אור ברסלב
תורת חסד סימן כא

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן כא

סימן כ

ע"ד שאלתו. אם מותר לאכול בפסח החלב מבהמות של נכרים שמאכילים אותם חמץ. והפמ"ג באו"ח ס"ס תמ"ח וביו"ד סי' ס' אוסר החלב שנחלב תוך מעל"ע מאכילת החמץ. דזוז"ג אסור לכתחילה. ובספר בית אפרים מיקל בזה. ושאל מעלתו להורות להלכה למעשה:

א הנה לכאורה אין להתיר בנ"ד לקנות החלב מן הנכרים לכתחילה מדין זוז"ג. (וכמ"ש רש"י בע"ז דמ"ט ע"א ד"ה מאי לאו כו', ופרה תשחט ותאכל שאף היא היתה גדילה קודם לכן ע"י שאר אכילות עכ"ל). חדא. דזוז"ג לכתחילה אסור כמ"ש התוספות בפסחים (דף כ"ו ע"ב ובע"ז דף מ"ח ע"ב). ולקנותו מן הנכרים ג"כ י"ל דחשיב לכתחילה לענין זה. כדמשמע בש"ך ביו"ד (סי' ס' סק"ה. וי"ל קצת ע"ש). ומיהו מצינו דלקנות מן הנכרים חשיב כדיעבד לענין סתם כלים של נכרים אינן ב"י כמבואר ברמ"א ביו"ד (סי' קכ"ב ס"ו. ובט"ז שם בסי' ק"ח סק"ד בשם הת"ח ע"ש). ולענין אין מבטלין איסור לכתחילה יש פלוגתא בזה אי לקנות מן הנכרים חשיב לענין זה כלכתחילה או כדיעבד וכמ"ש לקמן. ועוד דבחמץ בפסח שאסור במשהו ואפילו באלף לא בטיל י"ל דזוז"ג ג"כ אסור אף בדיעבד. וכמ"ש המג"א (בסי' תמ"ה סק"ה) בטעמם של הפוסקים דבע"ז אפילו בישל על גבי גחלים או בחומו של תנור אסור. וכדאמרינן בפסחים (דף כ"ז ע"ב) לרבנן דשרו אפילו בשאבוקה כנגדו דמ"מ בהקדש אסור כיון דאפילו באלף לא בטיל. ושהטור אזיל לטעמיה שכתב ביו"ד (סימן קמ"ב) בשם הרמ"ה דכיון דע"ז לא בטלה אפילו זוז"ג אסור. וה"ה בחמץ דהנאה כ"ש מיהו הוי וכו' עכ"ד המג"א. אך י"ל דזה תלוי בעיקר סברת ההיתר דזוז"ג. דלשיטת הר"ן בספ"ג דע"ז דס"ל דעיקר ההיתר דזוז"ג הוי מדין ביטול. דכמו שאיסור בטל בהיתר היכא דליכא טעמא ה"נ בהיתר הבא מכח גרמת איסור כל היכא שאיסור והיתר גרמו לו הוי כאילו נתבטל איסור זה ע"ש. לפ"ז נראה דבאיסורי משהו שאין להם ביטול זוז"ג גם כן אסור כיון דאין כאן היתר מדין ביטול. אבל לפ"ד התוס' דמבואר בכ"ד דס"ל דהיתר דזוז"ג אינו מדין ביטול. (ועיקר דברי הר"ן בע"ז שם הוא להשיב על קושיית התוס' אפירש"י שהקשו דשריותא דילדה שסיבכה בזקינה מתורת ביטול ולא מדין זוז"ג כו' ע"ש). לפ"ז י"ל דזוז"ג שרי אפי' באיסורי משהו. ולא תליא הא בהא כלל. ולפ"ד הר"ן הנ"ל מיושב תמיהת התוספות בפסחים (דכ"ז ע"ב בד"ה הקדש) בבעיא דרמב"ח בתנור שהסיקו בעצי הקדש כו'. דא"ל רבא הכי השתא כו' הקדש אפילו באלף לא בטיל ותמהו התוס' דמה חומר הוא זה הא הקדש הוא דשיל"מ ע"י חילול דדשיל"מ לא בטיל אפילו באיסור קל מדרבנן כו'. ולפ"ד הר"ן והמג"א הנ"ל ניחא בפשיטות. דאף דהא דהקדש לא בטיל אינו משום חומר שבו רק מטעם דשיל"מ מכל מקום כן הדין בכל איסורי משהו דאף זוז"ג אסור ג"כ מה"ט ובכל דשיל"מ נמי דינא הכי. והתוס' שהוקשו בזה היינו לשיטתם דס"ל דהיתר דזוז"ג אינו מדין ביטול כלל אבל להר"ן והמג"א א"ש. (וזהו לפ"ד המהרש"ל בפסחים שם שפירש דבעיא דרמב"ח הוא בזוז"ג. אבל משום ש"ע בפת ליכא למיבעי כיון דאפר הקדש לעולם אסור וחשוב האיסור בעין ע"ש). וראיתי בראב"ד ספ"ה מה' נדרים שהקשה בהא דאמרינן אסור בגידוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה אמאי הא קיי"ל זוז"ג מותר. והכ"מ שם תירץ בחד תירוצא דשאני נדרים דהוי דשיל"מ ולהכי לא שרי בהו זוז"ג כו'. ועכ"פ מדברי התוספות והראב"ד מוכח דס"ל דבדשיל"מ נמי זוז"ג מותר. (ולפ"ד הר"ן הנ"ל היה מקום ליישב ג"כ קושיית התוס' בחולין (דף ס"ט ע"א ד"ה תלתא) מאי קמיבעיא ליה והא קיי"ל דזוז"ג מותר. והניחו בתימא. והיה י"ל לפמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' י"ד ס"ק י"א) בשם הרשב"א דאיסור יוצא אין בו איסור מחמת עצמו כלל רק שאין לו סימנים כו' והאבר לבדו נשאר חי כו', וא"כ לפ"ד הר"ן הנ"ל דזוז"ג הוא מדין ביטול. י"ל דלא שייך ענין ביטול אלא איסור בהיתר משא"כ התם באיסור יוצא שאין עליו שם איסור מצד עצמו רק שעי"ז יהיה מונע בהיתר דשחיטה מאותו אבר ובכה"ג ל"ש ביטול. כמ"ש כיוצא בזה בד' הפוסקים בכ"ד. ויש לפקפק בזה וא"ל). והנה בדין זוז"ג היכא דבדיעבד שרי ולכתחילה אסור אם נימא בנ"ד דלקנותו מן הנכרים חשיב לכתחילה ואסור כנ"ל. יש לבאר בזה. ולכאורה י"ל בפשיטות דלפ"ד הר"ן דהיתר דזוז"ג הוי מדין ביטול. ומבואר שם בר"ן בהדיא דהא דאסור לכתחילה בזוז"ג הוא משום דהוי כמו מבטל איסור לכתחילה. ומה"ט נראה דמש"ה אסור לכתחילה להאכיל את בהמתו דברים האסורים כו'. אבל לקנות מן הנכרי אחר שהאכילה דברים האסורים י"ל דשרי לכתחילה כיון שהאיסור כבר נתבטל ביד הנכרי ואין כאן מבטל איסור לכתחילה. וכמ"ש בהגהת שערי דורא שער א' דמותר לכתחלה לקנות מן הנכרי כשנתבטל האיסור ביד הנכרי ע"ש. אלא דלפ"ד הר"ן הנ"ל דזוז"ג הוא מדין ביטול א"כ בלא"ה לפ"ז בנ"ד אסור זוז"ג אפילו בדיעבד כיון דחב"פ במשהו וכנ"ל. מיהו נ"מ בזה בהאכילה הנכרי שאר איסורים. (ולפמ"ש לקמן י"ל ולצדד להיתר בזה אף בחמץ בפסח לדברי הר"ן ג"כ). ונראה להביא ראיה לדברינו ויבואר בזה דברי ה"ר יקר שבמרדכי פ"ז דיבמות (אות ס"ה) שפירש במתניתין דתרומות דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה דטעמא מפני שהבהמה מתפטמת מן התרומה. ונמצא שאח"כ יאכל הישראל תרומה. והקשה בספר מח"ל שזהו סותר לדברי הגמ' בע"ז (דט"ו ע"א) דמוכיח הגמרא מהך מתניתין דשכירות לא קניא דאי ס"ד דשכירות קניא אמאי לא יאכילנה פרה דידיה היא. ולדברי ה"ר יקר הנ"ל לא מקשה הגמרא מידי דמ"מ אסור להאכילה כרשיני תרומה שלא יאכל הישראל אח"כ תרומה והיאך מוכח דשכירות לא קניא. ויש לתמוה עליו דלפי דעתו עדיפא הו"ל להקשות ע"ד ה"ר יקר הנ"ל ממתניתין גופה. מסיפא דמתניתין בתרומות שם דתנן התם דכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה. והשתא ל"מ לדברי התוס' ביבמות (דף ס"ו ע"ב ד"ה אבל) דהכהן ששם פרה מישראל הוי רק שואל עליה. דודאי קשיא אמאי שרי להאכילה כרשיני תרומה שיאכל אח"כ הישראל תרומה. ואף לפירש"י ביבמות שם שאם תיכחש או תיאנס או יוזלו פרות יחזיר הדמים מ"מ כיון שאם לא יפחתו חוזרת בעינה להישראל א"כ אמאי שרי להאכילה כרשיני תרומה. (ובודאי אין סברא לומר שהתירו במקום ספק כזה שעומד להתברר אח"כ). אלא י"ל דה"ר יקר ס"ל כשיטת הר"ן הנ"ל דהיתר דזוז"ג הוא מדין ביטול ולכתחלה אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחלה. והכא בכהן ששכר פרה מישראל אם יאכילנה כרשיני תרומה, א"כ אח"כ כשיחזירנה להישראל הו"ל זוז"ג להישראל כיון דאצלו אכלה מקודם חולין. (וכדאיתא ברש"י דע"ז דמ"ט ע"א ד"ה מאי כו' שהבאתי לעיל). אלא דמ"מ אסור להכהן לכתחלה להאכילה כרשיני תרומה דזוז"ג לכתחלה אסור משום דהוי כמבטל איסור לכתחלה מאחר שהפרה היא של ישראל. משא"כ בכהן ששם פרה מישראל כיון שמקבל אחריותה כשואל ומש"ה מיקרי לענין זה קנין כספו. (וע"ש בירושלמי שילהי תרומות). שפיר שרי לכתחילה להאכילה כרשיני תרומה. כיון דהפרה חשיבא שלו. והוי כמו קונה פרה מישראל, ולדידיה הוי תרומה היתרא. ואם אחר כך יחזור הישראל ויקנה אותה ממנו הרי כבר נתבטלה ביד כהן. ואין כאן מבטל איסור לכתחלה. וכן שרי נמי לקנות מן הנכרי פרה שהאכילה איסורין היכא דהוי זוז"ג כיון שכבר נתבטל ביד הנכרי ובכה"ג זוז"ג שרי לכתחלה וכנ"ל. וא"כ שפיר מוכיח הגמ' בע"ז מהך מתניתין דשכירות לא קניא דאל"כ אמאי לא שרי להאכילה כרשיני תרומה בשוכר כמו בשם פרה מישראל דבסיפא דמתניתין וכנ"ל וא"ש. אך בעיקר הדין שכתבנו לעיל בשם הגש"ד דכשנתבטל האיסור ביד הנכרי מותר לקנותו לכתחלה מן הנכרי. וראיתי שכ"פ ג"כ בתשו' מהר"מ לובלין ס"ס ק"ד ע"ש. אמנם מצאתי בתשובת הרדב"ז ח"ג (ס"ס תקמ"ח) שפסק להיפך דאסור לקנותו לכתחלה מן הנכרי דהוי זה כאילו מבטלו עכשיו לכתחלה ותמיהני על האחרונים שלא העירו בד"ז ומ"מ נראה דהעיקר כהגש"ד ומהרמ"ל הנ"ל. והרדב"ז גופיה שם הרגיש שמדברי הרשב"א משמע להתיר בכה"ג. ע"ש. וכמ"ש במ"א:

ב ואמנם לענין מ"ש לעיל לפ"ד הר"ן והמג"א דהיתר דזוז"ג הוא מדין ביטול וממילא בחמץ בפסח דהוי במשהו זוז"ג נמי אסור. יש לצדד בזה. חדא דלפמ"ש הש"ך והפר"ח ביו"ד סי' ס' דאף כשנתפטמה הבהמה רק מאיסור לחוד אינו אסור רק באיסורי הנאה ולא באיסורי אכילה שהרי אינו אוכל האיסור עצמו וכדמשמע בתוספות דע"ז (דף מ"ט ע"א). ולפ"ז י"ל בנ"ד שזה תליא במחלוקת הפוסקים (ר"ס תמ"ז). דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו דחמץ בפסח אוסר במשהו אף בהנאה. אבל הראב"ד פוסק דבמשהו אינו אוסר בהנאה רק באכילה. וכן נראה דברי הר"ן שילהי ע"ז. ולפ"ז י"ל דבחמץ שפיר יש להתיר בזוז"ג אף לסברת הר"ן הנ"ל. כיון דמשום איסור אכילה ליכא כלל במה שנתפטמה הבהמה מחמץ בפסח וכנ"ל. רק משום איסור הנאה שבו. ולענין איסור הנאה אין חמץ אוסר במשהו לפ"ד הראב"ד והר"ן הנ"ל. וא"כ שפיר מהני כאן היתר דזוז"ג כמו בכל איסורים. ועוד יותר מזה י"ל דאף להפוסקים דס"ל בתערובת חמץ במשהו דיש היתר ע"י שישליך דמי הנאתו לאיבוד (שזהו דברי רשב"א ורשב"ם וראבי"ה. והאחרונים פסקו שיש לסמוך עליהם בהפ"מ כו'). ג"כ יש לצדד בזה לענין זוז"ג וכמבואר. (ומ"ש המג"א בסי' תמ"ה דבחמץ לא מהני זוז"ג כיון דהוי במשהו הא התם קאי המג"א לדברי הרמב"ם וסייעתו דס"ל דחמץ בפסח אוסר במשהו אף בהנאה ולית ליה תקנתא. מש"ה לדידהו יש לאסור גם בזוז"ג. ובזה ניחא דברי המג"א עצמו (בסי' תמ"ב סק"ט) בדבש שהחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הראשון היה מחומץ בשמרי שכר כו'. ומסיק המג"א שם שאם היה שם גם כן שמרי דבש היתר ה"ל זוז"ג ושרי. הרי דס"ל דזוז"ג שרי בחמץ בפסח. רק שי"ל דהתם מיירי שהחמיצו קודם פסח ואז זוז"ג שרי (ולכ"ע לא אמרינן בזה חוזר וניעור). ואין זוז"ג אסור בחמץ רק תוך הפסח דאז הוא במשהו. מיהו לא ה"ל להמג"א לסתום רק לפרש דבתוך הפסח כה"ג אסור. ולהנ"ל א"ש. דהתם קאי המג"א ע"ד תשו' הרשב"א שם ולדעתו שפיר מהני זוז"ג בחמץ בפסח כנ"ל. ואמנם בלא"ה י"ל ולחלק בין הנושאים. וא"ל יותר). אך מלבד זה יש לצדד להתיר זוז"ג בחמץ בפסח אף לפ"ד הר"ן דס"ל היתר זוז"ג מדין ביטול ולא מוכח כלל לדעתו לאסור זוז"ג באיסורי משהו. דצריך לבאר דעת הר"ן. דאי נימא דלפ"ד הר"ן היתרא דזוז"ג וביטול איסורין חד בתרי חד דינא להו בכל מילי. אם כן תיקשי בהא דקיי"ל דזוז"ג מותר בדיעבד וכדתניא בברייתא דע"ז שם ומודה ר"י שאם נטע והבריך והרכיב מותר. והשתא אם עבר במזיד ליהוי כמבטל איסור לכתחלה דקיי"ל דאסור למי שנתבטל בשבילו ותו קשיא שהר"ן בע"ז שם כ"כ לפרש בדברי רש"י שם דס"ל היתר זוז"ג מדין ביטול. והא רש"י פוסק כמ"ד מין במינו במשהו (כמ"ש רש"י בחולין דף ק"ט ע"א ובפסחים דף ל' ע"א). וא"כ כשהגורמים של איסור ושל היתר המה מין במינו כמו בשאור של איסור ושל היתר שנפלו לעיסה דתנן במתניתין דפליגי בזוז"ג היאך מתירין משום זוז"ג והא מין במינו במשהו. ואין כאן ביטול. ואין לדחוק ולומר דלענין זה מצרפין גוף העיסה לבטל הגורם של השאור כיון דאיכא זוז"ג. דז"א. דמבואר במתניתין דערלה (פ"ב מ"ו) דשאור של חטים בעיסת חטים הוי מין במינו. ואם כן אף העיסה הוא מין במינו עם השאור ואין כאן מבטל כלל לגורם של איסור. אם לא שנדחוק עוד לפרש במתניתין דזוז"ג (שם מי"א ומי"ד) דמיירי בשני מינין כגון שאור של חטים בעיסה של שעורים. ואין זה במשמע כלל ובמ"ש הב"י ביו"ד סימן צ"ח בשם המ"כ והאגור וכ"ה במרדכי דשאור ועיסה שני מינים הם. ומשמע דאף שהם של מין אחד. היינו כמ"ש בכו"פ שם. דל"ק ממתני' הנ"ל דעיסה קודם שהחמיצה שהיא צריכה לשאור ועומדת להחמיצה אז היא מב"מ עם השאור משא"כ אחר שהחמיצה העיסה הוי מבשא"מ עם השאור ע"ש). וגם אין סברא לומר דלפירש"י אתיין כל הני סתמי דמתניתין כמ"ד מב"מ בטל ודלא כהלכתא לפי דברי רש"י הנ"ל. וכן קשה מהא דפסחים (דף כ"ו סע"ב) דסבר הגמרא אליבא דרבי דזוז"ג מותר ופירש"י עצי איסור שגמרו את התנור ועצי היתר שגמרו את הפת. והא רבי גופיה ס"ל בחולין (דק"ט ע"א) כר"י דמב"מ לא בטיל. וכמ"ש רש"י שם. אלא שיש לומר קצת דמ"מ הכא לא חשיב זה מב"מ כו'. אך בלא"ה א"א כלל לומר בד' הר"ן שהיתר דזוז"ג יהיה שוה לביטול איסורין חד בתרי. דאם כן לא נתיר בזוז"ג אא"כ כחו של היתר מרובה מגורם של האיסור. והרי פשוט בכ"ד דאף כששוין כח הגורם של ההיתר ושל האיסור גם כן הוי זוז"ג ושרי והיאך נימא דבטל כאן האיסור בהיתר מאחר שאין כאן רוב היתר כלל. (אם לא שנדחוק כנ"ל דלענין זה מצרפין גוף הדבר הנעשה ע"י הגורמים כו'). ועוד דלפ"ד המרדכי בחולין פרק הזרוע בשם ה"ר משולם דכשהאיסור וההיתר תחילת ביאתם לעולם ע"י תערובת לא שייך ביטול ברוב כלל. א"כ הא בזוז"ג לעולם תחלת ביאתו של הדבר על ידי שני הגורמים בתערובת ואמאי בטיל. (אלא שבזה יש לחלק. ועיין במל"מ ספ"א מהלכות מטמאי משכב. שמהר"י אלפאנדרי מחלק לענין החלב שמתערובת איברים כיון שמתחלה יש לו מקום מיוחד אף דאח"כ בשעת יציאתו לעולם נולד בתערובת שפיר בטל. וכדמשמע בתוס' זבחים (ר"ד כ"ו). והמל"מ שם פליג ע"ז ע"ש. וכאן י"ל באופן אחר ואכמ"ל). וגם צריך לבאר במה שהקשה הב"י ביו"ד סימן קמ"ב ע"ד הרמ"ה שכתב דכיון דע"ז לא בטלה אפילו זוז"ג אסור. דתיקשי מעובדא דההיא גנתא (בע"ז דמ"ט סע"א) דעלה אר"י א"ש דהלכה כר"י דזוז"ג מותר. (וכן קשה מפלוגתת ר' יוסי ורבנן בשוחק וזורה לרוח. שם ובפסחים דף כ"ח ע"א. וע"ש בתוספות). והט"ז שם תירץ לחלק בין זוז"ג שא"א כלל להיעשות הדבר בלא הגורם של איסור כמו תנור חדש שנגמר בעצי איסור ובתנור ישן לענין הפת שנאפה בעצי איסור דבזה אסור אף שיש גורם דהיתר גם כן. משא"כ בגורם דאיסור שהוא רק משביח הדבר וכמו הגורם של הזבל שמשביח הקרקע אבל מ"מ עיקר הדבר אפשר שיהיה מבלעדי האיסור גם כן רק שלא היה טוב כ"כ בזה מותר זוז"ג. והא דבעי הגמרא בע"ז לאוקמי ברייתא דשדה שנזדבלה כר"א בלא"ה דחי ליה שם. עכ"ד הט"ז. ועם שסברתו נכונה ליישב דברי הרמ"ה. אבל מד' הרי"ף בפסחים פכ"ש שהוכיח דהלכה כברייתא דחדש יוצן מהא דמסיק בע"ז דהלכה דזוז"ג מותר גבי גורם דזבל ומייתי עלה גם כן מעובדא דההיא גנתא כו'. (והא דאר"י א"ש הלכה כר' יוסי. קאי אר' יוסי דמתניתין שם דמיירי בזריעת ירקות לענין זבל. ולא אר' יוסי דברייתא שאם נטע והבריך והרכיב מותר. כדמוכח בגמרא וכן מבואר בדברי הרי"ף ספ"ג דע"ז שם). הרי דלא שמיע ליה ולא ס"ל חילוקו של הט"ז בין זוז"ג דזבל לזוז"ג דחדש יוצן כו' וכן מוכח בדברי הר"ן בע"ז גם כן. ולפ"ז מוכח מעובדא דההיא גנתא דזוז"ג מותר אפילו באיסורי משהו וכמבואר ואף שי"ל באופן אחר שלא תיקשי מההיא גנתא כו'. וא"ר להאריך. מכל מקום נראה ליישב כל הקושיות בחדא מחתא והוא באופן זה. שהר"ן מעולם לא סבר לומר שבדין זוז"ג אין היתר רק ע"פ האופנים ותנאים של ביטול איסור בעין שנתערב בהיתר חד בתרי. ומה דמות יערכנו תערובת הגורמים לתערובת עצם האיסור. ועיקר הסברא דזוז"ג הוי כך. דכיון דבגורם של איסור לבדו בלא היתר כלל מ"מ אינו אוסר רק באיסורי הנאה ולא באיסורי אכילה. (כמ"ש הש"ך בשם התוספות. והובא לעיל). והיינו משום שהגורם נחשב ג"כ הנאה. ובשני גורמים אחד איסור ואחד היתר אף שכחן שוה מ"מ קליש ליה איסורא שהגורמים מעורבים והדבר הנגרם משניהם לא חל עליו שם איסור מאחר שלא האיסור לבדו פעל עליו גורם זה. ולא יתואר עליו שם הנאת איסור. (וכ"מ מלשון הרמב"ם פ"י מהלכות מע"ש ה"כ). והיתר זה יש לו דמיון לביטול איסורין. רק דבנתערב עצמות האיסור צ"ל רוב היתר דאל"כ לא אבד האיסור שמו ועצמותו משא"כ בתערובת גורמים וכנ"ל. ואף לפ"ד ה"ר משולם הנ"ל דאיסור בהיתר לא בטיל כשתחלת ביאתם לעולם בתערובת. היינו משום דבעינן דומיא דקרא דאחרי רבים להטות. משא"כ בתערובת גורמים דאפילו רוב לא בעינן כלל. ולפ"ז כש"כ בחמץ בפסח דאף דהוי במשהו מ"מ זהו רק חומרא מדרבנן. ופשיטא שלא החמירו מה"ט לאסור בזוז"ג כלל אף לפ"ד הר"ן. ולק"מ כל הקושיות הנ"ל. הרי מבואר שלפ"ד הר"ן נמי י"ל דזוז"ג שרי בחמץ בפסח. ועוד היה אפשר לצרף סברא להקל בנ"ד לפמ"ש בספר ש"ת באו"ח (סי' תס"ז סק"ל) די"ל דחמץ של נכרים אינו אוסר במשהו וא"כ ממילא בנ"ד י"ל דכיון שהבהמה אכלה חמץ של נכרים ונעשה זוז"ג יש להתיר אף לפ"ד המג"א הנ"ל דס"ל דחמץ בפסח דהוי במשהו זוז"ג נמי אסור. מכל מקום הא חמץ של עכו"ם אינו במשהו לפי הנ"ל. אך עיקר דברי הש"ת הנ"ל לא נתחוורו כלל. ובודאי נראה מסתימת הפוסקים דחב"פ במשהו אפילו של נכרים. ואדרבה לחד טעמא כש"כ הוא בחמץ של נכרים דהוי במשהו. דכבר נודע דברי המרדכי דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ משום שחוזר לאיסורו לשנה הבאה. אבל הר"ן בפכ"ש כתב הטעם דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ משום דאחר הפסח נמי יהיה אסור מדרבנן בעיניה עכ"פ ולא שרי רק בתערובת ע"ש. ולפ"ז לדברי הר"ן בחמץ של נכרים בפסח ודאי הוי דשיל"מ דאחר הפסח יהיה שרי בעיניה ממש. וכן ראיתי שכתב הרמב"ן במלחמות שם בהדיא וז"ל וכש"כ חמץ של נכרים שנפל לקדירה של ישראל שאפילו בעינו דשיל"מ הוא. עכ"ל הרמב"ן. ורק לפי דעת המרדכי הנ"ל דלא הוי דשיל"מ משום שחוזר לאיסורו לשנה הבאה וה"ט שייך אף בשל נכרים. וגם ממ"ש בתשובת הריב"ש (סי' ת') בסופו בשם הלכות הרי"צ גיאת מבואר דאין חילוק בין חמץ של ישראל או של נכרים לענין תערובת בתוך הפסח כו' ע"ש. וכ"מ ג"כ מד' הרוקח שהובא בט"ז (סימן תס"ז ס"ק י"ז) בדלי של מים שנמצא בו חמץ כו' ע"ש. מ"מ מה שכתב שם בש"ת אחר כך דחמץ בעין של נכרים אוסר במשהו. אבל הבלוע מחמץ שאין בו בנ"ט לא נאסר במשהו בהיותו ביד הנכרים דלא שייך אז גזירת חז"ל על משהו. אפשר לצדד בזה. וה"ה בהיתר זוז"ג בנ"ד ובמ"א יבואר זה אי"ה. ועוד י"ל ולצדד דאפילו נימא דלא כהש"ת הנ"ל רק דאפילו הבלוע מחמת משהו ביד הנכרים נמי נאסר. מ"מ יש לחלק בזה בין איסור אכילה לאיסור הנאה. דהא פליגי אמוראי בירושלמי דפסחים (פ"ב ה"ב) הובא בריב"ש שם. אי חמץ של נכרים בפסח מותר בהנאה לישראל. וא"כ י"ל דאף דקיי"ל כמ"ד דאסור בהנאה. מ"מ לענין חומרא דמשהו יש לומר דכ"ע מודים דעכ"פ אין אוסר בהנאה בחמץ של נכרים. ויש להסביר בזה. ואכמ"ל:

נ אך לכאורה יש להביא ראיה לדברי המג"א דבחב"פ דהוי במשהו אף זוז"ג אסור. מהא דאיתא בירושלמי (פ"ב דערלה ה"ו ופ"ה דע"ז הי"א) אר"י בשם ר"ל מאן תנא חמצן של נכרים ר"א כו'. ואנן לית אנן אמרין כן אלא ר' הילא בשם רשב"ל ירדו לחמצן של נכרים כר"א ועוד מן הדא וכו' ואורין ליה כר"א כו' ע"ש. ופירש הפ"מ בע"ז שם שהחמירו רבנן בחמצן של נכרים וירדו להם בשיטת ר"א ולא פליגי עליה חכמים בזה. הרי מוכח מכאן דמשום חומרא דחמץ אמרינן דזוז"ג נמי אסור. אך זה אינו. דאף אם נימא כהמג"א דזוז"ג אסור בחמץ בפסח משום דהוי במשהו. מכל מקום בירושלמי התם דמיירי בחמץ אחר הפסח דאינו במשהו. ולמה יאסר בזוז"ג. וגם ל"ל כלל התם משום חומרא דחמץ דלא מצינו כלל שיחמירו חכמים בחמץ אחר הפסח יותר משאר איסורין. אף לר"י דחמץ אחר זמנו אסור מה"ת. וכמ"ש המג"א (סימן תמ"ז ס"ק מ"ד) בפשיטות ע"ש. וראיתי בירושלמי בערלה שם בפירוש מוהרא"פ שפירש דרבנן דר"א דשרו בזוז"ג היינו בתרומה. אבל באיסורי הנאה מודו דזוז"ג אסור. ולפ"ז שיטת הירושלמי פליגא אגמרא דידן דנקיט עיקר דינא דזוז"ג רק באיסורי הנאה וכנ"ל. ולכאורה יש להוכיח כן דהבבלי והירושלמי פליגי בזה. מהא דאיתא בירושלמי ספ"ק דערלה אהא דר"י אומר אין נוטעין ייחור של ערלה. א"ר יוחנן עבר ונטען מותר עבר והרכיב אסור. ופליג אגמרא דידן דאמרינן ומודה ר"י שאם נטע והבריך והרכיב מותר. דהירושלמי לטעמיה דס"ל דבאיסורי הנאה לכ"ע זוז"ג אסור. רק באגוז של ערלה דכלה בארץ קודם שיצמח (כמ"ש הראשונים) והוי דומיא דביצה שנעשה אפרוח דנקט התם דקודם גידולו הוי עפרא בעלמא כדאיתא בתמורה (דף ל"א ע"א). אבל עבר והרכיב אסור דזוז"ג אסור באיסורי הנאה וכנ"ל. אך יש לתמוה על המפרש מוהרא"פ הנ"ל דהיאך אפשר לומר דבאיסורי הנאה דרבנן נמי מודו דזוז"ג אסור. דא"כ תיהוי תיובתא ממתניתין דערלה (פ"ב מי"ד ומט"ו) בשאור של תרומה ושל כה"כ שנפלו לתוך העיסה כו'. דת"ק מתיר לכהנים ור"ש מתיר לזרים ולכהנים. ואמאי הא אפילו שאור של חולין ושל כה"כ שנצטרפו וחימצו אסור דאין היתר משום זוז"ג כיון דכה"כ הוא מאיסורי הנאה וכנ"ל. ומוכח בהדיא דלרבנן שרי זוז"ג אף באיסורי הנאה. אלא צ"ל בפירוש הירושלמי דאע"ג דרבנן פליגי אר"א אף באיסורי הנאה מ"מ בתרומה לית הלכתא כר"א דיחידאה הוא. כדאמר התם בירושלמי אבל באיסורי הנאה הלכה כר"א דזוז"ג אסור. דבזה לאו יחידאה הוא. דכל הני תנאי דברייתא דחמצן של נכרים קיימי כוותיה בזה. וכ"מ מסוף דברי הירושלמי שם. ועוד מן הדא דאמר ר"ח כו'. ואורין ליה כר"א. מה כיחידאה מורו לא משום שירדו לחמצן של נכרים כר"א כו' הלכה כר"א כו'. (והלכתא מכלל דפליגי רבנן רק דבזה הלכה כר"א). ואולי שגם המפרש מהרא"פ הנ"ל כוונתו כן. ועכ"פ לשיטת גמרא דידן דפליג אהירושלמי ופסקינן הלכתא דזוז"ג שרי אף באיסורי הנאה י"ל דשרי ג"כ בחמץ בפסח כנ"ל. ואין ראיה לדברי המג"א הנ"ל. אך היה י"ל בע"א בפירוש הירושלמי דערלה לתרץ לפ"ד המפרש מוהרא"פ הנ"ל דלא תיקשי ממתניתין דשאור של תרומה ושל כה"כ כו' כנ"ל. לפמ"ש בפמ"ג ביו"ד סימן ס' דיש לחלק באיסורי הנאה לענין זוז"ג בין נקברין לנשרפין. דדוקא בנקברין דאף אפרן אסור זוז"ג נמי אסור וכו'. ולפ"ז י"ל בפירוש הירושלמי דירדו חכמים לשיטת ר"א בחמץ. היינו כהפוסקים דקיי"ל כרבנן דר"י דחמץ מהנקברין כו'. ובזה מודו רבנן דזוז"ג נמי אסור. משא"כ במתני' דמיירי בכה"כ דהוא מהנשרפין ובזה שרי למ"ד זוז"ג מותר. אך מהירושלמי דספ"ק דערלה הנ"ל דלר' יוסי אם הרכיב אסור מוכח דבערלה דהוי ג"כ מהנשרפין נמי זוז"ג אסור כנ"ל. ועם שיש לדחות קצת ולפרש שם בע"א מ"מ מחוורתא כנ"ל:

ד והנה בכו"פ ביו"ד סימן ס' כתב טעם אחר להתיר בהמה שנתפטמה בחב"פ אע"ג דאסור בהנאה מ"מ הנאה זו היא שלא כדרך הנאתן שיתחלק האיסור לשפע מזון לבהמה ובאכילת בהמה נהנה מאיסור אין לך שלכדה"נ יותר מזה. ושאני כרשיני ע"ז דאסורים אפילו שלכדה"נ משא"כ בשאר איסורים. עכ"ד הכו"פ. ולכאורה דבריו תמוהים דנהי דכל האיסורים אין לוקין עליהם שלכדה"נ מ"מ איסורא מיהא איכא. וכמבואר בתוס' שבועות (דכ"ב ע"ב ד"ה אהיתרא ושם דכ"ג ע"ב ד"ה דמוקי) דשלכדה"נ אסור מדרבנן. (ועיין תוספות ע"ז די"ב ע"ב ד"ה אלא) אך ראיתי להמל"מ (פ"ה מהלכות יסוה"ת) שהקשה בדברי התוספות בקידושין (דנ"ו ע"ב ד"ה המקדש) שהקשו אמאי אינה מקודשת והא חזי ליהנות שלכדה"נ ומזה משמע שד' התוס' דשלכדה"נ שרי לכתחלה וסותר לדברי התוס' הנ"ל והריטב"א והר"ן בקידושין שם באמת תירצו כן משום דשלכדה"נ אסור מדרבנן ולא שרי רק לחולה שאב"ס. (ומ"ש הב"ש בסימן כ"ח ס"ק נ"ד דיכולה לימכר לחולה דבריו תמוהים. וכמבואר בריטב"א שם דאסור למוכרו לחולה בדמים ע"ש). אמנם נראה שמדברי התוס' בקידושין ג"כ לא נשמע כלל שיתירו לכתחלה ליהנות שלכדה"נ. ומה שלא תירץ שם כן כהריטב"א והר"ן משום דשלכדה"נ אסור מדרבנן. היינו משום דהא דתנן דהמקדש בערלה ובכה"כ אינה מקודשת משמע להו מדאורייתא אינה מקודשת (דומיא דכה"כ דודאי אינה מקודשת מדאורייתא. דהא הכל מודים בכה"כ שלוקין עליהם שלכדה"נ כדאיתא בפסחים דף כ"ד ע"ב. ובמ"א ביארתי דלא תיקשי הא דאמרינן דחב"פ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו. אמאי אינו ברשותו מה"ת כיון דחזי ליהנות שלכדה"נ). ועוד דא"כ תיקשי הא דאר"ג דהמקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין. אמאי אינה מקודשת. והא ה"ל תרי מדרבנן דחמץ דאורייתא נמי הא חזי ליהנות שלכדה"נ ואסור רק מדרבנן. וא"כ בחמץ דרבנן לענין שלכדה"נ ה"ל תרי דרבנן וקיי"ל דהמקדש בתרי דרבנן מקודשת. ומגופה דמתניתין נמי איכא למשמע דהמקדש בערלה וכה"כ אינה מקודשת משמע אפילו בערלה ובכה"כ דרבנן. (ועיין ברי"ו). ומש"ה הוצרכו התוספות לתרץ דאף מדאורייתא אינה מקודשת מחמת שלכדה"נ. ועכ"פ אין לסתור דברי התוספות המפורשים בכ"ד דמדרבנן אסור ליהנות שלכדה"נ. וא"כ אין להתיר לכתחלה בנ"ד מסברת הכו"פ הנ"ל דזה חשוב הנאה שלכדה"נ. ואולי כוונת הכו"פ דכיון דאסור רק מדרבנן שוב יש לסמוך בזה על טעמים וצדדים אחרים להתיר בזה. (וכמ"ש עוד אי"ה). וגם במה שכתב הכו"פ דשאני פרה שנתפטמה מכרשיני ע"ז דתקרובת ע"ז אסור אף שלכדה"נ. הא חזינן שהתוספות נסתפקו בזה אי בתקרובת ע"ז בעינן כדרך הנאתו. כמ"ש התוספות בע"ז (דף י"ב ע"ב ד"ה אלא. וע"ש בתוספות דמ"ג ע"ב ודמ"ח ע"ב. ובפסחים דכ"ו ע"א ודכ"ח ע"א). א"כ מוכח מדבריהם דאיסור פרה שנתפטמה מכרשיני ע"ז אינו תלוי באיסור שלכדה"נ כו'. ובמ"א העירותי ע"ד התוספות בחולין (ר"ד קט"ז) שהקשו דמיד כשאמר חב"פ יוכיח נפרוק שכן גידולי קרקע כו'. ותירצו בתירוץ השני דנימא בשר תקרובת ע"ז יוכיח כו'. והשתא אם נימא דתקרובת ע"ז אין לוקין עליה שלכדה"נ. תיקשי מאי פריך הגמרא בפסחים (ר"ד כ"ה) לאביי מהך ברייתא דאיסי ב"י כו'. ואם איתא נפרוך מה לכה"כ שכן לוקין עליהם אפילו שלכדה"נ. מאחר דבלא"ה ע"כ סמך הברייתא אהא דנימא תקרובת ע"ז יוכיח לתירוץ התוספות הנ"ל. וא"כ גם על פירכא זו דמה לכה"כ שכן לוקין עליהם שלכדה"נ ג"כ יש להשיב בזה דנימא תקרובת ע"ז יוכיח. אלא מוכח דתקרובת ע"ז ג"כ לוקין שלכדה"נ וי"ל בזה. (דלכאורה גם אם נימא דתקרובת ג"כ לוקין שלכדה"נ מ"מ תו נימא חב"פ יוכיח. ואף דא"כ יהיה הדר דינא ואיכא למיפרך כל דהו. מ"מ הא ליכא למיפרך שכן ג"ק וע"כ דמשמעות הברייתא דבאופן דנקיט פירכא גמורה ול"פ כל דהו שפיר יליף מהני תלת דנקיט וא"צ להיוכיח של תקרובת ע"ז. וע"ש במהרש"א בחולין). ואכמ"ל בדרך אגב:

ה אך יש להתיר בנ"ד לכתחלה משום דחשיב שלכדה"נ ובאופן זה. דודאי עיקר ההיתר בנ"ד מדין זוז"ג (וכמש"ל אות א') אלא דאם באנו לחוש לכתחלה משום דזוז"ג לכתחלה אסור. אם נקטינן דלקנות מן הנכרים חשיב לכתחלה לענין זה וכנ"ל. בזה י"ל דכיון דזה חשיב הנאה שלכדה"נ דאינו אסור רק מדרבנן בכה"ג שרי זוז"ג אף לכתחלה דלא החמירו בזוז"ג לאסור לכתחלה לענין שלכדה"נ דהוי איסור דרבנן. אלא דלכאורה יש להביא ראיה דזוז"ג אסור לכתחלה אף לענין הנאה שלכדה"נ. מהא דאיתא בירושלמי פכ"ש אמתניתין דלא יסיק בו תנור וכיריים עבר והסיק ייבא כהדא אם חדש יותץ ואם ישן יוצן. והיינו דכמו דפליגי תנאי התם בערלה וכה"כ. ה"נ פליגי בעבר והסיק בחב"פ. (ולפ"ד המג"א הנ"ל דס"ל דחב"פ לכ"ע זוז"ג אסור. י"ל דהפירוש בירושלמי הכא כן דבחב"פ לכ"ע אם חדש יותץ. או דקאי אמתניתין דעבר זמנו והיינו בע"פ דעדיין חמץ אינו במשהו. ואז זוז"ג שרי. ותליא בפלוגתא דתנאי דזוז"ג). והשתא לפמ"ש הרב המאירי בחידושיו לפסחים דלהסיק בחמץ חשוב שלכדה"נ. וכ"כ הפ"י. ולכאורה יש סייעתא לדבריהם מדברי התוס' בב"ק (דק"א ע"א ד"ה ולא) דדבר שאינו עומד להדלקה אם הדליקו חשוב שלכדה"נ ע"ש. וא"כ מוכח מהירושלמי דלמ"ד זוז"ג אסור אף אם נהנה שלכדה"נ להסיק בחמץ ג"כ אסור. מיהו אין מזה ראיה לנ"ד דלמ"ד זוז"ג אסור אף בדיעבד מדינא לדידיה ודאי יש לאסור ג"כ אף שלכדה"נ. משא"כ לדידן דקיי"ל זוז"ג מותר אלא דמ"מ לכתחלה מחמירין. בזה י"ל שפיר דלענין שלכדה"נ דאסור מדרבנן לא מחמרינן כן ושרי זוז"ג אף לכתחלה. (ובמ"ש הרא"ש בפכ"ש ס"ס ב' בשם ה"ר יונה דבחב"פ דהוי מן הנקברין דאפרן אסור וכש"כ הגחלים דיש לאסור אם בישל עליהם. י"ל דמיירי שאפה או בישל ע"ג הגחלים של חמץ לבד דליכא זוז"ג. וכ"כ בק"נ אבל אם נצטרפו עצים של היתר דהוי זוז"ג י"ל דשרי אף לכתחלה אם נימא כנ"ל דזהו חשוב שלכדה"נ. וזהו דלא כהפ"י שם בסוגיא דמפרש בדברי הרא"ש דמיירי אף בזוז"ג). אלא שעיקר דברי המאירי דס"ל דלהסיק בחמץ חשוב שלכדה"נ. וכן נקיט הפ"י בפשיטות. לא נראה כן מדברי התוספות דפסחים (דכ"ט ע"ב ד"ה ר"א) שכתבו התוספות להדיא בהא דדרשינן ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה דאסורים נמי להסקה מדאורייתא. מוכח דס"ל דלהסיק באוכלין חשיב דרך הנאתן. דהנאת שלכדה"נ אסור רק מדרבנן לפ"ד התוספות כמש"ל. ואף דיש קצת סתירה בדבריהם דבפ"ק דפסחים (ד"ה ע"א ד"ה וכתיב) כתבו התוספות דהא דלא יסיק בו תנור וכיריים היינו מדרבנן מ"מ התם נמי מוכח מדבריהם דלא אתו עלה מטעם שלכדה"נ. רק משום דאחר שנשרף ונעשה גחלים הנאתו מותרת מדאורייתא. ויותר מוכח כן ממ"ש שם התוס' בתי' השני דכיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"פ שיהיה לו הנאה אח"כ אסור ביו"ט. וע"כ דאסור מדאורייתא דבזה מוכיח ר"ע שם מקרא דתשביתו וכתיב כל מלאכה כו' ע"ש. ואי נימא דלהסיק בחמץ חשוב שלכדה"נ אם כן גם בתחלת הבערתו יכול ליהנות מה"ת. א"ו דהתוספות ס"ל דחשוב זה דרך הנאתו. (ולענין אי איסור היסק בחמץ דאורייתא כיון דבשעת הדלקה ליתא לאיסורא בעיניה. עיין בתוספות פסחים (דכ"ב ע"ב ד"ה מנין) שחילקו בין עצים שנעשים גחלים. ובין שמן דהוי בעין כשדולק בנר כו'. וכ"כ התוספות בשבת (דכ"ה ע"א סד"ה הא בחול) דשמן ובשר ותבואה חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים ע"ש. ואכמ"ל). ואף דלכאורה הסברא פשוטה כמ"ש המאירי דלהסיק בחמץ חשוב שלכדה"נ דאינו עומד לכך. מ"מ יש להסביר שהעיקר כדברי התוס' דאין זה בגדר שלכדה"נ דדוקא היכא דכל האכילה או ההנאה הוא שלא כדה"נ מתחלה ועד סוף כמו אוכל חלב חי או הניח חלב ע"ג מכתו אז ליכא איסור דאורייתא. אבל להסיק בחמץ אף דבתחלה הוי זה שלכדה"נ מ"מ אחר שנחרך ונפסל מאכילה (דעדיין עומד באיסורו) שוב אינו עומד אלא להסקה ונמצא גמר היסקו הוי הנאה כדרך הנאתו. ועובר עליה מה"ת. (וי"ל דזה תליא בפלוגתא דר"ז ואביי בפסחים (דכ"ד ע"ב) דלר"ז דס"ל שם דמי פירות נמי חשיב שלכדה"נ. אע"ג דעתה לאחר שהוציא מהן המשקין עומדים לשתיה מ"מ מתחלה לא היו עומדין לכך וחשוב שלכדה"נ. אבל לאביי אזלינן בתר השתא שא"א להיות בו הנאה ראשונה הוי זה כדרך הנאתו. וכמ"ש בצל"ח שם ע"ש). אלא דלפ"ז יש לפקפק בעיקר סברת הכו"פ הנ"ל. דלהאכיל חמץ לבהמה חשיב שלכדה"נ. דמ"מ עתה שכבר נעשה ממנו חלב הוי זה כדרך הנאתו לשתותו. ויש לחלק קצת. מיהו במרדכי ר"פ כ"ש משמע דס"ל דליהנות באפרו ג"כ חשיב שלכדה"נ וע"כ דס"ל דכיון דמתחלה היה שלכדה"נ שרי. ואולם מד' התוס' סוף תמורה משמע דנקברין אפרן אסור מדאורייתא. ומוכח כדברינו דבכה"ג ל"ח שלכדה"נ. וי"ל בזה טובא. ועכ"פ כבר הוכחנו מדברי התוספות דלהסיק בחמץ ל"ח שלכדה"נ מאיזה טעם שיהיה. ומעתה אין ראיה כלל מהירושלמי דעבר והסיק כו'. וחזרנו לדברינו דלענין שלכדה"נ שרי זוז"ג אף לכתחלה וכנ"ל. וראיתי במל"מ פ"ה מיסוה"ת שפירש בדברי התוספות פסחים (דכ"ח ע"א ד"ה ותנן) במ"ש התוספות א"נ מתניתין דהכא א"ש כרבנן כו'. והא דשרי הכא כו'. ואינו אסור אלא כדרך הנאה כו'. דכוונת התוספות דאף דרבנן ס"ל דזוז"ג אסור היינו באיסור תורה אבל בשלכדה"נ בחמץ דהוי איסור דרבנן מש"ה זוז"ג שרי. וזהו כדברינו. (רק שהמל"מ שם כתב עוד לפרש משום דהא דנעשה זבל הוא חששא בעלמא ולא חששו כ"א באיסור תורה). ועכ"פ לדידן דקיי"ל דזוז"ג שרי רק דלכתחלה מחמרינן מדרבנן בודאי י"ל דבשלכדה"נ שרי. וגם במ"ש התוספות בפסחים (ר"ד כ"ו ד"ה שאני) בהיתר הנאת צילו דהוי שלכדה"נ. שהקשה המל"מ דמ"מ הא שלכדה"נ אסור מדרבנן. ג"כ מוכח משום דהנאת צילו אין בה ממש (כמ"ש הכ"מ בשם הרמ"ך) ובלא"ה אין בזה איסור תורה מש"ה כיון דהוי שלכדה"נ ג"כ שרי אף מדרבנן. וה"נ נימא לענין חומרא דזוז"ג בלכתחלה דבשלכדה"נ שרי לכתחילה וכנ"ל. אך לכאורה יש להביא ראיה מגמרא דע"ז (דס"ב ע"ב) בההוא גברא דאגר ארבא לסתם יינם. יהבו ליה חיטי באגריה אתא לקמיה דר"ח כו'. וליקלינהו וליבדרינהו דילמא מזבלי בהו. והקשו התוספות דהא פסקינן כר"י דזוז"ג מותר. ותירצו דלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן שחולקין עליו כו'. הרי מוכח דאף באיסור משתכר בסתם יינם דהוי דרבנן מ"מ אסור זוז"ג לכתחלה. ואף דבחיטין אם יעשה מהם זבל הוי גם כן שלכדה"נ כמ"ש התוספות בפסחים (דכ"ח ע"א הנ"ל) בחמץ בזורה לרוח דמה שנעשה זבל חשיב שלכדה"נ וכ"ש באיסור דאורייתא דיש להחמיר לכתחלה בזוז"ג אף שלכדה"נ. מיהו הא מבואר בלשון התוס' שכתבו דלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן דפליגי אר"י. אבל לר' יוסי גופיה ודאי שרי הכא לכתחלה. דאע"ג דר' יוסי גופיה אוסר לכתחילה בזוז"ג כדתנן במתניתין דערלה ומייתי לה בע"ז (דמ"ח סע"ב) דאר"י אין נוטעין כו'. מ"מ הא ר' יוסי מתיר בשוחק וזורה לרוח לכתחלה. וטעמא משום דהוי שלכדה"נ. או משום דזהו רק חששא שיעשה זבל מש"ה שרי לכתחילה. אלא דר"ח הכא משום חומרת סתם יינם חייש לדברי רבנן דפליגי אר"י וס"ל זוז"ג אסור מדינא אף בדיעבד דלדידהו בכה"ג נמי אסור. וע"כ צ"ל כן דבסתם יינם החמירו יותר. דאל"כ תיקשי מ"ש דבחמץ מודו רבנן דר"י ג"כ דלא חיישינן שיעשה זבל כו'. וכמ"ש התוספות בפסחים הנ"ל. (וי"ל דכיון דהבעיא בע"ז שם בשכרו לסתם יינם מהו מי אמרינן כיון דאיסורו חמיר כדיי"נ שכרו נמי אסור כו'. ואם נימא כן שהחמירו בסתם יינם כל חומר יי"נ. ממילא לפמ"ש התוספות בע"ז (די"ב ע"ב ד"ה אלא) דביי"נ גם כן החמירו לאסור שלכדה"נ כמו בע"ז ע"ש. ה"נ יש להחמיר בסתם יינם לענין זה. וא"ש הכא). אך ראיתי בר"ן בע"ז שם שכתב בהדיא משום דר' יוסי גופיה אוסר לכתחלה בזוז"ג. ומשמע דאף באיסור דרבנן אוסר לכתחלה. ומ"מ י"ל דכל זה רק בסתם יינם וכנ"ל. (וצריך ביאור כוונת הר"ן במ"ש שם דהא דשרי ר' יוסי שוחק וזורה לרוח לכתחלה ה"ט דספק מזבל כו'. אבל הכא דודאי מזבל לא שרינן לכתחלה. וע"ש בחי' הריטב"א). ועוד יש להביא ראיה לכאורה דזוז"ג אסור לכתחלה אף בשלכדה"נ. מסוגיא דחזקיה ור' אבהו בפסחים (דף כ"ב ע"א). דפריך הגמרא והרי דם דרחמנא אמר וכו' לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון כו' ונמכרין לגננים לזבל ומועלים בהם. וראיתי בספר פ"י שם שכתב דמהיתר המכירה שנוטלין דמים מזה אין ראיה שדם מותר בהנאה דכיון דהתם במתניתין המעות להקדש ולא שייך ביה איסור הנאה כו'. רק ראיית הגמ' היא דמשמע דנמכרין לגננין ישראל והגננין מזבלין בו ואע"ג דהנאת דם לזבל הוי שלכדה"נ וי"ל דמשום פסידא דקדשים לא אסרו מדרבנן כאן שלכדה"נ מ"מ מה שעתיד ליגדל ה"ל זוז"ג דאסור לכתחלה. עכ"ד הפ"י. ולפי דבריו יהיה מוכח מכאן דזוז"ג אסור לכתחלה אף בשלכדה"נ אך פירושו דחוק טובא. דלדבריו כל הוכחת הגמרא שדם מותר בהנאה הוא רק ממה שלא אסרו מדרבנן לכתחלה להגננים לזבל בו. ודילמא כל זה התירו משום פסידא דקדשים שאם יאסרו לזבל בו לא יקנוהו ויהיה פסידא לקדשים. (כשיצטרכו למכור לנכרים בזול). והיה אפשר לומר בפשוטו דכיון דאורחייהו בהכי כדמשמע לישנא דנמכרין לגננין כו' וחשיב כה"ג כדרך הנאתו ולק"מ. או י"ל דזהו תליא בפלוגתא דתרי לישני דר' אבהו א"ר יוחנן (שם דכ"ד ע"ב). דלל"ק דהתם דקאמר רק כדרך אכילתן למעוטי אוכל חלב חי, משמע דלענין הנאה לא בעינן כדרך הנאתן. ולל"ב דקאמר דרך הנאתן למעוטי חלב שור הנסקל ע"ג מכה אמרינן שם. וכש"כ אוכל חלב חי. וכדמשמע ג"כ מהא דאמר אביי שם הכל מודים בכה"כ שלוקין עליהם שלכדה"נ. דלישנא דהכל מודים היינו בין לל"ק ובין לל"ב דזולת זאת לא מצינו שם בזה פלוגתא מפורשת. והשתא תיקשי לל"ק דר' אבהו אר"י דשלכדה"נ אסור מן התורה א"כ אמאי נמכרין לגננין לזבל דהכא גם כן לר' אבהו קיימינן. אלא מוכח שפיר דדם מותר בהנאה. ואין לדחות דהא מבואר בירושלמי דר' יוחנן ס"ל כחזקיה ולא כר' אבהו דכ"מ שנאמר לא יאכל כו' איסור הנאה במשמע. ואם כן מאי מקשה הגמרא לר' אבהו והרי דם כו' דהך דשלכדה"נ א"ר אבהו א"ר יוחנן כו' ור' יוחנן לטעמיה. זה אינו דהך מתניתין דיומא דאלו ואלו מתערבין באמה כו' ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהם אתיא כר"מ ור"ש כדאיתא ביומא (דנ"ט סע"א). ומייתו לה התוספות בפסחים שם (בד"ה מועלין כו'). והני תרי תנאי ר"מ ור"ש ע"כ ס"ל כר' אבהו דכ"מ שנאמר לא יאכל כו' איסור הנאה במשמע כמ"ש התוספות בפסחים שם (ד"ה ור"ש). וחזקיה לא אתי אלא כר"י יעו"ש בתוספות. וא"כ שפיר מקשה הגמ' לל"ק דר' יוחנן הנ"ל ממתניתין דיומא הנ"ל. ועוד י"ל שפיר באופן אחר. דהוכחת הגמ' דדם שרי בהנאה הוא מסיפא דמתניתין דקתני ומועלין בהם. (ומש"ה מייתי הגמרא בפסחים הך סיומא דמתניתין ג"כ דמועלין בהם). והיינו מדרבנן שאסור ליהנות בלא דמים. כדאיתא ביומא שם. ולפמ"ש התוספות בפסחים ר"ד כ"ו דבמעילה דאורייתא ג"כ שלכדה"נ שרי. א"כ הא דתנן מועלין מדרבנן א"א לפרש הך לישנא לאסור הנאה שלכדה"נ רק כדין מעילה בכדרך הנאתן. ואם כן שפיר מוכיח הגמרא דדם מותר בהנאה. דאי נימא דדם אסור בהנאה מה"ת. א"כ מה שייך בזה איסור דרבנן ליהנות בלא דמים. וגם היאך חל איסור דרבנן על איסור דאורייתא דבלאו הכי דם אסור בהנאה מה"ת. וע"כ מוכח דדם מותר בהנאה מה"ת. ועכ"פ אין שום ראיה מכאן לאסור זוז"ג לכתחלה לענין שלכדה"נ וכנ"ל. ועוד היה מקום להביא ראיה מדברי ה"ר יקר שבמרדכי דיבמות (והובא לעיל אות א') דמפרש מתניתין דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה הוא שלא יאכל הישראל אח"כ תרומה. וכבר ביארנו לעיל דכאן הוה ליה זוז"ג כיון שמתחלה הפרה ביד הישראל אכלה חולין כו'. אלא משום דזוז"ג אסור לכתחלה. וכאן בכרשיני תרומה ה"ל איסורא דרבנן. חדא דתרומת ירק לכ"ע הוי מדרבנן. ועוד דאיתא בירושלמי דחלה (פ"ד סוף ה"ד). מפני מה לא גזרו על הבקייה כו'. אימת גזרו על הכרשינין רי"א בימי רעבון כו'. ופירש הפ"מ שם דכרשינין הוי מאכל אדם ע"י הדחק ובימי רעבון שאכלו אותם אז גזרו עליהם תרומות ומעשרות כו'. הרי דכרשינין הוי רק איסור דרבנן. (וי"ל דהוי תרי דרבנן כיון דתרומת ירק בלא"ה דרבנן). ומ"מ מוכח מדעת ה"ר יקר הנ"ל דבכה"ג נמי אסור זוז"ג לכתחילה. אבל ראיה זו ג"כ לא מוכחא כלל. מלבד דבלא"ה לא קיי"ל כד' ה"ר יקר שם וכמבואר בפוסקים. וע"ש בש"ך ביו"ד הנ"ל. ואף לדעת ה"ר יקר גופיה עדיין לא מוכח כלל לענין שלכדה"נ. ולפמ"ש הר"ן פ"ב דפסחים בעובדא דמר בר ר"א דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה שיש שלמדו משם דמתרפאין בכל איסורי הנאה של דבריהם בחולה שאב"ס. והר"ן דחה דבריהם. שאין מתרפאין באיסורין דרבנן כדרך הנאתן דטפי קילי איסורי תורה שלכדה"נ מאיסורי דרבנן כדרך הנאתן. ולפ"ז אף את"ל דבאיסורין דרבנן זוז"ג אסור לכתחלה. מ"מ לענין שלכדה"נ י"ל דזוז"ג שרי לכתחלה וכנ"ל. ועדיין יש להתיר בנ"ד מטעם זוז"ג ושרי אף לכתחלה כיון דהוי שלכדה"נ. וכנ"ל:

אך הדבר צריך חקירה לידע איזה חמץ מאכילין הבהמות בפסח. ולפי הנשמע יש שמפטמין הבהמות מפסולת הברייא הויז, שעומד הוא לכך ותמיד הוא מיוחד רק למאכל בהמה שע"י זה מתרבה אצלם החלב וכן דרכן תמיד. וא"כ בכה"ג ה"ל כדרך הנאתן וליתא להיתר הכו"פ בזה:

ועתה נבא לבאר במה שיש לדון בדין החלב המתהוה בבהמה ע"י אכילת חמץ שיצא מתורת אוכל ונשתנה ענינו וצורתו. וכבר הבאתי לעיל דברי הפמ"ג שנוטה מסברא לתלות דין זה אי חב"פ מהנשרפין או מהנקברין דאפרם אסור. וה"נ יש להחמיר בזוז"ג בנקברין כו'. ובספר בית אפרים כתב בקצרה להקל בנ"ד ומדמה דין החלב לחמץ שחרכו קודם זמנו וס"ל דה"ה בחמץ של נכרי שחרכו אחר זמנו דמותר לישראל ע"ש. ולא כן עמדי. ונלע"ד דנ"ד הוי גדר אחר ולא כדבריהם דמר מדמי לה לאפר ומר מדמי לה לחמץ שחרכו כו'. וכמו שנבאר אי"ה. ומתחלה נבאר קצת בדבריהם. הנה לענין אם חב"פ אפרו אסור דזהו תליא בפלוגתא דר"י ורבנן אי חמץ מהנשרפין או מהנקברין. וכן מבואר בהדיא בדברי התוס' פסחים (דכ"א ע"ב ד"ה בהדיא) דלר"י חב"פ אפרו מותר ולרבנן אפרו אסור. וכ"כ הרא"ש פכ"ש (סי' ב') בשם ה"ר יונה ע"ש. וכ"כ הטור. אך בד' הרמב"ם הוקשה המג"א ר"ס תמ"ה. שפסק דמותר לשורפו ג"כ. והא כל הנקברין לא ישרפו וגי' הרי"ף והרא"ש, שם וחכמים אומרים אף מפרר וכו' ע"ש בדבריו. ולכאורה ממקומו הוא מוכרע. ויש ראיה להרמב"ם מהא דפריך הגמרא שם ולא יסיק בו תנור וכיריים פשיטא. ומשני ל"צ לר"י דאמר אב"ח אלא שריפה וכו'. וקשה למאי דסבר הגמרא מעיקרא דמתניתין אתיא אף כחכמים דר"י. א"כ עדיפא מינה ה"ל למיפרך דמדקתני ולא יסיק בו תנור וכיריים משום איסור הנאה מוכח דלשרפה בפ"ע שרי. ואמאי והא כל הנקברין לא ישרפו. וזה עדיפא מקושיית פשיטא די"ל דקמ"ל דאע"ג שי"ל שזהו חשוב שלכדה"נ כמ"ש המאירי הנ"ל. ובפרט לפמ"ש התוס' לקמן דהיתר דמפרר וזורה לרוח דמתניתין הוא משום דהוי שלכדה"נ וכנ"ל. ומוכח מזה דלרבנן דר"י מותר לשורפו ג"כ. וכבר אמרתי בזה מסברא ומצאתי שכתב כן בס' מ"ח די"ל לפמ"ש התוס' סוף תמורה טעמא דנשרפין אפרן מותר היינו משום דמשנעשה מצותו הלך איסורו משא"כ בנקברין שלא הטעין הכתוב לשורפו משיך איסורייהו לעולם. וממילא בחמץ דאם שורפו ג"כ קיים מ"ע דתשביתו יש להתיר אפרו. ול"ד לשאר נקברין דליכא בהו מצות ביעור רק משום תקלה כו'. ובזה מיושב קושיית הש"א (סי' פ"ז) בהא דהשיבו לו חכמים לר"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו כו'. דהל"ל דסופו להקל לענין אפרו כו'. ומזה הוכיח כשיטת רש"י דר"י דאמר אב"ח אלא שריפה היינו קודם זמן איסורו. ואז אפי' חרכו קודם זמנו מותר אח"ז כו'. זהו ת"ד שם. (ואין לדחות דבריו משום דר"י ס"ל במתני' שילהי תמורה דאם רצה לשרוף את הנקברין רשאי. די"ל דהיינו משום דלא חייש לתקלה באפרו. ולעולם ר"י ס"ל ג"כ דנקברין אפרן אסור. וכדמשמע קצת בגמרא דפכ"ש הנ"ל. דל"צ אלא לר"י דאב"ח אלא שריפה כו' וק"ל). ואם נימא כנ"ל דחמץ אע"ג דהוי מהנקברין אפרו מותר ניחא הכא. והיה מקום לסייע סברא זו גם מדברי התוס'. אף שהתוספות בר"פ כ"ש ס"ל דלחכמים דחמץ מן הנקברין אפרו אסור. מ"מ מדברי התוספות לקמן (דכ"ט סע"א) שתמהו בהא דאין מועלין בחמץ של הקדש דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר שרי כו'. משמע לכאורה דפשיטא להו דאף לרבנן דר"י אפרו מותר. (ואף בחמץ של הקדש או של נכרי דאין מצוה לבערו מ"מ אפרו מותר. כיון דבחמץ שלו שמצוה לבערו אפרו מותר כיון דנעשית מצותו וכנ"ל ואין סברא להחמיר בחמץ של הקדש ושל נכרי יותר מחמץ שלו). אך מ"מ אין ממש בראיות אלו לסתור דברי התוס' והרא"ש המפורשים שכתבו דלרבנן דר"י חב"פ אפרו אסור. דמה שהקשה בעל ש"א הנ"ל דלא אמרו חכמים לר"י שדין זה תחלתו להחמיר וסופו להקל לענין אפרו. וכמדומה שהמפרשים האריכו בזה. מלבד מה שי"ל דהא דנקברין אפרן אסור הוא מדרבנן וכ"כ הפ"י. לענ"ד קושיא מעיקרא ליתא. דהא דכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. היינו בסופו להקל באופן שלא יוכל מתחלה לקיים המצוה כלל. כמו לא מצא עצים לשורפו יהיה יושב ובטל ומה בצע במה שנדין בו בק"ו להחמיר. אבל אם אין סופו להקל בזה לבטל קיום המצוה. רק שאם יקיים המצוה והחומר שאנו דנים להחמיר עליו אז אח"כ יוכל להסתעף מזה איזה קולא בדבר אחר. אין משגיחין ע"ז כלל. ושפיר דנים בק"ו להחמיר במה שאנו דנים כעת. דאל"כ בטלת כל תורת ק"ו. דמכל חומרא שבעולם יצוייר שיסתעף מזה קולא. וכי משום זה לא נדון עוד בק"ו. (וכעין דאמרינן בסוגיא דזקן ממרא בסנהדרין דפ"ז ע"א וע"ב לענין טומאה וטהרה, ועי' בתוס'. ועוד כהנה יש לצייר בכמה אופנים ובכ"ז לא יתבטל תורת ק"ו. והרי אנו דנין הדבר במה שעומד עכשיו. ומה בכך שאח"כ יסתעף מזה איזה קולא וכן מבואר בתוס' זבחים (די"ב ע"ב ד"ה בעי), דאע"ג דפסול שלא לשמה מוציא מידי פיגול כו'. לא חשיב סופו להקל מש"ה ע"ש. וע' בתוס' קידושין דס"ח ע"א ד"ה לחומרא ע"ש וד"ז פשוט. ומהתימה על הגדולים שהקשו דנימא שיהיה סופו להקל באפרו אחר שישרפנו ויקיים מצותו ואין זה פירכא כלל. (וידעתי שיש מקום לחלק בין שסופו להקל ע"פ מקרה. משא"כ הכא דקושיית הגדולים הנ"ל דסופו להקל באפרו שד"ז הוא בודאי. מ"מ אין זו קושיא מאחר דבגמרא לא מצינו הך דסופו להקל, דאין דנין בק"ו רק היכא דאפשר שלא יוכל כלל לקיים תחלת המצוה וכמבואר). ומה שהקשו התוספות שימעול בחמץ של הקדש משום אפרו. י"ל דעיקר קושייתם לראב"י התם דאמר דמ"ד לא מעל הוא ר"י. והא לר"י דאב"ח אלא שריפה ממילא אפרו מותר. וגם לאינך כולהו אמוראי לא משמע כלל לומר שיהיה בזה עוד פלוגתא אחרת דלר"י יהיה מועל בחמץ של הקדש. ומלבד זה י"ל עוד בפשיטות כיון דלאוקימתא דרב יוסף שם מ"ד לא מעל נמי ס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה. רק דלא מעל משום דאין פודין כו'. והיינו משום דכשיפדה ע"כ יצטרך לבערו או להאכילו לכלבים שלא יעבור עליו בב"י. וא"כ הקשו התוס' שפיר דלאחר שישרפנו מקודם ואח"כ יפדנו אז פשיטא דמותר בהנאה לריה"ג כיון דאינו עובר בב"י שכבר נשרף החמץ. אבל לדידן דחב"פ אסור בהנאה י"ל דאפרו ג"כ אסור בהנאה מאחר שהוא מהנקברין כנ"ל. שוב ראיתי בפ"י שם שעמד ע"ד התוספות בזה דדילמא מ"ד לא מעל ס"ל כחכמים דחמץ מהנקברין ואפרו אסור והניח בצ"ע. ולענ"ד נראה כמ"ש דלק"מ. דקושיית התוספות שפיר לאוקימתא דרב יוסף דמ"ד לא מעל ג"כ ס"ל כריה"ג וכנ"ל. ולאוקימתא דראב"י דמ"ד לא מעל הוא ר"י בודאי שפיר הקשו התוס' וכנ"ל. וראיתי בספר בית אפרים שם שהוכיח דבחמץ של נכרי או של הקדש דאם חרכו אחר זמנו ג"כ מותר בהנאה מדברי התוספות הנ"ל. דפשיטא להו דחמץ של הקדש לאחר שנשרף הוא מותר אע"ג דחמץ מהנקברין מ"מ כיון דהוי של הקדש והוי כחרכו קודם זמנו וכו'. ולכאורה אדרבה מדברי התוס' הנ"ל מוכח להיפך. ממ"ש התוספות ודייקו בלשונם דאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה. מוכח בהדיא דבחרכו הגזבר מקודם כ"ז שלא יעשה אפר אסור בהנאה. דדוקא בחמץ שחרכו קודם זמן איסורו ונפק ליה מתורת אוכל אז לא יחול עליו אח"כ שם חמץ כשיגיע זמן איסורו. משא"כ בחמץ של נכרי ושל הקדש אחר זמן איסורו לא מהני חרכו. כיון דכבר חל עליו שם איסור חמץ לישראל בעידן איסורו תו לא פקע איסורו כמו בכל חמץ אחר זמן איסורו. (וכ"מ ג"כ בתירוץ התוס' שם במ"ש דכיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי למידי לא שייך ביה מעילה כו'. ואפילו אי דבר הגורם לממון כממון דמי ומעל כו'. דהתם חזי לאחר הפסח שהוא בעין עכ"ל. משמע דעיקר סברתם דלא חשיב גורם לממון היינו משום דהנאת אפרו אינה חמץ בעין כלל. אבל אם היה היתר בחרכו הגזבר מקודם אף שהחמץ בעין בודאי מסתבר שיחשב מש"ה גורם לממון כו'):

ז ואמנם לכאורה יש לדון בנ"ד. ממ"ש הרא"ש בפ"ח דברכות (סי' ל"ה) בשם ה"ר יונה בהיתר המוש"ק דאע"פ שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש אם נפל לתוכו איסור כו'. כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר כו' כמו דבש דיינינן ליה ומותר כו'. והמג"א (בסי' רט"ז ס"ק ג') הקשה עליו מהא דאמרינן בבכורות (דף ו' ע"ב) דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב. ואי לאו קרא הוה אסרינן ליה. א"כ ש"מ דבתר, מעיקרא אזלינן. וכ"ת נילף מחלב הא קיי"ל דמחידוש לא ילפינן עכ"ד המג"א. ולפ"ז י"ל דאף להחולקים ע"ד ה"ר יונה מ"מ בחלב גופיה דגלי ביה קרא דאזלינן בתר השתא ולא בתר מעיקרא. ממילא יש להתיר בו אף באיסור אחר המעורב בו. כמו בנ"ד שהחלב נתהוה ג"כ מחמץ מ"מ מאחר שנשתנה למהות אחר ואין עליו כעת שם חמץ רק שם חלב יש למיזל בתר השתא ולא בתר מעיקרא ואין לתמוה אם נימא דחב"פ אפרו אסור כנ"ל. והיאך נימא דהחלב המתהוה ממנו מותר. דאפר חמץ אכתי במילתיה קאי ולא נשתנה לדבר אחר המותר. ובחולין (דף ק"ח ע"א) דפליגי אמוראי אי אפשר לסוחטו אסור או מותר. ומבואר בר"ן שם סברת פלוגתייהו ע"ש. ומ"מ בב"ח אפרו אסור כדתנן במתניתין דתמורה דהוא מהנקברין שאפרן אסור וכ"ה ברמב"ם. וע"כ דגם האפר עדיין עליו שם בב"ח. וע"ש במ"י ובכו"פ ופמ"ג. משא"כ בחלב שנשתנה לדבר המותר וגלי ביה קרא דבתר השתא אזלינן והרי לפ"ד הי"מ שבתוספות במסכת מעילה (דף י"ב ע"ב ד"ה חלב) אין שום איסור דאורייתא בחלב מוקדשין אף דאפר הקדש לעולם אסור. (כדאיתא בשילהי תמורה ובפסחים (דכ"ז ע"ב) והתוספות דפליגי ע"ז היינו רק דס"ל דקרא דגלי בפהמ"ק בשר ולא חלב היינו לאסור החלב ע"ש אלא די"ל דהא דאפר הקדש לעולם אסור היינו מדרבנן. מיהו מדברי המפרשים מהרש"ל ומהרש"א בפסחים משמע דס"ל דאפר הקדש אסור מדאורייתא). ואף שיש לחלק קצת מהך דנ"ד. אלא שי"ל דכיון דחלב חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ולא גלי קרא דאזלינן בתר השתא רק לענין איסור דם או אמ"ה דאסורים רק באכילה ולא לענין חמץ דחמיר דאסור בהנאה. וראיה דהא כה"ג אמרינן בחולין (דס"ט ע"א) בבן פקועה שהוציא אבר דאיבעיא מהו לגמוע חלבו חלב דעלמא לאו כאמ"ה דמי ושרי א"ד התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה הכא לית ליה תקנתא כו' הרי דבחלב אין לך בו אלא חידושו ובאיסור דחמור יותר י"ל שלא התירה התורה בחלב. אך ז"א. דע"כ לא הקשה המג"א ע"ד ה"ר יונה מהך דבכורות דאמרינן דחלב חידוש הוא רק משום דאמרינן כן לענין איסור דם דדם נעכר ונעשה חלב. ומזה הוכיח המג"א דאזלינן בתר מעיקרא דאל"כ הא השתא לאו דם הוא. אבל מהא דאמר שם אח"כ בגמרא דהחידוש הוא משום דליכא מידי דאתי מחי ושריא רחמנא, בזה לא שייך כלל לומר דניזל בתר השתא או בתר מעיקרא. דאין זה גדר עצם פרטי לומר שעכשיו נשתנה, רק כל מידי דאתי מחי יש לו להיות אסור יהיה מה שיהיה. ומה שהתירה תורה חלב ויצא מהכלל הוא חידוש. ומש"ה שפיר אמרינן בחולין שם דבאיסורא דלית ליה תקנתא כזה לא התירה התורה בחלב. אבל לענין חמץ דבזה שייך לומר דהשתא לאו שם חמץ עליו כלל רק שם חלב. וכיון דגלי קרא בחלב דבתר השתא אזלינן לענין דם (דודאי מסתבר לומר כן דבתר השתא אזלינן. ולא לחדש גזה"כ בחלב בלא שום טעם להתיר איסור דם ג"כ). ממילא ה"ה נמי לכל איסורים דניזיל ביה בתר השתא וגילוי מילתא בעלמא הוא. ואף דלפי האמת בלא"ה אין איסור בחלב משום דם שנעכר כו'. כיון דקיי"ל דדם שבישלו אינו עובר עליו. והטעם כמ"ש התוס' דאינו ראוי לכפרה כו'. וה"ה בדם שנעכר ונעשה חלב. ובסוגיא דבכורות שם סבר דדם שבישלו עובר עליו. וכמו שהוכיח בנו"ב (מ"ת חיו"ד סי' ל"ו) מדמוכיח שם הגמרא מדאסר רחמנא בב"ח מכלל דחלב לחודיה שרי. מכלל דאם נאסר חלב משום דם היינו אף אחר שבישלו דהא בב"ח דרך בישול אסרה תורה. מ"מ י"ל דבאמת הא דקיי"ל דם שבישלו אינו עובר עליו היינו בתר דגלי קרא דלא אזלינן בתר מעיקרא. ויש לפקפק בזה. אמנם העיקר נראה דזה תליא בפלוגתא דה"ר יונה והחולקים עליו. דלשיטת הרר"י ודאי אף באיסורי הנאה כמו בחמץ ג"כ ס"ל דאזלינן בתר השתא. וכמבואר בתשו' הרא"ש כלל כ"ז הובא בט"ז (סי' תס"ז סק"ו) לענין עירוב קמח בדבש שלפ"ד ה"ר יונה דבשר נבלה שנותנים לתוכו ומתהפך לדבש בתר השתא אזלינן ושרי. ה"נ בתערובת קמח בדבש לענין חמץ. אף די"ל דהתם משום שמערבים הקמח בדבש קודם הפסח וקודם שיגיע זמן איסורו כבר נתהפך לדבש ולא היה עליו שם איסור מעולם. משא"כ בתוך הפסח שנאסר החמץ אסור אף שנתהפך אח"כ לדבר המותר. מ"מ אם כוונת הרא"ש להתיר משום שנתהפך להיתר קודם זמן איסורו. א"כ אין זה תלוי בד' הרר"י, דגם להחולקים עליו י"ל דמודו בזה שלא היה עליו שם איסור מעולם. (ודוחק לצדד בדברי הרא"ש שם דבאמת לא תלי היתר זה בד' הרר"י ע"ש). אלא משמע דלהרר"י אין לחלק ולעולם אזלינן בתר השתא. אך להחולקים על הרר"י שם יש לאסור בנ"ד ג"כ דאזלינן בתר מעיקרא שהיה איסור. והך דאמרן לעיל דבחלב גופיה דגלי ביה קרא דאזלינן בתר השתא י"ל שהחולקים נמי מודו דה"ה לענין איסור אחר המעורב בחלב. יש לגמגם בזה. דאנן לא קיי"ל כמ"ד דם נעכר ונעשה חלב דפליגי בזה תנאי בנדה (ד"ט ע"א) וכמבואר שם ברמב"ם ובטוש"ע יו"ד סי' קפ"ט סל"ג. וכיון דלא קיי"ל דם נעכר כו'. א"כ חידושיה דחלב הוא רק משום דליכא מידי דאתי מחי ושריא רחמנא. כדאמר שם הגמרא בבכורות. ובזה לא שייך לומר שההיתר משום דאזלינן בתר השתא. וכמ"ש לעיל. וא"כ לא גלי קרא כלל בחלב דאזלינן בתר השתא. ויש לאסור בנ"ד משום חמץ. (וה"ר יונה י"ל דס"ל להלכה כמ"ד דם נעכר ונעשה חלב. וכמ"ש בנו"ב שם דכן ס"ל לרבנן דר"ע בשבת דקמ"ד ע"א ע"ש. ואף דקצת היה אפשר לדחות ולומר דלהרר"י נמי אין להתיר בנ"ד. לפמ"ש בס' מ"ח בסי' תמ"ז לחלק דה"ר יונה לא קאמר דאזלינן בתר השתא רק בדבר שנשתנה מברייתו ואינו עומד לכך משא"כ בדבר שדרכו לכך כגון חלב שדרכו להעשות מדם. וה"נ י"ל לענין אכילת חמץ. מ"מ נראה דלהרר"י ודאי י"ל דבחלב גלי קרא דאזלינן בתר השתא וכנ"ל. וגם העיקר בזה כסברת הח"י שם סי' תס"ז ס"ק ט"ז. ולא כסברת המ"ח הנ"ל ואכמ"ל). אך יש מקום לומר דאף להחולקים על הרר"י ולא ס"ל למיזל בתר השתא מ"מ י"ל דבחלב דחידוש הוא דשרי ביה רחמנא איסור אמ"ה אישתרו נמי שאר איסורים. וכדאמר שם בבכורות דמה"ט הוה שרינן נמי חלב טמאה ומש"ה איצטריך נמי קרא לאסור חלב טמאה. וי"ל דאף לפי האמת דאסר קרא חלב טמאה. מ"מ לפי סברת הגמרא בחולין שם דלא שרי רחמנא בחלב אלא איסורא דאית ליה תקנתא. וחב"פ י"ל דחשיב יש היתר לאיסורו אח"כ ולא דמי לאיסור טמאה. אלא דלפמ"ש במ"א דחב"פ לא חשיב יש היתר לאיסורו כיון שאיסורו תלוי בזמן וכשיגיע שנית הזמן ההוא יחזור לאיסורו. וכדאמרו בירושלמי פ"ק דמגילה ה"ו וברפ"ג דכתובות דיוה"כ חשוב אין היתר לאיסורו ע"ש, א"כ י"ל דאיסור חמץ ג"כ לא הותר בחלב. ומלבד זה י"ל דזהו תלוי בפלוגתא דאביי ורבא בזבחים (דל"ב סע"ב) לענין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן. דאביי ס"ל דבהיתרא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ולא לענין דיחוי. ורבא ס"ל איפכא דבהיתרא לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי כו'. וגם בד' התוס' יבמות (ד"ח ע"א ד"ה רבא) לחלק דדוקא בשם טומאה אחד הוא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי כו'. משא"כ בשני שמות כו' ע"ש. אלא דאפשר לחלק דכיון דאמרינן חלב חידוש הוא וי"ל דבחידוש שאני וי"ל יותר הואיל ואישתרי אישתרי ומש"ה איצטריך קרא שם לאסור חלב טמאה)ועי' רש"י בסנהדרין דע"ח ע"א ד"ה לפי שאינן):

שוב ראיתי שכ"כ בספר נשמת אדם להתיר החלב מאכילת חב"פ משום דהואיל ואישתרי אישתרי. ולא חלי ולא מרגיש מכל החילוקים שכתבתי. ועכ"פ לפ"ד הרר"י י"ל צירוף היתר בנ"ד כנ"ל. וע"כ בנ"ד יש להקל לצורך גדול וכה"ג לסמוך על כל היתרים הנ"ל:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה