אור ברסלב
תורת חסד סימן טז

תורת חסד· רבי שניאור זלמן פרדקין

סימן טז

סימן טו

ע"ד קושייתו בגמרא דמנחות (דע"ב רע"ב) אלא שאני התם דהרי דחתה שחיטה את השבת כו', ומשמע דאי לאו משום שדחתה שחיטה את השבת לא היתה הקטרת אימורין דוחה שבת והיה ממתין מלהקטיר, עד הערב. ותמה כת"ר מכאן ע"ד הרשב"א בחידושיו לשבת (דכ"ד ע"ב) לענין מה דאמרינן התם דעשה דשריפת קדשים טמאים הוה דחי ל"ת דיו"ט ומצרכינן קרא בזה דלא דחי וכתב שם הרשב"א בשם הרמב"ן דאף דאפשר להמתין עד למחר. מ"מ כאן דהיום א"א לקיים העשה, לא מיקרי אפשר לקיים שניהם. ודחי שפיר העשה את ל"ת בכה"ג. וא"כ ה"נ בהקטרת אימורין אין להמתין עד לערב ויש לה לדחות שבת אף בלא סברא שדחתה שחיטה את השבת כנ"ל. ודוחק לחלק בזה בין עשה דוחה ל"ת ובין תמיד שדוחה שבת. דאדרבה הרי תמיד עדיף יותר דהוי הותרה. כדאיתא ביומא דמ"ו ע"ב וצ"ע. עכ"ד כת"ר:

תשובה

א מתחלה נבאר דברי החולקים על סברת הרשב"א בזה. וטעם מחלקותם. ואח"כ נבאר יישוב דברי הרשב"א דלק"מ קושיית מעלתו. וממילא רווחא שמעתתא בביאור פרט זה. והנה בתוס' יבמות (ד"ה ע"ב ד"ה כולהו) הקשו דניליף משריפת קדשים דאין עשה דוחה ל"ת. ותירצו התוס' דש"ה דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט. ומ"מ אי לאו קרא לא הייתי מחלק בכך וה"א דדחי. (וכ"כ התוס' ישנים בשבת דכ"ה ע"א. וע' ברש"י פסחים ר"ד פ"ד סד"ה ולא, ובשבת דף כ"ד סע"ב ע"ש). מבואר מדבריהם דלפי האמת דגלי קרא דשריפת קדשים לא דחי יו"ט. באמת יש למילף מהכא דאין עשה דוחה לא תעשה היכא שיכול לקיים העשה למחר. (וכ"מ דברי בעל המאור בפסחים פ' תמיד נשחט גבי מחוסר כפורים דאמר ר"י בנו של ריב"ב דטובל ואוכל לערב כו' ע"ש). אלא שי"ל שדבר זה יהיה תליא בפלוגתא דאמוראי. דלמאן דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא והוה דחי ליה העשה. רק משום דגלי קרא בהדיא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט. י"ל דטעמא משום דיכול לשורפו למחר מש"ה לא דחי. ומוכח מכאן דלא כסברא החיצונה דה"א דדחי אף בכה"ג כיון שהיום א"א לקיים העשה וכנ"ל. משא"כ לרב אשי דאמר טעמא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט משום דיו"ט הוי עשה ול"ת ולית ליה כלל הדרשות מקראי דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט). א"כ מנלן לאפוקי מסברא הנ"ל דכל שא"א לקיים העשה היום שפיר דוחה לל"ת. דהא ר"א נמי ע"כ ס"ל הך סברא. דאם כן למה ליה למימר משום דיו"ט עשה ול"ת. ות"ל משום דיכול לשרוף למחר, וע"כ דס"ל דאי הוה ל"ת גרידא הוה דחי בכה"ג. ואין להמתין עד למחר. ולדידיה ליכא קרא לאפוקי מזה. וי"ל דבעלמא עשה דוחה לא תעשה כל שא"א לקיים העשה היום בע"א. (ומזה יש לתמוה על המהרש"א בשבת (ד' קל"ב סע"ב) שהקשה לרב אשי דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט משום דיו"ט הוי עשה ול"ת. ואמאי לא ניליף דדחי מהא דמשלב"ז דוחה צרעת דהוי גם כן עשה ול"ת. ותירץ המהרש"א ע"פ דברי התוס' ביבמות הנ"ל, דהכא כיון דלא בטלה מצותו ויכול למולו לאחר יו"ט אינה דוחה אפי' ל"ת לחוד בכה"ג. כדגלי קרא בשריפת קדשים דאינה דוחה יו"ט מה"ט וכנ"ל. משא"כ הא דמשלב"ז דוחה צרעת משום דזה הוי דבר שבטלה מצותו כו' עכ"ד המהרש"א. ולפי הנ"ל ז"א. דלרב אשי ליכא כלל שום גילוי מקרא גבי שריפת קדשים דאינה דוחה ל"ת מטעם שיכול להמתין למחר וכנ"ל. ואדרבה מסברא אפי' בכה"ג דוחה לל"ת כל שא"א לקיים העשה היום וכנ"ל. ויש ליישב דבריו קצת ואין להאריך. ועי' במל"מ פ"י מהלכות ט"צ ה"ה דלדבריו לק"מ קושית המהרש"א). אך לשיטת הר"א ממי"ץ בס' יראים מצוה קי"ג דמפרש פי' מחודש בגמרא דשבת הנ"ל דכולהו אמוראי ס"ל כר"א דיו"ט הוי עשה ול"ת. רק דהני אמוראי דילפי מקראי איסור שריפת קדשים איצטריכו רק דלא נימא להתיר משום מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' ע"ש באריכות. ולפ"ז לכולהו אמוראי אין שום גילוי מקרא הכא שאין עשה דוחה ל"ת לחוד היכא שיכול להמתין למחר. רק שמדברי התוס' בשבת וביבמות הנ"ל מבואר דמפרשים כפשוטו דאינך אמוראי פליגי וס"ל דיו"ט הוי ל"ת לחוד. (ובמ"א ביארתי לדברי הש"ל בשם ר"ת שהובא במג"א סי' תמ"ו סק"ב שפי' בגמרא דר"ה דל"ה סע"ב דאמרינן דשופר של ר"ה אינו דוחה יו"ט משום דיו"ט הוי עשה ול"ת. ומפרש ר"ת דאי הוה ל"ת לחוד הוה דחי ליה העשה דשופר משום דעשה דרבים דחי ל"ת אע"ג דלא הוי בעידנא דמיעקר כו'. והקשה בט"א שם דא"כ תיקשי מהך מתני' דר"ה לכולהו אמוראי דילפי איסור שריפת קדשים מקראי ומוכח דס"ל דיו"ט הוי ל"ת לחוד אם כן אמאי לא דחי עשה דשופר לל"ת דיו"ט. וי"ל קושייתו דהר"ת מפרש כדברי היראים הנ"ל דכולהו אמוראי ס"ל כר"א דיו"ט עשה ול"ת הוא וכנ"ל. אלא שפי' היראים הוא דחוק קצת. ושם ביארתי עד"ז באופן אחר וברווחא ואכמ"ל):

