תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין
סימן יז
לבאר בהא דקיי"ל דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. היכא שטעם האיסור והגזירה ידוע לנו ואח"כ נתבטל אותו הטעם. אם נימא דבכה"ג ממילא נתבטל האיסור ג"כ. או דמ"מ צריך מנין אחר להתירו ומדברי הרא"ש בפ"ק דביצה (סי' ג') מבואר בהדיא דאפי' בטל הטעם אפ"ה צריך מנין אחר להתירו כל שהיתה הגזירה בלא זמן ע"ש. והנה הרמב"ם בפ"ב מה' ממרים ה"ב כתב דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין כו' אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו. והראב"ד הקשה עליו מעיטור שוקי ירושלים בפירות שריב"ז ביטל תקנת הראשונים אחר החורבן מפני שנתבטל הטעם כו'. וכבר ביאר התוי"ט בפ"ה דמעשר שני מ"ב דאדרבה משם ראיה להרמב"ם דהתם המתקנים עצמם הטילו תנאי בדבר כמבואר במשנה שם להחזיר הדבר לכמו שהיה אימת שירצו, (והיינו אם יתמעטו הפירות כדפירשו שם הר"מ והר"ש והרע"ב). ומדהוצרכו לתנאי בזה ש"מ דבלא תנאי אפילו אם נתבטל הטעם אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו'. ומכל מקום יש ליישב זה לדברי הראב"ד גם כן. ומיהו הראב"ד. נמי ס"ל דאף כשנתבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו, (דהא אהך דריב"ז גופיה אמר הגמרא בביצה ד"ה רע"ב דהוצרך מנין אחר להתירו). רק דהראב"ד ס"ל דבזה מהני מנין אחר להתירו אף שאין האחרון גדול מן הראשון. ולכאורה יש להביא ראיה לדברי הראב"ד בזה. מהא דאיתא בירושלמי פ"ב דמ"ק ה"ג. א"ר בא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור להישקל בליטרא. והתרתי שיהיו עושין מלאכה בחוש"מ. כלום אסרו בשר בכור להישקל בליטרא אלא כדי שיהו מוכרים אותם בזול והם מערימין ומוכרין אותו ביוקר. (וברש"י בבכורות דל"א סע"א משמע דהטעם דבשר בכור אינו נשקל בליטרא היינו משום דלא מזלזלינן בקדשים כיון שאין הנאתן להקדש. וכן מבואר להדיא בגמרא דזבחים דע"ה ע"ב בבעיא דרמב"ח התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקל בליטרא כו' א"ד זילותא דבכור עדיף. וע"ש בתוס' בבכורות ובזבחים. ומשמע דהירושלמי פליג בזה אגמרא דידן. ואולי כוונת הירושלמי גם כן כדי שיהא בשר בכור נמכר בזול, היינו שעי"ז ימכר הבשר מהר ולא יבא לידי זלזול). כלום אסרו לעשות מלאכה בחוה"מ אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין. (וסוף דברי הירושלמי האלו הובאו בתוס' חגיגה (דף י"ח ע"א) ד"ה חוש"מ. והוכיחו מזה דאיסור מלאכת חוה"מ הוא מדרבנן. וכ"כ הרא"ש בריש מ"ק. אבל בחידושי הריטב"א דחה ראיה זו דאפילו להסוברים דאיסור מלאכה בחוה"מ הוא דאורייתא מ"מ יש גם כן כמה דברים שאסרו מדרבנן (בדבר האבד ובצרכי המועד) כמלאכת אומנין ושלא בשינוי ומידי דפרהסיא וכדומה. וע"ז קאי הירושלמי ע"ש). ולכאורה משמע מהך ירושלמי דא"ר בא בר ממל אילו היה מי שימנה עמי התרתי כו'. אף שהאוסרים התנאים היו גדולים ממנו שהוא מהאמוראים. מ"מ כיון שבטל הטעם של הגזירה במה שאסרו בשר בכור להישקל בליטרא ואסרו מלאכה בחוש"מ, (וכדמפרש ר' בא בר ממל שע"י גזירותם אלו לא יתוקן הדבר ואדרבה הוי גריעותא יותר וחשיב בטל הטעם). מש"ה יכול להתירו אף ב"ד קטן מהראשון. רק שיש לדחות ולומר דסברת ר' בא בר ממל כאן הוא שאם היו הראשונים יודעים שבמה שבאו לתקן עוד יהיה גריעותא עי"ז הפך כוונתם לא היו מתקנים כלל זאת מתחלה. ובכה"ג הוא שיכול ב"ד קטן מהראשון להתירו. משא"כ היכא שתקנת ב"ד הראשון היתה צריכה ומועלת לשעתה רק שאח"כ נתחדש הענין ונתבטל הטעם שבגללו גזרו. בזה יש לומר דלעולם אין יכולים להתירו אא"כ הב"ד האחרון גדול מהראשון וכדעת הרמב"ם הנ"ל. אך מהא דאיתא בגמרא דגיטין (דף ל"ו ע"ב) דאיבעיא להו כי התקין הלל פרוזבול לדריה הוא דתקין או דילמא לדרי עלמא נמי תקין למאי נ"מ לבטוליה. (ומייתי שם אחר כך דאמר שמואל אי איישר חילי אבטליניה). ופירש רש"י לבטוליה להושיב ב"ד אי אכשור דרי שלא יהיו מונעים מלהלוות לבטל את תקנת הלל דאפילו כתב פרוזבול ישמט. ומזה משמע דאי הלל לדרי עלמא נמי תקין אי אפשר לבטולי על ידי ב"ד אחר אף אי אכשור דרי שלא יהיו מונעים מלהלוות ובטל הטעם שבגללו התקין הלל לפרוזבול כמבואר שם. דמ"מ אין ב"ד קטן מהראשון יכול להתירו. וכדברי הרמב"ם הנ"ל. (ואף די"ל דהראב"ד אינו מפרש שם כפירוש רש"י אלא דהבעיא אי יכולים לבטולי לפרוזבול בלא אכשור דרי כו'. מ"מ יהיה מוכח דרש"י ס"ל דלא כהראב"ד). אמנם לפמ"ש הר"ן שם בפירוש הבעיא דגמ' דאי אמרינן דהלל לדריה תקין. לאו לדריה בלחוד אמרינן אלא כל שיהו נוהגין כדריה שיהיו נמנעים מלהלוות ולפיכך צריך להושיב ב"ד כו'. אבל אי אמרינן לדרי עלמא נמי תקין היינו אפילו אם לא יהיו נמנעים מלהלוות כו'. לפ"ז י"ל דהתם אי לדרי עלמא תקין א"כ בהדיא תיקן הלל לפרוזבול אף לכשיתבטל הטעם שלא יהיו נמנעים מלהלוות כנ"ל. ומש"ה אי אפשר להתירו אא"כ האחרון גדול מהראשון כיון שהראשון התנה כן בפירוש. משא"כ בכל גזירות חכמים שגזרו סתם יש לומר שפיר כהראב"ד שאחר שבטל הטעם יכול אף ב"ד קטן מהראשון לבטלו. (וראיתי בפנ"י בגיטין שם שהעיר קצת ע"ד הראב"ד הנ"ל. וכנראה שלא ראה דברי הר"ן הנ"ל), ועכ"פ בין להרמב"ם ובין להראב"ד אף כשבטל הטעם של הגזירה צריך מנין אחר להתירו ופליגי רק אי צריך שיהיה האחרון גדול מהראשון וכמבואר. והנה בתשובת הרשב"א סימן רמ"ח הוכיח גם כן דאע"פ שבטל הטעם לא בטלה הגזירה מהא דקיי"ל דסתם יינם אסור בהנאה אע"פ שאין מנסכין עכשיו ותינוק עושה יי"נ כו' וגבינה אסורה אף במקום שמעמידין רק בפרחים כו' ע"ש. מיהו התוס' בע"ז (דף נ"ז ע"ב ד"ה לאפוקי) הביאו דעת המתירים סתם יינם בהנאה עכשיו כיון שאין רגילין לנסך כו'. וא"צ מנין אחר להתירו. מטעם דהתם מתחלה לא גזרו אלא על המנסכים והשתא אין מנסכים כלל (והובא קצת ברמ"א ר"ס קכ"ג). והביאו ראיה מהא דרבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו (שם דף ס"ה ע"א) אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז ואע"ג דאיסור מו"מ ביום אידם הוי דבר שבמנין מ"מ לא הוצרך מנין אחר להתירו משום שמתחלה לא גזרו רק על אותן שעע"ז (ועיין בתוס' בריש מסכת ע"ז שכתב בתירוצא קמא בהיתר מו"מ ביום אידם בזה"ז, דכיון דמתחלה נמי לא גזרו בנכרים דקים ליה ביה דלא פלח לע"ז ועכשיו קים לן דכולהו לא פלחי לע"ז ושרי ע"ש). וכעין זה כתבו התוס' בע"ז (דף ל"ה סע"א) לענין איסור גבינות הנכרים דלמ"ד דטעמא משום ניקור לדידן שאין נחשים מצויים בינינו אין לחוש. משום דמתחלה כשאסרו לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצויים כו'. וכ"כ בביצה (דף ו' ע"א) דאמרינן שם והאידנא דאיכא חברי חיישינן. וכתבו שם התוס' דבזה"ז דליכא חברי מותר וא"צ מנין אחר להתירו ומדמו לה למים מגולים דבזה"ז שרי גם כן מטעם הנ"ל. אבל מן הסתם בכל גזירות ותקנות דעלמא י"ל דאע"פ שנתבטל הטעם לא בטלה הגזירה והתקנה. וכמו שביאר בדבריהם הר"ן בפרק בתרא דע"ז שם ע"ש. וכ"נ מדברי התוספות בפ"ק דע"ז (דף ה' ע"ב) בהא דשואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. דעיקר התקנה היה משום קרבן. ומ"מ גם עתה שאין לנו קרבן גם כן התקנה נוהגת. ואין לחלק בין גזירה לתקנה בזה (ואין סתירה לזה ממ"ש התוס' בחולין דף ק"ה ע"א ובברכות דנ"ג ע"ב לענין מים אחרונים שלא נהגו עכשיו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו. וכן כתבו התוספות ביומא דע"ז ע"ב לענין שיבתא וזוגות שאין נזהרין עכשיו. דפשוט שיש לחלק בזה ואין להאריך). וכן מצינו בכמה תקנות הנהוגות אף לאחר שבטל הטעם של התקנה וכמ"ש הר"ן בפרק בתרא דפסחים לענין הקידוש בבהכ"נ שתיקנו בימיהם משום אורחין ומ"מ תקנות חכמים קבועות הן כו'. וכן בברכה מעין שבע שתיקנו משום עם שבשדות ומ"מ נוהגת אף האידנא דליתא להאי טעמא. והובא בב"י סי' רס"ט. ועיין מזה בתשובת הריב"ש סי' ל"ד. (וע' באו"ח סי' תע"א ס"ד בהג"ה וס"ז בהג"ה). וע' בחלקת מחוקק באה"ע סימן י"ז (ס"ק י"א) שמצדד שם לומר דהאידנא שאין נוהגין לייבם שיכולה להעיד לה חמותה הבאה לאחר מכאן כו'. ובתשובת מהר"י מינץ שהובא בב"ש בסי' קנ"ח ס"ק ב'. ובתשובת עה"ג סימן ס"ז חולק עליו דאע"פ שבטל הטעם לא בטלה הגזירה שגזרו חכמים. והביא דברי הרא"ש בביצה הנ"ל. ובצ"צ בסימן פ"ח כתב בע"א. (ועוד מצינו כן בכמה דוכתי בענייני תקנות ולא עת האסף ואטו כי רוכלא כו'):
ב והנה אין להביא ראיה מדברי התוס' בפסחים (ד"נ ע"א) שהביאו שם מהירושלמי דטעמא דאסור לעשות מלאכה בע"פ אחר חצות היינו משום דזמן שחיטת הפסח מחצות ואילך. ומסקי שם התוס' דאף בזה"ז דליכא קרבן מ"מ כיון שנאסר אז במלאכה אסור לעולם. הרי דאע"פ שבטל הטעם לא נתבטל האיסור. דאין ראיה כלל מהכא. דהא התוספות שם דייקו מהירושלמי דהאיסור מדאורייתא וא"כ אין ראיה מזה לענין איסור דרבנן וגזירת חכמים דיש לומר דבהתבטל הטעם בטלה הגזירה. (והא דמשמע להו מהירושלמי דהאיסור מדאורייתא, והיינו מהא דפריך שם דבכל יום יהא אסור במלאכה משום הקרבת התמיד ומשני מקרא דואספת דגנך כו'. ואי נימא שאיסור מלאכה בזמן הקרבה הוא מדרבנן אם כן מאי מייתי ע"ז מקרא. וכבר ביארתי במ"א מה שי"ל בזה לפ"ד הט"ז ביו"ד סימן קי"ז דכל היכא שההיתר מפורש בתורה אין חכמים יכולין לאסרו אם כן לפ"ז י"ל הכא דהאיסור מלאכה דרבנן. ומ"מ שפיר משני הירושלמי מקרא דואספת דגנך שההיתר מפורש בתורה ואין חכמים יכולין לאסור כו'). אך לכאורה קשה ע"ד התוספות. די"ל דודאי אם נימא דמדרבנן אסרו לעשות מלאכה בע"פ שייך לומר דאף עכשיו שבטל הטעם מ"מ לא בטלה הגזירה בזה וצריך מנין אחר להתירו. אבל לפמ"ש התוספות מהירושלמי דאיסור מלאכה בע"פ אחר חצות הוא מדאורייתא משום דהוי זמן הקרבת הפסח. אין סברא כלל לאסור במלאכה עכשיו דליכא קרבן בע"פ. דהא באורייתא לא כתיב כלל איסור מלאכה ביום זה של ערב הפסח. רק שיום הקרבת קרבן נאסר במלאכה. ובזה"ז שע"פ אינו יום הקרבה כלל למה יאסר במלאכה כיון שמעולם לא נאמר האיסור על יום ע"פ כלל. (ויש להוכיח כן מהא דאמרינן בריש מ"ק (דף ד' ע"א) גבי עשר נטיעות דהוי הלמ"מ ומ"מ תוספת שביעית אינו נוהג בזה"ז משום דבהלמ"מ נאמרה בהדדי עשר נטיעות וניסוך המים ולא גמירי רק דומיא דניסוך המים דהוי בזמן שבהמ"ק קיים. ומכש"כ הכא שהאיסור נאמר בפירוש רק על יום הקרבה דהוי בזמן שבהמ"ק קיים וממילא אינו נוהג בזה"ז). אם לא נימא בדברי התוספות דאף שאיסור מלאכה בע"פ הוא מדאורייתא מ"מ היה בזה ג"כ גזירה דרבנן לאסור במלאכה בערב פסח אחר חצות אף לטמא ושהיה בדרך רחוקה שפטורין מקרבן הפסח כו'. (ושוב ראיתי שכ"כ בצל"ח בדברי התוספות ומש"ה שפיר יש לומר דאף בזה"ז דליכא קרבן מ"מ אסור לעולם כיון שנאסר אז מדרבנן שגזרו שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות. ומ"מ אף אם נימא כן אין להוכיח לפ"ז מדברי התוספות אלו דבגזירת חכמים אף שנתבטל הטעם לא בטלה הגזירה וכנ"ל. דשאני הכא שמתחלה גזרו חכמים בפירוש על מי שאינו בר הקרבה בערב פסח כלל כמו טמא ושהיה בדרך רחוקה. (שעליהם הוצרכו חכמים לגזור דאותן שמקריבין הפסח לדידהו אסירי במלאכה מדאורייתא בע"פ אחר חצות). מש"ה אף בזה"ז שבטלה הקרבת הקרבן לגמרי מ"מ לא בטל האיסור והגזירה. כיון דחזינן שמתחלה גזרו גם כן על מי שאינו בר קרבן כנ"ל אבל היכא שמתחלה היה הגזירה על אותן ששייכין באותו הטעם שגזרו מחמת זה י"ל דכשנתבטל הטעם בטל האיסור ובהעדר הסיבה יתבטל המסובב. מיהו אף דאין להוכיח כן מדברי התוספות דהכא. מ"מ מוכח כן מדברי שאר הפוסקים. דהרי הרמב"ם (פ"ח מהלכות יו"ט הי"ז והי"ח) כתב להדיא דע"פ אחר חצות אסור במלאכה מד"ס. וביאר שם הטעם דאסור במלאכה משום הקרבן וכהירושלמי. ומ"מ ס"ל דהאיסור נוהג גם בזה"ז. ומוכח דאע"פ שבטל הטעם לא בטל האיסור. וכן הסמ"ג כתב ג"כ כהרמב"ם. והר"ן בפסחים שם מפרש בירושלמי דאיסור מלאכה בערב פסח הוא מדרבנן. וביאר שם גם כן בהדיא דבזה"ז נמי אסור במלאכה שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואע"פ שבטל הטעם לא בטל איסורו עד שיעמוד ב"ד ויתיר כו' ע"ש. וכ"כ הרמב"ן במלחמות שם. הרי בהדיא דס"ל דאף שבטל הטעם לא בטל האיסור. (ואין לדחות ולומר דדוקא הכא שמתחלה היה הגזירה בדרך לא פלוג אף לטמא ושהיה בד"ר כנ"ל. דבהדיא מבואר בר"ן שם דס"ל כן בכל דבר שנאסר במנין ע"ש). אלא שמדברי בעל המאור שם לכאורה מוכח איפכא. שכתב שם דכיון דמשום פסח הוא דאסור, האידנא דליכא פסח לא שאני לן בין ערב פסח לשאר ערב יום טוב כו'. משמע מדבריו דס"ל דכשנתבטל הטעם בטל האיסור ממילא וא"צ מנין אחר להתירו. ויש לדחות דאפשר דבעל המאור ס"ל בזה כהתוספות בפירוש הירושלמי דאיסור מלאכה בערב פסח הוא מן התורה. (וס"ל דלא היה בזה שום גזירה דרבנן כלל). וכיון דמדאורייתא לא נאמר כלל האיסור על יום ערב פסח רק דיום הקרבת הקרבן נאסר במלאכה, ממילא בזה"ז דערב פסח אינו יום הקרבה כלל שרי במלאכה וכמ"ש לעיל. אלא דלפ"ז יהיה מוכח מדברי הרז"ה דס"ל דתלמודא דידן נמי ס"ל כהירושלמי בזה דאיסור מלאכה בערב פסח אחר חצות הוא מה"ת (דאל"כ למה לא חייש הרז"ה לשיטת גמרא דידן דמדרבנן נאסר במלאכה בערב פסח וצריך מנין אחר להתירו אף שנתבטל הטעם וכנ"ל). ואולם ראיתי במל"מ בפ"ו מהלכות כלי המקדש הלכה י' דפשיטא ליה דאף לדברי התוספות בפסחים שם שפירש בדברי הירושלמי דערב פסח אחר חצות אסור במלאכה מה"ת מ"מ מודים התוספות דלשיטת גמרא דידן איסור מלאכה דערב פסח אחר חצות הוי רק מדרבנן ע"ש וכ"כ גם כן הפר"ח בסימן תס"ח. ואמנם דברי המל"מ והפר"ח הנ"ל אינם מוכרחים כלל. ולא משמע כדבריהם מדברי התוספות דפסחים שם שיחלקו בזה הבבלי והירושלמי אי איסור מלאכה דערב פסח דאורייתא או דרבנן. (וכ"כ המהרש"א בפסחים לדברי התוספות דתלמודא דידן נמי ס"ל בזה כהירושלמי ע"ש). וכן, מצאתי בתשובת הרא"ש סוף כלל נ"ה דנקיט בפשיטות דאיסור מלאכה דערב פסח אחר חצות הוא מה"ת. וע"כ דס"ל דתלמודא דידן נמי ס"ל כהירושלמי בזה. (דאי פליגי אהדדי לא הוה נקיט כירושלמי נגד הבבלי וכידוע). והא דאמר הגמרא בריש פסחים (ד"ב ע"ב) ה"ק ליה ר' אליעזר אמינא לך אנא מלאכה דרבנן היינו דאיסור מלאכה דערב פסח קודם חצות פשיטא דהוא מדרבנן. ואין להקשות דא"כ מאי קאמר הגמרא בתר הכי ואידך הרחקה הוא דעבוד רבנן לדאורייתא. והשתא אכתי לימא ליה ר"י לראב"י דה"נ באיסור מלאכה בערב פסח קודם חצות ג"כ הרחקה עבוד רבנן לדאורייתא. דזה אינו דגבי איסור אכילת חמץ הוא שאסרו משום הרחקה לדאוריי' שלא יפגע באיסור דאורייתא ממש משום דאדם טועה בשעות (וכמבואר בגמרא שם דף י"א ע"ב), והוכרחו חכמים לעשות הרחקה בשעות גם כן. אבל מה שנהגו שלא לעשות מלאכה בערב פסח קודם חצות, (או למ"ד דהוי איסורא וכפירוש התוספות שם), אין הטעם כלל משום הרחקה לדאורייתא (דכולי האי לא טעו אינשי), רק מטעם אחר וכדפירש"י בר"פ מקום שנהגו כדי שלא יהיה טרוד במלאכה וישכח מצות ביעור חמץ ופסח ומצה כו'. וזה אינו בגדר הרחקה לדאורייתא ממש לצמצם בשעות עי"ז, שזהו שייך רק היכא דקרוב לפגוע באיסור תורה ממש וכנ"ל, משא"כ הכא דהוי ככל תקנות של דבריהם. ובכה"ג לא מצינו בדרבנן יום שמקצתו אסור ומקצתו מותר. אלא דמ"מ יש לדקדק מהא דאמר הגמ' בר"פ מקום שנהגו מאי איריא ערב פסח אפילו ע"ש וערב יו"ט נמי כו'. ומשני הכא מחצות א"נ התם סימן ברכה הוא דלא חזי כו' הכא שמותי נמי משמתינן ליה. ואמאי לא קאמר עדיפא מינה דהכא בערב פסח אחר חצות אסור במלאכה מן התורה. ובשלמא להתוס' והרא"ש אף אם נימא דלתלמודא דידן נמי אסור מן התורה לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות, מ"מ זהו רק בזמן שבהמ"ק קיים דערב פסח הוא יום הקרבה אבל האידנא דליכא קרבן פשיטא דאינו אסור במלאכה רק מדרבנן וכנ"ל. ומתניתין דפסחים שם מיירי בזה"ז גם כן. (וי"ל לענין מה שהקילו במלאכת ערב פסח יותר מבמלאכת חוה"מ. וע"ש בדנ"ה ע"ב אם הקילו כן גם בזמן בהמ"ק, אם נימא דאז היה אסור מן התורה במלאכה בערב פסח אחר חצות. או דרק בזה"ז דהוי דרבנן הקילו). משא"כ לד' הרז"ה דס"ל דהאידנא איסור דרבנן נמי ליכא רק תליא במנהגא ומתניתין מיירי בזמן שבית המקדש קיים. ואם נימא דבזמן בהמ"ק האיסור מלאכה בערב פסח אחר חצות מן התורה א"כ ה"ל להגמרא לשנויי כן וכנ"ל. ויש לדחות קצת דלא משני כן משום דזהו לא מישתמע ממתניתין. וכמ"ש המהרש"א בתוספות דריש פרק מקום שנהגו ע"ש. ואין להאריך:
אלא דקצת יש לדחות ראיה זו שהוכחנו מד' הרמב"ם והסמ"ג והתוס' דאף היכא שבטל הטעם לא בטל האיסור, וממה שפסקו דאף בזה"ז נוהג איסור מלאכה דע"פ אחר חצות אף להירושלמי דטעמא משום הקרבת הקרבן כנ"ל. די"ל דמכאן אין ראיה כ"כ. דהרי אמרו בביצה (ד"ה ע"ב) דאף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה דמהרה יבנה בהמ"ק ויאמרו אישתקד מי לא אכלנו כו'. וכן אמרו מה"ט דיום הנף כולו אסור (כדאיתא בסוכה דמ"א ע"א ובמנחות דס"ח ע"ב). ויותר מזה מצינו בתוס' גיטין (די"ח ע"א ד"ה הנהו) שהקשו שם למ"ד דתיקנו זמן בגיטין משום שמא יחפה על בת אחותו דא"כ בזה"ז למה כותבין זמן בגיטין. ותירצו התוס' בחד תירוצא משום דמהרה יבנה בהמ"ק כו'. הרי דסבירא להו להתוספות דמה"ט לא נתבטלה התקנה שתיקנו חכמים שצריך לכתוב זמן בגט. וא"כ כש"כ די"ל מה"ט דלא נתבטל איסור עשיית מלאכה בע"פ אחר חצות משום דמהרה יבנה בהמ"ק ויקריבו קרבנות. (וכאן שייך ה"ט טפי דאפשר דבע"פ גופיה יבנה בהמ"ק. וכדאיתא בעירובין דמ"ג ע"ב דמשיח אתי אף בעיו"ט. משא"כ בכל הנהו דוכתי שהבאתי דהתם הטעם רק דמהרה יבנה בהמ"ק ויבאו לנהוג במה שיארע אח"כ ג"כ כמו עכשיו כו'). אבל בשאר גזירות חכמים היכא שנתבטל הטעם לגמרי (ואין לו שייכות אף לכשיבנה בהמ"ק), י"ל דבכה"ג שפיר בטל האיסור. ובסברא זו יש לדחות ג"כ מ"ש לעיל מדברי התוס' דפ"ק דע"ז לענין התקנה דשואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, דטעם התקנה משום קרבן ומ"מ נוהגת אף בזה"ז. דהתם ג"כ י"ל הטעם משום דמהרה יבנה בהמ"ק ויקריבו קרבנות כו'. משא"כ בשאר גזירות היכא שבטל הטעם לגמרי י"ל דבטלה ג"כ הגזירה או התקנה כנ"ל מיהו משאר דוכתי שהוכחנו לעיל מוכח דאף היכא שבטל הטעם לגמרי לא בטל האיסור. וכן מבואר מדברי הרמב"ן והר"ן ברפ"ד דפסחים הנ"ל דס"ל כן בכל גזירה ואיסור שאסרו חכמים דאף שבטל הטעם לגמרי לא בטל האיסור וצריך מנין אחר להתירו ע"ש:
ד ויש להוכיח דאף כשבטל הטעם לא בטל האיסור וצריך מנין אחר להתירו. מהא דאיתא בירושלמי פ"ד דשבועות הלכה ב' גבי שדה שניטייבה בשביעית דגזרו רבנן שלא תזרע למוצאי שביעית. ובעי התם טייבה בזה"ז מהו ר"י סבר מימר שרי כו'. (ופי' הפ"מ דשביעית בזה"ז דרבנן ומש"ה בזה"ז לא קנסו). א"ר חזקיה איתותבת קמיה דר' ירמיה וכי איזה ב"ד עמד וביטל כו' כמה דתימר תמן לא עמד ב"ד וביטל כו'. הרי מוכח דאע"פ שבטל הטעם מ"מ לא בטלה הגזירה שאסרו לזורעה במוצאי שביעית כ"ז שלא עמד ב"ד אחר להתיר ולבטל גזירת הראשונים. ואין לומר דשאני התם שלא בטל הטעם לגמרי כיון דמ"מ עבר באיסור דרבנן. דהא מדמייתי הירושלמי ראיה לזה מהברייתא דבת ישראל שבאת להדליק כו'. מזה מוכח דאף שבטל הטעם לגמרי נמי התקנה קיימת. וגם כיון דסברת ר' ירמיה דבזה"ז אין לקונסו מחמת האיסור דרבנן א"כ שפיר חשיב בטל הטעם. (אך ראיתי בפירוש הר"א פולדא שפי' שם הירושלמי בע"א דקאי אהא דבשעת האונס התירו לחרוש בשביעית. ובעי אח"כ כשעבר האונס אי עדיין ההיתר קיים ויכול לזורעה במו"ש. אבל פירוש זה דחוק. ויותר נראה כפי' הפ"מ הנ"ל. ובזה מיושב קושיית הקה"ע ברפ"ב דשבת על המל"מ בפי"א מתרומות. וכ"ה בר"ש ספי"א דתרומות יע"ש). ועוד ראיה מהא דאיתא בירושלמי פ"ו דשבת ה"ב גבי הא דלא יצא האיש בסנדל המסומר דהטעם שגזרו עליו ע"י מעשה שהיה שנדחקו והרגו זא"ז ופריך התם ולא בשעת השמד גזרו מכיון שעבר השמד יהא מותר ומשני לא עמד ב"ד וביטל. הרי דאע"פ שבטל הטעם לגמרי מ"מ הגזירה לא בטלה וצריך מנין אחר להתירו. וע"ש בקה"ע. ומיהו אין להביא עוד ראיה מהא דאיתא בירושלמי בפ"ק דכתובות הלכה ה' מה סימן היה להם כו' אע"פ שבטל השמד המנהג לא בטל דז"א ראיה. די"ל שמזה נתפשט המנהג אח"כ ג"כ. אבל לא מפאת החיוב של התקנה הקודמת. דהרי מתחלה ג"כ לא היה זה בתורת תקנה רק עצה טובה. ועיין בתוס' סנהדרין דל"ב ע"ב ד"ה לאור הנר. (ומה דאיתא בירוש' ברפ"ג דיבמות בפלוגתא דר"א וחכמים דאמר התם דלדברי חכמים כל דבר שהוא בא מחמת הגורם בטל הגורם בטל האיסור. ולדברי ר"א אפי' בטל הגורם האיסור במקומו זהו ענין אחר לגמרי ואינו שייך כלל לעניננו. דהתם לא קאי כלל באיסור דרבנן רק באיסור תורה שכבר היה על הך גברא גופיה ובטל הגורם. ואין לטעות כלל בהך מילתא לומר שיש לו שום שייכות לעניננו):
ה ומעתה נבאר דאף שהוכחנו מכמה דוכתי דאף דהיכא שבטל הטעם לא בטל האיסור מ"מ יש בזה כמה חילוקים ואופנים במה שמצינו בכמה דוכתי שבהתבטל הטעם בטלה הגזירה וע"כ נאמר דכלל זה צריך כמה תנאים וכמו שנבאר. התנאי הא'. דדוקא כל היכא שמתחלה היתה גזירה מוחלטת וכוללת באין הבדל בין איש לאיש וכדומה. אז אמרינן דאע"פ שבטל הטעם לא בטלה הגזירה. אבל היכא שמתחלה וראשית הגזירה חילקו בדבר והוציאו מן הכלל אותן שאצלם לא שייך טעם הגזירה שלהם בזה אם אח"כ נתבטל הטעם לגמרי בטלה ג"כ הגזירה, כיון דחזינן מתחלה דהיכא דליתא לטעמא דידהו לא גזרו (וכעין מ"ש לעיל בראש דברינו מדברי התוס' גבי גבינות העכו"ם לטעמא דמשום ניקור. דמתחלה לא גזרו רק במקום שמצויין נחשים מש"ה לדידן שאין נחשים מצויין אין לחוש כלל. וכן ממ"ש התוס' בריש ע"ז לענין יום אידן דלא אסרו מו"מ עם העכו"ם רק באותן שעע"ז ועכשיו קים לן דכולהו לא פלחי לע"ז ושרי וכנ"ל). ובזה ניחא דברי התוספות בשבת (דס"ד סע"ב) שכתבו שם בשם רבינו שר שלום דמותרות נשים שלנו עכשיו להתקשט בטבעות ובתכשיטין בשבת שגזרו חכמים דילמא שלפא ומחויא וכיון דנשי דידן אין דרכן להראות תכשיטיהן וטבעותיהן מש"ה מותרות לצאת בהם. ומזה מוכח לכאורה דכשבטל הטעם בטל האיסור וא"צ מנין אחר להתירו. ולפי דברינו ניחא. דהא הרי"ף והרמב"ם והש"ע פסקו כשמואל דאמר שם בשבת (דף נ"ט ע"ב) דכלילא שרי אפי' דאניסכא משום דמאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא. ואם כן חזינן דמתחלה לא גזרו רק משום אותן נשים שדרכן להראות תכשיטיהן וממילא נשי דידן דכולהו אין דרכן להראות כמו נשים חשובות דידהו ולא היו בכלל הגזירה ומש"ה א"צ מנין אחר להתירו. ומזה נלמד בכל גזירה שמתחלה לא גזרו על הכלל כולו לאסור בכל אופן רק שחילקו והתירו באיזה אופן (או באיזה אנשים) דלא שייך ביה הטעם של הגזירה בזה ממילא אם אח"כ בטל הטעם לגמרי בטלה כל הגזירה ואין צריך מנין אחר להתירו. וזה מבואר ג"כ מדברי התוס' ממ"ש בב"מ (ד"ע סע"ב) במה שנהגו להלוות לעכו"ם בריבית משום דמתחלה כשאסרו מ"מ בכדי חייו התירו ועכשיו הוי הכל בכדי חיינו כו'. (וכן לאידך תירוץ דהתוס' שם משום שא"א לנו להשתכר אם לא במו"מ עמהם הלכך אין לאסור בריבית שמא ילמוד ממעשיו יותר מבשאר מו"מ. ג"כ אין צריך בזה מנין אחר להתירו כשבטל הטעם ול"ש לגזור שמא ילמוד ממעשיו. היינו ג"כ כיון דמתחלה נמי לא גזרו בת"ח דל"ש ביה שמא ילמד ממעשיו כדאמרו בגמרא שם). וכן מבואר ממ"ש התוס' במ"ק (דכ"א ע"א ד"ה אלו) לענין אבל שחייב בעטיפת הראש וכפיית המטה והאידנא אין נוהגין כן משום דאמרו בירושלמי אכסנאי אינו חייב בכפיית המטה כו' וכמו כן אנו כולנו כו'. ובדברינו אלה מבואר דלא תיקשי על דברי התוס' בשבת גם בתחלת דבריהם שכתבו ההיתר דנשים שלנו מותרות להתקשט משום שאין לנו רה"ר גמור וכל רה"ר שלנו כרמלית הוא והוי כחצר שאינה מעורבת דשרי לר' ענני בר ששון כו'. ולכאורה קשה דא"כ בשופר ולולב ומגילה שאסרו חכמים בשבת משום גזירה דרבה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר והשתא עכשיו שאין לנו רה"ר כלל וליכא למיגזר אטו איסור דאורייתא א"כ יהא שרי עכשיו לקיים מצותן בשבת. ולפי דברינו ניחא. דדוקא בתכשיטי נשים שמתחלה התירו להם בחצר שאינה מעורבת ולא גזרו רק ברה"ר ממילא לדידן דליכא רה"ר שרי לגמרי משא"כ בגזירה דרבה שמתחלה אסרו לגמרי בשופר ולולב ומגילה, וגזרו גזירה כוללת בהחלט מש"ה אף לדידן דליכא רה"ר גמור ובטל הטעם מ"מ לא בטלה הגזירה ואסור אלא שבזה י"ל דהתם בלא"ה לא בטל טעם הגזירה לגמרי דאף שכתבו התוס' שם דעכשיו אין לנו רה"ר גמור דכל רה"ר שלנו כרמלית היא דמבואות שלנו אין רחבים ט"ז אמה ולא ששים רבוא בוקעים בו כו' היינו דלא שכיח גבן רה"ר גמור. אבל מ"מ יש במציאות גם עכשיו רה"ר גמור בסרטיא ופלטיא גדולה. וכן ישנם עיירות גדולות בעולם שיש להם רה"ר גמור וס"ר בוקעין בו. והרי מבואר בליקוטי הרמב"ן בפ"ה דעירובין דאליבא דר"י דס"ל שתי מחיצות דאורייתא לדידיה אין לך רה"ר בתוך העיר כלל אלא בסרטיא ובמדבר שאין להם מחיצה כלל. ומ"מ לדידיה נמי שפיר גזרו בשבת דאע"ג דבעיר ליכא רה"ר דאורייתא אפ"ה כיון דדרכים שבה כדרך הרבים ורבים עוברין בתוכה חוששין שמא תשכח מהן תורת רה"ר אפי' בסרטיא ופלטיא כו'. (וע"כ לומר לדידיה דמה"ט נמי גזרו בשופר ולולב ומגילה לאסור בשבת). וא"כ ה"נ י"ל לדידן דהאידנא נמי לא בטל טעם הגזירה לגמרי ושייך לגזור בזה ג"כ. (ועדיין יש לבאר בזה לדברי ריש לקיש בירושלמי בפ"ח דעירובין ה"ח דאמר התם דאין רה"ר בעוה"ז אלא לע"ל שנאמר כל גיא ינשא. אטו הוא פליג על כל הגזירות שגזרו חכמים לענין הוצאות שבת ומה שייך לגזור מאחר דליכא עכשיו כלל במציאות שום רה"ר דאורייתא לדידיה ואכמ"ל). ועוד מבואר כדברינו דכל שמתחלה לא היתה גזירה כוללת והוציאו מכלל הגזירה איזה אופן שיהיה שאין בו אותו הטעם של הגזירה שוב אחר שבטל הטעם לגמרי ממילא בטלה כל הגזירה וא"צ מנין אחר להתירו. ממ"ש התוס' בפ"ק דע"ז (דט"ו סע"א) לענין היתר מכירת בהמה גסה. דלמסקנת התלמוד דשרי למיזבן אידא דספסירא משום דלא ידעה לקליה ניחא מנהג שלנו להתיר דגם בהמות שלנו אין מכירות בקולנו וליכא למיחש לנסיוני כו' ע"ש. והנה ברא"ש ברפ"ד דפסחים כתב בשם הריב"א לענין איסור מלאכה בע"פ דכיון דבזמן הפסח היה אסור השתא נמי אסור אע"פ שאין לנו הקרבת הפסח. והוכיח כן מהא דתניא בעירובין (דמ"א ע"א) אמר ראב"צ אני ממשפחת סנאב בן. בנימין ופ"א חל ט"ב להיות בשבת ונדחה לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו"ט שלנו היה. והיינו שאבותינו היו מקריבים קרבן עצים בו ביום. וראב"צ אחר חרבן היה אלא דכיון שאבותיו שהיו מקריבים קרבן בו ביום עשו יו"ט גם הוא ומשפחתו יש להם לנהוג בו יו"ט לעולם. ולפי דבריו מוכח מכאן דגם אם החיוב רק על משפחה א' כל שאבותיו עשו כן שוב החיוב עליו ג"כ אף שבטל הטעם של התקנה כנ"ל. אמנם מבואר בירושלמי פ"ד דתענית ה"ד דבאמת פליגי בזה תנאי התם באותן הימים טובים של קרבן עצים אם נוהגים עתה שאין קרבן. דר' יוסי ס"ל התם דאותן הימים אינן נוהגין אלא בשעת הקרבן (דהיינו בזמן שבהמ"ק היה קיים), ואמר התם בהדיא דראב"צ שאמר והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו"ט שלנו היה, (דמוכח דהוי יו"ט אף האידנא דליכא קרבן). איהו פליג על ר' יוסי הנ"ל. וכן איתא בירושלמי פ"ק דמגילה ובפ"ד דשקלים. וכ"כ התוס' להדיא בפ"ק דתענית (די"ב ע"א ד"ה התם) דראב"צ שאמר ויו"ט שלנו היה אף שהיה לאחר החורבן איהו ס"ל כמ"ד לא בטלה מגילת תענית ע"ש. ולפ"ז הא אנן קיי"ל כמ"ד בטלה מגילת תענית ולית הלכתא כראב"צ בזה. ומדברי הרא"ש בפסחים הנ"ל לא משמע כן:
ו ועוד יש חילוקים ותנאים בדין זה היכא שבטל הטעם אי בטל האיסור. דמבואר בתשובת הרא"ש (כלל ב' סימן ח') לענין טלית של פשתן דאף לפיר"ת אין לאסרו בזה"ז כיון דעיקר טעם האיסור הוא דילמא אתי למירמי ביה תכלת ויעבור באיסור כלאים שלא במקום מצוה אבל בזה"ז שאין לנו תכלת לא שייך למיגזר כלל ושרי. ואין לדמותו לדבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא. ולא דמי לביצה מתקנת ריב"ז ואילך. ולר"א שביקש להפקיר כרם רבעי שלו כו'. דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ לעולם שיהיו ההיתר תלוי במה שתיקן שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום וכן בשובו לכם לאהליכם כו' וכן בההיא דר"א כו'. עכ"ד הרא"ש בתשו' שם. והובאו דברי הרא"ש אלו בקצרה ברמ"א באו"ח ס"ס ט' ובמג"א שם. ולמדנו מדבריו שיש חילוק בזה בין היכא שטעם האיסור ידוע ומבורר דבזה כשבטל הטעם בטל האיסור ממילא דהכל יודעים דעכשיו לא שייך למיגזר מידי. משא"כ היכא שאין טעם האיסור ידוע כ"כ דאז אף כשבטל הטעם לא בטל האיסור וצריך מנין אחר להתירו (דאינשי לא מסקי אדעתייהו שגזירה זו תליא בטעם זה. ואם נתיר להם עכשיו יבואו להתיר זה אף במקום שיהיה שייך אותו הטעם של הגזירה). ונראה להוכיח כדבריו מדברי התוס' בביצה (דף ל' ע"א ד"ה תנן) בהא דתנן אין מטפחין ולא מרקדין דלדידן שרי כיון שטעם האיסור הוא משום שמא יתקן כלי שיר מש"ה לדידן דאין אנו בקיאים לעשות כלי שיר ולא שייך למיגזר שרי. הרי דס"ל להתוס' הכא דכשבטל הטעם בטל האיסור ממילא וא"צ מנין אחר להתירו. (וכאן היא גזירה מוחלטת ול"ל בזה כמ"ש לעיל באות ה'). וצ"ל דס"ל להתוס' דהכא בגזירה דאין מטפחין ואין מרקדין הוי טעם הגזירה ידוע שמא יתקן כלי שיר ומש"ה עכשיו שבטל הטעם בטל האיסור ממילא וכדברי הרא"ש הנ"ל. וראיתי בב"י באו"ח סי' של"ט שהביא דברי התוס' אלו וכתב וז"ל, ואע"ג דבפ"ק דביצה אמרינן שאע"פ שנתבטל טעם הגזירה לא בטלה הגזירה, התוס' מדמו לה למשקין מגולין דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמ"ש בפ"ב דע"ז. עכ"ל הב"י. ודבריו תמוהין ומה דמות יערכו להך דמים מגולים דשרו האידנא שכתבו התוס' בע"ז משום דמתחלה כשאסרו לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצויין והני מקומות שאין הנחשים מצויין לא היו בכלל הגזירה מתחלה. אבל כאן הך גזירה דשמא יתקן כלי שיר שגזרו בכל מקום ובודאי לא שייך בזה חילוק מקומות והיא גזירה מוחלטת כשאר כל גזירות חכמים דאף כשנתבטל הטעם לא בטלה הגזירה. ומחוורתא כמ"ש לעיל ע"פ דברי הרא"ש הנ"ל. וראיתי בב"י ביו"ד סי' קט"ו שכתב בשם סמ"ק דאף שנוהגין היתר במים מגולים ולא גזרינן אטו מקומות שהנחשים מצויים היינו משום דלא שייך בהו טעם של איסור אלא משום נחשים הילכך אין לגזור שיתירו במקום שהנחשים מצויים. אבל גבי גבינות דשייך בהו עוד טעמים לאסור הילכך אף למ"ד דטעמא משום גילוי אי שרית ליה במקום שאין הנחשים מצויים אתי למישרי במקום שהנחשים מצויים כו'. והובא שם ג"כ בט"ז ס"ק י' ע"ש. והוא קצת כעין חילוק הנ"ל בין היכא שהטעם ידוע ומבורר כו'. ויש להביא ראיה לחילוק זה של הרא"ש הנ"ל דהיכא שטעם האיסור ידוע אז כשבטל הטעם בטל האיסור ממילא וא"צ מנין אחר להתירו מהא דפריך הגמ' בביצה (דף ד' סע"ב) והשתא דידעינן בקביעא דירחא מ"ט עבדינן תרי יומי. והשתא מאי פריך נימא משום דהוי דבר שבמנין דאף שבטל הטעם לא בטלה הגזירה וצריך עדיין לעשות שני י"ט. אלא משום דכאן ידוע הטעם דיו"ט שני הוי מחמת ספיקא דיומא. מש"ה השתא דידעינן בקביעא דירחא ובטל הטעם בטלה הגזירה ממילא והוצרך הגמרא לשנויי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם כו'. רק לפ"ד הראב"ד בפ' ב' מהלכות ממרים שהובא לעיל דס"ל דהיכא שבטל הטעם אז יכול מנין אחר להתירו אף שהאחרון אינו גדול כמו הראשון. לפ"ז יש לדחות ראיה זו. די"ל דלעולם אף היכא שהטעם ידוע ומבורר מ"מ אף כשבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו. וקושיית הגמ' בביצה שם והשתא דידעינן בקביעא דירחא מ"ט עבדינן תרי יומי היינו דלמה לא יהיו יכולים להתירו במנין אחר עכשיו אף שהראשונים הגוזרים היו גדולים יותר כנ"ל. אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל דאף כשבטל הטעם מ"מ אין ב"ד אחר יכול לבטל אא"כ היה גדול מהב"ד הראשון בחכמה ובמנין א"כ ליכא לפרש קושיית הגמרא כנ"ל. ומוכח מהכא כסברת הרא"ש הנ"ל דהיכא שטעם האיסור ידוע ומבורר כשבטל הטעם בטל האיסור ממילא. ושפיר פריך הגמרא הכא וכנ"ל. וכן מוכח ג"כ לדינא מדברי הרמ"א ביו"ד (סי' שע"ד ס"ו) דבש"ע שם פסק דכל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו (וכחכמים בברייתא דמ"ק דף כ' ע"ב). וכתב ע"ז הרמ"א דהאידנא נוהגין להקל באבילות זה של המתאבלים עמו דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים ועכשיו נהגו כולם למחול. וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים. וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין עכ"ל הרמ"א. וקשה דהיאך יכולין לשנות האידנא הך תקנה וחיוב האמור בברייתא בגמרא. נהי שעכשיו בטל הטעם מאחר שנהגו כולם למחול על כבודם מ"מ הוי דבר שבמנין דאף שבטל הטעם לא בטלה התקנה וצריך מנין אחר להתירו. א"ו מוכח כסברת הרא"ש הנ"ל דהיכא שהטעם ידוע ומבורר כמו הכא דכל שמתאבל עליו מתאבל עמו רק בפניו אבל שלא בפניו א"צ לנהוג אבילות. דידוע לכל שזהו רק משום כבוד המתאבלים. ומש"ה עכשיו שבטל הטעם בטלה התקנה ממילא. (והך דינא דכל שמתאבל עליו מתאבל עמו יש לו ג"כ אסמכתא מקרא בפרשת וישב דכתיב ויבך אותו אביו ואמר שם במדרש רבה דזהו יצחק וא"ר סימון ע"ש כל שמתאבלין עליו מתאבלין עמו. והגם דאיתא שם דיצחק היה יודע שיוסף קיים רק שלא רצה לגלות ליעקב מאחר שהקב"ה לא גילה לו. וא"כ מה חיוב היה על יצחק להתאבל עמו מאחר שיודע שיעקב גופיה אין לו להתאבל כלל. ואולי אם לא היה יצחק מתאבל עמו היה יעקב מבין מזה שיוסף קיים. או דאבילות לאו דוקא רק היה מצטער עם יעקב בצערו ויש מזה סמך ג"כ לאבילות דכל שמתאבל עליו מתאבל עמו כו'). וכן מוכח ג"כ מהא דאין מגדלין בהמה דקה בא"י כדתנן בב"ק (דע"ט ע"ב) ואמרו דמגדלי בהמה דקה בא"י פסולין לעדות כדאיתא בסנהדרין (דכ"ה ע"ב) ומ"מ פסק בש"ע ביו"ד ס"ס ש"י דהאידנא מותר לגדל בהמה דקה בא"י ע"ש. והשתא למה לא חשו לדבר שבמנין. אלא משום דה"נ הטעם ידוע כו'. אך אף שהוכחנו כדברי הרא"ש הנ"ל דבטעם ידוע ומבורר כשבטל הטעם בטל האיסור ממילא. מ"מ אין לנו להכריע מדעתנו ולשקול בשכלנו איזו גזירה חשיב הטעם ידוע ואיזו חשיב אינו ידוע. דאם איסור ביצה שנולדה ביו"ט חשיב הטעם אינו ידוע כמ"ש הרא"ש שם. וכן בר"א שביקש להפקיר כרמו ג"כ חשיב הטעם אינו ידוע. וכן מוכח מדברי הרמב"ם והראב"ד הנ"ל לענין מה שריב"ז ביטל תקנת הראשונים דמוכח לפ"ז ג"כ דחשיב שם הטעם אינו ידוע וצריך מנין אחר להתירו. (וכן מאיסור הנאה דסתם יינם אע"פ שאין מנסכין עכשיו לפ"ד הרשב"א הנ"ל דס"ל בזה דאע"פ שבטל הטעם לא בטלה הגזירה. וע"כ דהטעם דחשש יי"נ חשיב ג"כ טעם שאינו ידוע. ואף התוס' דפליגי אתו עלה מטעם אחר כנ"ל). וכן בהנך דירושלמי שהבאתי לעיל. ועתה מי מאתנו יעוז בדעתו לשקול בפלס שכלו איזו גזירה חשיב הטעם ידוע שלא יצטרך מנין אחר להתירו. ואין לנו אלא דברים המפורשים בדברי הראשונים שהטעם ידוע והותרה הגזירה ממילא כשנתבטל הטעם כו':
ז ועוד מצינו חלוקים בדבר זה היכא שבטל הטעם אם בטל האיסור. דהא דקיי"ל דאף כשבטל הטעם לא בטל האיסור וצריך מנין אחר להתירו היינו היכא דעכשיו שבטל הטעם שני הצדדים שוים ואין נ"מ בקיום תקנה זו או לא. אבל היכא שעכשיו עוד יש לחוש לקלקולא מחמת התקנה הקדומה. דאז י"ל דא"צ מנין אחר להתירו. וכמו דמצינו בתקנות יהושע בב"ק (דפ"א) שתיקן ג"כ דמת מצוה קנה מקומו. והאידנא אין נוהגין כן כמ"ש המהרש"ל והובא בט"ז סי' שס"ד סק"ב. ולא הוצרכו מנין אחר לבטל תקנת יהושע בזה. כיון שבזה"ז יש לחוש לקלקולא עי"ז כמבואר שם. ועוד ראיתי שחילק בזה בתשו' הרדב"ז (ח"ב סי' תרל"ג) שכתב דאע"ג דירושלים קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל. היינו רק לדברים הנוהגים בה מה"ת. אבל מה שהוא מדרבנן אם נסתלק הטעם נסתלקה הגזירה. ואף שבכל גזירות חכמים אע"פ שבטלה הסיבה שגזרו בשבילה עדיין הגזירה קיימת מ"מ מסיק שם הרדב"ז טעם כללי שלא גזרו אלא בזמן שאפשר להתקיים אבל האידנא שרובה עכו"ם א"א להתקיים גזירתם שאם לא יעשו ישראל יעשו העכו"ם ומה הועילו בתקנתם. עכ"ד הרדב"ז שם. והנה מדברי המג"א ס"ס תרכ"ח. וגם מדבריו בסי' תר"צ ס"ק כ"ב נראה שדעתו לחלק עוד בד"ז דהיכא שהאיסור הוא רק משום חששא ועברה החששא הותר האיסור ממילא ע"ש. ומ"מ זהו רק היכא שהאיסור הוא מחששא שחששו בדבר זה עצמו כמו מים מגולים שהחשש שמא שתה ממנו הנחש. או בסוכה שעל הארץ והקנים נסמכים על האילן שחששו שיניח שם חפציו דכן היה הרגילות אצלם להשתמש שם בזה אמרינן דעכשיו כשעברה החששא הותר ממילא. אבל בגזירות חכמים שגזרו שלא יפרצו בדבר אחר היותר חמור וגזרו מה"ט בודאי איסור על איזה דבר ולא בתורת חששא בזה ודאי צריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם. (אך מ"ש המג"א ראיה לסברתו מהתוס' דביצה ומיו"ד סי' קט"ז הוא תימה. דהתם הטעם משום שמתחלה לא גזרו שם על כל המקומות וכמ"ש לעיל באריכות. וכ"כ המג"א גופיה בר"ס תס"ח ע"ש). (ומ"ש בס' בשמים ראש סי' ל"ו אין ממש בדבריו ולאו הרא"ש חתים עלה כידוע):