תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן יט
א לבאר במחלוקת הפוסקים בחב"פ אי הוי דשיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה. וצ"ל דברי הרמב"ם דס"ל דחב"פ הוי דשיל"מ כמ"ש (בפט"ו מהלכות מ"א ה"ט). דלכאורה קשה טובא לדעתו. חדא. דקשה קושיית הרמב"ן הנ"ל דאם כן מ"ט דרבי יוחנן דאמר חמץ בזמנו בנ"ט. ותירץ הרמב"ן דרבי יוחנן לית ליה דשיל"מ דתנאי פליגי בזה. כבר ביארנו (בסי' הקדום) דלשיטת הרמב"ן שפיר י"ל כן. אבל אינו כן שיטת הרמב"ם. וכבר הוכחנו בכמה ראיות דר' יוחנן גופיה ס"ל דדשיל"מ לא בטיל וליכא פלוגתא כלל בדין דשיל"מ לפ"ד הרמב"ם. ואם כן קשיא, (ומ"ש האחרונים בזה הוא דוחק כמבואר לעיל). וע"ק ע"ד הרמב"ם דס"ל דחב"פ הוי דשיל"מ. מגמרא דע"ז (דע"ד ע"א) דפריך הגמרא שם אי איסור הנאה קחשיב ליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ. ובתשובת הרשב"א (סי' ל' וסי' נ"ג) הביא דברי הר"א שהוכיח מכאן דבככרות של נחתום לכ"ע בטיל חד בתרי בחב"פ. והרשב"א השיב דבחב"פ אף ככרות של נחתום לא בטילי ואפי' פתיתין כ"ש אוסרים במשהו. רק דבמתני' דע"ז שם חשיב הני איסורים שאוסרים במשהו אף בהנאה. וחב"פ במשהו אוסר רק באכילה אבל אינו אוסר בהנאה אא"כ הוי דבר חשוב כמו ככרות של בעה"ב כו'. וכ"כ הר"ן בע"ז שם בשם הראב"ד שפירש כן. וכן נראה מדברי רש"י בע"ז שם (ד"ה תרתי) אבל שיטת הרי"ף והרמב"ם הוא דחב"פ אוסר במשהו אף בהנאה (וע"ש בר"ן). ואם כן קשה מאי פריך הגמרא בע"ז שם וליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ. כיון דחב"פ הוי דשיל"מ וממילא אפילו פירור בעלמא לא בטיל ואוסר במשהו אפילו יבש ביבש. ומה שייך למיתני במתניתין שם ככרות של בעה"ב לענין חמץ בין הדברים החשובים דלא בטלי מטעם חשיבות. הא בחב"פ אין נפקא מינה בחשיבות ואפילו פירור בעלמא לא בטיל כנ"ל. וכמו דלא תני במתני' שום דבר מדין דשיל"מ שאין עניינו כאן. וראיתי בלח"מ (בפט"ו מה' מ"א שם) שתירץ משום דבמתניתין דע"ז תני נמי פטר חמור דהוי דשיל"מ כיון שאפשר לפדותו. ואין דבריו מוכרחים. דהא במתניתין דקידושין (דנ"ו ע"ב) דתני נמי התם פט"ח בהדי איסורי הנאה. ופריך שם הגמרא (דף נ"ז ע"ב) נימא דלא כר"ש כו' ומשני לאחר עריפה וד"ה. וכן איתא בבכורות (דף י' ע"ב). וה"נ י"ל דמתני' דע"ז שם נמי מיירי בפט"ח אחר עריפה דאסור לד"ה ואז הוי דבר שאין לו מתירין ולעולם לא חשיב שם שום דשיל"מ. וכ"מ בירושלמי בע"ז שם דמפרש מתניתין התם דאיסור הנאה דפט"ח ילפינן עריפה עריפה מע"ע מה להלן קוברו ואסור בהנאה כו' משמע דלאחר עריפה מיירי (וכמבואר להדיא בגמרא דבכורות (ד"ט ע"ב) דמג"ש דעריפה עריפה ילפינן לאסור פט"ח לאחר עריפה ע"ש). אלא דמפירש"י במתניתין דע"ז שם משמע דמיירי נמי בפט"ח מחיים קודם שנפדה. ואמנם בתוס' זבחים (דע"ב ע"א ד"ה אלא למ"ד) פי' בהדיא במתניתין דע"ז הנ"ל דהא דחשיב פט"ח ג"כ דלא בטיל הוא משום דהוי חהר"ל ומיירי אחר עריפה כנ"ל). מיהו אף אם נימא דפט"ח דמתניתין מיירי ג"כ מחיים. מכל מקום י"ל דמיירי באופן דלא הוי דשיל"מ וכגון שאין בעליו בעיר לפדותו. וכעין זה כתבו התוספות בע"ז (דף ע"ג סע"ב והובא לעיל בסי' הקדום) לענין טבל דכשאין הבעלים בעיר אינו דשיל"מ אע"ג דיכול לילך למקום הבעלים מכל מקום כיון שיש טורח והוצאה הוי אין לו מתירין. ואף לפמ"ש לעיל די"ל דכיון דיכול לתרום משלו על חבירו הוי דשיל"מ דיכול להפריש חטה אחת מדאורייתא כנ"ל. מכל מקום כאן לא שייך זה. לא מיבעיא לר"י בר"י בבכורות (דף י' ע"ב) דס"ל דאין פדייה פחותה משקל. אלא דאף לדידן דסגי בפטרוזא בר דנקא. מכל מקום נראה דבכה"ג הוי דבר שאין לו מתירין כיון שיצטרך חבירו להפסיד הדנקא משלו. ומ"ש עוד הלח"מ לתרץ מדקאמר אלו אסורין משמע דליתנהו אלא הני, לא נהירא כלל. דבודאי לא מיירי מתניתין שם מדשיל"מ דהא לא חשיב התם שום דשיל"מ ומתניתין קאי בדברים חשובים דמטעם חשיבות לא בטיל. ול"ש כלל למיתני חב"פ (ומ"ש מדברי הרי"ף היא גופיה טעמא בעי וצ"ל דברי הרי"ף). וראיתי בכו"פ (ר"ס ק"י) שהקשה גם כן בגמרא דע"ז דמאי פריך וליתני ככרות של בעה"ב כו' כנ"ל. (ותמיה שלא ראה שזהו קושיית הרשב"א וכל הראשונים). ותירץ דהא דפריך הגמרא שם וליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ היינו בע"פ אחר חצות עד הלילה דחמץ בטל בששים אם לא בדבר חשוב דלא בטל. ודבריו תמוהים. מלבד הלחץ זה הדחק לפרש בגמרא דחב"פ היינו בע"פ. הנה יש סתירה לדבריו מסוגיית הירושלמי בע"ז שם במקומו דמקשה גם כן כקושיית הגמרא דידן אמתניתין דליתני נמי חב"פ. דאיתא התם ולמה ל"ת נבלה עמהן כו' דבר שאסור בהנאה כו' הרי חב"פ חמץ יש בו כרת ואלו אין בהם כרת. ואם איתא לד' הכו"פ דכל קושיית הגמרא דליתני חב"פ הוא דליתני חמץ בע"פ מחצות עד הלילה כנ"ל אם כן הא בע"פ ליכא כרת בחמץ ומאי קמשני. א"ו דהקושיא היא מחב"פ ממש והדק"ל. ובלא"ה לפ"ד הרי"ף והרמב"ם דסבירא ליה דחב"פ במשהו משום דהוי דשיל"מ לדידהו ודאי מה"ט אף בע"פ אוסר במשהו. (ותירוץ הכו"פ ע"כ הוא רק להסוברים דחב"פ לא הוי דבר שיש לו מתירין כו'):
ב והנה הר"ן בע"ז שם בסוף דבריו כתב דהגמרא פריך למ"ד חמץ אחר זמנו אסור דלדידיה לא הוי חמץ דשיל"מ. ולכאורה דבריו צ"ב. דמנליה להגמרא להקשות דילמא מתניתין דע"ז אתיא כר"ש דחמץ אחר זמנו מותר מה"ת. וכמה סתמי משניות בפסחים אתיין כר"ש דחמץ אחר זמנו מותר מה"ת. (וע"ש דכ"ט ע"א ודף ל' סע"ב) דהלכתא כר"ש בזה. ואין לומר דמ"מ הגמרא בע"ז בעי לאוקמי מתני' דהתם ככ"ע דתיתי אף כר"י. דז"א. דהא כל הקושיא דליתני ככרות של בעה"ב הוא לר"ע (דת"ק פליג אר"ע בככרות של בעה"ב וס"ל דלא הוי דבר חשוב ובטל שפיר). וא"כ מנליה להגמרא להקשות ודילמא ר"ע כר"ש ס"ל דחמץ אחר זמנו מותר ולק"מ. אך היה י"ל בזה לפ"ד השאגת אריה (סי' פ"ז) שהקשה בהא דר' יהודה ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר מק"ו ואח"כ חזר ודנו בד"א), דהא איכא למיפרך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו תאמר בחמץ שיש היתר לאיסורו אחר הפסח. והגמרא פריך כן בכ"ד. ותירץ דרבי יהודה לטעמיה דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה ואם כן חב"פ נמי אין היתר לאיסורו עכ"ד הש"א. וכ"כ בספ"י בפסחים. ולפי דבריהם מוכח גם כן דר"ע סבירא ליה כר"י דחמץ אח"ז אסור מה"ת. דבפרק קמא דפסחים (ד"ה רע"ב) אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת כו' ש"מ אב"ח אלא שריפה ופירש"י ויליף לה מנותר כו'. וע"כ דרבי עקיבא ס"ל גם כן דחמץ אחר זמנו אסור מה"ת דאל"כ היכי יליף חמץ מנותר וכנ"ל. וממילא לר"ע לא הוי חמץ דשיל"מ כלל. ושפיר פריך הגמרא בע"ז וליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ ואליבא דר"ע דלדידיה חב"פ לא הוי דשיל"מ וכנ"ל. אמנם י"ל שדברי הש"א והפ"י הנ"ל אין מוכרחים כלל. וכדמוכח מדברי הפוסקים בהדיא דלאו הא בהא תליא. וכן מוכח בפסחים שם דא"ל חכמים לר"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין כו' חזר ר"י ודנו דין אחר כו'. והרי ר"י לנפשיה ודאי ס"ל דק"ו שתחלתו להחמיר וסופו להקל ילפינן מיניה וכדמוכח בסוכה (דל"ו ע"ב) דיליף ר"י דסוכה א"נ אלא בד' מינים שבלולב מק"ו. ולא חייש למה שהשיבו לו חכמים כל דין. שתחלתו להחמיר וסופו להקל א"ד כו' ע"ש. (והובא בתוס' פסחים שם. וכן איתא בירושלמי שם כיוצא בו אר"י כו' כיוצא בו אמר ר"י כו' ע"ש). וע"כ דהא דחזר ר"י ודן דין אחר בפסחים שם היינו לדברי חכמים. (וכן מצינו במנחות (דפ"ב סע"א) בברייתא חזר ר"ע ודן דין אחר כו' ומפרש הגמרא שם דלדברי ר"א קאמר ואיהו במילתיה קאי). ואי נימא כדברי הש"א והפ"י הנ"ל דכל הלימוד חמץ מנותר הוא רק לשיטת ר"י גופיה דסבירא ליה חמץ אח"ז אסור מה"ת. אם כן לדברי חכמים בלא"ה ל"ל חמץ מנותר לא בק"ו ולא בדין אחר דאיכא למיפרך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו וכנ"ל. (דר"מ סבירא ליה ג"כ כר"ש דחמץ אח"ז מותר. כדמוכח בפסחים (דל"א סע"א) ע"ש. ור"מ ור"ש הם חכמים דר"י בכ"ד). אלא מוכח דאף לדברי חכמים דר"י שפיר יש למילף בהך דינא חמץ מנותר וליכא למיפרך מידי. (וטעמייהו דחכמים דפליגי אר"י הוא רק מקרא דוהנותר כו' כמ"ש התוס' פסחים דכ"ח ע"א ד"ה א"ל). אלא דלפ"ז אם נפרש דהא דחזר ר"י ודנו דין אחר היינו רק לדברי חכמים וכנ"ל. תיקשי בברייתא שם לבסוף שהשיבו לו חכמים לר"י אשם תלוי וחה"ע הבא עה"ס לדבריך יוכיחו כו' ושתק ר"י. והשתא מה השיבו לו לדבריו כיון דר"י לנפשיה כבר יליף בק"ו מנותר כדמעיקרא והך דין אחר שחזר ודן הוא רק לדבריהם. ולדידהו ס"ל דא"ת וחה"ע הבא עה"ס בשריפה וליכא פירכא. ולכאורה בזה היה י"ל כדברי הפ"י והש"א הנ"ל דלחכמים בלא"ה ל"ל כלל חמץ מנותר כנ"ל ור"י דחזר ודנו דין אחר היינו אליבא דנפשיה. ומה שהקשינו לעיל דהא ר"י לא משגח בהך פירכא דתחלתו להחמיר וסופו להקל מהא דיליף בסוכה שאינה נוהגת אלא בד' מינים שבלולב וכנ"ל. י"ל דהא הגמרא בסוכה (דף ל"ז ע"א) פריך ומי אר"י ארבעה מינין אין מידי אחרינא לא והתניא סיככה בנסרים של ארז כו' ומשני מאי ארז הדס כדרבה בר"ה כו'. והקשו התוספות שם תימה ולר"י אמר רב דפליג עליה מא"ל כו' וכן הקשו התוספות בר"ה דף כ"ג ע"א. והט"א שם תירץ דרב סבירא ליה דהדר ביה ר"י בסוכה מהא דאמר דא"ל אלא בארבעה מינים שבלולב כו'. ולפ"ז שפיר י"ל דבפסחים גם כן חזר ר"י ודנו דין אחר אליבא דנפשיה וכנ"ל. מיהו אכתי קשיא לרבא דסבירא ליה דלא הדר ביה ר' יהודה בסוכה שם מדאמר רבא שם מנא אמינא לה כו' וכמ"ש הטורי אבן גופיה. א"כ לרבא תיקשי הברייתא דפסחים וכנ"ל. וגם מהירושלמי דפסחים מוכח דלא חזר ר"י מהך דסוכה ומייתי שם ג"כ הך דת"כ ביוצא מת שמטמא את אמו בלידה דג"כ יליף ר"י בכה"ג ע"ש. מיהו לשיטת התוס' בפסחים (דף י"ב ע"ב ד"ה אימתי) דהא דאר"י אין ב"ח א"ש היינו לאחר זמן איסורו דוקא ע"ש. לפ"ז יש לחלק ולומר דדוקא בפסחים חזר בו ר"י מהך דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל משא"כ בהך דסוכה כו'. דבשלמא בהך דסוכה לר"י לא חשיב זה קולא כלל כיון דיליף דכך היא מצותו רק מארבעה מינים שבלולב. ואם אין לו לא רמיא עליה חיוב מ"ע זו. משא"כ בחב"פ שעובר כל שעה בל"ת דבל יראה (דמחומרא זו עביד הק"ו) א"כ סופו להקל כשאינו יכול לתקנו בהשבתה אחרת זולת שריפה ונמצא עובר תמיד בל"ת דב"י דרמיא עליה כבר ומש"ה כאן חזר ר"י ודנו דין אחר כו'. אבל לפירש"י דר"י מיירי קודם זמן איסורו ליכא למימר כן וכמבואר. (ולפירש"י בלאו הכי צ"ל דלר"י העשה אינו מקיים אלא בשריפה אבל לא תעשה דב"י ליכא כשמפרר וזורה לרוח או מטיל לים דעכ"פ לא גרע מביטול והפקר). אמנם לבר מכל דין אין הכרח כלל לדברי הש"א והפ"י הנ"ל לתלות הך דר"י דאב"ח אלא שריפה באידך דר"י דחמץ אח"ז אסור מה"ת. ומה שהקשו דניפרוך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו הנה מלבד דקושייתם היא רק לשיטת התוספות בכריתות (די"ג סע"ב) דבקרבן אחר שנשחט ונזרק דמו כהלכתו ליתא בשאלה ע"ש. (ובט"א בר"ה דכ"ח ע"ב האריך לחלוק בזה על דברי התוספות וסבירא ליה דגם אחר שחיטה וזריקה מהני שאלה ושגם נותר יש להתירו על ידי שאלה ע"ש). וגם הרי נותר בדבר הקרב למזבח יש לו היתר אם העלה על גבי המזבח ומשלה בו האור ופקע איסורו כדאיתא בזבחים (דמ"ג ע"ב). והעיקר נראה די"ל דחב"פ לא חשיב כלל יש היתר לאיסורו מאחר שישנו בב"י וב"י. דבכל דוכתא בגמרא דחשיב יש היתר לאיסורו היינו שיש לו היתר מיד או אחר זמן כשיכול להשהותו עד שעת היתרו. משא"כ בחמץ שאסור להשהותו והתורה חייבתו לבערו מיד ולא משכחת היתרא אחר זמנו אא"כ עבר עליו בב"י וב"י ועבר אמימרא דרחמנא לא חשיב זה יש היתר לאיסורו כלל. וכן ליכא למיפרך מה לחמץ שכן איסורו איסור עולם כיון שעכשיו הוא מוזהר לבערו מן העולם ולא ימצא עוד בעולם לא שייך לקרותו איסור שעה ושפיר יליף ר"י חמץ מנותר. (וע"כ צ"ל כן דאל"כ אף לר"י דחמץ אחר זמנו אסור מן התורה מכל מקום איכא למיפרך מה לנותר שכן איסור כרת לעולם משא"כ בחמץ אח"ז דליכא כרת לכ"ע. והש"א עצמו הרגיש בזה וכתב שי"ל בדוחק. ולדברינו א"ש). וראיה לסברא זו דאיסור חמץ כיון שצריך לבערו מן העולם חשיב כמו איסור עולם ולא כאיסור שעה. מהא דאיתא בירושלמי בפסחים בפכ"ש אהא דאמר ר' אבהו כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל כו' איסור הנאה במשמע ופריך מאיסור חדש דכתיב ולחם וקלי וכרמל ל"ת כו' ומשני הירושלמי שנייה היא שקבע הכתוב זמן. והיינו דר' אבהו. ל"ק דל"ת משמע איסור הנאה רק באיסור שהוא איסור עולם דומיא דנבלה. ומבואר שם בסוף הסוגיא דבחמץ שפיר משמע איסור הנאה מלא תאכל והא דכתיב בחמץ לא יאכל דריש לדרשא אחרינא ע"ש. ומוכח שם דזהו אפילו לר"ש דחמץ אח"ז מותר וע"כ לומר דחמץ דמי לאיסור עולם מטעם שביארנו וכנ"ל:
ומלבד כל זה הנה אף אם נימא כדברי הש"א והפ"י הנ"ל דר"י דיליף חמץ מנותר בק"ו אזיל לטעמיה דחמץ אח"ז אסור מן התורה וכנ"ל. מכל מקום עדיין אין הכרח לומר כן בדברי ר"ע דפסחים שם. דאף דרש"י פירש דהא דסבר ר"ע דאב"ח אלא שריפה נמי יליף לה מנותר כו'. אבל לגירסת ה"ר פרץ בהגהות סמ"ק (עשין צ"ד) דמייתי הגירסא במכילתא רבי עקיבא אומר איזוהי השבתה שהיא ב"י וב"י הוי אומר זו שריפה. ומשמע דמגופיה דקרא יליף לה. ואם כן יש לומר דרבי עקיבא סבירא ליה דחמץ אח"ז שרי מן התורה. ומעתה א"א לפרש כלל בגמרא דע"ז שם דפריך וליתני ככרות של בעה"ב כו' מחמת ההוכחה דרבי עקיבא סבירא ליה חמץ אח"ז אסור כיון שי"ל בזה בכמה אנפי כנ"ל. והדק"ל על הרמב"ם מגמרא דע"ז הנ"ל. הן אמת דבפשוט היה י"ל דלק"מ הכא ובחנם כל החרדה הזאת. די"ל דהגמרא דע"ז דפריך וליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ. היינו אליבא דר' יוחנן דסבירא ליה בפסחים דחב"פ לא הוי במשהו רק דבטל כשאר איסורים ואע"ג דלא קיי"ל כוותייהו. מכל מקום הא כתבו התוס' בכתובות (דכ"א ע"א ד"ה האמר ר"פ) ובשאר דוכתי דדרך הש"ס להקשות אפילו מדבר דלית הלכתא כוותיה (רק די"ל דהכא דפריך בסתמא ולא הוזכר דברי ר"י ל"ל כן מיהו מצינו אף בכה"ג). אך מאחר שהרשב"א והר"ן ושאר הגדולים עמדו בקושיא זו בגמרא דע"ז הנ"ל ולא תירצו כן מבואר שחשבו זה לדוחק וצ"ל בע"א. והנה במ"א כתבתי יישוב נכון בזה על פי הסוגיא דזבחים (דף ע"ד ע"א) ומבואר בסי' () תדרשנו משם. וכאן נבאר באופן אחר בהסבר השיטות והסברות בד"ז אי חב"פ הוי דבר שיל"מ וממילא רווחא שמעתתא ביישוב הקושיות. אמנם יש ליישב באופן זה. דבעיקר הענין אי חב"פ הוי דשיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה. לכאורה זה תליא בפלוגתת הפוסקים בטעמא דמילתא דדשיל"מ לא בטיל. דלשיטת רש"י דס"ל טעמא דדשיל"מ לא בטיל משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כו', א"כ חב"פ הוי דשיל"מ דהא מ"מ יכול לאוכלו בהיתר אחר הפסח. ומה בכך שבפסח בשנה הבאה יחזור לאיסורו כיון שיכול לאוכלו אחר הפסח בהיתר אינו בדין שיתבטל בפסח. אבל לפ"ד הר"ן בנדרים (דף נ"ב ע"א) דס"ל בטעמא דדשיל"מ לא בטיל משום דרבנן דר"י דס"ל מין במינו בטיל היינו רק באיסור שאין לו דמיון עם ההיתר ולא דמי לדם הפר ודם השעיר כו' ואין לילך אחר דמיונם בעצם כו' משא"כ בדבר שיל"מ כיון שאינו חלוק כ"כ מן ההיתר שסופו להיות נותר כמוהו ודמי ליה טובא מש"ה מודו רבנן דמין במינו לא בטיל. זהו ת"ד הר"ן שם. לפ"ז שפיר י"ל בחב"פ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה ולא ישאר לעולם בהיתרו מש"ה יש עליו שם איסור ולא חשיב דשיל"מ ובטיל שפיר שאינו בדומה עם ההיתר וכמבואר. שוב ראיתי שהעירו בזה האחרונים. ואמנם היה אפשר לומר מטעמא אחרינא דחב"פ לא הוי דשיל"מ אף לשיטת רש"י דטעמא דדשיל"מ משום עד שתאכלנו באיסור כו'. והיינו ע"פ שנחלקו האחרונים בביצת טריפה (או של ספק טריפה) שנולדה ביו"ט אם נתערבה באחרות אי בטילה או לא. דבתשובת צ"צ (סי' ס"ט) ס"ל דבכה"ג הוי דשיל"מ ולא בטיל כיון דהך איסורא דיו"ט יהיה מותר אחר יו"ט אע"ג דאיסור טריפה אין לו היתר מכל מקום כמה דאפשר למיעבד בהיתרא הוי דשיל"מ ולא בטיל. ויש מהאחרונים שחולקים ע"ז וס"ל דבכה"ג לא הוי דשיל"מ ובטיל כיון דסוף סוף אחר כך ג"כ נצטרך לסמוך על הביטול לענין איסור טריפה השתא נמי בטיל. דלא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור כו' אא"כ שיהיה היתר גמור אח"כ ולא נצטרך לביטול כלל. ולפי דבריהם י"ל נמי בחב"פ כעין סברא זו דלא הוי דשיל"מ כיון שאסור להשהות חב"פ מחמת איסור ב"י וא"כ ע"כ לסמוך ולהתיר להשהותו עד אחר הפסח מטעם שנתבטל האיסור. וממילא בפסח גופיה שרי באכילה ע"י הביטול. כיון דס"ס אין לו היתר להמתין עד אחר הפסח רק משום שסומכין על הביטול וכנ"ל מיהו יש לחלק ולומר דאיסור ב"י ואיסור אכילה הם ענינים נפרדים לענין זה דמ"מ לענין אכילה יהיה היתר גמור אח"כ. ועוד דגם בעיקר הדין שבתשובת צ"צ הנ"ל בביצת טריפה שנולדה ביו"ט ג"כ י"ל דתליא בפלוגתא הנ"ל בטעם דשיל"מ דלא בטיל. דסברת הצ"צ שם דכמה דאפשר למיעבד בהיתרא הוי דשיל"מ זהו שייך רק לסברת רש"י הנ"ל דעד שתאכלנו באיסור כו' וכמבואר בתשובת צ"צ שם להדיא. משא"כ לטעם הר"ן הנ"ל י"ל כיון דמ"מ אחר כך עדיין יהיה איסור אין זה דשיל"מ לסברת הר"ן הנ"ל. (וכ"כ הפמ"ג בפתיחתו לתערובת). וא"כ הכל תלוי בפלוגתא דרש"י והר"ן כנ"ל. ובעיקר הדין של הצ"צ הנ"ל בביצת טריפה שנולדה ביו"ט אי הוי דשיל"מ. לכאורה היה נראה דתליא במחלוקת הראשונים בפירוש המשנה דבכורים (פ"ב מ"ב) דתנן ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים. ופירש הרא"ש דהא דתנן לעיל דבכורים עולין בק"א כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דשיל"מ הוא והכא בבכורים שנתערבו בתרומה כו' עכ"ל. הרי מבואר דלזרים לא הוי דשיל"מ כיון דאיסור זרות אין לו מתירין. אע"ג דלענין איסור מחיצות ה"ל דשיל"מ. אך בפירוש הרמב"ם והרע"ב מבואר להפך דאף לזרים הוי דשיל"מ בעוד שהן בתוך ירושלים כו' ע"ש. א"כ נשמע לדעתם דה"ה לביצת טריפה שנולדה ביו"ט דהוי דשיל"מ כיון דאיסור יו"ט יש לו מתירין וכדברי הצ"צ הנ"ל. אך ראיתי במג"א (סימן שי"ח סק"ב) שפירש בדבריהם דכיון דלכהנים הוי דשיל"מ מש"ה אוסר במשהו אף לזרים ע"ש. וא"כ משמע דאדרבה מצד עצמו לא הוי דשיל"מ לזרים אע"ג דאיסור מחיצות יש לו מתירין כיון דאיסור זרות אין לו מתירין ולא כדברי הצ"צ הנ"ל. וקצת היה אפשר להוכיח כדברי הצ"צ הנ"ל מגמ' דנדרים (דף נ"ט ע"א) בהא דאמרינן דקונמות הואיל ואי בעי מיתשיל עלייהו ה"ל כדשיל"מ ולא בטיל ברוב. ופריך הגמרא והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלה ברוב כו'. וקשה דמאי פריך הגמרא לפמ"ש הפוסקים דלא הוי דשיל"מ אלא כשההיתר בא ממילא ואינו מחוסר מעשה רק דנדרים חשיב דשיל"מ משום שבידו לאיתשולי עלייהו (היינו קודם דאסיק הגמרא טעמא משום דקונמות מצוה לאיתשולי כו' צ"ל משום שבידו לאיתשולי וכדאמרי' בקידושין (דף ס"ב ע"ב) דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה, דמי). וכ"מ לשון הגמרא קונמות הואיל ואי בעי מיתשיל עלייהו ה"ל כדשיל"מ. וא"כ מה פריך הגמרא והרי תרומה כו'. הא בתרומה אי מיתשיל עלה הדרא לטבלה רק דטבל גופיה הוי דשיל"מ (כדאיתא שם ר"ד נ"ח) משום שיכול להפריש עליו ממ"א. והרי מבואר בתוספות פסחים (דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל) בשם הרשב"א דתרי הואיל לא אמרינן. ואם כן מאי מקשה הגמרא בנדרים מקונמות אתרומה. הא בתרומה ליכא היתר בחד הואיל וצ"ל הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והוי טבל והואיל אי בעי מפריש עליה ממ"א. ודילמא הכא נמי לא אמרינן תרי הואיל להיות דשיל"מ. ולכאורה משמע בדברי הרא"ש שם שכיון לתרץ זה במ"ש שם וז"ל ואע"ג דאי מיתשיל עלה הדרא לטבלה מ"מ מכלל תרומה יצא ע"י שאלה עכ"ל. ולא פירש כפשוטו דאע"ג דהדרא לטבלה מכל מקום יכול להפריש עליה ממ"א וכנ"ל. אלא דלא ניחא ליה לפרש קושיית הגמרא דנימא תרי הואיל להיות דשיל"מ וכנ"ל. אך דבריו צ"ב דמה בכך שיצא מכלל תרומה לכלל טבל ומה לי איסור זה או איסור אחר. והיה י"ל משום דקושיית הגמרא בנדרים שם הוא ממתניתין דמיירי בתרומה טמאה ע"ש. ויש לומר דבתרומה טמאה לזרים יש שני איסורים. (דמשום איסור זרות אין חילוק בין תרומה טהורה לטמאה. כמבואר ברמב"ם. פרק י' מהלכות תרומות ה"ו. וברפ"ט מהלכות סנהדרין. ומשום איסור עשה דתרומה טמאה דאסורה לכהנים יש לומר דאיסור זה ישנו גם כן בזרים והוי איסור מוסיף כו'). ומש"ה הוי דשיל"מ דאי מיתשיל עלה והדרא לטבלה הוי רק איסור טבל בלבד. ובכה"ג שיש שני איסורים ה"ל דשיל"מ היכא דאפשר שיהיה עליו רק איסור אחד. ולפ"ז יהיה מכאן ראיה להצ"צ הנ"ל דביצת טריפה שנולדה ביום טוב גם כן ה"ל דשיל"מ. אבל זה אינו דבהדיא משמע מדברי הרא"ש בנדרים שם דמיירי נמי בתרומה טהורה וא"כ ל"ל כנ"ל. וגם בעיקר דברי התוס' בפסחים (דף מ"ו ע"ב) הנ"ל מ"ש שם דתרי הואיל לא אמרינן (וכ"כ לפ"ד רש"י ע"ש). הנה מפירש"י בפסחים (דף ל"ח סע"א) מבואר דהיכא שבידו לעשות כן אמרינן תרי הואיל. והא דאמר שם הגמרא בבעיא דר"ל או דילמא חד הואיל אמרינן תרי הואיל לא אמרינן היינו משום דהתם לא הוי בידו. (וכבר כתבתי במ"א מה שי"ל ולחלק בין הנושאים). וכן מוכח נמי בגמרא דעירובין (ד"ל ע"ב) בהא דתנן סומכוס אומר אף בחולין ואילו לנזיר ביין לא פליג מ"ט אפשר דמיתשיל אנזירותיה א"ה תרומה נמי אפשר דמיתשיל עילווה כו' הדרא לטבלה כו' וליפרוש עלה ממ"א כו'. הרי דפשיטא להגמרא דלא שנא בין חד הואיל לתרי הואיל כיון דהוי בידו. מיהו הא בלא"ה סוגיא דעירובין התם לא סברה כסוגיא דנדרים דמסקנת הגמרא שם לחלק דקונמות מצוה לאיתשולי עלייהו משא"כ בתרומה. וא"כ מאי פריך בעירובין שם מנזיר אתרומה דנימא ג"כ הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כו'. וצ"ל דהתם שאני דבעינן רק שיהיה סעודה הראויה וכל שיש אופן אפשרות דמשוי לה סעודה ראויה שפיר דמי כיון דבלא"ה חזי לאחרים (וע"ש בתוד"ה וליפרוש). וא"כ אין ראיה משם ג"כ לענין דאמרינן תרי הואיל היכא שבידו כו'. אך בפשיטות יש לומר בגמרא דנדרים הנ"ל ובכוונת דברי הרא"ש שם דאין כאן תרי הואיל כלל. כיון דאיסור תרומה פקע ע"י שאלה לחוד. רק שאם ישאל עליו אז יתחדש לנו בו איסור טבל. ולענין זה שלא יתחדש בזה איסור אחר ע"ז אהני לן שפיר ה"ט הואיל ואי בעי מפריש עליו ממ"א וכיון דאיסורו של עכשיו ניתר ע"י חד הואיל ה"ל דשיל"מ שפיר ולענין איסור החדש שיבא אח"כ אמרינן גם כן רק חד הואיל. ולא דמי להך דפסחים (דף ל"ח סע"א) בחלה הלקוח בכסף מעשר שני דאיסורו של עכשיו הוא הוא עצמו אין לו היתר רק ע"י תרי הואיל. ומכש"כ דא"ש בפשיטות יותר לפ"ד הר"ן דטעמא דדשיל"מ לא בטיל היינו לרבנן דר"י דס"ל מב"מ בטיל הוא משום דאע"פ ששוין בדמיונם מכל מקום חלוקים הם במה שזה איסור וזה היתר משא"כ בדשיל"מ כו'. דלפ"ז ודאי י"ל דהא דמב"מ בטיל היינו דוקא באיסור מוחלט שאין לו היתר משא"כ באיסור תרומה כיון דאי מיתשיל עלה פקע שם תרומה מינה מש"ה אין שם איסור זה מחלק ומבדיל את השיווי דמב"מ. כיון שאפשר שיאבד שמו על ידי שאלה. ולענין שלא יתחדש בזה איסור טבל אמרינן הואיל ואי בעי מפריש כו'. ואין כאן תרי הואיל כלל. ועכ"פ מבואר דאין מכאן שום ראיה לדברי הצ"צ הנ"ל.
ד ומעתה נבוא לבאר וליישב הקושיות ע"ד הרמב"ם מר' יוחנן דפסחים ומגמרא דע"ז (דע"ד) הנ"ל. דהנה לדברי הר"ן בנדרים הנ"ל ולסברתו שם בטעמא דדשיל"מ לא בטיל מדין מין במינו כנ"ל. דה"ט שייך רק לענין תערובת במשהו. שלא יתבטל. אבל לא שייך כלל להחמיר בספיקא דרבנן בדשיל"מ מה"ט. ובזה תמהו עליו מגמרא דביצה (דף ד' ע"א) רא"א לעולם ספק יו"ט ספק חול כו' וכל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל. דעיקר שינויא קאי אהא דקתני וספיקא אסורה. ולשיטת הר"ן מה משני ר"א ומה ענין ביטול לספיקא וכנ"ל. ואי נימא כמ"ש המפרשים דלרב אשי ודאי צ"ל כסברת רש"י דעד שתאכלנו באיסור כו'. משא"כ לסברת המקשן שם וכן לשינויא דר"פ התם. דס"ל דדשיל"מ לא בטיל ומ"מ ס"ל דאין להחמיר בספיקו אינהו ס"ל דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדין מב"מ וכסברת הר"ן הנ"ל. לפ"ז י"ל על קושייתנו בגמרא דע"ז הנ"ל דפריך וליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ. די"ל דמ"ש הרמב"ם דחמץ הוא דשיל"מ היינו משום דפוסק כרב אשי בביצה שם דספק דרבנן נמי אסור בדשיל"מ וממילא ע"כ דטעמא דדשיל"מ הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כנ"ל. וממילא להך טעמא חמץ בפסח נמי הוי דשיל"מ מש"ה וכנ"ל. משא"כ הגמרא בע"ז שם דבעי לשנויי מתניתין דהתם לכ"ע. והא לר"פ בביצה שם דאיהו לא ס"ל להחמיר בספק דרבנן בדשיל"מ רק לענין תערובת הוי במשהו וכסברת הר"ן הנ"ל. ולדידיה לא הוי חמץ בפסח דשיל"מ כלל מה"ט וכנ"ל. וא"כ לדידיה תיקשי במתניתין דע"ז שם דליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח והגמ' בע"ז בעי לשנויי לכ"ע. וא"ש. ובזה מיושב גם כן מה שהקשה בתשובת צ"צ שם. שפוסק דביצת ספק טריפה שנולדה ביו"ט דהוי דשיל"מ. דא"כ מה פריך הגמ' בביצה שם (דף י"ג ע"ב) בברייתא דוספיקא אסורה דאי בספק טריפה אם כן הוי דבר שאין לו מתירין ותבטל ברובא כו' דילמא מיירי בביצת ספק טריפה שנולדה ביום טוב דהוי דשיל"מ. והצ"צ שם נדחק מאוד ליישב קושיא זאת. ולהנ"ל ניחא בפשיטות דודאי למסקנת רב אשי דקיי"ל כוותיה דטעמא דדשיל"מ הוא משום עד שתאכלנו כו'. ממילא גם ביצת טריפה שנולדה ביום טוב הוי דשיל"מ דכמה דאפשר למיעבד בהיתרא הוי דשיל"מ וכסברת רש"י הנ"ל. משא"כ הגמרא שם בתחלת הסוגיא דהוה קיימינן בסברת הר"ן בהא דדשיל"מ לא בטיל וכנ"ל. ממילא ביצת טריפה שנולדה ביום טוב לא הוי דשיל"מ כלל להך סברא כיון שאין סופו להיות היתר גמור וכנ"ל. וא"כ מש"ה לא הוה מצי לאוקמי בביצת ספק טריפה שנולדה ביו"ט כנ"ל ולק"מ. וכן י"ל בזה קושיית הש"ך ביו"ד (סי' ק"ב סק"ז) וכמבואר למעיין.
ה אלא דמ"מ לקושטא דמילתא אין נראה לומר שיחלקו האמוראים בטעמא דדשיל"מ בסברות אלו, אי כרש"י או כהר"ן. וגם לפ"ז עיקר שינויא דרב אשי בזה הוא שחידש סברא זו דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דמש"ה ספיקא דרבנן אסור בדשיל"מ. והעיקר חסר בדבריו. ומלבד כל זה הנה הדבר מבואר דהר"ן גופיה ע"כ ס"ל טעמא של רש"י ג"כ דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאי נימא רק טעמו של הר"ן דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדין מין במינו כנ"ל. יש הרבה תשובות בדבר וסתירות רבות עד שא"א ליישב שיטה זו על מכונה. ואף שאין מן הראוי להאריך בענין דדשו ביה רבים (ועיין בתשו' פ"א סימן א') מכל מקום ההכרח לבאר קצת ולברר הסברות בראיות מכריחות. והנה מלבד דקשה ע"ד הר"ן אם כן מה משני רב אשי בביצה שם כנ"ל. וע"ק לדברי הר"ן כמו שהקשה בתשובת נו"ב (מ"ת חיו"ד ס"ס נ"ג) לפמ"ש התוס' בכ"ד לר' יהודה דמין במינו לא בטיל דהיינו דוקא בדבר לח הנבלל ומתערב דומיא דדם הפר ודם השעיר. אבל יבש ביבש מודה ר"י דמב"מ בטיל. א"כ לדידן בדשיל"מ דאתינן עלה מחמת מב"מ לשיטת הר"ן הנ"ל דבכה"ג שסופו להיות ניתר בזה מודו רבנן לר"י דמב"מ לא בטיל. מ"מ ביבש ביבש אמאי לא בטיל בדשיל"מ כמו בביצה שנתערבה באלף. (וכן בעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט דפריך עלה הגמ' משום דשיל"מ). והנו"ב שם השיב לשואלו קושיא זו דהתוספות לא ס"ל סברת הר"ן בדשיל"מ. והר"ן לא יסבור כהתוס' בהא דמודה ר"י ביבש ביבש. ומ"ש השואל דהר"ן גופיה כתב סברת התוספות. זכרונו כוזב לו. עכ"ד הנו"ב. והוא לא ראה דברי הר"ן בחידושיו לגיטין (דף נ"ג ע"ב) בשם הראב"ד דמודה ר"י ביבש ביבש דמב"מ בטיל. ונראה שהר"ן גופיה הסכים לזה שם. ואם כן קשה ע"ד הר"ן מדשיל"מ דלא בטיל אף יבש ביבש. וע"ק ע"ד הר"ן אם נימא כהסוברים דבאיסור דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטיל (והובא לעיל בסימן הקודם) ואמאי בדשיל"מ אפילו באיסור דרבנן לא בטיל. אלא שד"ז אינו מוסכם דמודה ר"י באיסור דרבנן דמב"מ בטיל. ואין להקשות מזה על הר"ן. ומ"מ קשה בריש ביצה (דף ד' ע"ב) דא"ר מתנא עצים שנשרו מן הדקל כו'. ולר"א דאמר כל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל מא"ל ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעיניה כו'. והך מימרא דרב מתנא איתא נמי בשבת (דף כ"ט ע"א) ושם בגמרא הגירסא א"ר מתנא אמר רב עצים שנשרו כו'. ולהך גירסא בלא"ה קשה מאחר דמרא דשמעתא הוא רב והא רב ס"ל כר"י דמב"מ לא בטיל, (בפסחים דף כ"ט ע"ב, ובע"ז דע"ג ע"ב, ובחולין ד"ק ודק"ח ע"א) ולמה פריך הגמרא עלה רק משום דשיל"מ אליבא דרב אשי. ולא מקשה בפשיטות לרב לטעמיה דמב"מ לא בטיל. וע"כ משום דבאיסור דרבנן מודה דמב"מ בטיל. או משום דביבש ביבש מודה דמב"מ בטיל וכנ"ל, ומכל מקום מקשה הגמרא דלא ליבטיל משום דשיל"מ. ולשיטת הר"ן דטעמא דדשיל"מ הוא רק משום מב"מ אם כן לרב דס"ל מב"מ לא בטיל אין שום נ"מ לדידיה בין דשיל"מ ובין דבר שאין לו מתירין. (אם לא דנימא דהר"ן אינו גורס כגירסתנו בשבת שם דא"ר מתנא אמר רב. וסמי מכאן רב). ובעיקר דברי הר"ן בטעם דשיל"מ משום דבזה שסופו להיות היתר מודו רבנן דר"י דמב"מ לא בטיל. אינו טעם עצמי בהחלט כלל. דהא הר"ן גופיה מודה דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא רק מדרבנן. (וכמפורש בגמרא דב"מ דף נ"ג ע"א). וכ"כ הר"ן בנדרים שם בתוך דבריו (בדף נ"ב ע"א) וז"ל ומש"ה אמרינן בדשיל"מ נטו רבנן משום חומרא לדר"י כו' עכ"ל. וכן כתב עוד הר"ן שם (דף נ"ח ע"א סד"ה אבל לאכילה). וז"ל דלביעור כיון שיש לו מתירין אוסרת בכ"ש והא חומרא בעלמא היא עכ"ל. וכ"כ הר"ן גם כן להדיא בפסחים פכ"ש בסוגיא דחמץ במשהו דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדרבנן ע"ש. אלא דלכאורה היה נראה בדברי הר"ן במ"ש שם דלרבנן דר"י דאמרו דלהכי לא מבטל דם הפר לדם השעיר משום דעולין אין מבטלין זא"ז היינו ששניהם שוים שכשירים לזריקה. וה"ה לשאר דברים ששוים בהיתרם דגם כן אין מבטלין זא"ז משא"כ כשחלוקין באו"ה אע"פ ששוין בעצם ה"ל כמין בשאינו מינו לרבנן דר"י. ומזה מבואר דברי הר"ן דבששוין בהיתרן לגמרי מדאורייתא אין מבטלין זא"ז. והא דדשיל"מ מדרבנן היינו משום דעדיין אינם שוים בהיתרם עכשיו. רק שהאיסור סופו להיות היתר כו'. אך זה אינו דהא הר"ן גופיה הוא מהסוברים דהיתר בהיתר בטיל וכמ"ש בתשובת הר"ן (סימן נ"ז וסימן נ"ט) שנשאל שם אם מותר לטחון כאחת החטים המבוקעות עם שאינן מבוקעות קודם הפסח. דאי היתר בהיתר לא בטיל אם כן לא יתבטל עד לאחר איסורו וה"ז מבטל איסור לכתחלה. ופשיט לה הר"ן ממתניתין דרפ"ט דכלאים בצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז כו'. וש"מ דהיתר בהיתר בטיל. וה"נ מותר לטחון הכל ביחד. עכ"ד הר"ן שם. הרי דהר"ן גופיה ס"ל דהיתר בהיתר בטיל, (ול"ל דהא דבטיל הוא רק לענין זה שלא יחול עליו אח"כ שם איסור. דמ"מ השתא קודם שנאסר ל"ש ביה כלל ביטול). ועוד קשה דמדברי הר"ן בנדרים שם מוכח דה"נ באיסור באיסור ג"כ לא בטיל מב"מ לרבנן דר"י כיון ששניהם שוים באיסור. וכן כתב הר"ן בהדיא בנדרים (דף נ"ט ע"ב ד"ה שאני). דאיסור באיסור לא בטיל אע"פ שאין האיסורים שוים כיון שמ"מ שניהם איסור. ומשמע דמדאורייתא לא בטיל. (ובסוף דבריו קיהה קצת ע"ש). וקשה דהא בזבחים (דע"ח ע"א) אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור כו', ש"מ איסורין מבטלין זא"ז כו'. הרי דאיסור באיסור גם כן בטיל אע"ג דהתם הוי מין במינו. (ואף שהיה אפשר לומר קצת לפ"ד הא"ז שהביא הב"י ביו"ד בסימן צ"ח דאיל ושור ועז שלשה מינים הם. וי"ל דר"ל בזבחים מיירי בכה"ג דהוי מין בשאינו מינו. מכל מקום זהו דוחק ולא משמע כן כלל. וגם דהא לפ"ד האו"ה בחתיכות הוי הכל מין במינו וס"ל דהא"ז מיירי בשלימין. ועוד דהא הר"ן בנדרים שם (דף נ"ב ע"א) דעתו דבששוין ממש עכשיו (בהיתר או באיסור) לא בטיל אף מין בשאינו מינו לרבנן דר"י ע"ש בדבריו. ואף אם נימא שדברי הר"ן בנדרים שם במחלוקת שנויה דר' אלעזר פליג אר"ל בזבחים שם (דף ע"ט ע"א) וס"ל דאין איסורים מבטלין זא"ז. ולדברי הר"ן נימא דה"ט דר"א דכיון ששוין באיסור ה"ל דומיא דדם הפר ודם השעיר דאין מבטלין זא"ז. גם בזה לא יתיישב כלל. מלבד דאינו במשמע לומר בסוגיא דנדרים (דף נ"ט ע"ב) שם גבי ליטרא מעשר ירק שזה תלוי בפלוגתא דר"ל ור"א בזבחים ע"ש. וגם דא"כ אליבא דר"ל תיקשי אמאי דשיל"מ לא בטיל כיון דלדידיה מב"מ בטיל אף בששניהם שוים לגמרי ששניהם איסור, (וה"ה בששניהם היתר ג"כ). ול"ל סברת הר"ן בדשיל"מ אליביה ותו דר' אלעזר בזבחים שם דאמר אין איסורים מבטלים זא"ז לא אמר כן אלא להלל דס"ל אין מצות מבטלים זא"ז כו' ע"ש. והא חלוקים עליו חבריו על הלל כדאמרינן בפסחים (דף קט"ו ע"א) ולא איתמר הלכתא לא כהלל כו' ובטור י"ד סימן צ"ח פסק כר"ל דאיסורים מבטלים זא"ז והרמב"ם בהלכות פהמ"ק שפסק כמ"ד אין איסורים מבטלים זא"ז. גם כן כתבו האחרונים בדעתו שזהו רק בקדשים דאמרינן רואין כו' (וכמ"ש התוס' בזבחים שם ד"ה הא דרבים), משא"כ שאר איסורים מבטלים זא"ז, ואכמ"ל). וגם לא משמע כלל לומר בטעמא דר"א בזבחים שם משום סברת הר"ן הנ"ל. ומבואר למעיין. והשתא ודאי לר"ל דס"ל דאיסורים מבטלים זא"ז אף במב"מ וכנ"ל בודאי לדידיה ל"ל סברת הר"ן בנדרים הנ"ל. וממילא ה"נ לר"א דפליג אר"ל התם מ"מ בזה לא פליג וכנ"ל. ועוד קשה ע"ד הר"ן בנדרים שם בסוף דבריו שביאר דברי הרי"ף בפת שאפאה עם הצלי דאסור לאוכלה בכותח אע"ג דקיי"ל ריחא לאו מילתא מ"מ הוי דשיל"מ כו'. והעלה הר"ן דטעמיה דכיון דמצי למיכלה השתא בבישרא הוי דשיל"מ. ובכה"ג מחמרינן אף בשאינו מינו כו'. ותמה עליה הגרע"א (בתשו' ס"ס קפ"ט) ממתניתין דכלאים דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז דאם רוב מן הגמלים מותר כו'. והא התם גם כן ה"ל דשיל"מ עכשיו שיכול ללובשו בלא פשתן ולמה בטל הצמר רחלים בגמלים ע"ש. וכל אלה הם תמיהות עצומות ע"ד הר"ן בנדרים הנ"ל. ומכל זה ההכרח לומר דהר"ן ס"ל גם כן טעמא דרש"י דדשיל"מ לא בטיל הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. אלא דמהא דדשיל"מ במשהו הוי רק במינו ולא בשאינו מינו. מפאת זה הכריח הר"ן דלא החמירו חכמים בדשיל"מ שיהא במשהו רק משום דבזה מצאו טעם וסברא שלא יתבטל בדשיל"מ וכמו שנבאר לפנינו. ולעולם עיקר החומרא דדשיל"מ מחמת הסברא דעד שתאכלנו באיסור כו'. ואם נימא כן בדברי הר"ן יהיו דבריו נכונים וקיימים. ויתיישבו כל הקושיות והתמיהות הנ"ל. ושיטתו מחוורת באין גמגום. ועיקר הסברא בזה דבתערובת לח בלח שנהפך האיסור להיות היתר לא היה שייך כלל לומר בזה עד שתאכלנו באיסור כו' דבכה"ג שכבר נאבד שמו של האיסור ונהפך להיות היתר לא היו מחמירים כלל בזה בדשיל"מ שלא יתבטל. אלא שסמכו רבנן חומרא זו אהך דמין במינו לא בטיל דגלי קרא דדם הפר ודם השעיר. דר"י גמר מהכא דבעלמא נמי מב"מ לא בטיל וכמו שהסביר הר"ן בטעמו שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו כו' ולרבנן דר"י דאמרו מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז אף שגזה"כ הוא בעולין לגבי מזבח שאין מבטלין זא"ז ולא במידי אחריני. מכל מקום מצד הסברא כל שני דברים ששוין בהיתר או ששוין באיסור דדמי להא דעולין דמסתבר שמצד ההשתוות שבהם מחזקים זא"ז. בזה החמירו חכמים גם כן שלא יבטלו זא"ז. וכמו בעלמא דכל חומרות החכמים הוא בדדמי לדאורייתא. וה"נ הכא אע"ג דגזה"כ הוא בעולין דוקא מ"מ החמירו חכמים בדדמי להו בסברא ובטעמא ומכלל זה החמירו בדשיל"מ. זהו כוונת דברי הר"ן. והשתא ניחא הך דזבחים הנ"ל דאיסור באיסור מין במינו מ"מ מדאורייתא בטיל וכנ"ל. וכן בהיתר בהיתר וכנ"ל. ואין להקשות גבי היתר בהיתר דמ"מ מדרבנן לא ליבטל. הא לק"מ. דהא כל פעולת הביטול הוא רק שאחר כך לא יחול עליו האיסור. וכיון דסוף סוף אחר איסורו ממילא בטיל כדין איסור בהיתר. ולמה יחמירו בזה מדרבנן דלא ליבטל עד אחר איסורו. דאין נ"מ בזה רק לענין לדון דחשוב כמבטל איסור לכתחלה. דהא גופא מדרבנן (ומדאורייתא שרי לבטל איסור לכתחלה לרוב הפוסקים). ואין מקום להחמיר מדרבנן בביטול היתר בהיתר וכמבואר. והשתא ניחא גם כן הא דדשיל"מ לא בטיל ביבש ביבש. אף דלר"י מין במינו בטיל ביבש ביבש. דבדשיל"מ לא בטיל מטעם דעד שתאכלנו באיסור כו'. דהר"ן לא הוצרך לסברתו בדשיל"מ משום מב"מ רק לענין תערובת לח בלח שנהפך האיסור להיות היתר ובזה לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור כו'. אבל בתערובת יבש ביבש דלא נהפך האיסור להיתר. (ומש"ה אסור לאוכלן יחד כמבואר ר"ס ק"ט ע"ש). ממילא בדשיל"מ לא בטיל מטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וכפירש"י. והר"ן מודה בזה לרש"י (אלא דמ"מ ביבש ביבש נמי לא החמירו בדשיל"מ רק מב"מ כמו בלח בלח דהתם עיקר סמך שלהם משום מב"מ וכנ"ל והשתא נמי לק"מ לשיטת הר"ן בדברי הרי"ף גבי פת שאפאה עם הצלי כו' ממתניתין דכלאים כנ"ל דלא כ"כ הר"ן רק בתערובת לח בלח דבזה לר"י מב"מ לא בטיל מה"ת ולרבנן דר"י היכא שיש צד היתר עכשיו (למיכליה בבישרא) לא בטיל מדרבנן אף בשאינו מינו משא"כ בתערובת יבש ביבש דר"י נמי מודה דבטיל דלא הוי דומיא דדם הפר ודם השעיר. וממילא ה"נ לרבנן דר"י אין להחמיר בזה מדרבנן דלא ליבטיל מחמת מב"מ מצד השיווי שבהם כיון דלא דמי כלל לדם הפר ודם השעיר וכנ"ל, ובתערובת יבש ביבש מודה הר"ן דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא רק מטעם משום דעד שתאכלנו באיסור כו'. וממילא לא הוי דשיל"מ עד שיהא ההיתר לאותו דבר שנאסר בו מתחלה וכמו לשיטת רש"י. דביבש ביבש ל"פ כלל הר"ן על רש"י ומש"ה בצמר גמלים וצמר רחלים אין כאן דשיל"מ כלל וכמבואר. ומיושב הכל. ואחר שביארנו דהר"ן נמי ע"כ ס"ל טעמא דרש"י דעד שתאכלנו באיסור כו'. ממילא נסתרו דברי המפרשים הנ"ל שפירשו בביצה שם דפליגי אמוראי בטעמא דדשיל"מ וכנ"ל. ול"ל דר"פ לא ס"ל ה"ט דעד שתאכלנו באיסור כו' דהתם קאי בנתערבה הביצה באלף דכולן אסורות. (דמשמע דבתערובת יבש ביבש מיירי). ובזה ליתא לסברת הר"ן משום מב"מ כנ"ל. וגם כבר מבואר דמה"ט דהוי מב"מ משום זה לחוד לא היו חכמים מחמירים כלל בדשיל"מ אי לאו טעמא דעד שתאכלנו כו'. ומעתה שביארנו דל"פ אמוראי דהתם בטעמא דדשיל"מ כנ"ל. אם כן הדק"ל על הרמב"ם מגמרא דע"ז (דף ע"ד) הנ"ל ומר' יוחנן דפסחים הנ"ל. (מיהו מ"ש לעיל לענין הנידון של הצ"צ בביצת טריפה שנולדה ביו"ט דתליא בין הני טעמי דרש"י ודהר"ן כנ"ל. וגם דנ"מ בינייהו לענין חמץ בפסח בסברא דחוזר לאיסורו לשנה הבאה כנ"ל. השתא נמי י"ל כן. דלפ"ד הר"ן כל שחלוקים זמ"ז באו"ה הוי כמו אינו מינו דבטיל בדשיל"מ. וא"ל יותר):
ו אך י"ל דברי הרמב"ם באופן זה. דהנה הר"ן בפ' כ"ש השיב ע"ד הרמב"ם והרמב"ן דס"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ דכיון דחומרא דדשיל"מ מדרבנן היא ואין להחמיר אלא כשעתיד להיות נותר לגמרי. אבל בחמץ בפסח דמדרבנן אסרוהו אחר זמנו גם כן אין ראוי להחמיר עליו חומרת דשיל"מ בתוך זמנו ואע"ג דתערובת חמץ שרי אחר הפסח א"כ אין ההיתר רק משום תערובת ולא הוי דשיל"מ עכ"ד הר"ן. והיא טענה נכונה לכאורה. ועוד צ"ל מ"ש הלח"מ (ספ"ד מהלכות חו"מ) שהקשה לשיטת הרמ"ך בדברי הרמב"ם (שהובא בב"י סי' תמ"ב והסכימו עמו האחרונים לדינא). שהרמב"ם (בפ"א מהלכות חו"מ ה"ו) פסק כחכמים דר"א בכותח הבבלי דבשאין בו כזית בכא"פ פטור. ופסק ג"כ (בפ"ד שם ה"ח) כר"א דעוברין בב"י על תערובת חמץ. ותירץ הרמ"ך לחלק בין איסור אכילה לאיסור שהייה דבשאין בו כזית בכא"פ אין הכזית מצטרף לענין אכילה כיון שאינו אוכלו בב"א. משא"כ לענין ביעור חייב לבערו מן התורה דהכזית מצטרף מאליו (וסברתו בזה י"ל כעין מ"ש התוספות בבכורות (דף כ"ג ע"א) לענין טומאת משא דלא בטיל ברובא. דלענין אכילה כל משהו ומשהו שנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטיל משא"כ לענין משא שנושא הכל בב"א. ואף דמוכח שם מדברי התוספות דהא דבטומאת משא לא שייך ביטול זהו רק מדרבנן. מ"מ דעת הרמב"ם שם שזהו מדאורייתא ועיין מל"מ ספ"א מהלכות מטמאי משכב. וברמב"ם סוף פ"א מהלכות אה"ט. ויש בזה אריכות דברים, ואכמ"ל). וה"נ לענין ב"י דחמץ בפסח דמי לטומאת משא שהרי משהה הכל בב"א. והקשה הלח"מ לשיטת הרמ"ך הנ"ל אם כן היאך פסק הרמב"ם דחמץ בפסח במשהו מטעם דשיל"מ. הא כיון דאיכא בתערובת כזית חמץ אפילו בתוך כמה זיתים עובר עליו בב"י, ואם קיים תערובת זה עד לאחר הפסח הוא אסור כיון שע"ע בב"י בפסח (כמ"ש הה"מ). ואם כן הרי תערובת זה אין לו מתירים. ותירץ הלח"מ דגזרו על כזית אטו פחות מכזית. ותירוצו הוא דוחק גדול. אלא שקושייתו מעיקרא ליתא לפ"ד המ"א והח"י ר"ס תמ"ב דס"ל בדעת הרמ"ך דאם נתבטל החמץ ברוב במינו או בששים באינו מינו דמדאורייתא מותר לאוכלו לכתחלה (דהחמץ כמאן דליתיה) ממילא לא שייך שיעבור עליו בב"י, (דא"ע בב"י על דבר המותר באכילה, והא איתקש השבתה לאכילה). אלא בשנתערב בשאינו מינו פחות מס' רק שאין בו כזית בכא"פ דהא דלא לקי על אכילתו היינו משום שאין מצטרף הכזית כיון שאינו אוכל אותו בב"א. בזה הוא שסובר הרמ"ך דלענין ביעור הכזית מצורף מאליו וכנ"ל. (דהא לענין אכילה גם החמץ כמאן דאיתיה רק דנפטר משום שאין הכזית במ"א. וזה ל"ש לענין ב"י). ואם כן שפיר הוי חמץ בפסח במשהו משום דשיל"מ (דכל זמן דליכא ששים כנגדו בלא"ה אסור כשאר איסורים. ובשיש ששים כנגד החמץ הא שרי להשהותו עד אחר הפסח ואז יהיה מותר באכילה. ומש"ה ה"ל דשיל"מ. ואע"ג דע"כ לסמוך על הביטול לענין ב"י מ"מ לענין אכילה ה"ל דשיל"מ. וכמ"ש לעיל. ויש לתמוה על הלח"מ, מלבד שדברי המ"א והח"י הנ"ל מסתברים דודאי ל"ל שיהיה חמץ בפסח במשהו מדאורייתא לענין ב"י. וגם אם הלח"מ לא הבין בדברי הרמ"ך כדבריהם. אם כן למה ניחא ליה להלח"מ שם אם נימא דהך תערובת חמץ יהיה מותר אחר הפסח. דמ"מ היאך חשוב זה דשיל"מ אם איתא דמדאורייתא אסור להשהותו. אע"כ דפשיטא דחמץ המותר באכילה מותר להשהותו כנ"ל. ואם כן פשיטא גם כן דתערובת זה יהיה שרי אחר הפסח. ומאי קשיא ליה להלח"מ. אלא דמ"מ קושיית הלח"מ נכונה. דאף שהעלינו לעיל דהא דחמץ הוי דשיל"מ אע"ג דע"כ אין לסמוך ולהתיר להשהותו עד אחר הפסח מטעם שנתבטל לענין ב"י, מ"מ לענין איסור אכילה עד שתאכלנו באיסור כו' דאח"כ יהיה מותר באכילה שלא מטעם ביטול. וכ"ז להסוברים דלענין ב"י נמי שייך ביטול אבל לדברי הרמ"ך הנ"ל דלענין ב"י לא שייך כלל ביטול וכמו שביארנו לעיל מהתוספות דבכורות (דף כ"ג). וכל ההיתר להשהותו הוא דכיון שנתבטל לענין היתר אכילה ממילא לא שייך שיעבור עליו בב"י וכנ"ל. והרי ע"כ לסמוך בזה על הביטול שנתבטל לענין היתר דאכילה ואז שרי גם כן להשהותו. דאי לאו דהותר באכילה לא היה מתבטל כלל לענין שהייה והיה ע"ע בב"י. וא"כ לא שייך כלל לומר עד שתאכלנו באיסור כו' דסוף סוף ע"כ לסמוך על זה שנתבטל והותר לאכלו תוך הפסח ועי"ז מתירים להשהותו שא"ע בב"י גם כן מטעם דשרי באכילה בפסח ואין זה בגדר דשיל"מ כלל. והיא קושיא אלימתא. (אף דאפשר שהלח"מ לא כיון בזה, אבל דבריו נכונים באופן זה), ותירוץ הלח"מ הוא דוחק גדול. העולה מדברינו דצ"ל, דברי הרמב"ם מכמה קושיות. א' מר' יוחנן דפסחים. ב' מסוגיא דע"ז (דף ע"ד ע"א). ג' קושיית הר"ן. ד' קושיית הלח"מ. ה' מה שפקפקנו לעיל מאחר דע"כ לסמוך על הביטול להתיר להשהותו וממילא לא הוי דשיל"מ כלל לפמ"ש לעיל דלא כהצ"צ וכנ"ל:
ז ולכאורה היה נראה ליישב כל הקושיות הנ"ל בביאור סוגיית הגמרא במקומו. דפסק רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו כו' במשהו כרב. ופירש רש"י דרבא גם כן ס"ל כרב בכל התורה דמב"מ לא בטיל אמנם כל הפוסקים נחלקו עליו והוכיחו דרבא גופיה ס"ל דמב"מ בטיל בכל התורה אלא דבחמץ בפסח ס"ל במשהו כרב משום חומרא דחמץ או משום דשיל"מ. (ובמ"א ביארתי בזה דברי רבא אי מב"מ לא בטיל בכל התורה). ולכאורה י"ל בזה מאחר דהגמרא אמר בהדיא אהא דאמר רב חמץ במשהו דאזיל לטעמיה דס"ל בכל התורה מב"מ במשהו. ור' יוחנן לטעמיה דמב"מ בטיל ס"ל דחמץ בפסח בזמנו בששים. ורבא ס"ל בכל התורה מב"מ בטיל ואפ"ה חמץ בפסח במשהו. והוא מכריע בזה כדעת שלישית דלא כרב ודלא כרבי יוחנן. ולאו הכי אורחא דתלמודא. וע' בתוס' ב"מ (דף ל"ו ע"ב) ד"ה את מהימנת, ובפירש"י ותוספות סנהדרין (דף כ"ד ע"ב ד"ה רבא). אלא י"ל בפירושא דשמעתתא לפ"ד הרמב"ם דס"ל דחמץ בפסח במשהו מטעם דשיל"מ. דטעמא דהלכתא דפסק רבא הוא דלדידן ודאי הוי חמץ דשיל"מ. משא"כ מעיקר הדין שפיר פליגי ביה רב ור' יוחנן אי הוי במשהו או בששים וכל מר לטעמיה אזיל וכנ"ל. דבימי חכמי המשנה לא היה שייך כלל לדון על חמץ בפסח דין דשיל"מ וכמו שנבאר. ומה"ט נמי שפיר פריך הגמרא בע"ז שם דליתני במתניתין ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח כו'. דהא דחמץ בפסח הוי דשיל"מ אינו משום דתערובת חמץ שרי אחר הפסח, דבזה תיקשי קושיית הר"ן הנ"ל וגם קושיית הלח"מ לדברי הרמ"ך וכנ"ל. אלא הוי דשיל"מ משום דאחר הפסח יהיה שרי בעיניה אף מדרבנן. משום דקיי"ל כרב דאמר הבודק צריך שיבטל (פסחים דף ו' ע"ב) דשמא ימצא גלוסקא כו' וכבר כתב הר"ן ריש פסחים דבימי חכמי המשנה לא היה עדיין תקנה זו ותנא דמתניתין לא בעי ביטול כלל. אלא שבא רב יהודה אמר רב וחידש להצריך ביטול אחר הבדיקה כו'. ומעתה י"ל דקודם תקנת רב דהבודק צריך שיבטל אין בחמץ בפסח דין דשיל"מ כלל מטעמים שכתבנו לעיל מדברי הר"ן ומדברי הלח"מ לפ"ד הרמ"ך כנ"ל. משא"כ אחר תקנת רב דהבודק צריך שיבטל וממילא סתם חמץ הנמצא בפסח הוא חמץ שביטלו כמ"ש הפוסקים. (דכמו דאמרינן בפסחים דף ד' ע"ב דסתם בתים בדוקים הם והכל חבירים הם אצל בדיקת חמץ. ומחזקינן דמסתמא כאו"א קיים תקנת חכמים לבדוק. וה"נ אמרינן כן לענין תקנת הביטול). ואם כן סתם חמץ הוי שפיר דשיל"מ דמדאורייתא ודאי יכול להשהותו עד אחר הפסח כיון שביטלו. (ואף דמדרבנן אסור להשהותו, הא לענין זה בטיל בתערובת שפיר. אבל מ"מ לענין האיסור דאורייתא יש לו היתר שלא מחמת ביטול בתוך התערובת). ולפמ"ש בתשובה סי' כ"ב שהעיקר להלכה דחמץ שביטלו וגם לא היה מזיד במה שלא ביערו אז מותר לאחר הפסח בעיניה אף מדרבנן (וכפסק התשב"ץ ח"ב סי' קצ"ט). אם כן הך חמץ הוי דשיל"מ גמור. שאחר הפסח יהיה שרי לגמרי אף מדרבנן ואפילו בעיניה בלא תערובת. אלא דמ"מ זה ודאי אם במקרה ימצא חמץ שלא ביטלו קודם הפסח או בעבריין שעבר במזיד על תקנת חכמים דהבודק צריך שיבטל ואם כן הא חמץ זה הוי דבר שאין לו מתירין כיון שאסור להשהותו מדאורייתא (אם לא נסמוך על ביטולו בתערובת וכנ"ל). מכל מקום בזה לא פלוג רבנן והשוו חכמים מדותיהם בזה שגם חמץ זה לא יצא מהכלל שאוסר במשהו כיון דעכ"פ סתם חמץ הוא דשיל"מ וכנ"ל, באופן דהא דחידש לן רבא דחמץ בפסח הוא דשיל"מ הוא לדידן אחר תקנת הביטול וכנ"ל. משא"כ פלוגתא דרב ור' יוחנן הוא מעיקר הדין אי חמץ בפסח במשהו או לא. וכמו שבימי המשנה שאין לחב"פ דין דשיל"מ כלל וכנ"ל. ובזה מיושבים כל הקושיות. רק שדחוק קצת לומר דרב ור"י פליגי רק מעיקר הדין וכנ"ל:
ח אך העיקר בזה לפמ"ש והעליתי בתשו' (סימן כ"ב) בביאור דברי הירושלמי דפסחים והובא ברא"ש (פכ"ש סימן ד') הפקיר חמצו בי"ד אחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור ר"ל אמר מותר, ומסיק דר"י חייש להערמה ור"ל לא חייש להערמה. (ובפר"ח סי' תמ"ח סק"ה ביאר דברי הירושלמי דמיירי במי שבדק וביטל כדין ונמצא שם חמץ אחר הפסח דלא עבר אפילו באיסורא דרבנן. ובהא פליגי ר"י ור"ל אי חיישינן להערמה). והב"י בסי' תמ"ח כתב דידוע דהלכה כר"י לגבי ר"ל. ושם הוכחתי דהכא קיי"ל כר"ל, והא דאמר רבא ביבמות (דף ל"ו ע"א) דהלכה כר"ל בהני תלת לא קאי רק על מה דפליגי ר"י ור"ל בבבלי ולא במה דפליגי בירושלמי. והבאתי ראיות לדבר. ובזה מיושב גם כן דעת בעל העיטור שפסק בחמץ שביטלו שאסור באכילה ומותר בהנאה. ותמה עליו הטור שם דמ"ט לחלק בזה בין אכילה להנאה. אמנם לדברינו הדבר מבואר. דבעה"ע פוסק כר"ל דירושלמי הנ"ל. והא דאוסר באכילה אזיל לטעמיה דגם בחמץ של נכרים שעבר עליו הפסח פסק בעה"ע דאסור באכילה. וכמ"ש הטור משמו ר"ס תמ"ח ע"ש. ושם ביארתי זה. וכן מבואר להדיא ברי"ו בשם התוספות דפסקו בזה להיתר. ולפ"ז י"ל בפשיטות דהא דפסק רבא הלכתא דחמץ בפסח במשהו דלהרמב"ם הוא מטעם דשיל"מ היינו משום דהלכתא כר"ל דהירושלמי. דחמץ שביטלו הנמצא אחר הפסח שרי באכילה. וכיון דסתם חמץ הנמצא הוא חמץ שביטלו דשרי אחר הפסח אף בעיניה בלא תערובת מש"ה הוי דשיל"מ. ושאר חמץ שלא ביטלו או שהניחו במזיד מ"מ הוי במשהו דלא פלוג רבנן אע"ג דחמץ זה אין לו מתירין מ"מ הוי במשהו כיון דסתם חמץ הוא דשיל"מ כנ"ל. והשתא א"ש דר' יוחנן לטעמיה דס"ל בירושלמי דחמץ שביטלו הנמצא אחר הפסח אסור. וממילא לדידיה לא הוי חמץ דשיל"מ כלל. מש"ה ס"ל לר' יוחנן דחמץ בזמנו בנותן טעם דר' יוחנן לטעמיה כנ"ל. ובזה מיושבים כל הקושיות. וא"ש דברי הרמב"ם לנכון בס"ד.