ב וראיתי בחידושי הרשב"א בביצה (ד"ח ע"ב). בהא דאמרינן שם כי עביד כתישה אתי עשה ודוחה ל"ת. דהקשה שם ג"כ דהרי הכא הא יכול לקיים שניהם דימתין ולא יכסה עד הערב. כדאמרו גבי שוחט לחולה בשבת שאין מכסה עד הערב. ותירץ משום דאין מעבירין על המצות כלל. וכל שא"א לקיים עכשיו את שניהם דוחה העשה ללא תעשה, דאם ימתין אפשר דמיטריד ולא מקיים ונמצא דחוי העשה מפני ל"ת, עכ"ד הרשב"א שם. ולכאורה מכאן שפיר מוכח כהרשב"א. דאף לפי האמת דגלי קרא דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט מ"מ קיי"ל בעלמא דעשה דוחה לא תעשה כל שא"א לקיים העשה היום ואין להמתין עד למחר. ולא כמשמעות התוס' דיבמות הנ"ל. דאל"כ תיקשי בגמרא קושיית הרשב"א דימתין מלכסות עד הערב. ואף דמבואר ברא"ש שם בהא דאין שוחטין את הכוי ביו"ט. דהא דאסור לשחוט ולשמור הדם עד הלילה ויכסנו משום שמא יבלע בעפר ואין רישומו ניכר. מ"מ כתבו האחרונים שזהו רק חששא מדרבנן. (ואף דמבואר בתוס' פסחים (דמ"ז ע"ב ד"ה כתישה) בכה"ג שאם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם כו'. היינו דהתם יש לאוקמי בכה"ג. משא"כ בהך דביצה דמוכח דמיירי בכל ענין ול"ל הכי). מיהו לעיל ביארנו דלרב אשי ליכא גילוי מקרא בזה. ולפי האמת נמי דוחה עשה לל"ת בכה"ג אלא דבביצה שם מיירי רבא ג"כ ומיהו לפי' הר"י בתוס' שבת (דף כ"ה ע"א) דרבא נמי ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת. ורבא דיליף מקרא דלבדו לא קאי כלל אשריפת קדשים אם כן ה"נ לק"מ. (ואף דהגמרא אח"כ פריך ס"ס יו"ט עשה ול"ת הוא ומתחלה סבר התם דיו"ט הוי ל"ת לחוד. מ"מ אין לדקדק לפי הה"א משריפת קדשים כו'). וי"ל עוד בע"א ואין להאריך:

ג ובעיקר סברת הרשב"א דכל שא"א לקיים עכשיו שניהם דוחה העשה לל"ת ואין להמתין. הנה מדברי הרשב"א בביצה שם משמע דעיקר הטעם כמ"ש שם בסוף דבריו דאם ימתין אפשר דמיטרד ולא מקיים ונמצא העשה נדחה כו'. דאף שבתחלת דבריו כתב הטעם משום דאין מעבירין על המצות. מ"מ אין זה עיקר טעמו, (מלבד דלדברי התוס' ביומא (דל"ג סע"א) לא שייך הא דא"מ על המצות רק בשתי מצות היכא דבעינן תרווייהו כו' ע"ש, ובתוס' מנחות דס"ד ע"ב, אלא דאפי' לפ"ד התוס' במגילה ד"ו סע"א דפליגי ע"ז. וההיא דמגילה דמי טפי להכא דהוי כמו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה כדברי פירש"י שם). דבתשובת הרדב"ז כתב דהא דאין מעבירין על המצות הוא רק מדרבנן. (מיהו לא משמע כן מדברי התוס' הנ"ל). וגם כבר ידוע מחלוקת האחרונים שיש סוברים דמשום קיום מצוה מן המובחר יש להמתין ולא להקדים המצוה. ואם כן מסתברא דה"נ אין לעבור בל"ת בשביל קדימת המ"ע, דלא יגרע הל"ת מהידור מצוה מן המובחר לענין המ"ע. והעיקר בזה כמו שכתב התה"ד (סי' ל"ה) מגמרא דיבמות (דל"ט ע"א) לחלק בין היכא שיש להסתפק שתעבור המצוה אז שהויי מצוה לא משהינן בשביל לעשות מן המובחר. משא"כ בשאין ראוי להסתפק שמא תעבור המצוה כו'. וה"נ יש לחלק כה"ג לענין דחיית עשה לל"ת, דהיכא דאם ימתין יש ספק דילמא מיטריד ולא מקיים אז דוחה העשה לל"ת ואין להמתין כו' (ועיין בתשובת ח"צ סי' מ"ה וסי' מ"ו). ולפ"ז י"ל גם כן במה שכתבו התוס' בריש שבועות (דף ג' ע"א ד"ה ועל) בהא דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת דהקפה מדכתיב ראשו דמוכח מזה דאסור אף ע"י אשה ונכרי. דאי שרי א"כ הא אפשר לקיים שניהם, ושוב דחו זה דקרא מיירי היכא דאין שם אשה ונכרי. ואין לומר דימתין עד שימצא אשה ונכרי. והוכיחו כן מהא דשילהי חולין דעשה דמצורע דחי עשה דשילוח הקן. ולא אמרינן דימתין עד שימצא עוף אחר כו'. כוונתם גם כן דהכא י"ל דעי"ז מיטרד ויתבטל מהמצוה לגמרי וכנ"ל. ולא דמי לעשה דשריפת קדשים דלא דחי לל"ת דיו"ט משום דיכול להמתין עד אחר יום טוב וכדבריהם ביבמות הנ"ל. (מיהו הרשב"א הנ"ל הא ס"ל דגבי שריפת קדשים נמי הוה דחי לל"ת ואין להמתין וכנ"ל). ועיין בתוס' ב"ב (די"ג ע"א ד"ה כופין) שהקשו דליתי עשה דפו"ר ולידחי לל"ת דלא יהיה קדש. וכתבו התוס' שם בתי' הג' דאפילו היתה אשה מיפקדא אפו"ר מ"מ אפשר לה באחר. אין זה דומה להך דחולין הנ"ל שדוחה לעשה דשילוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא עוף אחר. וה"נ אפשר שתצטרך להמתין עד שיתרצה איש אחר לישאנה. מ"מ לא דמי כלל. והן ענינים חלוקים:

ד והנה בפסחים (ד"ה רע"ב) דאמר רבא דש"מ מדר"ע תלת כו' וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו'. והקשה הרא"ש מלוני"ל בספר תמים דעים להראב"ד. דדילמא לעולם ר"ע ס"ל מתוך כו'. רק דכיון דהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ילפינן מנותר ממילא יש למילף נמי משריפת נותר דלא דחי יו"ט כו'. ואף דלכאורה אין כאן התחלת קושיא כלל דאף למאן דיליף דאב"ח אלא שריפה מק"ו מנותר ולא חייש לפירכא דחכמים שם דהוי תחלתו להחמיר וסופו להקל (כדאיתא שם דק"ז ע"ב). מ"מ אם באנו למילף חמץ מנותר לענין זה שאסור לשורפו ביום טוב הוי זה תחלתו להקל לענין איסור חמץ ולכ"ע לא ילפינן חמור מקל בכה"ג. מ"מ יש לחזק קושייתו מדברי הירושלמי רפ"ג דשבת והובא בחידושי הרשב"א שם. מהו להצית את האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מן הנותר אסור כו'. (ופירש שם בק"ע. וכן פירש הפר"ח בסימן תמ"ו דהיינו למ"ד דס"ל אב"ח אלא שריפה. ויליף חמץ מנותר לדידיה אסור להצית חמץ ביו"ט). וצ"ל דסברת הירושלמי בזה דהוי כמו חד ילפותא. דלמאן דיליף שריפת חמץ מנותר ממילא בזמן שאסור לשרוף נותר אסור לשרוף חמץ ג"כ. ושפיר הקשה הרא"ש מלוני"ל הנ"ל. אך י"ל בפשיטות לפי דברי התוספות ביבמות הנ"ל. דהא דעשה דשריפת קדשים לא דחי לל"ת דיו"ט הוא משום דיכול להמתין עד למחר. וכבר ביארנו דכ"ז היכא שאין שום ספק אולי תתבטל המצוה כנ"ל. ואם כן פשיטא דלא דמי בזה חמץ לנותר. דבחמץ לא שייך להמתין עד למחר דעובר כל שעה בב"י וכל שעה ושעה מבטל המצוה משא"כ בנותר וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ח ע"א ד"ה וחמץ). ובנותר גופיה היכא שיתבטל מהמצוה דוחה כנ"ל. אלא די"ל דזה תליא במ"ש בתוספות שם (דף כ"ט ע"ב) שהמשהה חמצו על מנת לבערו אינו עובר עליו כו'. ונחלקו בזה האחרונים ביו"ט דלא מצי לבערו אי ליכא איסור במשהה ע"מ לבערו אחר יום טוב כו'. וביארנו זה במ"א. וגם דהירושלמי והגמרא לא סתרי כלל. ואכמ"ל:

ה ולענין קושיית כת"ר מגמרא דמנחות ע"ד הרשב"א דשבת הנ"ל. אף אם נימא דברי הרשב"א כפשטן דגם למסקנא אמרינן כן דכל שא"א לקיים העשה היום דוחה לל"ת ואין להמתין עד למחר. מ"מ לק"מ מהך דמנחות. ומתחלה אמינא לפ"ד כת"ר שהקשה על סוף דברי הגמרא שם דמנחות הנ"ל דקאמר שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת כו'. ויותר ה"ל להקשות כן על תחלת דברי הגמרא שם דמשני דרבי ס"ל כאידך דר"ש דאר"ש בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה כו'. ואיזה דמיון הוא זה. דבהקטרת אימורין מקדימין להו מבע"י ודוחין שבת שלא לאחר ולהמתין עד אחר שבת דבכה"ג עשה נמי דוחה לל"ת כדי שלא להמתין עד למחר וכנ"ל. משא"כ בהך דרבי בקצירת העומר דנקצר ביום כשר אמאי דוחה שבת כיון דיכול להקדים מע"ש ולא לאחר עד שבת, (ועיין בשאגת אריה סי' נ"ב). אמנם באמת יש לחלק בין מ"ע דשריפת קדשים שאין לה זמן קבוע כלל שאם לא ישרוף ביו"ט יכול הוא לשרוף למחר וליומא אוחרי. וכעין שאמרו בשבת (דף קל"א סע"א) מ"ט אר"י לפי שאין קבוע להם זמן. א"ל אביי אדרבה מדאין קבוע להם זמן כל שעתא ושעתא זימניה הוא. (רק דרש"י פירש התם דעובר בעשה בכל יום שמשהה טלית בלא ציצית ואפילו מונחת בקופסא. והרשב"א הקשה עליו דקיי"ל דציצית חובת גברא היא ולא חובת מנא וכלי קופסא פטורין מציצית. ורק דהגמרא נקט טעמא דא"ש אליבא דכ"ע. וכ"כ התוס' במנחות (דמ"ד ע"א סד"ה טלית). וי"ל דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי דרש"י פירש בשבת (דף כ"ה ע"ב) גבי סדין בציצית דב"ש פוטרין ולא קאמר דב"ש אוסרין משום דב"ש ס"ל בעלמא דכלי קופסא חייבין בציצית כו'. ור"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש. ומסתמא סבר כוותייהו כידוע. והתם בשבת דקל"א הנ"ל דקאי אליבא דר"א מש"ה פירש"י כן. והתוספות לשיטתייהו לעיל שפירשו בע"א הא דב"ש פוטרין כו'. ועיין בתוס' רי"ד בשבת שם שכתב דאף למ"ד ציצית חובת גברא שייך לומר כל שעתא זימניה הוא ע"ש). אבל כל מצוה שקבוע לה זמן מה"ת בודאי יכול להמתין עד סוף זמנה. ואין כאן רק מצות זריזות להקדים בהתחלת הזמן. ובזה יודה הרשב"א דאין עשה דוחה ל"ת משום להקדים העשה בתחלת הזמן ולהיות מהזריזים. דמש"ה אין לעבור בל"ת כיון שהכתוב קבע זמן למצותו וגילתה לנו התורה בהדיא דשרי להמתין עד סוף הזמן. וכמו בדבר שמצותו כל היום אם רוצה לקיים המצוה מצפרא משום זריזות דודאי אין לעבור על איסור משום זריזות זו. ולפ"ז גבי הקטר חלבים ואיברים נמי זמנה קבוע כל הלילה מה"ת. ומשום שרוצה להקדים המצוה ביום פשיטא דבכה"ג אין עשה דוחה ל"ת רק משום דחביבה מצוה בשעתה היינו משעה שנראה להקטרה. ובזה סבר הגמרא דטעמא רק משום שכבר דחתה שחיטה את השבת כו'. (וגם בלא"ה נמי לא דמי כלל לפמ"ש לעיל מדברי הרשב"א גופיה בביצה דעיקר הטעם שדוחה העשה להל"ת משום שיצטרך להמתין כל היום. רק דדילמא מיטרד ולא מקיים ונמצא העשה נדחית לגמרי וזה שייך רק במ"ע הבא במקרה כמו שריפת קדשים וכדומה. משא"כ בהקטרת איברי התמיד דהוי מצוה חיובית שנוהגת בכל יום ומקטירין תמיד האימורין כל הלילה ולא שייך לומר דביום השבת אם לא יקדים להקטיר מבע"י נחוש דמיטרד ויתבטל מהמצוה לגמרי אח"כ ולא יקטירו כלל. דזהו ודאי דבר שאינו כמבואר למעיין. ובזה שפיר קאמר הגמרא במנחות דטעמא רק משום שכבר דחתה שחיטה את השבת. ולק"מ):

ו ובלא"ה י"ל דהמשך הגמרא במנחות שם א"ש. דהא קושיית הגמרא בתחלה שם הוא. ורבי לאו תלמידיה דר"ש הוא כו'. והיינו דכמו דראב"ש דס"ל נקצר ביום פסול בשיטת ר"ע רבו של ר"ש אמרה דאמר כל שאפשר לעשות מע"ש כו'. וא"כ רבי נמי דהוי תלמידיה דר"ש היאך אמר נגד הך דר"ע כו'. ומתרץ דרבי ס"ל כאידך דר"ש דאמר בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה כו'. והרי מצינו בהדיא דר"ע ס"ל דהא דהקטר חלבים ואימורין דוחה שבת טעמא משום שכבר דחת השחיטה את השבת. כדאיתא בפסחים (דף ס"ט ע"א) תניא אמר ר"א ומה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת כו'. ופירשו התוספות שם דהיינו הקטר חלבים ואימורין שאפשר להמתין עד הלילה ודחי שבת. ובירושלמי אמר כן ר"א בהדיא. וע"ז השיב לו ר"ע שם מה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת שהרי דחתה שחיטה את השבת. הרי בהדיא דר"ע ס"ל דמה שהקטרת אימורין דוחה שבת הוא משום שכבר דחתה שחיטה את השבת. והגמרא במנחות שם נקט דרבי וראב"ש לא מצו לאיפלוגי בזה אר"ע. ושפיר הוכרח שם הגמרא לומר כן. (ואי הוה יהיבנא לכת"ר לומר דמסתמא דהגמרא בשבת דס"ל דשריפת קדשים הוה דחי ל"ת דיו"ט ואין להמתין עד למחר הוה זה סתירה להגמרא דמנחות. אלא סבר דהקטרת אימורין מה"ט דוחה שבת אף בלאו סברא שכבר דחתה שחיטה את השבת. הנה בזה היה מקום ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק דנקצר ביום כשר ודוחה את השבת וכבר תמהו עליו הבה"ז והש"ך ריש הלכות מילה מגמרא דמנחות דמוכח דהוי זה תרתי דסתרי. וטרחו כל חכמי לב ליישבו. ולהנ"ל היה י"ל דהגמרא במנחות אזיל רק לשיטת ר"ע הנ"ל דס"ל דטעמא דהקטרת אימורין דוחה שבת הוא רק משום שכבר דחתה שחיטה את השבת. משא"כ לסתמא דגמרא הנ"ל יש לומר דג"ז לא הוי תרתי דסתרי. כיון דמשום מצותו לכתחלה ג"כ דוחה שבת וא"ר להאריך בזה). ובפשוט יש לומר לדברי הרמב"ם ע"פ דברי התוספות במנחות (דף ע"ב סע"א) דאף דלכתחלה מצותו בלילה כיון דבדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד דכתיב ביה במועדו לומר דדחי שבת. ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן. וזה מסתבר לומר למאן דדריש התם בברייתא (שם ע"ב) לרבות עומר מוידבר משה את מועדי ה' כו'. לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח כו' ע"ש. משא"כ למאן דדריש מתקריב אפילו בשבת. והתם בהך ברייתא גופה דריש דנקצר ביום כשר. הרי דס"ל הנך תרתי מילי ביחד. ואין זה סתירה כלל. וגם לפמ"ש התוס' במנחות (דף ס"ו ע"א ד"ה זכר) להוכיח מדר' יוחנן דאמר עשר נטיעות הלמ"מ דס"ל כר"י דדריש מה חריש רשות כו' יצא קציר העומר שהיא מצוה ודוחה שבת וממילא אינו נקצר אלא בלילה כו'. ואמנם מהא דפריך במנחות (דף פ"ד ע"א) ולייתי מדאישתקד. ומשני ר"י כרמל תקריב כו'. ומדאיצטריך למעוטי מדאישתקד משמע דס"ל כמ"ד נקצר ביום כשר. ומזה היה גם כן הוכחה להרמב"ם דאף למ"ד נקצר ביום כשר מ"מ דוחה את השבת. (ובתשובת ח"צ סי' קס"ו הביא ראיה להרמב"ם מהירושלמי דספ"ק דר"ה ע"ש). ובמ"א הארכתי וכעת הוכרחתי לקצר לרוב טרדותי:

ז ועוד היה י"ל בזה פרפרת אחת. לפמ"ש לעיל בריש דברינו בדברי התוס' דיבמות הנ"ל דס"ל דהא דגלי קרא דאין שורפין קדשים ביום טוב. דטעמא משום דאפשר לשרוף למחר. היינו להנך אמוראי דס"ל דיום טוב הוא ל"ת גרידא. והוה אתי עשה דשריפת קדשים ודחי ליה. רק משום דגלי קרא דלא דחי. ולפי זה יש למילף מהכא דבעלמא נמי אין עשה דוחה ל"ת כל שאפשר לקיים העשה למחר. אבל לרב אשי דס"ל דעשה דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט משום דיו"ט הוי עשה ול"ת. ואין כאן שום גילוי מקרא כלל. ממילא בעלמא קיי"ל דעשה דוחה ל"ת, אף שאפשר למחר מ"מ כיון דהיום א"א לקיים העשה בלי דחיית הלאו סברא היא דדחי בכה"ג וכדברי הרשב"א הנ"ל. ומעתה י"ל לפמ"ש בתוס' בקידושין (דף ל"ד ע"א סד"ה מעקה) שהקשה הר"י מא"י דאשה תהא מותרת לשרוף קדשים ביו"ט. כיון דאשה אינה חייבת במ"ע דיו"ט דהוי עשה שהז"ג והוי לגבה ביו"ט רק ל"ת גרידא וא"כ לידחי ליה עשה כו'. והוכיח מזה דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה כו'. אמנם י"ל דהרשב"א לא יסבור כן. רק כדברי המפרשים שתירצו קושיא זו בפשיטות. משום דעשה דשריפת קדשים הוי גם כן מ"ע שהז"ג. כמו דקיי"ל דנותר שלא בזמנו גם כן אינו נשרף בלילה רק ביום. ומש"ה נשים פטורות ממ"ע זו. וא"כ אין היתר לאשה לשרוף קדשים ביו"ט ולעבור בל"ת דיו"ט כיון דלדידהו ליכא מ"ע דשריפת קדשים וכנ"ל. ואולם זהו ניחא רק לדידן. אבל לר' יוחנן ביבמות (דף ע"ב ע"ב) דס"ל דנותר שלא בזמנו נשרף בין ביום ובין בלילה. וזהו לשיטת ראב"ש התם דס"ל דמילה שלא בזמנה הוי אף בלילה ולא דרש וי"ו דוביום ע"ש. וכ"א בירושלמי בשבת פרק במה מדליקין ע"ש. א"כ לדידיה הוי מ"ע דשריפת קדשים מ"ע שלא הז"ג. כיון דאח"כ נשרף ביום ובלילה (ואף דאין שורפין קדשים בשבת וביו"ט מ"מ משום זה לא חשיב מ"ע שהז"ג. כמ"ש המהרי"ט בחידושיו לקידושין (דף כ"ט ע"א) דבשבת ויום טוב איסורא הוא דרבי עליו מחמת איסור מלאכה ולא שנפטר אז מחיובו בעצם. ומש"ה חשיב זה מ"ע שלא הז"ג יעו"ש). וא"כ נשים חייבות במ"ע דשריפת קדשים שאין הז"ג. ולפ"ז הדק"ל דתהא אשה מותרת לשרוף קדשים ביו"ט כיון דממ"ע דיו"ט פטורה. ובמ"ע דשריפת קדשים חייבת. וליתי עשה ולידחי לא תעשה דיו"ט. והרי במתניתין דאין שורפין קדשים ביו"ט לא מצינו שום פלוגתא. וצ"ל דלר' יוחנן ואליבא דראב"ש יסבור כמאן דדריש מקרא בהדיא דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב. ולפי זה לדידיה יש למילף מהכא דבעלמא נמי אין עשה דוחה ל"ת היכא שיכול לקיים העשה למחר וכנ"ל והשתא א"ש בגמרא דמנחות הנ"ל דמיירי לר' אליעזר ב"ר שמעון התם דס"ל נקצר ביום פסול. ולראב"ש לטעמיה הא קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת היכא שאפשר לקיים למחר. ומש"ה לדידיה הא דהקטרת אימורין דוחה שבת הוי רק משום שכבר דחתה שחיטה את השבת. (ולרבי דפליג עליו וס"ל דנקצר ביום כשר. מ"מ לא בעי הגמרא לומר דיהיה תליא בפלוגתא זו גם כן שיחלוק רבי עם ראב"ש בדין אם שורפין קדשים בלילה שזהו פלוגתא אחרת בעלמא). משא"כ לדידן דקיי"ל דאין שורפין קדשים בלילה. וס"ל כרב אשי דשריפת קדשים אינה דוחה יום טוב משום דהוי עשה ול"ת ולא דרשינן זה מקרא כלל מש"ה קיי"ל דעשה דוחה ל"ת אף שאפשר לקיים העשה למחר כנ"ל. והקטר אימורין דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה לחוד:

תוכן העניינים

תורת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה