שהרהינו אצל הישראל ולבסוף נחלט לו המשכון ונעשה גוף החמץ של ישראל ממש בזה שפיר העמידו חכמים קנסותם להיות בכלל חמץ של ישראל שע"ע הפסח שאסור בהנאה כיון שבפסח ע"ע הישראל בב"י מחמת חיוב אחריות ואחר הפסח נעשה חמץ זה של ישראל ממש. ובזה אין סתירה מדברי התוספות הנ"ל דלא נפסוק כר' יונה דירושלמי הנ"ל. אלא דהך סברא שכתבנו לעיל מוסבר יותר בטעמא. והבוחר יבחר. ועכ"פ מדברי התוספות אין להכריע כ"כ בפלוגתא דהירושלמי. ומיהו אין להביא ראיה דקיי"ל כר' יונה בירושלמי דלא קנסו אחר הפסח בשביל חיוב אחריות. מד' בעל המאור בפ"ב דפסחים גבי הא דתניא (בד' כ"ט ע"א) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ואיתא שם בגמ' כמה אוקימתי ור"א בריה דרבא משמיה דרב יוסף מוקי התם דכ"ע אין פודין כו' והכא קמיפלגי בדבר הגורם לממון כממון דמי מ"ד מעל קסבר דהגל"מ כממון דמי כו'. ופירש בבעל המאור דהכא מיירי באוכל חמץ של הקדש שהבעלים חייבין באחריותן שהוא גורם לבעלים תשלומי ממון כו'. וי"א לא מעל ס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי כו'. ואע"ג דלקמיה חזי דס"ל כר"ש דחמץ לאח"ז מותר כו'. עכ"ד בעה"מ. ומוכח מזה דחמץ של הקדש שהבעלים חייבין באחריותן שע"ע הפסח שרי באכילה אף מדרבנן אליבא דר"ש. (דאם היה כאן איסור דרבנן ג"כ ליכא מעילה כמ"ש התוספות שם (דכ"ט ע"א ד"ה אין) ומוכרח שם בסוגיא). והרי מחד קרא ממעטינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ומפרשינן לה לעיל (בדף ה' ע"ב) דהיינו בלא קיבל עליו אחריות ומשמע דבחמץ של גבוה ג"כ אם קיבל עליו אחריות עובר בב"י. ואפ"ה שרי בהנאה אחר הפסח ולא קנסוהו. מ"מ אין למילף מזה לחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות שג"כ יהא מותר אחר הפסח. דחמץ של הקדש שאני שלא העמידו חכמים קנסותם בזה לאסור ולהפסיד חמץ של הקדש. ומש"ה אף שנפדה אחר הפסח ויצא לחולין מ"מ מותר באכילה ולא חייל קנסא עליה עוד ולא רצו חכמים להפסיד את ההקדש משום קנס של הבעלים שהיו חייבין באחריותו. והנה בדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל. אם נפרש בדבריו דחמץ שקיבל עליו הישראל אחריות אחר הפסח אסור רק באכילה ולא בהנאה מספיקא דפלוגתא בירושלמי כנ"ל. לפ"ז יהיה מוכרח דהא דחמץ שביד הגזלן אסור בהנאה אחר הפסח היינו משום לתא דהנגזל שקנסוהו אף שהיה אנוס וכדעת הרמב"ן הנ"ל. דל"ל דקנסוהו לאסור בהנאה בשביל הגזלן שע"ע בב"י מחמת חיוב אחריות דא"כ לא היה אסור בהנאה וכמבואר. אך אם נפרש בדברי הרמב"ם דמשום חיוב אחריות ג"כ אסור בהנאה אחר הפסח היה י"ל דבחמץ הגזול נאסר בהנאה מחמת הגזלן. מיהו כבר ביארתי לעיל דבלא"ה אין סברא כלל לומר שיהיה שם הקנס מצד הגזלן ועי"ז נפסיד את הנגזל. והגזלן אינו מפסיד כלום כנ"ל. ותו דאין סברא לפסוק לחומרא בפלוגתא דירושלמי באיסור דרבנן דלא כר' יונה ולאסור אף בהנאה בשביל חיוב אחריות במקום שאין לזה שום הוכחה לאסור מגמרא דידן. וכיון שהעלינו כדברי הרמב"ן דבחמץ הגזול שאסור בהנאה אחר הפסח הוא רק משום שקנסו להנגזל אף שהיה אנוס. ממילא מוכח כמ"ש לעיל דאף היכא דאיכא תרתי למעליותא דמה"ת אין עליו חיוב כלל לבערו וגם הוא אנוס מלבערו אפ"ה אסרוהו בהנאה אחר הפסח. ומינה נדון לחמץ שביטלו והיה אנוס מלבערו כנ"ל. אם לא שנבוא לחלק כמש"ל (סוף אות א') דהקנס והגזירה היה על חמץ של ישראל אף שהיה אנוס מלבערו. וחמץ של הנגזל אף שמה"ת אינו מחוייב לבערו כיון שהוא ביד הגזלן כנ"ל מ"מ חמץ שלו הוא והוי בכלל הקנס. משא"כ בחמץ שביטלו דהוי הפקר ואינו שלו אף דמ"מ מדרבנן צריך לבערו י"ל דאינו בכלל גזירה זו וכל שהיה אנוס מלבער לא קנסוהו חכמים דאין זה חמץ של ישראל רק של הפקר. או נימא לחלק דחמץ שביטלו הרי הוא קיים בו מצות התורה עליו ועדיף מהתם דאין בו איסור ב"י מה"ת ממילא. א"נ נחלק דבחמץ שביטלו והוא אנוס הרי כאן תרתי למעליותא משתי סיבות נפרדות. דאיסור דאורייתא ליכא מחמת שביטלו. והאונס הוא מפאת המקרה שאירעו. ושנייא היא דבכה"ג לא העמידו חכמים קנסותם. משא"כ התם שסיבה אחת לשתיהן דמחמת שאינו ברשותו הוא אנוס וגם עי"ז נפטר מחיוב הביעור וכיון דלא פלוג רבנן בקנסותם וקנסו אף באנוס (דאל"כ כאו"א יאמר אנוס הייתי כו'). ממילא אין תועלת גם כן אם מהאונס עצמו נמשך גם כן דפטור מדאורייתא לבערו. דכל אנוס ג"כ רחמנא פטריה. ול"פ רבנן. ומ"מ כל חילוקים האלו אינם מוכרחים. ולא רציתי להאריך יותר:
ח ומעתה נשוב לבאר בירושלמי בפלוגתא דר"י ור"ל בחמץ שביטלו אי שרי אחר הפסח. ועם זה נבאר עוד פרט אחד לדינא מה שנחלקו בו האחרונים הכנה"ג והפר"ח. וז"ל הירושלמי בפכ"ש. הפקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור ורשב"ל אמר מותר אר"י לר"פ נהיר את כד הוינן אמרין אתיא דר' יוחנן כר' יוסי ודרשב"ל כר' מאיר. (ופירש בתשו' הרשב"א סימן ע' דאתיא דר' יוחנן כר' יוסי בנדרים דס"ל דאין הפקר יוצא מת"י בעלים עד דאתי לרשות זוכה). אינה כן. אלא ר"י חשש להערמה ורשב"ל לא חשש להערמה. מה נפקא מביניהון (בין הני תרי לישני בטעמיה דר' יוחנן שאוסר אחר הפסח) נפלה עליו מפולת מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר מ"ד משום זכייה לית כאן זכייה והוא אסור עכ"ל הירושלמי. והנה בשירי כנה"ג סימן תמ"ח הביא במה שנשאל מהר"ש הלוי באחד שבא ממדה"י עם חמץ תוך הספינה ופגע בו הפסח והפקיר חמצו בפני עדים. ודעת הכנה"ג בזה שמותר באכילה אחר הפסח דבמפקיר בפני עדים לא שייך חשש הערמה ופלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי היינו רק כשהפקיר בינו לבין עצמו דשייך הערמה. והפר"ח חולק עליו. דודאי לא פלוג רבנן ואפילו במפקיר בפני עדים חששו להערמה וקנסו לאסור אחר הפסח. והביא ראיה. דהא למ"ד בירושלמי דטעמיה דר' יוחנן משום דס"ל כר' יוסי דהפקר אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה א"כ לדידיה ודאי אף הפקר בפני עדים לא מהני וממילא דה"ה נמי למ"ד דטעמיה דר' יוחנן משום הערמה ועוד הביא ראיה מההיא ארבא דטבעה בחישתא בפסחים (דף מ' ע"ב) כו' שלא אמרו שם תקנה זו שיפקיר בפני שלשה ושום אדם לא יוכל לזכות בו מאחר שלא הפקירו אלא להפקיע איסור חמץ וכבסימן רמ"ו ס"ו בהג"ה. ועוד ראיה מתשו' הרשב"א סימן ע' שהובא ברמ"א סימן תל"ו ס"א. עכ"ד הפר"ח. ויש לדחות כל ראיותיו. דראייתו מהירושלמי אדרבה י"ל דאף למ"ד דטעמא דר' יוחנן כר' יוסי שאין הפקר יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה מ"מ כשהפקירו בפני שלשה שרי אחר הפסח. כדאיתא בנדרים (ר"ד מ"ה) דר' יוסי נמי מודה כשהפקירו בפני ג' דלאלתר נפיק מרשותיה אף שלא בא ליד זוכה. ומשמע דר' יוחנן גופיה ס"ל כן התם. וכן מחלק ג"כ בירושלמי בספ"ד דנדרים ע"ש. וטעמא כמ"ש שם ברא"ש דבפני שלשה דהוי ההפקר מפורסם מודה ר' יוסי דיצא מרשותו תיכף והוי הפקר כו'. ואין לומר לפי מה שהסביר הר"ן שם דבמפקיר בפני שנים י"ל דאדעתא דחד מהנך בלחוד אפקריה והוי כמתנה ובעינן שיבא ליד זוכה, משא"כ כשמפקיר בפני שלשה דאוושא מילתא ואדעתא דכ"ע אפקריה כו'. ולפ"ז נימא דכאן גבי חמץ גרע יותר דלכ"ע אסור בהנאה ול"ש לומר אדעתא דכ"ע אפקריה. דזה אינו. דהירושלמי כאן מיירי בהפקיר חמצו בי"ג דאז אינו זמן איסור כלל ולא שנא חמץ משאר הפקר. וזה מוכרח. דלמאי דמוקי הירושלמי טעמיה דר' יוחנן כר' יוסי, מ"מ בודאי לא פליג ר' יוחנן אהא דקיי"ל בכ"ד בפשיטות דביטול בלב מהני לחמץ מדאורייתא שלא יעבור בב"י. וכדתנן נמי בסתם מתניתין (דמ"ט ע"א) ור' יוחנן גופיה ס"ל דהלכה כסתם משנה. ור' יוסי גופיה נמי מודה בזה דביטול מהני לחמץ (כדמוכח שם בגמרא דמוקי מתניתין כר' יוסי). מיהו לשיטת רש"י והרמב"ם דביטול חמץ נפ"ל מתשביתו ואינו כלל מטעם הפקר ניחא אבל לשיטת התוספות דביטול מטעם הפקר ע"כ צ"ל כמ"ש הר"ן בריש פסחים, דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו מש"ה בגילוי דעתא סגי דלא ניחא ליה ביה. ומהני ביטול בלב אפילו לר' יוסי דנדרים כמ"ש שם הר"ן להדיא. רק דבירושלמי הכא דמיירי בהפקיר חמצו בי"ג בזה אמר טעמיה דר' יוחנן כר' יוסי, ומש"ה לדידיה לא מהני ביטול והפקר בחמץ רק ביום י"ד סמוך לזמן איסורו כמו שתיקנו חכמים לבטלו. משא"כ ביום י"ג הו"ל כשאר ממון והפקר דעלמא דבעינן שיבא לרשות זוכה לר' יוסי. וא"כ עכ"פ כשהפקירו בפני שלשה דמודה ר' יוסי דיצא מרשותו לאלתר אפילו בשאר הפקר פשיטא דמהני בחמץ ביום י"ג ושרי אחר הפסח. ולפ"ז שפיר י"ל כדעת הכנה"ג, דאף למאי דמסיק הירושלמי טעמיה דר' יוחנן משום הערמה מ"מ במפקיר בפני עדים לא שייך חשש הערמה ושרי. ואין להקשות דאכתי ה"ל להירושלמי לעשות נ"מ לדינא בין הני תרי לישני. דאי טעמא דר' יוחנן משום זכייה אין היתר רק כשהפקירו בפני שלשה. ואי טעמא דר' יוחנן משום הערמה הוי היתר כשהפקירו בפני שני עדים לפ"ד הכנה"ג הנ"ל. דז"א. דהא אם נימא כהפר"ח דאף במפקיר בפני עדים חששו להערמה. א"כ ה"ל להירושלמי כאן לומר הנ"מ בהפך דלטעמא דזכייה שרי כשהפקיר בפני שלשה ולטעמא דהערמה אסור. (דלהפר"ח אף בהפקיר בפני שלשה אוסר אחר הפסח). וקושיא זו אלימא יותר. דבאמת אין הוכחה מהא דאמר הירושלמי מה נפקא מביניהון נפלה עליו מפולת. ולא אמר נ"מ אחרת כשהפקירו בפני עדים וכקושיית הפר"ח הנ"ל. דכבר כתבו התוספות בפ"ק דב"ב (ד"ה ע"ב) דבכ"מ נקט הגמרא חדא א"ב אף דיש למצוא טובא נ"מ כו'. וכ"כ בשבת (דל"ט ע"א) ובב"ק (ד"נ ע"ב) ושאר דוכתי. אך הלח"מ בפכ"ו מהלכות מלוה ה"ו כתב ע"ד התוספות בזה דאין לחוש היכא דאמר א"ב דלא חשיב אחריתי. מ"מ היכא דהגמרא אמר א"ב קולא למר וחומרא למר ויש למצוא א"ב אחריתי שיהיה בהפך חומרא למר וקולא למר בכה"ג יש לחוש ויש להוכיח מזה לדינא. ולפ"ז אם נימא הכא דלטעמא דהערמה איכא חומרא דאפילו הפקיר בפני שלשה אסור משא"כ לטעמא דזכייה הוי קולא דכשהפקיר בפני שלשה שרי. אם כן שפיר יש לדקדק על הירושלמי דאמר הנ"מ ביניהם בנפלה עליו מפולת דלטעמא דזכייה אסור ולטעמא דהערמה שרי. והמ"ל הנ"מ בהפך חומרא לטעמא דהערמה וקולא לטעמא דזכייה וכה"ג הוי שפיר דיוק כנ"ל. משא"כ אם נימא כהכנה"ג דלטעמא דהערמה קיל יותר דשרי אפילו כשמפקיר בפני שני עדים ע"ז ליכא לדייק מידי מהירושלמי ונהי דכתבתי במ"א דהך סברא דהלח"מ הנ"ל ג"כ אינו כלל גמור מ"מ נדחית ראיית הפר"ח לגמרי. ואין מהירושלמי שום סתירה ע"ד הכנה"ג הנ"ל. ומ"ש הפר"ח עוד סתירה ע"ד הכנה"ג מהגמרא מעובדא דההיא ארבא דטבעה בחישתא שלא אמרו שם תקנה זו שיפקירנה בפני שלשה. זה ג"כ אינו סתירה כלל חדא. די"ל דהכנה"ג לא התיר בזה אלא בדיעבד כשהפקיר בפני שלשה ועבר עליו הפסח דמותר בהנאה כיון דליכא חשש הערמה בכה"ג. (ולאפוקי ממה שבתשו' מהר"ש הלוי שם פקפק בזה אף לאסור אחר הפסח בכה"ג ע"ש). אבל מודה הכנה"ג דלכתחלה אסור לסמוך על הפקר לחוד להפקיר בפני שלשה ולעבור על מצות ביעור. (וכש"כ לשיטת התוס' דטעם הבדיקה וביעור הוא משום דילמא אתי למיכל מיניה כו'. ולזה אין תועלת בהפקר כלל). רק דבדיעבד אם עבר עליו הפסח ס"ל דשרי. ובזה נדחה גם כן ראייתו מדברי הרמ"א ר"ס תל"ו הנ"ל. וראיתי בד"מ סימן תמ"ה שכ"כ בשם הא"ז דמותר להפקיר חמצו קודם זמן איסורו ע"מ לחזור ולזכות בו אחר הפסח ויפקירנו בפני שלשה כו'. והד"מ כתב עליו דלאו הלכתא כו'. ומשמע שדברי הא"ז להתיר לכתחלה קודם הפסח להפקירו בפני שלשה. וכדברי הר"מ רקאנטי. ולדבריהם קשיא קושיית הפר"ח מעובדא דארבא דחיטי דטבעה בחישתא אמאי לא אמרו שם בגמרא תקנה זו. וצ"ל לדבריהם דודאי הוה מצי למיעבד כן ולהמתין עד אחר הפסח. אלא דרבא מהדר התם אתקנתא היאך ימכרוהו עכשיו קודם הפסח. וכן מוכרח לומר ג"כ לפ"ד הרשב"ץ בספר יבין שמועה שמתיר בחטים שאינם מבוקעות להפקידם אצל נכרי בפסח. מטעם דס"ל דהוי ספיקא דרבנן. וקשה לדבריו ג"כ מגמרא זו בעובדא דארבא דחיטי הנ"ל דהתם היו החטים אינן מבוקעות כמ"ש שם הרא"ש וש"פ. ואמאי לא אמר תקנה זו להפקידם אצל נכרי עד אחר הפסח. וצ"ל ג"כ כנ"ל. אך לכאורה יש סתירה ע"ד כנה"ג הנ"ל. ממה שהקשה הא"ז בעצמו על דבריו והובא בד"מ שם וז"ל, ומותבינן אשמעתין מהא דאמרינן בחולין (ד"ד ע"ב) חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהן מחליפין. ואם איתא דמהני הפקר הואיל ומהדרי אהיתרא היה להם להפקיר אע"פ שהיה בדעתן לחזור ולזכות בו אחר הפסח דהא כה"ג שרי עכ"ל. (ואין לדחות ראייתו דאולי המה חוששין להפקיר שמא יזכו נכרים בחמצן וכה"ג. דכבר כתב הפר"ח דשום אדם לא יוכל לזכות בו כו' כנ"ל. ותו דבלא"ה נמי אף אם לא יפקירוהו כל מי שיטול חמצם בפסח יהא פטור מתשלומין ומכאן מוכח דאף בדיעבד כשעבר עליו הפסח אין היתר כשהפקירו בפני שלשה. דאל"כ אכתי למה לי טעמא דמחליפין כיון דהעוברי עבירה מהדרי אהיתרא שיהיה להם היתר אחר הפסח מיהת, היה להם להפקיר קודם פסח שיהיה היתר גמור אחר הפסח. דהא מבואר בפירש"י שם דמה שמחליפין אינו היתר להם כלל דהוי חליפי איסורי הנאה דאסורין להמחליף עצמו, רק משום דכל מה דמצו למיעבד פורתא בהיתרא עבדי. (והתוספות שם ס"ל ג"כ דאסור מדרבנן). וטפי ה"ל להפקיר בפני שלשה שיהיה אח"כ היתר גמור. א"ו שאין זה היתר כלל. (ומיהו היה י"ל דהתם טעמא משום דהפקר ע"מ לחזור ולזכות בו אחר הפסח זהו לא מהני. והעוברי עבירה שחשים להפסד ממונם ומפקירים ע"ד לחזור ולזכות בו אח"כ, וממילא בכה"ג יהיה אסור חמצם אחר הפסח ג"כ. ומ"מ היא סתירה לדעת הכנה"ג הנ"ל שדעתו להתיר בהפקיר בפני שלשה אפילו דעתו לחזור ולזכות בו אח"כ ע"ש בדבריו). ואין לדחות ולומר דהעוברי עבירה אף בפסח גופיה קונים חמץ ג"כ ואחר הפסח מחליפין אותו דלא שביק היתרא כו'. ובפסח א"א להפקירו דאחר זמן איסורו לא מצי מפקיר ליה. דזה אינו. דרש"י פירש שם בחולין דהעוברי עבירה אין מבערין חמץ בפסח מפני הפסדן. ומשמע דאינם חשודין לקנות חב"פ גופה. וכן מוכח בהדיא מדברי הא"ז הנ"ל שכתב ומותבינן אשמעתין מהא דאמרינן בחולין כו'. ואם איתא לא הוה מקשה מידי מהך דחולין אף לענין לכתחלה וכמבואר. ועוד יש להוכיח מלשון התוספות בפסחים (דף ד' ע"ב סד"ה דמדאורייתא) שכתבו וז"ל בביטול בעלמא סגי כו' דמאחר שביטלו הוי הפקר כו' והא דאמרינן בנדרים דהפקר בפני שלשה מדאורייתא א"צ. עכ"ל התוס'. משמע מדבריהם דלמ"ד בנדרים דמדאורייתא בעינן הפקר בפני שלשה ה"ה בחמץ בעינן שיפקירו בפני שלשה. ועיין בתשו' מהרי"ק סימן קמ"ב. (ומדברי התוס' אלו משמע דלית להו סברת הר"ן שכתב דחמץ שאני משום דבלא"ה אינו ברשותו של אדם כו' ומש"ה א"צ שיהיה בפני שלשה דבגילוי דעתא סגי כו'). ולפ"ז מוכח דהא דא"ר יוחנן בירושלמי דחמץ שהפקירו אסור אחר הפסח משום הערמה מיירי כשהפקירו בפני שלשה. דאל"כ בלא"ה לא הוי הפקר לשיטת ר' יוחנן גופיה בנדרים (דף מ"ה ע"א) דמשמע דס"ל דמדאורייתא בעינן הפקר בפני שלשה ע"ש. ויש לדחות. ואין להאריך. ועוד היה יש להוכיח מהא דאיתא בב"ק (דמ"ה ע"א) אמר רבה דכ"ע אומרים באיסורי הנאה הש"ל דאם כן נפלגו לענין חמץ בפסח אלא הכא כו' דאמר ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא השתא אתפסתיה לתוראי כו'. ופירש"י שחייב על שהוליכו לב"ד בידים דאל"כ בחמץ בפסח נמי לימא דהוה אכילנא ליה כו'. והתוספות הקשו עליו ופירשו בע"א. אך בבעל המאור שם הקשה דלר' יעקב נמי נימא ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה שחיטנא ליה. ותירץ וז"ל דאנן הכי קאמרינן כו'. דהא גבי חמץ וע"ע עליו הפסח מ"ט לא א"ל אי אהדרתיה ניהלי קודם הפסח הוה אכילנא ליה. א"ו דכה"ג לא חשיב כמאן דרמא עליה איהו איסורא בידים אלא היכא דאפשר דאיתיה בעולם ולא חייל ההוא איסורא עליה כו' ומש"ה אמרינן הכא דא"ל אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא ולא אמרינן הוה שחיטנא ליה דשחיטה שאני דהא ליתיה בעולם. עכ"ל המאור שם. ולפירושו זה לכאורה יש להוכיח דאם איתא לדברי הא"ז ורקאנטי הנ"ל דיש היתר לכתחלה בחמץ להפקירו בפני שלשה ע"מ לחזור ולזכות בו אח"כ כנ"ל. א"כ הכא בחב"פ נמי לימא ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה ע"י הצלה זו להפקירו בפני שלשה דאיתיה בעולם ולא חייל ההוא איסורא עליה כמו במעריקנא ליה דשור הנסקל. (ואי משום שהיה נעשה ע"י זה הפקר על ימות הפסח הא בלא"ה נמי חמץ בפסח אינו ברשותו של אדם ודינו כהפקר). א"ו דאין היתר כלל אף כשיפקירו בפני שלשה. וגם ליתנו לנכרי במתנה ע"מ להחזיר ג"כ אסור מדרבנן אף אחר הפסח ועיין סי' תמ"ח ולפ"ז יש להוכיח קצת דאף לענין דיעבד אם הפקירו בפני שלשה וע"ע הפסח ג"כ אסור ודלא כהכנה"ג הנ"ל, דאם נימא שהיה זה הצלה בדיעבד רק שאסור לעשות כן לכתחלה עדיין היה זה טענה לענין ממון כמו שהוכיח בתה"ד בסימן ש"ו ע"ש. ויש לחלק ולדחות זה. מיהו בלא"ה לפי פירש"י ותוספות בב"ק הנ"ל אין ראיה כלל משם. (ותו דגם לענין חמץ שאצל הנפקד שהיה בידו למוכרו ולא מכרו פליגי האחרונים בסימן תמ"ג המג"א עם הח"י והאה"ע אם הנפקד חייב בזה לשלם דמי הפקדון להמפקיד ע"ש). אך באמת אף לפירוש בעל המאור שם י"ל דאין מכאן סתירה כלל ע"ד הא"ז ורקאנטי הנ"ל שמתירים להפקיר בפני שלשה דעיקר סברת בעה"מ הוא דכל היכא דאתי איסורא וחייל עליה מנפשיה כי משכח ליה בעיניה זה הוי איסור הבא מאליו ואומר לו הש"ל. משא"כ בשור שנגמר דינו דהאיסור לא חייל עליה ממילא מדנפשיה עד שהובא השור לב"ד לגמור דינו בפניו ועל ידי פעולה זו בא האיסור. ובזה הוה איהו גורם להביא האיסור עליו ולא מצי לומר הש"ל. ולפ"ז י"ל דבחמץ בפסח אף שהיה בידו לעשות לו הצלה שיהיה בעולם ולא יהיה אסור. מ"מ הא איסור בעצם חייל עליה מדנפשיה ממילא. רק שבידו לעשות לו פעולה מן הצד להצילו מן האיסור אף שלא עשה פעולה זו מ"מ כיון שהאיסור בא מאליו אומר לו הש"ל. ולק"מ:
ט אמנם עיקר דין זה שנחלקו הכנה"ג והפר"ח הנ"ל בהפקיר חמצו בפני עדים אי אסור אחר הפסח. נראה דזה תליא במחלוקת הפוסקים בפירוש דברי הירושלמי בחשש הערמה דהכא. דלפירוש הרא"ש והטור שמפרשים חשש הערמה דירושלמי היינו שיערים לומר שהפקירו והוא לא הפקירו. לפ"ז מסתבר כדברי הכנה"ג הנ"ל דכשהפקירו בפני עדים שמעידין לפנינו כן בכה"ג לא שייך חשש הערמה זו ושרי אחר הפסח. אבל לפ"ד הרשב"א ודעמיה שמפרשים בירושלמי דחשש הערמה הוא שלא הפקירו לגמרי רק ע"מ לחזור ולזכות בו אחר הפסח וזה לא מהני. א"כ יש סברא לומר דאף בהפקיר בפני עדים יש חשש זה ואסור אחר הפסח (ולפ"ז לק"מ גם כן מהך דחולין בחמצן של עוברי עבירה כו'. דאם יפקירו חמצם ג"כ מ"מ הא המה בודאי דעתם לחזור ולזכות בו אח"כ וממילא אין להם שום היתר אחר הפסח בכה"ג). וכן להמפרשים בירושלמי דחשש הערמה הוא שיעבור במזיד על תקנת חכמים שחייבו לבער ולא סגי בביטול והפקר. לפ"ז ג"כ לא מהני אף כשהפקיר בפני עדים מה"ט. וכל זה לענין דיעבד שהפקירו בפני עדים וע"ע הפסח. אבל לכתחלה פשיטא דלא מהני הפקר בפני שלשה ומחוייב לבער חמצו מדרבנן ויש לתמוה ע"ד הא"ז ורקאנטי הנ"ל דמשמע מלשונם דמתירים לכתחלה להפקיר בפני שלשה ע"מ לחזור ולזכות בו אחר הפסח. אם כן כל טורח ביעור חמץ שהצריכו חכמים למה. כיון דיש עצה קלה בהפקר. (אם לא נימא דכוונתם במקום שא"א לקיים מצות ביעור. ול"מ כן מדבריהם וראיתי בפסקי רקאנטי סימן קנ"ז שהביא ראיה להתיר מהירושלמי דפ"ט דשביעית גבי ביעור פירות שביעית שצריך שיפקירם. דא"ל ר' יאשיה לר"י חמי לך תלתא רחימין ואפקרה קומיהון. (פירוש שיפקיר בפני שלשה אוהבים שלא יקדימו ויזכו בהפקרו). קפודקאי דציפורי שאלו לר' אמי כגון אנן דלית לן רחים ולא שאיל שלם איך צורכא מיעבד. א"ל כד תיחמון רגלא צלילא (כשתראו השוק פנוי מבני אדם) תיהוון מפקין לשוקא ומפקרין ליה וחזרן וזכיין ביה. ובעיקר ראיית הרקאנטי מהכא דהפקר ע"מ לחזור ולזכות בו מהני. היה אפשר לחלק דהתם בפירות שביעית דהא דאסור לאכול אחר הביעור היינו רק כשמשהה בביתו בחזקת שלו כמ"ש התוס' בפסחים (דנ"ב ע"ב ד"ה מתבערין). אבל אם מפקירו ומוציאו מרשותו על שעה אחת שיזכה כל מי שירצה שוב תיכף מותר לחזור ולהכניס לביתו כבתחלה ואוכל והולך עד שיכלו כדאיתא בתוספתא פ"ח דשביעית. וכיון שמצות התורה הוא רק שלפי שעה יהיה יכול אחר ג"כ לזכות בו וסגי בזה ושוב יכול הוא בעצמו לזכות בו. בזה מהני הפקר ע"מ לחזור ולזכות בו דכבר קיים בזה מצותו ששעה אחת היה יכול אחר לזכות בו כנ"ל. משא"כ בחמץ שצריך שיפקירנו הפקר גמור שלא יהיה לו שום זכות בו. ואין הכוונה שיהא אחר יכול לזכות בו שעה אחת כלל. י"ל דבזה צריך שיפקירנו לחלוטין וכל שיש לו שום זכות בו חשיב כשלו לענין זה. רק מהך ירושלמי דדמאי יש להביא ראיה לדברי הכנה"ג הנ"ל. וכמו שביארנו. דלהמפרשים בירושלמי דחשש הערמה הוא שיערים לומר שהפקירו והוא לא הפקירו. אם הפקיר בפני שלשה ליתא לחשש הערמה זו. וכמו דהתם בפירות שביעית לא חשו כן להערמה דשמא לא הפקירו ויאמר הפקרתיו. וכל שהפקיר בפני שלשה אין שום חשש וא"צ להוציאו מביתו. (דהא מבואר שם דבהוצאה לשוק שרי אפי' שלא בפני שלשה). רק להמפרשים בירושלמי דחשש הערמה הוא שאינו מפקירו לחלוטין או דההערמה היא שלא יבער במזיד. ע"ז אין ראיה מפירות שביעית וכמבואר. אך ראיתי בתשו' עה"ג (סי' כ"ה) במה שנתחבטו הפוסקים במכירת בהמה מבכרת לנכרי בקנינים המועילים (כביו"ד סימן ש"כ ע"ש). דמה שאין מפקיעין קדושת בכורה ע"י הפקר דהפקר גם כן פוטר מן הבכורה. הטעם משום דחיישינן להערמה שיאמר שהפקיר אע"פ שלא הפקיר וכדחיישינן כן בירושלמי דפסחים לענין חמץ. עכ"ד בעל עה"ג שם. ולכאורה אי משום הא לא איריא דאכתי היה תקנה טובה לענין בכורה להפקיר בפני שלשה דכה"ג ליכא חשש הערמה וכנ"ל. (וגם לאידך טעמא שכתב בעה"ג שם משום דהפקר לית ליה קלא וטעו ביה אינשי ואתו לידי תקלה וכמ"ש טעם זה בב"ח סימן רמ"ו דמה"ט אין לסמוך לכתחילה להשכיר בהמה לנכרי ולהפקירה ביום השבת. עכ"ד. מ"מ כל שמפקיר בפני שלשה ג"כ קלא אית ליה וליכא חשש תקלה כמ"ש הב"ח גופיה שם ע"ש). הן אמת שבט"א במסכת ר"ה (דף י"ג ע"א) נקיט בפשיטות דהפקר אינו פוטר מן הבכורה כלל. ומוכיח כן מרב מרי בר רחל בבכורות (דף ג' ע"ב) דהוה מקני אודנייהו לנכרי כו' ולמה לא הפקירם א"ו דהפקר לא מהני. עכ"ד. ויש לדחות ע"פ דברי עה"ג הנ"ל דמדאורייתא הפקר פוטר מבכורה ורק מדרבנן אסור משום הערמה. רק דמ"מ קשה שיפקיר בפני שלשה וכנ"ל. ואמנם בתוספתא פ"ב דבכורות איתא להדיא בהמת המדבר ובהמת הקדש ובהמת הגר שמת ואין לו יורשים פטורה מן הבכורה. מבואר מזה דהפקר פטור מן הבכורה. ומצאתי בשו"ת חתם סופר חיו"ד (סי' שט"ז) שהביא תוספתא זו ולמד מכאן דהפקר פוטר מן הבכורה ודלא כהט"א הנ"ל. (וע"ש מ"ש בשם מהרי"ט אלגאזי מגמרא דחולין דקל"ו סע"ב ובפירש"י שם דאמרינן דבכור נוהג בלקוח משא"כ במעשר. ע"ש בדבריו). ולכאורה משמע כן ג"כ בתוספות ב"ב (דנ"ד ע"ב ד"ה וישראל) שהקשה שם הרשב"א בהא דאמרינן בבכורות ישראל שנתן מעות לנכרי בבהמה בדיניהן אע"פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה ואמאי לא אמרינן אע"ג דקנה מה"ת כו' מ"מ אין בדעתו לקנות עד שימשוך כמו שהוא רגיל לקנות עם ישראל כדאמרינן הכא. עכ"ל התוספות. ואם איתא דהפקר חייב בבכורה א"כ מאי מקשו התוספות הא אף אם נימא כמו הכא דישראל לא קנה בכסף מ"מ נכרי מכי מטו זוזי לידיה אסתלק והנכסים הפקר כמדבר כדאיתא התם ואכתי הפקר חייב בבכורה. א"ו דהפקר פוטר ג"כ מן הבכורה ושפיר הקשו התוספות. (ויש לדחות קצת דהתוס' ב"ב שם לא הקשו על עיקר הדין דחיוב בכורה רק שדייקו על לשון הגמ' בבכורות דאמרינן קנה וחייבת כו'. ודוחק אך לכאורה היה י"ל דהתוספות לשיטתם בזה דבפסחים (דף ד' ע"ב) ג"כ ס"ל להתוס' גבי חמץ דממעטינן דאתה רואה חמץ של אחרים דחמץ של הפקר נמי בכלל זה ומש"ה מהני ביטול לחמץ דהוי בכלל הפקר. ולפ"ז כמו כן בבכור דממעטינן בישראל אבל לא באחרים ג"כ הוי הפקר בכלל דפטור מבכורה. משא"כ לפירש"י שם דביטול נפ"ל מתשביתו י"ל דשל הפקר לא נתמעט בכלל של אחרים. וראיתי בליקוטי הרמב"ן שם שרצה לומר כן דחמץ של הפקר אינו בכלל חמץ של אחרים שנתמעט דאין ע"ע בב"י. מיהו הוכיח מדברי הירושלמי בפסחים דאינו כן אלא דלך ממעט נמי של הפקר ע"ש. וכן מצינו בכ"ד דממעטינן נמי של הפקר בכה"ג. ויש להעיר בזה מכ"ד ואכמ"ל. והנה אם נחליט דהפקר פוטר מן הבכורה. לפ"ז צ"ל בדברי הפוסקים שלא רצו לסמוך על היתר זה לענין בכורה שיפקירנה. היינו רק משום חשש הערמה כדברי העה"ג הנ"ל. ויהיה מוכח מזה גם כן דאף במפקיר בפני שלשה יש לחוש להערמה דאל"כ הל"ל היתר זה להפקיר בפני שלשה. וא"כ גבי חמץ נמי אין לסמוך ע"ז וי"ל דאף שהפקיר בפני שלשה גם כן אסור אחר הפסח. אך יש מקום לדחות זה. וא"ר להאריך פה ואי"ה במ"א יבואר:
ומצאתי בתשו' נו"ב מ"ק (חא"ח סי' י"ט) שנסתפק ג"כ בנ"ד. היכא שביטל חמצו וגם היה אנוס מלבער אי קנסו לאסור אחר הפסח והעלה לאיסור אך לא הרגיש בכל הפלפולים שביארנו בזה עד כה. ואבאר קצת מה שיש לדון בדבריו, במה שהוכיח שם הנו"ב לאסור בנ"ד מהירושלמי דאמר הנ"מ בין טעמא דמשום זכייה ובין טעמא דמשום הערמה דנ"מ בנפלה עליו מפולת כו'. ולא אמר הנ"מ בינייהו כשביטלו והיה אנוס מלבער ג"כ דלטעמא דהערמה שרי. ויש לדחות ראייתו זו ומתחלה נבאר דמהך ירושלמי מוכח דס"ל דחמץ שנפלה עליו מפולת מדאורייתא אינו כמבוער וע"ע בב"י וב"י מה"ת כשלא ביטלו. וכשיטת הסמ"ק וסייעתו. דאל"כ למ"ד משום זכייה אמאי אמר בנפלה עליו מפולת דלית כאן זכייה ואסור. אם נימא כדברי רש"י והר"ן דס"ל דבנפלה עליו מפולת מדאורייתא הוי כמבוער. ומה צורך עוד לזכייה. כיון שאין ההיתר בזה משום הפקר רק משום דחשיב ביעור. ולדברי רש"י והר"ן אף אם לא ביטלו כלל קודם זמן איסורו ג"כ א"צ אח"כ לפקח הגל ולבערו כמ"ש הב"ח והמג"א בס"ס תל"ג. (ולכאורה באמת קשה טובא ע"ד רש"י והר"ן מהך ירושלמי דמוכח דחמץ שנפלה עליו מפולת אינו כמבוער מדאורייתא. וי"ל שהם הוכיחו מגמ' דילן דפליג אהירושלמי ושנפלה עליו מפולת מדאורייתא הוי כמבוער. דאיתמר בגמרא בפ"ק (ד"י ע"א) במפרש ויוצא בשיירא דקודם שלשים יום אינו זקוק לבער. וכתב הר"ן דמשמע דאפי' חמץ ודאי אינו זקוק לבער. וטעמא משום דה"ל כחמץ שנפלה עליו מפולת ופליגא אהירושלמי דאיתמר התם דחמץ ודאי אפי' מר"ה זקוק לבער. וי"ל דטעם פלוגתייהו משום דהירושלמי לטעמיה דס"ל דחמץ שנפלה עליו מפולת גופיה כל שלא ביטלו ע"ע בב"י מה"ת וגבי מפרש ויוצא בשיירא כל היכא דעובר בב"י מה"ת וזקוק לבטל שוב חל עליו ג"כ חיוב תקנת חכמים לבערו כמבואר שם בפוסקים. וגמרא דילן ס"ל דנפלה עליו מפולת הוי מדאורייתא כמבוער מש"ה אינו זקוק לבער. וא"ש ד' רש"י והר"ן שפירשו כן לפום גמרא דילן). וכיון דע"כ הירושלמי ס"ל בחמץ שנפלה עליו מפולת דאם לא ביטלו ע"ע בב"י מה"ת. ממילא ליתא להוכחת הנו"ב הנ"ל מהא דלא אמר הירושלמי הנ"מ בינייהו באנוס וביטלו דלמ"ד משום הערמה שרי. די"ל דאדרבה לרבותא נקט הירושלמי נפלה עליו מפולת דשרי ולא חיישינן להערמה. אע"ג דליכא רק חדא למעליותא שאם לא ביטלו הרי ע"ע בב"י מה"ת במזיד דהא זקוק לפקח את הגל מדאורייתא. (דבגל שבידו לפקחו מיירי כמ"ש המג"א שם וא"כ אינו אנוס). וקמ"ל דאפ"ה לא חיישינן להערמה. ולעולם היכא דאיכא תרתי למעליותא שביטלו וגם הוא אנוס מלבערו כש"כ דלא חיישינן להערמה ושרי. וכבר הבאתי לעיל (אות ח') מ"ש התוס' בכ"ד שכן דרך הגמרא דנקט חדא א"ב אף דיש למצוא טובא נ"מ כו'. וה"נ נקט רבותא דא"ב מפולת וה"ה דא"ב אנוס וביטלו. וגם דהירושלמי שם קאי אמתני' דחמץ שנפלה עליו מפולת ולהכי נקטי'. ומיהו גם להיתר אין ללמוד אנוס מנפלה עליו מפולת (וכמש"ל אות א') ומהך ירושל' לא משמע מידי לנ"ד. ומ"ש שם הנו"ב ע"ד הפר"ח שהוכיח מהך ירושלמי דהפקירו בפני עדים לא מהני. כבר יש תשובה על דבריו ממ"ש לעיל (אות ח') באריכות. ומ"ש בנו"ב שם ע"ד הה"מ שכתב ע"ד הרמב"ם שקנסו אף באנוס שלמד זה מדין חמץ שהרהינו כנ"ל. וע"ז הקשה הנו"ב דהרהינו אינו אנוס שהרי היה בידו לבטלו ולהפקירו ורצה לומר דהך דהרהינו באמת מיירי כשביטלו. יש לתמוה עליו. מלבד דלא אסיק אדעתיה דברי הפוסקים דמטלטלין הממושכנים אינם ברשות בעלים ולא מצי למוכרן או להפקירן כנ"ל. ובזה נסתרו דבריו בקושייתו ותירוצו. ואף ג"ז דלפי דעתו דסבר דמטלטלין הממושכנים הם ברשות הבעלים ויכול להפקירן. א"כ לפ"ז כמו כן מצי למוכרן ג"כ. וא"כ מה הועיל בתירוצו דמיירי כשביטלו. הא מ"מ אינו אנוס כלל במה שלא קיים הביעור כתקנת חכמים דהרי היה יכול למוכרו לנכרי וכה"ג. והיאך למד מזה הרמב"ם שקנסו אף במי שהיה אנוס גמור מלבער ולא היה יכול למוכרו לנכרי ג"כ. וביתר הדברים לא רציתי להאריך. ועכ"פ לדינא דעת הנו"ב לאסור בנ"ד אף בביטלו ואנוס וכן מצאתי בשו"ת פ"י חא"ח סי' י"ג שהעלה לאסור בנ"ד וגם בתשובת ר"ע איגר סי' כ"ג העלה לאיסור. וכמה דברים שבתשו' שם יש להם סתירה ע"פ דברינו לעיל וא"ר להאריך. אך מצאתי בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' קצ"ט שפסק להתיר בהנאה אחר הפסח חמץ שביטלו והיה אנוס מלבערו וכמו בנ"ד:
יא ולענין הלכה. כיון דחמץ שע"ע הפסח איסורא דרבנן הוא. ע"כ במקום הפסד גדול בודאי יש לסמוך ע"ד הפוסקים המתירים בהנאה בנ"ד. וכמו שנבאר דכמה פוסקים מהראשונים ס"ל להתיר בהנאה והמה כדאי לסמוך עליהם במקום הפ"מ עכ"פ דהנה הטור בסי' תמ"ח כתב וז"ל. וחמץ הנמצא בבית ישראל אחר הפסח אוסר בירושלמי אע"פ שביטלו כו'. ובעל העיטור אסרו באכילה והתירו בהנאה. ואין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה עכ"ל הטור. אמנם בפסקי הרא"ש איתא ג"כ כד' בעל העיטור ע"ש. וברבינו ירוחם נתיב ה' כתב בשם התוספות דישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח הוא מותר כיון שביטלו כו'. וצריך לבאר דברי התוספות בזה דבודאי לא נעלם מהם דברי הירושלמי. ומתחלה נבאר דעת בה"ע לידע טעמו בזה שמחלק בין אכילה להנאה בחמץ אחר הפסח. ומה שהב"י ר"ל בדעתו טעם שאינו נכון כמ"ש בעצמו בודאי זאת לא עלה ע"ד בעה"ע. ולכאורה חשבתי לומר דמה שהטור הפליא ע"ד בעה"ע בזה. היינו לשיטת הטור גופיה דמפרש בירושלמי דחשש הערמה שאמרו בחמץ שביטלו היינו שיערים לומר שביטלו והוא לא ביטלו. אבל בעה"ע י"ל דמפרש כמ"ש לעיל דהחשש הערמה דהכא היינו שיניח חמצו במזיד עד לאחר הפסח ויאמר שאח"כ מצאו וכנ"ל ולפ"ז י"ל דמה שקנסו חכמים כאן כדי לגדור מהערמה זו סגי במה שאסרוהו באכילה לחוד אע"ג דשרי בהנאה. דהרי היה יכול למכור חמצו קודם הפסח ולמה זה ישהנו עד אחר הפסח למוכרו אז כיון שאסור לאוכלו וע"כ יצטרך למוכרו. וסברא זו כתב מהרל"ח בהגהות הטור וכ"כ בתשו' נו"ב הנ"ל. רק שז"א מספיק דקשה מנליה לבעה"ע סברא זו בכאן ולא מלבו יוציא מילין. והיה נלע"ד דחיליה דבעל העיטור הוא מגמרא דב"מ (דף צ' רע"ב) גבי תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון. דשלח אבוה דשמואל הערמה איתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון. (ופירש"י הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו). סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה (פירש"י אבל לחרישה לא שדמיהן יקרים מפני סירוסן). א"ל אביי באכילה ושרי בהנאה. בזה בעה"ע לטעמיה אזיל. דאף דייך שקנסת עליהן מכירה. (פירש"י דלא טרח כולי האי אלא שיחרוש בו והא לא תתקיים מחשבתו). אלמא דהיכא שקנסו בדרבנן משום הערמה לא קנסו אלא שלא תתקיים עיקר מחשבתו. דתו לא טרח למיעבד הערמה זו אע"פ שעדיין מרויח ע"י הערמתו. וה"ה בחמץ שעבר עליו הפסח דיין שיקנוס עליהם אכילה שהוא עיקר מחשבת הערמתו כנ"ל. ותו לא אתי להערים אפילו ימכור חמצו יותר ביוקר אחר הפסח. וכמו התם גבי סירוס כנ"ל. וכה"ג נמי כתב הרשב"א בחולין (דט"ו ע"א) גבי המבשל בשבת דר' יהודה אמר בשוגג יאכל למו"ש כו'. וכתב הרשב"א וז"ל דאע"ג דקניס ר"י שוגג אטו מזיד כדאיתא בגיטין ה"מ ביומיה כי היכי דלא ליתי לאערומי ולבשולי במזיד כדי לאכול ממנו במזיד ויאמר שוגג הייתי אבל לקונסו עולמית לא דכיון דקניס ליה ליומיה תו לא אתי לבשולי כיון דלא אהנו ליה מעשיו כו' עכ"ל. וא"ש טעמו של בעה"ע כאן. אלא שנפלאתי על בעל העיטור מהירושלמי הנ"ל דאמר מה נפקא מביניהון. (בין מ"ד דטעמא דר' יוחנן משום זכייה ובין מ"ד דטעמיה משום הערמה). והא למ"ד דטעמא דרבי יוחנן משום זכייה שלא יצא החמץ מרשותו א"כ פשיטא דאסור בהנאה אחר הפסח. ואם איתא דלמאן דאמר דטעמיה משום הערמה שרי בהנאה. אם כן טובא איכא בינייהו. ואף לפמ"ש לעיל בשם התוספות דבכ"מ דהגמרא המ"ל א"ב טובא ונקט רק חדא. מ"מ כאן דנ"מ בינייהו בכל חמץ שבעולם כשהפקירו אי אסור בהנאה אחר הפסח. ונקיט נ"מ בינייהו רק לענין חמץ שנפלה עליו מפולת זהו תמוה טובא. עד שמצאתי בתשו' נו"ב הנ"ל שדחה ד' בעה"ע מכח קושיא זו. וכן בעל עה"ג דחה ג"כ ד' בעה"ע מחמת קושיא זו. אמנם נלע"ד שדברי בעה"ע ברורים. וגם א"צ לכל הטעמים שכתבנו לעיל לחלק בין אכילה להנאה בזה. והיינו דאף שהטור פסק בפשיטות כרבי יוחנן דירושלמי. והב"י כתב ע"ז דידוע שהלכה כרבי יוחנן לגבי ר"ל. אין זה מוכרח. דיש סוברים דהך כללא דהלכה כר"י לגבי ר"ל לא איתמר רק על מה דפליגי ר"י ור"ל בבבלי אבל לא בירושלמי (וכ"כ ג"כ בנו"ב מ"ק חאה"ע סי' נ"ט. ובזה מיושב ג"כ קושיית הכ"מ פ"ה מהלכות יסוה"ת הלכה ה'. וע"ש בספ"ב מהלכות נדרים. ומיושב ג"כ קושיית המל"מ בפ"ט מהלכות ביאת המקדש ה"ב. ועיין בכ"מ בפ"ד מהל' תרומות ה"ט בשם הר"י קורקוס). וממילא כאן בד"ס הלך אחר המיקל. וגם דלהך אוקימתא בירושלמי דר"י ור"ל פליגי בפלוגתא דר"ד ור' יוסי בודאי קיי"ל כר"ל מאחר דקיי"ל כר"מ בנדרים. וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' ע' ובתשו' להרמב"ן סי' קס"ח די"ל דלא. קיי"ל כר' יוחנן בירושלמי הכא. (והרא"ש ג"כ לא הכריע כמאן הילכתא הכא. דז"ל הרא"ש חמץ שנמצא כו' מן הדין הוא מותר כו'. ובירושלמי פליגי בה כו'. וה"ר ירוחם כתב רק שנכון להחמיר). וביותר י"ל דכאן יש הוכחה מגמרא דילן דקיי"ל כר"ל דירושלמי וכמו שיבואר לפנינו באות י"ב. ומעתה מבואר לנכון דברי התוס' שהובא ברי"ו ודעת בעל העיטור דהם קיימי בחדא שיטתא. דס"ל להלכה כר"ל דירושלמי דחמץ שביטלו הנמצא אחר הפסח שרי. (ובסמוך יבואר שכן דעת הרמב"ם ג"כ. ושאין ע"ז סתירה מכל המקומות שהובאו לעיל). רק מ"ש בעל העיטור דהחמץ שביטלו אסור בזה בעה"ע לטעמיה אזיל. דאף בחמץ של נכרי שע"ע הפסח ג"כ פסק בעה"ע דאסור באכילה ושרי רק בהנאה. כמ"ש הטור משמו ר"ס תמ"ח. (ומבואר בח"י שם ס"ק ג' דהיינו רק משום גדר וסייג כו' ע"ש. וע"ש בט"ז ס"ק א'. וקצת משמע כדברי בעה"ע בזה מלשון הגמרא בדף כ"ט ע"א אמר ראב"י כו' ובדין הוא דאיבעי ליה למיתני דאפילו באכילה נמי שרי ואיידי כו' רבא אמר לעולם ר"ש היא כו'. משמע דלרבא ל"צ לומר איידי בהא כדאמר לראב"י). הרי נתבאר שדעת בעה"ע ודעת התוס' לפסוק כר"ל בירושלמי דחמץ שביטלו הנמצא אחר הפסח שרי בהנאה. ומיהו כ"ז היכא שביטלו וגם היה אנוס מלבערו דבזה מיירי ר"ל. וכמו שהוכחתי לעיל בכמה הוכחות. אבל אם ביטלו ולא ביער במזיד ועבר על תקנת חכמים שהצריכו לבער דוקא בזה אף ר"ל מודה שאסור אחר הפסח כנ"ל:
יג ומדברי הרמב"ם נראה ג"כ דקיי"ל כר"ל דירושלמי מדהשמיט הרמב"ם דין חמץ שביטלו אי אסור אחר הפסח. וממ"ש בריש הל' חו"מ שמפני שע"ע בב"י אסרוהו אפילו הניחו בשוגג או באונס כו'. מזה לא משמע איסור לחמץ שביטלו דהרי ביאר הה"מ בכוונתו דכל שראוי לעבור עליו בב"י קנסו אף שלא עבר לאפוקי חמץ של נכרי דאינו ראוי לעבור עליו כו'. וי"ל דחמץ שביטלו ויצא מרשותו חשיב ג"כ אינו ראוי לעבור עליו בב"י כמו חמץ שמכרו לנכרי כו' ואינו בכלל האיסור. וכר"ל בירושלמי. (ואף דלעיל הוכחנו דר"ל נמי מודה דחמץ שביטלו אם לא ביערו במזיד שאסור אחר הפסח. מ"מ סתם חמץ הוא חמץ הנמצא ולא חמץ שהניחו בידים במזיד דלא שכיחא. וגם ידוע שדרך הרמב"ם שלא השמיט דין שאינו מפורש בגמרא אף דמוכח בכמה הוכחות כו'). ונראה להוכיח כן בשיטת הרמב"ם שפוסק כר"ל דירושלמי. וע"פ זה יבואר שי"ל שכ"ד הרי"ף ג"כ. ע"פ מה שפסק הרמב"ם פט"ו מהמ"א ה"ט. דחמץ בפסח במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין. וכ"כ הר"ן בד' הרי"ף שילהי מסכת ע"ז. ותמהו עליהם דאי חב"פ הוי דשיל"מ א"כ היכי סבר ר' יוחנן בפסחים (דכ"ט ע"ב) דחמץ בזמנו בנ"ט אף במינו כו'. וכי לית ליה לר' יוחנן הא דדבר שיל"מ לא בטיל. (ובמ"א הבאתי כמה ראיות והוכחות דר' יוחנן גופיה ס"ל דדשיל"מ לא בטיל ואכמ"ל). ודוחק לומר דבזה גופיה פליגי שם אמוראי בפסחים אי הוי חב"פ דבר שיל"מ או לא. ועוד הקשו מגמרא דע"ז (דע"ד ע"א) דפריך הגמרא אמתני' דהתם וליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ. ואי חב"פ הוי דשיל"מ מאי מקשי הגמרא דלהכי לא תני חב"פ משום דחב"פ בלא"ה לא בטיל וא"צ לתשובת ככר דאפי' פירור בעלמא לא בטיל. והר"ן בע"ז שם כתב דהגמרא מקשה אליבא דר"י דס"ל דחמץ אחר הפסח אסור מן התורה דאליביה לא הוי חב"פ דשיל"מ. והיא גופה קשיא. דמנליה להגמרא להקשות אמתניתין ודילמא מתניתין אתיא כר"ש דס"ל דחמץ אחר הפסח מותר מה"ת דהילכתא כוותיה. וגם כבר סתם לן תנא בפסחים כוותיה. וע"כ ליישב כ"ז נלע"ד לומר כך. דהא בלא"ה צריך להבין דברי הרי"ף והרמב"ם דס"ל דחב"פ הוי דבר שיל"מ. דלכאורה דברי הר"ן מוכרחים. דהר"ן פכ"ש כתב הטעם דחב"פ לא הוי דשיל"מ משום דאפילו לר"ש חמץ אחר הפסח אסור מדרבנן מיהת וכיון דהך חומרא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדרבנן ומדרבנן הרי אין מתירין לחב"פ דאח"כ יהיה אסור ג"כ מדרבנן. ואע"ג דע"י תערובת לא קניס ר"ש ושרי אחר הפסח. מ"מ כיון דבעיניה אסור ושרי רק מטעם תערובת לא שייך שיאסר במשהו מדין דשיל"מ לומר עד שתאכלנו ע"י ביטול באיסור תאכלנו בהיתר כו' עכ"ד הר"ן. ודבריו ברורים. וקשה ע"ד הרי"ף והרמב"ם. אמנם לדרכנו יבואר בטוב טעם והדבר נכון מאד. דהנה הלח"מ בספ"ד מהלכות חו"מ הקשה לשיטת הרמ"ך דכזית חמץ ע"י תערובת עוברים עליו בב"י מה"ת אפי' אין בו כזית בכא"פ א"כ לא הוי זה דשיל"מ כיון דאחר הפסח נמי יאסר התערובת שע"ע בב"י. ותירץ הלח"מ דאין זה סברא דפחות מכזית לא ליבטיל משום דה"ל דשיל"מ וכזית ליבטל ולהכי לא פלוג ואמרו דכזית נמי לא ליבטיל עכ"ד. ולדרכנו נאמר דהרמב"ם ס"ל כסברת הר"ן דכיון דאחר הפסח אסור בעיניה אע"ג דע"י תערובת שרי לא חשיב דשיל"מ. אלא כיון דסתם חמץ הנמצא הוא חמץ שביטלו קודם פסח (כיון דתקנת חכמים הוא שהבודק צריך שיבטל וכ"ע מבטלים חמצם). והרמב"ם פוסק כר"ל דירושלמי דחמץ שביטלו שרי אחר הפסח אפי' בעיניה. א"כ הוי חמץ שפיר דשיל"מ. וממילא לא פלוג רבנן ואמרו דאף חמץ שלא ביטלו יהא אוסר ג"כ במשהו דאין סברא דחמץ שביטלו יהא אוסר במשהו וחמץ שלא ביטלו וע"ע בב"י יועיל לו ביטול בס'. וכעין סברת הלח"מ הנ"ל. (מיהו קושיית לח"מ הנ"ל לק"מ השתא לפי דברינו. וא"צ לתירוצו בזה). וא"כ לק"מ מהא דר' יוחנן ס"ל בפסחים דחמץ בזמנו בנ"ט. דר' יוחנן לטעמיה דס"ל בירושלמי דאף חמץ שביטלו אסור אחר הפסח. וממילא לדידיה לא הוי חב"פ דשיל"מ כלל וא"ש. והשתא ניחא נמי בגמרא דע"ז שם דפריך הגמרא וליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ. (דלא מיבעיא אליבא דר' יוחנן דחב"פ לא הוי דשיל"מ כלל ודאי קשיא דליתני במתני' ככרות של בעה"ב לענין חב"פ. ואפילו לדידן דחב"פ הוי דשיל"מ היינו משום דסתם חמץ הוא חמץ שביטלו דכ"ע מבטלים חמצם לדידן אחר שהתקינו חכמים דהבודק צריך שיבטל אבל מקודם תקנה זו בימי המשנה שלא היו מבטלים כלל וכמ"ש הר"ן והובא לעיל. אז בודאי אין לומר דמשום אקראי בעלמא יאמרו חכמים דלא פלוג בכל חמץ שיהא לו דין דשיל"מ משום זה. וכמו דלר' יוחנן לא הוי חב"פ דשיל"מ אף דאיכא חמץ של נכרי דשרי אחר הפסח. והרמב"ן במלחמות הרגיש קצת בזה). הרי דמוכח דעת הרמב"ם דפוסק כר"ל דירושלמי דחמץ שביטלו שרי אחר הפסח באכילה. (והרמב"ם היה לו הוכחה לזה מהא דפסק רבא בגמרא דחב"פ במשהו. דהרמב"ם מפרש טעמא דבמשהו משום דשיל"מ. דבלא זה לא היו מחדשים חומרא דבמשהו בחב"פ). וכ"ד הר"ן בדברי הרי"ף ג"כ. (ולפי דברינו אלה דהרי"ף והרמב"ם דס"ל דחב"פ הוי דשיל"מ הוא משום שאח"כ יהיה היתר לגמרי. אבל משום שיצא מאיסור תורה לאיסור דרבנן לא חשיב דשיל"מ משום כך וכנ"ל. לפ"ז אין מקום לחומרת הש"ך ביו"ד סי' ק"ב סק"ח שכתב להשהות הכלים עד אחר מעל"ע ע"ש) ומעתה כיון שדברי התוס' שכתב הרי"ו דחמץ שביטלו הנמצא אחר הפסח שרי אף באכילה. וכ"מ דברי הרמב"ם ג"כ. ובעל העיטור מתירו בהנאה. וכ"ד הטור ברמזים בפסקי הרא"ש. רק שבטור החמיר לאוסרו בהנאה ופוסק כר' יוחנן דירושלמי ואחריו נגרר הב"י. א"כ במקום הפסד מרובה באיסור דרבנן יש להקל ולסמוך ע"ד הראשונים הנ"ל להתירו בהנאה. ואף דלפמ"ש בטעמו של בעל העיטור שאוסר באכילה חמץ שביטלו היינו דבעה"ע לטעמיה דס"ל אף בחמץ של נכרי שע"ע הפסח דאסור באכילה. ולענין חמץ של נכרי קיי"ל דשרי אף באכילה. ולא חיישינן לחומרת בעה"ע בזה. מ"מ בחמץ שביטלו אין להקל להתירו באכילה כיון שיש מקום לומר דגבי חמץ שביטלו בפרט יש לחלק בין אכילה להנאה. וכמ"ש לעיל. וכבר הבאתי לעיל דברי התשב"ץ שמתיר בתרתי למעליותא בביטלו והיה אנוס מלבערו וכנ"ל וכדברי בעל ח"י הנ"ל. ולא כהאחרונים האוסרים לגמרי בנ"ד. ויש להורות בנ"ד לבטל ברוב חמץ זה שביטלו וע"ע הפסח בתערובת שאר חמץ של היתר (וכמ"ש בשו"ת פנ"י הנ"ל). דבזה יש לסמוך גם כן ע"ד הרר"י שברא"ש דמתיר לכתחלה לערבו ברוב. ולצרף גם דעתו להיתר זה. ואף דלעיל הבאתי ראיות לאסור בנ"ד. מ"מ אין שום סתירה מזה לדברינו אלה שהעלינו להתיר. דמ"ש לעיל (באות א') להוכיח דפלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי הוא בביטלו והיה אנוס מלבער כגון שמצא אחר הפסח כנ"ל ור' יוחנן אוסר אף בכה"ג. אבל במי שלא ביער במזיד ועבר על תקנת חכמים ר"ל נמי מודה דאסור אחר הפסח כנ"ל. זהו אמת ונכון אף לפי המסקנא. ויסוד ההיתר בנ"ד הוא רק לסמוך על הפוסקים כר"ל דירושלמי בהך מילתא ולא כר' יוחנן. ומדין חמץ שהרהינו אין שום ראיה לנ"ד כמו שהעליתי לעיל סוף אות ד'. ובמה שהבאתי ראיה לאסור בנ"ד באות ה' מדין חנות ומלאי של נכרי כנ"ל היא הוכחה ברורה לאסור. רק דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש באמת ס"ל שם בדין חנות ומלאי הנ"ל ג"כ להתיר כמו שביארתי שם. והראיה לאסור רק מפסק הטוש"ע שם שפסקו לאסור בדין הנ"ל. והם אזלי לטעמייהו שפסקו בסי' תמ"ח ג"כ כר' יוחנן דירושלמי וכמ"ש בסמוך. רק דבנ"ד במקום הפ"מ יש לסמוך על הפוסקים המתירים התוס' ובעה"ע ודעימייהו כנ"ל. ומדין חמץ הגזול שהוכחתי לעיל (אות ו' ואות ז') בזה צ"ל ולחלק באחד האופנים שביארתי שם (סוף אות ז') ותו לא מידי:
סיומא דפיסקא בנ"ד שביטלו וגם היה אנוס מלבערו דבאין הפ"מ יש לאסור אף בהנאה ולחוש לד' האוסרים בנ"ד. הפ"י והנו"ב ודעימייהו וקצת משמעות הטוש"ע כנ"ל. אך במקום הפ"מ יש להתיר בהנאה ולסמוך ע"ד הפוסקים גדולי הראשונים. ויש להורות ג"כ לערבו ברוב בחמץ של היתר שיש בזה עוד צירוף דעות להתיר וכ"ז לענין היתר הנאה למוכרו לנכרי וכדומה. אבל אין להתירו באכילה: