תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן יח
אע"ד מחלוקת הפוסקים בחמץ בפסח אי הוי דשיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה. והוא מחלוקת הרמב"ם והמרדכי הובא ברמ"א יו"ד ס"ס ק"ב. הנה מתחילה צ"ל בקושיית הרמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים שכתב שם גם כן דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. והקשה דא"כ מ"ט דר' יוחנן דאמר חמץ בזמנו בנ"ט (ובלאחר זמנו כר"ש ס"ל דשרי). ותירץ דר' יוחנן ס"ל דפליגי רבנן אר"ש בנדרים (דף נ"ח ע"א) דאמר דכל דבר שיל"מ לא נתנו בו חכמים שיעור כו'. והוא דאמר כרבנן דלית להו כלל דשיל"מ במשהו. אבל אנן קיי"ל דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל עכ"ד הרמב"ן. ותמהו עליו דבנדרים שם מבואר דפליגי רבנן אר"ש רק בהא דאמר דכל שאין לו מתירין נתנו בו חכמים שיעור כו'. אבל בהא דדשיל"מ במשהו ליכא שום משמעות שם דפליגי עליה. (ומ"ש הרמב"ן תדע דהא אר"י כל איסורים שבתורה כו' חוץ מטבל ויי"נ והא טבל דשיל"מ הוא כו' עכ"ל. זה יבואר בסוף דברינו אי"ה). אך לכאורה יש להביא ראיה לדברי הרמב"ן דר' יוחנן לא ס"ל כלל דין דשיל"מ כו'. ושיש בזה פלוגתא דתנאי כנ"ל. מגמ' דחולין (דף פ"ו ע"א) דפליגי שם ר"מ ורבנן בשחיטת חש"ו לענין כיסוי הדם ולענין או"ב (כן מסיק הגמרא שם). ופריך הגמרא בשלמא רבנן לחומרא אלא ר"מ מ"ט אר"י א"ר יוחנן מחייב היה ר"מ על שחיטתן משום נבילה מ"ט א"ר אמי הואיל ורוב מעשיהן מקולקלים. וקשה לפמ"ש הר"ן ספ"ג דביצה לענין היתר קניית ביצים מן הנכרים ביו"ט משום דרובן מאמש נינהו מש"ה מותרים דאזלינן בתר רובא. וכתב הר"ן שחוכך בזה להחמיר אי אזלינן בתר רובא בדשיל"מ כיון דקיי"ל דאפילו באלף לא בטל כו'. ועיין ברמ"א או"ח סימן תקי"ג ס"ו ובט"ז שם ס"ק ט'. וביש"ש פ"ק דביצה (סימן ז' וסימן כ'). מבואר דקיי"ל כן דאף בתר רובא דעלמא לא אזלינן בדשיל"מ כלל. א"כ קשה בסוגיא דחולין הנ"ל מ"ט דר"מ גבי שחיטת חש"ו דמותר לשחוט אחריהן הא אע"ג דרוב מעשיהם מקולקלים מ"מ הא איסור שחיטת או"ב הוא דשיל"מ שיכול לשחוט למחר בהיתר וכמו שכתבו הפוסקים. והרי בדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא דעלמא כלל ג"כ. אלא מוכח מהכא כמ"ש הרמב"ן הנ"ל דר' יוחנן לית ליה כלל הא דדשיל"מ לא בטיל וא"כ ר' יוחנן בחולין שם לטעמיה אזיל דבדשיל"מ אזלינן בתר רובא ולק"מ. (וממילא מוכח כן מדר"מ שם דס"ל הכי מדמתיר לשחוט אחריהם כנ"ל. ור' יוחנן דאמר סתמא הכי היינו משום דלטעמיה אזיל וכנ"ל. דאל"כ הל"ל דר"מ ל"ל דשיל"מ). אך זה אינו דאם כן תיקשי שם בתחילת הסוגיא דסתמא דגמרא פריך ורבנן מאי שנא רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי, (ומש"ה מסיק דאכולה מילתא פליגי). ומאי קושיא דילמא רבנן נמי ס"ל דרוב מעשיהן מקולקלין אלא דבסיפא פליגי משום דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא (דהא סתמא דגמרא ס"ל דין דשיל"מ). א"ו דכאן לא שייך לדון בזה דין דשיל"מ כלל. דודאי אם היה נולד לנו איזה ספק לענין שחיטת השני אי שרי לשוחטו אי לא בזה לא הוה אזלינן בתר רובא כיון דהוי דשיל"מ. אבל מאחר שבכאן נולד לנו בתחילה הספק לענין שחיטת הראשון אם הוא נבלה דבזה פשיטא דאזלינן בתר רובא ללקות עליו משום נבלה. ממילא מותר לשחוט אחריהם אח"כ. דבזה א"צ עוד לדון ולסמוך על הרוב רק בתורת ודאי כיון שהתורה התירה שחיטת או"ב אחר שחיטה שאינה ראויה כזו שלוקין על אכילתה משום נבילה דלא מיקריא שחיטה. ובזה מבואר ומדוייק לשון הגמרא בחולין שם דפריך מ"ט דר"מ ומשני ר' יוחנן דמחייב היה ר"מ על שחיטתן משום נבילה. והדר פריך הגמרא מ"ט. ומשני משום דרוב מעשיהן מקולקלין. ולכאורה בפשוטו תמוה אר' יוחנן מה זה מפרש טעמא דר"מ משום דמחייב על שחיטתן משום נבלה. והיא גופה טעמא בעי. וצ"ל משום דרוב מעשיהן מקולקלים. והא הך טעמא גופיה הל"ל אמתניתין דמש"ה מתיר לשחוט אחריהן הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין. ומה לו לתלות זה בזה דהכל מסובב מסיבה אחת וחד טעמא הנ"ל. א"ו דמכאן ראיה דר' יוחנן ס"ל שפיר הא דדשיל"מ לא בטיל (ודלא כהרמב"ן). ומוכח גם כן דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא דעלמא וכנ"ל. ומש"ה ל"ל ה"ט אמתניתין דר"מ מתיר לשחוט אחריהם משום דרוב מעשיהם מקולקלים דהא בדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא וכנ"ל. רק משום דמחייב ר"מ על שחיטתן משום נבלה דבזה אזלינן בתר רובא וממילא נמשך מזה ההיתר שמתיר לשחוט אחריהם וכנ"ל:
ב אך מלבד דברינו הנ"ל יש לומר באופן אחר בטעמא דמילתא דאזלינן בתר רובא בשחיטת חש"ו לענין או"ב דהוא דשיל"מ. דהנה המל"מ (פ"ז מהלכות מעילה ה"ו) הקשה ע"ד הסוברים דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא דעלמא. מהא דתנן מעות שנמצאו בהר הבית חולין ובירושלים בשאר ימות השנה חולין כו' משום דאזלינן בתר רובא. ומעשר שני הוא דשיל"מ. וכן בפ"ק דפסחים (דף ז' ע"א) בתיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מע"ש דהולכין אחר הרוב כו'. (ומ"ש עוד המל"מ שם בתחלת דבריו מהתוספתא פ"ד דדמאי מצטרפין פירות ח"ל כו' יש לומר ע"פ דברי הר"י קורקוס שבכ"מ פ"א מהל' מע"ש הי"א ע"ש. וגם י"ל דהתם הוי ס"ס. וכמ"ש השעה"מ בפ"ד מהלכות יו"ט הכ"ד. ואין להאריך). ונראה ליישב ע"פ מ"ש היש"ש, פרק קמא דביצה (סימן כ') גבי קן של תרנגולים דבלא בדק מערב יום טוב ולמחר מצא בה ביצה דמותרת אע"ג דספק בדשיל"מ אסור אפ"ה שרי משום דאף בספנא מארעא רובן יולדות ביום כו'. ואע"ג דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא דעלמא ומחמירין בחד רובא מ"מ בדאיכא תרי רובי שרינן ע"ש. והיינו דלמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן אף בדשיל"מ. ובזה ניחא בגמרא דביצה שם (ד"ז ע"ב) דפריך כי בדק נמי אימא יצאה רובא וחזרה הואי וכדר"י ומשני דר' יוחנן לא שכיח. והיינו כמ"ש הר"ן שם דזהו הוי מיעוטא דמיעוטא. ומש"ה ניחא הא דלא חיישינן ליה אע"ג דהוי דשיל"מ וכנ"ל. (ומיהו הר"ן שם לא נחית לסברא זו). ומעתה י"ל דכמו דאמרינן ביבמות (דף קי"ט ע"ב) לר"מ דחייש למיעוטא דבדאיכא חזקה בהדי רובא ה"ל המיעוט מיעוטא דמיעוטא ולא חייש ליה וה"נ י"ל לדידן לענין דשיל"מ דאע"ג דלא אזלינן בתר רובא דעלמא מ"מ בדאיכא חזקה בהדי רובא סמכינן שפיר בדבר שיל"מ דה"ל המיעוט מיעוטא דמיעוטא. וכמו דשרינן בתרי רובי להיש"ש הנ"ל בדשיל"מ ה"נ בדאיכא רובא וחזקה. ואם כן לק"מ קושיית המל"מ הנ"ל. דבמעות שהן ספק חולין ספק מע"ש סמכינן ארובא משום דאוקי המעות בחזקת חולין שהיה להם מקודם וה"ל חזקה בהדי רובא וכנ"ל. (וסברא זו כתב בנו"ב מה"ת (חיו"ד סימן ר') ביישוב דברי הרמב"ם שם משום דהמעות יש להם חזקת חולין ע"ש). ומעתה ניחא גם כן בגמרא דחולין הנ"ל בשחיטת חש"ו דמתיר ר"מ לשחוט אחריהם כיון דרוב מעשיהם מקולקלין ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומסייע החזקה לרובא. ובלא"ה צ"ל כן שם לר"מ בהא דלא חייש התם למיעוטא דמתוקנים שזהו משום דחזקת איסור דבהמה מסייע לרובא. וכמ"ש שם התוס' (סד"ה מ"ט דר"מ) וכ"כ בפירש"י בסוף הסוגיא שם (ע"ב ד"ה יאמרו). וע"ש במהרש"א. וממילא מה"ט שרי אע"ג דה"ל דשיל"מ וכנ"ל. רק דלפ"ז תיקשי בחולין שם בהא דא"ל ר"פ לר"ה בריה דר"י מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי סמוך מיעוטא לחזקה כו'. והשתא הא אחזקה לחוד לא סמכינן בדשיל"מ וכש"כ כשהרוב מנגד להחזקה ומאי פריך ר"פ. וצ"ל דעדיפא מינה משני ליה התם. ודוחק קצת. אך לדברינו הנ"ל דדייקינן מדר' יוחנן דהיתר שחיטת או"ב נמשך ממילא כיון דמיחייב על שחיטתן משום נבילה וכנ"ל. א"ש ברווחא. ומיהו אף לפי דברינו אלה אין להוכיח מכאן איפכא דבדשיל"מ לא סמכינן ארובא אפילו בדאיכא חזקה בהדיה. מדאיצטריך ר' יוחנן למימר מחייב היה ר"מ כו' ולא משני בפשיטות דמתיר לשחוט אחריהם משום דאיכא רוב וחזקה כנ"ל. דזה אינו דר' יוחנן קושטא אשמעינן דברובא לחוד שרינן בדשיל"מ בכה"ג שצריכין לדון על הספק הראשון וכנ"ל. ואולם בעיקר הדבר במ"ש דרובא וחזקה בהדדי סמכינן עלייהו בדשיל"מ ובזה מיושבין קושיות המל"מ ממעות מע"ש וכנ"ל. מכל מקום עדיין קשה מגמרא דספ"ק דחולין (דף כ"ו ע"א) דפריך הגמרא אלא מתניתין דקתני החמיץ אין כו' דילמא אי שבקיה הוה מחמיץ. ופירש"י דאמאי קתני אינו נקח בכסף מעשר והדמים קדושים ביד המוכר, ניזיל בתר רובא דמחמיצין כו'. (מיהו התוס' שם מפרשים קושיית הגמרא רק מהא דפוסל את המקוה. ולדבריהם א"ש). ולשיטת הפוסקים דס"ל דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא דעלמא. קשה מגמרא דהכא לפי פירש"י הנ"ל דמוכח דהולכין אחר הרוב במעות מע"ש. והכא ל"ל דחזקת חולין מסייע להרוב. דזהו שייך רק בספק אם המעות נתקדשו כלל בקדושת מעשר שני ושמא הם חולין מתחלתם בזה י"ל אוקמינהו בחזקת חולין. אבל הכא בגמרא דחולין הנ"ל דהמעות הם ודאי מע"ש והספק אם נתחללו כדינן דשמא התמד לאו פרי הוא א"כ י"ל דאדרבה הוי בחזקת קודש. מיהו י"ל דמפירש"י דהכא מוכח דס"ל דמעות מע"ש לא הוי דשיל"מ כלל. (וכמ"ש הצל"ח בפסחים דף ז' ע"א ע"ש. שכ"כ מסברא. והוא לא ראה דברי המל"מ פ"ז מהל' מעילה הנ"ל). ולפ"ז אזדא להו ראיותינו לדין הנ"ל דסומכין על רובא בצירוף חזקה בדשיל"מ וכנ"ל. ואכמ"ל:
ג והנה לפי דברינו הנ"ל יתיישב שיטת רש"י בחולין (דף ט' ע"א) ובביצה (דף כ"ה ע"א) דאר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. ופירש"י דהיינו חזקת איסור אמ"ה (ומחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש הרשב"א והתוספות חלקו עליו ופירשו דהחזקה היא חזקת איסור שאינה זבוחה. (ובתוספות שבועות דכ"ד ע"א הביאו דברי הריצב"א דס"ל דוזבחת הוא רק תיקון הלאו ולא איסור בפ"ע כלל. ולפ"ז צ"ל כפירש"י הנ"ל). והפמ"ג בפתיחתו לה"ש הקשה קושיא אלימתא ע"ד רש"י מהך גמרא דחולין (דף פ"ו ע"א) דא"ל ר"פ לר"ה בריה דר"י מאי איריא רוב כו' דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה כו'. והא ר"מ גופיה ס"ל לקמן בפג"ה דק"ב ע"א דאמ"ה אינו נוהג כלל בחיה ועוף. וא"כ לענין כיסוי הדם שאינו נוהג רק בחיה ועוף. אין כאן חזקת איסור אמ"ה כלל לר"מ. ומאי פריך ר"פ. הא ע"כ טעמיה דר"מ דפוטר שחיטתן מכיסוי משום דרוב מעשיהן מקולקלים דהרי אין כאן חזקה כלל לשיטת רש"י. ולכאורה היה י"ל ביישוב קושייתו. דבפג"ה שם אמרינן טעמיה דר"מ דאמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד דא"ק וזבחת מבקרך ומצאנך. והיינו דסמיך ליה קרא דלא תאכל הנפש עם הבשר שזהו איסור אמ"ה וכדפירש"י. ולפ"ז י"ל דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל שם (דף ק"ב סע"ב) דר"ל ס"ל דמהך קרא גופיה נפ"ל נמי איסור בשר מן החי גם כן וממילא לר"מ מה"ט נימא ג"כ דאיסור בשר מן החי נמי ליכא בחיה ועוף. אבל לר' יוחנן שם דס"ל דאיסור בשר מ"ה נפ"ל מקרא אחרינא ובשר בשדה טריפה כו' דלא סמיך כלל לקרא דוזבחת א"כ ודאי מודה ר"מ דאיסור בשר מ"ה נוהג בחיה ועוף דבקרא זה לא מצינו חילוק בין בהמה לחיה ועוף כלל. וכמו דאיסור טריפה דבהך קרא נוהג בחיה ועוף. וא"כ א"ש הסוגיא דחולין (דף פ"ו ע"א) דהתם קאי לר' יוחנן ולדידיה אף בחיה ועוף יש כאן חזקת איסור במ"ה דמודה ר"מ לשיטת ר' יוחנן וכנ"ל. (ושוב ראיתי שכבר קדמני בזה בתשובת ח"ס ליו"ד הנדפסים מחדש בסי' ע'). ועוד יש לחזק ולהמתיק הדברים יותר. דר"פ בחולין שם שפיר פריך וקושייתו מוכרחת בדרך ממ"נ. דהא לר"י דאמר טעמיה דר"מ משום דרוב מעשיהם מקולקלין מ"מ ע"כ צ"ל בטעמא דלא חייש ר"מ למיעוטא דמתוקנים דהיינו משום דחזקת איסור מסייע להרוב וכמ"ש התוספות. ואם כן ע"כ דגם בחיה ועוף יש חזקת איסור. והיינו חזקת איסור במ"ה לר' יוחנן וכנ"ל. ואם כן לעולם נימא דמיעוט מעשיהן מקולקלים וסמוך מיעוטא לחזקה כו'. (דר"פ בקושייתו סבר דלר"מ חזקה עדיפא מרובא ובאמת משני ליה אם אמרו כו' יאמרו ספק איסור להתיר. והיינו דלר"מ חשיב ספק השקול היכא דהוי החזקה נגד הרוב). אך מ"מ יש לפקפק ולסתור תירוץ זה. דבעיקר הנחתנו זו דלר' יוחנן מודה ר"מ דאיסור בשר מ"ה נוהג בחיה ועוף לא משמע כן מדברי התוס' דחולין (דף ל"ג ע"א ד"ה אחד) שהקשו שם לר"מ דאמ"ה אינו נוהג בחיה ועוף לישראל אם כן תיקשי מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרים אסור ותירצו דמ"מ אסור לישראל משום דבעיא שחיטה ואע"ג דלנכרים אסור במשהו בשר גידין ועצמות ולישראל בעינן כזית הא א"ר יוחנן ח"ש אסור מה"ת ולר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת ס"ל כמ"ד דל"ל מי איכא מידי כו', עכ"ד התוס'. ואם איתא לדברינו הנ"ל עדיפא מינה הל"ל דלר' יוחנן יש איסור במ"ה בחיה ועוף לר"מ וכנ"ל. ולר"ל הא בלא"ה ע"כ לית ליה סברת מי איכא מידי כו' כמבואר בדבריהם. (ולתירוצם שכתב משום דבעי שחיטה עדיין תיקשי למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דהך מ"ד ס"ל כן אף אליבא דר"מ כדמוכח בתוס' חולין (דף כ"ז סע"ב ד"ה בשפיכה). מיהו יש לומר דאחר דמשני שם דף כ"ח ע"א הוא דאמר כי האי תנא כו'. ממילא ר"מ דס"ל מליקה מטהרת (כמ"ש התוספות שם ד"ה תיהני) ס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת). ונראה בדברי התוס' דס"ל דאין לחלק בין איסור אמ"ה לאיסור בשר מ"ה. דאף לר' יוחנן דאיסור בשר מ"ה נפ"ל מקרא דובשר בשדה כו'. מ"מ כל שמיעטו הכתוב מאיסור אמ"ה נתמעט מאיסור בשר מ"ה גם כן. דאמ"ה ובמ"ה מילף ילפינן להו מהדדי (ובלאו אחד נאמרו לב"נ אמ"ה ובמ"ה לכ"ע. כמ"ש הלח"מ פ"ט מהלכות מלכים הי"א. וכ"כ בחידושי הרשב"א בחולין ויש להביא ראיה לדברינו אלה. מהא דבפג"ה שם בברייתא דחכ"א דאמ"ה אינו נוהג אלא בטהורין. וקיי"ל כוותייהו. וטעמא דחכמים הוא מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה כל שבשרו מותר אתה מצווה על איבריו כו' ואם כן לר' יוחנן דאיסור במ"ה נפ"ל מקרא דובשר בשדה כו' ובההוא קרא ליכא מיעוטא לטמאין א"כ נימא דאיסור במ"ה נוהג אף בטמאין. ולא משמע כן בסוגיא שם. וההפך מבואר בהדיא מגמרא מפורשת במסכת מעילה (דף ט"ז ע"א) מיתיבי מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין כו' אימא הא חיי שניהם מצטרפין ומני ר"י היא דאמר אמ"ה נוהג אף בטמאין. מבואר להדיא דלחכמים דאמ"ה אינו נוהג בטמאין ה"ה לבמ"ה שג"כ אינו נוהג בטמאין. דאל"כ אמאי לא אתיא הך ברייתא אף כחכמים דר"י. וכמ"ש שם התוספות בהדיא ע"ש. וכ"מ ברמב"ם שפוסק כר' יוחנן דאיסור במ"ה הוא מקרא דובשר בשדה טרפה (וכמ"ש בפ"ד מהלכות מ"א ה"י ושם פ"ה ה"ב) ומ"מ אינו נוהג אלא בטהורים יעו"ש. ומוכח דאין לחלק בין אמ"ה לבמ"ה כנ"ל. וה"נ לר"מ דס"ל דאמ"ה אינו נוהג בחיה ועוף הה"נ לבמ"ה דאינו נוהג בחיה ועוף אף לר' יוחנן וכנ"ל. (ואין לומר דלר"מ שפיר נוהג במ"ה בחיה ועוף לר' יוחנן דנפ"ל במ"ה מובשר בשדה טריפה דומיא דאיסור טריפה דנוהג בחיה ועוף. משא"כ לרבנן ל"ל הכי לענין שיהא במ"ה נוהג בטמאין. דיש לומר דומיא דטריפה שאינו נוהג בטמאין מטעם דאין איסור חל על איסור וכמו דאין איסור נבלה חל על איסור טמאין (בחולין דף ק' ע"ב ובזבחים דף ע'). זה אינו. דהא איסור טריפה בעצמותו נוהג בטמאין גם כן. רק דלענין מלקות אין אחע"א. אבל מ"מ יש איסור נוסף על איסור הראשון. וכדאמר ביבמות (דף ל"ג ע"ב) נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים) ומעתה שפיר הוצרכו התוספות בחולין (דף ל"ג) הנ"ל לומר דלר"מ בחיה ועוף אסור לישראל רק משום דבעי זביחה כו' ולא משום איסור במ"ה. ואין להקשות דלפ"ז אם כן לפ"ד הריצב"א בתוספות שבועות (דף כ"ד ע"א) דס"ל דוזבחת לא אתא לאסור אינה זבוחה רק להתיר דבשחיטה שרי. א"כ לדבריו תיקשי קושיית התוספות בחולין באמ"ה דחיה ועוף לר"מ דשרי לישראל ואסור לב"נ ומי איכא מידי כו'. ז"א דלק"מ. דבהדיא כתב שם הריצב"א דוזבחת לא אתא לאסור דבלא"ה אסורה וקיימא מחיים באיסור אמ"ה כו'. ומזה מבואר דמיירי בהך דאמ"ה אסור בו. משא"כ לר"מ בחיה ועוף דאמ"ה דידהו שרי ומ"מ טעונים שחיטה לדידיה, (וכדהוכחנו לעיל דר"מ ס"ל ג"כ יש שחיטה לעוף מן התורה). אם כן ע"כ דבלא שחיטה אסרה התורה (דילפינן מהיקשא או מהלמ"מ כדאיתא ר"פ השוחט). ובזה גם הריצב"א מודה דבחיה ועוף לר"מ אסורים בלא שחיטה עכ"פ. ומעתה כיון שביארנו דלר' יוחנן אליבא דר"מ ג"כ אין איסור במ"ה בחיה ועוף וכמו אמ"ה כנ"ל אם כן הדק"ל לשיטת רש"י דחזקת איסור דבהמה הוא איסור אמ"ה א"כ מאי פריך ר"פ שם (דפ"ו ע"א הנ"ל) דנימא סמוך מיעוטא לחזקה הא לענין כיסוי הדם דאינו נוהג רק בחיה ועוף ליכא חזקת איסור כלל לר"מ. (דמסתמא ל"פ בזה רש"י ותוספות אי במ"ה נוהג בחיה ועוף לר' יוחנן אליבא דר"מ). ול"ל דרש"י ס"ל כדברי הריצב"א הנ"ל ומש"ה פירש דחזקת איסור דבהמה הוא איסור אמ"ה. ומשא"כ בחיה ועוף לר"מ י"ל דהוי בחזקת איסור אינה זבוחה וכנ"ל. ז"א. דהא התם בקושיית ר"פ דנימא סמוך מיעוטא לחזקה פירש"י שם בהדיא חזקת איסור אמ"ה. וקשה כנ"ל. ולכאורה היה אפשר להקשות עוד יותר לשיטת רש"י דתיקשי גם כן אר' יוחנן גופיה דמ"מ מ"ט דר"מ במתניתין דפוטר שחיטת חש"ו מכיסוי הא אע"ג דרוב מעשיהן מקולקלים מ"מ למה לא חייש ר"מ למיעוטא דמתוקנים. וכקושיית התוספות. דתירוץ התוס' ע"ז משום דאיכא חזקה בהדי רובא. (וכ"מ ברש"י גופיה שם דפ"ו ע"ב וכמ"ש לעיל), הא זהו ליתא לשיטת רש"י דאין כאן חזקה כלל וכנ"ל. וא"כ קשיא. אמנם לפמ"ש בתשובה במ"א והבאתי הרבה ראיות והוכחות דר"מ לא חייש למיעוטא אלא באיסור לאו אבל באיסור עשה או בחיוב עשה לא חייש ר"מ למיעוטא כלל. וביארתי שם באורך בזה. א"כ ניחא בפשיטות הא דר"מ פוטר שחיטת חש"ו מכיסוי הדם דהוי מ"ע דבזה לא חייש ר"מ למיעוטא. וכן מבואר מלשון התוספות כאן שהקשו רק אהא דר"מ מתיר לשחוט אחריהן ולא חייש למיעוטא. וע"ז תירצו התוספות משום רובא וחזקה כו'. וכן מבואר גם כן בלשון רש"י הנ"ל (דף פ"ו רע"ב ד"ה יאמרו). אבל בהא דפוטר ר"מ שחיטת חש"ו מכיסוי הדם לא קשיא להו כלל. וכדברינו הנ"ל. אבל מכל מקום קשה בהא דפריך ר"פ מאי איריא רוב כו' סמוך מיעוטא לחזקה. והא ליכא כאן חזקה וכנ"ל. אמנם לפי דברינו דלעיל (אות א') ניחא הכל. וכמ"ש לפנינו אי"ה:
ד ואף שלכאורה היה י"ל באופן אחר בדברי התוספות דחולין הנ"ל. במ"ש התוס' דלר"מ בחיה ועוף אסור לישראל משום דבעי זביחה. ולא כתבו התוס' משום איסור במ"ה כנ"ל. אף דנימא דלר"מ יש איסור במ"ה בחיה ועוף וכנ"ל. די"ל בדברי התוספות דלא מצי לשנויי בזה משום איסור במ"ה. דאם כן עדיין תיקשי לר"ע ולריה"ג בחולין (דף קכ"ח ע"ב) דאמרינן שם מאי איכא בין רבי לר"ע א"ב ארכובה. ופירש"י דרכובה הנמכרת עם הראש אין בה בשר כלל אלא גידין ועצמות לר"ע אבר הוא וכש"כ לריה"ג ולרבי לאו אמ"ה הוא דאין בו בשר עכ"ל. והשתא תיקשי בהך רכובה הנמכרת עם הראש דאין בה בשר כלל ואם כן לישראל שריא הך רכובה של חיה כיון דאמ"ה אינו נוהג בחיה ועוף לר"מ ולנכרים אסורה הך רכובה משום אמ"ה לר"מ ותיקשי מי איכא מידי כו'. אם לא נימא דר"מ פליג אר"ע וריה"ג התם וס"ל כרבי דהך רכובה לא הוי אמ"ה כו'. וזה דוחק לחדש בזה פלוגתא מה שלא שמענו כלל לר"מ דפליג בדין רכובה אי הוי אמ"ה. ומש"ה עדיפא משנו התוס' בחולין שם דלישראל אסור משום דבעי זביחה. (ולדברי הרמב"ם מוכח לומר כדברי התוספות אפילו אם נימא דר"מ ס"ל כרבי דהך רכובה לא הוי אמ"ה. דמ"מ תיקשי לר"ע ולריה"ג אפילו אי ס"ל כרבנן דר"מ דאמ"ה נוהג בחיה ועוף. אכתי קשיא מי איכא מידי כו'. לענין הרכובה אם אין בה כזית בכולה דלדברי הרמב"ם (בפ"ט מהלכות מלכים) דב"נ חייב על אמ"ה בכ"ש שלא ניתנו שיעורין אלא לישראל. וא"כ באין בה כזית אסורה לנכרים ושריא לישראל. ול"ל דלישראל נמי אסורה מטעם חצי שיעור דאסור מן התורה. דהא טעמא דאיסור ח"ש הוא משום דחזי לאיצטרופי. וגבי אמ"ה לא שייך האי טעמא דהא לא חזי לאיצטרופי כיון דקיי"ל בחולין (דף ק"ג ע"ב) דחלקו בחוץ פטור ע"ש. ומש"ה גבי אמ"ה ח"ש מותר מן התורה (וכ"כ הפמ"ג ביו"ד סימן ס"ב). רק דמ"מ באבר דאית ביה בשר אסור ח"ש מן התורה משום במ"ה ולא משום אמ"ה. משא"כ ברכובה הנמכרת עם הראש דלר"ע ולריה"ג הוי אמ"ה. וא"כ באין בה כזית שריא לישראל מה"ת כיון דלית בה בשר כלל. ותיקשי מי איכא מידי כו'. וצ"ל כהתוספות דלישראל אסור משום אינה זבוחה. ומה"ט יש איסור בכ"ש דלענין זה ח"ש אסור מה"ת. ולא משום אמ"ה כנ"ל. מיהו התוספות לא ס"ל כהרמב"ם בזה אלא דגם בב"נ אינו חייב רק במשהו בשר גידין ועצמות כמבואר מלשון התוספות בחולין דף ל"ג שם). אך בעיקרא דמילתא יש להסתפק בהך פלוגתא דפליגי תנאי התם בחולין (דקכ"ח הנ"ל) ברכובה הנמכרת עם הראש אי הוי אמ"ה לענין טומאה אי נימא דה"נ פליגי הני תנאי לענין איסור אמ"ה ג"כ או לא. דלכאורה י"ל כיון דטעמא דפלוגתייהו הוא מדרשא דקראי דריה"ג דריש מה מיתה שאינה עושה חליפין כו' חשיב אמ"ה כל שאינו עושה חליפין ואע"פ שאין בו עצם וה"נ הך רכובה אע"פ שאין בה בשר. ורבי דריש בהמה מה בהמה בשר גידין ועצמות כו' כדאיתא התם. אבל לענין איסור אמ"ה דילפינן מקרא דלא תאכל הנפש כו'. ופירש"י בחולין (דף ק"ב ע"א ד"ה לא תאכל) דאמ"ה מיקרי נפש שאם יחתכנו אין עושה חליפין כו', וא"כ י"ל דהכא לענין איסור לכ"ע באין עושה חליפין תליא מילתא (וכמו לריה"ג לענין טומאה). וכן מצאתי בשו"ת פני אריה סי' ע"ד שכ"כ דלענין איסור אכילת אמ"ה לכ"ע חשיב הך רכובה אמ"ה כיון שאין עושה חליפין. ונסתייע מהרמב"ם דלענין טומאה פסק דאבר שאין בו עצם אינו מטמא ולענין איסור אכילה פסק דאבר שאין בו עצם הוי אמ"ה כו'. אך י"ל לאידך גיסא (הפך מד' הפני אריה הנ"ל). דלענין איסור אמ"ה אף ריה"ג נמי מודה דהך רכובה לא הוי אמ"ה. והיינו משום דהא קיי"ל כר' יוחנן דקרא דל"ת הנפש עם הבשר זה אמ"ה. (ואיסור במ"ה נפ"ל מקרא דובשר בשדה כו'). ואם כן הא מפורש בהך קרא דבעינן בשר באמ"ה (מיהו לר"ל דדריש ל"ת הנפש זה אמ"ה עם הבשר זה במ"ה. לדידיה ליכא גילוי מקרא דבעינן בשר באמ"ה. ושפיר י"ל דלכ"ע הוי הך רכובה אמ"ה לדידיה). והרמב"ם הזכיר רק דאבר שאין בו עצם הוי אמ"ה ולא הזכיר אבר שאין בו בשר משום דבזה באמת אינו חשוב אמ"ה. אלא דלפ"ז צ"ל בקושיית הרב בעל שאגת אריה ע"ד הרמב"ם במ"ש הרמב"ם דב"נ חייב על אמ"ה ועל במ"ה. דמה נ"מ במה שהוא חייב על אמ"ה כיון דאמ"ה יש בו בשר וגידין ועצמות ותיפוק ליה משום במ"ה דב"נ חייב עליו בכ"ש לפ"ד הרמב"ם. מיהו י"ל דבאיסור אמ"ה לב"נ שם ליכא גילוי מקרא דבעינן בשר באמ"ה. וי"ל דרכובה הנמכרת עם הראש הוי אמ"ה לב"נ ולא לישראל. ואין להקשות מי איכא מידי כו'. דהא לישראל בלא"ה אסור משום אינה זבוחה וכנ"ל. אלא שזה תליא בפלוגתא. דלר' יוחנן בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) דיליף איסור אמ"ה לב"נ מקרא דאכל תאכל ולא אמ"ה. י"ל דלדידיה חשיב אמ"ה לב"נ אע"ג דליכא בשר. אבל למ"ד (שם דנ"ז ע"א). דיליף מאך בשר בנפשו כו' א"כ ה"נ מוכח דבעינן שיהא בו בשר באמ"ה לב"נ. (ואידך ס"ל שם דלמישרי שרצים הוא דאתא). אך בלא"ה לק"מ קושיית השאגת אריה הנ"ל ע"ד הרמב"ם רק אם נימא כדברי הפמ"ג דס"ל דלב"נ לא שייך ביטול ברוב כלל. משא"כ לפמ"ש במ"א דבב"נ ג"כ אמרינן דבטיל ברוב אמ"ה בשאר בשר. אם כן א"ש דברי הרמב"ם דנ"מ במה שב"נ מוזהר על אמ"ה ואף הגידין ועצמות שבו הוי איסור לדידיה. דאי משום איסור במ"ה לחוד היה בטל ברוב בגידין ועצמות (כשאוכלו כאחת). ובפשיטות יותר יש לומר אם עירבו בשאר בשר ואכלו דצריך רוב נגד כל האבר ולא סגי ברוב נגד הבשר לחוד. ועוי"ל בכמה אופנים על קושיית הש"א הנ"ל. אמנם כעין קושייתו זאת טפי יש להקשות בגמרא אליבא דר"ש דס"ל כ"ש למלקות (במכות דף י"ז ע"א ובכ"ד). דלדידיה קשה הא דכתב קרא לדידן לאו לאמ"ה ולאו לבמ"ה. למה לי קרא לאמ"ה הא באמ"ה יש כ"ש בשר ולוקין עליו משום בשר מן החי. וקושיא זו מבואר בפירש"י בחולין (דף ק"ב סע"א ד"ה אמ"ה). רק דהתם קאי לרב דמ"מ גידין ועצמות משלימין לכזית וא"ש. אבל לר"ש דכ"ש למלקות קשה כנ"ל. אמנם לשיטת רבינו יקיר בתוספות ע"ז (דף ס"ח ע"א) דלא אר"ש כ"ש למלקות אלא בעינו אבל ע"י תערובת מודה ר"ש דבעינן כזית ע"ש. וא"כ א"ש הכא דאיצטריך קרא לאיסור אמ"ה ולא סגי באיסור במ"ה לחוד דנ"מ באוכלו על ידי תערובת דצריך כזית מכל מקום אם יש כזית בצירוף גידין ועצמות ג"כ לוקה, מיהו בלאה"נ לק"מ אליבא דר"ש דהא לר' יוחנן אם אכל אבמ"ה ובמ"ה לוקה שתים כדאיתא בחולין (דף ק"ב סע"ב). ולר"ש נמי אע"ג דר"ש לית ליה איסור כולל ולא איסור מוסיף מ"מ ס"ל איסור ב"א. וכמ"ש התוספות בשבועות (דף כ"ד ע"א) ובכ"ד. ואם כן נ"מ באיסור אמ"ה ללקות שתים כו'. העולה מדברינו די"ל דלענין איסור אמ"ה אף ריה"ג מודה דרכובה הנמכרת עם הראש לא הוי אמ"ה. ולפ"ז מוכח מדברי התוספות בחולין (דף ל"ג) הנ"ל. במ"ש דלר"מ אמ"ה דעוף אסור לישראל משום דבעי שחיטה. ולא משום בשר מ"ה. היינו משום דלר"מ בחיה ועוף אינו נוהג לא אמ"ה ולא במ"ה וכנ"ל. וכמו לרבנן בטמאים דליכא נמי משום במ"ה כמ"ש לעיל מגמרא דמעילה:
ומעתה צ"ל בגמרא דחולין (דף פ"ו ע"א הנ"ל) דהדק"ל לשיטת רש"י דמאי פריך ר"פ דהא לענין כיסוי הדם דאינו נוהג רק בחיה ועוף ליכא שום חזקת איסור לר"מ וכנ"ל. ובודאי ליכא למימר דפליגי בזה רש"י ותוס' אי במ"ה נוהג בחיה ועוף לר' יוחנן אליבא דר"מ. ובלאה"נ קשה דאף לפמ"ש מתחילה דלר' יוחנן אליבא דר"מ יש איסור במ"ה בחיה ועוף. מכל מקום הא פירש"י שם בהדיא בקושיית ר"פ סמוך מיעוטא לחזקה דהיינו חזקת איסור אמ"ה. ואין זה דרכו של רש"י לכתוב שלא בדיוק ולומר שכוונתו רק לאיסור במ"ה ולא אמ"ה כדנקט רש"י בלישניה. (אף דאילו נימא כן בדברי רש"י דמה דנקט איסור אמ"ה הוא לאו דוקא וכוונתו לאיסור במ"ה. בזה היה מיושב קושיית התוספות בביצה (דף כ"ה סע"א) שהקשו לפירש"י דאם כן למ"ד בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת אמאי בהמה בחייה עומדת בחזקת איסור, ואם נימא דכוונת רש"י לאיסור במ"ה. י"ל דרש"י בזה לשיטתו דס"ל בחולין (דף ק"ב ע"ב) דאף למ"ד דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת מכל מקום לחתיכת בשר עומדת. והתוס' שם ס"ל בהיפך ע"ש. ועיין בפירש"י בפ"ק דחולין (דף ט' ע"א) שמתחלה כתב רש"י שם (בד"ה בהמה בחייה) משום אמ"ה. ואחר כך כתב רש"י (בד"ה מ"ס) חזקת שאינה שחוטה. ואח"כ כתב רש"י בד"ה לא אמרינן איסור במ"ה ע"ש. ובמ"א יבואר זה אי"ה). אך לפי דברינו לעיל (אות א') שפירשנו בדברי ר' יוחנן דאמר טעמא דר"מ במתני' משום דמחייב על שחיטתן משום נבלה. ולא אמר עיקר טעמא דר"מ משום דרוב מעשיהן מקולקלין מש"ה מתיר לשחוט אחריהם. ומה לו לתלות ההיתר בהא דמחייב על שחיטתן כו' דהוי ג"כ מהאי טעמא גופיה דרוב מעשיהן מקולקלים כו'. וביארנו דאם היינו דנים רק לענין שחיטת או"ב לא מהני רובא כלל כיון דהוי דשיל"מ כנ"ל. רק מאחר שהחלטנו דשחיטתם נבלה ומחוייבים מלקות ע"פ הרוב והוי שחיטה שאינה ראויה ממילא נמשך מזה ההיתר לשחוט אחריהם וכנ"ל. לפ"ז מיושב ג"כ קושיית הפמ"ג לשיטת רש"י הנ"ל. דשפיר מקשה ר"פ אדר' אמי דמפרש טעמיה דר' יוחנן דמחייב היה ר"מ כו' משום דרוב מעשיהם מקולקלין. והא ר' יוחנן קאי לפרש טעמיה דר"מ לענין שחיטת או"ב דבזה הוי דשיל"מ ולא מהני רובא ומש"ה משני ר' יוחנן מחייב היה ר"מ כו' כנ"ל. (משא"כ בהא דפוטר ר"מ שחיטתן מכיסוי הא זהו פשוט מטעם דרוב מעשיהם מקולקלין). וכיון דר' אמי אדר' יוחנן קאי דהוא מיירי משחיטת או"ב דאינו נוהג אלא בבהמה. ממילא ש"מ מדר' אמי דאי לאו דרוב מעשיהם מקולקלים לא היה מחייב ר"מ על שחיטתן משום נבלה אפילו בבהמה. וממילא היה אוסר לשחוט אחריהם. ואהא פריך ר"פ מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי סמוך מיעוטא לחזקה דבבהמה יש חזקת אמ"ה וכדפירש"י. דל"ל דר' אמי אמר ה"ט דרוב מעשיהן מקולקלין רק משום כיסוי דפוטר ר"מ במתניתין ובחיה ועוף ליכא חזקת איסור כנ"ל. אבל לענין שחיטת או"ב דהוא בבהמה אפילו אי מיעוט מעשיהן מקולקלים היה מתיר ר"מ לשחוט אחריהם. דהא ר' אמי קאי אדר' יוחנן דמיירי בשחיטת או"ב כנ"ל ועלה אמר ר' אמי טעמיה ותלי חיובא דמחייב ר"מ משום נבלה הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין דוקא. ומוכח מדבריו דאפילו בבהמה לא מחייב ר"מ רק משום רוב כנ"ל. ושפיר מקשה ר"פ מאי איריא רוב כו'. וכ"מ בהדיא מהא דמשני הגמ' עלה אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר מבואר מזה דלענין שחיטת או"ב קאי דהיינו להתיר איסור. (וכמפורש בפירש"י שם ד"ה יאמרו כו'. דאשחיטת או"ב קאי). ולא לענין לפוטרו מחיוב כיסוי. דכל השקלא וטריא אדר' יוחנן דקאי בשחיטת או"ב וכנ"ל. הרי נתבאר דמסוגיא דחולין מוכח דר' יוחנן ס"ל דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא. וקשה לכאורה ע"ד הרמב"ן:
ה ועוד צריך לבאר. דלכאורה קשה טובא ע"ד הרמב"ן (וכבר העירו בזה האחרונים) וצריך לברר הדברים בזה. מהא דאיתא בריש מסכת ביצה (דף ד' ע"א) ר"א אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. ומוכח שם דאליבא דר' יוחנן משני כן. וכמ"ש המפרשים שם בקושיית הגמרא התם דמתיב לר' יוסף ולר' יצחק מברייתא דוספיקה אסורה ואם נתערבו באלף כולן אסורות. ואמר התם הניחא למ"ד כל שדרכו למנות אלא למ"ד את שדרכו למנות מא"ל. וקשה דמאי פריך הגמרא אטו גברא אגברא קרמית דילמא מ"ד את שדרכו למנות ס"ל הכא כרבה דאמר טעמא דביצה משום הכנה. (או כר"נ דאמר משום מוקצה דלדידיה ג"כ לק"מ מהברייתא. כמ"ש בת"י שם). ותירצו דקושיית הגמרא שם היא לר' יוחנן דאיהו מ"ד דס"ל את שדרכו למנות ור' יוחנן גופיה ס"ל לעיל כר' יצחק דטעמא דביצה משום משקין שזבו. ומקשה הגמרא שפיר. וכיון דכל קושיית הגמרא הוא לר' יוחנן. ממילא מבואר דלשינויא דרב אשי ע"כ ר' יוחנן ס"ל ג"כ הא דדשיל"מ לא בטיל דאל"כ לא משני מידי. (וגם מדברי המקשן מוכח כן וא"ל). וקשה מכאן ע"ד הרמב"ן שפי' דר' יוחנן לית ליה כלל הא דדשיל"מ לא בטיל. אך י"ל לדברי הרמב"ן דהא הרמב"ן סבירא ליה דפלוגתא דתנאי היא בנדרים אי דבר שיש לו מתירין לא בעיל רק דמפרש דר' יוחנן ס"ל כרבנן דפליגי אר"ש בדין דשיל"מ כו'. וא"כ י"ל דרב אשי בביצה שם משני דלא תיקשי לר' יוחנן דההיא ברייתא דהתם י"ל דאתיא כמ"ד דשיל"מ לא בטיל והיינו כר"ש בנדרים. וכמו דר"פ משני התם האי תנא דליטרא קציעות הוא כו'. (ובזה היה י"ל קושיית התוס' ביבמות (דפ"ב ע"א) דא"ר אשי התם סיפא משום דהוי דשיל"מ כו'. והקשו התוס' מהא דעיגול בעיגולים וי"ל כו' ומיהו קשה למאי דס"ד השתא אמאי תרומה טהורה עולה בק"א עכ"ל. והיא תמיה רבה דמפורש בכמה משניות דתרומה עולה בק"א. ולהנ"ל י"ל דבס"ד דרב אשי הוה מוקי להו כרבנן דר"ש בנדרים הנ"ל דל"ל דשיל"מ כו'. אך ז"א. דבברייתא דנדרים (דנ"ח ע"א) אמר ר"ש גופיה דתרומה לא הוי דשיל"מ ע"ש. מ"מ ניחא קצת בזה דלא תיקשי מכמה משניות לס"ד דר"א). ואין להקשות דאי לשינויא דרב אשי בביצה שם אליבא דר' יוחנן צ"ל דההיא ברייתא אתיא כר"ש וכנ"ל. א"כ בפשיטות ה"מ לשנויי דההיא ברייתא מיירי בין בספק יו"ט ספק חול ובין בספק טריפה כו'. והא דלא בטיל באלף היינו משום דהברייתא אתיא כר"ש דרפ"ג דמכות דס"ל חטה אחת כברייתה, והיינו דס"ל דכל בריה חשיבא אף דלאו בריית נשמה וממילא לדידיה לא בטילה ג"כ. (דהא דמדרבנן בריה לא בטילה אפי' באלף היינו משום דמדאורייתא חשיבא בריה ללקות עליה בכ"ש כמ"ש הפוסקים). ואף לר' ירמיה אמר ר"ל במכות (די"ז ע"א) דס"ל דפליג ר"ש אף בקמח. ומפרש הא דאמר ר"ש במתני' שם אף חטה אחת כברייתה לדבריהם דרבנן קאמר אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה מ"מ ממילא מוכח דר"ש ס"ל ג"כ דא"צ בריית נשמה לענין חשיבות. (אף שי"ל בהיפך. דר"ש לא ס"ל כלל דין בריה דלא בטילה באלף. דהא כל חשיבות הבריה הוא לדידן שלוקין עליה בכ"ש. משא"כ לר"ש דס"ל כ"ש למלקות אף בקמח. וא"כ לא שנא בין בריה לשאר מילי. אבל אין זה במשמע לומר שיהיה בזה פלוגתא דתנאי אי בריה לא בטילה כו'). אך ז"א. דבכ"ד מוכח דלא פליג ר"ש בהא דחטה בחיטים בטיל ואין לה דין בריה בזה. וצ"ל דאע"ג דלענין ללקות עליו בכ"ש ס"ל דהוי בריה וא"צ בריית נשמה. מ"מ לענין חומרא דרבנן שהחמירו דבריה לא תבטיל אפי' באלף מודה ר"ש דלא החמירו אלא בבריית נשמה. א"נ י"ל ולחלק כמ"ש הראשונים דלא החמירו רק היכא שנתפרש בתורה שם העצם הפרטי כמו לא תאכל גיד וכדומה משא"כ כשנזכר בתורה רק שם האיסור כו'. וא"כ ל"ל כלל בברייתא דביצה שם לשנויי כר"ש דמכות הנ"ל. (ובלאה"נ י"ל דרב אשי בעי לשנויי משום דשיל"מ דשייך לאיסור יו"ט דמיירי ביה הברייתא. משא"כ אם נימא משום בריה וכר"ש דמכות הנ"ל. א"כ, מאי שיאטיה הכא לאשמועינן ד"ז. ואף דמעיקרא אמר הגמרא הניחא למ"ד כל שדרכו למנות כו' אף דלדידיה ג"כ לא שייך לאשמועינן זה הכא. מ"מ ר"א בעי לשנויי עדיפא מינה). אך מ"מ איכא למישמע מגמרא דביצה הנ"ל דלא כהרמב"ן. דלפ"ד הרמב"ן הנ"ל נצטרך לפרש בשינויא דר"א בביצה שם דמשני סתמא משום דהוי דשיל"מ כו' דכוונתו דהברייתא אתיא כר"ש דנדרים וכנ"ל. וזה דוחק ואינו במשמע דבריו כן. וגם דלפ"ז ההכרח לומר דההיא ברייתא אתיא כר"ש בחדא ופליג עליה בחדא. דע"כ לא אתיא הברייתא כר"ש בדין מוקצה דקתני התם בברייתא דביצה שנולדה ביו"ט אסורה בטלטול כו'. וכבר כתבו המפרשים דלר"ש דל"ל מוקצה אין לאסור הטלטול משום גזירה דפירות הנושרין או משום משקין שזבו. וכדמשמע כן בתוס' בשבת (דמ"ה ע"ב ד"ה דאית). וא"כ הא דקתני בהך ברייתא דאסורה בטלטול ואם נתערבה באלף כולן אסורות הוי חדא כר"ש וחדא כרבנן. וכל כה"ג לא הוה שתיק הגמ' מלפרושי. ומדמשני ר"א בסתמא משום דשיל"מ אין לפרש דבריו באופן הנ"ל. אלא ש"מ מהכא דליכא פלוגתא בדין דשיל"מ וקשה ע"ד הרמב"ן:
ו ועוד קשה ע"ד הרמב"ן הנ"ל. מהא דאיתא בירושלמי דביצה (פ"ה הלכה ו') באר שבין שני תחומין ר' יוחנן אמר עושין לה מחיצות של ברזל כו'. ולר' יודן החמירו בדבריהם יותר מבד"ת א"ר חנינא ולא מין במינו הוא אלא החמירו בדבריהן כד"ת. ומפרשי הירושלמי הק"ע ופ"מ פי' דהיינו כמ"ד מין במינו לא בטיל. ואין פירושם מחוור דהיאך אפשר לפרש בטעמא דר' יוחנן דאמר שם עושין לה מחיצות של ברזל משום דמב"מ לא בטיל. והא ר' יוחנן ס"ל בהדיא דמב"מ בטל (כדאיתא בגמרא דפסחים דכ"ט ע"ב ובע"ז דע"ג ע"ב). ומלבד זה תיקשי מכאן להסוברים דבאיסור דרבנן אפי' ר' יהודה מודה דמב"מ בטיל (עיין תוס' חולין דצ"ט ע"ב ד"ה שאני. מיהו הריטב"א שם כתב דאין ללמוד מזה לשאר איסורי דרבנן שיודה ר' יהודה דמב"מ בטיל. דש"ה שהאיסור בעצמו הוא גרוע כו'. אך בחידושי הרשב"א שם משמע דמפרש דבכל איסורי דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטיל. וכבר ביארתי במ"א בארוכה ליישב הסתירות בענין זה בדברי הגמרא והתוס'). אלא נראה לפרש בירושלמי דהתם דהחמירו בדבריהם היינו לענין דשיל"מ דאפי' בדרבנן לא בטיל מב"מ. והמים שמחוץ לתחום הוי דשיל"מ. ור' יודן מתחלה לא אסיק אדעתיה טעמא דדשיל"מ ומש"ה מתמה עליו ר' חנינא ומסיק דהחמירו בדבריהן כד"ת. והיינו כמו דאמר ר"א בגמרא דידן דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. ואין להקשות בזה לפמ"ש באו"ח (סי' ש"ך) וכ"פ ביו"ד (ס"ס ק"ב ביין הנמשך בגיגית בשבת שמתבטל ביין שבגיגית. אע"ג דהוי דשיל"מ כיון שלא היה ניכר קודם שנתערב כו'. וה"נ למה לא יתבטלו המים הנמשכים מחוץ לתחום בשבת מה"ת אע"ג דהוי דשיל"מ. דז"א. דפשוט דל"ד כלל להתם. דשם לא היה מציאות האיסור ניכר בפ"ע מעולם שלא היה עליו שם יין כלל קודם שנתערב כמ"ש שם בסמ"ק ובסה"ת. משא"כ כאן דיש מציאות האיסור בפ"ע מתחלה רק שתמיד נמשך ומתערב לתוך ההיתר ג"כ ופשוט. ולפ"ז קשה טובא מכאן ע"ד הרמב"ן הנ"ל דס"ל דר' יוחנן לית ליה כלל הא דדשיל"מ לא בטיל. א"כ הדק"ל מ"ט דר' יוחנן בירושלמי התם. וקשיא דר' יוחנן אדר"י. ואף דבכ"ד מצינו דפליגי הבבלי והירושלמי אליבא דחד אמורא. כמ"ש התוס' בכתובות (דק"ב סע"א) וביבמות (דקי"ג ע"ב) ובמ"ק (דכ"ד ע"ב). מ"מ פשוט דכל שלא נמצא סתירה מפורשת יש לנו להשוות התלמודים הבבלי והירושלמי ולא לחדש סתירה ביניהם. ועוד היה אפשר להוכיח מהא דפליגי ר"י ור"ל בירושלמי (רפ"ד דתרומות ורפ"ה דמעשרות וספ"ג דחלה) דר"ל בשם חזקי' אמר טבל בטל ברוב ור' יוחנן אמר אין הטבל בטל ברוב. ופי' בתשו' מהרי"ט (ח"א סי' י"ח) דפלוגתייהו בטבל דרבנן דטבל דאורייתא מפורש במתני' שאוסר במשהו במינו. ולפ"ז לר' יוחנן דס"ל דטבל דרבנן ג"כ אוסר במשהו ע"כ טעמא משום דשיל"מ דטעמא דכהיתרו כך איסורו שייך רק בדאורייתא. דמדאורייתא חטה אחת פוטרת כו'. אבל מדרבנן הא בעינן שיעורא ואף בטבל דרבנן מ"מ מדרבנן יש שיעור לתרומה דידיה כדאי' בחולין (דקל"ז ע"ב). וא"כ ל"ש לומר טעמא דכהיתרו כך איסורו. רק דהוי במשהו משום דשיל"מ, ומוכח דר' יוחנן ס"ל הא דדשיל"מ במשהו. רק דפירוש המהרי"ט הנ"ל בירושלמי הוא נגד גירסתנו בירושלמי במעשרות ובחלה שם דפלוגתת ר"י ור"ל הוא בטבל דאורייתא ע"ש. והפ"מ פירש הירושלמי שם בע"א. ואין להאריך:
ועתה נבא ליישב דברי הרמב"ן. מתחלה נבאר מ"ש הרמב"ן ראיה דר' יוחנן לית ליה הא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל מהא דאמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה בין במינו כו' בנותן טעם חוץ מטבל ויי"נ והא טבל דשיל"מ הוא ולא הוציא מן הכלל כיוצא בו. ותניא נמי כר' יוחנן. עכ"ל הרמב"ן. והנה לפ"ד התוס' בע"ז (דע"ג ע"ב ד"ה טבל) שהקשו אהא דאמר התם הגמ' טעמא דטבל במשהו משום דכהיתרו כך איסורו ולא קאמר טעמא משום דשיל"מ. ותי' התוס' משום דכשאין הבעלים בעיר לא הוי דשיל"מ אע"ג דיכול לילך למקום הבעלים מ"מ כיון שיש כאן טורח והוצאה הוי אין לו מתירין הלכך איצטריך טעמא דכהיתרו כך איסורו. עכ"ד התוס'. ולפ"ז אין מקום לראיית הרמב"ן הנ"ל. דלעולם ר' יוחנן נמי ס"ל דדשיל"מ לא בטיל. והא דאר"י חוץ מטבל היינו דטבל במשהו אף באין לו מתירין דהיינו כשאין הבעלים בעיר וכנ"ל. אך נראה דהרמב"ן לא ס"ל סברת התוס' הנ"ל כמ"ש לקמן. ולהרמב"ן י"ל דהא דקאמר שם הגמרא טעמא דטבל במשהו משום דכהיתרו כך איסורו ולא משום דשיל"מ היינו משום דהתם קאי אליבא דר' יוחנן דל"ל הא דדשיל"מ לא בטיל. וכ"נ מדברי הרמב"ן בחידושיו לע"ז שם שמתרץ כן קושיית התוס' הנ"ל (וכ"כ הרא"ה בבד"ה ג"כ). ויש להוכיח כדברי הרמב"ן. דלתירוץ התוס' בע"ז שם מלבד שעדיין לא הונח לנו. דנהי דתרי הטעמים צריכי מ"מ מ"ט ושייכות שינוי הסוגיות. דבסוגיא דע"ז שם נקט הגמרא טעמא דטבל במשהו משום דכהיתרו כך איסורו ובסוגיא דנדרים (דף נ"ח) נקט טעמא דטבל במשהו משום דשיל"מ הנה קשה טובא לפמ"ש הפוסקים דבהוצאה מועטת קיי"ל דחשיב שפיר דשיל"מ (ועי' ש"ך ביו"ד סי' ק"ב סק"ח, ובתוס' ב"מ דנ"ג סע"א). והא קיי"ל בנדרים (דף ל"ו ע"ב) דיכול לתרום משלו על של חבירו בלא דעתו וזכות הוא לו וכ"פ בש"ע יו"ד סי' של"א ס"ל. וא"כ אף כשאין הבעלים בעיר הוי טבל דשיל"מ שיכול חבירו לתרום עליו משלו. ומדאורייתא סגי לתרומה בחטה אחת דהוי הוצאה מועטת. ואף דמדרבנן בעינן שיעור לתרומה ובזה אפשר שיהיה הוצאה מרובה. מ"מ בכה"ג י"ל דהוי דשיל"מ כיון שבידו להתירו מאיסור דאורייתא מיהת. וכמ"ש הרמב"ן שם גבי חב"פ דהוי דשיל"מ אע"ג דאחר הפסח נמי אסור מדרבנן משום קנסא. (מיהו שם כתב דלא קניס ר"ש להקל עליו וזה לא שייך הכא. מ"מ נראה דלרווחא דמילתא כ"כ שם). וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' ק"ב) גבי כלי איסור שנתערב דצריך להשהות כל הכלים עד אחר מעל"ע משום דהוי דשיל"מ. והיינו ג"כ משום דאחר מעל"ע שרי מדאורייתא ואסור רק מדרבנן ובכה"ג חשיב דשיל"מ. וא"כ כש"כ לענין טבל דבחטה אחת שמפריש נפקע איסורו לגמרי. רק דרמי עליו חיוב דרבנן להפריש כשיעור. דודאי הוי דשיל"מ ואף לפ"ד הר"ן בפכ"ש שם דס"ל גבי חב"פ דכיון דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא חומרא דרבנן שלא יתבטל עכשיו כיון שסופו להיות נותר ומש"ה אם עדיין אח"כ אסור מדרבנן ליתא להך חומרא כו' ע"ש. מ"מ הכא גבי טבל כיון דבחטה אחת נפקע כל האיסור מיניה לגמרי רק דרבנן חייבו ליתן לכתחלה כשיעור ולא לאסור בדיעבד י"ל דבכה"ג לכ"ע הוי דשיל"מ. ופשיטא דאין לדמות זה להא דאמרינן בב"מ (דנ"ג ע"ב) לענין מעשר שני שנכנס לירושלים ויצא דאע"ג דמחיצות לקלוט דרבנן ומדאורייתא מצי למיפרקיה מ"מ לא הוי דשיל"מ דהתם הא דמע"ש חשיב דשיל"מ הוא משום דמצוה לפדותו. וכדאמר כה"ג בנדרים (דנ"ט ע"א). משא"כ היכא דמדרבנן אסור לפדותו לא הוי דשיל"מ (ואין כאן מצוה) ולא דמי כלל להכא. וא"כ בטבל שאין הבעלים בעיר יש לדון דהוי דשיל"מ כנ"ל. (אלא שי"ל דהא דקיי"ל דיכול לתרום משלו על של חבירו בלא דעתו דזכות הוא לו. זהו דוקא כשתורם במדה בינונית א' מחמשים או אחד מששים עכ"פ אבל אם תורם משלו רק חטה אחת דסגי רק מדאורייתא י"ל דאין זה זכות לחבירו משום שהוא רוצה לתרום כשיעור ששיערו חכמים. ולא עדיף זה התורם משלו על של חבירו משליח שעשאו לתרום סתם דתנן במתני' בפ"ד דתרומות מ"ד ומייתי לה הגמרא בקידושין (דמ"א רע"ב) פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה. ומשמע דאם תרם פחות מאחד מששים בטלה השליחות ואין תרומתו תרומה. וה"נ י"ל בתורם משלו על של חבירו. דוקא כשתורם משלו כשיעור הפחות משיעורי חכמים עכ"פ דהיינו אחד מששים. אבל כשתורם חטה אחת אין זה זכות לחבירו שרוצה לתרום כמה שחייבו חכמים. וממילא אינה תרומה כלל כיון דאין זה זכות לחבירו בכה"ג. ומסתימת הפוסקים ל"נ כן. ואמנם אם נימא כן א"ש דברי התוס' בע"ז ממה שהקשינו. אך י"ל בתורם משלו על חבירו דמ"מ זכות הוא לו דמדאורייתא נפטר בכך. ואם ירצה לתרום כשיעור שחייבוהו חכמים הא יכול לתרום פעם אחרת כמבואר במתניתין דתרומות פ"ד סוף מ"ג. ולא דמי לשליח דכל שלא עשה כדעת משלחו בטלה שליחותו. משא"כ בתורם משלו על של חבירו כיון דמ"מ זכות הוא לו כנ"ל. הוי תרומתו תרומה. ואכמ"ל). ובלא"ה י"ל כיון דלטעמא דכהיתרו כך איסורו אע"ג דה"ט ל"ש רק בתרומה דחטה אחת פוטרת הכרי מדאורייתא משא"כ בטבל טבול למעשר או לתרומת מעשר שיש להם שיעור מ"מ אוסרים במשהו ג"כ ולא פלוג רבנן אע"ג דבזה ליכא ה"ט דכהיתרו כו'. וה"נ י"ל דמטעמא דהוי דשיל"מ לא פלוג רבנן בין כשהבעלים בעיר או לא. אך הר"ן בע"ז שם כתב בשם ר"ת בהא דאיצטריך הגמרא לטעמא דכהיתרו כך איסורו היינו משום דמיירי כשאין לו טבל במקום אחר שיפרוש ממנו לפי חשבון ע"ז הטבל שנתערב כאן, (ולא כמ"ש התוס' שאין הבעלים בעיר כו'). מיהו י"ל דהרמב"ן לא ניחא ליה בזה ג"כ. מלבד דלפי דברינו דלעיל צ"ל הכא דמיירי שאין לו אפי' חטה אחת להפריש עליו והוא דחוק. וגם י"ל דהרמב"ן ס"ל דאפילו בכה"ג שאין לו כלל מ"מ הוי דשיל"מ כיון דאי מיתרמי ליה שיהיה לו להפריש אז יהיה היתר לטבל זה. דאף דקיי"ל דאם אין המתיר עתיד לבא בודאי לא הוי דשיל"מ. מ"מ במידי דשכיח טובא ודאי הוי דשיל"מ. דהא קיי"ל דנדרים הוי דשיל"מ דאפשר בשאלה. אע"ג דמי יימר דמיזדקקי ליה תלתא. וביותר תיקשי למ"ד דסבירא ליה אין פותחין בחרטה די"ל מי יימר שימצא פתח לנדרו. (וכה"ג כתב הרמב"ן במלחמות פ"ג דפסחים בסוגיא דהואיל). וע"כ דכשהמתיר הוא מילתא דשכיחא שיבוא הוי שפיר דשיל"מ. ובזה ניחא דברי הרמב"ם שכתב דטבל במשהו משום דבר שיל"מ. ולא כתב אידך טעמא דבגמרא דכהיתרו כך איסורו. והיינו משום דס"ל דאין נ"מ בהך טעמא דלעולם הוי טבל דשיל"מ וכדברינו הנ"ל. ומש"ה נקט האי טעמא דדשיל"מ שהוא כלל יותר. דטעמא דכהיתרו כך איסורו לא שייך אלא בטבל טבול לתרומה דהיתרו בכ"ש דהיינו חטה אחת. ומשא"כ בטבל טבול למעשר ולתרומת מעשר ששיעורן מה"ת ליכא ה"ט. ומכל מקום הוי במשהו משום דהוי דשיל"מ. באופן שנתבאר דהרמב"ן הכריח דעתו מגמרא דע"ז הנ"ל דר' יוחנן ל"ל דשיל"מ. וכיון דת"כ דר' יוחנן התם ובברייתא נמי תני חוץ מטבל ויי"נ (ולא נקט שאר דשיל"מ כמו בברייתא דנדרים), מוכח דפליגי רבנן אר"ש בדשיל"מ. וטעמא דטבל במשהו משום כהיתרו כך איסורו וכנ"ל:
ה ומהשתא צ"ל במה שהוכחנו לעיל מכמה דוכתי דר' יוחנן ס"ל הא דדשיל"מ לא בטיל ולפ"ז קשיא דר' יוחנן אדרבי יוחנן. וי"ל לפי מה דאיתא ביבמות (דט"ז רע"ב) ובגיטין (דפ"א ע"ב) ובחולין (דף מ"ג ע"א) ובשאר דוכתי. בהא דא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה. דמסיק הגמרא דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן בזה. ולפ"ז י"ל דבהך פלוגתא נמי תליא דין דשיל"מ דלא בטיל אליבא דר' יוחנן. דתנן בסתם מתני' דדשיל"מ לא בטיל. והיינו מתני' דבכורים (פ"ב מ"ב) דתנן ואסורין כ"ש מלאכול בירושלים. והטעם משום דשיל"מ כמ"ש שם הר"ש והרע"ב. (רק דמחולקים שם בפירושם אי הוי דשיל"מ בחוץ לירושלים משום שיכול להעלותו כו'). וא"כ להך אמורא דס"ל אליבא דר' יוחנן דהלכה כסתם משנה ממילא ע"כ ס"ל לר' יוחנן דדשיל"מ במשהו כסתם מתניתין. אבל להך אמורא אליבא דר' יוחנן דלא סבירא ליה הלכה כסתם משנה. ממילא הלכתא כרבנן דפליגי אר"ש ולית להו הא דדשיל"מ לא בטיל. ומאחר דאמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן בדין דשיל"מ לק"מ מכל הסתירות הנ"ל. ומיושב דברי הרמב"ן. ומ"מ הקושיא במקומה עומדת לדברי הרמב"ם שפסק דחמץ בפסח הוי דשיל"מ אם כן מ"ט דרבי יוחנן דאמר חמץ בזמנו בנ"ט. ולהרמב"ם ל"ל דמפרש בסוגיא דע"ז כהרמב"ן הנ"ל דמדקתני בברייתא שם חוץ מטבל ויי"נ מוכח מזה דפליגי רבנן אר"ש דנדרים בדין דשיל"מ כנ"ל, שהרי הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ה דע"ז כתב שם בהדיא דהא דלא תני בברייתא חוץ מחב"פ דהוי במשהו היינו משום שהוא בזמן קצוב כו' יעו"ש בדבריו. הרי שלדברי הרמב"ם הך ברייתא דע"ז נמי ס"ל דדשיל"מ לא בטיל וכן ממ"ש הרמב"ם (פט"ו מהמ"א ה"ט) חב"פ אע"פ שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו כו'. והכ"מ פירש שם בכוונתו שבא לתרץ דלמה לא אמרי ר"י ור"ל חוץ מחב"פ כו'. וכבר תמה עליו בנו"ב (מ"ק חיו"ד סי' צ"ב) דהא ר' יוחנן ס"ל בפסחים דחב"פ בנ"ט. וצ"ל דכוונת הרמב"ם על הברייתא דע"ז שם דל"ק חוץ מחב"פ כו'. (וכמו שהקשו כן התוס' בחולין דצ"ז ע"א ד"ה אמר רבא. הא דלא חשיב בברייתא דע"ז שם חב"פ ע"ש). ועכ"פ מאחר דלהרמב"ם גופיה ליכא שום פלוגתא בדשיל"מ א"כ הדק"ל לר' יוחנן דסבירא ליה חב"פ בנ"ט והא הוי דשיל"מ. ולדידיה ליכא למימר כמ"ש בדברי הרמב"ן הנ"ל. ומ"ש הכו"פ בס"ס ק"ב דמשום חומרא דחמץ עשאוהו כדשיל"מ הוא דוחק ולא משמע כן מדברי הרמב"ם. וגם תמוה על הכו"פ שלא ראה כלל דברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל. גם מ"ש כאן בענין זה בשעה"מ ל"נ כלל ודבריו דחוקים. וע"כ לא הבאתי דבריו מ"ש שם בשם ספר ראש יוסף לתרץ דר' יוחנן. ולפנינו יבואר אי"ה דברי הרמב"ם בזה. ולתרוצי סוגיא אליביה מכמה קושיות. וממילא רווחא שמעתתא בעז"ה