אור ברסלב
תורת חסד סימן כ

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן כ

סימן יט

א לבאר בדין חמץ בפסח אי הוי דשיל"מ. וכבר ביארתי בסימנים הקודמים בדרך פלפול הלכה מסוגיות הגמרא. ועתה נבאר לדינא היאך נקטינן להלכה בהך מילתא. וביאור דעת הראשונים בזה. והנפקותא לדינא שיש מזה. והנה הרמ"א ביו"ד ס"ס ק"ב הביא שתי הדעות, דעת המרדכי דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ כיון שחוזר ונאסר לשנה הבאה, וד' הרמב"ם דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. ובספר ת"ח כלל ע"ד ד"ט הכריע כדעת המרדכי בזה. והמהרש"ל ביש"ש בחולין פכ"ה הסכים לדעת הרמב"ם והובא בט"ז וש"ך ביו"ד ס"ס ק"ב. ומשמעות דבריהם שנוטים לדעתו, וכ"כ בנה"כ ביו"ד בסי' צ"ב דקיי"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. והמג"א (סי' תמ"ז ס"ק מ') הסכים להפוסקים דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ. ומ"ש שם שכן נוהגין דאל"כ אף בערב פסח לא יתבטל. הנה הש"ך ביו"ד שם דחה ראיה זו וכתב דהא דחמץ בערב פסח בטל היינו שלא במינו כשאר דשיל"מ דבטל בשאינו מינו. רק דבפסח גופיה הוי במשהו אף באינו מינו וזהו מפני חומר איסורו ובע"פ בטיל שפיר באינו מינו, עכ"ד. ובלבוש ר"ס תמ"ז כתב ג"כ דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. ולכאורה היה נראה דיש לחוש לדעת הרמב"ם דס"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. והר"ן בסוף ע"ז פירש כן בדברי הרי"ף גם כן דס"ל דחמץ בפסח הוא דשיל"מ. וגם הב"י בסי' תמ"ז כתב שני פירושים בדברי הרי"ף במה שאוסר בהנאה בתערובת חב"פ ביבש ביבש. ומתחלה פירש הב"י משום דהרי"ף ס"ל דחמץ בפסח הוא דשיל"מ. אלא דאח"כ כתב שם עוד דאפשר דס"ל דבאיסורין שאוסרין במשהו לא הקילו בביטול יבש ביבש חד בתרי. ולפי דרכו של הב"י בכל דוכתא דהיכא דהרי"ף והרמב"ם קיימי בחדא שיטתא לפסוק כוותייהו. לפ"ז הכא שלא נתברר כ"כ דברי הרי"ף אם סובר כהרמב"ם מ"מ היה אפשר לחוש לדבריו. ומה גם דהרמב"ן במלחמות בפ"ב דפסחים ג"כ דעתו דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. ומשמע שמפרש כן בדברי הרי"ף ג"כ ע"ש. וגם לפמ"ש בסימן הקודם (אות ג') דעיקר הך מילתא אי חמץ בפסח הוי דשיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה מסתברא לומר דזה תליא בטעמא דדשיל"מ לא בטיל דלפירש"י דטעמא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. א"כ אף חמץ בפסח הוי דשיל"מ דמה בכך שחוזר לאיסורו לשנה הבאה מ"מ הרי הוא יכול לאוכלו בהיתר אחר הפסח ואינו בדין שיתבטל בפסח דשייך הכא עד שתאכלנו באיסור כו'. משא"כ לפ"ד הר"ן דטעמא דדשיל"מ לא בטיל הוא משום דבהא מודו רבנן לר"י דבכה"ג מין במינו לא בטיל כיון שאינו חלוק ממנו כ"כ במה שהוא איסור כיון שסופו להיות ניתר כמוהו כו'. לפ"ז בחב"פ כיון שלא נשאר עליו אח"כ שם היתר לעולם דלשנה הבאה ג"כ יהיה אסור בפסח י"ל דמש"ה לא חשיב דשיל"מ כיון שחלוק ממנו ולא ישתוה לו בזה להיות עליו שם היתר לעולם כו'. ואם נימא כן א"כ י"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ לדידן דרוב הפוסקים ס"ל כרש"י דדשיל"מ לא בטיל הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ותו דכבר הוכחנו בסימן הקדום (אות ה') דהר"ן גופיה ע"כ ס"ל גם כן טעמא דרש"י דעד שתאכלנו באיסור כו'. ולפנינו יבואר מה שי"ל כאן דחמץ בפסח לא חשיב דשיל"מ מטעמים אחרים חוץ מטעמו של המרדכי הנ"ל שחוזר לאיסורו לשנה הבאה. וכמ"ש עוד בעז"ה:

ב והנה יש לבאר דנ"מ טובא לדינא אי חמץ בפסח הוי דשיל"מ. או דהא דחב"פ במשהו אינו רק משום חומרא דחמץ אבל לא חשיב דשיל"מ. דיש בזה כמה נפקותות לדינא. ולא כי רוכלא אחשבינהו לכולהו. רק אנקוט קצתם. דנ"מ לדינא מזה בששה דברים (והמעיין יקיש מזה על השאר). א' בדין חמץ שנתערב בערב פסח משש שעות עד הלילה דקיי"ל בש"ע (סי' תמ"ז ס"ב) דאינו אוסר במשהו ודינו כשאר איסורין. ולשיטת הפוסקים דחמץ בפסח הוי דשיל"מ אם כן כשנתערב מין במינו אף בערב פסח נמי אוסר במשהו כדין דשיל"מ. רק דבתערובת באינו מינו דשאר דשיל"מ בטל באינו מינו ורק משום חומרא דחמץ החמירו בפסח גופיה משא"כ בערב פסח עד הלילה בטל בס' וכמ"ש הש"ך הנ"ל. אבל להפוסקים הסוברים דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ לדידהו בערב פסח בטיל שפיר אף כשנתערב מין במינו דאז לא החמירו עדיין חומרת חמץ בפסח לאסור במשהו. ב' נ"מ בדין חמץ נוקשה בפסח. דהמג"א שם (סק"ה) הסכים דחמץ נוקשה בפסח בטל בס' כיון דאין בו חומר כרת ומכש"כ לפי מאי דקיי"ל דחמץ נוקשה מדרבנן. וכ"ז להפוסקים הסוברים דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ. אבל להפוסקים דחב"פ הוא דשיל"מ בודאי אף חמץ נוקשה אוסר במשהו דכל דשיל"מ אפילו באיסור דרבנן לא בטיל כדאיתא בגמרא ריש ביצה ובכ"ד. ועיין בט"ז שם ס"ק י"ט משמע דס"ל להלכה דנוקשה ג"כ אוסר במשהו. (ולפי משמעות דברי המג"א בסוף דבריו לא החליט שם הא דחמץ נוקשה בטל בס' רק משום דקיי"ל דנוקשה דרבנן. ולפ"ז י"ל דהנה ידוע שיש שני מיני חמץ נוקשה. א' נוקשה שאינו ראוי לאכילה כלל. ב' נוקשה שראוי לאכילה רק שחימוצו אינו חימוץ גמור כמו מי פירות עם מים להסוברים דהוי חמץ נוקשה או שיאור שהכסיפו פניו כו'. ויש פוסקים דס"ל דנוקשה ממין הראשון הוא מדרבנן וממין השני הנ"ל הוא מדאורייתא. ובזה מיושב ג"כ קושיית הראנ"ח (בח"ב סי' ט"ג) ע"ד הרי"ף ע"ש. וא"כ יש לומר דבמי פירות עם מים אף להסוברים דהוי ח"נ מ"מ אוסר במשהו. דמ"ש המג"א משום דקיי"ל דנוקשה דרבנן. מדברי הטוש"ע לא מוכח זה רק במין הא' ולא במין השני הנ"ל. ועיין בנו"ב מ"ק סימן כ"ב מ"ש ע"ד מי פירות עם מים אם אוסר במשהו. ולהנ"ל בלאו הכי אוסר במשהו וכמבואר). ג' נ"מ לדין תערובת יבש ביבש. דאי חמץ בפסח הוי דשיל"מ הוי במשהו אף ביבש ביבש כדין כל דבר שיל"מ. משא"כ להסוברים דחב"פ לא הוי דשיל"מ י"ל דביבש ביבש בטל וכדעה השניה בש"ע שם ס"ט. רק דבזה יש דעות דאף אי לא הוי דשיל"מ מ"מ אוסר במשהו אף ביבש ביבש מסברא השניה שכתב הב"י והובא לעיל. (וע"ש במג"א ובח"י מ"ש בשם המרדכי בזה. ועיין בתה"א להרשב"א בית ד' ש"א דס"ל כן ג"כ. והב"י רמז לדבריהם). ד' נ"מ לדינא לענין ספק משהו בחב"פ. דאי טעמא דחב"פ במשהו דמשום חומר חמץ החמירו בו חכמים ממילא יש להקל בספיקו כדין ספק דרבנן. אבל אם נימא דחב"פ הוי דשיל"מ הא קיי"ל דבדשיל"מ אף ספיקא דרבנן לחומרא (ומדברי הרמ"א בסי' תס"ז סי"ב משמע דבספק משהו לחוד אין להתיר רק במקום הפ"מ ומניעת שמחת יו"ט. אם לא היכא דאיכא ס"ס. וע"ש באחרונים). ולקמן יבואר דעת הרי"ף בזה במ"ש בפכ"ש להתיר בספק במשהו בחמץ בפסח:

ג ועוד יש נפקותא ה'. דנ"מ לדינא ג"כ לענין ס"ס אי חמץ בפסח הוי דבר שיש לו מתירין. לפמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' ק"י ס"ח בהג"ה די"א דדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ס"ס. ומסיק שם הרמ"א וטוב להחמיר אם לא לצורך כו'. אם כן להסוברים דחמץ בפסח הוא דבר שיש לו מתירין אף בס"ס אין להתיר באכילה אם לא לצורך. (רק להשהותו בפסח שרי בכל ענין משום ס"ס). ומיהו הש"ך ביו"ד שם מסיק בדברי הרמ"א דס"ס גמור מהני אף בדבר שיש לו מתירין, רק דבס"ס דתערובת וכה"ג מחמירין בדבר שיש לו מתירין ע"ש. אבל הט"ז שם (ס"ק י"א) ס"ל דבס"ס גמור גם כן אין להתיר בדשיל"מ ואף במה שהתיר הרמ"א במקום צורך תמה עליו הט"ז ע"ש. ויעויין בט"ז ביו"ד ס"ס ט"ו. ובאו"ח סי' תס"ז סי"ב במ"ש שם הרמ"א גבי מליגת תרנגולים שנמצא אח"כ במים חטה בקועה דמתירין מכח ס"ס. והקשה שם הט"ז סתירה בדברי הרמ"א דלעיל שם בס"ב גבי דגן בעלייה לא התיר הרמ"א באכילה מכח ס"ס רק להשהותן שרי. ותירץ הט"ז דלענין אכילה הוי כדבר שיש לו מתירין כיון שיש אפשרות להמתין מלאכלו עד אחר הפסח משא"כ בסי"ב שם דמיירי במאכל שצריך לפסח כו'. והנה אף שהט"ז ביו"ד שם כתב בשם הר"ן דס"ס באיסור דרבנן אף בדבר שיש לו מתירין שרי. וכ"מ מדברי הר"ן בר"פ אין צדין וכ"כ הפר"ח שם בדברי הר"ן ע"ש (ודלא כהנה"כ). ועיין במג"א סי' תקי"ג סק"ד שמדייק כן מדברי הש"ע ע"ש. ובזה מיושב הסתירה בדברי הרמ"א מהא דבאורח חיים סי' תצ"ז ס"ד סתם הרב כדעת המחבר דספק מוכן ביו"ט שני מותר מכח ס"ס אע"ג דהוי דבר שיל"מ. וכן הקשה הש"ך ביו"ד והט"ז באו"ח ע"ש. ולהנ"ל ניחא דהתם הוי ספק ספיקא באיסור דרבנן דמותר אף בדשיל"מ. משא"כ באיסור דאורייתא בדשיל"מ י"ל דלא מהני ספק ספיקא. (ובזה י"ל ג"כ הסתירה בדברי הרשב"א שהקשה הש"ך בספר הארוך בסי' ק"ב ע"ש). ולפ"ז בחמץ בפסח דאיסור משהו הוא מדרבנן ואם כן היכא דיש כאן ספק ספיקא יש להתיר באיסור דרבנן דמשהו כיון דספק ספיקא באיסור דרבנן שרי אף בדשיל"מ. מכל מקום הט"ז בסי' תס"ז הנ"ל סובר דבחמץ בפסח החמירו דאף בספק ספיקא באיסור דרבנן אין להתיר באכילה אם לא לצורך. (או י"ל דכיון דעיקר האיסור מדאורייתא חמיר טפי כו'). ובאמת לכאורה דברי הר"ן הנ"ל והגדולים דס"ל דס"ס באיסור דרבנן שרי בדשיל"מ משא"כ באיסור דאורייתא. צריך לבאר טעמן ומנא להו לומר כן. דהא מקור הדברים דס"ס לא מהני בדשיל"מ מבואר במרדכי רפ"ג דע"ז שהוכיח כן רבינו שמחה מהך דביצה דספיקה אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ע"ש. ולפי הוכחתו זו מוכח מכאן דבדשיל"מ לא מהני ס"ס באיסור דרבנן. (אף למ"ד התם דאיסור ביצה הוא משום גזירה דפירות הנושרין ומשקין שזבו כו'). ואם לא נסבור הוכחת רבינו שמחה מכאן. (די"ל דואם נתערבה כו' קאי אודאה ולא אספיקה וכפיר"ת בתוס' ביצה שם. או דנימא כהפוסקים דס"ל דס"א בגוף וס"א בתערובת לא חשיב ס"ס(. אם כן מנלן לומר כלל דבדשיל"מ לא יהיה מהני ס"ס אף באיסור דאורייתא. ואף שקצת י"ל דזהו אמרינן מסברא כיון דבעלמא ספיקא דרבנן מתירין כמו ס"ס בדאורייתא וכאן דמחמירין בספיקא דרבנן ה"ה לס"ס בדאורייתא. מ"מ אין ללמוד זמ"ז כמ"ש הרשב"א בתה"א דש"ה דהחמירו בו בספיקא דרבנן כיון דמצינו בכה"ג בשל תורה דחד ספיקא אסור ע"ש. ומלבד זה י"ל לפי דעת הרמב"ם בריש הלכות ממרים ובספר המצות דכל איסור דרבנן מצווה עליו בלא תסור מדאורייתא ממש. והרמב"ן הקשה עליו מהא דקיי"ל דספיקא דרבנן לקולא והא לדידיה זהו ג"כ כמו איסור דאורייתא. וכבר העלו בדעתו הזה"ר והמג"א ושאר אחרונים דהתם טעמא משום שכך התנו חכמים בתקנותיהם דכל ספק יהיה מותר. ולולא זאת לא היה מקילין בספיקו. ולפ"ז י"ל דכמו דמצינו לפעמים דמחמירין בספיקא דרבנן. כמו בספק העומד להתברר ועוד בכמה גווני. והיינו דעל כה"ג לא התנו בתקנותיהם להתיר ספק כזה. וה"נ י"ל בהא דבדשיל"מ ספיקא דרבנן אסור. היינו ג"כ משום שמתחלה לא התנו בתקנותיהם להתיר בספיקו רק היכא דאל"כ ישאר באיסורו לעולם. אבל כל שיש לו היתר ממילא לאחר זמן בכה"ג לא התנו להתיר בספיקו ומש"ה אסור. משא"כ בס"ס דשרי באיסור דאורייתא בכל דוכתא מנלן לומר שהחמירו בזה בדשיל"מ דליכא הוכחה ע"ז כלל מהגמרא. ואין לומר דהסברא בזה דכיון דהיתר ס"ס הוא מטעם רוב ומש"ה בדשיל"מ דרובא לא מהני ה"ה לס"ס. דז"א. דאם כן אף באיסור דרבנן לא יהא מהני ס"ס בדשיל"מ. כיון דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל ולא מהני רובא נימא דה"ה לס"ס דלא מהני. ובאמת לאו הא בהא תליא כלל. חדא די"ל דס"ס עדיף מרובא כמ"ש בתשובת הרשב"א סי' ת"א מהא דר' יהושע בכתובות (דף י"ד ע"א) דמכשיר בס"ס ליוחסין ופסיל בחד רובא, ועוד דברוב גופיה כל היכא דלא איתחזק איסורא כגון בקניית ביצים מן הנכרי כיון דרובן לאו בני יומן נינהו יש מתירים בזה דאף בדשיל"מ הולכין אחר הרוב בכה"ג. (ול"ד לביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה באלף דעכ"פ איכא חד דאיסורא בודאי). וכ"כ הר"ן גופיה בפ"ק דביצה. רק דבספ"ג שם כתב שהוא חוכך וכמסתפק בדבר ע"ש. וסברא זו מבוארת בירושלמי בריש ביצה דאמר התם אברייתא דאם נתערבה באלף כולן אסורות מה כמ"ד ספק הכן אסור ודחי ליה ברם כמ"ד ספק הכן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור נשרין ספק כו' ברם הכא יש כאן אח' לאסור והיא מוכחת על כולן. הרי דס"ל להירושלמי דאע"ג דבאיתחזק איסורא אינו בטל באלף מ"מ ספק מוכן מותר כיון דאפשר שלא היה כאן איסור כלל. וא"כ אף למ"ד דס"ל דספיקא דרבנן אסור בדשיל"מ. מ"מ בס"ס בודאי י"ל דמותר אף בדשיל"מ. אך י"ל לפמ"ש הכ"מ בפ"ז מהלכות ע"ז ה"י שכתב דהא דהחמירו ברמוני בדן דלא סגי בשני תערובות היינו משום דהוי דשיל"מ כו'. ומה שהקשה עליו הפר"ח מגמרא דזבחים (דע"ד ע"א) דמאי פריך הגמרא התם לשמואל דאי כר"י אפי' בשאר איסורין אסור לימא דע"כ לא קאמר ר"י אלא ברמוני בדן דהוי דשיל"מ. הנה המגיה במל"מ בפ"ז מהלכות מעילה ה"ו יישב קושייתו ע"ש. (ומה שהקשה שם המגיה במל"מ לדברי הכ"מ מהא דאמר הגמ' שם בע"ב ואיצטריך דר"ל כו' אבל תרומה דיל"מ כו'. לק"מ. דזהו רק ה"א דתרומה יהיה נחשב דשיל"מ אבל באמת תרומה לא הוי דשיל"מ. כדאיתא בנדרים דנ"ט ע"א וביבמות דפ"ב ע"א דר"א ברותא היא כו'). ועכ"פ לדברי הכ"מ הנ"ל דהא דברמוני בדן בשני תערובות אסורין היינו משום דשיל"מ לפ"ז מוכח דבדשיל"מ לא מהני ס"ס באיסור דאורייתא. אבל לדינא ליתא לכל זה. דקיי"ל בש"ע ביו"ד סי' ק"ב כדברי הרשב"א דכל שאין המתיר עתיד לבא בודאי לא הוי דשיל"מ וממילא לפ"ז רמוני בדן אינן דשיל"מ כלל וליתא להנ"ל.)והש"ך ביו"ד סי' ק"ב סק"ז נעלם ממנו דברי הכ"מ הנ"ל). והנה במ"א הארכתי בדברי המרדכי רפ"ג דביצה שכתב שם דהא דספק דרבנן אסור בדשיל"מ היינו בביצה שהיא ספק אם נולדה ביו"ט או בחול דכי מוקמת לה אחזקתה הרי לא נולדה מקודם וכן בספק צידה חזקתו שלא ניצוד כו'. ולפ"ז היכא דליכא חזקת איסור י"ל דאף ספיקא דרבנן שרי בדשיל"מ וכש"כ ס"ס. ועכ"פ היכא דחזקת היתר מסייע לס"ס י"ל דלכ"ע שרי אף בדשיל"מ בכל ענין. (ובפרט לפמ"ש לעיל בסימן() דגם ברוב שיש עמו חזקה ג"כ אזלינן בתריה בדשיל"מ. ועיין בנו"ב מ"ת באה"ע סי' ל"ח שדעתו דבמקום חזקת היתר יש להתיר כל ספיקא דרבנן בדשיל"מ וכ"כ בצל"ח. ועכ"פ י"ל בחזקת היתר עם ס"ס יש להתיר). אף דמאיזה אחרונים לא משמע כן. ופה אין כמ"ל יותר. הרי ביארנו חמש נפקותות לדינא בזה אי חמץ בפסח הוי דבר שיש לו מתירין. ולפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י ס"ק נ"ז דבדבר שיל"מ אין להתיר בתערובת בנפל אחד מהן לים ג"כ. א"כ יש כאן עוד נ"מ ששית. בנפל א' לים או נאכל א' מהם, והמג"א סי' תס"ז ססק"ד שהיקל בזה איהו לטעמיה דפשיטא ליה דחב"פ לא הוי דשיל"מ. משא"כ להסוברים דהוי דשיל"מ. ומיהו י"ל לפמ"ש בש"ע ביו"ד סי' ק"ב דאין דנין דשיל"מ בדבר שהמאכל מתקלקל. ואף דבחב"פ אסור במשהו אף היכא שהמאכל מתקלקל זהו רק משום חומרא דחמץ לכ"ע. ולפ"ז כולהו נפקותות לדינא הנ"ל היינו באופן שאין המאכל מתקלקל. (או אפי' יהיה מתקלקל ונפגם קצת רק שלא יתקלקל לגמרי שייך ג"כ איסור דשיל"מ כמ"ש האחרונים. והמהרש"ל ביש"ש בחולין שם פליג בעיקר ד"ז ודעתו לאסור בדשיל"מ אף אם המאכל יתקלקל לגמרי ודי לנו אם נקל בזה). אבל היכא שהמאכל יהיה מתקלקל לגמרי כיון דאינו אסור בחב"פ רק משום חומרא דחמץ י"ל דלכ"ע יש להקל בכל הנ"ל. (בע"פ עד הלילה אף במינו וכן בנוקשה וביבש ביבש כה"ג. וכן לענין ספק וס"ס כו'):

ד ואמנם דברי רוב הראשונים דחב"פ לא הוי דבר שיל"מ. שדברי התוספות והרא"ש דהא דחמץ בפסח במשהו היינו רק משום חומרא דחמץ. (והרא"ש שילהי מס' ע"ז כתב הטעם שהחמירו חכמים דחמץ בפסח במשהו הוא משום דלא בדילי אינשי מיניה. ובפסחים פכ"ש סי' ה' מבואר ברא"ש שם דזהו משום חומר כרת גם כן, ומש"ה פסק שם דבע"פ משש שעות ולמעלה עד הלילה דליכא כרת הרי הוא כשאר איסורין ובטל בששים. ובפירש"י כתב להדיא בפסחים דכ"ט ע"ב לרב דגזר בחב"פ אינו מינו אטו מינו ג"כ משום דחב"פ איסור כרת וגם לא בדילי מיניה כו'. והמג"א בסי' תמ"ז סק"ה לא ראה דברי הרא"ש בפסחים הנ"ל וכמ"ש בקר"נ ע"ש). ואמנם התוס' בחולין (דצ"ז ע"א ד"ה אמר) כתבו טעמא דחמץ במשהו דחמיר טפי דעוברין עליה בב"י ולא בדילי מיניה. והרמב"ן במלחמות קודם דאסיק דחב"פ הוי דשיל"מ כתב דהא דחב"פ במשהו הוא מפני חומר איסורו שהוא בכרת ועובר עליו בב"י ולא בדילי מיניה כו'. ונקיט לכולהו חומרי. וכן הסמ"ג נקיט לכולהו חומרי הנ"ל. (וי"ל שיהיה מזה נ"מ לדינא ג"כ אם נימא דהא דחב"פ במשהו תליא במה שעוברין עליו בב"י דוקא. משא"כ בחמץ שאין עוברין עליו בב"י וכבר כתב מזה במ"א להשיב ע"ד מ"ש איזה אחרונים להקל בחמץ של נכרי דפליטתו אינה אוסרת במשהו). והתוס' בע"ז (דס"ו ע"ב ד"ה רבא) פסקו בחמץ הנמצא באחת מן המצות בי"ד אפי' אחר ו' שעות מותרות האחרות דאין חב"פ במשהו עד זמנו ממש דהיינו עד הלילה. ומלשונם משמע דאפילו החמץ הוא מין במינו עם המצה ג"כ אינו אוסר בע"פ עד הלילה. ומוכח דחב"פ לא הוי דשיל"מ. וכמשמעות דבריהם בפסחים ובחולין הנ"ל דחומרא דחב"פ במשהו אינו שייך כלל לדשיל"מ. אלא דלכאורה קשה דהא ד' המרדכי שברמ"א דחב"פ לא הוי דשיל"מ הוא משום שחוזר ונאסר לשנה הבאה. ולטעם זה ה"ה לאיסור מוקצה בשבת ויו"ט שאין לו דין דשיל"מ ובטל ברובא דאף שלאחר שבת ויו"ט יהיה מותר מ"מ חוזר לאיסורו לשבת הבא ואינו נשאר בהיתרו לעולם. (ולא דמי לנולד דהוי דשיל"מ משום דאחר שבת ויו"ט נשאר בהיתרו לעולם. וכן לענין ספק ניצוד ביו"ט). וכ"כ בספר מנחת כהן להר"א פימינטיל (ח"ג בפ"ב) והסכימו עמו האחרונים, ומ"ש הרמב"ם בפ' ט"ו מהמ"א ה"י דמוקצה הוי דשיל"מ הרמב"ם לטעמיה שפסק דחב"פ ג"כ הוי דשיל"מ אף שחוזר ונאסר לשנה הבאה משא"כ להסוברים דחב"פ אינו דבר שיל"מ ה"ה לאיסור מוקצה מה"ט. ולפ"ז תיקשי דלהתוס' בביצה (דף י' ע"ב ד"ה איכא) לתירוץ השני שם, (וכ"כ אח"כ שם בד"ה חד), דס"ל דמוקצה הוי דשיל"מ אף שיהיה חוזר לאיסורו אח"כ בשבת ויו"ט אם כן לדידהו חב"פ נמי לא הוי דשיל"מ (ואין לומר דהתם במוקצה דגוזלות דמיירי התוס' כיון שבידו להזמינן מעיו"ט ויהיו מותרים ליו"ט הבא. מש"ה חשיבי כעת דשיל"מ שיכול להיות שלא יחזור לאיסורו עוד ולא דמי לחב"פ שבע"כ יחזור לאיסורו לשנה הבאה. דז"א. דה"נ יהיו חוזרים לאיסורם לשבת הבאה עכ"פ. ודוחק לחלק בזה כו'):

ה ועוד יש להוכיח דלהתוס' חשיב דשיל"מ אף בדבר שחוזר לאיסורו אח"כ. מהא דבביצה (דף ל"ז ע"ב) בשנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות. דשמואל אמר חבית נמי אסורה. וכן סבר ר' יוחנן דאסורין משום דאין ברירה. והקשה בש"א (סי' צ) לשיטת התוס' בגיטין (דמ"ז ע"ב) דס"ל דלמ"ד אין ברירה היינו דהוי ספק דמספקינן אם הגיע לידו חלקו או חלק חבירו. אם כן הכא בחבית ובהמה של שותפות אף למ"ד אין ברירה הו"ל להתיר כיון דאיסור תחומין דרבנן וה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ותירץ הש"א שם משום דהוי דשיל"מ ובדשיל"מ ספיקא דרבנן אסור כרב אשי בריש ביצה. (ומכאן סתר דברי הרמב"ן במלחמות פכ"ש שכתב דרבי יוחנן לית ליה דשיל"מ כו'. ולפי הנ"ל בסי' י"ז י"ל זה. ובלא"ה אפשר דהרמב"ן סובר כרש"י בגיטין שם בדין אין ברירה). ולפ"ז מוכח ג"כ דדשיל"מ הוי אף שחוזר לאיסורו אח"כ. דהרי הכא לענין איסור תחומין בשבת הבא או ביו"ט הבא אח"כ ג"כ יהיה אסור להוליכן חוץ לתחומו של כל אחד. (ואין סברא לומר דזהו לא חשיב חוזר לאיסורו משום שבידו לערב בכל ערב יו"ט כפי שירצה שיהיה להם היתר להוליכן למקום הזה דהא מ"מ עיקר איסור זה דהולכתו חוץ לתחומו יהיה בכל שבת ויו"ט). אלא דלכאורה הא זהו גמרא מפורשת שם (ר"ד ל"ט) באשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה דהוי כרגלי שתיהן. ומפרש רב אשי משום דהוי דשיל"מ דאפי' באלף לא בטל. הרי בהדיא דאיסור להוליך חוץ לתחום ביו"ט הוי דשיל"מ. אלא די"ל דרש"י פירש שם בהך דרב אשי דהוי דשיל"מ וז"ל למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן עכ"ל. ומדקדוק דבריו משמע דבמה שיכול להוליכה למחר ה"ט לחוד לא סגי להיות דשיל"מ רק משום דהיום ג"כ יכול לאוכלה כאן ולמה לו להוליכה חוץ לתחום. ולכאורה היה י"ל דכוונתו כמ"ש הר"ן בנדרים (דנ"ב ע"א) וז"ל הר"ן שם הילכך כל שהוא אסור עכשיו ואינו חסר מן איסורו אלא שעתיד להיות ניתר לאחר זמן כו' אבל כשיש לו עכשיו היתר כההיא דפרק משילין שאף המים ומלח מותרין עכשיו במקום שרגלי שתיהן שוין בה כו'. אלא אסיק רב אשי דכיון דהוי דשיל"מ שאף עכשיו יש לו היתר אף בשאינו מינו לא בטיל, עכ"ד הר"ן שם ובביצה שם רמז הר"ן לזה ג"כ. ואף דרש"י ס"ל דטעמא דדשיל"מ לא בטל משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ולא כטעמו של הר"ן. מ"מ בהך מילתא מצי סבר כהר"ן דכיון שיש לו היתר אף עכשיו החמירו שלא יתבטל אף בשאינו מינו ומיושב בזה קושיית התוספות בביצה שם ד"ה משום. ומצאתי שכ"כ בצל"ח שם (ומ"ש שם הצל"ח מדברי הראב"י שבבית יוסף ביורה דעה סימן ס"ט דכיון דלצלי לא נאסר מעולם לא הוי דשיל"מ. יש לחלק בזה דדוקא התם אמרינן כן דבאופן זה לא נאסר מעולם. אבל אם יכול לאוכלו באופן זה עצמו במקום אחר שפיר הוי דשיל"מ וכמ"ש בביכורים חוץ לירושלים דהוי דשיל"מ משום שיכול להעלותו ולאוכלו בירושלים. וה"נ הכא הוי דשיל"מ כיון שיכול לאוכלה כאן). ומעתה י"ל דאף להסוברים דלא הוי דשיל"מ כל היכא שחוזר לאיסורו אח"כ מ"מ הכא שפיר הוי דשיל"מ מחמת שיש לו היתר עכשיו לאוכלה כאן תוך התחום. (והיתר זה הוא לעולם ג"כ). ובזה ניחא ג"כ מה דלכאורה קשה לפמ"ש התוספות בעירובין (דמ"ה סע"ב) דאמרינן התם במים דהוי ספק אם קנו שביתה באוקיינוס דהוי ספק דבריהם ולהקל. וכתבו התוספות דאע"ג דבדשיל"מ ספק דבריהם לחומרא מ"מ בעירוב הקילו. ולפ"ז צ"ל דאף דבהדיא אמר ר"א גבי מים ומלח דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל. אף דהוי ג"כ רק איסור חוץ לתחום ממקום שביתתו כמו התם. היינו דלענין ביטול מחמירין גם בזה דאינו בטל אפילו באלף משא"כ לענין ספק של דבריהם הקילו בזה. וזהו דוחק. דהא מבואר מלישנא דר"א בריש ביצה ()ד"ד ע"א) דספק דרבנן וביטול ברוב בדשיל"מ חד דינא להו (וכמ"ש שם רש"י ד"ה אפילו). ומדברי הה"מ פ"א מהלכות יו"ט ה"כ משמע דאדרבה יותר יש להחמיר בספק דרבנן מלענין ביטול בדשיל"מ. ועוד קשה דאם נימא דבספק דבריהם מיהת הקילו לענין ספק חוץ לתחום ממקום קניית שביתה דידיה א"כ הדק"ל קושיית הש"א הנ"ל בחבית ובהמה של שותפות דה"ל להתיר אף למ"ד אין ברירה לשיטת התוס' בגיטין דאין ברירה הוי ספיקא וה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ואף דהוי בדשיל"מ מ"מ הא בזה הקילו לפ"ד התוספות בעירובין הנ"ל. אמנם לפי דברינו ניחא דהתוספות בעירובין שכתבו דבעירוב הקילו היינו רק התם דעכשיו אין להם שום היתר אם נימא דקנו שביתה באוקיינוס. משא"כ במים ומלח או בחבית ובהמה דעכשיו ג"כ יש להם היתר לאוכלם כאן שפיר אסור להוליכו ולאכלו חוץ לתחום כיון דהוי דשיל"מ וכנ"ל. אלא דלכאורה יש להקשות ע"ז דבעיקר קושיית הגמרא בביצה שם דפריך וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה. י"ל דמאי קושיא. הא י"ל בזה כמו דאמרינן בבכורות (דכ"ג ע"א) והובא בסימן הקודם לענין טומאת משא דלא מהני ביטול ברוב כיון שנושא הכל בב"א ולא שייך לומר קמא קמא בטיל כמו דאמרינן לענין אכילה ולענין טומאת מגע כשנגע וחזר ונגע (וכמ"ש שם בתוספות סד"ה נבלה רק שהתוספות שם ס"ל דלענין טומאת משא נמי דלא בטל ברוב הוא מדרבנן. והרמב"ם ס"ל דזהו מדאורייתא וכמש"ל). וא"כ הכא לענין איסור להוליכו חוץ לתחום הרי מוליך הכל בב"א ואסור דלא שייך בזה ביטול דומיא דהתם. ולכאורה יש לתרץ כאן דהגמרא מקשה שפיר. דממתניתין דקתני הרי אלו כרגלי שתיהן משמע דהוי לגמרי כרגלי שתיהן ואף בדיעבד אם הוליכו העיסה חוץ לתחום של אחד מהן אסורה באכילה כדין הבא מחוץ לתחום. וע"ז קשה וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ויהא מותר באכילה מחמת ביטול ברוב. ואם נפרש כן א"כ לפ"ז מוכח דהא דמשני רב אשי משום דהוי דשיל"מ היינו רק משום שיהיה לו היתר לאחר יו"ט דעכשיו אין לו שום היתר. וא"כ מוכח דהוי דשיל"מ אף שחוזר לאיסורו אחר כך בשבת או ביו"ט הבא. וגם תיקשי מהתוס' דעירובין דמ"ה סע"ב הנ"ל. מיהו יש לדחות דלק"מ. דהגמרא כאן לא מיירי מאיסור אכילה בדיעבד רק להתיר להוליך לכתחילה). חדא. די"ל דהתוספות לשיטתם בבכורות דס"ל דהא דלענין טומאת משא לא בטל ברוב הוא רק מדרבנן, (וי"ל דרש"י נמי ס"ל כן). וא"כ י"ל דאין להחמיר בזה מדרבנן רק באיסור תורה. אבל הכא דאיסור הולכת חוץ לתחום גופיה הוא מדרבנן אין להחמיר חומרא זו באיסור דרבנן ומש"ה פריך דליבטיל כו'. ועוד דבלא"ה י"ל דהכא איסור תחומין תלוי בשם בעלים על החפץ כמ"ש התוס' שם (דף ל"ח סע"א). ואם כן קושיית הגמרא שפיר וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, היינו שיהיה נחשבת כל העיסה בשם הבעלים של העיסה דנפישא. (דאף אי מיעוטא כמאן דאיתא מ"מ אין שם בעלים עליו). ולא דמי לטומאת משא דשם צריך שיתבטל גוף ועצם הדבר המטמא וזה א"א כיון שנושא הכל בב"א ועצם המיעוט ישנו במציאות. משא"כ כאן נהי דעצם הדבר לא בטיל מ"מ שייך ביטול בשם הבעלים שעליו ועל ידי זה ממילא נפקע האיסור. וע"ז סובב כל הסוגיא שם דר' אבא בעי למימר דלענין שם הבעלים לא שייך ביטול ברוב כמו במי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין של חבירו כו'. ומסיק דהא דשם הבעלים לא בטיל הוא רק לענין ממונא אבל לענין איסורא בטיל שם הבעלים ג"כ. ומשני רב אשי דהא דלא בטיל שם הבעלים הכא הוא מחמת דבר שיש לו מתירין כו':

ו ונחזור לדברינו. דמדברי התוס' בפ"ק דביצה (דף י' ע"ב) הנ"ל מוכח דס"ל דמוקצה הוי דשיל"מ אף שחוזר לאיסורו אח"כ בשבת או ביו"ט. וא"כ אמאי ס"ל להתוס' גופייהו דחב"פ לא הוי דשיל"מ וכנ"ל. ולכאורה צ"ל דהא דהתוס' ס"ל דחב"פ אינו דשיל"מ אין זה מטעם שחוזר ונאסר לשנה הבאה רק מטעם אחר. והנה אם נימא בדברי התוספות דס"ל דחב"פ לא הוי דבר שיש לו מתירין מטעם דל"ש בזה לומר עד שתאכלנו באיסור כו'. כיון דע"כ לסמוך על הביטול ברוב בתערובת לענין ב"י להתיר לו להשהותו עד אחר הפסח א"כ ממילא יש לסמוך על הביטול ברוב לענין אכילה ג"כ. כיון דסוף סוף ע"כ לסמוך על הביטול ברוב לענין ב"י וכנ"ל. וכעין מה שחקר בצ"צ לענין ביצת טריפה שנולדה ביו"ט אי שייך לומר דלא תיבטל ברוב משום דשיל"מ של איסור יו"ט מאחר דע"כ לסמוך על הביטול ברוב לענין איסור טריפה כו', (וכבר העירותי בזה בסי' הקודם אות ג'). ואף דהתוספות ס"ל דחמץ ע"י תערובת אין עוברין עליו בב"י לכ"ע. (כמבואר בתוס' ריש פסחים ורפ"ג דפסחים). מ"מ כיון שההיתר בזה לענין ב"י הוא רק משום תערובת שוב אין להחמיר לענין אכילה ג"כ לומר בזה עד שתאכלנו באיסור כו' כנ"ל. אלא דעדיין קשה להפוסקים הסוברים דח"ש מותר מן התורה לענין ב"י אפילו הוא בעיניה. דהא דח"ש אסור מה"ת היינו רק לענין אכילה. א"כ כשנתערב פחות מכזית חמץ בתערובת למה לא יאסור במשהו מדין דשיל"מ דבזה שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. דהא להשהותו שרי אפילו הוא בעיניה וא"צ כאן להיתר תערובת לענין ב"י. (ואין סברא לומר דכיון דאם נתערב כזית חמץ בתערובת אין זה דשיל"מ, דבזה ע"כ צריכין להתיר לענין ב"י מחמת תערובת כנ"ל דבלא זה אסור להשהותו וממילא בטיל שפיר לענין אכילה ג"כ כנ"ל. ומש"ה לא החמירו ג"כ בנתערב פחות מכזית חמץ להיות במשהו מדין דבר שיל"מ. שלא יהא פחות מכזית חמור יותר מכזית דזה אינו. דכבר הבאתי לעיל בסי' הקודם בכיוצא בזה סברת הלח"מ דאדרבה צריך להחמיר גם בכזית אטו פחות מכזית ולומר לא פלוג לחומרא. ואין סברא לומר בדברי התוס' להפך להקל בפחות מכזית שהוא דשיל"מ גמור ולמה יתבטל בתערובת). רק די"ל דהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל דח"ש בב"י אסור מן התורה וממילא לק"מ. והיינו מדברי הר"י בתוס' פסחים (דף כ"ט סע"ב) שמוכיח דמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו דאל"כ אמאי מעל בחמץ של הקדש לריה"ג הא מיד כשיפדה אותו הוי שלו ומודה ריה"ג דשלך אי אתה רואה כו'. והקשו הש"א ושאר אחרונים על הוכחת התוס' דמאי מוכחי הא יכול לפדותו פחות פחות מכשיעור שלא יעבור עליו בב"י. ומזה מוכח דהתוס' ס"ל כהפוסקים דח"ש בב"י ג"כ אסור מה"ת וא"כ לק"מ. אבל לפמ"ש במ"א (בסי' מ"א) לדחות זה די"ל דהתוס' נמי ס"ל דח"ש בב"י שרי מה"ת א"כ הדק"ל. אלא די"ל דהתוס' ס"ל דחב"פ לא הוי דשיל"מ מטעם שכתב הר"ן בפכ"ש. דכיון דחומרא דדשיל"מ מדרבנן הוא לא החמירו אלא כשהוא בעצמו עומד להיות ניתר לגמרי אח"כ. משא"כ בחמץ דאחר הפסח נמי אם הוא בעיניה אסור מדרבנן ורק שתערובתו מותר אחר הפסח מש"ה אין לדונו בכלל דשיל"מ. ואמנם יש להקשות לפ"ז דהרי לפ"ד הפוסקים הסוברים דחב"פ לא הוי דבר שיש לו מתירין רק דחב"פ במשהו משום חומר איסורו. כבר כתבנו לעיל בשם המג"א דבחמץ נוקשה לא החמירו ובטל בששים וכנ"ל. ואם נימא דהא דחב"פ לא הוי דבר שיש לו מתירין היינו מטעמו של הר"ן הנ"ל. א"כ יתהפך כחומר חותם, דאדרבה בחמץ נוקשה יש להחמיר טפי דחמץ נוקשה הוי דשיל"מ שהרי אחר הפסח יהיה היתר גמור אפי' בעיניה. וכמו שפסק בש"ע ס"ס תמ"ז דחמץ נוקשה שרי אחר הפסח אפי' בעיניה כיון שלא עבר עליו בב"י מה"ת ולא קנסוהו מדרבנן (ובש"ע שם כתב שמותר בהנאה וכתב שם המג"א דה"ה דאפילו באכילה נמי שרי ע"ש). ודוחק לומר דלפ"ד התוספות יהיה חמץ נוקשה חמיר טפי לענין זה כו' ולדידן חמץ נוקשה קיל דלדידן ס"ל כהמרדכי דחב"פ לא הוי דבר שיל"מ משום שחוזר ונאסר כו' (והגם שי"ל דהתוס' ס"ל ג"כ אידך סברא של הר"ן דאפילו אם היה חב"פ דבר שיל"מ מ"מ כיון דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדרבנן א"כ אין לגזור אינו מינו אטו מינו כו'. א"כ י"ל דמה"ט בחמץ נוקשה אף שהוא דשיל"מ מ"מ אינו במשהו רק במינו דוקא אבל בשאינו מינו בטל בששים. מ"מ כבר כתבנו לעיל שמלשון התוס' בע"ז שם משמע דבע"פ אחר ו' שעות עד הלילה אפילו במין במינו בטל חמץ במצה. ובודאי אף אם החמץ נוקשה ג"כ דינא הכי. ומוכח מדברי התוס' דס"ל דחמץ נוקשה ג"כ לא הוי דשיל"מ. אם לא נימא דחמץ נוקשה אף דהוי דשיל"מ אין להחמיר בו בע"פ עד הלילה להיות במשהו כיון שחמץ גמור לא הוי במשהו ולא יהא טפל חמור מן העיקר ודוחק) ראיתי בח"י ס"ס תמ"ז שהשיג על המג"א והביא דברי תשובת הריב"ש סי' ג' שהוא מקור הדין דחמץ נוקשה שרי אחר הפסח וכתב שם בהדיא דשרי רק בהנאה ואסור באכילה. ולפ"ז לק"מ וא"ש דברי התוס' דחמץ נוקשה ג"כ לא הוי דבר שיל"מ דאחר הפסח גם כן אסור באכילה בעיניה אם לא ע"י תערובת. ושפיר י"ל דהתוס' ס"ל כהר"ן וכנ"ל. ועוד היה י"ל באופן אחר. דלעולם י"ל דהתוס' ס"ל דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ מטעם שחוזר ונאסר לשנה הבאה כדברי המרדכי שהובא ברמ"א. ואף דלענין מוקצה כתבו התוס' דהוי דשיל"מ אף שחוזר ונאסר ג"כ אח"כ בשבת או ביו"ט. יש לחלק בסברא. דחב"פ דהוא איסורא דממילא ואינו תלוי בדעת האדם רק שהתורה אסרתו בפסח לעולם, א"כ הך איסורא גופיה חוזר אליו כשיבא הפסח אח"כ ולא הוי דשיל"מ. משא"כ התם באיסור מוקצה דענין האיסור הוא מחמת דאיתקצאי מדעתי' (שלא הכינו) א"כ בכל שבת ויו"ט הוי פנים חדשות של איסור עי"ז. ואיסור זה של יו"ט זה חלף הלך לו אחר יו"ט, והוי שפיר דשיל"מ. רק שלא מצאתי ראיה לסברא זו. ומחוורתא כדשנינן מעיקרא דהתוס' ס"ל דחב"פ לא הוי דשיל"מ מטעמו של הר"ן הנ"ל:

ז ועתה נבוא לבאר דברי הרי"ף. ולכאורה יש להוכיח דהרי"ף ג"כ ס"ל דחב"פ לא הוי דשיל"מ. מהא דבפסחים (ד"מ ע"א) דאר"ח אמר מר עוקבא לא נתבקעו נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחן ע"פ הביב והם מתבקעות מאליהן ושמואל אמר נתבקעו ממש. וכתב שם הרי"ף וז"ל. וכיון דלא איפסיקא בהאי מילתא הילכתא בהדיא לא כמר עוקבא ולא כשמואל עבדינן לחומרא כמר עוקבא דה"ל ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא, וה"מ לענין מיכלינהו להני שערי בעינייהו אבל אי מישתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו דרבנן הוא לא אסרינן ליה לההוא בישולא כו' משום דה"ל ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא עכ"ל הרי"ף. והשתא אם איתא דהרי"ף ס"ל דחב"פ הוי דשיל"מ א"כ הא קיי"ל דבדשיל"מ אף ספיקא דרבנן לחומרא. ולמה מתיר כאן את התבשיל משום דספק דרבנן לקולא. א"ו דהרי"ף ס"ל דחב"פ אינו דשיל"מ. וראיתי במרדכי בפכ"ש שכתב וז"ל, כתב בה"ג דלא אסרינן לההוא בישולא דאשתכח ביה ב' או ג' שערי כו' ויש שרוצים להחמיר משום דיש לו מתירים וראיה מספק מוכן דאסור מדרבנן ואסרי לה משום דיש לו מתירין כו' עכ"ל. והמרדכי מסיק שם אח"כ בשם הר"ח כ"ץ דחב"פ לא הוי דשיל"מ. ולכאורה מוכח שכן הוא דברי הרי"ף הנ"ל ג"כ. שוב ראיתי שכ"כ בספר התרומה (שהוא מבעלי התוס') לענין חטה שנמצאת במים או במרק ויש ספק אם היא ראויה להתבקע, שמתחלה כתב דהוי ספיקא דרבנן לקולא דהא דחמץ אוסר במשהו אינו אלא מדרבנן. ואח"כ כתב וז"ל אבל קשיא לרבינו עלה הלא ספק מוכן אסור כדאיתא בפא"צ דאע"ג דהוי ספיקא דרבנן כיון שיש לו מתירין לאחר יו"ט אזלינן לחומרא עכ"ל. ומשמע שם שהסכים לזה ג"כ. אלא די"ל דבסה"ת שם לא הזכיר כלל מפלוגתא דמר עוקבא ושמואל אי נתבקעו ממש או ראויות להתבקע. רק שכתב דהוי ספק אם ראויות להתבקע שאין אנו בקיאין בזה. (ובאמת ספק זה לחוד בלא"ה י"ל דלא מהני דהוי ספק בחסרון ידיעה. ועיין במג"א סי' תס"ז סס"ק ט"ז. ואולי י"ל דלדידן הוי זה כמו ספק בחסרון ידיעה לכל העולם דהוי שפיר ספק כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' צ"ח סק"ו. מיהו בב"ש ס"ס קנ"ה ס"ק ל"ד ס"ל דאפילו ספק בחסרון ידיעה לכל העולם אינו נחשב לספק ואין להקל בספק דרבנן ע"ש). ולפ"ז יש לומר דדוקא בספק במציאות יש להחמיר כאן משום דהוי דשיל"מ דאפילו ספיקא דרבנן אסור בכה"ג. משא"כ הרי"ף דמיירי מספיקא דפלוגתא דשמואל ומר עוקבא דה"ל ספיקא דדינא, (ומיהו לפי' המג"א סי' תס"ז ס"ק י"ב ל"ל כן), ומש"ה אף אם נימא דחב"פ הוי דשיל"מ מ"מ בספיקא דדינא בדרבנן יש להקל אף בדשיל"מ כמ"ש הפר"ח בסי' תצ"ז. ומיהו כבר ביארתי במ"א שדברי רש"י דספק דרבנן אסור בדבר שיש לו מתירין אפילו אם הוא ספיקא דדינא. (ועיין בסי' ל"ח אות ג). וכ"מ כאן מהסה"ת הנ"ל דס"ל להחמיר בספיקא דרבנן הכא משום דשיל"מ שהיה ספק אם ראויות להתבקע ועכ"פ לא נתבקעו ממש בודאי דשרי לשמואל בגמרא. והא ודאי ל"ל דהסה"ת ס"ל הכא דהלכתא כמר עוקבא ולא כשמואל. דהרי הרי"ף והרא"ש הביאו לבסוף די"א דהלכה כשמואל משום דמר עוקבא תלמיד דשמואל הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דשמואל עביד עובדא וקים ליה דהכי הילכתא. אבל להיפך אין טעם כלל לומר שיפסוק הלכתא בודאי ובבירור כמר עוקבא לגבי שמואל. אלא דהסה"ת מחמיר בזה מספיקא משום דשיל"מ לאסור בספק דרבנן אף בספיקא דדינא ג"כ. ומיהו אף דבנידון שלו היה ספק ג"כ אם היו ראויות להתבקע. מ"מ אין כאן ס"ס דהוי ס"ס משם אחד. וגם אולי ס"ל דבדשיל"מ לא מהני ס"ס ג"כ). ובדברי הרי"ף אף שהיה אפשר לומר דס"ל דבספיקא דדינא באיסור דרבנן שרי אף בדשיל"מ. מ"מ אם איתא לא הוה שתיק הרי"ף מלבאר זה שיש חילוק בדשיל"מ בין ספק המציאות ובין ספק דדינא ולא ה"ל לכתוב בפשיטות משום דספק דרבנן לקולא. אלא משמע דס"ל להרי"ף דחב"פ לא הוי דשיל"מ. אך ברמב"ם פ"ה מהלכות חו"מ ה"ח כתב וז"ל. תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים אם נתבקעו כל התבשיל אסור שהרי נתערב בו החמץ ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפן ואוכלין את שאר התבשיל שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה ואינו אלא מד"ס כו' עכ"ל. והלח"מ פי' בדבריו דכיון דחמץ שלא נתבקע גופיה הוי רק חמץ דרבנן ואם כן לענין התערובת לאסור במשהו הוי תרי דרבנן וכולי האי לא מחמרינן. והניח בצ"ע ד' הה"מ שרצה להשוות דברי הרמב"ם לדברי הרי"ף בזה. (ולפ"ז יש ראיה מדברי הרמב"ם דהכא דחמץ דרבנן אינו אוסר במשהו מיהו י"ל דברי הרמב"ם דבראויות להתבקע דאיכא בזה ספיקא דפלוגתא ג"כ דשמואל מתיר לגמרי כל שלא נתבקעו ממש ולמר עוקבא דאוסר היינו רק מדרבנן. רק שהרמב"ם פוסק לחומרא כמר עוקבא דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דחב"פ הוא דשיל"מ וספק דרבנן לחומרא אף בספק דדינא. משא"כ בתרי דרבנן ספיקו שרי אף בדשיל"מ. ולעולם י"ל דחמץ ודאי דרבנן אוסר במשהו, וי"ל בזה). ועכ"פ אף שיש לצדד בזה מ"מ יותר משמע שדברי הרי"ף דחב"פ לא הוי דבר שיש לו מתירין וכנ"ל:

ח וראיתי בשעה"מ בפ"י מהלכות מקוואות שהקשה במ"ש האחרונים דאף דספיקא דרבנן לקולא מ"מ אם נפל הספק באיסור דאורייתא אע"פ שאחר כך נתגלגל הדבר להיות איסורא דרבנן אין מקילין בספיקו וכמ"ש המהריב"ל בכלים שנתבשל בהם בשר ספק טריפה ועכשיו אינן ב"י דאין להקל משום ספק דרבנן. וכ"כ הש"ך והפר"ח ביו"ד בסי' ק"י. וכ"כ בד"מ ס"ס נ"ז. והקשה השעה"מ מדברי הרי"ף דפסחים הנ"ל שהיקל לענין התבשיל משום ספיקא דרבנן אף שהחטים עצמם הם אסורים מכח ספק דאורייתא ונתגלגל להיות איסור דרבנן לענין תערובת ומ"מ שרינן בספיקו. ואין זה דומה לביצה מספק נבלה דמותרת מטעם שהתרנגולת והביצה הם ב' גופים נפרדים דהכא דנאסר התבשיל משום פליטת החמץ מהחטים עצמם אין לומר כן. ותירץ השעה"מ דהא דאמרינן דאם נתגלגל הדבר להיות איסורא דרבנן לא מקילינן בספיקו היינו דוקא בבאו בזא"ז. דמתחלה נאסר מכח ספק דאורייתא וחזר איסורו כודאי ואח"כ כשנתגלגל להיות איסור דרבנן שוב אין לדונו כספיקא דרבנן. משא"כ בתבשיל שנמצאו בו חטים דהספק דאורייתא דהיינו החטים והספק דרבנן דהיינו התבשיל באו כאחד ודנין לכל אחד כדינו דהחטים אסורים מכח ספק דאורייתא והתבשיל מותר מכח ספק דרבנן עכ"ד השעה"מ. ולפ"ז אם נפלו חטים שאינן מבוקעות לתוך התבשיל מודה הרי"ף דהתבשיל אסור מטעם דכיון שהחטים נאסרו מתחלה מכח ספק דאורייתא חזר האיסור כודאי ושוב מחמירין בו גם לענין ספיקא דרבנן ג"כ. וכ"כ שם בשעה"מ בהדיא. מיהו לטעמו של הרמב"ם דמתיר משום דכל שלא נתבקע הוי חמץ דרבנן ולא החמירו לאסור התבשיל במשהו דהוי תרי דרבנן לפ"ז אף בכה"ג שרי. ובזה היה י"ל לדידן אף שנוהגין כהרמ"א בסי' תס"ז ס"ט דאוסרין התבשיל במשהו אף בלא נתבקעו, מ"מ כתבו האחרונים שם להתיר התערובת בהנאה במקום הפסד מרובה ולסמוך עכ"פ לענין הנאה ע"ד הרי"ף והרא"ש דמתירין התבשיל בלא נתבקעו. יש להתיר בזה אף בחטים שאינן מבוקעות שנפלו לתוך התבשיל שנפל הספק על החטים מתחלה ונעשה הספק כודאי איסור וכנ"ל. והיינו ע"פ דברי הש"ך ביו"ד סי' ס"ו ס"ק י' במ"ש שם הרמ"א להתיר התערובת בביצים שנמצא דם באחת מהן וספק אם היה הדם במקום האוסרו או לא דהוי ספיקא דרבנן. וכתב הש"ך דאף דכאן הספק הוא באיסור עצמו ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן וכמו בספק דרוסה שנתערבה באחרות דלא שרינן משום ספק דרבנן. מ"מ הכא כיון דיש דעות דעיקר דם ביצים אסור רק מדרבנן והוי ספק דרבנן בלא תערובת יש לסמוך עכ"פ דע"י תערובת הוי ספק דרבנן לכ"ע עכ"ד. וה"נ י"ל בחטין שאין מבוקעות כיון שיש דעות דעיקר החמץ הוא איסור דרבנן אף בלא תערובת אף למר עוקבא כנ"ל) יש לסמוך ע"ז לענין התערובת שלא יאסור במשהו כדין ספק דרבנן ולא להחמיר כדין ספק בדאורייתא שע"י גלגול נעשה דרבנן כנ"ל. (ובפרט דהכא אף בחטים מבוקעות ממש יש מתירים למכור התבשיל לנכרי שאינו נמכר ביוקר בשביל החטה כו'. וכ"פ הש"ע. רק דהרמ"א כתב שנוהגין להחמיר. ועכ"פ חזי לצרופי להתיר באין מבוקעות כנ"ל):

אך ראיתי בנו"ב (מ"ת בחיו"ד סי' נ') שהקשה ע"ד הרי"ף כקושיית השעה"מ הנ"ל דהכא ע"י גלגול נעשה דרבנן ולמה מיקל בספיקו. ותירץ הנו"ב דהיכא שנסתלק גוף האיסור ואין דנים כלל על איסור תורה יש להקל בכה"ג והנה לדבריו בודאי יש להקל לדידן להתיר התערובת בהנאה במקום הפסד בחטים שאין מבוקעות שנפלו לתבשיל כנ"ל. מיהו מדברי האחרונים משמע דלא ס"ל כהנו"ב בזה. ואכמ"ל:

ט והנה בעיקר דין זה שכתבו האחרונים דאם על ידי גלגול נעשה ספק דרבנן אסור כיון שנולד הספק בדאורייתא. ולכאורה משמע כן בגמרא דביצה הנ"ל דספיקה אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות. והגמ' מעיקרא אוקי לה בספק טריפה. וכמה פוסקים הוכיחו מכאן דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת לא הוי ס"ס דמשמע להו דהך אם נתערבה קאי אספיקה. ולא ניחא להו לפרש כהר"ת בתוספות דנתערבה אודאה קאי). א"כ מהכא גופא מוכח דספיקא דרבנן שע"י גלגול נעשה דרבנן אסור. דהרי הכא הביצה שנתערבה ברוב בביצים אחרות מדאורייתא בטילה ברוב אף אם היתה ודאי טריפה ואין כאן רק איסור דרבנן. וכיון דהביצה שנתערבה היא ספק טריפה א"כ הרי כאן הוי ספיקא דרבנן ואמאי אסורה וע"כ משום שהספק נולד מתחלה בהך ביצה לחודה דהוי ספיקא דאורייתא רק שאח"כ ע"י התערובת נעשה הספק בדרבנן ואסור. ומוכח כהאחרונים הנ"ל. אמנם לכאורה קשה ע"ז ממתניתין דרפ"ג דתרומות בתורם חבית של יין ונמצא חומץ ואינו ידוע אם עד שלא תרמה החמיצה אם משתרמה החמיצה ה"ז תרומה ויחזור ויתרום הראשונה אינה מדמעת בפ"ע כו'. הרי דכיון דהוי ספק תרומה אינה מדמעת כיון דהא דתרומה עולה בק"א הוא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטל. והוי ספק דרבנן. אף דהכא ג"כ הספק נולד מתחלה בעצם התרומה גופא דהוי ספק דאורייתא וע"י התערובת נעשה דרבנן. ולכאורה היה אפשר לחלק דכאן בספק תרומה הרי יש לה חזקת חולין ומש"ה כשנתערבה ונעשה בתערובת ספק דרבנן שרי כיון דגם מתחלה היה לה חזקת היתר. (ואף דאיתרע החזקה והוי ספק תרומה מ"מ בזה לא אמרינן שחזר הספק כודאי איסור להיות נידון אח"כ בתערובת לודאי דרבנן להחמיר. רק דינו אחר כך כספק דרבנן). משא"כ בביצת ספק טריפה שמתחלה לא היה לה חזקת היתר כלל ונידונית כודאי איסור מש"ה אף בתערובת שנתגלגל ונעשה דרבנן אסור אחר שמתחלה כבר חזר הספק כודאי. ואמנם מדברי הפוסקים גבי ספק דרוסה שנתערבה באחרים וגבי כלי אינו ב"י שנתבשל בו ספק טריפה. מוכח דלא ס"ל לחלק כן. וצ"ל במתניתין דתרומות שם משום דבדימוע תרומה הקילו יותר משאר איסורים בכמה דברים כמ"ש בתשו' הרשב"א סימן תס"ג וכ"מ בירושלמי. ועיקר הסברא בזה דהיכא שע"י גלגול נעשה דרבנן מחמירין בספיקו כיון שמתחלה חל הספק בדאורייתא וחזר הספק כודאי. י"ל דזהו לדברי הרשב"א דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מה"ת. ולפ"ז י"ל שכבר חזר הספק כודאי. שמתחלה היה הספק אסור מדאורייתא משא"כ לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן י"ל דאף אם ע"י גלגול נעשה דרבנן ג"כ יש להקל בספיקו. כיון דאף מתחלה כשהיה הספק בדאורייתא ג"כ היה אסור אז רק מדרבנן ול"ש לומר שחזר הספק כודאי ומש"ה אף שאח"כ ע"י גלגול נעשה דרבנן ג"כ ספיקו מותר לדעת הרמב"ם הנ"ל. והך דביצה דואם נתערבה באלף כולן אסורות קאי אודאה ולא אספיקה לפ"ד הרמב"ם. דבספיקה שנתערבה דברי הרמב"ם להתיר כמ"ש הה"מ בפ"א מהלכות יו"ט ה"כ. ולפי מה שביארתי לעיל (בסי' י"ב) דהרי"ף ס"ל גם כן כהרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן. לפ"ז א"ש דהרי"ף לטעמיה דלא ס"ל כלל הך סברא של האחרונים להחמיר בספק דרבנן שע"י גלגול נעשה דרבנן כנ"ל. ומש"ה מתיר כאן את התבשיל בפשיטות דאף שעל ידי גלגול נעשה דרבנן ספיקו שרי לדידיה. ומיהו לפמ"ש לעיל לחלק בזה בין אם יש חזקה כו'. לפ"ז י"ל דהרי"ף ס"ל להחמיר בספק שע"י גלגול נעשה דרבנן. דהכא שהחטה שנתרככה ולא נתבקעה רק ראויה להתבקע ג"כ יש לה חזקת הגוף שמתחלה מקודם שנתרככה. ובכה"ג שפיר יש להתיר בספיקא וכנ"ל:

אך בתוספות חולין (דף צ"ז ע"א ד"ה אמר) כתבו בשם ר"ת כשמוצאין חטה בתרנגולת רותחת בפסח שהיה מצריך להשהותה עד אחר הפסח דאפילו ילפינן איסור מטומאה ופליגי תנאי במתני' דאהלות אימת חשיב כמעוכל מ"מ בשל תורה הלך אחר המחמיר. עכ"ד התוס'. ומזה מבואר דס"ל להחמיר בספק משהו בחמץ בפסח ודינו כמו ספק דאורייתא. כיון דהספק לענין החטה עצמה הוא ספק דאורייתא ממילא יש להחמיר לענין התבשיל ג"כ. דלדברי הרי"ף הנ"ל דמתיר התבשיל בחטה שאינה מבוקעת מטעם ספק דרבנן ה"נ הכא בספיקא דרבוותא ג"כ היה להם להקל לענין איסור משהו. א"ו דהתוספות פליגי וס"ל דיש להחמיר בספק משהו לענין התבשיל כיון דלענין החטה עצמה הוי ספק דאורייתא וכנ"ל. ומיהו לפמ"ש לעיל לחלק במקום שהאוסר גופיה יש לו חזקת היתר אז יש להקל אחר כך בתערובת כשנעשה דרבנן אע"פ שזהו ע"י גלגול וכנ"ל לפ"ז יש לחלק דהרי"ף דמיירי בחטה שאינה מבוקעת רק ראויה להתבקע והחזקה מסייע להיתר וכנ"ל. משא"כ בנידון של התוספות דהספק על החטה אם חשיבא השתא כמעוכלת הרי אין כאן חזקת היתר עכ"פ. (ואדרבה י"ל להפך). ואין סתירה מדברי התוספות ע"ד הרי"ף בזה:

ולדינא אחר שביארנו דרוב הראשונים ס"ל דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ. וכ"מ דברי הרי"ף ג"כ. רק ד' הרמב"ם והרמב"ן דחמץ בפסח הוי דשיל"מ וכ"מ מדברי הסה"ת הנ"ל. והמהרש"ל והט"ז והש"ך חששו לדבריהם. ולפי מה שכבר ביארנו לעיל הנפקותות לדינא בין אם חמץ בפסח הוא דשיל"מ ובין אם אינו דשיל"מ רק דהוי במשהו משום חומרא דחמץ. וכבר כתבנו לעיל דהיכא שהמאכל מתקלקל אם ישהנו עד אחר הפסח לכ"ע הוי במשהו רק משום חומרא דחמץ ולא מדין דשיל"מ. ועוד יש לצדד בזה דהיכא דהחמץ עצמו ניטל משם ונשאר רק פליטת טעמו דפסק הרמ"א ביו"ד דבדשיל"מ טעמו בטל כל שאין האיסור בעין. וא"כ בחמץ בפסח בכה"ג נשאר האיסור רק משום חומרא דחמץ ולא משום דשיל"מ. ואף שהש"ך שם הרבה להקשות על הרמ"א מ"מ יש ליישב דברי הרמ"א לנכון ואכמ"ל. ועכ"פ לענין זה חזי לצרופי דברי הרמ"א אחר שבלא"ה רוב הראשונים ס"ל דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ כלל. ובשיש חמץ בעין ואין המאכל מתקלקל יש לחוש להסוברים דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. ועוד יש בענין זה כמה הערות ופלפולים ולא נפניתי יותר כעת לרוב הטרדות. ואי"ה יבואר עוד:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה